שולחן ערוך, אורח חיים קכ״ג: דיני הכריעות בסיום י"ח ברכות. ובו ו סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

דיני הכריעות בסיום י"ח ברכות. ובו ו סעיפים:
כורע ופוסע ג' פסיעות לאחריו בכריעה אחת ואחר שפסע ג' פסיעות בעודו כורע קודם שיזקוף כשיאמר עושה שלום במרומיו הופך פניו לצד שמאלו וכשיאמר הוא יעשה שלום עלינו הופך פניו לצד ימינו ואח"כ ישתחוה לפניו כעבד הנפטר מרבו: הגה ונהגו לומר אח"כ י"ר שיבנה בית המקדש כו' כי התפלה במקום העבודה ולכן מבקשים על המקדש שנוכל לעשות עבודה ממש (ד"ע):

ב

במקום שכלו הג' פסיעות יעמוד ולא יחזור למקומו עד שיגיע ש"ץ לקדושה ולפחות עד שיתחיל הש"ץ להתפלל בקול רם: הגה והש"ץ יעמוד כדי הלוך ד' אמות קודם שיחזור למקומו להתפלל בקול רם [תשובת הרשב"א סי' תל"ו] וכן יחיד המתפלל יעמוד במקום שכלו פסיעותיו כשיעור זה קודם שיחזור למקומו [ב"י בשם רבי' ירוחם וירושלמי] יחיד שמתפלל בצבור וסיים תפלתו קודם לש"ץ אסור להחזיר פניו לצבור עד שיסיים שליח צבור תפלתו [ב"י בשם שבולי הלקט]:

ג

כשפוסע עוקר רגל שמאל תחלה ושיעור פסיעות אלו לכל הפחות הוא כדי שיתן גודל בצד עקב ולכתחלה לא יפסיע פסיעות גסות יותר מזה: [ב"י בשם א"ח וד"ע לפי הטעם שכתב ב"י לג' פסיעות בשם רב האי]:

ד

מי שמוסיף על ג' פסיעות הוי יוהרא:

ה

גם ש"צ צריך לפסוע ג' פסיעות כשמתפלל בלחש וכשיחזור התפלה בקול רם אינו צריך לחזור לפסוע ג' פסיעות: [ואם לא התפלל בלחש רק בקול רם פוסע ג' פסיעות אחר תפלתו שבקול רם] [אבודרהם]:

ו

כשיחזור ש"צ התפל' יאמר ג"כ ה' שפתי תפתח [אבל אינו אומר בסוף התפל' יהיו לרצון] [ד"ע וב"י בשם אוהל מועד]:

א

כשיאמר עושה שלום כו' דהיינו זוקף לצד ימינו והופך פניו לצד שמאלו ונותן שלו' ומנין הכריעו' בקדיש חמש' ביתגדל כורע וזוקף בשמיה רבא בעגלא כורע ואמרו אמן זוקף יתברך כורע שמיה דקב"ה לעילא מכל ברכתא זוקף תתקבל כורע קדם אבוהון זוקף עושה כורע שלום זוקף בימין ואח"כ נותן שלום בשמאל והורגלו להשתחות לפניהם כעבד הנפטר מרבו (מרד' ס"פ א"ע):

ב

כשפוסע עוקר רגל שמאל תחלה כן דעת הגה"מ פ"ה מה"ת וכן בשבולי לקט ובמדרש שוחר טוב וכן נוהגין:

ג

ושיעור פסיעות כו'. ונראה דדוקא היכא דאפשר אבל בב"ה שרבים נכנסי' בה וצר להם המקום שא"א לפסוע ג"פ גודל בצד עקב ולעמוד שם כדאי הוא הרשב"א לסמוך עליו בשעת הדחק שכתב בש"ת סימן שפ"א לפסוע בלא שיעור ע"ש. ויחיד שהתפלל בציבור אסור לחזור פניו עד שהתחיל ש"ץ תפלתו ויש להחמיר עד שיגיע הש"ץ לקדושה והכי נוהגין לכתחלה היכא דאפשר אבל היכא דאיכא דוחק ואתי לאנצויי יכול לחזור מיד שפתח ש"ץ בקול רם אבל לא קודם לזה:

א

ג' פסיעות. עיין בתשובת חוט השני סימן נ"ד דבזכות ג' פסיעות זכה נבוכדנצר להחריב ב"ה ולכן אנו פוסעים ג' פסיעות ומתפללין שיבנה בית המקדש:

ב

ואחר שפסע. ולא כאותן שאומרים עושה שלום בעוד שפוסעין דאין נכון לעשות כן. מ"א:

ג

עלינו. דלא כהאומרים עלינו ועל כל ישראל. מגן אברהם:

ד

למקומו. וחייב לכוין רגליו כמו בתפלה. רד"ך מגן אברהם:

ה

לקדושה. וכשאומרים פיוטים חוזר כשש"ץ מתחיל י"ח. ל"ח מ"א שכנה"ג ומהרי"ל ז"ל אם היה מסיים י"ח תכף שיושב ש"ץ לתחנון וכן במ"ש אם פתח ש"ץ ויהי נועם ותכף לו סיים פסיעותיו דאחר י"ח אז היה נשאר במקומו שפסע שם וכיסה פניו ואמר תחנה או במ"ש ויהי נועם טרם חזר למקומו ע"ש. ומדברי ט"ז ס"ק ג' לא משמע כן דכתב וכן היחיד המתפלל אפי' אין חוזר תכף למקומו לא יאמר תחנון תכף אחר שעקר רגליו אלא ימתין כדי הילוך ד"א ע"ש ואפשר דיש חילוק בין המתפלל ביחיד או עם הצבור ומדברי מהרי"ל נראה דאין להקפיד בנפילת אפים שיהיה מיושב וכן כתב הריב"ש ועיין סי' קל"א סעיף ב' מש"ש. כתב הכ"מ דאם רוצה עומד שם ואינו חוזר למקומו. ומ"א כתב לפי סברת י"א הטעם דבעינן ו' פסיעות דכתיב ורגליהם רגל ישרה. וכתיב וכף רגליהם ככף רגל הרי ששה. ולכך צריך ג"כ לפסוע ג' פסיעות לפניו דהיינו עוד ג' עי' ב"י. ומה"ט מקפידין שלא יעבור אדם לפניהם בעוד שעומדים שם שלא להפסיק בין הששה פסיעות. אבל מה שנוהגים שכשרואים למי שרוצה ללכת לפניהם למהר לשוב למקומם בטרם שממתינים השיעור המפורש טעות הוא. ל"ח ושכנה"ג:

ו

ד"א. ומדינא יכול לחזור מיד הש"ץ. רשב"א מ"א (עיין בספר אליהו רבה באריכות מזה מתשובת הרשב"א):

ז

כשיעור זה. ולא יאמרו תחנון תיכף אלא ימתין כדי הילוך ד"א ט"ז ועיין ס"ק ה' מש"ש בשם מהרי"ל. וב"ח פסק דאין חילוק למתפלל עם הציבור וצריך לשהות כשיעור שיגיע הש"ץ לקדושה וכ"פ המגן אברהם:

ח

פניו. שלא יחשדוהו שדילג וכשמתחיל הש"ץ רשאי להחזיר פניו אבל אסור לחזור למקומו עד שמגיע לקדושה:

ט

תחלה. ואפי' איטר רגל צריך לפסוע בשמאל דעלמא תחלה עמ"א וט"ז וקצת נוהגין לפסוע רגל הימיני אל השמאלי ואח"כ פוסעין בשמאל. ל"ח. כ' ב"ח דאם יש דוחק בבה"כ רשאי לפחות משיעור גודל בצד עקב ולסמוך על הרשב"א סי' שפ"א שאין שיעור לפסיעות אלו וכן נהגו הכל לפסוע בלי שיעור והוא מטעם הדוחק אבל היכא דליכא דוחק צריך לדקדק לפסוע אגודל בצד עקב עכ"ל. ומ"א כתב ול"נ דהרשב"א לא כתב אלא שא"צ לפסוע פסיעה בינונית שהיא אמה ע"ש אבל פחות מעקב בצד גודל לא מיקרי פסיעה כלל ע"ש והמנהג עכשיו שאם מסיים התפלה ואחריו אדם אחר שהוא מתפלל שאינו יכול לפסוע ג' פסיעות ממתין עד שיכלה האחר תפלתו ואח"כ פוסע הג' פסיעות. שכנה"ג:

י

פסיעות. דסומך על הקדיש שאחר ובא לציון אע"פ שמפסיקין בקריאת התורה והלל כולהו לסדר תפלה הם באים. ת"ה מ"א. ואם רגיל לפסוע אין למחות בידו. הרדב"ז. ועיין הלק"ט ח"ב סי' ס"ז:

יא

לרצון. כי לא התפלל על עצמו ובשל"ה כתב לומר יהיו לרצון:

א

יומא נ"ג ומביאו הרי"ף והרא"ש בסוף פרק ה' דברכות מרדכי שם

ב

הרי"ף שם והרא"ש

ג

הגה"מ פ"ה מה"ת אהל מועד

ד

שבלי הלקט

ה

רמב"ם פ"ט מה"ת ותרומת הדשן סימן י"ג

ו

כתבי מהר"ר ישראל

א

ס"א ואחר כו'. שם:

ב

כשיאמר עושה כו'. כן פי' המרדכי וש"פ מש"ש שנותן שלום כו':

ג

ואח"כ כו' כעבד כו'. מרדכי שכן נוהגין וכמש"ש בגמ' לתלמי' כו' וכמ"ש בתמיד והשתחוה ויצא וכן בקדיש וכמ"ש בפ"ה דיומא כנ"ל:

ד

ונהגו כו'. כי כו' עתוס' ספ"ב דמגילה:

ה

במקום כו'. גמ' שם:

א

ס"ב ולא כו'. רי"ף ורא"ש שם: והש"ץ כו'. וכן כו'. כמ"ש תוס' ספ"ד בשם הירושלמי וכמש"ל סי' ק"ה:

א

ס"ג כשפוסע כו'. מדרש ש"ט:

ב

ושיעור כו'. שצריך להדמות לכהנים בעבודתן כמש"ל סי' צ"ח ס"ד ואמר בירושלמי ריש ברכות ככהנים דכתיב לא תעלו במעלות על מזבחי שהיו מהלכין עקב בצד גודל וגודל בצד עקב ואע"ג דלענין עמידה בתפלה כמ"ד כמלאכים קי"ל מ"מ נ"מ לענין זה וע' טור סי' צ"ה ותר"י פ"ק אה"מ וא"ח:

ג

ולכתחילה כו'. כנ"ל ועוד כמ"ש היוצא מבה"כ אל יפסיע כו' וכ"ש כאן:

א

ס"ה גם ש"ץ כו'. דליחיד דמי:

ב

וכשיחזור כו'. ואם לא כו'. עמ"א ס"ק י"א י"ג:

א

ס"ו כשיחזור כו'. דהא אמרי' דכתפלה אריכתא דמי ומענין התפלה הוא:

ב

אבל כו'. עמ"א ודברי של"ה עיקר:

א

יעמוד – עי' במ"ב במש"כ כשאומר וכו' דהנה עיקר הדין דעמידה זו כ' המגן אברהם בשם הרד"ך וב"ז ולא נמצא בב"ז וכמש"כ בא"ר וגם ברד"ך לא מצאתי דהוא מיירי שם רק מקדושה מ"מ נ"ל דיש להורות כן עכ"פ בעושה שלום:

ב

ולא יחזור למקומו וכו' – עיין בט"ז שכתב דאפי' אם אין חוזר תיכף למקומו לא יאמר תחנון תיכף אחר שעקר רגליו אלא ימתין כדי ד"א ועי' בבה"ט סק"ה שמפקפק בדינו וכן בפמ"ג סי' קל"א סק"ד במ"ז כ' שאינו יודע מנ"ל הא ומדברי מהרי"ל לא משמע כן ע"ש:

ג

והש"ץ יעמוד וכו' – עיין במגן אברהם שכתב בשם הרשב"א דמדינא יכול לחזור מיד דהדבר ידוע שחזרתו הוא להוציא רבים ידי חובתן אלא שנהגו כן ועיין בפמ"ג אולם מדברי הגר"א משמע דמדינא צריך להמתין כדי ד"א דהוא נכלל במה שפסק בסימן ק"ה דבין תפלה לתפלה צריך להמתין כדי ד"א עיי"ש וכן פסק בספר מגן גבורים בשם הערוך:

ד

אסור וכו' עד שיסיים ש"ץ – משמע מזה דכיון שסיים די ואפילו אם רוב הציבור עומדין עדיין והנה לפי טעם הראשון שהעתקתי במ"ב והוא מהט"ז נראה דיש להחמיר בזה ולטעם השני מותר וכן משמע מפמ"ג ולמעשה יש לעיין בזה:

א

כשפוסע וכו' תחלה – עיין במ"ב הטעם והוא מהמ"א וכתב המגן אברהם דלפ"ז איטר רגל יעקור תחלה את שמאלו שהוא ימין דעלמא ויש עוד טעם והובא ג"כ בהט"ז דלפ"ז אין חילוק בין איטר לאינו איטר וכן סתם הבה"ט אכן הח"א והגר"ז העתיקו את טעם הראשון של המגן אברהם ובאיטר נשתנה הדין וכמו שכתבנו:

ב

ושיעור פסיעות וכו' – ולענין סדר הג' פסיעות עיין במ"ב סקי"ב והוא מהארחות חיים ואף דרבינו מנוח סובר דכל פסיעה הוא מהנעת שתי הרגלים ולדידיה צריך לעשות באופן זה יפסע תחלה רגל שמאל ואח"כ פוסע של ימין ומעמידו בשוה עם השמאל וזה נחשב לפסיעה אחת וכן יעשה ג' פעמים והחזיקו הל"ח והא"ר בדבריו והביאם הפמ"ג מ"מ לא רציתי לסתום כן מפני שהרבה אחרונים העתיקו את דברי הארחות חיים להלכה הלא המה הלבוש סובר כוותיה דפסיעה הוא מהנעת רגל אחד וכן השע"ת בשם הברכ"י והח"א העתיקוהו להלכה וכן הגר"א בסימן זה ד"ה ושיעור העתיק ג"כ לשון המובא בארחות חיים שאלו הפסיעות צריך שיהיה עקב בצד גודל וגודל בצד עקב ככהנים וידוע דזה הלשון מורה על הנעת רגל אחד וכמו שכתב הל"ח בעצמו:

א

[א] בכריעה אחת וכו'. פירש ר' ישעיה זכרונו לברכה, בכריעה היה פסיעה אחד לאחור כלומר כשיעור פסיעת כרעים כן כתב שבלי הלקט שם וצריך עיון, ובספר צידה לדרך דף מ"ד משמע דכריעה זו צריך שיהיה עד שיתפקקו כמו כריעות דאבות ומודים שנתבאר בסימן קי"ג:

ב

[ב] ואחר שפסע וכו'. היינו לאפוקי מהנוהגין שאומרים עושה שלום בשעת הפסיעות אלא יאמרנה אחר הפסיעות, וכן הדין בעושה שלום דקדיש ושליח ציבור, וכן כתב בתרומת הדשן סימן י"ג:

ג

[ג] ישתחוה לפניו וכו'. ויאמר על כל ישראל והא דאפילו יחיד אומר ואמרו אמן, כתב מטה משה ששמע בשם רבי יהודה חסיד דהוי כמו שאומרים ליחיד ברוך יושבין שהוא כנגד המלאכים המלוים את האדם בכל יום:

ד

[ד] יעמוד וכו'. וחייב לכוין רגליו כמו בתפילה כנסת הגדולה בשם רד"ך, ומשמע קצת מזה דיש לעשות כל פסיעה בשני רגלים כמו שכתב בשם לחם חמודות, וסיים בכנסת הגדולה זה לשונו ועיין עוד שם ובתשובת בנימין זאב סימן קס"ז, עד כאן. ורצה לומר משאר דינים בענין זה אבל דין זה דחייב לכוין רגליו ליתא מידי בתשובת בנימין זאב עיין שם, ועולת תמיד עינו הטעתו וחשב דעל דין זה קאמר ולא דק:

ה

[ה] ולפחות וכו'. רצה לומר לכתחילה הלכה עד קדושה אלא כשיש המקום צר ואתו לנצויי ודחוק יש להקל ולחזור כשיתחיל השליח ציבור, וכן פסק הב"ח, ולחם חמודות מחלק דכשאומרים פיוטים יחזור כשיתחיל השליח ציבור, ואם חוזר מיד למקומו קאמר בש"ס דומה לכלב ששב על קיאו ועיין בית יוסף לבוש פירושו, אבל בתשובת רשב"א סימן תל"ו ותרע"ה ותשובת בנימין זאב סימן קס"ז פירשו דכיון שחוזר מיד למקומו נראה כאילו רוצה להתוודות שנית כדאיתא לקמן בהלכות יום כיפור שהתודה ביום כיפור זה וכו' דומה לכלב וכו' ועיין בליקוטי מהרי"ל:

ו

[ו] כדי וכו'. צריך עיון רב שכן כתב בית יוסף, הרשב"א ז"ל שאלת שליח ציבור אם יוכל לחזור למקומו מיד כשרוצה לחזור ולהתפלל בקול רם תשובה לא ראיתי לאחד מן הגדולים שמיחה בדבר זה, אף על פי שכל שליח ציבור עושה כן אדרבה נראה שצריך לעשות, ושמעתי מפי גדולים אשכנזים ששליח ציבור שלהן עושין כן אלא שממתינים שם מעט כדי הילוך ארבע פסיעות עד כאן לשונו. ועל פי זה כתבו רמ"א ולבוש דימתין השליח ציבור, אבל עיינתי בתשובת הרשב"א גופיה סימן תל"ו שאין לשון הרשב"א כך אלא זה לשונו אדרבה נראה שמחויבים לעשות כן שהרי כשהתפלל לעצמו צריך לעשות שלוש פסיעות ואם לא עשה כן הרי אמרו שהוא כמו שלא התפלל, ושמעתי מאחד מגדולים אשכנזים ששליח ציבור שלהם עושים כן שממתין במקומן כדי שיהלוך ארבע פסיעות, והפרש שבין יחיד לשליח ציבור דבשליח ציבור ידוע שחוזר להוציא את אחרים ידי חובתו לא מיחזי ככלב וכו', עד כאן. והנה מההפרש שכתב משמע דדעתו שיכול לחזור מיד ואין צריך להמתין ארבע פסיעות, ומה שכתב שמעתי ששליח ציבור שלהם עושה כן לכאורה קאי למעלה שהיו עושין כן שחוזרין מיד ומתוך זה הוסיף הבית יוסף בלשונו תיבת אלא ותיבת מעט, והנך רואה דליתא שם כן, גם קשיא דלמאי יהא זה מעט ולמאי צריך כלל כיון דלא הוי ככלב שב וכו', אלא נראה דמה שכתב ששליח ציבור שלהם עושין כן קאי למטה על שממתינין, רצה לומר מה הם עושין כן שממתינין כדי הילוך וכו' והיינו דסבירא להו דשליח ציבור נמי צריך להמתין כמו יחיד כמו שכתב בית יוסף בשם הרמב"ם, וכן מלבושי יום טוב כתב בשם דרשת מהר"ש שיעמוד כשיעור שיגיע לאתה קדוש. מיהו נראה דסבירא ליה לאחד מגדולי אשכנז להקל משום טורח ציבור דסגי כדי הילוך ארבע פסיעות, אבל לדעת הרשב"א דיש הפרש דלא שייך בשליח ציבור כלב השב אם כן מיד ממש יכול לחזור. ועוד דבר מן הדין דברי רשב"א הנזכרים לעיל אינן מובנין כמו שכתב במרדכי ואדרבה נראה שמחויבין וכו' כשהתפלל וכו' מאי הוכחה הוא זה שמחויב לחזור מיד וצריך עיון, ועל כרחך יש חסרון וטעות בתשובה זו, ועוד מצאתי בתשובת הרשב"א סימן תרע"ה כתבוה תשובה זו אות באות ולא כתב שם כלל מן ואדרבה וכו' עד והפרש יש, ומבואר בתשובה דיכול לחזור תיכף וכן כתב בית יוסף בשם אוהל מועד, וכמדומה שאיזה הוספה הוא בתשובה ראשונה ואינה מדברי רשב"א, וכן מצאתי בתשובת בנימין זאב סימן קס"ד, ותמיהני על כך גדולי האחרונים שלא הזכירו מזה:

ז

[ז] הילוך ד' אמות וכו'. זה לשון לחם חמודות, ומה שכתב הרשב"א ארבע פסיעות העתיק רמ"א ארבע אמות, נראה שמדמה לשיעור שהייה שבין תפילה לתפילה, לעיל סימן ק"ה, ואי משום הא אין לנו לפרש דברי הרשב"א שלא כתב כן שהרי ודאי הפרש יש בין שני תפילות חלוקות לשני תפילות של השליח ציבור שאינן חלוקות, אלא האחת חוזרת לאחרת, מיהו רבינו ירוחם כתב המתפלל יחידי ממתין ארבע אמות כמו בתפילה לתפילה, עד כאן, אבל אין ראיה להשליח ציבור שיש לו למהר לתפילתו עד כאן לשונו. ולא ירדתי לסוף דעתו דברור כוונת רמ"א דמסתמא פסיעה בינונית קאמר והוא שיעור אמה כדלקמן סימן שצ"ז בתחומין. שוב ראיתי בתשובת רשב"א סימן שפ"א דכתב דג' פסיעות שפוסע לאחוריו אינן שיעור אמה ואין להם שיעור, ואפשר שזה ראה לחם חמודות וסובר דהוא הדין הנך ארבע פסיעות. אבל יש לחלק דהתם כמו שכתב שם הרשב"א הטעם שאינן אלא נטילת רשות כנפרד מלפני המלך, אבל בזה דכתב ימתין עד כדי הילוך וכו', משמע שיעור פסיעה גמורה קאמר כן נראה לי. וראיה לזה מדכתב מטה משה בשם רבינו ירוחם דהמתפלל ביחיד ימתין ד' פסיעות הא בית יוסף ולחם חמודות וב"ח כתבו בשמו ד' אמות אלא דהכל אחד הוא. גם תימא גדולה על לחם חמודות שכתב דר"י למד ד' אמות משהייה שבין תפילה לתפילה, והיינו משום שראה בבית יוסף שכתב זה לשונו ור"י כתב ישהא מעט, וכן נראה משהייה שבין תפילה לתפילה בעינן ד' אמות, עד כאן. והבין דכולה מלשון רבינו ירוחם הוא, וליתא כי עיינתי בספר אדם וחוה דף כ"ה שלא כתב אלא ישהא מעט, אלא ודאי מה שכתב בית יוסף וכן נראה וכו' הוא דברי עצמו. ובאמת קשיא על בית יוסף מנא ליה דר"י ד' אמות קאמר דילמא אף פחות מד' אמות קאמר, ונראה שלמד מתשובת הרשב"א הנזכר לעיל שכתב ממתינין מעט כדי שיהלך ד' פסיעות, הרי דקרי ד' אמות המתנה מעט, אם כן ישהה מעט שכתב רבינו ירוחם נמי ארבע אמות קאמר, וזה ראיה גמורה למאי דפירשתי על שהעתיק רמ"א דברי רשב"א ארבע אמות. והנה למאי שכתב רש"ל על שאין לשון הרשב"א ממתינין מעט וכו' אם כן עדיין נראה לי דרבינו ירוחם אף פחות מד' אמות קאמר, אבל אין לפרש דברי רבינו ירוחם דצריך להמתין כמו במתפלל עם הציבור, דאם כן לא הוה ליה לכתוב אלא דיחיד ישהה כמו כן כמו שכתב אבודרהם הביאו בית יוסף, דהא סליק מיניה מדין מתפלל עם הציבור, אלא דכתב בבא בפני עצמו, בדין יחיד כתב ישהה מעט אלמא דלא צריך להמתין כשיעור שהיה מתפלל עם הציבור, אך דהקשה דילמא אף פחות מד' אמות קאמר. ובזה ניחא קושיות מלבושי יום טוב למה השמיט הלבוש מה שכתב רמ"א דהמתפלל ביחיד ימתין ארבע אמות, דנראה לי דסבירא ליה דאין כוונת רבינו ירוחם על ארבע אמות, ואף שבית יוסף מביא ראיה משם, יש לחלק דבין תפילה לתפילה בעינן שהייה יותר כדי שיתחולל דעתו. אך לפי זה קשה דאם כן הוה ליה לכתוב הלבוש דמתפלל ביחיד ישהה מעט. לכן נראה דסבירא ליה כאבודרהם דימתין כשיעור שהייה מתפלל עם הציבור, ולכן לא הזכירו דסמך על המבין דמה שכתב דאידי ואידי אין בו משום כלב השב וכו', וכן פסק הב"ח ומהאי טעמא, מיהו במטה משה כתב דנוהגין כר"י להמתין כדי הילוך ארבע פסיעות, ונראה דטעמא דבשהייה מעט לא הוי ככלב השב וכו' ודאי קצת מהא דהקילו במתפלל עם הציבור משיתחיל השליח ציבור, והא דהחמירו נמי עד קדושה, נראה דהיינו טעמא כיון דהשכינה עדיין עומד כנגדו שיאמר קדושה הקפידו נמי שלא יחזיר ריקם, וכיון ששוהה בלאו הכי, מה שאין כן כשמתפלל ביחידי. ומכל מקום אם יש לו פנאי בריוח יחמיר להמתין כשיעור שהיה מתפלל עם הציבור ואם סיים שמונה עשרה תיכף שיושב השליח ציבור לתחינה או פתח ויהי נועם במוצאי שבת, עיין לקמן סימן קל"א:

ח

[ח] שמאל תחילה וכו'. כדי שיהא שמאל אחורי ימין בשלישית כשעומד לבוש, סובר דפסיעה דרגל אחת הוי פסיעה ולא ראיתי נוהגין כן, אלא כמו שכתב הרבינו מנוח בבית יוסף דפסיעה הוא בהנעת שני רגלים דהיינו שפוסע גם כן הימיני אל השמאלי וחוזר ומתחיל בשמאלו וכו', לכן נראה לי דטעמא מפני חשיבות הימין שעוקר תחילה השמאלי, ומניח עדיין הימין במקום שכינה, כן כתבו מלבושי יום טוב ולחם חמודות דף מ"ג. עוד טעם בט"ז ומגן אברהם דצריך לפסוע לימין השכינה תחילה שהוא לשמאלו, ולפי זה נראה דאפילו איטר רגל עוקר שמאלו תחילה:

ט

[ט] לכל הפחות וכו'. דמשמע דאי בעי פוסע יותר, והקשה על מה שכתב רמ"א ולכתחילה לא יפסע וכו' יותר מזה כו', ומי שאמר זה לא אמר זה כדמשמע בבית יוסף והוה ליה לרמ"א לכתוב במחלוקת, ועל לבוש קשה יותר עיין שם. מיהו לדינא לכתחילה לא יפסע יותר כמו שכתב רמ"א, וטעמא כתב הב"ח כדי לאפוקי נפשיה מפלוגתא, ורצה לומר דלכולי עלמא יוצא על כל פנים בגודל בצד עקב, אבל למאן דאמר דטעם הוא כפסיעות כהנים אסור להוסיף. אבל לעניות דעתי עדיין לא אפיק נפשיה מפלוגתא דהא כתב שבלי הלקט סימן ח' טעם דשלוש פסיעות מפני כשאדם עומד בתפילה עומד במקום קדושה דשכינה למעלה מראשו ותוך ארבע אמות למקום עמידתו מקום קדושה הוא, לכן צריך לפסוע לאחוריו שלוש פסיעות כמו שיצא ממקום קדושה ויעמוד במקום חול עד כאן לשונו, וכן כתב בספר תניא וכן משמע באבודרהם, משמע דשלוש פסיעות כשיעור ד' אמות של מקום קדושה הוא, וצריך עיון דזה הוי הרחקה יתירה ודוחק לפרשו בענין אחר. עוד כתב הב"ח דבבית הכנסת שרבים נכנסים צר להן המקום שאי אפשר לפסוע גם כן עקב בצד גודל כדאיתא ברשב"א בתשובת סימן שפ"א שכתב דאין שיעור לג' פסיעות לסמוך עליו בשעת הדחק, עד כאן. והיינו דסבירא ליה לרשב"א טעם דשלוש פסיעות שאינן אלא משום נטילת רשות כנפטר מלפני המלך כמבואר שם, ולא מטעם ככהנים, ומגן אברהם חולק דבפחות מעקב בצד גודל לא מיקרי פסיעה כלל, עד כאן, ואינו מוכרח. עוד טעם כתב הבית יוסף וכף רגליהם רגל ישרה, רגליהן תרי, רגל חד, הרי ג', ויש אומרים ששה דכתיב בתריה וכף רגליהם ככף רגל עגל, ואף שלא מצינו אלא שלוש בשובו אל מקומו הוי עוד תלת שיש לו לחזור למקומו בשלוש פסיעות, ומה שעולם מקפידין שלא ילך אדם לפניהם עד שישובו למקומם, הוא מטעם זה שלא נגמרו עדיין הפסיעות. כתב לחם חמודות דעל ידי קפידתם טועין שכשרואין למי שרוצה ללכת לפניהם ימהרו לשוב למקומם בטרם שממתינים שיעור המפורש בסעיף ב', וזה אינו נכון אלא מוחים שלא ילך ואם ילך הוא עשה שלא כהוגן ולא העומד ולא הוי הפסק לגביה דאפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת:

י

[י] אין צריך לחזור וכו'. שהרי עדיין אינו נפטר עד קדיש שלם אף שמפסיקין בתחינות וקריאת התורה והלל וקדושה כולה לסדר תפילה הן באין כן כתב בית יוסף, וכתב הפרישה מכאן משמע דאסור לשליח ציבור לדבר ביני וביני כיון דהכל מעין תפילה אחת הוא וקדיש שחוזר לכולן:

יא

[יא] בקול רם פוסע וכו'. אף על גב שעדיין קדיש שלם יפטור ממנו יתברך על תחינות של עצמו, כגון אלהי נצור שיאמר בלחש ואחר הקדיש יפטור על שהתפלל בעד הציבור, לבוש והוא דחוק, ועיין אליהו זוטא:

יב

[יב] יהיו לרצון וכו'. מפני שעדיין לא גמר תפילת רבים, עד הקדיש שלם וכו' ומכיון שלא אומרה במקומו שוב לא יאמרו (מלבושי יום טוב). והט"ז הקשה על הלבוש דאם כן יחיד נמי, ולי נראה דהכי פירושו עוד כיון שמתפלל עוד עד הקדיש אם כן נכלל יהיו לרצון כתתקבל צלותהון וקל להבין, ועיין באליהו זוטא המסקנא לומר יהיו לרצון:

יג

[יג] [לבוש] עד שיסיים השליח ציבור וכו'. והא דקיימא לן בסעיף ב' דלא יחזור למקומו לפחות עד שיתחיל השליח ציבור, תירץ כנסת הגדולה דאחר שיסיים השליח ציבור מותר לחזור פניו, רק למקומו אינו רשאי לחזור עד שיתחיל השליח ציבור תפילה קול רם, וכן משמע מהטעמים שכתב הלבוש. ונחלת צבי תירץ דלעיל סיים התפילה בהדי שליח ציבור, וכאן סיים קודם השליח ציבור, ואין נראה מפוסקים אלא דלעולם צריך להמתין לפחות עד שיתחיל השליח ציבור, ודומיא דעד שיגיע השליח ציבור לקדושה:

א

א) [סעיף א'] כורע ופוסע ג' פסיעות וכו' ואם לא עשה כן ראוי לו שלא התפלל, גמרא יומא דף נ"ג ע"ב, טור וב"י, לבוש, ר"ז אות א':

א

ב) שם, ג' פסיעות וכו' וטעם לג' פסיעות אלו כתב מהרי"א ז"ל בשם א"ח שהם כנגד ג' מילין שרחקו ישראל מהר סיני בשעת מתן תורה, ועוד נמצא בהגדה שמרע"ה נכנס בחושך ענן וערפל לפני הקב"ה וכשיצא יצא מאלו הג' ולכך אנו עושים ג' פסיעות ע"כ, ושה"ל כתב בשם הגאונים טעם לג' פסיעות מפני שכשאדם עומד בתפלה עומד במקום קדושה ושכינה למעלה מראשו וכיון שנפטר מתפלתו צריך ג' פסיעות לאחריו כדי שיצא ממקום קדושה ועומד במקום חול וראיה לדבר שכן הוא כיון שחוזרים לאחוריהם ג' פסיעות נותנים שלום זה לזה כלומר עד עכשיו היינו במקום קדוש ויצאנו למקום חול עכ"ל, ובשם רבינו האיי מ"כ שטעם ג' פסיעות משום דתפילות כנגד תמידים תקנים וכשכהן עולה למזבח עם איברי התמיד היה עולה דרך ימין ומקיף ויורד דרך שמאל ובין כבש למזבח היו שלוש רובדין של אבן ויורד בהן ג' פסיעות על עקב ואנן עושים כמו שהם היו עושים עכ"ל, ב"י, לבוש, ומ"א סק"א כתב ששמע טעם משום דבזכות ג' פסיעות זכה נבוכדנצר להחריב בהמ"ק ולכן אנחנו פוסעים ג' פסיעות ומתפללים שיבנה בהמ"ק יעו"ש, ובשער הכיו' סוף דרוש ו' דעמידה כתב הטעם מפני שבתפלת העמידה היה בבחי' עולם האצילות ועתה מתרחק מהם ג' פסיעות כנגד ג' עולמות בי"ע יעו"ש ופשוטו של דבר פוסע לאחריו כעבד הנפטר מרבו, מ"א שם, וכ"כ הלבוש שם ועיין עוד לעיל סי' צ"ה אות ז':

א

ג) שם, בכריעה אחת, וכריעה זו צריך שיהיה עד שיתפקקו כמו כריעות דאבות ומודים שנתבאר בסי' קי"ג, א"ר אות א' בשם ס' צ"ל דף מ"ד, מ"ב אות א':

א

ד) שם ואחר שפסע וכו' ולא כאותן שאומרים עושה שלום בעוד שפוסעין דאין נכון לעשות כן, מ"א סק"ב, א"ר או' ב' סי"ב או' ב' ש"ץ דף קל"ה ע"א, בי"ע או' ב' כף החיים סי' ט"ו או מ' ר"ז או' א' מ"ב אות ג' ועיין מ"ש המאמ"ר אות א' ומ"ש עליו המחב"ר אות א' והיפ"ל אות א' יעו"ש:

א

ה) שם ואחר שפסע וכו' וכן הדין בעושה שלום דקדיש, תה"ד סי' י"ג והביאו ב"י ססי' נ"ו א"ר שם, מ"ב שם, ועיין בדברינו לסי' נ"ו אות ל"ו:

א

ו) שם, הופך פניו לנד שמאלו, דהיא ימינו של הקב"ה שהמתפלל רואה עצמו כאילו שכינה למול פניו שנאמר שויתי ה' לנגדי תמיד, ב"י בשם רש"י ז"ל ילבוש ט"ז סק"ב:

א

ז) שם, הופך פניו לצד שמאלו וכו' אמנם בזוה"ק פ' פנחס דף רכ"ט ע"א כתב דיעשה בעושה שלים במרומיו כריעה וזקיפה לשמאלא וכריעה וזקיפה לימינא והאי איהו נותן שלום לשמאלו וימינו לשמאל רבו וימין רבו עכ"ד, והב"ד הש"ץ דף קל"ה ע"א יעו"ש ומ"ש לשמאל רבו וימין רבו אין ר"ל לשמאל רבו קודם דהא אין דרך לעשות כן ועוד דהא אמר מתחלה כריעה וזקיפה לשמאלה וכו' דמשמע לשמאל דידיה קודם שהיא ימין של הקב"ה אלא כיון שאמר בתחילה והאי איהו נותן שלום לשמאלו וכו' נקט ג"כ אח"כ לשמאל רבו קודם ולעולם כשעושה הכריעה לימין רבו קודם שהוא שמאל דידיה וכ"כ בסי' הרש"ש ז"ל שאחר שפוסע ג"כ לאחריו בכריעה אחת יפנה לשמאלו ויכרע ויאמר עושה שלום במרומיו ויזקוף ויפנה לימינו ויכרע ויאמר הוא יעשה שלום עלינו ויזקוף ויכרע לפניו ויאמר ועל כל ישראל ויזקוף ויעמוד עכ"ד, וכ"כ בן א"ח ז"ל פ' בשלח אות כ"ד, ונראה דאע"ג דבזוה"ק לא אמרו כ"א כריעה וזקיפה לשמאלא וכריעה וזקיפה לימינא מ"ש בסי' ויכרע לפניו ויאמר ועל כל וכו' אין זה כמוסיף על הכריעות שכתב בזוה"ק אלא זה הכריעה הוא כעבד הנפטר מפני רבו ומ"ש ויזקוף ויעמוד היינו כי כן הוא הדרך שלא ישאר כורע ודו"ק, ועיין באו' שאח"ז ולקמן אות כ"ד:

א

ח) שם ואח"כ ישתחוה לפניו וכו' ויאמר ועל כל ישראל וכו' לבוש א"ר או' ג' שע"ת או' ג' קיצור ש"ע סי' חי' אות י"ב, וכ"כ היפ"ל או' ב' בשם האגודה יעו"ש והא דאפילו כשמתפלל ביחיד אומר ואמרו אמן כתב הרב מט"מ שאומר כן למלאכים ששומרים אותו, והביאו מ"א סי' ס"ו סוף קס"ז. א"ר שם, וכ"כ קשל"ה בדיני תפלה בהגה והביאו הרח"פ בכף החיים סי' ט"ו או' מ':

א

ט) שם הגה. ונהגו לומר אח"כ יה"ר שיבנה בית המקדש וכו' מהר"ם די לינזאנו בס' עבודת מקדש כתב דה"ג שתבנה בית המקדש כי הבית השלישי הוא מעשה ידי יוצר כוננו ידיו יתברך ולכן יש לדקדק ולומר שתבנה ביהמ"ק. ברכ"י או' ב' ש"ץ דף ס"א ע"ד ודקל"ו ע"ב. וכתב שם הש"ץ שגם ביהי רצון שקודם פ' התמיד צריך לדקדק ולומר שתבנה ביהמ"ק וכו' וכן ביהי רצון שקודם הודו עכ"ד. וכ"כ החיד"א בקש"ג סי' ז' או' כ"א. וכן הסכים הפתה"ד או' א' וכתב דלא כהרב מנ"א ז"ל כלל יו"ד סי' ח' שירד לחלק בין יה"ר שאחר התפלה ובין יה"ר שקודם פ' התמיד יעו"ש, וכתב עו"ש הפתה"ד בשם מוהר"ר יעב"ץ ז"ל בקו' לוח ארש על אבות כי כן היא ע"פ הדקדוק נמי דצ"ל שתבנה יעו"ש. וכ"כ כף החיים שם או' מ"ב. ודלא כהשע"ת ריש סי' זה שכתב דאין נוהגין כן. וצריך ליזהר האדם מאד וליתן דעתי לכוין באמירת ה' של יה"ר שלא ישכח מפני שהיה טרוד בפסיעות:

א

י) שם בהגה. כי התפלה במקום עבודה וכו' ועיין בס' כפתור ופרח שהקשה למה לא נקריב תמידין ומוספין וכל קרבנות צבור ופסחים בזה"ז שהרי מקריבין אעפ"י שאין בית כמ"ש הרמב"ם הלכות בית הבחירה פ"ו הי"ז. ואם משום טומאה והלא קרבן צבור בא בטמאה ותירץ משום שאין אני יודעים איזה כהן מיוחס עכ"ד. והביאו נוב"י חח"מ סי' ל"ה בסופו יעו"ש, יפ"ל בזה הסי' או' ג' וכתב שם היפ"ל וזהו שאנו אומרים בנוסח רבון העולמים וכו' ואין לנו לא כהן דהיינו כהן גמור שהוא מיוחס בודאי יעו"ש:

א

יא) [סעיף ב'] במקום שכלו הג' פסיעות יעמוד וכו' והכי איתא התם ביומא דף נ"ג ע"ב כיון שפסע ג' פסיעות לאחריו התם איבעי ליה למיקם משל לתלמיד הנפטר מרבו אם חוזר לאלתר דומה לכלב ששב על קיאו ע"כ, ופי' הטור שסופו הוכיח על תחלתו שלא פסע לאחריו כדי ליפטר מרבו כיון שחוזר אליו מיד ע"כ. וא"כ משמע מזה דהקפידה היא דוקא אם חוזר למקום שהתפלל משום דהוי ככלב השב על קיאו אבל אם רוצה להלוך ולישב במקום אחר שלא התפלל בו עד שיגיע ש"ץ לקדושה ליכא קפידא, מיהו ממ"ש התם איבעי ליה למיקם משמע שצריך ג"כ להיות נשאר שם עומד, וכ"כ הרד"ך בית כ"ז דכשעומד במקום שכלו פסיעותיו חייב הוא לכוין רגליו כמו בתפלה יעו"ש, והביאו כנה"ג בהגה"ט, עו"ת או' א' מ"א סק"ה. א"ר או' ד' ש"ץ דף קל"ו ע"א, בי"ע או' ז' חס"ל או' כ"ד, דה"ח או' ב' קיציר ש"ע סי' ח"י אות י"ג:

א

יב) שם ולא יחזור למקומו וכו' ואם האריך בתפלתו עד שהגיע ש"ץ לקדושה ותכף פסע כנראה דיכול לחזור תכף למקומו לומר קדושה והכי חזינן לרבנן קדישי דעבדי הכי ולא שייך בזה ככלב שב וכו' דניכר לכל שכן ראוי להיות חוזר לענות קדושה. והגם דכתבו משם מהרי"ל (שכנה"ג בהגה"ט אות ב') דאם היה מסיים י"מ תכף שיושב ש"ץ לתחנה או במ"ש כשפתח ויהי נועם היה נשאר במקומו ושם מפיל תחנתו או אומר ויהי נועם קדושה שאני דשפיר נאה לאומרה במקומו כי היכי דנהגי כל הקהל לענות קדושה במקומן ואימור דלחזור תכף לומר קדושה מודה מהרי"ל ולא דמי לאינך ברכ"י או' ג' ובספרו קש"ג סי' טו"ב או י"ט, ש"ץ דף קל"ה ע"ב, בי"ע אות ט' חס"ל שם שע"ת או' ה' מ"ב או' ט' ועיין לקמן אות י"ט:

א

יג) שם ולא יחזור למקומו וכו' ונ"ל לקיים דברי שניהם שכשאומרים פיוטים כיון דפתח ש"ץ ילך למקומו ובשאר כל ימים עד דמטי ש"ץ לקדושה, ל"ח פ' אין עומדים או' ע"ג שכנה"ג בהגמ"ט או' ה' מ"א סק"ו. מיהו הב"ח כתב וז"ל ולענין הלכה הרמב"ם בפ"ט כתב כמ"ד עד דמטא ש"ץ לקדושה והכי ודאי נקטינן לכתחלה היכא דאפשר אבל היכא דאיכא דוחק ואתי לאנצויי יכול לחזור מיד דפתח ש"ץ בקול רם אבל לא קודם שפתח ש"ץ בקול רם והכי משמע מלשון הש"ע שכתב ולפחות עד שיתחיל ש"ץ להתפלל בקול רם עכ"ל. והביאו שכנה"ג בהגב"י או' ו' עו"ת או' ב' א"ר או' ה' יפ"ל או' ב' דה"ח או' ב' מ"ב או' יו"ד, והאחרונים כתבו דגם דכשאומרים פיוטים יש להקל ולחזור כשמתחיל ש"ץ בקול רם ח"א כלל כ"ד אות ל' קיצור ש"ע סי' י"ח אות י"ג, מ"ב שם, ובשער הכוו' דרוש ג' דחזרת העמידה כתב וז"ל ובהגיע הש"ץ אל נקדישך וכו' צריך האדם לחזור ולפסוע ג' פסיעות לפניו במקום שהיה עומד בהיותו מתפלל בלחש עכ"ל, וכ"כ בפע"ח שער חזרת העמידה פ"ב, מ"ח במס' שארית האצילות פ"ב אות א' וזה משמע כדברי הרמב"ם ז"ל דאין לחזור למקומו כ"א עד הגיע ש"ץ לקדושה, וכ"כ החיד"א בקש"ג סי' טו"ב אות ח"י וע"כ נ"ל דגם באיכא דוחקא או אומרים פיוטים וא"א לו לעמוד במקום שכלו פסיעותיו יותר טוב לילך למקום אחר אם אפשר ולא יחזור למקומו עד קדושה, ועיין לקמן אות טו"ב:

א

יד) שם ולא יחזור למקומו וכו' בכ"מ פ"ט ה"ד מה"ת כתב וז"ל וכשמגיע ש"ץ לקדושה רצה חוזר רצה עומד במקומו עכ"ל אבל לפי סברת י"א שהביא ב"י בשם הר' מנוח דבעינן ו' פסיעות ג' כשחוזר לאחריו וג' בשובו למקומו משמע דדוקא צריך לחזור למקומו וכ"כ לעיל באות הקודם בשם שער הכוו' יעו"ש, וכתב הל"ח פ' אין עומדין אות ס"ח דמזה הטעם יש בני אדם שמקפידין שלא ילך אדם לפניהם כשעומדים במקום שכלו הג"פ עד שישובו למקומם אבל מה שנוהגים שכשרואין למי שרוצה ללכת לפניהם למהר לשוב למקומם בטרם השיעור המפורש טעות הוא יעו"ש, והביאו שכנה"ג בהגב"י אות ג' עו"ת אות ב' מ"א ומחה"ש סק"ו א"ר אות ט' בי"ע אות מ' ר"ז אות ד':

א

טו) שם ולא יחזור למקומו וכו' ואם אחר שסיים תפלתו ופסע ג"פ ומיד התחיל ש"ץ החזרה ונזכר שלא הזכיר בה יעלה ויבא וכיוצא שפסק מרן ז"ל לקמן סי' קכ"ד סעי' יו"ד שיכול לכוין על הש"ץ כל הי"ח מראש ועד סוף כיעו"ש יכול לחזור מיד למקומו כדי להתחיל לשמוע ולכוין כל הי"ח ברכות ולא הוי ככלב שב ע"ק כיון דלצורך הוא חוזר, פחה"ד אות ג' ועיי"ש שכתב זה דוקא לענין שיוכל לחזור מיד למקומו אבל בעיקר הדין שיוכל לכוין על הש"ץ בזה"ז לכתחלה לא מורינן הכי יעו"ש ועיין בדברינו לעיל סי' קי"ד אות מ"ז ולקמן סי' קכ"ד או' נ"ו:

א

טז) שם ולא יחזור למקומו וכו' והמתפלל ב' תפילות זה אחר זה מותר לחזור למקומו מיד כדי שיתפלל שנית ולא הוי ככלב שב ע"ק אלא רק צריך להמתין כדי הילוך ד"א כדי שתחונן דעתו כדלעיל סי' ק"ה פרמ"ג במש"ז אות ג' ר"ז אות ג' מ"ב אות י"א פתה"ד שם, וכתב שם הפתה"ד והיינו דוקא אם יכול להגיע עם הש"ץ לקדושה דאי ל"ה צריך להמתין כדין מי שאחר לבא לבהכ"נ הכתיב לעיל סי' ק"ט ס"א יעו"ש:

א

טוב) שם עד שיגיע ש"ץ לקדושה וכו' מהתימה שהמון עם מקילין בזה ויושבין מיד כשגומרין תפילתם וכשמגיע הש"ץ לקדושה עומדין והוא כנגד הדין המפורש בכאן ולכה"ף צריכין לעמוד על מקומם עד שיתחיל הש"ץ לתפלה, ומן הראוי לעורר העם ע"ד זה, תו"ח אות ב':

א

חי) שם הגהה, והש"ץ יעמוד כדי הילוך ד"א וכו' וכ"כ הלבוש, וכן איתא לעיל בש"ע סי' ק"ה דהמתפלל ב' תפילות זה אחר זה צריך להמתין בין זו לזו כדי הילוך ד"א כדי שתהא דעתו מיושבת וכו' והוא מש"ס ברכות דף ל' ע"ב ומסתברא דאין לחלק בזה בין ש"ץ ליחיד דזיל בתר טעמא כיון שהוא משום כדי שתתישב דעתו והכי יש לפרש דברי הרשב"א שבסי' תל"ו וסי' תרע"ו דדוקא משום איסור ככלב שב ע"ק ליכא בש"ץ ור"ל שא"צ להשהות כ"כ אבל כדי הילוך ד"א כדי שתתישב דעתו צריך להשהות וזהו שכתב שם בתשו' והביאו ב"י שממתינין במקומן כדי מהלך ד' פסיעות יעו"ש והוא כדי שתתישב דעתן ולא נאמר שהוא חולק על משמעות הגמ' שאמרה צריך להמתין בין תפלה לתפלה כדי שתתחונן דעתו דמשמע דאין חילוק בין יחיד לש"ץ וכ"מ מב"ח דהכי הבין דברי הרשב"א יעו"ש, ומ"ש המ"א בסק"ז ע"ש הרשב"א דמדינא יכול הש"ץ לחזור מיד כבר כתב עליו הפרמ"ג בא"א או' ז' דבדברי הרשב"א אין הכרע וי"ל דממתינים ד"א מדינא יעו"ש, ועיין א"ר אות ו' ומאמ"ר אות ו' מ"ש בדברי הרשב"א הנ"ז יעו"ש, וכבר כתבני דגם מדברי הרשב"א י"ל דכדי הילוך ד"א צריך דלמה נחלק השוין וכמ"ש הב"ח והפרמ"ג וכ"מ מדברי הגר"א דמדינא צריך להמתין בכדי הילוך ד"א מההיא דסי' ק"ה יעו"ש וכ"כ לעיל סי' ק"ה אות ג' בשם הרד"ך דגם הש"ץ צריך להמתין בכדי הילוך ד"א כדי שתתישב דעתו יעו"ש, וכ"כ ח"ע על מ"א סק"ז בשם הערוך דמ"ש בש"ס כמה ישהה בין תפלה לתפלה אש"ץ קאי יעו"ש, וכ"כ האחרונים ח"א כלל כ"ט אות ב' דה"ח אות ב' דה"ח אות ב' קיצור ש"ע סי' ך' אות א':

א

יט) שם בהגהה, וכן יחיד המתפלל וכו' ואפי' אם אין חוזר תכף למקומו לא יאמר תחנון תכף אחר שעקר רגליו אלא ימתין כדי' הילוך ד"א, ט"ז אות ג' ש"ץ דף קל"ו ע"א, וכתב הברכ"י אות ד' דאין זה סותר למ"ש בשם מהרי"ל דמשמע מהלשון קצת דתכף ממש אחר שפסע אומר תחנה או ויהי נועם, דבנידון מהרי"ל כל העם רואים דלומר תחנה וכיוצא עם הצבור מה"ר ימהרנ"ה ומשו"ה לא שהי כלל וכ"כ בס' באה"ט חדש בדרך אפשר והוא פשוט עכ"ד, והביאו ש"ץ שם ועיין לעיל אות י"ב:

א

ך) שם בהגהה וכן יחיד המתפלל וכו' הב"י הביא פלוגתא בזה דהרד"א כתב בשם הראב"ד דגם כשהוא מתפלל ביחיד צריך להמתין עד שיעור כדי שיגיע הש"ץ לקדושה אבל רי"ו כתב כשמתפלל יחיד אינו אינו חוזר מיד אלא ישהא מעט וכתב ב"י דהיינו כדי הילוך ד"א יעו"ש, ודעת הב"י נראה כדעת הרמ"א דסגי בשהיית כדי הילוך ד"א כיעו"ש, וכ"נ דעת הל"ת פ' אין עומדין אות ע"ב, וכ"נ דעת הט"ז סק"ד. וכ"כ הסי"ב במק"ח אות ב' חס"ל אות כ"ד, אבל הב"ח פסק כהראב"ד דגם כשהוא מתפלל ביחיד צריך להמתין עד שיעור כדי שיגיע הש"ץ לקדושה או לילך למקום אחר יעו"ש, והביאו שכגה"ג בהגב"י אות ה' וכ"כ המ"א סק"ח ש"ץ דף קל"ו ע"ח קיצור ש"ע סי' י"ח אות י"ג מיהו הא"ר סוף אות ז' כתב דאם יש לו פנאי בריוח יחמיר להמתין כשיעור שהיה מתפלל עם הציבור יעו"ש, וכ"נ דעת ר"ז אות ג' וכ"כ דה"ח אות ב' דבשעת הדחק די בשהיית כדי הילוך ד"א, והביאו מ"ב אות י"א, וכן מי שהתפלל עם הצבור ששהה בתפילתו עד לאחר שסיים הש"ץ הקדושה לענין זה חשיב כמתפלל ביחיד וצריך לכתחלה להמתין עד כדי שיעור משיתחיל הש"ץ בקול רם עד הקדושה ובשעת הדחק די בשהיית כדי הלוך ד"א:

א

כא) שם בהגה, יחיד שמתפלל בצבור וסיים תפלתו קודם לש"ץ אסור להחזיר פניו וכו' פי' אעפ"י שעדיין עומד במקום שכלו פסיעותיו לא יחזיר פניו לראות העומדים אחריו כי יגרום ביטול כוונה לאותם המתפללים עדיין שיסתכל בהם, ט"ז סק"ה וכתב ודלא כהב"ח שכתב שפסק זה סותר מה שפסק כבר שימתין עד שיאמר הש"ץ קדושה יעו"ש וכ"כ שכנה"ג בהגב"י בסוף הסי' דאין זה סתירה דלהחזיר פניו לחוד ולחזור למקומו לחוד עו"ת אות ב' אמנם הלבוש סעי' ו' כתב טעם אחר שאסור להחזיר פניו מפני שנראה שדילג ויחשדוהו שלא התפלל כל תפלת הצבור ועוד שהופך פניו מן השכינה שהצבור עומדים לפני ית' והביאו מ"א סק"ט וכתב וכשמתחיל הש"ץ רשאי להחזיר פניו אבל לחזור למקומו אסור עד שמגיע לקדושה עכ"ד ומ"ש עד שמגיע לקדושה היינו היכא דאפשר כמש"ל אות י"ג וכ"כ המחה"ש, ומה שהקשה המאמ"ר אות ה' על טעם הא' של הלבוש כבר תירץ אותה המחה"ש שם וכ"כ היפ"ל אות ו':

א

כב) שם אסור להחזיר פניו וכו' וכ"כ האחרונים סו"ב במק"ת אות ב' ש"ץ דף קל"ו ע"ב, בי"ע אות יו"ד, חס"ל אות כ"ד כף החיים סי' ט"ו אות מ"ו, ר"ז אות ה' ח"א כלל כ"ד אות ל' דה"ח אות ה' קיצור ש"ע שם מ"ב אות י"ב:

א

כג) [סעיף ג'] כשפוסע עוקר רגל שמאל תחלה, כ"פ ב"י כהגמ"י פ"ה מה"ת וכתב דלא כמהרי"א שכתב בשם א"ת שרגל ימין יפסע תחלה כמ"ש רז"ל ביומא נ"ה ע"ב כל פינות שאתה פונה וכו' דההיא דכל פינות וכו' אינה ענין לזה דהכא אינו פונה לשום צד יעו"ש וכ"פ הלביש פרישה אות א' עט"ז אות ב' ברכ"י אות ה' וכתב בשם א"ח דהכי נהוג יעו"ש והטעם כתב הט"ז סק"ו דבעקירה זו חולק כביד לשכינה והיינו לימין השכינה שהיא שמאל האדם עכ"ד וכ"כ ב"ח פר"ח אות ב' וא"כ מה"ט נראה דגם האטר רגל פוסע רגל שמאל של כל אדם תחלה וכ"כ המ"א סק"י א"ר אות ח' א"א אות יו"ד ומש"ז אות ו' דה"ח אות ג' והכי יש לנהוג אעפ"י שכתב שם המ"א טעם אחר מפני שטעם זה שכתבנו טעמא דמסתבר הוא וכתבוהו רוב הפוסקים:

א

כד) שם. ושיעור פסיעות אלו וכו' מצאתי הגהה כ"י לאחד קדוש שמדברי הגאונים בתשו' כ"י נראה דשלש פסיעות אלו שיעורם ד"א ע"כ, וכתב בא"ח דף ט"ו משם גדול אחד דלכתחלה יפסע פסיעה קטנה ואח"כ יפסע פסיעה גדולה ואח"כ יפסע באופן שיהיו רגלים שוים ברכ"י או' ו' ש"ץ דקל"ה ע"ג. בי"ע או' ג' שע"ת או' ט' ח"א כלב כ"ד או' כ"ח, כף החיים שם או' מ' ואו' מ"ג. מ"ב או' י"ג אמנם הב"ח פסק כס' מור"ם ז"ל דלכתחלה לא יפסיע יותר מעקב לצד גודל יעו"ש. וכ"כ דה"ח שם. וכ"כ בשער הכוו' סוף דרוש ו' דעמידה וז"ל אח"כ תפסוע ג' פסיעות לאחוריך ויהיו פסיעה אצל פסיעה ואל תרחיב רגליך יותר מכדי שיעור פסיעה ממש וכו' כנגד ג' עולמית בי"ע עכ"ד. וכ"כ בפע"ח סוף שער משער ך' העמידה. מ"ח פי"ב מתפלת האצילות או' ו' בן א"ח פ' בשלח או' כ"ד. וע"כ נוהגים בפסיעות אלו דתחלה עוקר רגל שמאל תחלה ומניחה בסוף רגל ימין גודל בצד עקב ואח"כ עוקר רגל ימין ומניחה בסוף רגל שמאל גודל בצד עקב ואח"כ חוזר ועוקר רגל שמאל ומניחה אצל רגל ימין שוה בשוה כדי שיהיו שווין:

א

כה) שם הגה. ולכתחלה לא יפסיע וכו' נראה דוקא היכא דאפשר אבל בבהכ"נ שרבים נכנסים בה וצר להם המקום שא"א לפסוע ג"פ עקב בצד אגודל ואגודל בצד עקב ולעמוד שם דאתו לאנצויי כדאי הוא הרשב"א לסמוך עליו בשעת הדחק שכתב בתשו' סי' שפ"א שלא שמענו שום שיעור לג"פ אלו וכן נהגו הכל לפסוע בלא שיעור והוא מטעם הדוחק שא"א לפסוע בדקדוק אבל היכא דליכא דוחק צריך לדקדק לפסוע גודל בצד עקב ועקב בצד גודל ולא יותר מזה, ב"ח. והביאו שכנה"ג בהגב"י או' א' עו"ת או' ג' א"ר או' ט' (ומ"ש המ"א סק"י בדברי הרשב"א דלא כהב"ח כתב עליו שם הא"ר דאינו מוכרח יעו"ש) סו"ב או' א' ש"ץ דקל"ה ע"ג. בי"ע או' ד' חס"ל או' כ"ד. בן א"ח שם. מיהו המאמ"ר או' יו"ד אעפ"י שהקשה גם הוא על דברי המ"א שכתב בדברי הרשב"א כתב לענין דינא דאין דברי הב"ח נראין אלא העיקר כדברי מרן ז"ל ומור"ם בד"מ שדחה דברי הרשב"א ז"ל מהלכה יעו"ש, וכ"נ משער הכוו' שכתבנו באו' הקודם שנתן טעם בסוד שאין לפחות משעור פסיעה עקב בצד גודל וע"כ אין להקל בזה לעשות פסיעות קטנות אלא דוקא היכא דלא אפשר בענין אחר אבל לכתחלה צריך האדם להשגיח קודם שיתפלל ולראות המקום אשר הוא מתפלל בו אם יש בו שיעור לעשות אח"כ ג"פ כהלכתן ואח"כ יתפלל, ומ"ש שם השכנה"ג והביאו הבאה"ט סק"ט דהמנהג עכשיו שאם מסיים התפלה ואחריו אדם אחר שהוא מתפלל שאינו יכול לפסיע ג"פ ממתין עד שיעלה האחר תפלתו ואח"כ פוסע הג"פ הוא תמוה שהרי מדינא היא דאסור מפני שעובר המתפלל כמ"ש לעיל בש"ע סי' ק"ב סעי' ה' ולמה כתב זה מצד המנהג. ועיין עוד להמאמ"ר שם מה שהקשה עוד על דברי השכנה"ג הנז' ודו"ק. ועיין בדברינו לסי' ק"ב או ל':

א

כו) [סעיף ד'] מי שמוסיף וכו' שנראה שחולק כבוד לשכינה יותר משאר בני אדם על צד החיוב. ט"ז סק"ז. ש"ץ דקל"ה ע"ג. ר"ז או' ג' בי"ע או' ו' מ"ב או' י"ז. וכ"נ מדברי הרב בשער הכוו' שהבאנו לעיל או' כ"ד שנתן טעם בסוד לג"פ הללו דאין להוסיף עליהם ומי שמוסיף אין לו מקום:

א

זך) [סעיף ה'] גם ש"ץ צריך לפסוע וכו' וכשיחזור התפלה בקול רם א"צ וכו' אלא ממתין הוא עד סוף הקדיש שלם שתקנוה חכמים לש"ץ אחר כל תפלה ואעפ"י שמפסיקין בקריאת ס"ת וסדר קדושה והלל ואבינו מלכנו וכה"ג כולהו לסדר תפלה באין וקדיש שלאחריהם חוזר עיקר על התפלה די"ח. ב"י בשם תה"ד סי' י"ג. לבוש. וכתב שם הלבוש דמטעם זה תקנו בו תתקבל צלותהון וכו' שחוזר על תפלת י"ח ע"כ. מ"א ס"ק י"א. ה"ב או' ג' א"ר או' יו"ד. סו"ב או' ד' מאמ"ר או' י"ב ר"ז או' ז'. כף החיים סי' ט"ו או' פ"ב. מ"ב או' י"ח. וכתב פרישה בסי' קכ"ב או' א' דמכאן משמע דאסור לש"ץ לדבר ביני ביני כיון דהכל מעין תפלה א' היא והקדיש חוזר על כולן עכ"ד. והביאו א"ר שם. מש"ז או' ע"פ תה"ד או' ה' מ"ב שם מיהו המאמ"ר שם כתב דיש להקל בעת הצורך יעו"ש. ועיין בדברינו לעיל סי' ג"ן או' ט"ז וסי' קי"א או' י"א ויתבאר עוד לקמן בס"ד סי' קכ"ד או' א' ומ"ש הש"ץ מי שבירך בעת קריאת התורה למתנדב והשכבות וכיוצא כתב שם הפתה"ד דהכל נקרא מצורף לענין הקריאה ושרי כקריאה עצמה כיון דהכי נהוג יעו"ש יסיים אבל מ"מ איסור גמור לש"ץ להפסיק בשיחה בטילה בין העמידה לקדיש תתקבל כמ"ש הפרמ"ג כמש"ז אות ט' יעו"ש עכ"ד וכ"כ כף החיים שם אות ג':

א

כח) שם, א"צ לחזור לפסוע וכו' ואם רגיל לפסוע אפי' אחר התפלה בקול רם אין למנעו, הרדב"ז ח"א סי' קנ"ג, כנה"ג בהגב"י, מ"א ס"ק י"ב, א"א אות י"ב, ש"ץ דקמ"ז ע"ב, ר"ז שם, מ"ב אות י"ט, ולכן נ"ל דאם הש"ץ האומר חזרה אינו יכול לגמור שארית התפלה מאיזה סבה שיהיה ואינו אומר קדיש תתקבל כדי לעשות בו הג"פ דיעשה הג"פ תכף אחר תפלת החזרה ועיין הלק"ט ח"ב סי' ש"ז ותי"ח בזה הסי' אות ד' ודו"ק:

א

כט) שם הגה, ואם לא התפלל בלחש רק בקול רם פוסע וכו' דתחלה צריך לפסוע ולהפטר על התחינות של עצמו כגון אלהי נצור וכו' שיאמר בלחש אחר שסיים התפלה ואח"כ בפסיעות של קדיש שלם יפטר על מה שהתפלל בעד הצבור. לבוש. מ"א ס"ק י"ג, א"ר אות י"א. א"א אות י"ג, כף החיים שם או' פ"ב. מ"ב או' ך' ועיין לקמן סי' קכ"ד או ח':

א

ל) [סעיף ו'] כשיחזור ש"ץ התפלה יאמר ג"כ אדני וכו' כ"כ התה"ד בסי' ק"י והביאו מרן ז"ל בב"י בסס"י קי"א ובזה הסי'. וכתב עליו מרן ז"ל בב"י בסי' זה ואפשר דכשם שסובר שפותח בה' שפתי תפתח סובר ג"כ שמשלים יהיו לרצון אמרי פי ע"כ. אלא שמור"ם ז"ל בד"מ או' ה' כתב על דברי מרן ז"ל ב"י דאין נוהגין לומר יהיו לרצון אחר תפלת הש"ץ ואע"ג דנוהגים לומר תחלה ה' שפתי תפתח כיעו"ש, וזהו שכתב מור"ם ז"ל כאן בהגהה אבל אינו אומר בסוף התפלה וכי אבל דעת מרן ז"ל בב"י נראה די"ל ג"כ בסוף התפלה יהיו לרצון וכו' ומה שלא כתבו בש"ע משום שלא נזכר בהדיא בתה"ד ואח"כ ראיתי שכ"כ המאמ"ר או' י"ג וסיים דאנו נוהגים לאומרו כס' מרן ז"ל בב"י וכך מטין דבריו כאן בש"ע יעו"ש, וגם לפי הטעם שכתב הרב בשער הכוו' והבאנו אותו לעיל בסי' קכ"ב או' יו"ד שכתב דפסוק זה יש בו ט' יודי"ן כנגד ט' יודין שיש בד' הויו"ת עסמ"ב אשר כל סודות תפלת י"ח תלוים בהם נראה דצריך לאומרו גם הש"ץ אחר החזרה בקול רם. ואח"כ ראיתי שכן דקדק ג"כ הש"ץ דף מ"ז ע"א מדברי שער הכוו' הנז' יעו"ש. וכ"כ השל"ה והביאו מ"א ס"ק י"ד, א"ר אות י"ב, סו"ב או' ד'. כף החיים שם. וכ"כ הגר"א דדברי השל"ה עיקר יעו"ש. וכ"כ דה"ח קיצור ש"ע סי' כ"ט או' ז'. וגם הר"ז או' ח' וח"א כלל כ"ט או' ב' כתבו דנכון לאומרו יעו"ש:

א

מ"א סק"ד ועל. אלא יהפוך פניו למזרח ויאמר ועל כל ישראל:

ב

ס"ק ו' פסיעות עיין ב"י. נלמדו מפסוק ורגליהם רגל ישרה רגליהם תרי רגל חד ואמר עוד וכף רגליהם ככף רגל וגו' הרי ששה:

ג

שם צ"ה ס"א. ר"ל דאי משום ו' פסיעות לאחריה צריך לחזור למקומו דהא איכא ג' פסיעות בש"ע סי' צ"ה קודם התפילה הרי ו' ותו דאיכא ג' פסיעות שבמ"א סי' קכ"ה סק"ב ע"ש ומה שהראה עוד לסי' קל"א היא במג"א שם סק"ה דמ"מ משום תחנון שיהיה מיושב יחזור למקומו לישב ע"ש:

ד

סק"ז תכ"ו. כוונתו דאפי' ביחיד יש לגמגם מהא דקי"ל עבירות שהתוודה עליהם בי"כ שעבר יכול לחזור ולהתודו' ולא קי"ל כמ"ד בש"ס דהוי ככלב שב על קיאו וא"כ עכ"פ בש"ץ וודאי אין קפידא:

ה

ט"ז סק"ה קדוש' הב"ח הבין דלחזור למקומו ולהחזיר פניו הכל א' וא"כ פסק זה סותר בתרתי לדברי המחבר חדא דהמחבר כתב דלכל הפחות עד שיתחיל ש"ץ וכאן קאמר עד שיסיים ש"ץ ותו דהמחבר אומר לכתחלה עד קדוש' וכאן אפי' לכתחלה א"צ לכן תירץ הט"ז דלחזור למקומו שאני:

ו

מ"א סק"ט יחשדוהו תירץ ג"כ כהט"ז רק שכתב טעם אחר דכשמחזיר פניו מגונה בעיני כל הרואים ויחשדוהו שדילג אבל כשאינו מחזיר פניו אף שפסע הפסיעות לאחוריו אינו ניכר כ"כ:

ז

שם כשמתחיל נראה דס"ל דלשון שיסיים ש"ץ לאו דוקא אלא הכוונה כשמתחיל ש"ץ לא הוי קשיא ליה להמג"א רק קושיא שניה שכתבתי באות ה' וע"ז תירץ כתירוץ הט"ז דהתם לחזור למקומו צריך לכתחלה עד קדושה והכא לחזור פניו אפי' לכתחלה די כשמתחיל הש"ץ:

א

ג' פסיעות. עבב"י שכתב הרבה טעמים ועוד שמעתי טעם דבזכות ג' פסיעות זכה נ"נ להחריב ב"ה ולכן אנו פוסעים ג' פסיעות ומתפללין שיבנה ב"ה, ובאמ' בגמרא אית' ד' פסיעו' וברב' ש"ה דף ד' איתא ג' פסיעות וכ"ה בזוהר מקץ ע' תמ"ז ופשוטו של דבר פוסע לאחריו כעבד הנפט' מרבו:

ב

ואחר שפסע. לא כאותן שאומרים עושה שלום בעוד שפוסעין דאין נכון לעשות כן:

ג

לצד שמאלו. שהוא ימין השכינה:

ד

שלום עלינו. דלא כהאומרים עלינו ועל כל ישראל:

ה

יעמוד. חייב לכוין רגליו כמו בתפל' [רד"ך בית כ"ז וע"ש ובס' ב"ז סי' קפ"ז]:

ו

ולא יחזור. וכשאומרי' פיוטים חוזר כשש"ץ מתחיל י"ח (ל"ח): כתב הכ"מ דאם רוצה עומד שם ואינו חוזר למקומו אבל לפי סברת י"א הטעם דבעינן ו' פסיעות עב"י ולכן צריך ג"כ לפסוע ג"פ לפניו ומה"ט מקפידין שלא יעבור אדם לפניהם בעוד שעומדין שם שלא להפסיק בין הו' פסיעות (ל"ח) עסי' צ"ה ס"א ומ"ש סי' קכ"ד וסימן קל"א ס"ב:

ז

והש"ץ יעמוד. אבל מדינא יכול לחזור מיד דביחיד נראה כאלו רוצה לחזור ולהתוודות והוא ככלב וכו' ועסי' תר"ז ס"ד אבל בש"ץ הדבר ידוע שעושה כן להוציא רבים י"ח (שם ברשב"א):

ח

כשיעור זה. וב"ח פסק כמ"ש הרד"א בשם הראב"ד דצריך לשהות כשיעור שיגיע ש"ץ לקדושה ומ"ש בסי' ק"ה (כ"ה) ד"א היינו משום דצריך לחזור ולהתפלל אבל בלא"ה הוי ככלב ע"כ, וכ"מ בתשובת הרשב"א וגם מ"ש הרי"ו הרי"ו ישהא מעט י"ל דר"ל כשיעור הזה וכ"מ למעיין שם ומ"ש בב"י וכן נראה וכו' הוא מדברי הב"י:

ט

אסור להחזיר. שלא יחשדוהו שדילג (לבוש) וכשמתחיל הש"ץ רשאי להחזיר פניו אבל לחזור למקומו אסור עד שמגיע לקדושה כמש"ל דלא כהב"ח ע"ש:

י

רגל שמאל. נ"ל הטעם משום דמסתמא עוקר אינש כרעי' דימינא ברישא לכן בשמאל דמראה כאלו כבד עליו ליפטר מלפני המקום ועמ"ש סימן (צ"ז) ומה"ט אטר רגל עוקר שמאלו שהוא ימין דעלמא תחל' ואפשר עוד לומר הטעם דצריך לפסוע לימין השכינה תחילה ואם כן צריך לפסוע בשמאל תחלה וקצת נוהגין לפסוע רגל הימיני אל השמאלי ואח"כ פוסעין בשמאל (ל"ח): כתב ב"ח ואם יש דוחק בב"ה רשאי לפחות משיעור גודל בצד עקב ולסמוך על הרשב"א שכתב בתשובה סי' שפ"א שאין שיעור לפסיעות אלו עכ"ל ול"נ דהרשב"א לא כתב אלא שאין צריך לפסוע פסיעה בינונית שהוא אמה ע"ש אבל פחות מעקב בצד גודל לא מיקרי פסיעה כלל ובד"מ כתב הטעם דתפלות נגד תמידין תקנום ובעי' דומיא דכהנים בעבודתן ולכן לא יפסיע פסיעות גסות יותר ועוד דמחזי כרץ מלפני המלך ע"כ וכ"מ בטור רסי' צ"ה ע"ש בשם הירושלמי:

יא

בקול רם א"צ. דסומך על הקדיש שאחר ובא לציון אף על פי שמפסיקין בקריאת התורה והלל וא"מ כולהו לסדר התפלה באים (ת"ה סי' י"ג):

יב

אין צריך לחזור. ואם הוא רגיל לפסוע אין למחות בידו (רדב"ז סי' קנ"ג וע' בהגה' פ"ק דברכות):

יג

פוסע ג' פסיעות. דמתחלה צריך לפסוע ולהפטר על התחנונים של עצמו כגון אלהי נצור ואח"כ צריך אחר הקדיש על התפלה שהתפלל בעד הצבור (לבוש):

יד

יהיו לרצון. דסומך על תתקבל צלותהון ובשל"ה כתוב לומר יהיו לרצון:

א

(א) כורע ופוסע וכו' – כעבד הנפטר מרבו ושיעור הכריעה כבר כתבתי לעיל בסימן קי"ג בבה"ל שהוא כדי שיתפקקו כל חוליותיו שבשדרה אח"כ מצאתי בסימן זה שכ"כ א"ר בשם צידה לדרך:

ב

(ב) ג' פסיעות – עיין בבית יוסף כמה טעמים ועוד כתבו טעם משום דאחז"ל דבזכות ג' פסיעות שרץ נבוכדנצר לכבוד הש"י זכה להחריב ב"ה ולכן אנו פוסעים ג' פסיעות ומתפללין שיבנה ב"ה:

ג

(ג) ואחר שפסע – ולא כאותן שאומרין עושה שלום בעוד שפוסעין דאין נכון לעשות כן וכן הדין בעושה שלום דקדיש (א"ר):

ד

(ד) לצד שמאלו – שהמתפלל רואה עצמו כאלו שכינה מול פניו ושמאל האדם הוא צד ימינו של הקב"ה:

ה

(ה) שלום עלינו – דלא כהאומרים עלינו ועל כל ישראל אלא ועל כ"י יאמר כשמשתחוה לפניו:

ו

(ו) יעמוד – ויכוין רגליו כמו בתפלה כשאומר עושה שלום מפני שמטה עצמו לצד שכינה:

ז

(ז) ולא יחזור – שאם חוזר מיד דומה לתלמיד שנפטר מרבו ופסע לאחוריו וחוזר מיד שסופו מוכיח על תחלתו שלא פסע לאחוריו כדי להפטר ממנו והוא מגונה אבל כשממתין על קדושה או עכ"פ להתחלת תפילת הש"ץ נראה לכל שחוזר בשביל הקדושה ולכוין למה שיאמר הש"ץ:

ח

(ח) למקומו – פי' אם רוצה לחזור למקומו אינו רשאי עד וכו' אבל אם רוצה עומד שם ואינו חוזר למקומו כלל [כ"מ] וכתב המ"א דלפי מה שהביא בב"י די"א דבעינן ששה פסיעות דהיינו ג' לאחוריו וג' בשובו למקומו א"כ ע"כ צריך לחזור למקומו בג' פסיעות לפניו ומטעם זה קצת מקפידין שלא יעבור אדם לפניהם בעוד שעומדין במקום שפסע שלא יפסיק זה בין ששה פסיעותיהם אבל מ"מ ע"י קפידתם טועים כשרואים מי שרוצה לעבור לפניהם הם ממהרים לחזור למקומם קודם שיתחיל הש"ץ התפילה דהוא מעיקר הדין:

ט

(ט) לקדושה – ואם האריך בתפילתו ובעת שפסע הגיע הש"ץ לקדושה יכול לחזור תיכף למקומו לומר קדושה ואף דמהרי"ל היה נוהג דכשהיה מסיים י"ח והש"ץ נפל על אפיו אז היה נשאר במקומו שפסע שם ונפל ג"כ על אפיו עם הצבור בשוה ולא היה חוזר תיכף למקומו קדושה שאני שטוב יותר לאומרה במקומו כמו שאר הקהל. ועיין לקמן סימן קל"א ס"ב לענין נפילת אפים מה שכתוב שם במ"ב:

י

(י) ולפחות וכו' – עיין בב"ח שהסכים דלכתחלה נכון להחמיר עד קדושה אם לא שהמקום צר ודחוק וכדי דלא ליתי לאנצויי וכן כתב בדרך החיים אך בזמן כשאומרים פיוטים בודאי יש להקל ולחזור תיכף כשמתחיל הש"ץ י"ח:

יא

(יא) וכן יחיד – וב"ח חולק ופוסק דאין חילוק במתפלל ביחידי בביתו למתפלל עם הצבור אלא בכל גווני צריך לשהות כפי השיעור שיגיע ש"ץ לקדושה או עכ"פ עד שיתחיל ש"ץ בקול רם וכ"פ המג"א אם לא שצריך לחזור ולהתפלל שנית לתשלומין דאז לכו"ע די כדי הילוך ד"א דהכל יודעין שחזרתו הוא להתפלל שנית ומ"מ במקום הדחק יש להקל דאף בזה די בד"א:

יב

(יב) אסור להחזיר – היינו אע"פ שעדיין עומד במקום שכלו פסיעותיו לא יחזיר פניו לצבור דהיינו לצד מערב כל זמן שלא סיים הש"ץ כי יגרום בזה ביטול כונה להמתפללים וגם שיחשדוהו שדילג ולענין אם רוצה לחזור למקומו כבר מבואר דצריך לכתחילה להמתין עד שיגיע ש"ץ לקדושה או עכ"פ עד שיתחיל הש"ץ:

יג

(יג) תחלה – דמסתמא עוקר אינש כרעא דימינא ברישא לכן עוקר כאן בשמאל דמראה בעצמו כאלו כבד עליו ליפטר מן המקום ועיין בבה"ל. והנה סדר הג' פסיעות אלו הוא תחלה יפסיע ברגל שמאל פסיעה קטנה ואח"כ יפסיע בשל ימין פסיעה גדולה ואח"כ יפסיע בשמאל באופן שיהיו רגליו שוים:

יד

(יד) כדי שיתן וכו' – וכמו פסיעות הכהנים בשעת עבודה שהיו מהלכין עקב בצד גודל. וכתב המ"א דבפחות משיעור זה אין עליה שם פסיעה כלל ואין להקל אפילו המקום צר ודחוק ויש מקילין במקום הדחק. ודוקא אם האדם העומד אחריו אינו מתפלל אבל כשהוא מתפלל בכל גווני אין לו לפסוע בתוך ד' אמותיו וכנ"ל בסימן ק"ב:

טו

(טו) ולכתחילה – לישנא דהרמ"א אינו מדוקדק דהו"ל לכתוב בלשון וי"א דהא חולק על המחבר דס"ל לכל הפחות ומשמע דפסיעות גסות יותר עדיף:

טז

(טז) לא יפסיע וכו' – דתפילות כנגד תמידים תקנום ובעינן דומיא דכהנים בעבודתן ולכן לא יפסע פסיעות גסות יותר ועוד דמיחזי כרץ מלפני המלך. וכן פסקו הב"ח ודה"ח:

יז

(יז) הוי יוהרא – שנראה שהוא חולק כבוד לשכינה יותר משאר בני אדם:

יח

(יח) בקול רם א"צ – דסומך על הפסיעות של הקדיש שאחר ובא לציון אע"פ שמפסיקין בקריאת התורה והלל ואבינו מלכנו כולהו לסדר התפלה באים וקדיש של אחריהם חוזר עיקר על תפלת י"ח [תרומת הדשן] ומכאן דקדקו האחרונים דאין לש"ץ לדבר ביני וביני בשיחה [שלא מעניני תפלה] כי הקדיש חוזר על התפלה:

יט

(יט) לחזור – ואם בא לפסוע גם אחר תפלת י"ח אין למחות בידו:

כ

(כ) פוסע ג' פסיעות – דמתחלה צריך לפסוע ולהפטר על התחנונים של עצמו כגון אלקי נצור ואח"כ צריך אחר הקדיש על התפלה שהתפלל בעד הצבור:

כא

(כא) אינו אומר וכו' – דסומך על תתקבל צלותהון שאומר לבסוף ובשל"ה כתב לומר יהיו לרצון וכתב הגר"א ודברי השל"ה עיקר:

א

בש"ע בהג"ה שיבנה בהמ"ק וכ' בר"י בשם מהר"מ די לינזאנו שי"ל שתבנה שהבית הג' יהי' מעשה ידי הקב"ה כו' ואין נוהגין כן וע' בתיו"ט במס' מעשר שני בשם ירושלמי:

ב

עלינו עבה"ט. ור"ל דועל כל ישראל יאמר כשמשתחוה לפניו כמ"ש ביד אפרים בשם הלבוש ע"ש:

ג

לקדושה. עבה"ט ועיין בר"י דאם בעת שפסע הגיע הש"ץ לקדושה יכול לחזור תיכף למקומו לו' קדושה ואף מהרי"ל אפשר דמודה בזה דקדושה שפיר נאה לאומרה במקומו כמו שאר הקהל שאומרים במקומם ע"ש:

ד

תחלה עבה"ט ועיין בר"י כתב שבא"ח בשם גדול אחד כתב דבתחלה יפסיע פסיעה קטנה ואח"כ יפסיע פסיעה גדולה ואח"כ יפסע באופן שיהיה רגליו שוות עכ"ל:

א

כורע ופוסע ג' פסיעות. הטעם בב"י בשם רבינו האי דתפלות נגד תמידין וכשהכהן היה עולה למזבח עם איברי התמיד היה עולה דרך ימין ומקיף ויורד דרך שמאל ובין כבש למזבח היו ג' רובדים של אבן ויורד בהם ג' פסיעות על עקב ואנו עושין כמו שהם היו עושין עכ"ל:

ב

לצד שמאלו. שהמתפלל רואה עצמו כאלו שכינה מול פניו שנאמר שויתי ה' לנגדי תמיד ושמאל האדם הוא צד ימינו של הקב"ה:

ג

ולא יחזור למקומו בגמ' אמרינן ע"ז דאם לא עשה כן דומה ככלב ששב אל קיאו נרא' פי' כיון שחוזר תכף משמע שמה שהתפלל אינו נוח לו ורוצה להתפלל שנית מה שהתפלל כבר וא"כ מבזה הוא תפלתו ונתנו שיעור ההמתנה עד תפלת הש"ץ דנר' לכל שחוזר בשביל לכוין למה שיאמר הש"ץ והש"ץ עצמו שיעורו כדי הילוך ד"א וכן היחיד המתפלל כמ"ש רמ"א אח"כ ובזה מראה לכל שאינו חוזר ואין ביזוי לתפלה שהתפלל ונ"ל דאפילו אם אין חוזר תכף למקומו לא יאמר תחנון תכף אחר שעקר רגליו אלא ימתין כדי הילוך ד"א:

ד

וכן יחיד המתפלל. ב"י בשם רי"ו כתב ע"ז וכן נר' מדאמרי' בס"פ ת"ה שישהה בין תפלה לתפלה כדי שתתחולל דעתו עליו ומפרש בירוש' דהיינו כדי הילוך ד"א עכ"ל פי' כשם שהתם מצינו דהוה זה שיעור שהייה לענין בין תפלה לתפל' ה"נ מקרי זה שיעור שהיה אם יחזור למקומו שהתפלל:

ה

אסור להחזיר פניו כו'. פי' אע"פ שעדיין עומד במקום שכלו פסיעותיו לא יחזור פניו לראות העומדים אחריו כי יגרום ביטול כוונה לאותם המתפללי' עדיין שיסתכל בהם ובחנם כתב מו"ח ז"ל שפסק זה סותר מה שפסק כבר שימתין עד שיאמר הש"ץ קדושה דהיינו בחזרתו למקומו:

ו

שמאל תחלה. נר' הטעם דבעקירה זו חולק כבוד לשכינה והיינו לימין השכינה שהיא שמאל האדם כדלעיל:

ז

הוה יוהרא. שנר' שחולק כבוד לשכינ' יותר משאר בני אדם ע"צ החיוב:

ח

א"צ לחזור לפסוע. דהא לא יאמר עושה שלום עד אחר גמר הקדיש ואז יעקור ויפסע:

ט

אבל אינו אומר בסוף. נר' טעם לזה דבשלמא ה' שפתי תפתח צריך שיאמר כדי שיעזור לו הש"י ליתן לו כוונת הלב להתפלל אבל אחר התפלה שהוא מתפלל בשביל אחרים לא שייך לומר והגיון לבי כי לא התפלל על עצמו אלא היה צ"ל והגיון לב השומעים התפלה ואין זה בנוסח הפסוק ובלבוש נתן טעם לפי שיתפלל עוד אחר זה וקשה דא"כ יחיד נמי:

א

במ"א ס"ק ד דלא כהאומרי' כו' ר"ל שבהשתחוא' לצד ימינו לא יאמר רק מלת עלינו לבד וכשמשתחוה לפניו אומר ועל כל ישראל כן מבואר בלבוש ע"ש: