שולחן ערוך, אורח חיים קכ״ה: דיני קדושה. ובו ב סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

דיני קדושה. ובו ב סעיפים:
אין הצבור אומרים עם ש"צ נקדישך אלא שותקין ומכוונין למה שש"צ אומר עד שמגיע לקדושה ואז עונים הצבור קדוש: הגה ויש לישא העינים למרום בשעה שאומרים קדושה וכן מנענעים גופן ונושאין אותן מן הארץ [טור ושבולי לקט] ואין לדבר באמצע הקדושה [מהרי"ל וב"י בשם מהרי"א ודרך ארץ זוטא] ומי שאמר סדר קדושה ובא לבה"כ ומצא צבור עונין קדוש' חוזר ועונ' עמהם: [תשובת הרשב"א סי' רמ"ט]:

ב

טוב לכוין רגליו בשעה שאומר קדושה עם שליח צבור:

א

אין הצבור אומרים עם הש"ץ נקדישך והמנהג פשו' שהציבור שותקין בשעה שהחזן אומר נקדש או נעריצך עד שמגיע לקדוש אז עונין הציבור קדושה וכן כשהחזן אומר לעומתם משבחים שותקין הציבור עד שמגיע לברוך כבוד ה' ממקומו והציבור עונים אותו וכן כשאומר ש"ץ ובדברי קדשך שותקין עד שמגיע לימלוך כו' ואז עונים הציבור (ב"י והרא"ש בתשו' כלל ז' סי' י"ט) ויש בנקדש את שמך י"ד תיבות עד תחילת הפסוק וקרא זה אל זה כו' וע"כ צ"ל וכן כתוב ע"י נביאך וקרא זה אל זה ואמר ולא כנוסח שלנו שאנו אומרים ככתוב דא"כ ליכא אלא י"ג תיבות:

ב

טוב לכוון רגליו. ויש לישא העינים למרום בס' היכלות יש בזמן שישראל אומרים קדוש ומביטי' לשמים. משמע שיש לראות כנגד השמי' כשאומר קדוש. ודוקא במלת קדוש יש להביט לשמים אבל קדושה שאומרים פעם שניה ושלישית צריכין לומר בהשתחוי' דתניא מנין שאומרים אבות כו' ומנין שאומרים קדושה שנאמר הבו לה' כבוד שמו השתחוו לה' בהדרת קודש אלמא מלתא דקדושה כתיב ביה השתחוו לה' וכן ברוך כבוד ה' ממקומו יש לומר בכפיפת ראש משום דאחר כבוד שמו כתיב השתחוו כך מצאתי בקובץ ישן בת"י דהיינו כשאומר ברוך כבוד כורע וזוקף בשם וכן באומרו ימלוך כורע וזוקף בשם (מהררי"ל):

א

שותקין. וגם קדיש א"ל עם החזן. ואפילו ללמוד אסור אם לא בשעה שהחזן מנגן בשעת הניגון ולא בשעה שמחתך האותיות ואינו נקרא קדושה אלא נעריצך וכו' לעומתם וכו' ובדברי וכו' אבל שאר הנוסח שמוסיפין בשבת אינו בכלל קדושה. י"נ. וע"ל סי' ס"ו ס"ק י"ז והאר"י ז"ל כ' שיאמר כל הקדושה בלחש עם הש"ץ עיין בספר נגיד ומצוה דף צ"ז ע"ב. בשבת אומרים כדבר האמור בקמץ. ס"ח סי' תת"ה. ויראה הש"ץ לסיים לעומתם וכו' ובדברי וכו' קודם שיתחילו הקהל ברוך וימלוך ס"ח סי' תתמ"ו:

ב

קדוש. מי שאמר קק"ק ועדיין הש"ץ היה בוקרא זה אל זה יצא. הלק"ט ח"ב סי' קס"ג:

ג

העינים. דהיינו שיהיו סגורות אבל לא בעינים פתוחות. ט"ז:

ד

גופם. מהרי"ל כשאומר ברוך וימלוך היה כורע וזוקף בשם. עיין מ"א. ובשל"ה כתב ואני קבלתי שירים גופו ועקבו למעלה בברוך וימלוך כמו בקדוש. איתא בתנחומא פרשת צו ובשתים יעופף מכאן תקנו לעוף על רגליו בשעה שאומר קדוש. ולא כאותם שדולגים וקופצים. מ"א:

ה

רגליו. בסוד ורגליהם רגל ישרה. וצריך לכוין בקדושה לקדש את ה' ית' כדי שישרה עליו קדושה מלמעלה ויכוין לקיים מ"ע ונקדשתי בתוך בני ישראל והאר"י ז"ל היה מזהיר מאוד ע"ז:

א

הרא"ש בתשו' כלל ד' וב"י

ב

ת"ה

א

ס"א אין הצבור כו'. כמו בקדיש שא"א עם הש"ץ אלא יש"ר מברך כמ"ש בפ"א:

ב

ויש כו' וכן כו'. היכלות וכ"כ רש"י שנא' וינועו אמות הספי' כו' ועמ"א בשם תנחומא:

ג

ואין לדבר בו'. ע"ל סי' נ"ו:

א

ס"ב טוב כו' כיון שאומרים כשם כו'. וכמ"ש בפ"א:

א

אין הצבור וכו' – עיין במ"ב והוא ממחה"ש ובשו"ע של הגר"ז כתב דה"מ ליחיד שרוצה לומר נקדש אבל אם כל הקהל ירצו לומר מותר מדינא אפילו שלא עם הש"ץ ביחד אך שמ"מ אין לכתחילה להתנהג כן וכמו בקדיש שעונין הצבור איש"ר אחר יתגדל שאומר הש"ץ כן בקדושה יש לכתחילה לענות קדוש וברוך אחר נקדישך או נקדש שאמר הש"ץ וכן משמע בביאור הגר"א דזה הוא הטעם של השו"ע שכ' אין הצבור וכו' דמשמע דאפי' אם ירצו כל הצבור לומר ג"כ אין כדאי לכתחילה. ובזמנינו שנהגו העולם לאמר נקדש הוא ע"פ כתבי האר"י שהביא המגן אברהם או שסוברין כהט"ז בסק"א:

ב

אלא שותקין וכו' ואז עונין הצבור קדוש – עיין במשנה ברורה במש"כ שצריכין לזהר שלא להתאחר אחר הצבור או להקדים כי אין אומרים דבר שבקדושה פחות מעשרה ועיין לעיל סוף סימן קכ"ד מה שכתבנו שם. ומסתפקנא לענין ש"ץ אם הוא מחויב ג"כ לומר קדוש וברוך בשוה עם הצבור כי הלא הוא אינו מוציא את עצמו מן הכלל דהא אומר נקדש וכו' ואיך יאמר אח"כ שלא בעשרה וא"ל כיון דהש"ץ עומד להוציא רבים ידי חובה חשוב כצבור ז"א דהלא קדושה הצריכו חז"ל לכל אחד מהשומעים לאמר בעצמו קדוש וברוך ואפשר כיון דהעומד בתפלה קי"ל בסי' ק"ד ס"ו דישתוקק ויכוין למה שאומר ש"ץ כדי לצאת בזה חשוב כעומד להוציא רבים ידי חובה ויכול לומר אפי' אח"כ. ואם מתחיל הש"ץ או שאר יחיד לומר קדוש קודם שגמרו צבור אמירתם בודאי חשוב כצבור א"ר:

א

במג"א סוף ס"ק ב' ובתוס' סנהדרין. נ"ב ע"ש דף ל"ז ע"ב בד"ה מכנף ובילקוט האזינו איתא שמשה רבינו ע"ה אמר די לי להיות אחד משבעה ממלאכי השרת שהם מזכירים השם אחר ג' תיבות וז' פעמים ג' עולה כ"א דיש לדקדק מה שאמר דוקא ז' פעמים אלא התוס' בסנהדרין שם כתבו דבכל יום משבחים בכנף אחד משש כנפים ובשבת משבחים ישראל ע"כ הוא ז' פעמים ג' וק"ל:

א

זה סותר מ"ש רסק"א בשם הרא"ש:

א

[א] אין הציבור וכו'. נקדישך וכו' וכן לעומתן בדברי וכו', כן כתב הנחלת צבי ובבית יוסף נראה כמסתפק ולכן לא כתבו בשולחן ערוך, וכן בט"ז פסק שיאמרו, וכן בספר חסידים סימן תת"ט משמע דהקהל יאמרנו בלחש, ועיין בספר חסידים דצריך עיון להבין ועל פי זה אפשר לפרש ודו"ק. עוד כתב ספר חסידים דאסור ליחידים לומר ברוך כבוד קודם שיסיים השליח ציבור תיבת ואמרו, וכן בימלוך אסור קודם שיסיים השליח ציבור לאמור. כתב האבודרהם נקדש שמך בעולמך ותיקון בתחתון לעומתם, פירוש כל ארבע רוחות משבחים להקב"ה באיזה נוכח שירצה כי הכבוד מלא את כל רוחות ואינן צריכים להסיב פניהם שיש להם פנים לכל צד:

ב

[ב] עם השליח ציבור נקדישך וכו'. הטעם בלבוש שהרי השליח ציבור אומר אותו בשביל כל הציבור בלשון רבים על כרחך מפרש כן מה שכתב בית יוסף טעמו בשם תשובת הרא"ש אין אומרים דבר שבקדושה אלא בעשרה וצריך להבין להשליח ציבור ולענות אחריו, עד כאן. ובזה ניחא תמיהת הט"ז מסימן ק"ט דיאמר עם החזן נקדישך כו' ודו"ק. כתב בעל הלכות גדולות סימן י"ג אפילו יש מנין מלבדו אסור אפילו ללמוד אם לא בשעה שהחזן מנגן בשעת הניגון ולא בשעת שמחתך האותיות:

ג

[ג] ויש לישא וכו'. משמע שעיניו יהיו פתוחות וכן כתב הב"ח, ולא דמי לתפילה בסימן צ"ה דקיימא לן דעיניו למטה ודלא כט"ז, וכן כתב בספר זרע ברך וכן משמע בספר שבלי הלקט ותניא זה לשונו, בשעה שאומרים קדושה צריך לפסוע ג' פסיעות לפניו על שם מלכי צבאות ידודן ידודן כתיב ידדון בהליכה ידדון בחזרה, וכמה שלוש פסיעות כנגד מחנה ישראל שלוש פרסאות, מרכבה למדו אותם שישאו עיניהם למרום וידאו עקביהם עם גופם בעת קדושה כי אין להקב"ה הנאה לעולמו אלא באותו שעה שעיניהם נשואות בעיני ועיני בעיניהם באותו שעה אני אוחז בכסא כבודי ובדמות יעקב ומחבקה ומנשקה וכו' ומזכיר גלותם. וכתב בגליון מגן אברהם דוקא במלת קדוש ראשונה יש להביט לשמים אבל קדוש שאומרים פעם שניה ושלישית צריכין לומר בהשתחויה, עד כאן. ומפוסקים הנזכרים לעיל משמע דכולם שוין. ובתנחומא פרשת צו ובשתים יעופף מכאן תיקנו לעוף רגליו וכו' וכתב מגן אברהם ולא כאותן שדולגים וקופצים, עד כאן. ומדברי הלבוש יש להם לסמוך ועיין סוף סימן זה:

ד

[ד] [לבוש] כשם שמקדישין וכו'. בלבוש כתב, אבל בדינן ובהלכות מהר"י ווייל סימן ל"ז כתב שיש לומר שמקדישים במ"ם ולא בנו"ן, עד כאן. מלוא כל כ"ף ברפי והטעם כתב הפרישה משום דבלשון הקודש שייך לומר במ"ם ולא בנו"ן, ונראה שיפסיק קצת בין שמקדישין בין אותו, וטעמא כדלעיל סימן ס"א בקריאת שמע:

ה

[ה] ואין לדבר באמצע וכו'. כתב בדרכי משה מהרי"ל לא היה מדבר עד אחר אמן דהאל הקדוש, וכשהיה אומר ברוך כבוד ה' כורע וזוקף בשם וכן בימלוך היה כורע וזוקף בשם, עד כאן. ובשל"ה הקשה מסימן קי"ג סעיף ג' דאין לכרוע כלל בהודאה, ותירץ דאין מוחין אלא דוגמת מה שתיקנו חז"ל והם לא תיקנו רק בברכה שיש בה שם ומלכות, וסיים ואני קיבלתי בשעה שאומרים ברוך כבוד ה' וימלוך צריך גם כן להרים עקביהם עם גופן כלפי מעלה כמו בקדוש, עד כאן, וכן נוהגים אף שיש מי שכתב להרים על רגלים. כתב ר' דוד אבודרהם ממקומו לפי שאין יודעין איה מקומו, ורמב"ם פירש ממקומו כפי מעלתו. ימלוך ה' כו' מן הדין היה לומר ה' ימלוך לעולם ועד שהוא בתורה .אלא בשביל אזכרות ציון יש מפרשים ציון ממש, יש מפרשים ישראל שנאמר לציון עמהם:

א

א) [סעיף א'] אין הצבור אומרים עם ש"ץ נקדישך. וכו' כתב הטור דבאשכנז אומרים נוסח אחר נקדש את שמך בעולמך כשם שמקדישין אותו בשמי מרום וכן כתוב וכו' אמנם בשער הכוו' בנוסח התפלה דף נ"א ע"ג כתב בשם האר"י ז"ל וז"ל בחזרה יאמר נקדישך ונעריצך כמנהג בני ספרד ולא כמנהג בני אשכנז שאומרים נקדש את שמך וכו' וכן במוסף לא יאמר נעריצך ונקדישך כמנהג בני אשכנז כ"א כתר יתנו וכו' כמנהג בני ספרד עכ"ל והב"ר לעיל בסי' מ"ח יעו"ש, וכ"כ בשער הכו' בדרוש ג' דחזרת העמידה, פרמ"ח פ"ב משאר חזרת העמידה מ"ח במס' שארית האצילות פ"ב או' ב' וכתב בטור דנוסח זה של נקדש שמך וכו' יש בו י"ד תיבות כמו שיש בפסוק וקרא זה וכו' וכתב הב"ח דע"כ צ"ל וכן כתוב על יד נביאך ולא ככתוב ע"י נביאך וכו' דא"כ ליכא אלא י"ג תיבות יעו"ש וא"כ לפ"ז בנוסח נקדישך צ"ל ככתוב דאם יאמר וכן כתוב הו"ל ט"ו תיבות עד וקרא זה וכו' ועיין מ"א סק"ב שכתב דגם אם יאמר בנוסח נקדש ככתוב יש סמך מחזקוני פ' האזינו שצ"ל כ"א תיבות קודם שיזכיר ה' כמו שעשה משה בפ' האזינו יעו"ש:

א

ב) שם אלא שותקים ומכוונים וכו' כ"כ בב"י בשם הרא"ש והטור וכתב דנראה דכן יש לעשות כשאומר החזן לעומתם משבחים וכו' שותקין עד שמגיע לברוך כבוד וכו' ואז הם עונים, וכן כשאומר ובדברי קדשך שותקין עד שמגיע לימלוך ה' וכו' ואז עונים, ויש לדחות דלא מיעט הרא"ש שלא יאמרו עם החזן אלא נקדישך ונעריצך שהוא כמו יתגדל ויתקדש וכו' שאין אומר אותה אלא הש"ץ בשם כל הצבור עד שמגיע לקדוש ואז יענו כל הצבור אבל לעומתם וכו' וכן ובדברי קדשך וכו' ש"ד שיאמרו אותו הצבור, והראשון נראה יותר עכ"ד וכתב א"ר אות א' דבב"י נראה כמסתפק ולכן לא כתבו בש"ע אבל הכנה"ג כתב בהגה"ט שנוהגים שהש"ץ אומר לעומתם משבחים ואומרים ועונים הקהל ברוך כבוד וכו' וכשאומר ובדברי קדשך כתוב לאמר עונים הקהל ואומרים ימלוך ה' וכו' עכ"ל וזה כפי' הראשון שכתב ב"י, והביאו ש"ץ דף קל"ח ע"ב, קס"ג סי' ח"י אות ט"ו. מיהו הט"ז סק"א הקשה על דברי מרן הנז' שבב"י ממ"ש בסי' ק"ט ס"ב דאם התחיל להתפלל עם ש"ץ יאמר עם הש"ץ כל הקדושה מלה במלה וכן הקשה ממ"ש מור"ם ז"ל סי' נ"ט ס"ג דהמנהג פשוט אפי' יחיד אומר סדר קדושה שביוצר יעו"ש שנראה דעתו דיכול לומר היחיד כל סדר הקדושה עם הש"ץ וכ"כ א"ר שם. והמאמ"ר אות ב' תירץ לקושיית הט"ז הנז' דאם אומרים אותו כל הקהל נראה כקלות ראש אבל מ"מ אם רוצים לאומרם בלחש ש"ד ועיי"ש שתירץ עוד תירוצים אחרים יעו"ש, נמצא דדבר זה בפלוגתא שניא וע"כ אנו אין אנו לנו אלא דברי האר"י ז"ל שכתב בשער הכוו' דרוש ג' דחזרת העמידה וז"ל צריך שתאמר עם הש"ץ כל סדר הקדושה מלה במלה מן נקדישך ונעריצך עד סיום כל הקדושה כולה, ואמנם ב' תיבות של נקדישך ונעריצך צריך שתאמר אותם בקול רם ושאר התיבות עד עניית קק"ק תאמר אותם בלחש עם הש"ץ ואח"כ כשתענה קק"ק וכו' יהיו בקול רם ובעינים סגורות ובדילוג כלפי מעלה עכ"ל, וכ"כ בפע"ח שם, מ"ח שם מ"א סק"ב ש"ץ דקל"ח ע"א שע"ת אות א':

א

ג) וכתב עו"ש בשער הכוו' וז"ל ובהגיע הש"ץ אל נקדישך וכו' צריך האדם לחזור ולפסוע ג' פסיעות לפניו במקום שהיה עומד בהיותו מתפלל בלחש ויסתום עיניו בכוונה גמורה, גם יזהר בתכלית הזהירות לכוין הרגלים בעת הקדושה של נקדישך בסוד ורגליהם רגל ישרה וכו' גם בענין מה שנוהגים קצת בני אדם לפסוע לאחוריהם ג"פ אחר הקדושה ולומר שלום לא היה מורי ז"ל נוהג כך כלל אלא שהיה נשאר עומד במקומו עד נפילת אפים וגם היה שותק ולא היה אומר שלום ואפי' שהוא עומד במקומו עכ"ל, וכ"כ בפע"ח שם, מ"ח שם או' א' מ"א שם, ש"ץ שם שע"ת שם, ועיין לעיל סי' צ"ה או' ו':

א

ד) תחלה תכוין לקיים מ"ע א' שנצטוינו בפ' ונקדשתי בתוך בני ישראל ופרשוהו בזוהר פ' אמור בר"מ שנתחייבנו לקדש שמו י"ת בסוד קדושת נקדישך ונעריצך וז"ש בתוך בני ישראל רמז בזה שצריך האדם לכוין כי בהמשיכו הקדושה העליונה אליו ית' שתמשך עליו בחי' הקדושה ההיא ג"כ ויתקדש האדם מקדושתו ית' וזהו ונקדשתי בתוך בני ישראל שהם יתקדשו והוא יתקדש עמהם בתוכם וזש"ה והתקדשתם והייתם קדושים כנז' בר"מ שנקבל הקדושה מקדושתו ית' שנמשיכה עלינו וכבר נתבאר כי מקום קבלתו אל הקדושה הזאת היא באומרו מלא כל הארץ כבודו כנודע שהוא סוד המלכות ותכוין כי אנו בני המלכות ואנו מקבלים הקדושה ע"י אמנו ולכן צריך שתכוין לכלול עצמך תוך המלכות לקבל מקדושה הנמשכת אליה וזה תכוין באמרך מלא כל הארץ כבודו, שער הכוו' שם פע"ח שם פ"ג, מ"ח שם, ש"ץ שם ובסי' הרש"ש ז"ל כתב דגם בברוך כבוד ה' וכו' כשאומר תיבת ממקומו יכוין להמשיך הארת קדושה לבחי' המלכות ולשורשי הנר"ן שלו וכן בימלוך ה' וכו' כשאומר תיבת לעולם יכוין להמשיך הארת קדושה לבחי' המלכות ולשרשי הנר"ן שלו אלא במלא כל הארץ כבודו הוא לבחי' החכמה דמלכות ולשרשי הנר"ן שלו ובממקומו לבינה דמלכות ולשרשי הנר"ן שלו ובלעולם לבחי' הדעת דמלכות ולשרשי הנר"ן שלו, ויעו"ש הטעם בסוד, וכן בקדושת ובא לציון יכוין בג' המקומות הנז' להמשיך הארת קדושה לבחי' המלכות ולשרשי הנר"ן, שלי במקרא ובתרגום כנז' בזוה"ק פ' תרומה ובסי' הרש"ש ז"ל ומ"ש הרו"ח אות א' דצריך לכוין למסור עצמו על ק"ה בשעת אמירת קדושה ע"ש האר"י ז"ל לא נזכר זה בשער הכוו' וגם אין לו מקום עתה והביאו לזה לפי שלא ראה דברי האר"י ז"ל בשורשן כ"א מה שהעתיק באה"ט בקיצור וסבר ונקדשתי צריך למסור עצמו עק"ה כמ"ש במ"א וזה אינו כי בכאן זה מפורש בזוה"ק ובשער הכוו' בהדיא כי הוא על קדושת נקדישך וכו' כנז':

א

ה) שם אלא שותקים ומכוונים וכו' וכן אין לומר קדיש עם החזן כי אין אומרים קדיש אלא בעשרה וצריך להבין לחזן ולענות אמן אחריו, ב"י בשם תשו' הרא"ש כלל ד' סי' י"ט, וכתב בהגהת י"נ אפי' יש מנין לבדו אסור ואפי' ללמוד אם בשעה שהחזן מנגן בשעת הניגון ולא בשעה שמחתך האותיות, ואינו נקרא קדושה אלא נעריצך וכו' לעומתם וכו' ובדברי וכו' אבל שאר הנוסח שמוסיפין בשבת אינו בכלל קדושה ע"כ, והביאו מ"א סק"א א"ר או' ב' ועיין בדברינו ל עיל סי' נ"ו או' ט"ז וסי' ס"ו או' ח"י:

א

ו) שם עד שמגיע לקדושה וכו' כתב בס"ח סי' תת"ו דמי שהיא ש"ץ אל ימשיך לומר לעומתם וכן ובדברי קדשך וכו' אלא ימהר לאומרם מפני שאם ימשוך הרי קודם שיגמור יאמרו הקהל ברוך כבוד וכו' וכן ימלוך וכו' לכן יזהר כדי שיגמור לעומתם וכו' ואח"כ יאמרו הקהל ברוך כבוד וכו' ואם הקהל ממתינין רשאי למשוך עכ"ד, והביאו כנה"ג בהגה"ט מ"א שם א"ר אות א' סו"ב אות ב' קש"ג סי' ח"י אות ט"ז, ש"ץ דקל"ח ע"ב, וכל אדם צריך לזהר בזה שלא יענה אחר ש"ץ קודם סיומו דהוי כעין העונה אמן חטופה סו"ב שם ש"ץ שם:

א

ז) ואם אחד ענה קדושה ועדיין ש"ץ היה אומר וקרא זה אל זה כתב הלק"ט ח"ב סי' קס"ז דיצא וכתב עוד מכוין שאמר ש"ץ נקדישך אם ענה אפשר דיצא אבל מהר"ר יעקב מולכו בתשו' כ"י ס' י"ט נראה דפליג ע"ז ומוכח מדבריו דלא יצא וצריך לענות פעם אחרת, ברכ"י אות ב' ש"ץ שם, שע"ת אות ב' וכתב בקש"ג סי' ח"י אות טו"ב דיכוין למה שעונין הקהל ויאמר באופן שלא ישמיע לאזניו ע"כ, מיהו בסי' בי"ע בדיני קדושה ומודים אות ח' חלק על דברי הקש"ג הנז' וכתב דצריך לחזור ולענות בקול רם עם הצבור יעו"ש, ולא ידענא למה בחלקות ישית למו דכיון דגם החיד"א כתב דחוזר ועונה מה הפרש יש אם עונה בלחש או בקול רם ומ"ש החיד"א דחוזר ועונה בלחש הוא כדי שלא יהא זלזול לפני הצבור שאומר קדושה ב"פ וע"כ אין לזוז מדברי הקש"ג ודו"ק:

א

ח) שם הגהה, ויש לישא עינים וכו' כ"כ הטור בשם ס' היכלות וז"ל ברוכים אתם לה' שמים ויורדי מרכבה אם תאמרו ותגידו לבני מה שאני עושה בשעה שמקדישין ואומרים קק"ק ולמדו אותם שיהיו עיניהם נשואים למרום לבית תפלתם ונושאים עצמם למעלה כי אין לי הנאה בעולם כאותה שעה שעיניהם נשואות בעיני ועיני בעיניהם עכ"ל והביאו ג"כ בשה"ל ומסיים בה כי אין לי הנאה בעולם וכו' באותה שעה אני אוחז בכסא כבודי בדמות יעקב ומחבקו ומנשקו ומזכיר גלותם ומקרב גאולתם עכ"ל ב"י, ט"ז סק"ב א"ר אות ג' סו"ב אות ב' ש"ץ שם:

א

ט) שם ויש לישא העינים וכו' מדברי הב"ח משמע שיהיו פתוחות וכ"כ א"ר או' ג' וכ"מ מדברי רש"ל ביש"ש ליבמות פי"ב סי' כ"א יעו"ש אבל הט"ז סק"ב כתב צריך שיהו העינים סגורות יעו"ש, וכ"כ הסו"ב או' ב' מחב"ר או' ג' ובספרו קש"ג סי' ח"י או' ח"י, וכ"כ לעיל או' ב' בשם האר"י ז"ל וכ"כ הש"ץ שם:

א

י) שם וכן מנענעים גופן ונושאין אותו מן הארץ וז"ל שה"ל מה שנוהגים בני העולם לנענע עצמן בקדושה מצאתי הטעם בשם רש"י דכתיב וינועו אמות הסיפים מקול הקורא ואם העצים והאבנים היו מתנענים ומזדעזעים מאימת המלך כ"ש אנחנו שאנו מכירים שיש לנו להזדעזע מאימתו ע"כ, ב"י, ובתנחומא פ' צו ובשתים יעופף מכאן תקנו חכמים לעוף אדם על רגליו בשעה שאומר ש"ץ קק"ק ה' צבאות ע"כ, בד"ה כנה"ג בהגב"י, עו"ת או' ב' א"ר שם סו"ב או' א' ש"ץ דקל"ח ע"ג וכתב העו"ת הטעם כדי להדמות למלאכים וכ"כ הברכ"י או' ג' בשם הרדב"ז בס' מגן דוד דף ל"ה הטעם כדי להדמות לחיות הקודש ואופני מעלה המשלשים קדושה כמונו, ובשער הכוו' דרוש ג' דחזרת העמידה כתב הטעם שצריך לדלג כלפי מעלה בעת שאומר קק"ק וכו' להורות כי באלו התיבות של קק"ק עולים ומדלגין כולם למעלה ממקומם חג"ת בחב"ד ונה"י בחג"ת והמלכות בנה"י יעו"ש, וכ"כ בפע"ח פ"ג דחזרת העמידה. ומזה משמע שכל הדלוגים צריך שיהיו שוים ודלא כמ"ש מהר"ר עראמ"ה על הרמב"ם פ"י מה"ת בשם ריקאנטי והביאו בי"ע או' ה' דבקדוש א' יגביה רגליו מעט ולא יניחם בארץ ובקדוש ב' יותר וכו' אלא כל הג"פ צריך שיהיו שוים זה כמו זה וגם מ"ש הטעם שמעלין בקודש וכו' לפי דברי האר"י ז"ל לא יבא דאדרבא לפי דברי האר"י ז"ל קדוש א' הוא יותר מעולה שעולה חסד בחכמה כנז' ועוד עיין באו' שאח"ז ובאו' י"ב:

א

יא) שם ונושאין אותו מן הארץ, כתב בשל"ה ואני קבלתי שירים גופו ועקבו למעלה בברוך וימלוך כמו בקדוש ע"כ, והביאו מ"א סק"א, א"ר או' ה' סו"ב שם, ש"ץ שם. קש"ג שם, אמנם לפי דברי האר"י ז"ל שהבאנו באו' הקודם שכתב טעם הדילוג הוא כדי להורות שעולים ומדלגין כולם למעלה ממקומם חג"ת בחב"ד וכו' נראה דאין לו מקום לדילוג זה של ברוך וימלוך, והוא כי בתיבת נקדישך עולה חסד בחכמה ובנעריצך גבורה בבינה ובנועם תפארת בדעת, ואח"כ בד' תיבות שיח, סוד, שרפי קודש יורדים החג"ת למקומם ובג' תיבות המשלשים לך קדושה מאירים החג"ת בנה"י. ובתיבת זה אל זה מאירים הנה"י ביעקב ורחל שהם בחי' המלכות. ואח"כ בג' קק"ק חוזרים לעלות חג"ת בחב"ד. וגם נמשך הארה אל בחי' החכמה. ובה' עולה היסוד בתפארת, ובצבאות עולים נצח והוד עם בחי' המלכות שהם יעקב ורחל בחסד וגבורה, ואח"כ במלא כל הארץ כבודו נמשך הארה אל בחי' המלכות ואל שרשי הנר"ן שלו, ואח"כ בברוך וכו' נמשך הארה אל בחי' הבינה, ובימלוך וכו' אל בחי' הדעת כמבואר כ"ז בשער הכוו' ובסי' הרש"ש ז"ל, נמצא דבברוך וימלוך לא יש בחי' עלייה ודילוג כ"א המשכת האורות בלבד וע"כ אין מקום לדלג באלו המקומות אבל בג' קק"ק דיש עלייה ודילוג צריך לדלג, ויש נוהגים לדלג ג"כ בג' תיבות נקדישך ונעריצך כנועם מפני שגם בהם יש דילוג שעולים חג"ת בחב"ד וכן בה' שעולה היסוד בת"ת ובצבאות שעולים נו"ה בחו"ג כנז' ותול"מ, ומטעם זה יש נוהגים לדגל במוסף שבת בתיבת איה ג' דלוגים מפני שיש כוונה בתיבה זו שעולים חב"ד דיעו"ר בחב"ד דז"א כמ"ש בשער הכוו' דף ע"ד ע"א ובסי' הרש"ש ז"ל יעו"ש:

א

יב) שם ונושאים אותו מן הארץ כתב המ"א סק"ב ולא כאותם שדולגים וקופצים ע"כ, והביאו א"ר או' ג' וכתב שמדברי הלבוש יש להם סמך יעו"ש וכ"כ הש"ץ שם דאין למחות בהם דהכי משמע לשון לעוף האדם, וכ"מ מלשון הרב ז"ל בשער הכוו' דכמה פעמים הזכיר לשון דילוג שצריך האדם לדלג וגם יש סמך קצת לפי סוד הענין שהוא נמי שדולג והולך ממקומו ול"ו תעלה במעלות מעולם לעולם שלמעלה ממנו עכ"ל והביאו שע"ת אות ד' וכתב דמ"מ פשיטא שאין לעשות כן במקום שאין מנהגם כך ויבאו להתלוצץ עליו ויצא שכרו בהפסידו עכ"ד, וכן הוא מנהג בית אל יכב"ץ שבעיר קודשינו ירושת"ו שאין מדלגין וקופצין למעלה אלא רק מגביהין עקבי רגליהם וגופם למעלה ונ"ל הטעם מפני שאינו כ"א לרמז בעלמא וע"כ די בהגבהת עקבי הרגל והגוף בלבד:

א

יג) וביאור הנוסח כתב הרד"א כנועם על שם דרכיה. דרכי נועם שיח ע"ש ולפני ה' ישפוך שיחו. סוד ע"ש בסוד ישרים. שרפי קודש נקראו כן המלאכים לפי שהם שורפים בהבל פיהם. המשלשים לך קדושה שאומרים קדוש ג"פ להורות שאין לקדושתו חקר כי כאשר יזכיר האדם דבר ג"פ די לו כאלו הזכירו מאה פעמים, והרד"ק ז"ל פי' שאמר ג"פ קדוש כנגד ג' עולמות שהם עולם העליון ועולם התיכון ועולה השפל והוא עה"ז, והנכבד בזה העולם הוא האדם ואומר שהוא קדוש ונעלה מג' עולמות, ובב' עולמות יקדישוהו וירוממוהו בתהלתם והאדם ג"כ בעולם השפל ע"כ ובתנחומא מפרש דברים רבים משולשים אבות וכו' וקרא זה אל זה ואמר, כלומר המלאכים נוטלים רשות זה מזה שלא יקדים האחד ויתחיל אלא א"כ פתחו כולם ביחד, וז"ש ביוצר כולם כאחד עונים באימה וכו' לעומתם משבחים ואומרים, כלומר כל ד' רוחות הם לנוכח פני האופנים והם משבחים להקב"ה באיזה נוכח שירצו כי הכבוד מלא את כל הרוחות ואינם צריכים להסב פניהם לכל צד שהרי יש להם פנים לכל צד כמ"ש איש אל עבר פניו ילכו וכו' לא יסבו בלכתם, ואומר כל אחד מהם ברוך כבוד ה' ממקומו לפי שאין יודעין איה מקומו, ימלוך ה' וכו' ציון לדור וכו' ישראל נקראו ציון כדאיתא בפסיקתא א"ר חנניא בר פפא חזרנו על כל המקרא ולא מצאנו מקום שנקראו ישראל ציון אלא זה ולאמר לציון עמי אתה, או י"ל ציון ממש עכ"ד, והביאו א"ר אות א' ואות ה' וש"ץ שם, ומ"ש ישראל נקראו ציון כדאיתא בפסיקתא וכו' כ"כ ג"כ ב"י בשם א"ח:

א

יד) בשבת אומרים כדבר האמור קמץ תחת הה"א כמו האחוז אחד מן החמשים ואשר כתוב האמור בית יעקב ה"א בסגול בתמיהא הוא ס"ח סי' תת"ה מ"א סק"א, פתה"ד אות ג' וכתב עו"ש הס"ח ברכנו בברכה ולא בברכה. וכתב המפרש שם דר"ל בברכה בפתח ולא בחירק תחת הבית ראשונה, והביאו מ"א לקמן סי' קכ"ז אות ג' א"א שם אות ג':

א

טו) שם ואין לדבר באמצע הקדושה, משום דאיתא במסכת דרך ארץ זוטא רב חמא בר חנינא אשכחיה לאליהו ועמו גמלים טעונים א"ל מה הגמלים הללו טעונים א"ל אף ורוגז למי שמספר בין קדושה לקדושה ובין קדוש לברוך ובין יהא שמיה רבא ליתברך ובין כל ברכה, וכל המדבר בהם עליו הכתוב אומר ולא אותי קראת יעקב ב"י, ועיין בדברינו לעיל סי' נ"א אות ט' משם כתבנו זה בשם המדרש בנוסח אחר יעו"ש:

א

טז) שם ואין לדבר באמצע הקדושה, ומהרי"ל לא היה מדבר מתחילת הקדושה עד אחר אמן דהאל הקדוש, ד"מ אות ב' א"ר אות ה' ונראה דהיינו אפי' אם כבר שמע חזרה דאי לא שמע בל"ה אסור לדבר בכל החזרה כמ"ש לעיל בסי' קכ"ד סעי' ד' וסעי' ז' יעו"ש ועוד עיין בדברינו לעיל סי' צ"ה אות ט"ז ומ"ש הד"מ שם שמהרי"ל כשהיה אומר ה' בברוך וימלוך היה כורע וזוקף והביאו מ"א סק"א וקצת מן האחרונים לפי דברי האר"י ז"ל אין להם מקום לאלו הכריעות והזקיפות בכאן אלא דוקא בתפלת י"ח כידוע ליח"ן וכן חסידי בית אל יכב"ץ שבעיר קודשינו אין נוהגים בזה,:

א

טוב) שם ומי שאמר סדר קדושה וכו' מי שנזדמן לו לענות קדיש וקדושה בבת אחת וא"א לו לענות שתיהן יענה אמן יהא שמיה רבה מברך ואל יענה קדושה מהר"ש יונה בתשו' סי' ט' כנה"ג בהגה"ט, פר"ח אות א' וכתב שם הפר"ח דאם התחיל לענות קדוש לא יפסיק לענות איש"ר מברך, והביאו מחב"ר אות ד' ומ"ש המש"ז אות ב' דגומר קדוש ג"פ עד כבודו ויאמר אח"כ איש"ר אם שומע עיין מש"ל סי' ס"ו אות ח"י די"א דגם ימלוך הוא מכלל הקדושה וכתב התו"ח אפשר דס"ל להפר"ח דהעוסק בשבחו של מקום א"צ להפסיק וא"כ אפי' להל"ח י"ל דאין להפסיק אלא יגמור אפי' ימלוך יעו"ש, וכתב עו"ש התו"ח דאפי' אם התחיל נקדישך עם הש"ץ לא יפסיק עוד כדי לענות איש"ר דגם זה מיקרי התחיל בקדושה יעו"ש וכ"מ ממש"ל אות י"א, דהתחלה הקדושה היא מן נקדישך יעו"ש ודו"ק, ועוד עיין בדברינו לעיל סי' נ"ו אות ג' ואות ה' ואות ו':

א

חי) [סעיף ב'] טוב לכוין רגליו וכו' וכ"כ לעיל אות ג' בשם האר"י ז"ל יעו"ש, ועוד עיין בדברינו לעיל סי' צ"ה אות ט"ז ואות טו"ב:

א

ט"ז סק"א ממ"ש בסי' ק"ט. עיין בדברינו שם באות י"א ועיין מג"א כאן סק"ב בשם הכתבים משמע כמנהג , אשכנזים וכ"מ ברוקח הובא במ"א ססנ"א:

א

שותקין. וגם קדיש א"ל עם החזן כי א"א דבר שבקדושה אלא בי' וצריך להבין לחזן ולענות אחריו (ב"י רא"ש) וכ' בהגה' י"ל אפי' יש מנין מלבדו אסור ואפי' ללמוד אם לא בשעה שהחזן מנגן בשעת הנגון ולא בשעה שמחתך האותיות. ואינו נק' קדושה אלא נעריצך וכו' לעומתם וכו' ובדברי וכו' אבל שאר הנוסח שמוסיפין בשבת אינו בכלל קדושה ע"כ, ועמ"ש סי' ס"ג, בשבת אומרים כדבר האמור בקמ"ץ (ס"ח סי' תת"ה) ויראה הש"ץ לסיים לעומתם וכו' ובדברי וכו' קודם שיתחילו הקהל ברוך וימלוך [ס"ח סי' תת"ו]: מהרי"ל כשאמר ברוך וימלוך היה כורע וזוקף בשם וקשה היאך השתחוה במקום שלא אמרו חכמים עסי' קי"ג (ע"ה) ול"נ דדוקא כשאומר ברוך אתה ה' או מודים אסור לשחות דה"ל כמוסיף על תקנ' חכמי' ובכל קומה לפניך תשתחוה אסור דהוי שבח והודאה אבל בעלמא מותר דהא באמצע הברכה מותר לשחות, ואני קבלתי שירים גופו ועקבו למעלה בברוך וימלוך כמו בקדוש (של"ה):

ב

מנענעים גופן. בתנחומא פ' צו ובשתים יעופף מכאן תקנו לעוף על רגליו בשעה שאומר קדוש [בד"ה] ולא כאותם שדולגים וקופצים, ובכתבים איתא בשעת קדושה יפסע ג' פסיעות לפניו וישאר שם עד נפילת אפים ויאמר נקדישך ונעריצך וקק"ק בקול רם והשאר יאמר בלחש מלה במלה עם הש"ץ ע"כ: כב"ח שצ"ל וכן כתוב על יד כו' ונוסח' שלנו ככתוב על יד וכו' ונהרא נהרא ופשטי' ונוסח שלנו יש לה סמך מחזקוני פרשת האזינו שצ"ל כ"א תיבות קודם שיזכיר השם כמו שעשה משה בפ' האזינו וע"ש בילקוט ובתוס' סנהדרין:

ג

טוב כו'. והאר"י היה מזהיר מאד ע"ז:

א

(א) אין הצבור וכו' – הטעם דניתקן שש"ץ יאמרנו בשביל הקהל ויהיה שלוחם וכשגם הצבור אומרים אותו איך יקרא הש"ץ שלוחם וכן בקדיש יש ליזהר שלא לומר עם החזן יתגדל וכו' עד איש"ר. ואפילו יש מנין מלבדו ששומעין ומאזינין לש"ץ ג"כ אסור כי על כ"א שבבהכ"נ החיוב לשתוק ולהאזין לש"ץ ואח"כ לענות אחריו ומטעם זה אפילו אם ירצה ללמוד ע"י הרהור ג"כ אסור משעה שמתחיל החזן נקדש וכן בקדיש אם לא בשעה שהחזן מאריך בניגון ולא בשעה שמחתך האותיות ואינו נקרא קדושה אלא נעריצך וכו' [הוא למנהג הספרד שאומרים כן בכל תפילת שחרית וכן לאשכנזים שאומרים נקדש] לעומתם וכו' ובדברי וכו' אבל שאר הנוסח שמוסיפין בשבת אינו בכלל קדושה ואינו צריך להאזין אחר החזן בזה [וכן המנהג כהיום שאומרים זה קודם החזן] וכן מותר ללמוד אז ע"י הרהור כן כתב המ"א בשם הגהת יש נוחלין אבל כמה אחרונים סוברין דאפילו ימלוך ג"כ אינו מעיקר הקדושה וכ"ש לעומתם וכו' ובדברי וכו':

ב

(ב) אלא שותקין וכו' – ויש מקילין שיוכל לאמר עם הש"ץ והמנהג הנכון כמו שכתב השו"ע כי עמו נמשכו האחרונים וכן נהג הגר"א ומ"מ המנהג בימינו שאומרים הקהל ג"כ נקדש. בשבת אומרים כדבר האמור בקמ"ץ. ויראה הש"ץ לסיים לעומתם וכו' ובדברי וכו' קודם שיתחילו הקהל ברוך וימלוך כ"כ המ"א בשם הס"ח ור"ל שלא ימשוך הש"ץ כ"כ באמירתו לעומתם וכו' ובדברי וכו' כדי שלא יתחילו הקהל ברוך כבוד וכו' וכן ימלוך קודם שיסיים וה"ה לקדיש ולברכו ולכל דבר שעונים אחר הש"ץ או אחר המברך לא ימשוך הש"ץ או המברך בסופו כדי שלא יענו הקהל אחריו קודם שיסיים ויהיה זה כעין אמן חטופה לעיל בסימן קכ"ד ס"ח. מהרי"ל כשאמר ברוך וימלוך היה כורע וזוקף בשם אבל לא מצינו ראיה לזה [ד"מ] ע"כ לא נהגו כן כהיום:

ג

(ג) קדוש – ויחיד שאמר קק"ק ועדיין הש"ץ היה בוקרא זה אל זה י"א דלא יצא וצריך לענות פעם אחרת והטעם פשוט דצריך לענות בי עשרה כאחד וכן יש ליזהר ג"כ שלא יאחר לומר את הקדושה אחר הקהל ויש ליזהר בכל זה בעת אמירת הפייט שכשרואה הצבור מתחילין לומר קק"ק תיכף יפסוק באמצע:

ד

(ד) לכוין רגליו – כמ"ש בסימן צ"ה. וצריך לכוין ביותר בקדושה לקדש את השם ית' ובזכות זה ישרה עליו הש"י קדושה מלמעלה ויכוין לקיים הפסוק ונקדשתי בתוך בני ישראל והאר"י ז"ל היה מזהיר מאוד ע"ז. הנוסח שמקדישים ולא שמקדישין. גם יפריש קצת בין תיבת שמקדישים לתיבת אותו שכתוב אח"כ וכדלעיל בסימן ס"א לגבי ק"ש. [אחרונים]:

ה

(ה) ויש לישא וכו' – כי כתבו בשם ספר היכלות ז"ל ברוכים אתם לד' שמים ויורדי מרכבה אם תאמרו ותגידו לבני מה שאני עושה בשעה שמקדישים ואומרים קק"ק ולמדו אותם שיהיו עיניהם נשואות למרום לבית תפלתם ונושאים עצמם למעלה כי אין לי הנאה בעולם כאותה שעה שעיניהם נשואות בעיני ועיני בעיניהם באותה שעה אני אוחז בכסא כבודי בדמות יעקב ומחבקה ומנשקה ומזכיר זכותם וממהר גאולתם:

ו

(ו) העינים – דהיינו שיהיו סגורות אבל לא בעינים פתוחות כ"כ הט"ז אבל הרבה אחרונים חולקין ע"ז ופסק המגן גבורים כמותם:

ז

(ז) וכן מנענעים וכו' – השל"ה כתב שקבלה בידו שירים גופו ועקבו למעלה בברוך וימלוך כמו בקדוש:

ח

(ח) ונושאין אותו וכו' – כי איתא בתנחומא פ' צו ובשתים יעופף מכאן תקנו לעוף על רגליו בשעה שאומר קדוש. וכתב המ"א ודלא כאותם שדולגים וקופצים אבל הא"ר ושארי אחרונים יישבו את המנהג ומנהג ישראל תורה היא ומ"מ במקום שאין המנהג כן פשיטא שאין לעשות כן כי יבואו להתלוצץ ויצא שכרו בהפסדו. כתב ב"ח שצ"ל וכן כתוב על יד נביאך. ונוסח שלנו ככתוב על יד נביאך וכתב המ"א שיש לו ג"כ סמך עי"ש. כתבו האחרונים דאף שעניית איש"ר הוא עדיפא מקדושה מ"מ אם קדיש כבר שמע וקדושה לא שמע עדיין ונזדמן לו לענות קדיש וקדושה מוטב שיענה קדושה כדי לצאת ידי חובה. כתב הפמ"ג אם התחיל קדושה ובאמצע שמע קדיש מסתברא דלא יפסיק לענות איש"ר אלא גומר קדוש ג"פ עד כבודו ואם שומע אז יאמר איש"ר:

ט

(ט) באמצע הקדושה – כתב בד"מ שמהרי"ל לא היה מדבר מתחלת הקדושה עד אחר אמן דהאל הקדוש [א"ר]:

א

סעיף א' אין הצבור. אבל בכתבי האר"י כ' דיש לומר כל הקדושה עם הש"ץ מלה במלה עכ"ל ואיליו תשמעון. נז"ש:

א

שותקין עבה"ט. ועיין בס' הכוונת כשיגיע הש"ץ לנקדישך צריך לחזור ולפסוע ג' פסיעות לפניו במקום שהיה עומד בתפלת הלחש ויסתום עיניו בכוונה גמורה כו' וב' תיבות אלו נקדישך ונעריצך (הוא מנהנ ספרדים לומר כן בכל תפלת שחרית ולהאשכנזים נראה שי"ל תיבת נקדש את שמך בעולם) בקול רם וגם ק' ק' ק' והשאר יאמר תיבה בתיבה עם הש"ץ ע"ש וקצת הביא הבה"ט וקיצר:

ב

קדוש עבה"ט ועיין בבר"י בשם מהר"י מולכו שחולק על הלק"ט וס"ל דלא יצא וצריך לענות פעם אחרת ע"ש:

ג

העינים עיין בה"ט. וכן דעת האר"י כהט"ז וכמש"ל ועיין בטור בשם ספר היכלות:

ד

גופם עבה"ט ובש"צ כתב דאפשר בעודו בכפיפות ראש וקומה יוכל להרים גופו ועקבו וגם בענין הדלוג כתב שנראה שאין למחות בהם דהכי משמע לשון לעוף כו' וכן בס' הכוונות נזכר לשון דלוג כמה פעמים ויש ממך קצת לפי סוד הענין על עליות העולמות ע"ש ומ"מ פשיטא שאין לעשות כן במקום שאין מנהגם כך ויבואו להתלוצץ ויצא שכרו בהפסדו ועיין לעיל סי' צ"ו ס"ק ג' מ"ש בשם מג"א ופר"ח לענין אם נזדמן לו לענות קדושה וקדיש ועיין בש"צ בשם מאמר מרדכי אם לא שמע קדושה ושמע קדיש כבר ואח"כ נזדמן לו עניית קדושה וקדיש י"ל דמוטב שיענה קדושה כדי לצאת י"ח מעניית קדיש:

ה

רגליו עבה"ט. וכתבו בשם האר"י ז"ל שצריך ליזהר בתכלית הזהירות לכוין הרגלים בעת הקדושה ששתיהן יהיו דומות רגל אחד בלבד כו' ע"ש:

א

אין הצבור אומרים כו'. בב"י משום תשובת הרא"ש כ' הטע' כי א"א קדושה אלא בי' וכן בקדיש. וכ' ב"י ונראה דכן יש לעשות כשאומר החזן לעומתם משבחים ואומרים שותקין עד שמגיע לבכה"מ ואז הם עונים וכן כשאומר ובדברי קדשך שותקין עד שמגיע לימלוך. וק"ל ממ"ש בסי' ק"ט דאם התחיל יאמר עם הש"ץ מלה במלה נעריצך ונקדישך וע"כ לו' דמה שהוא או' עם החזן לא מקרי יחיד בזה ונ"ל דאין חילוק בזה בין אם התפלל כבר או לא וכ"ש במה שהוסיף ב"י לענין לעומתם משבחים כו' איני יודע היזק בזה וכ"כ רמ"א סי' כ"ט דמנהג הפשוט אפי' היחיד אומר סדר קדוש' שביוצר וכן ובדברי קדשך כתוב לאמר מה איסור יש ליחיד לו' דבר זה שמספר מה שכתוב בפסוק:

ב

ויש לישא העינים וכו'. נ"ל דהיינו שיהיו סגורות אבל לא בעינים פתוחות דהא קי"ל בפ' מצות חליצה המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה כו' ואמאי לא נימא גבי קדוש הכי וכתוב בטור בשם ספר היכלות ברוכים אתם לה' שמי' ויורדי מרכבה אם תאמרו ותגידו לבני מה שאני עושה בשעה שמקדישים ואומרים קדוש ק"ק ולמדו אותם שיהיו עיניהם נשואות למרום לבית תפלתם ונושאים עצמם למעל' כי אין לי הנאה בעולם כאות' שעה שעיניה' נשואות בעיני ועיני בעיניהם. וב"י בשם ש"ל מסיים בזה באותה שעה אני אוחז בכסא כבודי בדמות יעקב ומחבקו ומנשקו ומזכיר גלותם וממהר גאולתם. במדרש תנחומא פ' צו איתא ובשתים יעופף מכאן תקנו לעוף על רגליו בשעה שהש"ץ אומר קק"ק:

א

בט"ז ס"ק א' לא מיקרי יחיד וא"כ ה"ה בזה כו' כצ"ל: