שולחן ערוך, אורח חיים קכ״ד: דין הנהגת ש"ץ בי"ח ברכות ודין עניית אמן ובו יב"ס: – עם 21 מפרשים

א

דין הנהגת ש"ץ בי"ח ברכות ודין עניית אמן ובו יב"ס:
לאחר שסיימו הציבור תפלתן יחזיר ש"צ התפל' שאם יש מי שאינו יודע להתפלל יכוין למה שהוא אומר ויוצא בו וצריך אותו שיוצא בתפלת ש"ץ לכוין לכל מה שאומר ש"ץ מראש עד סוף ואינו מפסיק ואינו משיח ופוסע ג' פסיעו' לאחוריו כאד' שמתפלל בעצמו:

ב

ש"ץ שנכנס לב"ה ומצא צבור שהתפללו בלחש והוא צריך לעבור לפני התיב' לאלתר יורד לפני התיב' ומתפלל בקול רם לצבו' ואינו צריך לחזור ולהתפלל בלחש: הגה וכן אם הוא שעת הדחק כגון שירא שיעבור זמן התפל' יוכל להתפלל מיד בקול רם והצבור מתפללין עמו מלה במלה בלחש עד לאחר האל הקדוש וטוב שיהיה א' לכל הפחות שיענה אמן אחר ברכ' הש"צ [מהרי"ל]:

ג

קהל שהתפללו וכלם בקיאים בתפלה אעפ"כ ירד ש"צ וחוזר להתפלל כדי לקיים תקנת חכמים: הגה ואם יש יחידים בקהל שמאריכים בתפלתם אין לש"צ להמתין עליהם ואפי' היו חשובי העיר וכן אם היה מנין בב"ה אין להמתין על אדם חשוב או גדול שעדיין לא בא [בנימין זאב סי' קס"ח]:

ד

כשש"צ חוזר התפלה הקהל יש להם לשתוק ולכוין לברכות שמברך החזן ולענות אמן ואם אין ט' מכוונים לברכותיו קרוב להיות ברכותיו לבטלה לכן כל אדם יעשה עצמו כאלו אין ט' זולתו ויכוין לברכת החזן: [י"א שכל העם יעמדו כשחוזר הש"ץ התפלה] [הגהות מנהגים]:

ה

על כל ברכה שאדם שומע בכל מקום אומר ברוך הוא וברוך שמו:

ו

ויענו אמן אחר כל ברכה בין אותם שיצאו ידי תפלה בין אותם שלא יצאו ובכוונה שיכוין בלבו אמת הוא הברכה שבירך המברך ואני מאמין בזה:

ז

לא ישיח שיחת חולין בשעה שש"צ חוזר התפל' ואם שח הוא חוטא וגדול עונו מנשוא וגוערים בו: הגה וילמד בניו הקטנים שיענו אמן כי מיד שהתינוק עונה אמן יש לו חלק לעולם הבא [כלבו]:

ח

לא יענה אמן חטופה דהיינו כאילו האל"ף נקודה בחטף וכן שלא יחטוף וימהר לענות אותו קודם שיסיים המברך וכן לא יענה אמן קטופה דהיינו שמחסר קריאת הנו"ן שאינו מוציאה בפה שתהא נכרת [גם לא יפסיק באמצע המלה] [ב"י בשם הארוך] ולא יענה אמן יתומה דהיינו שהוא חייב בברכה אחת וש"ץ מברך אותה וזה אינו שומעה אע"פ שיודע איזה ברכה מברך הש"ץ מאחר שלא שמעה לא יענה אחריו אמן דהוי אמן יתומה: הגה ויש מחמירין דאפי' אינו מחויב באותה ברכה לא יענה אמן אם אינו יודע באיזה ברכה קאי ש"צ דזה נמי מקרי אמן יתומה [טור בשם תשב"ץ] ולא ימתין עם עניית האמן אלא מיד כשכלה הברכה יענה אמן [אבודרהם] ולא יענה אמן קצרה אלא ארוכ' קצת כדי שיוכל לומר אל מלך נאמן ולא יאריך בה יותר מדאי לפי שאין קריאת התיבה נשמעת כשמאריך יותר מדאי:

ט

אם יש קצת מהעונין שמאריכין יותר מדאי אין צריך המברך להמתין להם:

י

מי ששכח ולא אמר יעלה ויבא בר"ח או בחולו של מועד או בכל דבר שצריך לחזור בשבילו יכוין דעתו וישמע מש"צ כל י"ח ברכות מראש ועד סוף כאדם שמתפלל לעצמו ולא יפסיק ולא ישיח ופוסע ג' פסיעות לאחוריו דכיון שכבר התפלל אלא ששכח ולא הזכיר אע"פ שהוא בקי ש"צ מוציאו:

יא

אם בעוד האדם מתפלל סיים ש"צ ברכה וקודם שכלתה עניית אמן מפי רוב הצבור סיים זה תפלתו עונה עמהם אמן. הגה ואפי' אם לא שמע הברכה כלל רק שומע צבור עונים אמן ויודע על איזה ברכה קאי יענה עמהם וכן בקדיש וקדושה וברכו [ב"י א"ח]:

יב

העונה אמן לא יגביה קולו יותר מהמברך:

א

לאחר שסיימו הצבור תפלתן כו'. וגם מחזיר התפלה כדי שיעשה קדושה אחריו ע"כ צריך שלא להתחיל יחיד להתפלל אא"כ יכול לגמר קודם שיגיע הש"ץ לקדושה ואם הוא התחיל והגיע עם הש"ץ לקדושה יאמר עמו הקדושה מלה במלה (טור) וגם יאמר עם הש"ץ אח"כ נוסח הברכה לדור ודור ג"כ מלה במלה עד האל הקדוש (מהררש"ל) וכן משמע בהגה' מנהגי' בה' פסח סימן מ"ב וכן אם הוא שעת הדחק:
וטוב לשמוע כשהש"ץ חוזר התפלה להאזין ולענות אמן ויש לגעור באותן המגביהים קולם ואומרים עם החזן תפלת י"ח (טור) כי ג' אסורים עבדי הני אינשי. חדא דמברכין ברכה לבטלה. שנית דחייב כל א' לשתוק ולכוון לברכת הש"ץ ולומר אמן ועכשיו שאומר עם הש"ץ תפלת י"ח אין מכוון לש"ץ ואין עונים אמן אחריו. ג' שע"י שאינו מכוון לש"צ ברכת ש"ץ ברכה לבטלה: ואל יאמר ב"ה וב"ש הגדול:

ב

ויענו אמן אחר כל ברכה וברכה. והעונה אמן אחר כל ברכה כאלו מתפלל שני פעמים ואז"ל המתפלל ולא כוון וחזר והתפלל מובטח לו שתפלתו נשמעת (ב"י בשם א"ח) ויש להזהר יותר באמן דהאל הקדוש ושומע תפלה:

ג

שיכוון בלבו אמת היא הברכה כו'. פי' כוונה זו יכוין בכל י"ח ברכות אבל באמצעיות יכוון באמן שני דברים א' כוונה הנ"ל ועוד יכוון לומר ויה"ר שכך יתאמן לעינינו וימלא משאלותינו ששאלנו ממנו כל הצרכים ששאל הש"ץ הנה אנחנו מחזיקים אותה שאלה ומתפללים לפני הש"י שאמרנו דברי הבקשות אליו (המקובל מוהר"ר הירץ בסידור) והעונה אמן לא יגביה קולו יותר מן המברך (ריש פ"ג שאכלו):

ד

לא יענה אמן חטופ' כו'. ר"ל שקורא את הא' בשב"א נוטה לציר"י אמן והוא צ"ל אמן בפתח ר"ל בקמץ כמו שאנו קוראין אמן וקמץ נקרא ג"כ פת"ח כמו שפי' ראב"ע בפסוק ה' ימלוך לעולם ועד:

ה

וכן לא יענה אמן קטופ' שמחסר קריי' הנו"ן וה"ה באם מחסר קריאת א' או מ' אלא לפי שהרבה אין נזהרין בקריאת הנו"ן שתהיה נכרת לכך נקט רש"י נו"ן:

א

יודע. אבל הבקי אינו יוצא בתפלת ש"ץ. מ"א:

ב

אומר. וצריך שיבין בלשון הקודש כמו שכתב לעיל סי' ס"ב ע"ש:

ג

התפלה. פי' שלא יוכלו לגמור כל י"ח ברכות תוך זמן תפלה עי' סי' רל"ב ס"א:

ד

הקדוש. דהיינו גם נוסח הברכה לדור ודור עד האל הקדוש יאמר עם הש"ץ מלה במלה. ב"ח בשם רש"ל וכ"כ ע"ת ושכנה"ג. ואם אין השעה דחוקה כ"כ לא יתחילו הציבור רק לאחר שאמר הש"ץ האל הקדוש. ל"ח וכ"כ ע"ת. וספרדיים נוהגים בכל השנה בתפלת המנחה שהש"ץ עם הקהל אומרים ג' ראשונות בקול רם עד לאחר האל הקדוש והשאר בלחש. וג' אחרונות אומר הש"ץ לבד בקול רם עי' הרדב"ז ח"א סימן ה' וצ"ד וק' ובכנה"ג סי' ק"א:

ה

הש"ץ. כתב הע"ת דפליג אסעיף ד' אם אין ט' מכוונים וכו'. ולא דק דהכא הש"ץ מתפלל פעם א'. מ"א:

ו

עליהם. ועכשיו נהגו להמתין על האב"ד. ואם אין אב"ד בעיר יש להמתין על המתפלל מלה במלה. אבל כשמאריך אין להמתין עליו. מ"א. כ' בס"ח סי' תשפ"ד שאם אחד צריך להאריך וירא שיתלוצצו עליו יוכל לילך לאחריו בשעה שמתחיל החזן אע"פ שעדיין לא גמר תפלתו ויחזור למקומו ויגמור:

ז

לשתוק. עיין בתשובת הרמ"ע מפאנו סי' ק"ב על האנשים שלומדים בעת חזרת הש"ץ התפלה או אומרים תחנונים אם מכוונים לסוף הברכה לענות אמן כראוי אין למחות בידם אבל בספר ווי העמודים קורא תגר עליהם עיין סי' צ' סעיף י"ח:

ח

מכוונים. מזה נראה שאין מצטרפין למנין מי שאינו שומע אע"ג דהוא פקח. ט"ז. והפר"ח סי' נ"ה כתב דאם מכוון הברכות וכשרואה עונין עונה עמהם דומיא דהנפת הסודרים מאלכסנדריא של מצרים לכ"ע מצטרפין ע"ש:

ט

התפלה. עיין הלק"ט ח"ב סימן פ':

י

שמו. ולא יאמר הגדול ופשוט דאם עוסק במקום שאינו רשאי להפסיק אסור לאומרו. מ"א. וע"ל סי' ס"ו ס"ק ט' מש"ש:

יא

הברכה. וזהו בברכת הודאה כגון ברוך שאמר וישתבח וגאל ישראל. אבל בתפלה צריך שיכוון אמת הוא ואני מתפלל שיאמנו דבריו. מ"א עי' ב"ח ובשל"ה ובספר נגיד ומצוה:

יב

חולין. ולא לזמר עם הש"ץ ולא יאמר הי"ח עם הש"ץ ועי' בטור ועי' מ"ש בס"ק ז':

יג

הקטנים. וצריך שיחנכם שיעמדו באימה וביראה ואותן שרצים ושבים בבה"כ בשחוק מוטב שלא להביאם. של"ה מגן אברהם:

יד

בחטף. פי' בשו"א וה"ה שלא יאמר אמן בשאר נקודות בשור"ק או בחולם כנה"ג שאין משמעות פי' האמנת דברים. לבוש:

טו

מחויב וכו'. והב"ח החמיר אפי' אינו מחויב ואפי' יודע באיזה ברכה קאי אם הברכה היא להוציא רבים ידי חובתם ולא שרי ביודע אא"כ בברכת התורה ובברכת הנהנין ע"ש:

טז

אמן. ואם החזן מאריך בנגון של ואמרו אמן יאמר אמן מיד כי הניגון הוי הפסק. י"נ עיין מ"א:

יז

להם. נ"ל דוקא בברכה שאינה חובה לשמוע אבל בברכה שמוציא רבים י"ח צריך להמתין. מ"א:

יח

מש"ץ. ואין אדם יכול לכוין לכן יחזור ויתפלל. ב"ח רש"ל ע"ת. וט"ז פסק כפסק הש"ע:

יט

קאי וכו'. ועיין מ"ש בס"ק ט"ו בשם הב"ח:

א

ר"ה ל"ג

ב

טור בשם הגאונים

ג

כל בו כ"ז

ד

הרד"א בשם תשוב' הרמב"ם

ה

טור בשם תשובת אביו הרא"ש כלל ו'

ו

טור בשם אביו

ז

טור והרד"א

ח

א"ח בשם רבי יונה

ט

ברכות מ"ז

י

טור בשם ר"י

יא

ברכות מ"ז

יב

ב"י בשם הגהת מיי' בפ"א מהלכות ברכות בשם הירו'

יג

תוספות שם

יד

א"ח

טו

בה"ג ותוס' ברכות פ"ט

טז

בב"י

יז

כתבי מהר"ר ישראל

יח

ברכות מ"ה:

א

ס"א יכוין כו' וצריך כו'. תוס' שם ד"ה כך כו' ובברכות כמ"ש בד"ה טעה כו' וכמ"ש בספ"ג דר"ה עד שיתכוין שומע ומשמי' ושמיעתו הוי כמתפלל כמ"ש בפ"ג דסוכה ששומע כעונה וז"ש ואינו מפסיק כו' ועתוס' דברכות נ"א ב' ד"ה אין מסיחין כו' וע"ל ר"ס קצ"ג:

א

ס"ב ש"ץ כו'. עמ"א:

ב

עד לאחר כו'. ע"ל סי' ק"ט ס"ב מש"ש:

א

ס"ג קהל כו'. ע"ל סי' רל"ו ס"ב וסי' רס"ח ס"ט וסי' רס"ט:

א

ס"ד ואם אין כו'. דהתפלה להוציא שאינו בקי כתקנת חכמים כמ"ש בס"ג וע"ל סי' נ"ח ס"ד בהג"ה מיהו כו' וזה הטעם שכ' י"א שכל כו':

א

ס"ה על כו'. כמ"ש ביומא ל"ז א' תניא רבי כו' חנניא כו' וע' טור:

א

ס"ו ויענו כו'. בין כו'. עתוס' דסוכה נ"א ב' ד"ה וכיון כו' וכמ"ש בס"ח:

ב

ובכונה כו'. טור וכמ"ש בשבועות ל"ו א' אמן בו כו':

א

ס"ז כי מיד כו'. סנהדרין ק"י ב':

א

ס"ח דהיינו כו'. רש"י שם:

ב

וכן שלא כו'. כפי' הערוך:

ג

דהיינו כו'. כפי' רש"י:

ד

גם כו'. כפי' הערוך:

ה

דהיינו כו'. כגי' הרי"ף בירושלמי ספ"ח איזו היא אמן יתומה ר"ה אמר ההוא דמחייב למברכ' והוא עני ולא ידע מה עני ועתוס' דסוכה נ"א ב' ד"ה וכיון כו':

ו

וי"מ כו'. רש"י ותוס' בברכות שם:

ז

ולא כו'. כפי' הרד"א:

ח

כדי כו'. עתוס' דשבת קי"ט ב' א"ר כו' ועבה"ג:

ט

ולא כו'. גמרא שם:

א

ס"ט אם יש כו'. גמ' שם מ"ש רובא כו' א"ל כו':

א

ס"י מי ששכח כו'. תוס' כ"ט ב' ד"ה טעה כו'. ומשמע מדבריהם דקי"ל כר"ג בכל השנה וע' במרדכי סוף ר"ה אבל אנן קי"ל כמסקנא דגמרא סוף ר"ה דלא קי"ל כר"ג אלא בר"ה ויו"כ לבד וכמ"ש רי"ף ורמב"ם וש"פ ומ"מ דינו של בה"ג אמת שכן מוכח בגמרא שם וכתי' של תוס' ג"כ ולשון הרא"ש בסוף ר"ה מדוקדק יותר שכתב ואע"ג דאמר לקמן לא פטר ר"ג כו' אבל כו' אף את הבקי כו' וכ"מ בפ' תפלת השחר כו' ומשמע מדבריהם דר"ג לא פטר את שבעיר כלל בתפלת הש"ץ אבל הרי"ף כ' שם אבל דעיר אין ש"ץ מוציאן י"ח אלא עד דאתו לבי כנישתא ושמעו מש"ץ מתחלה ועד סוף ומייתי ירוש' ר"ה צפורנאה בשם ר"י הלכה כר"ג באלין תקיעתא והוא שישבו שם מראש התפלה וכ"כ הרא"ש שם בלשונו וכ"כ הג"א ספ"ב ד"ה כגון כו' ובר"ה וביו"כ כו' וכ"ה שם בתוס' ג"כ ע"ש וכ"כ הר"ן וכ' וראיה ממש"ש בגמ' א"ל לר"ג לדבריך למה ציבור מתפללין אלמא מוציאן י"ח אותן שהן בבה"כ ועמש"ל בסי' תקצ"א שאין מוציאן אלא בברכות של מלכיות זכרונות ושופרות לבד ואפ"ה הצריך בירושלמי שישמע מראש התפלה וז"ש כאן וישמע מש"ץ כו' וזהו טעמו של הר"מ בתוס' שם דברכה שלימה אינה פוטרו ועס"ס רס"ח ואפשר משום דתפלת ערבית רשות:

א

סי"א אם בעוד כו'. דאמן מן הברכה הוא כמש"ש וערש"י שם ד"ה עד:

ב

ואפי' אם כו'. כמ"ש בס"ח ועמ"א:

א

יכוין וכו' – כתב המגן אברהם בסימן תקצ"א אם אומרים פיוטים אין מוציא מי שאינו בקי והטעם דא"א לשמוע כל הפיוטים והוא כעין הפסק ומ"מ צריך לחזור ש"ץ התפילה אף בעת אמירת הפיוטים כי לא ימנע לפעמים שיתכוין מי שאינו בקי ויוצא בזה אלא שרחוק הוא. פמ"ג:

ב

ויוצא בו – ומי שספק לו אם התפלל שחרית בשבת או מוסף בחוה"מ שכתבנו בסי' ק"ז דאינו יכול לחזור ולהתפלל מטעם דאין יכול לכוין זה בנדבה עי"ש מ"מ יש לו תקנה להיות ש"ץ וחוזר התפלה בשביל התקנה ויוצא נמי מספק. פמ"ג:

א

ש"ץ שנכנס וכו' – מסתימת הפוסקים משמע דזה הדין איירי גם בשחרית אע"ג דעי"ז לא יוכל לסמוך אח"כ גאולה לתפילה אין לו לחוש לזה דכל ישראל עריבים זה בזה ומוטל עליו להוציאן ידי חובתן בקדושה ולקיים תקנת חז"ל בחזרת הש"ץ ואף דיש לדחוק ולומר דלענין שחרית איירי זה הדין שהש"ץ התפלל כבר עם הצבור עד שמ"ע ויצא בינתים ועד שבא כילו הם את תפילתן אבל א"כ היה להם לפרש:

ב

שיעבור זמן התפלה – עיין במ"ב בשם הפמ"ג ולענ"ד יש לעיין בזה דבשלמא במנחה שיעבור הזמן לגמרי מוטב לדלג חזרת הש"ץ ולהוציא את הצבור רק בקדושה אבל בשחרית אפילו אם יעבור זמן דד' שעות אפשר שלא עקרו חז"ל תקנתם כדי להוציא את מי שאינו בקי בעצם חיוב התפלה שהוא עד חצות:

ג

בלחש עד לאחר האל הקדוש – עיין בפמ"ג שהסכים דלכתחלה ראוי לצבור להתפלל עם הש"ץ מלה במלה עד אחר שומע תפלה ומודים והם בלחש והש"ץ יאמר הכל בקול וכן בלבוש סימן רל"ג משמע דהש"ץ יגמור התפלה בקול ומביאור הגר"א במה שרמז לעיין בסימן ק"ט ס"ב משמע ג"כ לכאורה דסבר הכי ועיין בא"ר שהקשה משם אדהכא והעולם אין נוהגין כן אלא תיכף לאחר האל הקדוש גם הש"ץ מתפלל בלחש ואולי טעם המנהג משום דברוב נוהגין הצבור להמתין עד שיסיים הש"ץ האל הקדוש וקשה להם להשיגו אח"כ לומר שומע תפלה ומודים בשוה וא"כ מה תועלת יהיה אם יתפלל בקול:

א

על אדם חשוב – ובמקומות שיש קלקול עי"ז כשלא ימתינו כגון לענין תפלת ערבית שיתפללו תיכף כשיתקבץ מנין אף שלא הגיע עדיין הזמן של צה"כ ובפרט במוש"ק מנהג נכון הוא להמתין:

א

ובכוונה שיכוין בלבו אמת היא וכו' – עיין במ"ב מש"כ אבל בתפילה וכו' זהו מדברי המג"א בשם הב"ח ולפלא ששינה לשון הב"ח ששם כתב דזה יכוין דוקא באמצעיות משמע דראשונות שהן מיוחדות לשבח אין לכוין רק שאמת הוא דברי המברך כמו שכתב בשו"ע ומלשונו שכתב דזהו בברכת הודאה וכו' לא משמע כן ואולי דהוא פליג בזה על הב"ח וס"ל דברכת מחיה מתים ג"כ יש בו ב' הכונות דהיינו אמת שהוא מחיה מתים ויהי רצון שיתקיים במהרה ואולי דגם בברכה ראשונה שייך זה דהיינו שעניית אמן הוא קאי על כל הברכה שבירך המברך שהוא גומל חסדים וקונה הכל וזוכר חסדי אבות ומביא גואל וכו' וא"כ שייך בזה ג"כ ב' הכונות לבד בברכת אתה קדוש לחוד לא שייך רק כונה אחת ולכך כתב המגן אברהם ובפמ"ג לעיל בסימן נ"א העתיק מן השל"ה דבג' ראשונות לא יכוין רק הכונה הכתוב בשו"ע עי"ש טעמו ולפלא שלא זכר כלל מדברי המגן אברהם הזה שהעתיק את דברי הב"ח ושינה בלשונו משמע דהוא פליג ע"ז וצ"ע למעשה:

א

קריאת הנו"ן – נקט מילתא דשכיח וה"ה אם מחסר קריאת האל"ף או המ"ם. ב"ח וע"ת:

ב

ושליח ציבור מברך אותה – נקט שליח צבור כדי לשלול בזה דעת האורחות חיים בשם רב האי שהובא בב"י דס"ל דבצבור עונה אע"פ שלא שמע בעצמו הברכה עי"ש:

ג

וזה אינו שומעה – פשוט דאפילו שמעה מתחלתה כל שלא שמע בסופה והנה לפי מה שמבואר לקמן בסימן רי"ג ס"ג דהיכא שהוא רוצה לצאת באיזה ברכה צריך לשמוע אותה מתחלתה ועד סופה לכאורה אם חיסר משמוע אפילו רק תחלת הברכה לבד שוב אין רשאי לענות אמן עליה ואין לומר דמאי גריעותא בברכה זו מסתם ברכה דעלמא שאינו רוצה לצאת בה כלל דצריך לענות אמן עליה א"כ אפילו לא שמעה כלל דודאי אינו יוצא בה נמי יהא מותר אע"כ דכיון שהוא רוצה לצאת בה והוא עשאה באופן שאינו יוצא בה אסרו רבנן לענות אמן עליה א"כ בכה"ג נמי וצ"ע:

ד

ויש מחמירין וכו' – עי' במ"ב ס"ק ל"ג שכתבנו דכונת הרמ"א הוא בכל הברכות כן כתבו כמה אחרונים בפירוש ודלא כט"ז ומ"מ לדינא צ"ע אם יש לנהוג בזה כהיש מחמירין הזה כי הב"ח והט"ז ומגן גבורים כולם כאחד כתבו דבשאר ברכות שאינו מכוין לצאת בהן מותר לענות אפילו לא שמע ולא ידע איזה ברכה אך ממ"א וא"ז וח"א מוכח דיש לנהוג כהיש מחמירין הזה ונראה דשב ואל תעשה עדיף כי יש עונש על העונה אמן יתומה כמו שאחז"ל וגם כי כל חילם של הב"ח וט"ז הוא מהירושלמי שהובא בט"ז ע"ש וגרסתינו הוא דין דיתיב למברכה ואין ראיה כ"כ שוב ראיתי שהגר"א בביאורו רמז לזה ואח"כ מצאתי בעזה"י באור זרוע הנדפס מחדש שכתב כן בהדיא דלפי גרסתינו אין ראיה לזה ונראה עיקר כגרסתינו עי"ש א"כ פשוט דזה הוא טעם רש"י ותוספות שלא חלקו בזה:

ה

מיד שכלה וכו' – עיין במ"ב שכתבנו דשיעור מיד הוא תכ"ד והוא מהפמ"ג שכתב דנ"ל ולא הביא ראיה לזה ולכאורה אין זה פשוט כ"כ דהנה מקור דין זה הוא נובע מאבודרהם המובא בב"י ושם כתב וז"ל י"מ אמן יתומה שלאחר זמן מרובה שסיים הברכה ענה אמן על דעת אותה ברכה עכ"ל משמע לכאורה מזה דלא תליא שיעורא בכדי דיבור ואפשר דלישנא דהרמ"א דכתב מיד דחקו ולענין עיקר הדין לכאורה קשה דהלא קי"ל דעד שלא כלה האמן מפי רוב העונים עדיין לא כליא ברכה וכדלקמן בסעיף ט' וי"א ובסימן קס"ז סט"ז לענין בציעת הפת ואפילו במקום שאין מוציאן ידי חובתן בהברכה נמי דינא הכי ע"ש בפמ"ג ולא מחלקינן שום נ"מ בין אם נמשך עניית העונים הרבה יותר מכדי דיבור או לא וע"כ משום דנחשב כאלו עומד עדיין באמצע ברכה כ"ז שלא ענה אמן וא"כ ה"ה בעניננו לענין איש יחידי שרוצה לענות אמן על איזה ברכה ונמשך אחר הברכה יותר מכדי דיבור ג"כ יהא מותר לענות ועוד דאפילו אם הצבור יתחילו כולם תיכף לענות בתוך כדי דיבור של ברכת המברך זה העונה הוא בודאי יותר מכדי דיבור אחר ברכת המברך דהלא הם מותרים להתחיל בתוך כדי דיבור דהוא עכ"פ שתי תיבות אחר המברך ושיעור האמן הלא הוא כדי לומר אמ"נ א"כ ממילא כשיתחיל הוא קודם שהם יכלו הוא יותר מכדי דיבור ויש לומר דשם שאני שעונים הרבה אנשים אמן אחר הברכה ובודאי יש מהן כמה אנשים שהתחילו לענות אמן תכ"ד אחר הברכה לכן אפילו מי שהתחיל לענות אמן אחר כך כ"א ואחד הוא בתוך כדי דיבור של חבירו ודומיא דמאי דאמרינן בשבועות לענין עדות דף ל"ב ע"א כל אחד וא' בתוך כ"ד של חבירו ובנזיר רפ"ד עי"ש אך מ"מ אין הבוצע צריך להמתין רק עד שיכלו רוב העונים דמן הסתם אין מתחילין כולם לאמר זה אח"ז רק מתחילין תיכף ומי שמאריך בענייתו יותר מדאי אין צריך להמתין עליו משא"כ בעניננו באיש יחידי שרוצה לענות אמן אחר הברכה צריך שלא לשהות יותר מכדי דיבור אחר הברכה. ונ"ל להביא קצת ראיה לדברי הפמ"ג מהא דאמרינן בשבועות ל"ו ע"א דאמן בו שבועה בו קבלת דברים בו האמנת דברים עי"ש וכדנפסק ביו"ד סי' ר"ט עי"ש בביאור הגר"א ובסימן רל"ז ס"ב וכי היכי דלענין אמן שהוא קבלת דברים בודאי צריך לענות האמן תכ"ד וכדמוכח ברפ"ד דנזיר עי"ש בגמרא ובביאור הגר"א הנ"ל בציון א' א"כ ה"ה בעניננו לענין אמן שהוא האמנת דברים וכדאיתא בב"י צריך להיות דוקא בתוך כדי דבור זה הנלענ"ד בעניננו אך לפ"ז אם אחד המתין ולא ענה עד שסיימו רוב העונים לענות וענייתו היה אח"כ בתוך כדי דיבור של ענייתם יצטרף עמהם ולא יהיה אמן יתומה ויש לעיין לפ"ז לקמן בסעיף י"א בהמחבר שכתב דאם קודם שכלתה עניית אמן מפי רוב הצבור וכו' ולפי דברינו אפילו לאחר שכלתה ובתוך כדי דבור נמי אך לפי מה שכתב הטעם על דברי השו"ע בחידושי רע"א ובספר מגן גבורים והעתקנום לקמן ניחא הכל:

א

שמאריכין וכו' – ואם המיעוט שלא סיימו אינם מאריכין יותר מדאי אלא שהרוב הוא שאמרוהו במרוצה חייב להמתין על המיעוט אך מסתמא א"צ לתלות בהכי [מספר מאמר מרדכי]:

ב

א"צ המברך וכו' – ועי' במ"ב לענין ברכות שמוציא י"ח והוא מהמ"א ולענין חזרת ש"ץ שלנו יש דיעות בין האחרונים דאף דכולנו בקיאים מ"מ כבר תקנו חז"ל אף לנו וכדלעיל בס"ג אפשר דהוא בכלל ברכה חיובית עיין בא"ר סימן קכ"ח ובפרישה ובפר"ח ופמ"ג:

א

יכוין דעתו וכו' – עיין בחידושי רע"א שכתב וזה לשונו עיין בלשון תוס' והרא"ש דמשמע להדיא אף היכא דלא גמר תפלתו וא"צ לחזור לראש התפלה אלא דחוזר לרצה מ"מ אינו חוזר וישמע מהש"ץ כל התפלה ע"ש ובכה"ג לכאורה מפסיק מיד ואינו גומר תפלתו כיון דרצונו לצאת בשמיעה מהש"ץ ממילא מה שגומר תפלתו הוי ברכה לבטלה. ולענ"ד בכה"ג דא"צ לחזור לראש רק לרצה אפשר דימתין עד שיגיע הש"ץ לרצה ומשם ואילך יכוין לתפלת הש"ץ וא"צ לשמוע כל התפלה מראשו ועד סופו עכ"ל ועיין בר"ן ומלחמות סוף ר"ה במה שהביאו מירושלמי ויש לחלק:

א

וקודם שכלתה עניית אמן וכו' – עיין במ"ב מש"כ בשם הט"ז וסברתו הוא דהא בכל מברך צריך העונה להמתין עד שיסיים המברך וכאן הוי עניית האמן של אותם ששמעו הברכה כברכה אריכתא ושפיר הוא יכול לענות אמן תיכף אחר סיומם ג"כ אמן ובחידושי רע"א כתב ע"ז וז"ל ונלענ"ד דלק"מ דגם המחבר ס"ל דאם שמע הברכה ולא ענה אמן עד שכלו כל הצבור לענות דיכול לענות אמן רק בדין המחבר דמיירי שהוא עוסק עוד בתפלתו כשסיים החזן ברכה ומסברא א"י לענות אמן דהא הפסיק בדבור בין סיום הברכה לעניית אמן ומשו"ה למד התה"ד זה מסוגיא דברכות דאם סיים תפלתו קודם שכלתה עניית אמן מרוב צבור דיכול לענות כיון דעניית אמן דצבור מכלל סיום ברכה הוי כאילו עכשיו סיים הש"ץ הברכה ולא הפסיק בדיבור משא"כ בשביל מיעוט המאריכין לא מקרי סיום הברכה וממילא הוי הפסק מה שהפסיק בתפלתו עכ"ל וקשה לי לדידיה עכ"פ אם כלה תפלתו בשוה עם רוב הצבור ג"כ יהיה שפיר דמי לענות אמן תיכף דשוב לא היה שום הפסק בין עניית הצבור אמן דהוא סיום הברכה ובין האמן שלו ואמאי בעינן שיסיים תפלתו קודם שיסיים רוב הצבור לענות אמן ואולי משום דא"א לצמצם ודוחק. ובספר מגן גבורים כתב תירוץ אחר משום דהש"ץ מסתמא אין ממתין רק עד שרוב הצבור עונים אמן ולא על המאריכין יותר מדאי וכנ"ל ואח"כ מתחיל ברכה שאח"ז וממילא שוב אינו יכול לענות אמן על ברכה הקודמת דכבר עברה לה ובהכי ניחא ג"כ קושיתי הנ"ל. והנה לפי דברי הגרע"א והמגן גיבורים גם קדיש וקדושה וברכו אם נכנס לבהכ"נ ומצא להצבור שאומרים קדיש וקדושה וברכו אף שרוב הצבור כבר אמרו רק המיעוט גומרים לאמר אפ"ה יוכל לאמר עמהם ובהכי נסתלק קושית הפמ"ג לעיל בסי' נ"ו ס"א בהגה"ה שכתב שם דמי שבא לבהכ"נ ושומע הקהל עונין קדיש וכו' ולא מפליג שם שום נ"מ בין אם שמע לרוב הקהל או רק המיעוט ואילו הכא שתק הרמ"א להמחבר משמע דאודי ליה בדינו אבל לפי טעמיהם ניחא ולמעשה צ"ע ולכך במ"ב ס"ק מ"ו ציירתי דכל שלא סיימו רוב הצבור וכו':

א

סעיף ד' כשהש"ץ חוזר התפלה הקהל יש להם לשתוק ולכוון לברכות שמברך הש"ץ ולענות אמן. נ"ב הנה גרסינן בפי"ד דשבת דף קי"ט אר"ל כל העונה אמן בכל כחו פותחין לו שערי גן עדן שנאמר פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים אל תיקרי שומר אמונים אלא שאומרים אמן מהו אמן אר"ה אל מלך נאמן. הנה בילקוט ישעי' סי' כ"ו בפסוק פתחו שערים הביא שם הך מימרא והביא שם הגירסא דחד אמר מהו אמן אתה מלך נאמן עכ"ל. הנה להבין במה פליגי ונראה דפליגי במה שראיתי בספר אחד כמדומה לי שהוא בפרי מגדים שנסתפק אם ראוי לענות אמן אחר המתפלל בלחש ושומע ממנו הברכה דהנה בשעת תפלת ש"ע הוי כאילו הוא יתברך נגד פני האדם כמבואר בהפוסקים ולכך הך מ"ד דס"ל אל מלך נאמן ס"ל דאין עונין אמן רק על ברכות בקול רם לא על הברכות בלחש ואם כן בקול רם אז אינו נחשב כאילו השי"ת עומד נגדו לכך אומר בלשון נסתר אל מלך נאמן אבל אידך מ"ד ס"ל דגם על ברכות בלחש עונין אמן ואז הוי יתברך נגדו אז שייך לומר בלשון נוכח אתה מלך נאמן. או י"ל דנ"מ אם שומע אחד דמברך חוץ למרחץ והוא עומד במרחץ ובה"כ אם מותר לענות אמן כיון דמפורש בש"ע סימן פ"ז דדברים של חול מותר לומר בלשון הקודש א"כ הוי מותר לענות אמן בבית המרחץ ובה"כ אך כיון דאמן הוי ר"ת אל מלך נאמן והתוס' כתבו שם שצריך להכתב כן א"כ הוי שם ואסור לומר בבית המרחץ אבל אם אמן ר"ת אתה מלך נאמן מותר לומר בבית המרחץ. אך הרי מפורש בפוסקים דאין לענות אמן במקום שמפסיק צואה או ע"ז מכ"ש אם העניה הוי במקום גופו דאסור שם לברך א"כ אי אפשר לומר נ"מ זו רק בע"כ הנ"מ כמו שכתבתי תחלה ודו"ק היטב:

א

וק"ו בברכה שהש"ץ מוציאו י"ח כגון ברכת שופר ומגילה שלא יפסיק לענות ברוך הוא וברוך שמו:

א

[א] יחזור הש"ץ. זה לשון עולת תמיד פירוש אף על גב דכבר התפללו קצת מהם בציבור כיון דאיכא רובא שלא התפללו עדיין בציבור וזה פשוט, וכן כתב בשיירי כנסת הגדולה, עד כאן לשונו. ותימא על פשיטותיה דהא הבאתי בסימן נ"ה ס"ק ז' תשובת רדב"ז דאף שכולם לא התפללו בציבור כיון שהתפללו כולם ביחידות אינו חוזר ומתפלל, ועיינתי בשיירי כנסת הגדולה וראיתי שיש לפרשו בשלא התפללו כלל אפילו ביחיד עיין שם. ואף על פי שכתבתי לעיל דאפילו בשביל אחד שלא התפלל חוזר התפילה, נראה דהיינו לדידן דפורסין שמע אפילו בשביל יחיד כדלעיל סימן ס"ט, אבל שיירי כנסת הגדולה קאי אליבא דרמב"ם דדוקא בשביל רוב שלא שמעו פורסין שמע ודו"ק. ונראה דאף לדידן יש חילוק דאם איכא רובא שלא התפללו מתפלל השליח ציבור בלחש וחוזר בקול רם אבל בשביל יחיד אינו מתפלל בלחש אלא בקול רם. ונראה שאם השליח ציבור התפלל כבר לעולם אין מתפלל עתה בלחש ועיין מגן אברהם סימן ס"ט:

ב

[ב] יכוין וכו'. וצריך שיבין בלשון הקודש אבל אם אינו מבין אינו יוצא בית יוסף ואחרונים ועיין לקמן סימן קפ"ה וקצ"ג. עוד כתבו דיחיד אינו מוציא אפילו שאינו בקי דלא תיקנו אלא בשליח ציבור, עד כאן, ועיין לעיל סימן ה':

ג

[ג] בקול רם וכו'. ואין בזה משום קטני אמנה כיון דעל ידי הדחק עושין כן, ומגן אברהם תמה דבש"ס סוף ראש השנה משמע אף בלא דחק שרי דאמרינן לדבריך למה הציבור מתפללים, אמר ליה כדי להסדיר שליח ציבור תפילתו, משמע דאי לאו משום להסדיר הוי רשאי השליח ציבור להתפלל מיד בקול רם, עד כאן. ואם כן אינו נכון דפריך על הציבור דהא הציבור אין צועקין אלא שומעין לשליח ציבור, והחזן אפשר דבאמת חוזר ומתפלל בלחש כיון שאינו שעת הדחק. גם מה שהקשה למאי דקיימא לן בסימן ק' דאין צריך לסדר אלא בראש השנה ויום כיפור על כן לרבן גמליאל למה ציבור מתפללין כל השנה, עד כאן לשונו. לעניות דעתי לא קשה מידי דלרבן גמליאל באמת צריך לסדרן כל השנה אלא דקיימא לן כרבנן דאינו מוציא בקי, ואם כן אמרינן דאין צריך לסדרן, והא דמתפללין הציבור היינו משום שאינו מוציא הבקי. עוד יש לומר לדידיה בכל השנה לא קשיא דאסור להתפלל בקול רם, והש"ס דקאמר כדי להסדיר וכו' היינו משום ראש השנה ויום כיפור דמותר להתפלל בקול רם, ובזה ניחא נמי קושייתו ראשונה:

ד

[ד] עד האל הקדוש וכו'. קצת קשה דלעיל סימן ק"ט סעיף ב' משמע שיתפלל עם השליח ציבור כל התפילה וברכת שומע תפילה מלה במלה, ולכוין להגיע עם השליח ציבור למודים, ודוחק לחלק. ונראה דאתא לאשמעינן שיאמרו כל הנוסחא וקדושה ולדור ודור וכו' עד האל הקדוש, והוא הדין שיתפללו כל התפילה עם השליח ציבור, וכן משמע במהרי"ל הלכות תפילה מקור דין זה, וכן משמע במטה משה סימן שע"ה בשם ספר חסידים זה לשונו, יאמר בקול רם קדושה וכל התפילות והקהל יאמרו בלחש כל מה שהוא אומר קדושה והכל, עד כאן, וכן משמע בלבוש לקמן סימן רל"ג. כתב לחם חמודות אולי דלא קאמר אלא בששעה דחוקה כל כך שאם לא יתחילו לא יוכלו לגמור קודם שיעבור זמנם, אבל בלאו הכי שפיר טפי שלא יתחילו הציבור עד אחר שיאמר שליח ציבור האל הקדוש עד כאן. ולמאי שאכתוב בס"ק שאחר זה משמע דאף באין השעה דחוקה כל כך מתחילין תיכף, וכן משמע יותר במהרי"ל שם, וכמדומה שכן נוהגין, ועיין לעיל סימן ק"ט וסימן רל"ג עוד מזה:

ה

[ה] שיהיה אחד וכו'. כן כתב רמ"א, וכתב עולת תמיד נראה דמה שכתב בשולחן ערוך סעיף ה' דאם אין תשעה שמכוונין קרוב להיות ברכתו לבטלה פליג אדין זה וסבירא ליה דלא סגי בחד, ויש תימא שלא כתבו רמ"א בלשון יש אומרים. ודברי לבוש דכתב דסגי כשתינוקות עונים אמן אינו נראה דדוקא גדולים בעינן שאין להקל בברכה לבטלה, שהוא בלא תשא, עד כאן. ולפי זה תימא יותר על הלבוש שכתב גופיה בסעיף א' דבעינן תשעה כמו שכתב שולחן ערוך, והכא כתב דברי רמ"א. ולעניות דעתי לא קשה מידי דלא שייך כאן ברכה לבטלה כיון שלא התפלל השליח ציבור כבר בלחש והיינו שכתבו טוב הוא וכו' משמע דמדינא אין מעכב אף באחד, ונמי ניחא מה שכתב הלבוש דסגי בתינוקות והיינו אם אין אחד גדול, ועוד דהא כתבתי לעיל דלאו ברכה לבטלה ממש קאמרי אלא קרוב הוא. אך קשה למה כתב הלבוש כאן כדברי רמ"א דטור שיהיה אחד כו', ולקמן בסימן רל"ג כתב דתינוקות יענו ולא כתבו הכא. ונראה לי על פי מה שכתב במהרי"ל זה לשונו, צוה לאחד מהן שהוא לא יתפלל עדיין כדי שיענה אמן אחר השליח ציבור או יקרא לאחד מבני העיר שכבר התפלל, עד כאן לשונו. על כרחך מיירי שאין הזמן דחוק כל כך שיעבור הזמן תפילה, אי לא יתחיל עתה דאם כן יתפלל גם האחר, ולכך הכא דנקט הלבוש כגון שיראים שיעבור וכו' אם כן אפשר שאחר לא יתפלל, אבל בסימן רל"ג כתב ואם לפעמים השעה דחוקה שהוא סמוך לערב מאוד וכו', כתב שתינוקות יענו כי כולם צריכים להתפלל מיד, גם אין פנאי לחזור אחר שכבר התפלל:

ו

[ו] אין לשליח ציבור להמתין וכו'. והאידנא ממתינין על הרב שבעיר, ונראה טעמא שלא יתפללו הקהל במהירות כל כך כשיאמרו בלאו הכי צריכין אנו להמתין, וגדולה מזו כתב מגן אברהם דאף אם [אין] רב בעיר יש להמתין על המתפלל מלה במלה, גם ראיתי בכנסת הגדולה סימן צ' על דין דבסעיף שאחר זה שאין להמתין אם יש שם מנין זה לשונו והמנהג עכשיו להמתין לחכם הקהל ולכל גדולי הקהל ואין בזה טורח ציבור שהם מוחלין על כבודם, עד כאן. ומכל מקום נראה שאין להרב להאריך כל כך כדמצינו ברב עקיבא שהיה מקצר, ומכל שכן במקום שממתינין על החכם שעדיין לא בא שיש להקדים עצמו ולהיות מעשרה ראשונים. כתב ספר חסידים סימן תפ"ז כל מה שיעסוק ויוכל לעשות שלא יתלוצצו בו שיעשה שאם יושב ועיניו סגורות וכו' כמו שהיה חכם אמר לתלמידיו כשמתפלל אחד לפני התיבה, אם מקצר התפילה ואינו יכול לקצר אני עושה עצמי כשמשתחוה במודים, ועדיין לא הגעתי בשמע קולינו וכשמתחיל לחזור התפילה אני הולך לאחורי כאילו סיימתי תפילתי כדי שלא יתלוצצו עלי ועדיין לא סיימתי עד שכבר אמרו קדושה, והקב"ה יודע שלא הלכתי אחורי אלא שלא יתלוצצו עלי ולא הייתי יכול לכוין:

ז

[ז] לשתוק וכו'. זה לא כמו שכתב בנימוקי יוסף שיאמר עם החזן עד סוף ברכה וכן בבית יוסף בשם אבודרהם שיש לגעור בהם אף שאין חותמין בברכות עם החזן, מיהו מי שלא התפלל בכוונה שיאמר עם השליח ציבור בנחת בלא חתימת הברכות רק יכוין וישמעם משליח ציבור, אף שכתבתי סימן קי"ב דהאידנא מחזיקין עצמנו לאין בקיאין היינו לחומרא אבל זה כמו קולא הוא, ועוד דאם כן כל הקהל יאמרו עם השליח ציבור ויבלבלו. כתב באבודרהם כל תפילה הוי כשלוש תפילות שלוש פעמים י"ט עולה חמישים ושבע ברכות, אחד שמתפלל בלחש ואחד ששומע עם החזן דשומע כעונה ואחד דעונה אמן, ובתפילת ערבית שאין השליח ציבור חוזר לתפילה תיקנו ברוך ה' לעולם אמן תמצא בהם בין אזכרות בין אמנים ל"ח, וי"ט דלחש הרי ז"ן ברכות בערבית:

ח

[ח] קרוב להיות וכו'. זה לשון הפרישה קרוב אבל לא ממש כי כבר כתב ריש סימן נ"ה דאם התחיל בעשרה ויצא מקצתן השליח ציבור גומר. גם נתבאר בבית יוסף דאפילו קצת ישינים או מספרים שמועות אפילו הכי השליח ציבור מתפלל וגומר תפילתו עד כאן לשונו. ולפי זה הוא הדין מדבר ואינו שומע מצטרפין למנין וכן כתבו הבית יוסף ושולחן ערוך ולבוש להדיא בסימן נ"ה, ובבית יוסף שם בשם האגור מפורש יותר ודלא כט"ז:

ט

[ט] על כל ברכה וכו'. נראה דלאו דוקא ברכה אלא אפילו הזכרה בלבד דהא כתב בהגהות אשיר"י הטעם, וכן מצאתי בסוף סימן שכ"ג. כתב בנימין זאב שאין להוסיף הגדול אם לא בעשרת ימי תשובה, ולא נהגינן גם בעשרת ימי תשובה וכן משמע בקיצור של"ה כן כתב של"ה שם:

י

[י] אמת היא וכו'. על כל ענין ברכה וברכה מכוין שמודה ומאמין ענין הברכה שמברך, ואחר שאלות ובקשות כגון אמן שאחר הקדיש וברכת רחם והרחמן שבברכת המזון ואחר זכרינו שביעלה ויבוא ודומיהן שהם בקשות יכוין יהי רצון שיאמינו לבקשות המברך, וברכות האמצעיות שבתפילת שמונה עשרה וברכת רצה ושים שלום ושלום רב שהם בקשות והם שבחין של הקב"ה, יכוין באתה חונן אמת שהשם יתברך חונן דעת והוא יקיים ויאמין דברי המבקשים וכן בכולן לפי עניינם, על כן יכוין האדם במאוד שישמע משליח ציבור איזה ענין תפילה ובקשה וברכה שיכוין, ובשל"ה דף רנ"ד מבואר בארוכה:

יא

[יא] ואני מאמין וכו'. לכך גדול העונה אמן וכו' והפרישה כתב הטעם משום דמקבל הברכה באמן שבו קבלה בו שבועה בו אמנה כדאיתא בדברים רבה, מה שאין כן במברך, עד כאן. ובשל"ה דף רנ"ה מסיק דמי שמברך בכוונה גדולה ועצומה המברך יותר גדול:

יב

[יב] והשח גוערין בו וכו'. כתב הכלבו דף ט' אוי להם למדברים דברים בטילים או שחוק בשעת התפילה כי ראינו בעוונינו כמה בתי כנסיות שנחרבו על שנהגו בהם קלות ראש, עד כאן. כתב בספר ווי העמודים מן הראוי שכל קהילה וקהילה יעמידו אנשים על זה, אשר ישגיחו בעונשים רבים על המדברים ויבושו אותו ברבים. וכתב של"ה דף רנ"ה ראיתי מהחרדים על דבר ה' שמשימין הסידור בפניהם בשעת חזרת התפילה ועיניהם ולבם שם ולא יראה חוצה ואז מכוונים על כל מלה ומלה, עד כאן. וכתב עולת תמיד בשם תשובת מנחם עזריה סימן ק"ב דמי שעסק בתורה אף שלא יאות עבודה מכל מקום לא נקרא חוטא, עד כאן. ויש ליזהר בזה דהא כתב מנחם עזריה הטעם דאנו מחזיקים עצמן בקיאים, וסיים וראה שנפסק בעצמינו כבלתי בקיאין שאם לא כיוונו כל הצורך נכון לצאת בשעה ששליח ציבור יורד, עד כאן, וכבר נתבאר בריש סימן ק"א דמחזיקין עצמינו האידנא למתפללין שלא בכוונה, וכן לעיל סימן א' כתבתי שאין לומר תפילות ותחנונים בשעה ששליח ציבור חוזר התפילה, וכן משמע בשל"ה שם, וכן בספר ווי העמודים קורא תגר על זה, ועיין סימן צ' סעיף י"ח:

יג

[יג] נקודה בחטף וכו'. רצה לומר שקורין האל"ף בשב"א נוטה לציר"י והוא צריך לומר אמן בפתח, ולאו דוקא פתח אלא ה"א קמ"ץ וכמו שאנו קורין אמן, דקמ"ץ נקרא גם כן פתח (ב"ח) ולא יאמר בשור"ק או בחול"ם או במלופ"ם:

יד

[יד] שמחסר קריאת הנו"ן וכו'. והוא הדין אלף ומ"ם, אלא לפי שהרבה אינן נזהרין בקריאת הנו"ן שתהא ניכרת נקט נו"ן:

טו

[טו] אם אינו יודע וכו'. דליש אומרים אפילו ביודע באיזה ברכה קאי אין לענות אמן וכן משמע בסעיף שאחר זה, אבל הנחלת צבי כתב דדוקא בברכה שמחויב בה דינא הכי, אבל בשכבר יצא ויודע באיזה ברכה עומד החזן לכולי עלמא יש לענות אמן ושכן משמע מדברי רמ"א שכתב אם אינו יודע באיזה ברכה וכו'. ולעניות דעתי סבירא ליה ללבוש דלהכי כתב רמ"א אם אינו יודע דאם יודע עונה כיון ששומע ציבור עונין אמן אף שאינו שומע הבדלה כדבסעיף שאחר זה, מיהו פשטות דרמ"א משמע דאף ביחיד מותר ביודע, וכן כתב מגן אברהם ס"ק י"ז. ודעת הב"ח דבתפילת השליח ציבור אף שכבר התפלל ויצא נתחייב בברכה קרינן ביה דחייבין הציבור לשתוק ולשמוע ואפילו יודע באיזה ברכה כיון שאינו שומע אינו עונה וזה מכוין לדעת הלבוש. עוד פסק הב"ח בברכת התורה ובברכת הנהנין דאפילו אינו יודע באיזה ברכה הוא אומר ואפילו לא שמע ברכה כלל עונה אמן, עד כאן. ומגן אברהם כתב בשם הב"ח דדוקא ביודע מותר ולא דק. ולדינא נראה לי עיקר כדברי רמ"א, ועיין בט"ז, מיהו לכתחילה נראה שיש ליזהר בכל הברכות לשמוע אותן אם אפשר. כתב מגן אברהם בשם יש נוחלין אם החזן מאריך בניגון שלו ואמרו אמן יאמרו אמן מיד כי הניגון הוי הפסק, עד כאן. וזה דלא כמו שכתב בתשובת בית יעקב סימן כ"ב, מיהו מגן אברהם כתב דוקא כשמאריך הרבה הוי הפסק, ועיין לקמן סוף סימן קכ"ח:

טז

[טז] אין צריך וכו'. ולא דמי לברכת כהנים לקמן סימן קכ"ח דצריך להמתין דהתם חייב לשמוע לברכת כהנים וזולת זה אינו בכלל הברכה, אבל בתפילה יכול להתפלל בעצמו כן כתב הפרישה. כתב מגן אברהם דוקא בברכה שאינה חובה לשמוע אבל בברכה שמוציא רבים ידי חובתו צריך להמתין כמו שכתב סימן קכ"ח סעיף י"ח, עד כאן, וצריך עיון ולקמן יתבאר לדינא:

יז

[יז] או בכל דבר שצריך לחזור וכו'. משמע אפילו בברכה שלימה דאם לא כן הוה ליה לפרש, וכן משמע בהרא"ש. ויותר ראיה לזה נראה לי ממתניתין ברכות דף כ"ט ד"ה טעה וכו' ומרדכי ודרכי משה, ולאפוקי מדברי הט"ז שהן תמוהין בזה:

יח

[יח] וישמע משליח ציבור וכו'. זה לשון הב"ח בשם רש"ל, ואחרונים כתבו שלא יסמוך על זה שאי אפשר שיוכל לכוין וכו' ולא ידלג מלה אחת או שתים מלשמוע וטוב הוא שיחזור ויתפלל עד כאן לשונו. והא ודאי שכשהשליח ציבור דרכו להבליע המלות אסור לו מלשמוע משליח ציבור אלא חייב להתפלל בעצמו עד כאן לשון הב"ח. וכתב שיירי כנסת הגדולה שהב"ח הבין מרש"ל שמה שכתב שלא ידלג קאי אשליח ציבור, והא ליתא אלא אלשמוע קאי. ולעניות דעתי לא דק בהבנת הב"ח, דודאי רש"ל קאי אשומע אלא שכתב שלא יסמוך וכו' וטוב הוא כו' משמע דאין איסור כלל ואם ירצה יוכל לסמוך על השליח ציבור, על זה כתב הב"ח דאם השליח ציבור מדלג אסור לו וכו', ורצה לומר דיש איסור בדבר ולכן כתב אלא חייב להתפלל בעצמו, ורצה לומר דחיובא איכא אבל באמת אף שאין השליח ציבור מדלג טוב הוא שיחזור ויתפלל. גם בעולת תמיד לא דק והבין דברי הב"ח כמו שיירי כנסת הגדולה, ולעניות דעתי ברור כדפירשתי וכן עיקר להלכה למעשה:

יט

[יט] מפי רוב הציבור וכו'. משמע דאם כלתה מפי רוב הציבור אף ששומע מיעוט עונין אינה עונה, והטעם נראה לי דבפרק שלושה שאכלו קאמר אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי העונה, ורב חסדא אמר מפי רוב העונין שכל העונה אמן יותר מדאי אינה אלא טועה, ופירש תוס' לפי שאין קריאת התיבה כמשמעה כשמאריך, ואם כן דוקא כששומע מפי רוב העונין אמן כראוי יחשב כברכה עצמה, אבל אותן מיעוט שמאריכין אינו נחשב עניית אמן כלל ואינו מכלל הברכה וגרע משומע יחיד שעונה אמן דאמרינן דעונה כראוי. ועוד נראה לי לפרש דאפשר לומר טעמא כמו שכתב בית יוסף בשם ארחות חיים דמי ששמע מרבים חזקתן שאינן עונין אלא אחר ששמעו הברכה כתיקונה, ואם כן נחשב עניית אמן לכלל הברכה, מה שאין כן ביחיד דאפשר שלא שמע כל הברכה כתיקונה ואין נחשב עניית אמן דידיה לכלל הברכה, ואפשר דהוא הדין במיעוט הקהל חיישינן לזה. והט"ז האריך לחלק על עיקר דין זה שהוא מפסקי מהרא"י ובמה שפירשתי מיושבים כל קושיותיו ותמיהותיו:

כ

[כ] וכן בקדיש וכו'. וכן כתב בתשובת מנחם עזריה סימן קי"ב דכל שלא השלימו הציבור לענות קדושה או אמן יהא שמיה רבה עונה עמהם:

כא

[כא] לא יגביה וכו'. עיין לעיל סימן ק"א סעיף ה':

א

כל י"ח ברכות. ודי בשמיעתו מש"ץ לבד וא"צ לשחות בתחלה וסוף ולענין אי רשאי לענות מודים דרבנן נסתפק ליה בת' ב"ד סימן ל"ג ע"ש:

א

א) [סעיף א'] לאחר שסיימו הצבור תפלתם וכו' ואם גמר תפלתו בלחש ועדיין הש"ץ אינו מתחיל החזרה חטא גמור לדבר בין לחש לחזרה, גורי האר"י ז"ל, קש"ג סי' ח"י אות א"ך בי"ע בדיני חזרת הש"ץ או' יו"ד, פתה"ד סי' קי"א אות ג' חס"ל אות ו' כף החיים להרח"ף סי' ט"ו אות ב"ן, וכתב שם הפתה"ד דכ"ש הש"ץ דאסור לדבר בין לחש לחזרה יעו"ש, וכ"כ כף החיים שם. וכ"מ מדברי שער הכוו' דרוש ד' דיוה"כ שכתב על ענין פסוק ה' הוא האלהים היה ראוי לאומרו אחר תפלת לחש דנעילה ולא אחר החזרה והטעם שאומרים אותו אחר החזרה הוא שלא להפסיק בין הלחש והחזרה יעו"ש. וא"כ לפ"ז משמע כיון שפסוק זה יש צורך לאומרו בין לחש לחזרה ואפ"ה אין אומרים אותו כדי שלא להפסיק וא"כ כ"ש שאסור להפסיק בדיבור בין לחש לחזרה ולפ"ז נראה דאפי' ללמוד אסור בין לחש לחזרה, וכ"כ בן א"ח פ' תרומה אות יו"ד, ועיין בדברינו לעיל סי' ג"ן או' ט"ז:

א

ב) שם, שאם יש מי שאינו יודע וכו' זהו לפי הפשט וידוע שכל דברי רז"ל אעפ"י שיש בהם סודות נפלאים אין מגלין אותם ומלבישים אותם בדברי הפשט אבל בימי רבינו האר"י ז"ל ניתנה רשות לגלות וגילה הסוד של החזרה שמעלתה יותר גדולה מן הלחש ושניהם חובה כמבואר בשער הכוו' דרוש א' דחזרת העמידה ובפע"ח שער חזרת העמידה פ"א ופ"ב יעו"ש. ולכן האר"י ז"ל בחזרת הש"ץ היה עוצם עיניו ושומע ומתכוין לדברי הש"ץ כמ"ש בשער הכוו' ד"ד ע"א, ופרע"ח שער הקרבנות פ"ב, וכ"כ במ"ח בדרוש שארית האלי' או' א' ולכן אין לבטל החזרה בשום פעם שחרית מוסף. ומנחה אלא דוקא במקום דאיכא אונס וכ"כ בן א"ח שם אות ב' יעו"ש. וסדר בחי' התפילות כבר כתבתי אותם בתשו' בסה"ק באר מים חיים בס"ד קחנו משם:

א

ג) שם שאם יש מי שאינו יודע וכו' אבל הבקי אינו יוצא בתפלת ש"ץ ב"י מ"א סק"א, ר"ז אות א' ומשמע אפי' דיעבד לא יצא, פרמ"ג א"א אות א' מ"ב אות א':

א

ד) שם שאם יש מי שאינו יודע וכו' היינו שאינו יודע להתפלל ומ"מ מבין הוא מה שש"ץ אומר ב"י וב"ח פירש היינו שאינו יודע להתפלל מבחוץ בכשאין סידור בידו אבל אם אינו מבין מה שש"ץ אומר אינו יוצא בשמיעה כמ"ש בסי' קצ"ג ב"י לבוש ב"ח וכתב שם הב"ח אבל במתפלל בעצמו בנוסח התפלה אפי' אינו מבין מה שמוציא מפיו יוצא י"ח יעו"ש ועיין בדברינו לעיל סי' ק"א אות ט"ז ודו"ק ט"ז סק"א עו"ת אות ב' מ"א סק"ב פר"ח אות א' א"ר אות ב' ר"ז אות ב' מ"ב אות ב':

א

ה) שם מי שאינו יודע וכו' ויחיד אינו מוציא אפי' למי שאינו בקי אלא א"כ יש עשרה בבה"כ הרשב"א בתשו' סי' קכ"ו בשם הירושלמי כנה"ג בהגה"ט, עו"ת שם א"ר שם וכ"ף הער"ה אות א' וכתב כמ"ש מרן ז"ל בסי' תקצ"ד ודלא כרמ"א שם והפר"ח סי' ס"ב יעו"ש וב"כ א"א שם, ר"ז אות א' מ"ב אות א':

א

ו) שם וצריך אותו שיוצא בתפלת ש"ץ לכוין וכו' ואינו מפסיק וכו' וגם אינו אומר ברוך הוא וב"ש ולא מודים דרבנן כמ"ש לקמן אות כ"ו ואות ה"ן אבל אמן עונה כמ"ש לקמן סעי' ו':

א

ז) שם ופוסע ג"פ וכו' לאפוקי מהריא"ג שהביא הב"י משמו שחולק ואומר שכשם שש"ץ פוטרו מתפלה כך פוטרו מג"פ וליתא דמה שפוטרו מתפלה היינו טעמא משום דשומע כקורא אבל בפסיעות ודאי שאינו פוטר וכפסק המחבר ז"ל פר"ח אות א' וכ"ף האחרונים כדעת מרן ז"ל ולפ"ז צריך לכרוע ולזקוף ג"כ באבות ובהודאה תחלה וסוף כמו שהוא מתפלל בעצמו:

א

ח) [סעיף ב'] ש"ץ שנכנס לבה"כ וכו' יורד לפני התיבה וכו' כ"כ ב"י בשם הכלבו סי' כ"ז שכתב בשם הר"ש אבל הרב כתב בס' פרע"ח סוף פ"ב דשער העמידה דאין לומר העמידה בשחרית ומנחה כ"א תחלה בלחש ואח"כ יאמר החזרה בקול רם עכ"ד, וכ"מ מדברי שער הכוו' דרוש א' דחזרת העמידה כיעו"ש, וכ"כ הרב כף הכהן בסי' ק"ט מתשו' הרב יעב"ץ דאם לא התפלל בלחש ומצא צבור שגמרו בלחש אינו יכול לומר החזרה ויעלה לשניהם דאין תפלת החזרה אא"כ קדמה לה תפלת הלחש, וזה רמזו דוד המע"ה אודה ה' מאד בפי בתחלה בפי ביחיד ושוב אח"כ בתוך רבים אהללנו עכ"ד והביאו הרו"ח אות ב' יעו"ש ועיין בדברינו לעיל סי' כ"ה אות ע"ה שכתבני דכל דבר שלא נזכר בהדיא בתלמוד ונחלקו בו הפו' דעת המקובלים יכריע יעו"ש וא"כ כ"ש בענין זה דשב וא"ת עדיף:

א

ט) שם יורד לפני התיבה וכו' כתב ב"י דעכשיו נהגו ברוב המקומות להתפלל לכתחלה ש"ץ תפלת המנחה בקול רם כדי שיענו קדושה אחריו ולא יצטרך לחזור ולהתפלל בקול רם עכ"ד והיינו שאומר הקדושה וברכת אתה קדוש ואח"כ אומר האמצעיות בלחש עם הצבור ומתחיל רצה בקול רם וגומר תפלתו בקול רם כמ"ש בב"י סי' רל"ד יעו"ש, אבל מור"ם ז"ל בד"מ אות ג' כתב דאין אנו נוהגין כן אלא לעולם הש"ץ מתפלל תחלה בלחש מלבד היכא שהדבר נחוץ שחיישינן שיעבור זמן המנחה דאז מתחיל מיד להתפלל בקול רם קדושה כדי שיענו קדושה בשעתה עכ"ל וכ"כ מרן ז"ל לקמן בב"י סי' רל"ד דמנהג האשכנזים הוא הנכון וכן הנהיגו חכמים שבדור שלפנינו בצפת תוב"ב וגזרו נידוי לעובר על תקנתם יעו"ש והב"ד הש"ץ דקל"ו ע"ג וכתב דכ"ש בשחרית ומוסף דליכא משום שעת הדחק דאסור לפרוץ גדר ולעבור על תקנת חכמים יעו"ש קש"ג סי' ח"י אות א' בי"ע אות א' וכן היא ע"פ דברי האר"י ז"ל שצ"ל דוקא תפלת לחש ואח"כ תפלת החזרה בין בשחרית בין במוסף בין במנחה ולא יש חילוק ביניהם דבכל אחת מג' תפילות הללו החזרה היא יותר מעלתה מהלחש כמבואר בשער הכוו' ובדברינו לעיל אות ב' ואות ח' וכ"כ בשער הכו' דרוש ב' דתפלת המנחה על האר"י ז"ל שהיה נזהר מאד בתכלית שלא לאומרה בלא חזרה אלא בתחלה בלחש ואח"כ בקו"ר כמו בתפלת שחרית ומכ"ש בתפלת שחרית ומוסף ואף אם היה סמוך לשקיעת החמה מעט ולא עוד אלא אפי' אם היה בע"ש קודם לשקיעת החמה היה אומר בלחש ואח"כ אומר בקו"ר עכ"ל וכן נתפשט המנהג עכשיו בכל המקומות כדברי האר"י ז"ל שאין מבטלין שום חזרה שחרית מוסף ומנחה אלא רק אם הוא שעת הדחק כגין שיראים שיעבור זמן התפלה ר"ל שלא ישאר זמן לומר החזרה בזמן תפלת מנחה וכמ"ש לקמן סי' רל"ב אז כשמתחילין לומר התפלה בלחש מגביה קולו הש"ץ בג' ראשונות עד אחר האל הקדוש והם אומרים עמו מלה במלה כדי לומר קדושה ואח"כ גם הש"ץ משלים תפלתו בלחש מן אתה חונן וכו' עד סיום תפלת י"ח משום דאסור להשמיע קול בתפלת הלחש כמ"ש לעיל סי' ק"א או' ז' בשם הזוה"ק והאר"י ז"ל אלא רק בג' ראשונות כיון שהוא מגביה קולו לצורך כדי לומר קדושה מותר כיעו"ש, ועיין בדברינו לסי' ס"ט אות א':

ב

ט) שם יורד לפני התיבה וכו' ש"ץ שהתפלל ביחיד ואתרמי ליה צבורא והוא מוכרח לעבור לפני התיבה כתב בשאילת יעב"ץ סי' כ"א שיתפלל פעם אחרת בלחש ואח"כ יתפלל בקול רם לצבור, אבל הברכ"י אות ד' כתב עליו דדבריו אינם מחוורים וראיותיו אינן מכריעות כיעו"ש, וכ"כ האחרונים ש"ץ דקל"ו ע"ג, בי"ע אות ג' שע"ת ריש סי' זה, מ"ב אות ה':

א

י) שם הגה, וכן אם הוא שעת הדחק וכו' ואם אין השעה דחוקה כ"כ כתב הל"ח בפ' תה"ש או' ט"ו והעו"ת אות ג' דלא יתחילו הצבור רק עד לאחר שאמר הש"ץ האל הקדוש יעו"ש, והב"ד הבאה"ט אות ד' אבל הא"ר או' ד' חלק ע"ז וכתב דאף אם אין השעה דחוקה כ"כ יתחילו תכף וכתב כמדומה שכן נוהגים יעו"ש, וכן הסכים הפתה"ד אות א' יעו"ש. ועוד נ"ל לתת טעם לזה מפני שכיון שכל הצבור מכוונין עליו ועדיין לא התפללו לחש נראה כמו שאומרים חזרה קודם הלחש וכבר אמרנו לעיל אות ח' ע"ש האר"י ז"ל שאין לומר חזרה בלא לחש כיעו"ש, ועוד כיון שעדיין הצבור לא התפללו בלחש ואין מועיל חזרה בלא לחש הרי הוא כמתפלל ביחיד וע"כ לא נהגו כן אלא אם לא נשאר זמן מתפללים כולם ביחד והש"ץ בלבד מגביה קולו בג' ראשונות בלבד מפני ששלושה ראשונות חשובים כאחד עד לאחר האל הקדוש כדי לענות קדושה ואחר כך מסיים בלחש עם הצבור כנ"ז באו' הקודם אמנם מ"ש שם הא"ר והפרמ"ג א"א אות ה' שיתפללו הצבור עם הש"ץ מלה במלה עד שומע תפלה ומודים והם בלחש והש"ץ בקול וכ"מ מדברי הלבוש סי' רל"ג ססעי' א' יעו"ש מדברי הזוה"ק והאר"י ז"ל נראה שזה לא יעשה דכיון שאין חזרה בלא לחש וגם שאין ט' מכוונין לברכותיו זה לא הוי כ"א תפלת לחש והמגביה קולו בתפלת לחש אסור מפני שיתאחזו בה החיצונים כמש"ל סי' ק"א אות ז' אלא יש לזהר שאין להגביה קולו כ"א בג' ראשונות דוקא כנז' וגם זה הוא ע"י הדחק מפני כבוד מצות הקדושה שלא תתבטל מהם ודו"ק:

א

יא) [סעיף ג'] קהל שהתפללו וכולם בקיאים וכו' עיין מש"ל אות ב':

א

יב) שם הגה, ואם יש יחידים בקהל וכו' אין לש"ץ להמתין וכו' ועכשיו נהגו להמתין על האב"ד ונ"ל הטעם שרוב האנשים מתפללים במרוצה ואם יחידים מתפללים מלה במלה לא יוכלו לומר קדושה עם הצבור לכן ממתינין, ולכן נ"ל דאף אם אין אב"ד בעיר יש להמתין על המתפלל מלה במלה אבל כשמאריך אין להמתין עליו, מ"א סק"ז א"ר אות ו' סו"ב אות א' ר"ז אות ה' ש"ץ דקל"ז ע"ד, ס"ל אות ב' מ"ב אות י"ג וכ"כ כנה"ג בהגה"ט סי' צ' דהמנהג עכשיו להמתין לחכם הקהל ולכל גדולי הקהל ואין בזה טורח צבור שהם מוחלים על כבודם עכ"ד, והביאו א"ר שם וכתב דמ"מ נראה שאין להרב להאריך כ"כ כדמצינו בר"ע שהיה מקצר, ומכ"ש במקום שממתינין על החכם שעדיין לא בא שיש להקדים עצמו ולהיות מיו"ד ראשונים עכ"ל וכתב שם החס"ל דאם הוא מאריך יותר מדאי ראוי לו לחוש לכבוד צבור ולצוות עליו שלא ימתינו לו יעו"ש ועיין לעיל סי' נ"ה סעי' ז' ובדברינו לשם אות ן':

א

יג) אם אחד צריך להאריך וירא שיתלוצצו עליו יכול לילך לאחריו בשעה שמתחיל החזן החזרה ואעפ"י שעדיין לא גמר תפלתו ויחזור למקומו ויגמור, ס"ח סי' תשפ"ד מ"א שם, א"ר שם, סו"ב שם, ר"ז שם, ש"ץ שם, מ"ב שם, מיהו עיין בס' נז"ש שכתב דצע"ג אם יש להקל בכך כמ"ש המ"א בסי' ק"ד סק"ב וגם לפי כתבי האר"י הטעם על הפסיעות אין לעשות כן באמצע תפלה גם הוא נגד דרך ארץ דהוי כנטילת רשות וכן דייק לישנא דגמרא יעו"ש והביאו א"ח אות ו' וכתב דיותר טוב כמ"ש הרמ"א בריש סי' א' שאל יחוש וכו' עכ"ד, ותימא דהא כתב שם בס"ח דאין הטעם משום שמתלוצצים עליו בלבד אלא הטעם ג"כ משום דאינו יכול לכוין כיעו"ש וכבר כתבנו לעיל בסי' ק"ד אות ב' ואות כ"א דההליכה לצורך כיון התפלה לא הוי הפסק כיעו"ש ואפשר שלא ראו דברי הס"ח בשורשן וכבר כתבנו במ"א דאין לסמוך על דברי האחרונים המביאים הדברים בקיצור עד אשר יראה הדברים בשורשן ובפרט על האחרונים שאין רואים בדברי הראשונים אלא רק מעתיקים מה שרואין בדברי האחרונים ובעיקר הדין נראה שהכל הוא מה שהוא אדם אם רואה בעצמו שאינו יכול לכוין ילך למקום אחר ואם אינו מרגיש להם ישאר במקומו והם ישאו עונם:

א

יד) מרביץ תורה יפסיע בנצור לשוני משום טרחא דצבורא וכן נהג הרה"ג בעל חקרי לב ז"ל כל עשרים שנה שהיה רב באזמיר יע"א וח' שנים שהיה בעה"ק תובב"א, כף החיים ס"י ט"ו או' מ"ד, ונראה דהיינו שיאמר יהיו לרצון וכו' אחר השלום, ויעשה ג"פ כהלכתן וגם הכריעות כהלכתן כמש"ל סי' קכ"ג או' ז' וגם יאמר עושה שלום וכו' ואח"כ במקום שעומד אומר אלהי נצור וכו' עד אחר יהיו לרצון הב':

א

טו) [סעיף ד'] כשש"ץ חוזר התפלה הקהל יש להם לשתוק וכו' ויש לגעור באותם המגביהים קולם ואומרים עם החזן תפלת י"ח וקדושה ואף לר"י דאמר הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו היינו בספק התפלל אם לא אבל הכא שהתפלל כבר אסור להתפלל שנית טור וב"י בשם תשו' הרח"ש. וכתב הב"ח דתלתא איסורי קא עבדי הני אינשי. חדא דמברכין ברכה לבטלה, אידך דחייב כל אדם לשתוק ולכוין לברכת הש"ץ ולומר אמן ועכשיו שאומרים עם הש"ץ תפלה י"ח אינן מכוונין לש"ץ ואין עונין אמן אחריו. אידך שעל ידם שאינם מכוונים לש"ץ הויא ברכת ש"ץ ברכה לבטלה. ועוד רביעית דאפי' היו מכוונים לברכת ש"ץ ויענו אמו אחריו אפ"ה כיון שמזמרין עם הש"ץ נראה כקלות ראש עכ"ד בקיצור ועי"ש. וכתב ב"י דאעפ"י שאין אומרים פתיחת הברכות וחתימתן יש לגעור בהם יעו"ש, והביאו א"ר או' ז' ועיין מאמר או' ו' שנראה מדבריו שאם אומר אמצע הברכות בלא חתימה בלחש עם הש"ץ ש"ד והביאו ש"ץ דקל"ז ע"ב יעו"ש שע"ת או' ז' אבל החיד"א בקש"ג סי' ח"י או' יו"ד כתב דאפי' בלחש אין לומר אמצע הברכות עם החזן. וכ"כ בי"ע או' ז' וכן הסכים הפתה"ד או' ה' יעו"ש. וכ"מ ממ"ש לעיל או' ב' ע"ש האר"י ז"ל שהיה דוקא שומע ומכוין יעו"ש.

א

טז) שם. הקהל יש להם לשתוק וכו' כתב הרמ"ע בתשו' סי' ק"ב על האנשים הלומדים בעת חזרת הש"ץ התפלה או אומרים תחנונים אם מכוונים לסוף הברכה לענות אמן כראוי אין למחות בידם יעו"ש אבל בס' ווי העמודים קרא תגר עליהם והביאו מ"א סק"ח וכתב שכ"מ בסי' ץ' סעי' י"ח בהגה יעו"ש. א"ר או' י"ב. ש"ץ שם. קש"ג שם או' ט' בי"ע או' ט' שע"ת שם. כף החיים שם או' ב"ן. וכתב דאפי' עיון בעלמא דרך העברה לא יראה בספרים אחרים אלא יתן דעתו לשמוע כל הברכות ח"י מפי הש"ץ מתחלתן ועד סופן יעו"ש. וכ"כ בספרו רו"ח סי' ץ' או' ד'. וכ"כ הסו"ב או' ו' בשם ר"ח וז"ל ובעת קריאת התורה או חזרת הש"ץ התפלה אסור לו לעסוק בתורה דאין לערב תקון בתיקון כי לכל אחד זמן בפ"ע ומשמע דאף להרהר בד"ת אז אסור כי צריך שיהיו אזניו קשובות למה שמוציא הש"ץ מפיו ויהיו עיניו למטה ולבו למעלה כמו בתפלתו ממש בלחש שהם ב' יחודים ובחזרת התפילה הוא יחוד משובח מהקודם ואם מדבר בעת חזרת התפלה הוא מפריד ח"ו היחוד כי אין שם דיבור אחר אלא אמן המורה על היחוד הוי"ה ואדנ"י וע"ז כיון ר"י ואמר אשרי מי שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו משא"כ אם עוסק בתורה בשעה שאין הקב"ה חפץ בתורתו אז ודאי אין נ"ר להקב"ה בתורתו ומוטב לו שלא יעסוק אז בתורה וכן יזהר בכל אלה כשהש"ץ אומר מגן אבות בדברו בליל שבת עכ"ל. וכן הוא לפי דברי האר"י ז"ל שכתב דהחזרה יותר מעלתה מתפלת העמידה ושניהם בכלל החיוב והב"ד לעיל או' ב' וא"כ אם לא יתן כל דעתו לכוין על הש"ץ מתחילת החזרה ועד סופה מלה במלה הרי לא קיים מצות תפלת החזרה כתקנה. ועיין לקמן או' כ"א:

א

טוב) שם, ואם אין ט' מכוונים וכו' משמע מכאן בהדיא דבעינן דוקא ט' מכוונים ואין מצטרף לא מתפלל ולא ישן, ואע"ג דבסי' נ"ה סעי' ו' כתב דמצטרף מתפלל וישן שאני התם מהטעם שכתב ב"י שם בשם הגמ"י פ"ח שכתב בשם הר"ס והוא משום דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל וכל דאיכא עשרה דבני קדושה נינהו שכינה שריא. וכ"כ הטעם הלבוש שם. ר"ז שם או' ז' אבל הכא הטעם כמ"ש הטור כי לא נתקנה ברכת הש"ץ כ"א לאומרה בעשרה וכשאין ט' המכוונים לברכותיו נראת כברכה לבטלה, וכ"כ הטעם בלבוש סי' זה סעי' א' ר"ז או' ו':

ב

טוב) שם, ואם אין ט' מכוונים וכו' מזה נראה שאין מצרפין למנין מי שאינו שומע אע"ג שהוא פקח, ט"ז סק"ב סו"ב אות ד' ש"ץ דקל"ז סוף ע"ג, מיהו א"ר אות ח' כתב דשאינו שומע ומדבר מצטרף ודלא כהט"ז יעו"ש, וכ"כ הפר"ח בסי' נ"ה אות ח' מט"י בזה הסי' אות א' וכ"נ דעת המש"ז בזה הסי' אות ב' ומשמע מדבריו דשומע ואינו מדבר אף להט"ז מצטרף וכ"כ הפר"ח שם, אבל מדברי הר"ז שם בסי' נ"ה או י"א משמע דלחזרת העמידה אינו מצטרף כ"א דוקא שומע ועונה יעו"ש, וכ"כ בן א"ח פ' ויחי אות ו' וכבר כתבנו לעיל בסי' נ"ה או' ג"ן דכיון דאיכא פלוגתא בזה יש להחמיר היכא דאפשר:

א

חי) שם. ואם אין ט' מכוונים וכו' וכיון דאיכא רובא שלא התפללו אעפ"י שהשאר התפללו כל שיש עשרה שעונין אמן יוכל לומר חזרה. שכנה"ג בהגה"ט או' א' עו"ת או' א' מאמ"ר או' א' וכתב שם המאמ"ר דמ"ש אי איכא עשרה ל"ד דהא ש"ץ מן המנין וא"צ אלא ט' שיענו אמן כמ"ש בש"ע. ש"ץ דקל"ו ע"ד. קש"ג סי' ח"י או' ד' בי"ע או' ד' חס"ל או' א' וכתב שכן המנהג פשוט פעה"ק ירושלים תובב"א. כף החיים שם או' מ"ה וכתב שכן העיד מהר"ר יאודה פאפו בספר"א דמרי"ה טב דס"ח ע"ב שכן מנהג ירושת"ו יעו"ש. ומ"ש הא"ר או' א' בשם הרדב"ז דאף שכולם לא התפללו בצבור כיון שהתפללו כולם ביחידות אינו חוזר ומתפלל כבר כתבנו לעיל בסי' ס"ט או' ז' דסברה זו של הרדב"ז דחו אותה הפו' וק"ל כסברת מרן ז"ל ודעמיה דכל שיש רוב העשרה שלא שמעו קדושה אעפ"י שהתפללו ביחידות יכולין לצרף עמהם עוד ד' מן השוק שכבר שמעו ואומרים חזרה יעו"ש, וכ"פ החיד"א בקש"ג סי' י"ב אות מ"ה ומה דנקט שם עשרה הוא לאו דוקא דבששה סגי כמש"ל, ברם נ"ל דהא דמצטרפין אח"כ הוא דוקא אם עדיין לא אמרו תחנון ולא סיימו שארית התפלה אלא רק אמרו העמידה לבדה ואח"כ נצטרפו אבל אם התחילו לומר שארית התפלה שוב אין מצטרפין וטעמא נ"ל ע"פ דברי הרב ז"ל שכתב דתפלת העמידה היא בבחי' האצילות ושארית התפלה היא בבחי' בי"ע וא"כ כיון שכבר התפללו ביחידות עד אשר התחילו להתפלל שארית התפלה שהיא בחי' אחרת כבר פרח צרופא מנייהו כנ"ל, ועיין בדברינו לעיל סי' מ"ח אות א' ד"ה ודע:

א

יט) שם ואם אין ט' מכוונים וכו' מכאן מוכח שלא כדברי אותם המהנדזין שאין אומרים חזרה בעשרה מצומצמים אלא א"כ יהיו שם עשרה מלבד הש"ץ דליתא מדכתב הטור כשאין ט' בבהכ"נ וכו' מכלל דכל דאיכא ט' מכוונין ש"ד וכן מתבאר מדברי הרמב"ם ז"ל, וכ"כ הלבוש בפירוש, שכנה"ג הגה"ט אות ד', ש"ץ שם, קש"ג שם אות ה':

א

ך) שם קרוב להיות ברכותיו לבטלה וכו' הא דכתב קרוב ולא ממש משום דאיתא לעיל סי' נ"ה דאם התחיל בעשרה ויצאו מקצתן הש"ץ גומר, דרישה או' א' ומשמע דזהו דוקא אם כבר התחיל בהתר שהיו שם ט' מכוונים לברכתיו שעשה כראוי ואז הוא גומר התפלה כמ"ש לעיל סי' נ"ה אות ל"ו ואז הם היוצאם עונם ישאו כמ"ש במור"ם שם סעי' ב' אבל לכתחלה פשיטא דאין הש"ץ מתחיל להתפלל עד שידע בבירור שיש ט' מכוונים לברכותיו ואע"ג דבב"י שם בשם האגור משמע דאפי' ישן מצטרף לחזרת העמידה מרן י"ל לא פסק כוותיה לענין חזרה אלא דוקא לענין קדיש כמ"ש סי' נ"ה סו' אבל לענין חזרה פסק כדברי הטור מהטעם שכתבנו לעיל או' טו"ב ואנן כפסק מרן ק"ל שקבלנו הוראותיו כידוע וכן הוא הסכמת אחרונים שכולם נקטו דברי הטור ומרן ואין לשנות, ועוד עיין בדברינו לסי' נ"ה אות מ"ח ודו"ק ומיהו אם כבר התחיל ואח"כ נמצא איזה אדם ישן או מדבר ודאי שגומר הש"ץ תפלתו ויש לסמוך בזה על דברי האגור דלא גרע משיצאו מקצתן דגומר אלא דהם עונם ישאו וכמ"ש מור"ם ז"ל שם:

א

כא) שם לכן כל אדם יעשה עצמו וכו' דאם אין כל אדם עושה עצמו כאילו אין ט' זולתו לא ימצא ט' מכוונין לברכות הש"ץ דכל אחד סומך על חביריו ונמצא הש"ץ מתפלל לבדו, ובל"ה כבר כתבנו לעיל בשם האר"י ז"ל דתרווייהו צריכי הלחש והחזרה וא"כ בודאי בל"ה צריך האדם ליתן דעתו כדי לצאת י"ח תפלת החזרה מהש"ץ מתחלתה ועד סופה, וא"כ לפ"ז צריך החזן להגביה קולו בכל תפלת החזרה מתחלתה ועד סופה ולומר אותה מלה במלה בקול רם ולא יאמר שום תיבה בקול נמוך אשר אין שומעין אותה הצבור וליתן ריוח בין תיבת ה' לתיבה שאחריה בכדי שיענו הצבור ברוך הוא וב"ש וחוזרין לכוין עליו וכן בין ברכה לברכה בכדי שיענו אמן ויחזרו לכוין עליו ואם אינו עושה כן הרי חטא הרבים תלוי בצוארו ועתיד ליתן את הדין אבל אם עושה כראוי ה"ה מזכה את הרבים וזכות הרבים תלוי בו:

א

כב) כתב בשל"ה דף רנ"ה ראיתי מהחרדים על דבר ה' שמשימים הסידור בפניהם בשעת חזרת התפלה ועיניהם ולבם שם ולא ראה החוצה ואז מכוונים על כל מלה ומלה עכ"ד, והביאו א"ר אות י"ב סו"ב או' ג' ש"ץ דקל"ז ע"ג, קש"ג סי' ח"י אות י"ב, בי"ע אות י"א כף החיים סי' ט"ו אות י"ד ומנהג האר"י ז"ל היה עוצם עיניו ושומע ומכוין להש"ץ כמ"ש לעיל אות ב' וא"כ כל אדם ילך בדרך הטוב לו בכוונה אם בסידור ואם לעצום עיניו, ועיין בדברינו לעיל סי' צ"ה אות יו"ד וסי' צ"ו אות ט'.

א

כג) להשלים למנין יו"ד לומר קדיש בחצר בהכ"נ או לברך על הקשת כתב בס"ח סי' תת"ז דרשאי לצאת אפי' בחזרת העמידה וכתב החיד"א שם בס' ברית עולם אות א' שהמכוין בכוונות רבינו האר"י ז"ל צריך שלא יצא ויענה אמן בכל ברכה עכ"ד והביאו כף החיים סי' ט"ז אות ך' ואו' כ"א פת"ע אות ח' ולפי מש"ל נראה דאף למי שאין מכוין אין לו לצאת, כו צריך לשמוע ולכוין בחזרה מתחלה ועד סוף:

א

כד) שם הגה י"א שכל העם יעמדו וכו' עיין בהלק"ט ח"ב סי' פ' שמצדד אם מותר לישב בחזרת העמידה וכתב שראה בק"ק אשכנזים בוירונה יושבים ובק"ק של ספרדים כולם מעומד בחזרה והכי מסתברא עכ"ד, והביאו י"א בהגה"ט, ש"ץ שם ע"ד וכ"כ החיד"א שם בקש"ג דיש לעמוד בחזרת העמידה. בי"ע שם, חס"ל אות ג' כף החיים שם אות ג"ן. בן א"ח פ' תרומה אות יו"ד וכתב דרק אם הוא זקן או חולה וחלוש המזג הרבה דקשה לו אם יעמוד אז ישב:

א

כה) [סעיף ה'] על כל ברכה וברכה וכו' ופשוט דאם עוסק במקום שאינו רשאי להפסיק אסור לאומרו, מ"א סק"ט ואפי' בין הפרקים ופסוקי דזמרה אין לאומרו, פרמ"ג א"א אות ט' ר"ז אות ח' ועיין בדברינו לסי' נ"א אות כ"כ ובסי' ס"ו אות כ"ג, ועיין בתשו' דברי דוד סי' מ"א שכתב כשעוסק בתורה אין להפסיק ממשנתו לענות ב"ה וב"ש ואמן ושכן כתב בתשו' מים רבים סי' ב' יעו"ש אבל הפ"ת חלק עליו וכתב דיש לסמוך ע"ז בב"ה וב"ש אבל באמן צ"ע מהיכן למד זה שהוא מדינא דגמרא א"ל מי שתורתו אומנתו כרשב"י וחביריו דאינו מפסיק לתפלה או ת"ת דרבים דפטור מק"ש כמ"ש הרא"ש בברכות ועיין ב"י סי' ע' עכ"ד, והביאו א"ח או' ח' ופת"ע או' ט' ועיין בדברינו לקמן אות ל':

א

כו) שם על כל ברכה וברכה וכו' כ"כ הטור ששמע מאביו הרא"ש ז"ל שעל כל ברכה וברכה שהיה שומע אומר ברוך הוא וב"ש וז"ש משה רבינו כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו, ועוד אפי' כשמזכירין צדיק בשר ודם צריך לברכו שנאמר זכר צדיק לברכה עכ"ל, וכתב הדב"ש בתשו' סי' רל"ה דהיינו דוקא מי שאינו מחוייב באותה ברכה אבל אם הוא מחוייב באותה ברכה אינו יכול לענות ב"ה וב"ש דכיון דשומע כעונה הו"ל הפסק ומשנה ומוסיף לכך ראוי שלא לומר ב"ה וב"ש כשהוא חייב יעו"ש, מיהו הרב מעשה רוקח בפ"א מהלכות ברכות דין י"א קרא תגר על אותה תשו' ונסתייע ממנהג העולם שנוהגים לענות בברכת שופר ולולב מפי החזן ואעפ"י שהם חייבים בה ומתכוונים לצאת י"ח והחזן מכוין להוציאן יעוש"ב, אבל הרב שושנים לדוד בפ"ח דברכות משנה ח' סתר כל דברי מער"ק וקיים במאמרו דברי הדב"ש יעו"ש, וכן הסכים מט"י אות ב' וכ"כ דגמ"ר על מ"א סק"ט קיצור ש"ע סי' ו' אות ט' והברכ"י סי' רי"ג אות ג' כתב דנכון ליזהר אך אין למחות במי שעונה יעו"ש והביאו הז"כל ח"א אות ב' וח"ג אות הב' אות י"ח:

א

זך) שם על כל ברכה וברכה וכו' וכן יש לענות ברוך הוא וב"ש כשמזכירין הכהנים שם ה' בברכת כהנים וברור הוא וכ"כ שכנה"ג בהשמטות יעו"ש, פר"ח בזה הסי' אות ה' ובסי' קכ"ח אות י"ג ודע דמ"ש בפר"ח בסי' זה אות הנז' אמן הוא ט"ס וצ"ל ב"ה וב"ש כדמוכח מדבריו וכ"כ הוא בהדיא בסי' קכ"ח יעו"ש ועיין א"א אות י"ד ברכ"י סי' קכ"ח אות יו"ד ש"ץ דף קמ"ה ע"ג והגם שכתב שם הש"ץ שמדברי הדב"ש סי' רצ"ה נראה שסובר דאין לענות ב"ה וב"ש בברכת כהנים המנהג לענות כס' השכנה"ג והפר"ח וכ"כ כף החיים סי' ט"ו או' ע"ו בן א"ח פ' תצוה אות ט"ו:

א

כח) שם אומר ברוך הוא וכו' וכוונת ב"ה וב"ש כבר בארנוה לעיל בסי' ה' אות י"ב קחנו משם ואם יודע שהמברך ירוץ דברו ובעוד שאומר ב"ה וב"ש המברך מסיים ברכתו קודם טוב יותר שישתוק בעניית ב"ה וב"ש כדי לענות תכף אמן בסיום הברכה ולא שיאמר בב"א ב"ה וב"ש אמן זה אח"ז בלי הפסק דעניית אמן קודם לב"ה וב"ש שהכל הולך אחר החתום ובעניית אמן הוא כולל ג"כ כוונת ב"ה וב"ש, יפ"ל בקו' יושר לבב אות ה':

א

כט) שם אומר ברוך הוא וכו' ולא כמנהג רבים מעמי הארץ שאומרים ברוכו וברו שמו כי אין זה מברך לכן צריך ליזהר, חס"ל אות ד':

א

ל) [סעיף ו'] ויענו אמן וכו' עיין בסי' נהרא השלם דף ט"ו פ' ט"ז שהביא מס' ד"מ מעשה נורא שנעשה בימי הגאון רבי מרדכי יפה בעל הלבושים והוא שהלך הגאון הנז' בעל הלבושים אצל הרב אבוהב ללמוד ממנו חכמת העיבור ויקר מקרה שהיה שם תינוק א' בן הרב אבוהב הנ"ל בחדר אשר הם יושבים ואכל התינוק פרי אחד ובירך בפה"ע בקול רם וענו כל בני הבית אמן על ברכת התינוק והגאון רבי מרדכי יפה לא ענה אמן שלא במתכוין ורבו הנ"ל כאשר ראה שלא ענה אמן על ברכת התינוק כעס עליו כעס גדול והיה מנדה להגאון רמ"י ל' יום כפי נידוי הרב לתלמיד ואח"כ בא הגאון רמ"י לפייס רבו ולא היה רוצה למחול לו ואמר לרבו ימחול ומה פשעי ומה חטאתי והשיב לו רבו הנ"ל ידוע תדע שאהבה גדולה אהבתיך יותר מבני אבל תדע נאמנה שהיית חייב מיתה בשעה שלא ענית אמן על ברכת התינוק אבל באמת אני מוחל לך וספר לו שהיה מעשה במדינות שפני"א קודם גזירות תתנ"ו שאירע מעשה בחסיד אחד שגרם לו הריגה למלכות מפני שפ"א בנו הקטן בירך על הפת ולא ענה לו אמן ואמר לו רבו לרמ"י שלא יתרעם עליו שנדה אותו אלא לבעבור תהיה לי לכפרה ומחל לו ע"ת שידרוש ברבים ולהזהירם על עניית אמן עכ"ד בקיצור ועי"ש באורך, וכתבתי זה להראות כמה גדלה כחה של אמן וכמה צריך האדם ליזהר וליתן דעתו לענות ולכוין בה בכל לב. ועוד עיין בדברינו לעיל סי' נ"ו אות ט' ואו' יו"ד:

א

לא) שם ויענו אמן וכו' דאיתא בזוהר ר"פ עקב דכל ברכה. דאתיבו עליה אמן דא איהו בקיומא כדקא יאות וכו' וכ"ש אם היא ברכתא דסגיאין מברכין לה ומעטרין לה בעטרין קדישין ברזא דאמן, אמן הוא רזא דקשרין דכל יחודה וקדושה ברזא דמאריה ומעטר לההיא ברכת' בעטרין עילאין כדקא יאות וכו' יעו"ש יפ"ל ח"ג או' ב':

ב

לא) וכתב הרד"א בתחלת ספרו בשם הר' אברהם ן' שושן ששלושה תפילות שאנו מתפללים בכל יום יש בכל אחת י"ט ברכות ועולין ז"ן ברכות וראה כמה גדול שכר המתפלל עם הצבור כי בתפלה א' שמתפלל עמהם נחשב לו שכר כמתפלל ערב ובקר וצהרים ביחיד כיצד תפלתו בלחש י"ט וחייב אדם שלא לדבר בעוד שש"ץ מחזיר התפלה ושיכוין לשמוע ברכותיה ושומע כעונה הרי י"ט ברכות אחרות וחייב אדם לענות אמן אחר כל ברכה וברכה ואמרו ז"ל בברכות ג"נ ע"ב גדול העונה אמן יותר מן המברך הרי כאלו בירך י"ט ברכות אחרות נמצא כי בתפלה אחת עם הצבור כתקנה נותנים לו שכר ז"ן ברכות ע"כ. והביאו ב"י. וטעם שאמרו גדול העונה אמן משום דאיתא במד"ר באלה הדברים ע"פ והיה אם שמוע תשמעו אמר רבי יהודה בר סימון אמן יש בה ג' דברים שבועה קבלה אמונה שבועה דכתיב והשביע הכהן את האשה וכו' וכתיב ואמרה אמן אמן. קבלה מנין דכתיב ואמר כל העם אמן, אמונה מנין דכתיב ויען בניהו בן יהוידע את המלך ויאמר אמן כן יעשה ה' עכ"ל וא"כ כיון שבאמן נכלל כל הדברים הללו א"כ בענייתו אמן מקבל ברכה עליו באמונה ובשבועה משא"כ במברך פרישה אות ז' א"ר או' י"א. ומי שמברך בכונה גדולה ועצומה הוא יותר גדול מהעונה. א"ר שם בשם של"ה, ש"ץ דפ"ח ע"ד בשם ס' מי"ט:

א

לב) שם ויענו אמן וכו' מי שנזדמן לו לענות ב' אמנים על ב' דברים עונה ב' אמנים זה אחר זה ולא הוי כאומר שמע שמע משום דשאני הכא דהוי על ב' דברים וטפי עדיף לומר אמן ואמן ברכ"י אות ח' בשם מהר"י מולכו בתשו' כ"י סי' ע"ג, שע"ת או' י"א מ"ב או' כ"ה וכ"כ אנן לעיל בסי' ס"א או' מ"ד ועי"ש באו' מ"ג ודו"ק:

א

לג) שם ויענו אמן וכו' כל העונה אמן תשעים פעמים בכל יום אין המכשפות יכולות להזיק לו ואירע מעשה נורא ע"ז כמ"ש בס' מדב"ק מע' ח' אות ג"ל והאל"ף לך ד"ע רע"ב. כף החיים שם או' נ"א חס"ל או' ט' ועיין למהרח"ו ז"ל בהקדמתו לע"ח שכתב שצריך להשלים רמז צדי"ק בכל יום שהוא צ' אמנים ד' קדושות יו"ד קדישים ק' ברכות:

א

לד) שם בין אותם שלא יצאו. ואעפ"י שהם יוצאים עכשיו בתפלת החזן אינם כעונין אמן אחר ברכות עצמן שהרי מ"מ הם אינם אומרים כלום אלא שומעים לביש:

א

לה) שם ובכונה שיכוין בלבו וכו' וכונת אמן של ברכות ואמן של קדישים כבר כתבנו אותה לעיל בסי' ה' או' י"ג קחנו משם:

א

לו) שם אמת היא הברכה וכו' עיין ב"ח וט"ז סק"ג ומ"א סק"י ומש"ז סי' נ"א או' ג' בענין פי' חלוקי אמן של התפלה וברכות וקדישים וכבר כתבנו אותה לעיל סי' ה' או' י"ד קחנו משם. ומ"ש המש"ז שם דצריך להפסיק בין אמן ליהא שמיה רבא וכן בין אמן למודים אנו לך, כי זה על הברכה ומודים ענין בפ"ע כבר כתבנו זה לעיל סי' נ"ו אות י"ד יעו"ש:

א

לז) [סעיף ז'] לא ישיח שיחת חולין וכו' כתב הכלבו דף ט' אוי להם למדברים דברים בטלים או שחוק בשעת התפלה כי ראינו בעונינו כמה בתי כנסיות שנחרבו על שנהגו בהם קלות ראש ע"כ, וכתב בס' ווי העמודים מן הראוי שכל קהלה וקהלה יעמידו אנשים ע"ז אשר ישגיחו בעונשים רבים על המדברים ויביישו אותם ברבים, א"ר אות י"ב א"א אות י"א מ"ב אות כ"ז פת"ע אות י"א:

א

לח) שם ואם שח הוא חוטא וכו' וזה מלבד החטא שאסור לדבר בבהכ"נ הכתוב לקמן סי' קנ"א סעי' א':

א

טל) שם הגה, וילמוד בניו הקטנים שיענו אמן וכו' וצריך שיחנכם שיעמדו באימה וביראה, ואותן שרצים ושבים בבכה"נ בשחוק מוטב שלא להביאם מ"א ס"ק י"א בשם של"ה ומלבד זה צריך להשגיח האב עליהם ועל בגדיהם ועל סנדליהם אם הם נקיים ואח"כ יביאם לבהכ"נ כדי שלא להכשיל למתפללים אצלם, ועיין בדברינו לעיל סי' פ"א אות ז':

א

מ) שם בהגה, כי מיד שהתינוק עונה אמן וכו' דהכי איתא בסנהדרין סוף דף ק"י ע"ב, אתמר קטן מאימתי בא לעוה"ב וכו' תנא משום רבי מאיר משעה שיאמר אמן שנאמר פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים אל תקרי שומר אמונים אלא שאומר אמן ע"כ. והביאו ד"מ או' ו' ומה שמצויין כלבו בהגה הוא על ענין שילמוד בניו וכו' אבל הטעם כי מיד שהתינוק וכו' הוא מן הגמ' כנז' וכ"ה בד"מ יעו"ש. ובזה נסתלקה קושיית הכר"ש:

א

מא) [סעיף ח'] לא יענה אמן חטופה וכו' דהכי איתא בברכות מ"ז ע"א, ת"ר אין עונין לא אמו חטופה ולא אמן קטופה ולא יזרוק ברכה מפיו (פי' רש"י ז"ל במהירות שדומה עליו כמשא אלא שחוק קבוע הוא לו) בן עזאי אומר כל העונה אמן יתומה יהיו בניו יתומים חטופה יתחטפו ימיו קטופה יתקטפו ימיו וכל המאריך באמן מאריכין לו ימיו ושנותיו ע"ב, וכתבי שם התוספות ובלבד שלא יאריך יותר מדאי לפי שאין קריאת התיבה כמשמעה כשהוא מאריך יותר מדאי עכ"ל והביאו הטור וב"י:

א

מב) שם, דהיינו כאלו האלף נקודה בחטף וכו' ור"ל שקורין את האלף בשבא נוטה לצירי והוא צ"ל אמן בפתח ולאו דוקא בפתח אלא ה' ה' קמץ וכמו שאנו קורין אמן, דקמץ נקרא ג"כ פתח כמ"ש הראב"ע בפסוק ה' ימלוך לעולם ועד, ב"ח עט"ז אות ד' מ"א ס"ק י"ב א"ר אות י"ג, ועיין בדברינו לעיל סי' ס"א אות כ"ז ואות ל"ב:

א

מג) שם, נקודה בחטף וכו' וה"ה שלא יאמר אמן באחד משאר הנקודות שאין משמעות פירושם לשון האמנת דברים כגון בשורק או בחולם או במלאפום וכה"ג, לבוש שכנה"ג בהגה"ט אות ז' א"ר שם:

א

מד) שם. קודם שיסיים המברך, אלא צריך להמתין עד שיסיים הש"ץ כל המלה לגמרי כמו יוצר המאורות וכדומה שאם בחצי המלה יאמרו אמן זה אסור א"א אות י"ב מ"ב אות ל' ועיין לקמן אזת נו"ן:

א

מה) שם, שמחסר קריאת הנו"ן וכו' ולאו דוקא נו"ן אלא ה"ה אל"ף ומ"ם אלא לפי שהרבה אינן נזהרין בקריאת הנו"ן שתהא ניכרת נקט נו"ן ב"ח שכנה"ג בהגב"י אות ו' עט"ז אות ה' עו"ת אות ו' א"ר אות י"ד, ובספר שתי ידות ז"ל כתב רבים טועים בעניית אמן שהם אומרים אמ ומאריכין בתנועת המ' ואח"כ אומרים נֵי וקורין הנון דגושה ובצירי וצריך להזהירם ואומר להם שיפתחו עיניהם ויראו דדל"ת של אחד ונו"ן של אמן אינן דגושות ולא נקודות בסגול או בצירי עכ"ל, ש"ץ דפ"ד ע"ב. קש"ג סי' ט' אות ד':

א

מו) שם, הגהה, גם לא יפסיק באמצע המלה. ר"ל שיפסיק אמן לשנים, כ"ה בב"י בשם הערוך:

א

מז) שם, ולא יענה אמן יתומה דהיינו שהוא חייב בברכה וכו' הגה. ויש מחמירין דאפי' אינו מחויב באותה ברכה וכו' עין ב"י וב"ח וט"ז סק"ד מה שהאריכו בענין זה וסיים הב"ח וז"ל ולענין הלכה בפלוגתא דרבוותא נקטינן לחומרא לכתחלה דאין עונין אמן יתומה אפי' א"צ לצאת באותה ברכה כגון שכבר התפלל ואפי' יודע אי זה ברכה הוא אומר אלא שלא שמע הברכה כלל דזה ג"כ הויא אמן יתומה לרב כהן צדק לפי דעת התוספת בפ' החליל למאי דפי' ולא שרי לענות אמן יתומה אלא בקריאת ס"ת דאפי' אינו יודע איזה ברכה הוא אומר ואעפ"י שלא שמע הברכה כלל עונה אמן וכן כל כיוצא בה כשהמברך נהנה והלה שאינו נהנה אינו מחויב בה יכול לענות אמן יתומה אפי' אינו יודע איזה ברכה הוא אומר ואפי' לא שמע ודלא כמ"ש בש"ע ובהגה ש"ע דאם כבר התפלל ויודע איזה ברכה אומר הש"ץ יכול לענות אמן יתומה אעפ"י שלא שמע הברכה כלל דאעפ"י שכן הוא לרש"י ותו' בפ' שלשה שאכלו ולהר' יונה והרא"ש להך שינויא וכך היא דעת רבינו הטור לפי פירושו בדברי רב כהן צדק מ"מ דעת התו' בפ' החליל אינו כן לדעת רב כהן צדק וכדפי' וע"כ נכון להחמיר לכתחלה עכ"ל והביאו שכנה"ג בהגב"י אות ה' וכן המ"א ס"ק י"ל הביא דברי הב"ח וכתב עוד להחמיר יותר דאפי' בברכת התורה והנהנין לא שרי אלא ביודע, (כן פי' המחה"ש והפרמ"ג בא"א אות י"ג דברי המ"א דתרי חומרי נקט חומרת הב"ח בברכה שלהוציא רבים, וחומרת רמ"א בברכ' התור' והנהנין דבעינן עכ"ף שיודע באיז' ברכה עומד יעו"ש ומ"ש המאמ"ר אות ט' בדברי הב"ח הנ"ז כדי לישב דברי המ"א אינם אלא דברי נביאות כיעו"ש) וכ"כ החיד"א בקש"ג סי' ט' אות ה' (אלא דמ"ש כל זה ע"ש הב"ח נראה דזה העתיק ממ"א ופשטא דלישנא דמ"א נקט וכבר כתבנו דהמ"א חרי חומרי נקט) ח"א כלל ו' אות ה' חס"ל אות ח' ונכון ליזהר דאין לענות אמן אפי' אחר ברכה שאינו מחוייב בה כגון ברכת החזרה והנהנין אלא א"כ שמע וידע איזה ברכה מברך המברך מאחר דגם המתירין לא אמרו אלא דיכול לענות אם לא שמע אבל לא אמרו לענות בדרך חיוב וכיון דחמירא איסורא לענות אמן יתומא יש לחוש לכל הצדדין ואין לענות כ"א שמע וידע מיהו א"צ לשמוע כל הברכה מתחלתה ועד סופה כמ"ש סי' רט"ו סעי' ב':

א

מח) שם הגה מיד שכלה הברכה יענה אמן, כ"כ הב"י בשם הרד"א שי"מ אמן יתומה שלאחר זמן מרובה שסיים הברכה ענה אמן על דעת אותה ברכה, והביאו פרישה אות י"א ויראה תוך כ"ד כדיבור דמי' ותוך כ"ד מחלוקת הפו' י"א ג' תיבות וי"א ד' מ"א בסי' ר"ו סק"ד וט"ז שם סק"ג, פרמ"ג א"א אות י"ד, מ"ב אות ל"ד:

א

מט) שם מיד שכלה הברכה וכו' כתב הלק"ט ח"א סי' נ"ה דאם המתין ש"ץ כדרכו ולא ענו אחריו והתחיל באתה גבור אז אין להם עוד לענות אמן דהויא כאמן יתומה אבל אם פשע ש"ץ ולא המתין והתחיל מיד אתה גבור לאו כל כמיניה שיאבד אמן מפי הצבור עכ"ד, אבל הי"א סי' קי"ד בהגה"ט כתב על דברי הלק"ט הנז' דאינו רואה שום טעם לחילוק זה אלא דכיון שהתחיל אתה גבור שוב אין עונין אמן, וב"כ מהר"י מולכו בתשו' כ"י סי' נ"ט וז"ל ש"ץ שסיים מגן אברהם ותכף התחיל אתה גבור לא יענו אמן דהרי כתב מרן ז"ל בב"י מי שמתפלל בלחש וכו' אם לא כלתה עניית אמן מפי רוב הצבור וכו' משמע דאף שלא התחיל הברכה הש"ץ הואיל וכבר ענו הקהל אינו יכול לענות כ"ש אם כבר התחיל ברכה אחרת דכבר עברה הברכה א' אינו יכול לענות אמן עכ"ל והביאו הברכ"י אות ט' וכ"ף בספרו קש"ג סי' פ' אות כ"ט וכתב שם דעונש ביטול אמן אז הוא על הש"ץ, ש"ץ דפ"ט ע"א שע"ת אות ט"ז, וכ"כ החס"ל אות ס' כף החיים סי' ט"ו אות ן' בן א"ח פ' תרומה אות י"ב:

א

נ) שם מיד כשכלה וכו' ואם החזן מאריך בניגון של ואמרו אמן יאמרו אמן מיד כי הניגון הוי הפסק מ"א ס"ק י"ד בשם י"נ י"א בהגב"י סי"ב אות ז' ש"ץ דפ"ה ע"ב חס"ל אות ט' ודוקא אם מאריך הרבה הוי הפסק מ"א שם דכ"כ ר"ז אות י"א ח"א כלל ו' אות ג' וכתב שם הסו"ב דלפ"ז יש לגעור ולמנוע אותם המאריכין הרבה בניגונים במלת אמן עד שלא קרב אות א' לחברתה ואז הקהל שוהין לענות אמן עד שתכלה אריכות הניגון והוא בכלל אמן יתומה וכן בקדושה וקדישים וברכו שמאריכין בניגונין לא יפה עושין דחד טעמא אית להו יעו"ש, וכתב הפרמ"ג בא"א אות י"ד דאין לענות אמן הקהל עד שסיים הש"ץ אמן בקדיש מיהו כשמאריך בניגון יאמרו מיד אחר דאמירן בעלמא אבל במאריך בסוף הברכה בניגון אין לענות אמן כל זמן שלא סיים הברכה עכ"ד וכ"כ בתשו' בית יעקב סי' כ"ב דבשבת ובימים נוראים וכיוצא שמאריך החזן בניגון בסיום הברכה יש ליזהר שלא לענות אמן עד שישלים החזן כל הניגון ואם לאו הוי אמן חטופה יעו"ש, והביאו עיקרי הד"ט סי' ה' אות ל"ג, וכ"כ מ"ב אות ל"ה:

א

אנ) שם כדי שיוכל לומר אל מלך וכו' וצריך להרהר בו בשעה שאומר אמן במש"ל סי' נ"ו אות יו"ד בשם התו' יעו"ש:

א

בנ) [סעיף ט'] א"צ המברך וכו' דוקא בברכה שאינה חובה לשמוע אבל בברכה שמוציא רבים י"ח צריך להמתין כמ"ש סי' קכ"ח סי"ח מ"א ס"ק ט"ו והביאו י"א בהגב' מיהו הפר"ח בזה הסי' אות ע' ובסי' קכ"ח אות י"ח הקשה על מרן ז"ל מכאן לסי' קכ"ח סי"ח וכתב דנקטינן כמ"ש המחבר כאן יעו"ש והפרישה אות י"ג כתב דלא דמי לברכת כהנים דהתם חייב לשמוע לברכת כהנים וזולת זה אינו בכלל הברכה אבל בתפלה יכול להתפלל בעצמו יעו"ש וכ"נ דעת המאמ"ר אות י"ב אבל הפרמ"ג בא"א אות ט"ו אחר שהביא דברי המ"א והפר"ת כתב דאנו אין לנו אלא פסק המחבר והרב אודי ליה שם יעו"ש משמע דדעתו לפסוק כבסי' קפ"ח וכמ"ש מ"א דבברכה שמוציא הרבים י"ח צריך להמתין עד שיכלה אמן מפי כל הצבור, וכ"כ מהר"ם מינן סי' פ"א, וכ"כ א"ר בסי' קכ"ח אות ל"ז וכ"כ ר"ז בזה הסי' אות י"ב מ"ב אות ל"ח, וא"כ בתפלת החזרה שע"פ האר"י ז"ל היא חובה ומעלתה יותר גדולה מן הלחש כמש"ל אות ב' צריך להמתין הש"ץ עד שיכלה אמן מפי כל העונים, ועיין לקמן סי' קכ"ח אות ק"ו ואות ק"ח:

א

גנ) [סעיף יוד'] מי ששכח ולא אמר יעלה ויבא וכו' כ"כ התוס' והר' יונה והרא"ש והרשב"א והמרדכי בפ' תפה"ש בשם בה"ג. וכתב ב"י דאעפ"י שכתבו התו' שהר"ם פסק דדוקא שכח להזכיר של ר"ח אבל שכח ברכה שלימה מחזירין אותו ואינו יוצא בשמיעתו מש"ץ לא חשש רבינו הטור לדבריו מאחר שכל הפו' האלה לא כתבו אלא דברי בה"ג לבד עכ"ד. וכ"פ הלבוש, וכ"כ הל"ח בפ' קפה"ש או' מ"ב דאפי' שכח ברכה שלמה ודלא כמ"ש התו' בשם הר"ם יעו"ש. וכ"כ א"ר או' י"ז וכתב ולאפוקי מדברי הט"ז שהן תמוהין בזה יעו"ש וכ"פ הער"ה או' ב' ועיין מש"ז או' ה':

א

דנ) שם. מי ששכח ולא אמר יעלה ויבא וכו' מי שספק לו אם התפלל שחרית בשבת או מוסף בחו"ה דאין יכול להתנות ולהתפלל בנדבה דאין מתפללין נדבה בשבת וגם לא מוסף בנדבה כמ"ש לעיל סי' ק"ז סעי' א' כתב המש"ז או' א' דיש לו תקנה להיות ש"ץ וחוזר התפלה בשביל התקנה ויוצא נמי מספק יעו"ש, אמנם לפי מש"ל או' ח' דאין מתפללין חזרה בלא לחש אם יתפלל זה יהיה חשש איסור לכל הצבור שיוצאין ע"י מי שמתפלל חזרה בלא לחש וע"כ אין לו תקנה כ"א דוקא לשמוע ולכוין על הש"ץ ויתנה בלבו דאם התפלל לחש זה תעלה לו לחזרה ואם לא התפלל לחש תעלה לו ללחש ולחזרה. ועיין לעיל סי' ק"ז או' ג' ועוד עיין במש"ז או' ה' שכתב במי שספק התפלל ושמע מש"ץ דלא יצא דכיון דמחוייב להתפלל שנית בתנאי כבסי' ק"ז אין ש"ץ מוציאו יעו"ש, ונ"ל דדוקא אם ספק התפלל הוא דלא יהיה ש"ץ אבל אם התפלל כל התפלה אלא ששכח לומר יעלה ויבא וכיוצא יכול להיות ש"ץ כדי לצאת י"ח יעלה ויבא וכיוצא כיון שכבר התפלל לחש תפלה שלימה ואינו חוזר אלא מפני תקנת חכמים ז"ל שאמרו שצריך להזכיר מעין המאורע בתפלה:

א

הנ) שם. יכוין דעתו וישמע מש"ץ וכו' עיין בתשו' בית יהודה חא"ח סי' ל"ג שנסתפק בזה שיוצא בתפלת הש"ץ אם יכול לענות מודים דרבנן מי הוי הפסק או לא ולא השיב תשו' ע"ז והביאו הברכ"י או' י"ג וכתב דאין כאן שאלה דודאי ישתוק ויכוין למה שאומר הש"ץ שעולה לו להוציאו י"ח תפלה וכן מתבאר מדברי רבינו אברהם בן הרמב"ם הובא בתחילת ס' מעשה רוקח יעו"ש ודו"ק עכ"ד וכ"ף בזפרו קש"ג זי' י"ד או' י"ג זכ"ל או' ר' בי"ע בדיני יעלה ויבא או' ט' כף החיים סי' ט"ו או' ס"ג, מ"ב או' מ"א:

א

ונ) שם יכוין דעתו וישמע מש"ץ וכו' כ"כ התו' וה"ר יונה והרא"ש והרשב"א והמרדכי בפ' תפה"ש בשם בה"ג, וכתב ב"י דמבואר בדבריהם שצריך שישמע כל התפלה וידקדק מפי החזן כל אות ואות של תפלה הא לאו הכי לא עכ"ד, ומהרש"ל כתב ע"ז בשם האחרונים שלא יסמוך ע"ז שא"א שיוכל לכוין שישמע כולו ולא ידלג מלה א' או שתים מלשמוע וטוב הוא שיחזור ויתפלל עכ"ל והביאו ב"ח וכתב והא ודאי כשהש"ץ דרכו להבליע המלות אסור לו לשמוע מהש"ץ אלא חייב לחזור ולהתפלל בעצמו ע"כ. והביאו שכנה"ג בהגב"י או' ז' עו"ת או' ח' וכתב דאעפ"י שהב"ח עצמו מחלק בין אם הש"ץ דרכו להבליע המלות מ"מ נראה דאין נחלק ויתפלל בעצמו עכ"ד. והא"ר או' י"ח כתב דגם דעת הב"ח כן דאף שאין הש"ץ מדלג טוב הוא שיחזור ויתפלל ודלא כמו שהבין השנכה"ג והעו"ת יעו"ש וכתב וכן עיקר להלכה. וכ"כ המ"א ס"ק ט"ז, פר"ח או' יו"ד. סו"ב או' ט' א"א או' ט"ז, ר"ז או' י"ד. פתה"ד סי' קכ"ג או' ג' ומ"ש הבית יהודה שם דאינו יכול לחזור אלא דוקא צריך לשמוע מש"ץ הוא הפך כל דברי הפו' הנ"ז וכבר כתב עליו י"א במ"ב בהגה"ט דדבריו צ"ע וכ"כ עליו הברכ"י או' י"א דכיון דהרבה מהאחרונים כתבו שלא יוכל אדם לכוין עם הש"ץ וצריך לחזור מסתיין לומר דיכול לסמוך על הש"ץ אבל אם נפשו אותה שלא לסמוך ורוצה להתפלל הוא עצמו לומר שלא יתפלל לא נהירא עכ"ד. והביאו הש"ץ דרנ"ב ע"ג והזכ"ל או' ר' וא"כ כיון דרוב הפו' ס"ל דאפי' אם אין החזן מדלג יותר טוב שיתפלל בעצמו הכי ק"ל ואינו רשאי לסמוך לשמוע ולכוין על הש"ץ אלא א"כ יודע בבירור שהש"ץ הוא מיראי ה' שמגביה קולו בכל תפלת החזרה מתחלה ועד סופה וגם אומר התיבות בנחת מלה במלה ואינו מאבד אפי' אות א' ועוד צריך שיהיה יודע בעצמו שדעתו צלולה שיוכל לכוין על הש"ץ מתחלת החזרה ועד סופה ולא יבא לו שום מחשבה שמבטלת כוונתו ואם לאו צריך דוקא לחזור ולהתפלל הוא בעצמו ועיין עוד בסה"ק באר מים חיים שכתבתי בתשו' דגם ע"פ דברי הרב יותר נכון שיתפלל הוא בעצמו יעו"ש. ועוד עיין בדברינו לעיל סי' קי"ד או' מ"ז ותי' קכ"ג או' ט"ו ואו' ט"ז:

א

זנ) שם. יכוין דעתו וישמע מש"ץ וכו' זה שטועה בתפלתו אם נזכר אחר מודים דדינו דחוזר לעבודה כתב הבית יהודה שם דיכול לסמוך לכוין דעתו על הש"ץ והביאו הברכ"י או' יו"ד וכתב שהוא פשוט יעו"ש. מיהו נסתפק הרב שם אם יסיים תפלתו או יפסוק במקום שנזכר ואח"כ יכוין על הש"ץ והביאו הברכ"י או' י"ב וכתב עליו דבעיני הדבר ברור דלא יסיים כיון דהתפלה לא עלתה לו עכ"ד, אמנם לפי מ"ש באו' הקודם דהיותר נכון להתפלל בעצמו ולא יסמוך על הש"ץ א"כ הכא נמי היותר נכון לחזור לעבודה ולא יפסוק תפלתו כדי לכוין אח"כ על הש"ץ ועוד כדי שלא תהא ברכותיו לבטלה מה שהתפלל מתחלת העמידה עד אחר מודים ודו"ק:

א

חנ) שם. ופוסע ג' פסיעות וכו' וכן צריך לכרוע ולזקוף באבות והודאה תחלה וסוף כמש"ל או' ז':

א

טנ) [סעיף יא'] מפי רוב הצבור וכו' משמע דאם כלתה מפי רוב הצבור אף ששומע מיעוט עונין אינו עונה. וכ"כ א"ר או' י"ט ח"א כלל ו' או' ד' ומ"ש הט"ז שק"ו וחלק על הש"ע וכתב דאפי' הרוב סיימו יכול לענות אמן יעו"ש עיין בא"ר שם שכתב דבמ"ש מיושבים כל קושיותיו ותמיהותיו של הט"ז יעו"ש וכ"כ האחרונים כדעת מרן ז"ל, לבוש. סי"ב במק"ח או' ד' ש"ץ דף פ"ד סוף ע"ב, קש"ג סי' ט' או' ו' בי"מ בדיני החזרה או' ט"ו:

א

ס) שם הגה. ואפי' לא שמע הברכה וכו' עיין מש"ל או' מ"ז שיש מחמירין בזה וס"ל דאין לענות אמן אפי' אחר ברכה שאין מחוייב בה כ"א שמע וידע איזה ברכה מברך המברך יעו"ש:

א

סא) שם בהגה. וכן בקדיש וכו' וכ"כ ש"ג אשר סביב המרדכי בפ' ג' שאכלו והביאו כנה"ג בהגה"ט. וכ"כ הרמ"ע סי' קי"ב, א"ר או' ך' וכ"כ אנן לעיל סי' נ"ו או' כ"ו, והיינו שמתחיל לענות בקדיש מן יהא שמיה רבא וכו' כמש"ל סי' נ"ו או' כ"ה אבל מלת אמן לא יענה כיון שלא שמע מש"ץ שאומר ואמרו אמן:

א

סב) [סעיף יב'] העונה אנו לא יגביה קולו וכו' דהכי איתא בר"פ ג' שאכלו דף מ"ה ע"ב מנין לעונה אמן שלא יגביה קולו יותר מן המברך שנאמר גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדו. והביאו ב"י ולבוש. ט"ז סק"ז. ומשמע מזה דבכל דבר שעונה על אמירת אחרים כגון קדיש וקדושה וברכו וכיוצא דלא יגביה קולו יותר מהם. וכתב החס"ל או' יו"ד דצריך להתבונן בקולו של המברך ולענות מדה כנגד מדה ולא יוסיף הגבוה למעלה דאיסורא עביד עכ"ד:

א

סג) שם לא יגביה קולו וכו' והיכא שהצבור מנין מצומצם כתב בשו"ת לב חיים ק"ג סי' ב' דמותר להעונה להגביה קולו בעבור לעורר להצבור שיענו ואדרבא מצוה קעביד להרים מכשול מאיסורא רבא דברכות לבטלה כמ"ש בש"ע כאן סעי' ד' יעוש"ב, והביאו א"ח או' י"א, וכ"כ מ"ב או' מ"ז:

א

מ"א סק"ג לדבריך שאמר ר' יהושע לר"ג לדבריך שאתה אומר שהש"ץ מוציא אפילו הבקי למה הצבור כו' ומוכיח המ"א מזה דל"ח בש"ץ לקטני אמנה דהא אין הטעם רק להסדיר ובכל השנה א"צ להסדיר ואח"כ כתב ומ"מ צ"ע כו' סותר הראיי' דהא ע"כ דש"ץ טוב להסדיר בכל השנה וכמו בסי' קל"ט לענין קריאת התורה ומש"ה לא שרי בלי דחק מטעם להסדיר:

ב

סק"ה שהות. פי' דאע"ג דמיירי שהשעה דחוקה שיראים שיעבור זמן התפלה מ"מ אינה דחוקה כ"כ ולכן צוה מהרי"ל שאחד מהן יתפלל אח"כ כדי שיענה אמן או שיקראו אחד שכבר התפלל אבל אם השעה דחוקה ביותר שצריכים כולם להתפלל תיכף וגם אין פנאי לבקש מי שכבר התפלל מותר:

ג

סק"ו פעם דהתם הטעם משום ברכה לבטלה כיון שכבר התפלל הש"ץ בלחש ועכשיו אינו מתפלל רק להשומעים מש"ה אם אין ט' מכוונים קרוב לברכה לבטלה משא"כ הכא שהש"ץ מתפלל רק פעם א':

ד

ט"ז סק"ד פלוגתא אלא בחזרת ש"ץ י"ח שבזה חייב. ר"ל שזה הוא דבר ממוצע משום דחמור משאר ברכות דשם אינו מחויב להשתדל לענות אמן ובהא חייב לענות אמן כמבואר בסעיף ז' וקיל ממי שהוא חייב בברכה שהרי כבר יצא. וכיון שהוא דבר ממוצע פליגי בה מר מדמה להאי ומר להאי:

ה

שם לענות אמן ואף הר"י ודאי ס"ל פירוש וכיון דבהא דוקא פליגי ולא בשאר ברכות ע"כ ולא התיר הר"י לעשות כן לכתחילה ואע"פ שאינו מחויב בברכה רק הר"י מיעט ד"ז מדין אמן יתומ' אבל לכתחל' יש איסור וא"כ יש קושיא על הר"י מפרק החליל וצריך לחלק דכיון דלא אפשר הוי כדיעבד וא"כ היה צריך הטור להאריך בקושיא ותירץ מש"ה לא הביא כלל בדברי הר"י הך דחליל וכ"ת דה"ל להטור להביא הקושיא והתירוץ כיון שהוא נ"מ לדינ' דבה"כ גדול' כאלכסנדרי שרי לכתחלה אהא כ' הט"ז דאין לו נפקותא מזה ורצונו דלא שכיח בה"כ כזו:

ו

שם הירושלמי דה"ק דין חייב לשמוע הברכה או לידע. פירוש דמ"ש הירושלמי דין חייב לברכה אין הכוונה על הברכה בעצמה שהש"ץ מוציאו אלא שחייב לשומעה כדי לענות אמן וכ"ת איך אפשר לפרש כך דא"כ ה"ל גם כן להזכיר דדי גם כן שיודע אע"פ שאינו שומע לכן כתב הט"ז דהידיעה נכלל ג"כ במאמר לשמוע הברכה וע"ז הביא ראיה מדברי הכ"צ דכתב חייבים לשמוע אע"פ דבאמת ביודע סגי אע"פ שנכלל בו:

ז

שם ולענין הלכה כ"כ מה שראוי ר"ת כבר כתבתי היינו מ"ש לתפוס חומרות שניהם:

ח

מ"א סקי"ג להוציא פי' חזרת הש"ץ התפלה שהוא להוציא רבים כמבואר בסעיף א':

ט

ט"ז סק"ה והיינו דכתבו לחלק בין לא התפלל הט"ז מפרש דשכח ברכ' שלימה מברכות הקבועות הוי נמי בכלל לא התפלל כלל ולא הקילו אלא ביעל' ויבא ודומיהן אכן בתוס' לא משמע כן ע"ש:

י

(ש"ע סעיף י"א) עונה עמהם ר"ל דנתבאר בסעיף ח' דצריך לענות אמן מיד כשכלה הברכ' דאל"כ הוי כעונה אמן בלי ברכה כלל אהא קאמר הכא דאם לא כלתה אמן מפי רוב הציבור שפיר דמי משום דעניית אמן מכלל הברכה הוא וכששומע שעונ' אמן הוי כשומע עכשיו הברכה:

יא

רמ"א ויודע דאם אינו יודע אסו' מטעם אמן יתומה כמבואר בסעיף א' אבל כשיודע דלית ביה משום אמן יתומה עונה עמהם:

יב

ט"ז סק"ו מה איכפת לן ברוב דאף אם כולם סיימו כוונתו דדוקא שם תלוי ברוב משום דאין הרוב צריכין להמתין על המיעוט אבל כאן לענין שיהיה ראוי לענות אמן מהני גם כששמע אמן מפי המיעוט לענין דכל ששמע אמן הוי כשומע הברכה:

יג

מ"א סקי"ז שכיון למ"ש ב"י. שכתב שם דאם שומע ציבור עונין אמן עונה עמהם ואם שמע יחיד עונה אמן אין עונה עמו:

יד

שם דעלה קאי. וה"ה אם שמע שיחיד עונה אמן עונה עמו ואע"ג דהמחבר אינו מתיר אלא קודם שכלתה אמן מפי רוב אבל המיעוט לא מהני היינו משום דמיעוט לגבי רוב הוי כמאן דליתא אבל אם אין שם צבור כלל אלא יחיד עונה עמו ולא כהב"י בשם הא"ח וק"ל:

א

שאינו יודע. אבל הבקי אינו יוצא בתפל' ש"ץ:

ב

יכוין. וצריך שיבין בל' הקדש כמ"ש סי' קצ"ג ע"ש [ב"י ב"ח ד"מ] עמ"ש סי' ס"ב:

ג

בקול רם. ואין בזה משום קטני אמנה או משמיע קולו בתפלתו כיון דע"י הדחק הוא עושה כן (כל בו): בגמרא סוף ר"ה משמע דאף בלא דחק שרי דאמרי' לדבריך למה הצבור מתפללין א"ל כדי להסדיר ש"ץ תפלתו משמע דאי לאו משום להסדיר הוי רשאי הש"ץ להתפלל מיד בקול רם ומיהו א"צ לסדר אלא בר"ה וי"ה כמ"ש סי' ק' ע"ש ומ"מ צ"ע לר"ג למה צבור מתפללין כל השנה וצ"ל דמ"מ טוב להסדיר ש"ץ בכל פעם כמ"ש סי' קל"ט וכב"י ועכשיו נהגו ברוב המקומות להתפלל ש"ץ מנחה בקו"ר תיכף ע"כ, ובמדינות אלו לא נהגו כן וכן נכון וכ"כ ר"ל חביב בתשוב' וכ"כ רדב"ז סי' צ"ד שאם אפשר לבטלו שלא ע"י מחלוקת יבטלם ובכ"ה כ' סימן ק"א שמנהגם שש"ץ אומר ג' ראשונות וג' אחרונות בקול רם והשאר בלחש ע"ש:

ד

שיעבור. פי' שלא יוכלו לגמור כל י"ח ברכות תוך זמן תפלה (ל"ח) וכ"כ סי' רל"ב סס"א:

ה

וטוב שיהיה. היינו בדאיכא שהות ביום:

ו

אחר ברכת הש"ץ. כ' הע"ת דפליג אסעיף ד' ולא דק דהכא הש"ץ מתפלל פעם א':

ז

אין לש"ץ להמתין. ועכשיו נהגו להמתין על האב"ד, ונ"ל הטעם שרוב האנשים מתפללין במרוצה ואם יחידים מתפללים מלה במלה לא יוכלו לומר קדושה עם הצבור לכן ממתינים ולכן נ"ל דאף אם אין אב"ד בעיר יש להמתין על המתפלל מלה במלה אבל כשמאריך אין להמתין עליו כמ"ש על ר"ע כשהיה מתפלל עם הצבור היה מקצר ועולה, וכתוב בס"ח סימן תשפ"ד שאם אחד צריך להאריך וירא שיתלוצצו עליו יכול לילך לאחוריו בשעה שמתחיל החזן אף על פי שעדיין לא גמר תפלתו ויחזור למקומו ויגמור:

ח

יש להם לשתוק. עיין בתשו' מ"ע על האנשים שלומדי' בעת חזרת הש"ץ התפלה או אומרים תחנונים אם מכוונים לסוף הברכה לענות אמן כראוי אין למחות בידם אבל בס' ווי העמודים קרא תגר עליהם וכ"מ ממ"ש סי' צ' סי"ח:

ט

על כל ברכה. ופשוט דאם עסוק במקום שאינו רשאי להפסיק אסור לאומרו עמ"ש סי' נ"ו:

י

אמת הוא. וזהו בברכת הודאה כגון ברוך שאמר וישתבח וגאל ישראל אבל בתפילה צריך שיכוון אמת היא ואני מתפלל שיאמנו דבריו ובקדיש צריך לכוון על העתיד לבא שיאמנו דבריו ב"ח בשם מהרר"ה בפירוש הסידור (ועמ"ש בשל"ה):

יא

בניו הקטנים. וצריך שיחנכם שיעמדו באימה וביראה ואותן שרצים ושבים בבית הכנסת בשחוק מוטב שלא להביאם (שני לוחות הברית):

יב

בחטף. פי' בחטף שב"א (ב"ח):

יג

אינו מחויב. וב"ח כ' להחמיר אפי' אינו מחויב אפי' יודע אם הברכה היא להוציא רבים ידי חובתם ולא שרי ביודע אלא א"כ בברכת התורה ובברכת הנהנין:

יד

מיד כשכלה. ואם החזן מאריך בנגון של ואמרו אמן יאמרו אמן מיד כי הניגון הוי הפסק (יש נוחלין) ועמ"ש ס"ס קכ"ח דהארכת הנגון מכלל הברכה היא ומ"מ נ"ל דאם מאריך הרבה הוי הפסק:

טו

א"צ המברך. נ"ל דוקא בברכה שאינה חובה לשמוע אבל בברכה שמוציא רבים י"ח צריך להמתין כמ"ש סימן קכ"ח סי"ח:

טז

יכוין. ואין אדם יכול לכוין לכן יחזור ויתפלל (ב"ח רש"ל) עס"ס קפ"ג:

יז

שומע צבור. לכאור' משמע שכיוון למ"ש ב"י בשם א"ח וכן נרשם המ"מ ול"נ דליתא שהא"ח כונתו לתרץ תי' אחר על קושית הפוסקים מההי' דהחליל ולחלק בין צבור ליחיד אבל רמ"א סתם בס"ח כשאר הפוסקים דאין חילוק והא דנקט כאן צבור משום דעלה קאי:

יח

וכן בקדיש. דלא מקרי ברכה שנתחייב בה אלא דבר שמחוייב לאומרו ביחיד דאם לא כן קשה האיך יצאו באלכסנדריא בקדיש וברכו:

א

(א) שאינו יודע – אבל הבקי אינו יוצא אפילו בדיעבד בתפלת הש"ץ. ואפילו בשאינו בקי אינו יוצא כ"א ביש עשרה בבהכ"נ:

ב

(ב) יכוין – וצריך שיבין בלשה"ק דאל"כ לא מהני אף ששומע מש"ץ כל תיבה אבל המתפלל בעצמו בלשה"ק אפילו אם אינו מבין הלשון יצא ועיין לעיל סימן ק"א במשנה ברורה דעכ"פ ברכת אבות יראה להבין מה שהוא אומר ועיין לעיל סי' ס"ב במ"ב סק"ג:

ג

(ג) ואינו מפסיק – היינו אפילו אם שמע מאחרים בתוך כך איזה קדושה או ברכו וכ"ש דאסור לענות ברוך הוא וב"ש אבל אמן על כל ברכה צריך לענות וכדלקמן בס"ו דהוא שייך להתפלה:

ד

(ד) והוא צריך וכו' – דאין בהם אחד שיוכל להתפלל לפני העמוד דאל"ה אין נכון שהוא יתפלל להם בקול רם כיון שלא התפלל מתחלה בלחש בשביל עצמו:

ה

(ה) וא"צ וכו' – דיצא בה גם בשביל עצמו דכיון דלאחרים הוא מוציא לעצמו לא כ"ש ואין בזה משום קטני אמנה או משמיע קולו בתפילתו כיון דע"י הדחק הוא עושה כן. כתבו האחרונים אם הש"ץ התפלל כבר בלחש ונזדמן לו להתפלל חזרת הש"ץ בשביל צבור אחר לא יתפלל בלחש פעם שנית:

ו

(ו) שעת הדחק – ובלא שעת הדחק הסכימו הרבה מהאחרונים שלא לעשות כן כי עיקר התקנה היתה מדינא להתפלל מתחלה בלחש ואח"כ בקול רם:

ז

(ז) שיעבור – פי' שלא יוכל לגמור הש"ץ כל י"ח ברכות תוך זמן התפילה בין בשחרית שיכלה הזמן דד' שעות דשוב אין לו שכר תפלה בזמנה וכנ"ל בסימן פ"ט ובין במנחה דיעבור זמנה לגמרי כן משמע מפמ"ג ועיין בבה"ל:

ח

(ח) והצבור וכו' – ואם אין השעה דחוקה כ"כ לא יתחילו הצבור רק לאחר שאמר הש"ץ האל הקדוש:

ט

(ט) הקדוש – דהיינו גם נוסח הברכה לדור ודור עד האל הקדוש יאמר עם הש"ץ מלה במלה:

י

(י) וטוב וכו' – היינו בשאין השעה דחוקה כ"כ רק שיראים שמא יעבור הזמן אבל אם השעה דחוקה ביותר די במה שהתינוקות יענו אמן או יזמינו לאחד שכבר התפלל שיענה אמן אם אפשר להם בקלות וא"ל אין להקפיד ע"ז כלל ולא דמי למה שכתב בס"ד דאם אין ט' מכוונים לברכת הש"ץ הוא קרוב לברכות לבטלה שאני התם שכבר התפלל פ"א בלחש והוא מכוין עתה רק בשביל תקנת חז"ל משא"כ בזה שהוא מתפלל רק פ"א:

יא

(יא) אעפ"כ ירד וכו' – עיין לעיל בסימן ס"ט במ"ב סק"א:

יב

(יב) תקנת חכמים – שכשתקנו חכמים שיחזור ש"ץ התפלה לא הצריכו לחפש בכל תפלה אחר כל איש ואיש שבבהכ"נ אם יש שם מי שאינו בקי אם לאו אלא תקנו שיהיה ש"ץ חוזר התפלה לעולם שמא יהיה פ"א בבהכ"נ מי שאינו בקי ויוציאנו הש"ץ י"ח:

יג

(יג) חשובי העיר – מפני טורח הציבור ועכשיו נהגו שהש"ץ ממתין עד שיסיים האב"ד את תפלתו לפי שרוב האנשים מתפללין במרוצה והמתפלל מלה במלה לא יוכל לומר קדושה עם הצבור לכן ממתינים כי הם עושים שלא כדין לפיכך אם אין אב"ד בעיר ה"ה דימתינו על המתפלל מלה במלה אבל כשמאריך אין להמתין עליו וכמ"ש על ר"ע כשהיה מתפלל עם הצבור היה מקצר ועולה. ומי שצריך להאריך וירא שיתלוצצו עליו יכול לילך לאחוריו בשעה שמתחיל הש"ץ אע"פ שעדיין לא גמר תפלתו ויחזור למקומו ויגמור. ובכל זה אם כונתו לש"ש בזה שפיר דמי [פמ"ג]:

יד

(יד) אם היה מנין וכו' – ר"ל אפילו אם עי"ז לא יעבור זמן ק"ש ותפלה דאל"ה אפילו ביחידי צריך להתפלל כדי שלא יעבור הזמן:

טו

(טו) אין להמתין וכו' – שכיון שיש עשרה ישנה שם השכינה ועל מי ימתינו עוד. וכהיום נתפשט המנהג להמתין על אב"ד ונראה הטעם משום דהמנהג כהיום בערי ישראל לקבוע עם האב"ד ביחד עת ללמוד אחר התפילה ואם כשיתקבץ מנין תיכף יתפללו ילך אח"כ כ"א לדרכו ויוגרם עי"ז ביטול תורה. וקביעות לימוד שלאחר התפילה הוא ענין גדול וכדאיתא בטוש"ע לקמן סי' קנ"ה עי"ש ומ"מ לא יאחרו זמן ק"ש ותפלה בשביל זה. כתב הא"ר יש לו להרב להקדים עצמו לבוא לב"ה קודם כדי שלא ימתינו עליו:

טז

(טז) יש להם לשתוק – היינו לא מיבעי שאסור לומר עם הש"ץ כל הברכה דהוי ברכה לבטלה אפילו למנקט עמו איזה תיבות מאמצעו ג"כ אין נכון דיש לחוש משום שיגרא דלישנא יוציא ברכה מפיו וכ"ש אותם המגביהים קולם ומזמרים עם הש"ץ דהוי כיוהרא ויש לגעור בהם דהוי כקלות ראש. ולענין איסור שיחת חולין כתוב בס"ז:

יז

(יז) ולכוין – ע"כ יש ליזהר מלומר תחנונים או ללמוד בעת חזרת הש"ץ ואפילו אם מכוונים לסוף הברכה לענות אמן כראוי שלא תהיה אמן יתומה כמו שיתבאר ג"כ לא יפה הם עושים שאם הלומדים יפנו ללימודם עמי הארץ ילמדו מהן שלא להאזין לש"ץ ויעסקו בשיחה בטילה ח"ו נמצאו מחטיאין את הרבים:

יח

(יח) כאילו אין ט' וכו' – ע"כ יראה לכתחילה לכוין לשמוע כל הברכה ולא סוף הברכה בלבד:

יט

(יט) ויכוין – והעולם נוהגין לצרף למנין ולהתפלל חזרת הש"ץ אפילו מי שיודעין בו שמשיח ואינו שומע חזרת הש"ץ כראוי ונ"ל דבכגון זה טוב להתנהג כמו שכתב בספר שולחן שלמה שיתנה הש"ץ בינו לבין עצמו בחזרת התפילה שא"ל יענו תשעה אמן אחריו ויכונו לברכותיו שיהא התפילה ההיא בתורת נדבה:

כ

(כ) יעמדו – טעמם כיון שמכוונים ושומעים מש"ץ ושומע כעונה וכאלו מתפללין בעצמם דמיא וכן היה מנהג הקדמונים ועכשיו בעו"ה כל אחד עושה כפי דעתו ומהם יושבים ומשיחים [פמ"ג] ובתוך ד"א לש"ץ לכו"ע אסור מדינא לישב בעת חזרת הש"ץ:

כא

(כא) אומר וכו' – ואם הוא עומד במקום שאינו רשאי להפסיק כגון בפסד"ז וכ"ש בברכת ק"ש אפילו בין הפרקים אסור לאמרו וכן אם שמע ברכה שחייב בו והוא מתכוין לצאת ע"י המברך כברכת שופר ומגילה וקידוש וכה"ג אין לענות ב"ה וב"ש דשומע כעונה וכמאן דאמר בעצמו הברכה דמיא והוי הפסק בברכה ועיין בח"א דנשאר בצ"ע לענין דיעבד ונ"ל דבדיעבד אין להחמיר בזה עיין בספר מגן גבורים מש"כ בשם מעשה רוקח:

כב

(כב) ב"ה וב"ש – ורמז לזה ממה שאמר הכתוב כי שם ד' אקרא הבו גודל לאלהינו ועוד אם כשמזכירין צדיק בשר ודם צריך לברכו שנאמר זכר צדיק לברכה צדיקו של עולם עאכ"ו וברכות שחתימתן קצר רק כב' תיבות כפוקח עורים בברכת השחר וכה"ג בשמנה עשרה וכל הברכות מהנכון לש"ץ ליזהר אז שלא למהר כ"כ לחתום תיכף את הברכה אלא לשהות מעט כדי שכל העונים ישמעו איזה ברכה מסיים אח"כ וגם יהיו יכולים לענות האמן תיכף דאל"ה לפעמים ע"י הקול של עניית ב"ה וב"ש הרבה מהעונים אינם יודעים איזה ברכה מסיים וגם ענייתם הוא איננו תיכף אחר שכלה הברכה וכ"ז יש בו חשש של אמן יתומה וכדלקמן בסעיף ח' בהג"ה:

כג

(כג) שלא יצאו – ר"ל אע"פ שהם יוצאין עכשיו בתפילת הש"ץ אינם כעונים אמן אחר ברכות עצמן שהרי מ"מ הם אינם אומרים כלום אלא שומעים [לבוש]:

כד

(כד) ובכונה וכו' – עיין בח"א כלל ו' שכתב דיכוין בענייתו אמן גם על מה שאמר המברך ברוך אתה ד' דהיינו שאמר הש"ץ ברוך אתה ד' מגן אברהם יכוין העונה את האמן אמן שיהיה מבורך שם ד' שהיה מגן אברהם וכה"ג בכל הברכות:

כה

(כה) אמת היא – וזהו בברכת הודאה כגון ברוך שאמר וישתבח וגאל ישראל וכה"ג אבל בתפילה צריך שיכוין אמת היא וגם אני מתפלל שיהי רצון שיקויים דבר זה (כגון בברכת אתה חונן שביקש המתפלל חננו מאתך וכו' בא"י חונן הדעת יכוין אמת שהוא חונן דעה ויהי רצון שיחונן לנו ג"כ דעה וכה"ג בכל הברכות) ובקדיש צריך לכוין על העתיד לבד שיאמנו דבריו מה שהוא מבקש שיתגלה מלכותו בעגלא ובזמן קריב דעיקר הענין בודאי יקויים לבסוף כמו שכתוב ביום ההוא יהיה ד' אחד וגו'. כתב הפמ"ג בסימן נ"א דהעונה אמן אחר ברכת המחזיר לא יאמר ביחד אמן מודים אנחנו לך כי אמן קאי על הברכה כנ"ל ומודים הוא ענין בפני עצמו רק ישהא מעט אחר תיבת אמן. מי שנזדמן לו לענות אמן על ב' דברים עונה שני אמנים זה אחר זה ויכוין בכל אמן את הענין על מה הוא עונה וטפי עדיף לומר אמן ואמן:

כו

(כו) בשעה וכו' – ר"ל אפילו אם ירצה ליזהר בסוף כל ברכה לכוין ולענות אמן. כתב בשל"ה ראיתי מהחרדים אל דבר ד' שמשימין הסידור בפניהם בשעת חזרת התפילה ועיניהם וליבם שם שלא יראו חוצה ואז מכוונים על כל מלה ומלה:

כז

(כז) מנשוא – כתב בא"ר בשם הכל בו אוי להאנשים שמשיחים בעת התפלה כי ראינו כמה בהכ"נ נחרבו בשביל עון זה ויש למנות אנשים ידועים להשגיח ע"ז:

כח

(כח) הקטנים – וצריך שיחנכם שיעמדו באימה ויראה. והקטנים ביותר הרצים ושבים בבהכ"נ בשחוק מוטב שלא להביאם דהרגל נעשה טבע וגם שמטרידים להצבור בתפילתם. ומלבד כ"ז נכון להאב המביא קטנים כאלו לבהכ"נ להשגיח על בגדיהם וסנדליהם אם הם נקיים כדי שלא להכשיל בזה להמתפללים בתוך ד' אמותיהם ועיין לעיל סימן פ"א במ"ב ס"ק ג:

כט

(כט) בחטף – פי' בשו"א וה"ה שלא יאמר אמן בשאר נקודות בשור"ק או בחול"ם וכה"ג כי בכל זה אין משמעות פירושו לשון האמנת דברים אלא יקרא האל"ף בקמ"ץ גדול:

ל

(ל) קודם שיסיים – ר"ל שימתין עד שיסיים הש"ץ כל התיבה אחרונה לגמרי ויש אנשים שמתחילין לענות בעוד שהש"ץ עומד עדיין בחצי תיבה אחרונה וזה אסור:

לא

(לא) שהוא חייב – דעת המחבר דדוקא אם רוצה לצאת באיזה ברכה שהוא חייב כגון שרוצה לצאת ידי תפלה וקידוש וכה"ג אבל אם אינו חייב כגון שכבר התפלל לעצמו אף דמצוה לכל אדם לשמוע חזרת הש"ץ מ"מ אין עליו חיוב בעצמיות הברכה וכ"ש אם האמן הוא מסתם ברכות דעלמא מותר לדעת המחבר לענות אף שהוא אינו יודע על איזה ברכה הוא עונה רק ששמע לאחרים שעונים והרמ"א בהג"ה פליג ואוסר אפילו בכל הברכות אם אינו יודע על איזה ברכה הוא עונה:

לב

(לב) אע"פ שיודע – וכגון שהוא מכיר לפי סדר הברכות או שחיסר משמוע רק סוף הברכה:

לג

(לג) אם אינו יודע וכו' – ואם יודע על איזה ברכה הוא עונה מותר לענות בכל הברכות אפילו בחזרת הש"ץ כיון שכבר התפלל ואינו מחויב בעצם הברכה ויש מאחרונים שמחמירין בחזרת הש"ץ וס"ל דמכיון דתיקון רבנן שיחזור ש"ץ התפלה אפילו כולם התפללו כאלו מחוייבים באותה ברכה קרינן להו ואין להם לענות אפילו יודע באיזה ברכה קאי הש"ץ אם לא שמע סיום הברכה מהש"ץ גופא ויש לחוש לזה לכתחילה ליזהר לשמוע כל ברכות י"ח מפי הש"ץ גופא וגם בלא"ה מצוה לכוין לשמוע ברכת הש"ץ וכדלעיל בס"ד אבל בדיעבד אפי' אם לא שמע רק שידע איזה ברכה מי"ח מסיים הש"ץ יענה אמן כיון שכבר התפלל בעצמו:

לד

(לד) מיד – ותוך כדי דבור כדיבור דמי ושיעור תוך כ"ד הוא מחלוקת הפוסקים י"א שלשה תיבות וי"א ארבעה תיבות וביותר מזה לא יענה כלל דהוי בכלל אמן יתומה ובצבור קי"ל דעד שכלו רוב הצבור לענות אמן הוא עדיין בכלל הברכה ומותר לכ"א לענות עמהם ועיין בס"ח ובביאור הלכה:

לה

(לה) שכלה הברכה – ואם הש"ץ מאריך בניגון של ואמרו אמן יאמרו הקהל אמן מיד כי הניגון הוי הפסק ודוקא אם מאריך הרבה בניגון. ודוקא לענין קדיש שכבר כלה עצם הבקשה אחר תיבת בזמן קריב או אחר תיבת דאמירן בעלמא אבל אם הש"ץ מאריך בשאר ברכה בסופה באיזה ניגון לא יענה אמן כ"ז שלא סיים את עצם התיבה של הברכה:

לו

(לו) אמן קצרה – מפני שנראה שדומה עליו כמשא אלא כדי שיוכל וכו' כי זהו פירושו של אמן וכנ"ל בס"ג והוא ר"ת שלה:

לז

(לז) קצת מהעונים – אבל על רוב הצבור מחויב להמתין בכל התפלה שלא להתחיל בברכה שלאחריה עד שיענו אמן וכן בקדיש שלא להתחיל יתברך עד שיענו הרוב איש"ר וכן כל כה"ג ובעו"ה הרבה אנשים נכשלין בזה כשמתפללין לפני העמוד שחוטפין להתחיל ברכה שלאחריה תיכף אחר סיום ברכה שלפניה ואין ממתינין בינתיים כלל ועיין בש"ת שהביא שזה מעכב אף דיעבד שאסור שוב לענות אמן עליה מכיון שהתחיל ברכה אחרת:

לח

(לח) א"צ המברך וכו' – והוא שהברכה אין חובה על הכל לשמוע אבל אם מוציא הרבים בזה ידי חובתן בין שהוא ש"ץ או שאר מברך צריך להמתין אף על הטועים ומאריכים באמן כדי שישמעו ויצאו י"ח גם הם בהברכות:

לט

(לט) בכל דבר – משמע מלשון זה דאפילו אם דילג משיב הרוח שהיא מג' ראשונות וכן מוכח באור זרוע סי' ת"ס ועי' לעיל בסי' קי"ד בשע"ת סק"ח ועיין לקמן סי' קכ"ו ס"ד ומה שכתב שם במ"ב בשם א"ר והגר"א:

מ

(מ) יכוין דעתו – דאע"ג דקי"ל דש"ץ אינו מוציא אלא דוקא מי שאינו בקי שאני הכא שהתפלל אלא ששכח ולא הזכיר לכן אע"פ שהוא בקי הש"ץ מוציאו ועיין באחרונים שכתבו דמוטב שיחזור ויתפלל בעצמו דהאידנא לאו כל אדם יכול לכוין דעתו לשמוע מש"ץ מראש ועד סוף ושמא לבבו יפנה ולא ישמע מש"ץ איזה מלות המעכבים בתפילה וכתב הב"ח וא"ר דאם הש"ץ דרכו להבליע המלות מדינא אסור לסמוך אש"ץ אלא חייב להתפלל בעצמו:

מא

(מא) מראש ועד סוף – עיין בספר ברכי יוסף דמסיק שלא יאמר אז מודים דרבנן אלא יכוין לשמוע מש"ץ המודים שהוא אומר והאידנא שנוהגין איזה חזנים לומר המודים בתחלתו בלחש לא יוכל לצאת תפלתו ע"י הש"ץ ולא ידעתי מאיזה מקום יצא להם המנהג הזה דאף דנוהגין הצבור לאמר אז מודים דרבנן מ"מ תפילתו ניתקן להוציא מי שאינו בקי וצריך לאמר עכ"פ קצת בקול שיוכלו לשמוע עשרה בנ"א העומדים סביבו:

מב

(מב) וקודם שכלתה – ר"ל אף דנתבאר בס"ח בהג"ה דצריך לענות אמן מיד כשכלה הברכה שאל"ה הוי כעונה אמן בלי ברכה כלל מ"מ הכא אם לא כלתה עדיין אמן מפי רוב הצבור שפיר דמי משום דעניית אמן ג"כ מכלל הברכה הוא וכשעונין אמן הוי כמו שהיו גומרין עתה עצם הברכה והט"ז חולק ופסק דאפילו כלו כל הצבור לענות מותר ג"כ לענות אם היה תיכף אחריהם ובחידושי רע"א ובס' מגן גבורים הסכימו להשו"ע ועי' בבה"ל:

מג

(מג) סיים וכו' – ר"ל אחר יהיו לרצון וכבר אמר תחנונים הרגיל בהן וכדלעיל בסי' קכ"ב ובמ"ב סק"א:

מד

(מד) ואפילו וכו' – הוא ג"כ לדברי המחבר ולא חידש רק במה שכ' ויודע על איזה ברכה דקאזיל בזה לשיטתיה לעיל בס"ח בהג"ה דאם אינו יודע על איזה ברכה קאי הוא בכלל אמן יתומה:

מה

(מה) שומע צבור – ה"ה אם שמע שיחיד עונה אמן ויודע על איזה ברכה קאי דעונה עמו ונקט צבור משום דאיירי המחבר לענין צבור ואע"ג דהמחבר אינו מתיר אלא קודם שכלתה אמן מפי רוב אבל המיעוט לא מהני היינו משום דמיעוט לגבי רוב הוי כמאן דליתא או מפני טעמים אחרים כמו שכתבתי בבה"ל אבל אם אין שם צבור כלל אלא יחיד עונה עמו:

מו

(מו) וכן בקדיש וכו' – היינו דכל שלא סיימו רוב הצבור לענות עונה עמהם אע"פ שלא שמע כלום מפי הש"ץ ועיין בסימן נ"ו במ"ב סק"ט ובסימן נ"ז סק"א ועיין בבה"ל ד"ה וקודם בסופו:

מז

(מז) לא יגביה קולו – משום דכתיב גדלו לד' אתי ונרוממה שמו יחדיו. ונראה דה"ה לענין ברכו או ברכת הזימון ג"כ לא יגביה העונה יותר מהמברך. עוד נראה דאם כונתו בהרימו קולו כדי לזרז להעם שיענו גם הם מותר עי' לקמן בסרט"ו ס"ג ועי"ש עוד דאחר קטנים בני חינוך צריך לענות אמן אחר ברכתן. ואחר שוטה אין לענות אמן דלאו בר מצוה כלל (ופמ"ג שכתב אחר חרש ושוטה שיגרא דלישנא הוא דחרש המדבר ואינו שומע בודאי חייב הוא במצות) ואחר נשים שבירכו על מ"ע שהז"ג יוכל לענות אמן [פמ"ג]:

א

(בט"ז ס"ק ה') ומ"מ בזה לא יסמוך. נ"ב זה ליתא דהא התוספות הביא הך חילוק ואח"כ כתבו דברי הר"ם וכו' עוד דל' וכן כל דבר משמע לאפוקי הר"מ כמ"ש בתו' שם וכ"כ בל"ח ע"ש:

א

מג"א סק"ז יכול לילך. בנז"ש כ' דצע"ג אם יכול לעשות כן. וטוב יותר כמ"ש הרמ"א. בססי' א' ולא יחוש ודו"ק:

ב

סעיף ד' ואם אין. ע' מג"א לעיל סי' נ"ה סק"ח:

ג

מג"א ס"ק י"ג. וב"ח כ' להחמיר. נסתפקתי אם זהו דוקא לאותם הקבועים בביהכ"נ א' שבשבילם חוזר התפלה לגביהם הוי כמו חייבים באותן ברכות. אבל אם א' שכבר התפלל ושמע חזרת התפלה. ובא לביהכ"נ ושמע שנית חזרת התפלה אפשר דלגבי דידי' נחשב כברכה אחרת והכי מסתבר' וצ"ע לדינא:

ד

ט"ז סק"ו ולא הבנתי דבריו. לק"מ דגם המחבר ס"ל אם שמע הברכה ולא ענה אמן עד כלו כל הצבור לענות דיכול לענות אמן. רק בדין דהמחבר דמיירי שהוא עוד בתפלתו כשסיים הש"ץ הברכה. ומסברא א"י לענות אמן כשסיים תפלתו. דהא הפסיק בדבור תפלתו בין סיום ברכת הש"ץ לעניית אמן. ובזה למד התה"ד מסוגי' דברכות דאם סיים תפלתו קודם שכלתה עניית אמן מרוב הצבור דיכול לענות דעניית אמן דהצבור מכלל סיום הברכה הוא וכאלו עכשיו סיים הש"ץ הברכה וליכא הפסק. משא"כ בשביל מעוט המאריכים לא מקרי סיום הברכה וממילא הוי הפסק במה שעוסק ומתפלל. וזהו ברור:

א

בש"ע. ש"ץ שהתפלל כו' ועיין בשאילת יעב"ץ ח"א סי' כ"א שכתב ש"ץ שהתפלל ביחיד ואתרמי ליה ציבורא ומוכרח לעבור לפני התיבה מתפלל פעם אחרת בלחש ואח"כ יתפלל בקול רם לציבור ע"ש ובבר"י כתב שאין דבריו מוכרחים וראיותיו אין מכריעות ע"ש וכן נראה עיקר שלא יתפלל שוב שנית בלחש כיון שכבר הסדיר תפלתו פ"א בלחש:

ב

הש"ץ עבה"ט. וע' בשכה"ג אם יש י' אע"פ שמקצתם כבר התפללו כיון שעכ"פ איכא ט' שעונין אמן אלקים נצב בעדת אל מקרי כיון דאיכא רובא שבעבורם יכולים לפרוס על שמע ולומר קדיש וקדושה ע"ש. ועיין לעיל סי' ס"ט מ"ש בתשובת מ"ע ומ"ש המג"א דאם יש שם י' שלא התפללו מתחיל מיד הש"ץ בקול רם עיין מ"ש בש"ת שם:

ג

לשתוק עבה"ט ועיין בתשו' הרא"ש אותם האומרים עם הש"ץ באמצע הברכה אף שאין כאן ברכה לבטלה שאין פותחין וחותמים ברוך וגם יש ט' דצייתי מ"מ נראה כקלות ראש. וכתב בש"צ בשם מאמר מרדכי דמ"ש בש"ע שישתוק היינו שלא ידבר דברים בטלים או שאינם י"ח וגם אין איסור קלות ראש אלא במגביהים קולם אבל בלחש נראה דעדיף טפי שמכוין יותר למה שאמר החזן ומדברי הב"ח והא"ר משמע דאפי' בלחש איכא קפידא והוא אינו סובר כן ע"ש ונראה לנהוג כהב"ח והא"ר דיש לחוש דבשיגרא דלישנא יבא ג"כ לומר הברכה ויהיה ברכה לבטלה ויש נוהגין במוסף ר"ה בפסוקי מלכיות זכרונות ושופרות לומר בלחש הפסוקים עם הש"ץ כרי לעורר עצמם בכוונת הלב ואין למחות בידם ומ"ש בשם הרמ"ע מפאנו כ' בש"צ דאושי קמאי ע"ז ובפרט ביודע בסודן של דברים כו'. והאנשים הנגשים אל השם נהגו כמנהג חסידים הראשונים להיות הסידור פתוח לפניהם בחזרת התפלה ולכוין בכל מלה ע"ש. וכ"כ בשל"ה:

ד

הברכה עבה"ט ותיבות שיאמינו הוא ט"ס וצ"ל שיאמנו וב' בר"י בשם מהר"י מולכו מי שנזדמן לו לענות אמן על ב' דברים עונה שני אמנים זה אח"ז ולא דמי לשמע שמע דהכא הוא על שני דברים וטפי עדיף לומר אמן ואמן ע"ש ועפר"ח סי' ס"א:

ה

אמן עבה"ט. ועיין בר"י בשם מהר"י מולכו ש"ץ שסיים מג"א והתחיל תיכף אתה גבור אינו יכול שוב לענות אמן דהא אפי' אם כבר כלה עניית אמן כו' כ"ש אם כבר התחיל ברכה אחרת וכבר עברה ברכה ראשונה ע"ש:

א

יכוין למה שהוא אומר. פי' ב"י דאע"ג שאינו בקי להתפלל מכל מקום מבין הוא מה שהש"ץ אומר דאל"כ לא שייך לומר יכוין:

ב

ואם אין ט' מכוונים. מזה נראה שאין מצרפים למנין מי שאינו שומע אע"ג שהוא פקח:

ג

ואני מאמין בזה. ובברכות הבקשות על העתיד יכוין ג"כ שיהי' רצון מלפניו יתברך שיקיים דבר זה:

ד

שהוא חייב בברכה א' כו'. בטור כ"כ בשם ר"י וז"ל אבל אם כבר יצא לית לן בה אבל מדברי רב כהן צדק משמע אפי' אם יצא כבר לא יענה אמן יתומה שכתב חייבים הצבור לשתוק ולשמוע כל ברכה וברכה מפי החזן ואח"כ יענו אמן כי העונה אמן ולא שמע הברכה היא אמן יתומה והכי מסתבר טפי ומיהו אם יודע איזה ברכה סיים אע"פ שלא שמעה מפיו יכול לענות אמן כדמוכח בסוכה ב"ה של אלכסנדריא היו מניפים בסודרין להודיע שסיים ש"ץ ברכה ויענו אמן אלמא שהיו עונין אע"ג שלא שמעו מפיו וצ"ל שהיו מכווני' בחשבון הברכות לידע איזה ברכה הוא אומר עכ"ל והנה החילוק שכתב הרר"י הוא ג"כ מכח קושי' הגמ' של סוכה בפ' החליל וע"כ תמה ב"י בשם מהרי"א למה לא הביא הטור תחלה ההי' דסוכה ונ"ל דלענין שאר ברכו' שאדם מברך לעצמו אין בו שום איסור לענות אמן אפי' לא שמע ולא ידע כלל ואין כאן פלוגת' אלא בחזרת ש"ץ י"ח שבזה חייב לענות אמן ואף הר"י ודאי ס"ל דלא יעשה כן לכתחלה דהיינו בחזרת ש"ץ שמונה עשרה אף על פי שהוא כבר התפלל לא יאבה לשמוע את הברכה ויענה אמן דזה ודאי אינו דא"כ למה יחזיר ש"ץ תפלת י"ח כיון שא"צ לשמוע לו ועל מה שייך עניית אמן ולזה א"צ ראיה דסברא הוא שלא נאמר כן אלא ודאי דלא מיעט הרר"י בזה שאינו מחויב לברך אלא דאין ע"ז שם אמן יתומ' וההיא דפרק החליל הוכרחו לעשות כן אפילו לכתחלה כיון שהיה בה"כ גדולה וא"א בענין אחר כדברי הר"י ולא ה"ל להביא ההיא דהחליל דאין לו נפקותא מזה ומעיקר הדין הוא ג' חילוקים אם מחויב הברכה שייך בו לשון יתומה ואם אין מחויב הברכה רק שחייב לענות אמן בחזרת ש"ץ התפל' אין שם יתומה אלא איסורא בעלמא ובשאר ברכות כגון ברכות שאדם מברך לעצמו אין איסור כלל לענות אמן אף שאינו יודע שום דבר אבל לרב כהן צדק דהוא כתב כי העונה אמן ולא שמע הברכה היא אמן יתומה והיינו אפי' אינו מחויב בברכה דהא בחסרון השמיעה תלה הדבר דעניית אמן הוה שלא כדין בזה וא"כ צריך אתה לחלק בין אם יודע איזה ברכה סיים וא"כ ההיא דהחליל אפי' לכתחלה ושלא בשעת הדחק מותר וע"כ מביא הטור שם ללמדנו שיש חילוק בין יודע או לא מה שלא מוכח לר"י וא"כ יש קולא וחומר' לרב כהן צדק קולא דאם יודע איזה ברכה יכול אפי' לכתחל' לענות אמן ולא כדעה ראשונ' דבכל גווני אסור לכתחלה ואין מעלה מצד יודע איזה ברכ' וכי היכי דבלא יודע כלל זה יש סברא שיש איסור לענות אמן אף שאין שם אמן יתומ' ה"נ ביודע דהא להר"י אין מכריע זה שיודע איזה ברכ' אבל לרכ"ץ שיש מעל' מצד יודע איזה ברכה נוכל לו' אע"פ שמצד הסברא אסור בלא יודע כלל מ"מ ביודע מותר אפי' לכתחלה וסגי בזה כיון שיש מעלה בזה דמוציא ידי אמן יתומה ובלאו הכי יש אמן יתומה אף שאינו מחויב באותה ברכה וע"כ מביא הטור מעלה דאם יודע אחר דברי רכ"צ דוקא אבל להר"י אין מעלה ביודע כלל וחומרא דאפי' אם אינו מחויב באותה ברכה הוי אמן יתומה בלי שמיעה מהחזן כל שאינו יודע איזה ברכה בפרט וע"כ ראוי לכל לתפוס חומרת שניהם דהיינו אם אין יודע איזה ברכה אע"פ שהוא אינו מחויב הוה אפילו אמן יתומה ולא סגי באיסור לחוד ובכל גווני הוה איסור לכתחל' אפי' אם יודע איזה ברכה והוא אינו מחויב בה וז"ש רמ"א ויש מחמירין כו' והיינו דעת רכ"צ ולא נקט רמ"א הקול' הנמשכת מפי' זה דביודע איזה ברכה מותר לכתחל' אלא צריך שישמע דוקא בפי' הברכה והא דנקט רמ"א אם אינו יודע כו' לאו למידק מיניה דביודע מותר לכתחלה אלא דלא הוי אמן יתומה כדמסיק רמ"א דזה נמי מיקרי אמן יתומה כלומר בזה לחוד יש חילוק אבל לכתחלה אסור בכל גווני כל שאפשר לו לשמוע כנלע"ד בזה אלא דאיכא למידק למה כ' הטור דיעה ראשונה בשם ר"י והוא תלמוד ירוש' מביאה הרי"ף והרא"ש בפר' ג' שאכלו וז"ל איזה אמן יתומה א"ר אבא דין חייב לברכה ולא ידע למה הוא עונה עכ"ל. וכ"ש קשה על רכ"צ היאך כתב הטור בשמו דאפי' אם יצא כבר לא יענה וכי יש לו כח לחלוק על הירוש' ותלמוד שלנו אינו חולק עליו ונ"ל שרכ"צ מפרש הירושלמי דה"ק דין חייב לשמוע הברכה או לידע איזה ברכה כדי לידע על מה יענה אמן וזה לא ידע על מה הוא עונה וע"כ הוי אמן יתומה וזה מפורש בדברי רכ"צ שכתב חייבים הצבור לשמוע כו' וזה כולל גם יודע המקום להוציא אמן יתומה וזהו מכוון בפי' הירוש' שזכרנו ולפ"ז אף לרכ"צ אין איסור בכל הברכות אלא דאי"ח של הש"ץ קאמר אף שהוא פטור שכבר התפלל מ"מ חייב לשמוע הברכה מש"ץ ולענות אמן ובזה אמרו שייך אמן יתומה וזהו כוונת הירוש' והיינו באין יודע אפי' איזה ברכה וע"כ אמר על מה יענה מכלל דאם יודע על מה יענה סגי אבל הרר"י שהוא הדיעה הראשונה מפרש הירוש' בענין שהעיקר תלוי באם הוא חייב לברך אותה שלא התפלל עדיין ולענין הלכה כ"כ מה שראוי לפסוק בזה:

ה

מי ששכח כו'. זה דברי בה"ג בתו' והרא"ש הביאו ראיה לזה ממה דארשב"ג כשם שש"ץ מוציא שאינו בקי כך מוציא הבקי והקשה ב"י דהא לא קי"ל כרשב"ג אלא בר"ה וי"כ אבל בשאר ימות השנה קי"ל כרבנן דאין ש"ץ מוציא הבקי וכאן מיירי בשאר ימות השנה ותי' דרבנן מודים לרשב"ג בשכח וטעה ול"פ אלא בלא התפלל כלל וקשה דהא ר"ג לא פטר אלא עם שבשדות דאניסי וממילא רבנן דפליגי ס"ל אפי' במקום אונס אינו פוטר הבקי ושכח לא עדיף מאונס וי"ל דבשכח לא הוה הטעם משום אונס אלא דלא חייבו רבנן דרשב"ג את הבקי שלא יסמוך על הש"ץ אלא בכל התפלה אבל בשביל דבר א' בלבד יוכל לסמוך על הש"ץ כל ששומע מתחלת י"ח עד סוף ובמרדכי פ' בתרא דר"ה כתב דלבה"ג קי"ל כר"ג אפילו בשאר ימות השנה ואח"כ הביא בשם מהר"ם דאם שכח ברכה שלימה לא מהני ליה שמיעה מש"ץ ונראה דגם התו' והרא"ש וטור נתכוונו לזה והיינו דכתבו לחלק בין לא התפלל כלל פי' אפי' בטעות לשכחה מ"מ בזה לא יסמוך על הש"ץ ובתוס' סוף ר"ה יש עוד חילוק דבשומע מש"ץ לכ"ע יצא אלא דברוצה לפטור אפילו בלא שמיעה פליגי רבנן ורשב"ג מ"ה מהני כאן ביעלה ויבא ש"ד לכ"ע כיון שרוצה לשמוע מתחלה ועד סוף:

ו

מפי רוב הצבור כו'. בפסקי מהרא"י שם סי' קי"ט סיים וז"ל דעניית אמן נמי מן הברכה היא כדאיתא פ"ג שאכלו דקאמר תלמודא מ"ש מפי רוב העונין כו' עכ"ל ולא הבנתי דבריו אלא דבפ"ג שאכלו דף מ"ו איתא כן לענין בוצע ברכת המוציא דאין רשאי לבצוע הפת עד שתכלה הברכה תחלה כדאיתא פ' כ"מ ומביאו רש"י שם ע"כ ציוה רבה בב"ח לבנו שם שלא יבצע עד שיסיימו רוב העונים אמן כי עניית אמן נמי מן הברכה הוא ע"כ אם סיימו הרוב הוה המיעוט כמאן דליתא דכבר כלתה הברכה משא"כ לענין עניית אמן למי שלא שמע הברכה רק עניית אמן מה אכפת לן ברוב דאף אם כולן סיימו אמאי לא יאמר אמן אחריהם דהא בכל מברך צריך העונה להמתין עד שיסיים המברך וכאן הוה העניית אמן של אותן ששמעו הברכה כברכה אריכתא דשפיר יאמר אחר סיומן ולענות אמן וכ"מ מדברי א"ח שהביא ב"י ורמ"א אח"ז וז"ל מי ששמע רבים מישראל שאומרים אמן חזקתן שאין עונין אמן אלא אחר ששמעו הברכה ואין חוששין לאמן יתומה כו' אבל אם שמע יחיד שאמר אמן ולא שמע הברכה יש חשש לאמן יתומה ואינו רשאי לענות אמן עמו עכ"ל הרי דאפי' אחר יחיד העונה אמן אי לאו חשש דאמן יתומה היה עונה עמו וכאן דשמע מן הצבור אפי' אם הרוב סיימו מ"מ יכול לענות אמן הן אחר ששמע סיום מן הרוב הן אחר המיעוט הנשאר כיון שאין כאן חשש אמן יתומה דהא גם אלו התחילו עם שאר הצבור לענות אמן ושפיר יענה אמן אחר ששומע מלת אמן מהם דהוי כעונה אחר הברכה כנלע"ד:

ז

לא יגביה קולו. דכתיב גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדיו:

א

בט"ז ס"ק ד' וא"א בענין אחר ולכך לא הביא בדברי הרר"י כצ"ל:

ב

שם וע"כ מביא הטור שם ללמדינו שיש חילוק בין יודע או לא מה שלא מוכח בדברי ר"י כו' ע"ש נראה כוונתו דודאי הטור אין דרכו לכתוב ראיות מהש"ס מאיזה לימד פוסק דין זה ולכך הביא הרר"י בזה מהא דסוכה רק הרב כ"ץ מייתי לה שמזה למדנו שלסברת הרב כ"ץ אף לכתחלה שרי ביודע כיון שהראיה מההיא דסוכה ושם היו עונין אמן לכתחלה וכיון דמהני לדידן מעלה זו דיודע שלא יהיה אמן יתומה י"ל דמהני ג"כ לעונין לכתחלה ואין לנו לדחוק לאוקמי ההיא דסוכה מטעם שא"א בענין אחר משא"כ להרר"י דלדידיה החילוק מצד שאינו מחויב בברכה א"כ א"א לומר דהתם בסוכה אף לכתחלה שלא בשעת הדחק שרי דפשיטא דז"א דודאי חייב לשמוע חזרת י"ח ואין להתיר לדידן לכתחלה מצד שיודע איזה ברכה כיון דלא מהני לדידן הך חילוק לענין שלא יהיה אמן יתומה פשיטא דלא מהני ג"כ לענין שמיעת החזרה וא"כ ע"כ דהאי דסוכה שעשו כן לכתחלה היינו לפי שלא היה אפשר להם שישמעו החזרת התפל' שהיה בה"כ גדולה מאוד ומ"מ שפיר ענו אמן ולא מיקרי יתומה כיון שאינו מחויב בברכה. וא"כ כיון שאליבא דהרר"י אין חילוק כלל בין יודע או לא לענין לכתחלה לכך לא הביא הך דסוכה דלא נ"מ לדינא ועיקר הדין שיש חילוק בין מחויב בברכה כתבו הטור בסתם כדרכו. אבל בדברי הרב כ"ץ נקט ראייתו ללמדינו שלפי דעתו אף לכתחלה יש להתיר מחמת מעלת יודע וכההיא דסוכה:

ג

(שם) י"ל דבשכח כו' ונראה דגם התוס' כו' נתכוין לזה והיינו דכתבו לחלק בין לא התפלל כלל כו' נראה כוונתו דהתוס' והרא"ש כתבו ראיה מדר"ג וע"ז כתבו דאף על גב דר"ג לא פטר אלא עם שבשדות משום דאנוסי י"ל דהיינו אם לא התפלל כלל אבל היכא שהתפלל כבר כו'. והנה לכאורה היה אפשר לפרש דעיקר חילוק התוספות הוא בין היכא שלא התפלל דאז אינו כאונס משא"כ כשכבר התפלל אלא ששכח כאונס חשבינן ליה וקשיא ליה להט"ז דהא אף באנוס אינו פוטר ומכ"ש בשכח ולכך כתב הט"ז דבאמת דבשכח אין הטעם משום אונס רק הטעם משום דבדבר אחד יכול לסמוך על הש"ץ וע"ז הביא דברי המרדכי שכתב דהלכה כר"ג אף בשאר ימות השנה ואחר כך הביא דברי מהר"ם בברכה שלימה דמחזירין וקשה דלמה יחזור כיון דהש"ץ מוציא לר"ג אף את הבקי ועל כרחך צ"ל דשכחה לא חשוב אונס ור"ג דוקא באנוס פוטר: וא"כ דביעלה ויבא ס"ל לבה"ג דלא יחזיר משום דבדבר אחד כגון יעלה ויבא שפיר יש לסמוך אף באינו אנוס משא"כ בברכה שלימה למהר"מ וע"ז כתב ונראה שגם התוספות והרא"ש כו' (וא"ל שנתכוונו לזה דבברכה שלימה מחזירין דבאמת אין הכרע בדברי תוס' לענין זה די"ל דדוקא בלא התפלל כלל אבל בהתפלל ושכח ברכה מהני וברכה א' ויעלה ויבא שוין) וקאי אדלעיל מיניה על מ"ש שאין שכחה מטעם אונס רק בדבר א' בלבד יכול לסמוך על הש"ץ והיינו שכתבו לחלק בין לא התפלל כלל פי' אפי' בטעות שכחה לא יסמוך על הש"ץ ר"ל דאם לא התפלל לא מהני השכחה ולא חשבינן ליה כאנוס ואם התפלל כבר אלא ששכח דבר א' אע"ג דשכחה אינו כאונס מ"מ כיון שהוה דבר אחד בלבד (כגון יעלה ויבא למהר"ם ולדעת התוס' אף בברכה שלימה אפשר שג"כ דינו כיעלה ויבא דלא התפלל דוקא אין הש"ץ מוציא) שפיר יכול לסמוך על הש"ץ: