שולחן ערוך, אורח חיים ט״ו: אם להתיר ציצית מבגד לבגד ודין נקרע הטלית ובו ו"ס: – עם 21 מפרשים

א

אם להתיר ציצית מבגד לבגד ודין נקרע הטלית ובו ו"ס:
מותר להתיר ציציות מטלית זה וליתנם בטלית אחר אבל שלא להניחם בבגד אחר לא: הגה ודוקא בטלית של בר חיובא אבל מותר להתיר ציצית מטלית של מתים (מרדכי ותוס' פרק ב"מ דף כ"ב):

ב

אינו יכול ליקח הכנף כמו שהוא עם הציצית ולתופרו בבגד אחר משום דעל כנפי בגדיהם בעינן וכנף זה לא היה מבגד זה בשעת עשייה:

ג

טלית מצויצת כהלכתה שחלקוה לשתים ובכל חלק יש בו כשיעור להתעטף ונשאר לכל אחת מהם ציצית אחת או שתים אין בו משום תעשה ולא מן העשוי:

ד

נקרע הטלית תוך ג' אצבעות סמוך לשפת הכנף אינו רשאי לתופרו ופירש"י דחיישינן שישתייר מחוט התפירה ויניחנו ויוסיף עליו שבעה חוטין לשם ציצית ולטעם זה אפילו נקרע כל שהוא לא יתפור. ולפי זה טלית של צמר שנקרעה תוך שלשה מותר לתפור האידנא דאין דרך לתפור בחוטי צמר ורב עמרם פירש דטעמא משום דנקרע תוך שלשה לית ביה תורת בגד וכמאן דליתיה דמי ואע"ג דתפריה כמאן דפסיק חשוב ואי עביד ביה ציצית לא פטרה לטלית ולפירוש זה אם נקרע ונשתייר כל שהוא כשר וי"א דלרב עמרם לא נפסל אלא ציצית שהיו בו בעת שתפרו אבל אם אחר שתפרו הטיל בו ציצי' כשר וירא שמים יצא את כולם היכא דאפשר:

ה

אם נקרע מנקב שהציצית תלוי בו ולמטה אם קדם הטלת ציצית לקרע שאותו ציצית היה שם בשעת הקרע כשר ואם נקרע ונשתייר ממנו כל שהוא ותפרו ואח"כ הטיל בו ציצית אם הוא של צמר כשר לכ"ע ואם הוא של שאר מינים שדרך לתפור בחוטין של אותו המין לא יתפור לדעת רש"י ואם נקרע ותפרו ואח"כ הטיל בו ציצית איכא לספוקי:

ו

התופר חתיכת בגד בכנפי הטלית וכן מה שנוהגים לתפור סביב הנקב שהציצית בו אם הטלית של משי ותפרו בחוט משי לבן יש לחוש בדבר לדעת רש"י שלא תהא שום תפירה למטה מג' ולמעלה מקשר גודל: הגה וה"ה בכל מקום שתופר בחוט שהוא מין הציצית דחיישינן שמא יקח אותו חוט לחוט הציצית (ת"ה סי' מ"ו בשם הגהות מיימוני):

א

מותר להתיר ציצית מטלית זה וליתנם בטלית אחר הגה ע"ז דוקא כשרים ר"ל החוטין שלמים בפ' התכלת (מנחות דף מ"א ב)"י הרי"ף והרא"ש:

ב

אבל שלא להניחם בבגד אחר לא. אבל בגמרא פ' ב"מ לענין נרות חנוכה ומעות מעשר ב' דכל שהוא לשם מצוה אין בו משום ביזוי מצוה: ש"ע.

ג

אבל מותר להתיר הציצית מטלית של מתים. הגה ע"ז כן נכון לעשות להתיר הציצית מטלית של מתים או להכניסם בכנפותם ולא כמו שנוהגין בזמן הזה במדינות הללו לפסוק הציצית וזה לא נכון לגמרי (סמ"ק שכן צוה ר"י ופסק כן מורי בב"ח בי"ד):

ד

אינו יכול ליקח הכנף אפי' היה אמה על אמה (פ' התכלת דף מ"א ע"ב) ודוקא להביא ממקום אחר אבל אם נקרע למעלה מג' ועדיין מחובר בבגד מותר (הרא"ש בהלכות ציצית) אבל אם נקרע א' מכנפותיה לגמרי אף אם רוצה לחזור ולתפרה באותו בגד עצמו צריך להתיר הציצית מתחילה כמו באם תפרו בבגד א' (ר"י מינץ סי' ג' מ"א סי' רל"ב בפי' הרמב"ם פ"א מה' ציצית ב"ח ע"פ שיטת רב עמרם והוא שיטת תוס' ומרדכי) אא"כ נשארו בו ג' אצבעות שלימות שלא נקרע שאז עדיין נקרא חיבור וי"א אם נקרע הטלית חוץ לג"א לשפת הכנף אפי' היה נקרע כל אותה הרצועה כול' בין לארכה בין לרחבה לב' חתיכות כשחזר ותופרו אפי' עם הציצית חוזר לכשרותו דהא הכנף מבגד זה הוא אבל אם נקרע תוך ג' אצבעות אסור לחזור ולתופרו עם הציצית אבל אם רוצה להטיל בו ציצית לאחר שתפרו אפילו נקרע לגמרי כשר (ב"י נ"י):

ה

אין בו משום תעשה ולא מן העשוי. ודוקא כשמתעטף בכל חלק לבדו אבל אם מצרף לכל חלק חתיכה אחרת אפילו אין בחתיכה האחרת שום ציצית אפי' הכי יש בציצית הראשונות משום תעשה ולא מן העשוי מורי בב"ח ע"כ:

ו

איכא לספוקי הגה ע"ז ולפי מה שכתבתי כשר מכ"ש היכא דלא אפשר יש לסמוך אדברי מתירין כנ"ל:

א

בטלית אחר. אפילו מטלית חדש וכ"ש מטלית ישן שמותר להתיר וליתנם בטלית חדש ודוקא כשכל החוטין שלמים ע"ל סי' י"ב ס"ק ב'. ועיין מ"ש היד אהרן:

ב

בבגד אחר לא. כי אז יש איסור שמבזה טלית של מצוה בחנם. ואם רוצה לעשות בו ציצית יותר יפים מותר ליטלן. לבוש. וה"ה אם נפסקו אע"פ שכשרים ע"פ הדין רשאי להתירן ולעשות בהם שלמים מ"א ואם רוצה לעשות מהטלית בגד שלא יהיה לו ד' כנפות מותר ליטלן. ולאחר שהתיר הציצית מותר להשתמש בטלית לאיזה תשמיש שירצה ובלבד שלא יהא תשמיש מגונה. ע"ל סי' כ' סק"ד ועיין ע"ת:

ג

בר חיובא. אפילו אינו חייב אלא מדרבנן עיין ע"ת סעי' קטן ג' שדבריו מגומגמים:

ד

ולא מן העשוי. דהציצי' שנשארו אין שום פסול עליהם א"כ רשאי לעשות ב' ציצית על כנפות מחודשים או אם ירצה יצרף לאותו החצי חתיכה מבגד אחר ולעשות ציצית בו אבל לא יצרף החלק השני הנחתך ממנה לחלק הראשון ותהיה כבראשונה משום דהציצית שהיה בחלק השני הנחתך נתבטלו והוי תעשה ולמ"ה אלא צריך להתיר הציצית מחלק הב' ויתפור ואח"כ יעשה ציצית מחדש בחלק הב' דהוי כמו בגד אחר חדש ט"ז. וב"ח אוסר שיצרף בגד אחר אפי' חדש לאותו חצי חתיכה רק שיעשה הב' ציצית על צד אחר מאותו חצי חתיכה דהיינו במקום החתך שנחתך ממנה. וט"ז חולק עליו ע"ש ובספר פרי הארץ מתיר אפי' לחזור ולתופרם כמו שהיתה בתחלה ואין בזה משום תולמ"ה ע"ש. ועיין ביד אהרן:

ה

בחוטי צמר. אלא בשאר מינים והכל יודעין ששאר מינין אין פוטרין בצמר א"כ לא יצרף אותו החוט. עיין מ"א:

ו

ואי עביד בה ציצית. ר"ל אפילו חדשים לאחר שתפר לא פטרה לטלית דכמאן דפסק חשיב כ"ה דעת הרא"ש והי"א דס"ל דלא נפסל אלא ציצית שהיה בו בעת שתפרו וכו' הוא דעת נ"י. וט"ז חולק על הב"י וכ' שאינו כן דעת הרא"ש וכ"ע מודו בזה אם לאחר שתפר הטיל בו ציצית דכשר ע"ש. וכ"כ בשיורי כנה"ג וכלבו:

ז

ולמטה. ר"ל ולא נשאר אגודל:

ח

לדעת רש"י. ודוקא כשהקרע למעלה מקשר גודל כמ"ש ס"ו:

ט

ואם נקרע. פי' כולה:

י

איכא לספוקי. דלדעת הרא"ש לא מהני. וכבר כתבתי ס"ק ו' שט"ז חולק דאין כאן ספק וכ"ע מודו דלאחר התפירה אם הטיל בה ציצית דכשר ע"ש ועיין בשכנה"ג ובע"ת:

יא

בכנפי הטלית. הטעם שנוהגין לתפור חתיכות בגד בכנפי הטלית אע"פ דיש אוסרין סוף סי' י"א משום דרוב בגדים אפי' חדשים יש תפירה תוך ג' ולר"ע כמאן דפסיק דמי לכן נותנין חתיכת של ג' על ג' שאין בה שום תפירה. מ"א:

יב

מקשר גודל. דשם הוא מקום ציצית:

א

מנחות מ"א ושבת כ"ב כשמואל

ב

תנחומא

ג

תשובת הרשב"א

ד

מנחות מ"א וכרבי מאיר

ה

הרא"ש

ו

שם.

ז

ר' ירוחם

ח

נ"י וכן נוטין דברי ר"ח בפ"א מהלכות ציצית

ט

ב"י

י

הגהות. עיין פ"א מהלכות ציצית לפירוש הב"י

א

ס"א אבל שלא כו'. תוס' בשבת שם וז"ש בגמ' מבגד לבגד:

ב

ודוקא כו'. שם וכמ"ש במנחות מ"ג א' עד שיתיר ציציותיו:

א

ס"ב אינו כו'. שם מ"א א' ושוין כו' משום כו'. רש"י שם:

א

ס"ג טלית כו'. מהנ"ל ושוין כו' אבל ציצית של שאר כנפים לא נפסלו וכן מש"ש טלית שנקרע כו':

א

ס"ד נקרע כו'. כר"מ דר"י ס"ל כוותיה ונ"י גריס בהיפך וזה נכון דסייעתא מרבנן וגם סוגיא דשם מ' ב' כוותיה:

ב

וי"א דלר"ע כו'. וס' ראשונה בשם ר"ע הוא הרא"ש וסובר הש"ע דפליגי וליתא דע"כ גם להרא"ש משום תולמ"ה כמש"ש מ' ב' ועוד דתפירה ודאי הוי חיבור כמש"ש מ"א א' ושוין שאם כפלה כו' ושם ל"ז ב' האי מאן דחייטיה כו' אם איתא כו' הלא"ה שפיר עביד וכ"כ ט"ז ע"ש ועל רש"י ל"ק דהוא פי' דחוט התפירה פסול משום תולמ"ה וכן פי' שם מ"ב ב' מן הגרדין כו' ג"כ משום תולמ"ה ור"ל שלא קצצן אלא הניחן בבגד וס"ל לרב דלא בעינן לשמה כלל ולהכי בסוכה ט' פריך משמואל ולא מרב ומפרש שגם רבא שם מ' ב' ס"ל כרב ואזיל לשיטתו דפי' פלוגתא דאביי ורבא בסנהדרין מ"ח דרבא כרבנן ואמרי' כאן מ"ב ב' כתנאי כו' אבל תוס' לא ס"ל הא דרש"י כמש"ש מ' ב' ד"ה שמא כו' אלא כר"ע ושם מ"ב ב' ד"ה הקוצים ואזלי לשיטתייהו דמפרש שם ד"ה עד דרבא כרשב"ג וקי"ל שם כפי' תוס' לכן פי' תוס' ור"ע עיקר וכ"כ ב"י שהעיקר כפי' ר"ע אלא שהתוס' מפרשים נקרע חוץ לשלש שנשתייר ג"ט באורך הבגד שלא נקרע ונ"י בשם ר"ע פי' שהקרע חוץ לג' ברוחב הבגד וכן י"ל דברי הרא"ש דלא כב"י ודבריו אין מובנים דהא כ' בב"י וש"ע בשם רי"ו דלפי' הרא"ש בשם ר"ע אם נשתייר כ"ש כשר ואח"כ כ' שדברי הרא"ש ורי"ו כפי' תוס' אבל לפי' ניחא:

א

ס"ה אם נקרע כו'. ר"ל ולא תפרו אע"ג שלא נשתייר קשר גודל כמש"ל סי' י"א ס"י ב"י:

ב

לכ"ע כו'. דלרש"י כשר כיון שהוא של צמר ולהרא"ש כיון שנשתייר כ"ש ולנ"י כיון שקדם התפירה:

ג

לא יתפור. עס"ו שלא כו':

ד

ואם נקרע ותפרו כו'. ר"ל שלא נשתייר כ"ש:

ה

איכא לספוקי. לכולהו פירושי ב"י. ור"ל להרא"ש ורש"י אע"ג דנשתייר כ"ש כשר להרא"ש כנ"ל וכאן כל הבגד שלם מ"מ מקום הטלת ציצית כמאן דפסיק דמי וכן לרש"י שמא משום חששא הנ"ל אף בדיעבד פסול וכן מבואר בדברי ב"י שם שכ' ואם נקרע ונשתייר ממנו כו' לדעת רש"י כו' דלשמא ישייר כו' הלא"ה לא וע' מ"א ס"ק י"ב וט"ס בדבריו וצ"ל היינו לרש"י ורא"ש אבל לנ"י כו':

א

ס"ו לבן כו'. ע' מ"א:

א

טלית מצוייצת כהלכתה שחלקוה וכו' – ואם היתה מתחלה גדולה מאד עד שא"א ללבוש כך אפשר דמיפסל הציצית אף לאחר שחלק הבגד לשתים משום תעשה ולא מן העשוי לדעת הפוטרים אותה מתחלה קודם שנתחלקה עיין לעיל בסימן יו"ד ס"ו כ"כ הפמ"ג ועי' בארה"ח:

א

ולטעם זה אפילו נקרע כ"ש וכו' – ודוקא אם נקרע למעלה ממלא קשר אגודל וכמו שמבואר בסעיף ו':

ב

בחוטי צמר – וטלית של פשתן שעשה לו כנף מעור או קנבוס דמטילין בו ציצית צמר ונקרע הכנף בתוך ג' מותר לתקנו בקנבוס דהכל יודעין דאין פוטר זה להטלית של פשתן [פמ"ג עיין שם עוד]:

ג

כשר – עיין במ"ב שכתבתי דיש מחמירין לענין ציצית הישנים הוא דעת הט"ז שמחמיר כשיטת התוספות ודע דלדידהו אם נפסקה רצועה מן הבגד כל שלא נשתייר ג' אצבעות בקצהו באורך הבגד הוי כאלו נפסק לגמרי ומיפסלו הציצית הישנים וצריך להטילן מחדש אחר התפירה:

א

ואם נקרע ונשתייר וכו' – ר"ל אם הקרע היה קודם ההטלה וא"כ מוכרח הוא לתופרו מקודם כדי שיהיה שיעור קשר אגודל בשעת הטלת הציצית ונצטרך לידע דיני התפירה וע"ז מסיים אם הוא של צמר וכו' משא"כ בשקדם הטלת ציצית לקרע אינו מצייר דיני התפירה דשם אינו מוכרח לתפור. והאי לשון ותפרו הוא לאו דוקא דהא עסיק עתה בדיני התפירה איך לעשות כדמסיים אח"כ לא יתפור לדעת רש"י ואפשר דה"ק אם הוא של צמר לא עבר שום איסור אפילו לדעת רש"י ואם הוא של שאר מינים עבר איסור לדעת רש"י ולא רצה לומר שהוא פסול משום דלא פסיקא ליה בזה כדמסיים אח"כ איכא לספוקי וכמו שכתב הגר"א ולא רצה לומר בזה גם כן איכא לספוקי משום דבאמת סובר לעיקר הדין כשיטת ר"ע וכמו שכתב בב"י לכך לא מסיים עיקר ספיקו רק על הדין שכתב אח"כ דשם הספק הוא גם כן לשיטת ר"ע וכמו שכתבתי במ"ב עי"ש:

ב

איכא לספוקי – עיין במ"ב ועיין בהגר"א שכתב דכונת המחבר דאף לדעת רש"י נמי איכא לספוקי אף אם תפרו בחוטין של אותו המין דשמא לא אסור לרש"י אלא לכתחלה ולא לפסול דיעבד:

א

ואני לא ידעתי למה יהיה כשר לדעת רש"י ומה בכך דתפירה הוה חבור ואכתי יש לחוש שמא ישייר מחוט התפירה אם מהתפירה למטה יש קשר אגודל:

א

[א] אבל שלא וכו'. משום ביזוי מצוה אם לא שרוצה לעשות ציצית יפות מראשונה, הנה הב"ח הביא לשון השאלתות דפרשת שלח לך דאין להתיר ציצית מטלית כדי למכרה לישראל משום דקא מבטיל לה למצוה, אבל מטלית לטלית שרי עד כאן לשונו, ונדחק עולת תמיד טובא בפירושו. ולעניות דעתי יש טעות סופר וצריך לומר כדי למכרה לכותים וכו' דאילו לישראל מאי כדי למכרה לישראל דמשמע שמתירה כדי למכרה לישראל, ומאי טעם יש בה. אבל כמו שהגהתי לכותי ניחא דמתירה משום דאסור למכור בגד בציצית כדלקמן סימן כ' וקאמר דאסור להתירן. אם לא שעושהו בטלית אחר דאז מותר למכור לכותים אף שנקבי הציצית קיימין, וכן נראה לי לדינא. שוב ראיתי בספר מגן אברהם שכתב רצה לומר דאם רצה לעשות מהטלית בגד שלא יהיו לו ד' כנפות מותר ליטלן, וכן משמע בש"ס [מנחות] דף מ"ג דמותר ליטלם אם מוכר הטלית לכותי, עד כאן. ולאו ראיה מש"ס דיש לומר דמיירי כשנותנין לטלית אחר כדפירשתי. וצריך עיון לי בגוף השאלתות כשיבוא לידי אי"ה. כתב עולת תמיד ונראה דהוא הדין דיכול להתיר הציצית כשהם מקוטעים אף שהם כשרים על פי הדין, וכן אם מצא ציצית יפה מראשונים משום זה אלי ואנוהו, אמנם יתיר הקשרים והכריכות כדי שלא יכלה את הציצית שיהיו ראויין לבגד אחר, עד כאן. אבל מלבוש שכתב ונראה לי דוקא כשמתירים וכו' גם אינו רוצה לעשות וכו', משמע דאם רוצה לעשות ציצית אחרים בבגד זה אין צריך לעשות ציצית אלו בבגד אחר, ואפשר דמודה דמכל מקום ראויין לבגד אחר בעינן, אלא מדכתב ולהשליכם וכו' לא משמע הכי:

ב

[ב] בר חיובא הוא וכו'. משמע אפילו חיובא דרבנן:

ג

[ג] אבל מותר וכו'. וביורה דעה סימן שנ"א כתב דנהגו לקבור בציצית רק שפוסלין אותו או כורכין אחת מן הציצית:

ד

[ד] משום דעל וכו'. הא דלא כתב הטעם משום תעשה ולא מן העשוי כמו בסעיף ג' עיין בבית יוסף ובתשובת מהר"מ מינץ סימן י"ג. כתב הלבוש אפילו נוטל עם הכנף אמה על אמה אסור:

ה

[ה] אין בו וכו'. ויכול להשלים לכל אחד ציציותיו. כתב הב"ח נראה דדוקא כשמתעטף בכל חלק לבדו אבל אם מצטרף לכל חלק חתיכה אחרת אפילו אין באחרת שום ציצית יש בציצית הראשונים משום תעשה ולא מן העשוי, שהרי כשהתחיל לתפור האחרות בקרן אחד נתבטל אותו הכנף ואין שם אלא ג' כנפות והוה ליה תעשה ולא מן העשוי, עד כאן, וכתב עולת תמיד שדבריו נכונים. ונראה מדבריו דאם היה בת חמש כנפים ועשה בה כנף אחרות כדי שתהא בת ד' ודאי דכשר, עד כאן. עוד נראה דאם תופר מתחילה אמצע הבגד יחד ואחר כך הכנפות מודה הב"ח דכשר בכל ענין, מיהו הט"ז השיג על הב"ח ומכשיר לעולם הציצית הראשונים, ושכן נראה מתשובות הרשב"א סימן רי"ז, וכן נראה דיותר מסתבר לומר דכשמתחיל לתפור אחרות בקרן אחת ועשו שניהם בגד והוה ליה בת ה' כנפות דכשר. ולעניות דעתי שלסברת הב"ח כיון השואל השאלה בתשובת מהר"ם מינץ סימן י"ג עיין שם ודו"ק. ותימא על האחרונים שלא הזכירו, ומכל מקום מתשובה שהשיב מהר"מ שם נראה להתיר:

ו

[ו] ופירש רש"י דחיישינן וכו'. ולפי זה אם נקרע חוץ לג' אצבעות יכול לתופרה דליכא למיחש להכי דהא שם לאו מקום ציצית הוא, לבוש. לכאורה אפילו תוך ג' ובתוך קשר גודל משפת הכנף נמי מותר לתופרה דשם נמי לאו מקום ציצית הוא כדלקמן סוף הסימן. אך קצת קשה ניחוש שמא יקרע וימשכו הציצית למטה מקשר גודל דכשר כדלעיל סימן י"א סעיף י' ואפשר דלא חיישינן כולי האי:

ז

[ז] ונשתייר כל שהוא וכו'. ובלבוש מייתי יש אומרים דבעינן ג' אצבעות שלמים וכתבתי באליהו זוטא לשון מלבושי יום טוב כך נראין דברי תוס' והרא"ש, ויש לתמוה על השולחן ערוך שלא הזכיר סברא זו, עד כאן. ונראה לי משום דבתשובת הרא"ש כלל ב' נראה שדעת רש"י עיקר כמו שכתב בית יוסף:

ח

[ח] הטיל בו ציצית כשר וכו'. כתב עולת תמיד דמשמע בתרומת הדשן סימן מ"ו דאסור, עד כאן, אבל בט"ז משמע דתרומת הדשן מכשיר, וכן פסקו הב"ח וט"ז, ויש לסמוך עלייהו דהא בלאו הכי לרש"י לא סבירא ליה דין זה. כתב הלבוש דלפי זה אם הקרע חוץ לג' בין באורך בין ברוחב אפילו נקרע הרצועה כולה וחזר ותפרה אפילו עם הציצית חזר לכשרותו וכו', ובנחלת צבי השיב על הלבוש דלכולי עלמא אסור בזה דהוי כמו חתיכה אחרות עם ציצית דאסור בסעיף ב'. ולפי זה בטלית שחלקוה בסעיף ג' ורוצים לתפרה זה בזה נמי אסור עד שיתיר הציצית, וכן פסק הט"ז ואשתמיט להו תשובת מהר"מ הנזכר לעיל דדעתו נוטה להתיר כלבוש בראיות ארוכות, אלא שסיים שלא מלאו לבו לעשות מעשה אלא אם כן מחובר קצת, מיהו בסוף ספר תשובת ר' אהרן ששון פסק נמי לאיסור אם נקרע כולו:

ט

[ט] היכי דאפשר וכו'. והלבוש שהשמיטו. כתב בלחם חמודות דף ק"ז דלא כיון יפה, דודאי היכא דלא אפשר מוטב שלא יתבטל מציצית ואף על גב דהתורה הזקיקתו אם אין לו כדינא, מכל מקום שמא הך יש לו כדינו מיקרי, עד כאן:

י

[י] לדעת רש"י וכו'. ולשאר הפירושים כשר כיון שנשתייר כל שהוא, חוץ מדעת תוס' שצריך להשתייר רוחב שלוש אצבעות שלם, ונראה דקאי נמי ארישא באם הוא של צמר:

יא

[יא] איכא וכו'. וטוב להחמיר (לבוש) ונראה לי דדוקא היכא דאפשר וכדלעיל, לחם חמודות שם. והט"ז תמה בעיקר דין זה על השולחן ערוך דמה ספק איסור בזה כיון ששלם מכל צדדיו רק שיש קרע מנקב הציצית ולמטה אמאי לא מהני התפירה:

א

א) [סעיף א'] מותר להתיר ציציות וכו' ואפי' מטלית חדש לטלית חדש, וכ"ש מטלית ישן לטלית חדש. ב"ח. ברכ"י או' א' ואו' ב' וכן מותר להתיר ציציות מטלית גדול ליתנם בטלית קטן, אה"ח בשם תשי' בית יהידה חיו"ד סי' כ"ט והביאו פתחי עולם אות א' אבל אין להתיר מבגד של גדול דחיובו מה"ת ולתתם בשל קטן דחיובו רק מדרבנן ה' מלבי"ם, והביאו עמודי השלחן על קיצור הש"ע סי' ט' אות ך' וכ"כ מ"ב בשם אה"ח והביאו פתחי עולם שם. ועיין לקמן אות י"ג מ"ש בשם העו"ת

א

ב) שם מותר להתיר ציצית וכו' עיין פרמ"ג בא"א סוף אות ב' שכתב וז"ל וצ"ע מטלית המחוייב ד"ת לרבנן אי שרי להתיר, או דילמא דוקא בשניהם ושוים מתיר מבגד לבגד לא כה"ג עכל. מיהו ה' מלבי"ם מיקל בזה והביאו עמודי השלחן שם, וכ"כ אה"ח להתיר והביאו פתחי עולם שם:

א

ג) מותר להתיר ציצית וכו' ודוקא להתיר הציצית מבגד זה ולחזור לקושרם ולכורכם בבגד אחר אבל לחתוך הבגד ולהוציא הציציות שלימים כמו שהם קשורים וכרוכים ולהניחם בבגד אחר ע"י שתולה אותם בחוט בנקב וכיוצא בזה, או שמכניס סוף החוטין מקום ששם כפולים ד' לח' תוך הנקב וחוזר ומכניס בתוכם הענף והגדיל ותולה אותם ע"י עגיבה אסור דלא כרבינו ישעיה הא' בהלכות ציצית בס' סם חיים דף י"ד ע"ב שהתיר בזה דהוא יחיד בדבר אלא כרש"י ז"ל [מנחות דף מ"א סוף ע"א] ודעמיה דס"ל דהוי תעשה ולא מן העשוי, וכן הסכמת רבני האחרונים, כ"כ לב חיים סי' צ"ו, ועי"ש שתמה על הברכ"י שהביא דברי רביני ישעיה הא' בשיו"ב בסתם ולא זכר שהם נגד כל הפוסקים יעו"ש, וכ"מ נמי מדברי תוספות מנחות דף מ"ב ע"א ד"ה ואביק להו מיבק דלא כרבינו ישעיה הא' שכתב וז"ל נ"ל שלא היה מעביר דרך נקב האבק אלא ז' חוטין לכל היותר והשמיני מניח וקושר בו דאל"כ היה יכול להעביר הציצית מן הטלית דרך האבק אחר עשייתן ולא משכחת כלאים בציצית עכ"ל, משמע דכל שהוא יכול להעביר הציצית מן הטלית אחר עשייתו דרך האבק לא חשיב קשירה זו בטלית קשירה משום דבעינן קשירה שיש בה איסור כלאים וזה דלא כרבינו ישעיה הא' ועיין להרב פעלים בח"ג סי' א' מ"ש בזה וכנראה דלא ראה דברי התוספות הנז' וגם מ"ש שם דכריכות והקשרים של הציצית דומה לכתיבת המזוזה לא כן כתב הברכ"י סי' י"ט אות ב' אלא טויית הציצית ושזירתו דומה לכתיבת המזוזה וקביעות חוטי הציצית בבגד הוא כקביעות המזוזה בבית יעו"ש, באופן דדין זה לא נפיק מפלוגתא ויש לחוש לאיסור לבישת בגד בת ד' כנפות בלא ציצית דלסברת התוספות זה לא חשיב קשירה בבגד כיון דלא דמי לכלאים ועוד יש לחוש שמא יש בו ג"כ תעשה ולמ"ה כפשט דברי רש"י ז"ל ודעמיה וכמ"ש לב חיים ז"ל, וגם לדברי הט"ז והמאמ"ר סק"א שכל א' פירש פירוש אחר בדברי רש"י י"ל דהא יהא איתא בדברי רש"י פירושם וגם תעשה ולא מ"ה יעו"ש באופן דאין לנו להתיר אסורים בפירושים דחוקים, ותול"מ:

א

ד) שם, מותר להתיר ציציות וכו' היינו דווקא בשאין ציצית מצויין בעיר הא יש ציצית מצויין אין להתיר ציצית מבגד לבגד מאחר דאפשר לחנות בזול בקל ציציות אחרות, פרמ"ג במש"ז אות ב' לב חיים סי' צ"ה סידור בי"ע אות ה' פתחי עולם שם. ועוד כתב הפרמ"ג במש"ז סי' י"ט אות א' טעם אחר כדי לחוש נמי למ"ד כלי קופסא חייבין בציצית. יעו"ש ובדברנו לשם אות ב':

ב

ד) והא דמתירין מבגד לבגד בעינן שיהיה אותו בגד האחר מזומן להטילו בו דחיישנן לפשיעותא כן מ"כ מכ"י למהר"א נחום זיע"א דברי מנחם בהגה"ט אות א':

א

ה) שם, מוחר להתיר ציציות וכו' ואפי' יש בכריכות כמספר שם הויה. כמש"ל סי' י"א אות מ"ח:

א

ו) ואם נפסק חוט אחד אעפ"י שנשאר בו כדי עניבה ואם היה נשאר בכנף היה כשר להניחו בבגד אחר כתב מרן ז"ל בב"י שהוא פסול יעו"ש, וכתב הברכ"י אות ג' וז"ל והגם דמרן הכא בש"ע השמיט דין זה ומשמע קצת דמספקא ליה, הדין דין אמת ופירושו של מרן אמת ויציב ומה גם עתה דמהר"ר בצלאל מטי בה בשם גיליון שהוא מרב קדמון והכי מוכחי דברי רש"י והרא"ש ורבינו ירוחם שכתבו שיהי' החוטין שלימים וגם הרי"ף הביאה, וכ"כ הרב ברכת הזבח דהדין אמת, וגם הט"ז ומ"א וא"ר כתבוהו וכי' עכ"ל יעו"ש, ונראה דהא דכתב מרן ז"ל דפסול להניחו בבגד אחר היינו לכתחלה, כדמשמע מלשון מוהר"ר בצלאל שהביא הברכ"י והברכ"י ז"ל השוה לשון הרב בצלאל לדעת מרן ז"ל וכן משמע מדברי הט"ז סי' י"ב סק"ג, וכ"כ המ"א סי' זה סק"א בהדיא דאינו אסור ליתנו בבגד אחר כ"א לכתחלה וכ"כ עו"ת אות ב' וכ"כ ר"ז או' ב' פרמ"ג סי' י"ב במש"ז אות ג' ש"צ דף ק"ט ע"ב [ומ"ש שם הש"צ דאם לא נשאר כדי עניבה המ"א מכשיר בדיעבד עיין מ"ש עליו הזכ"ל ח"ג אות צ'] בי"ע אות ב' שתילי זיתים סי' י"ב אות ז' וכ"מ מדברי ח"א כלל י"א אות כ', ודלא כמ"ש המחה"ש:

א

ז) ואם נפסק חוט אחד מותר לקשור בו חוט אחר להשלימו לי"ב גודלין, והוא שקשרו קודם שנתנו בטלית, כמש"ל סי' י"ב אות ו', וכגון שחוט זה השני שקושרו בו ג"כ הוא טווי לשמה, עיין לעיל סי' י"א סעי' א' והוא פשוט:

א

ח) שם אבל שלא להניחם בבגד אחר לא, ואם רוצה להתיר ציצית מן הבגד ולהשליכם ולעשות בו ציציות אחרות יפות מן הראשונות ודאי שהוא מותר דהוי נוי מצוה, וכתיב זה אלי ואנוהו, לבוש, וכ"כ השכה"ג בהגה"ט והט"ז סק"ב מ"א סק"ב י"א בהגה"ט א"ר או' א' ברכ"י או' ב' וסוף אות ד' ר"ז אות ה' ח"א כלל י"א אות ל"ב פתח הדביר אות ב' בי"ע אות ו' קיציר ש"ע סי' ט' אות י"ח בן איש חי פ' לך לך אות ז' ודלא כהמו"ק:

א

ט) כשרוצה להתיר הציצית כדי להניח יותר יפים וקשה עליו הטרחה להתירן ורוצה לחותכן. לדברי העו"ת אות ב' והביאו א"ר אות א' אסור וכן דקדק המש"ז אות ב' מדברי הט"ז יעו"ש אבל מדברי הלבוש דקדק דמותר לחתוך, וכ"כ מהר"י מולכ"ו בתשו' וה"ד הברכ"י אות ב' על שם הלבוש דמותר לחתוך וכ"כ ח"א כלל י"א או' ל"ב וכ"כ הזכ"ל ח"א או' צ' בשם כתונת יוסף סי' א' וכ"נ דעת לב חיים בסי' צ"ד להקל וכ"כ פתח הדביר או' ב' בשם כמה פו' שהוא מותר והסכים עמהם לדינא:

א

י) מי שנפסק בטליתו ב' או ג' ציציות וצריך לעשות אחרים והשאר כשר אפי' אחד אין להתירו מהטלית ולהשליכו משום דאיכא משום ביזוי מצוה, אך אם רוצה לעשות ציציות יותר גאים מהראשונים או שהראשונים בלו קצת ורוצה להניח חדשים מותר להתירם ולהניח היפים משום נוי מצוה, ברכ"י אות ב' בשם תשו' מהר"י מולכ"ו ותשו' מהר"ם בן חביב כ"י והסכים עמהם לדינא והביאו סי' בית עובד אות ז' זכ"ל ח"א אות צ' שע"ת אות ב' בן א"ח שם:

א

יא) שם שלא להניחם בבגד אחר לא, אבל אם רוצה לעשות מהטלית בגד שלא יהיה לו ד' כנפות מותר ליטלן ואפי' אינו מניחם בבגד אחר. מ"א סק"ב. יד אהרן בהגה"ט. פרמ"ג בא"א אות ב' ברכ"י אות ד' ר"ז אות ה' ח"א שם סידור בי"ע אות ג' וכתב שכן מפורש יוצא מדברי הרמב"ן בס' תורת הבית דף ל"ב ע"ג שתילי זיתים אות ב', ועיין לקמן בדברינו על סי' כ"א אות ו':

ב

יא) וה"ה אם נפסק אחד מהראשים, אע"פ שכשרים רשאי להתירן ולעשות שלימין מ"א שם י"א שם ר"ז שם ח"א שם סידור בי"ע אות ד' שתילי זיתים או' ד' קיצור ש"ע סי' ט' אות י"ח, וכן אם מוכר הטלית לעכו"ם מותר ליטלן ואפי' אין מניחן בבגד אחר, מ"א שם א"א שם ר"ז שם ברכ"י אות ט"ז וכתכ דלא כא"ר יעו"ש שתילי זיתים אות ב', אבל כשמוכר טלית לחבירו אסור ליטול הציצית אא"כ רוצה לקובעו בטלית אחר, ב"ח ומ"א שם בשם השאלתות פ' שלח לך. י"א שם. וכ"כ הפרמ"ג שם, ברכ"י שם, שתילי זיתים, [וכתב שם הברכ"י דלא כהא"ר אות א' שרצה להגיה לשון השאלתות שהביא הב"ח דלשון השאלתות עצמו במקומו לא יתפרש הכי והא"ר לא ראה דברי השאלתות במקומן ויעו"ש בברכ"י שהביא השאלתות בעצמו ועיין מ"ש המאמ"ר, אות ב'] ואפי' אם זה הלוקח רוצה ללובשו ולעשות בו ציצית אסור למוכר להתירם אא"כ כשיניחם בטלית אחר, ברכ"י שם, ודלא כעי"ת:

א

יב) אם נתבלה הטלית מותר להסיר ציציותיו וא"צ להניחם בטלית אחר, וצ"ע אם מותר גם לחתוך כיון שנתבטל מצות ציצית לגמרי מטלית זה, פתחי עולם אות ב' בשם אה"ח, ונלע"ד כיון דבלה הטלית ואין מקפיד עליו יקרע את הכנף ויקח אותם כמו שהם אם קשה עליו הטרחה להתירם ואין לחתכם על חנם וא"ת כיון שנתבלה הטלית והציציות א"צ לו להניחם בטלית אחר למה לו להסיר אותם וי"ל שרוצה לזרוק הטלית כמ"ש מרן ז"ל בסי' כ"א סעי' ב' ולגנוז את הציצית כמ"ש מור"ם ז"ל שם ססע"י א', או י"ל כגון שלא נתבטלה כולו לגמרי רק נתבטל ממצות ציצית כמו שהוא עתה אבל יוכל ליקח ממנו איזה חתיכה לעשותה בגד אחר ע"כ רוצה להסיר הציצית כדי לעשות מאותה חתיכה בגד אחר. וכמ"ש באות הקודם דמותר לעשות מהטלית בגד אחר:

א

יג) שם בהגה. ודוקא בטלית של בר חיובא, ואפי' אין חיובו אלא מדרבנן אין להתיר. א"ר אות ב' פרמ"ג א"א אות ב' ומ"ש עו"ת אות ג' על דברי הגה זו וז"ל משמע אפי' אינו חייב אלא מדרבנן אין רשאי להתיר ולהניחם בטלית שחייב מדאורייתא וכו' עכ"ל ר"ל טלית של בר חיובא אפי' אינו חייב אלא מדרבנן אינו רשאי להתיר ולהניחם בטלית שחייב מדאורייתא של אינו בר חיובא. ועיין באה"ט אות ג' שכתב דברי העו"ת הם מגומגמין ולדעתי הם ברורין ועיין מאמ"ר אות ג' שכתב דרך אחר ועיין מש"ל סו' או' א':

א

יד) שם בהגה. אבל מותר להתיר הציצית מטלית של מתים. עיין ביו"ד סי' שנ"א סעי' ב':

א

טו) [סעיף ב'] אינו יכול ליקח הכנף וכו' ולתופרו בבגד אחר וכו' משמע אבל לאותו בגד עצמי מותר לתופרו שהרי בבגד זה היה תחילת עשייתו בכשרות. וכ"כ המ"א סק"ג. אמנם לפי דברי הט"ז סק"ג אפילו אם רוצה לחברו לאותו בגד שנטלו ממנו אסור. דס"ל דכיון דנחתך מן הבגד ונוטל משם נתבטלו הציציות שבאותה חתיכה ואית בה תעשה ולא מ"ה אה יחזור ויחברנה עם הטלית כמו שהיא עם הציציות. אלא צריך שיתיר ממנה הציציות ויתפרנה עם הבגד ואח"כ יעשה בה הציציות מחדש. עיין פרמ"ג במש"ז אות ג' ואות ד' ועיין בסמוך:

א

טז) [סעיף ג'] טלית מצוייצת כהלכתה שחלקוה לשתים וכו' אין בו משום תעשה ולמ"ה. כתב הב"ח וז"ל דוקא כשמתעטף בכל חלק לבדו אבל אם מצרף לכל חלק חתיכה אחרת אפי' אין בחתיכה האחרת שום ציצית יש בציצית הראשונות משום תעשה ולמ"ה שהרי כשהתחיל לתפור האחרת בקרן אחד נתבטל אותו הכנף ואין שם אלא אלא ג' כנפות ולכשיתפור אח"כ את כולה נעשית בת ד' כנפות ואיכא בראשונות משום תעשה ולמ"ה עכ"ל. והביאו שכנה"ג בהגב"י אות א' עו"ת אות ה' מיהו הט"ז סק"ג חלק עליו וכתב דאם ירצה יכול לצרף לחצי אחד חתיכה מבגד אחר ולעשות ציצית חדשים על כנפות החדשים והציצית הראשונים לא נפסלו. וכן דעת המ"א סק"ד א"ר אות ה' מאמ"ר אוח ד' מש"ז אות ג' סידור בית עובד אות ט' וכתב וכן עיקר.

ב

טז) אבל אם רוצה לחויר ולחבר שני החלקים יחד כבתחילה עם הציציות שבהם לדעת הד"מ ה"ד הט"ז והמש"ז שם מותר ואין בו משום תעשה ולמ"ה וכן דעת המ"א סק"ג וד' פרי הארץ חא"ח סי' ב' הביאו יד אהרן בהגב"י מאמ"ר שם ר"ז אות ח' חמד משה הביאו מחה"ש. פי שנים אבל לדעת הב"ח יש בזה משום תעשה ולא מן העשוי כמש"ל ולדעת הט"ז אם ירצה לחזור ולחבר שני החלקים יחד כבתחלה צריך להתיר שני ציציות של חצי האחד ולעשותם מחדש אחר שיתפרם. והוי זה החלק שאין בו ציצית כמו תוספת על חלק הראשון ומניח לו ציצית מחדש וכ"כ הרב נחפה בכסף בא"ח סי' א' והביאו הברכ"י אות ו' זכ"ל אות צ' דאין להתיר כ"א בכה"ג ותמה על הרב פרי הארץ, וכ"כ סי' בי"ע אות יו"ד. וכתב וכן עיקר. וכ"פ ח"ח כלל י"א. או' כ"ח. א קיצור ש"ע סי' ט' אות ט"ו. וכן פסק הרב בן א"ח פ' לך לך אות יו"ד:

א

יז) שם ובכל חלק יש בו שיעור וכו' אבל אם בחלק א' יש בו כדי עיטוף ובחלק א' אין בו כדי עיטוף צריך להסיר את הציצית מחלק זה שאין בו כדי עיטוף ולחזור ולהניחו אחר שיתפור. ר"ז אות ט' ח"א שם קיצור ש"ע שם:

א

יח) ואם אין בכל חלק בפני עצמו כדי להתעטף בו צריך להסיר כל הציציות. קיצור ש"ע שם וכ"כ פתחי עולם אות ד' בשם אה"ח. ואין חילוק בין שתופר ממקום אחר ובין שחוזר ומחבר שני חלקי הציצית עצמם צריך להתיר כל הציציות שבהם ולחזור ולקשרם. פת"ע שם בשם הנז':

א

יט) וה"ה אם נקרע הטלית באלכסון עד שאין בכל אחד כ"א ג' כנפות אעפ"י שיש בכל אחד שיעור טלית מתבטלים הציציות. והטלית. עצמו שנחלק לשנים בענין זה כיון שנחלק רובו הוי כנחלק כולו. וכשחוזר ותופרו צריך להתיר ציציותיו. פת"ע שם בשם הנז' וכ"כ מו"ק:

א

ך) וכן טלית ארוכה יותר מדאי עד שאינה ראויה ללבישה שמבואר בסי' יוד שיטיל בה ציצית בכנפות הכפולות ולא יברך אם חלק הטלית לשנים צריך להתיר ציציותיו ולחזור ולעשותם מחדש. פת"ע שם בשם הנז':

א

כא) וכן אם נקרע הכנף מן הטלית ונעשה מקומו עגול שאינו ראוי לציצית צריך להתיר כל הציציות מן הטלית ולרבע מקום הכנף ואח"כ חוזר לקושרם מחדש, שהרי בשעה שנקרע הכנף ונעשה מקומו עגול נתבטלו גם הג' ציציות האחרים מפני שנעשית הטלית בת ג' כנפות שהיא פטורה כמבואר בסי' יו"ד ועיין לקמן אות כ"ג:

א

כב) [סעיף ד'] נקרע הטלית תוך שלש וכו' אין רשאי לתופרו. ופי' רש"י דחיישינן שישתייר מחוט התפירה וכו' ומשו"ה חוץ לג' אצבעות אין לחוש דשם לא מקום תליית ציצית הוא. כמ"ש רש"י ז"ל בהדיא. וממילא משמע דה"ה כשנקרע למטה מקשר גודל שרי לפי טעם זה דהא לאו מקום תליית ציצית הוא. וכ"מ בהדיא לקמן סעי' ו'. מאמ"ר אות ו' וכ"כ א"א אות י"ד ועיין לקמן אות ל"א. וא"כ אם נקרע הטלית סמוך לשפת הכנף למטה מקושר גודל ועדיין הוא מחובר לבגד מותר לתופרו לכ"ע ובכל חוט שירצה אפילו חוט צמר לטלית של צמר. דהא לס' רש"י כיון שהוא למטה מקשר גודל ואין ראוי אותו המקום להטיל בו ציצית לא חיישינן שישתייר מחוט התפירה וכו' ומותר לתפור. ולרב עמרם כיון שהוא עדיין מחובר לבגד תורת בגד עליו ולא אמרינן כמאן דליתיה דמי ומותר לתפור וגם הציצית שהיו בו בעת התפירה לא נפסל. כמ"ש בסי' י"א סעי' יו"ד ולקמן סי' ט"ו:

א

כג) שם ורב עמרם פי' דטעמא משום דנקרע תוך ג' לית ביה תורת בגד וכו' וצריך להטיל טלאי על הבגד שיהיה הטלאי יותר מג' אצבעות על ג' אצבעות ואז יטיל בו ציצית, אבל הציצית שהיו בו בתחילה כבר פסול דהוי תעשה ומ"ה. ח"א כלל י"א אות כ"טל א"א אות ו' חס"ל אות ב'. וכגון דלא נתעגל מקום הקרע של הכנף אבל אם נתעגל צריך להסיר כל הציציות ואח"כ יעשה אותם מחדש. כמש"ל או' כ"א ואו' י"ט:

ב

כג) ואם נקרע הכנף לגמרי מן הבגד שצריך לעשות לו ציצית מחדש ונשאר מקומו מרובע אבל המקום ההוא בלוי ורוצה לחתוך מקום ההיא הבלוי ויעשה ציצית הכנף במקום והחזק אין שום חששא על ג' ציציות הראשונים ועדיין הם בכשרותן. ואעפ"י שבשעה שחותך מקום הבלוי נתבטל תורת כנף מאותו מקים הבלוי ונעשה במקום החתך שהוא מקום החזק אין בכך כלום. כמו חותך טליתו לשנים דאמרינן דמותר לעשות ציצית בכנפות החדשים שהוא מקום החתך אע"ג דאלו נעשו מחדש וכנפות הראשונים נתבטלו מן זה הבגד אעפ"כ הציציות הראשונים שהיו בתחילה שלא במקום החתך לא נתבטלו. כמש"ל אות ט"ז הכא נמי לא שנא. ואין חילוק בענין זה אם החתיכה שמסיר מן הטלית גדולה או קטנה אלא כיון שנשאר בטלית שיעור שחייב בציצית והכנפות לא נתעגלו בשום פעם ציציות הראשונים לא נתבטלו. כמש"ל אות י"ז ואות י"ח ע"ש ודו"ק:

א

כד) שם ואי עביד ביה ציצית לא פטרה לטלית, כתב המאמ"ר אות ח' כן הוא מבואר מלשון הרא"ש כמו שהבין מרן ז"ל וכך הם דברי רי"ו, ותמה על דברי הט"ז סק"ד שכתב דלכ"ע כשר אם הטיל בו ציצית אחר התפירה. אלא דברי מרן ברורים ונכונים יעו"ש וכ"כ הלבו"ש דאי עביד ביה ציצית אפי' אחר שתפר לא פטר את הטלית, שתילי זתים אות י"א:

ב

כד) שם ולפירוש זה אם נקרע ונשתייר כל שהוא כשר וכו' כתב עו"ת אות ז' ואות ט' דהתה"ד סי' מ"ז כתב בהדיא דלדעת ר"ע אם נשתייר כל שהוא פסול יעו"ש אבל הא"ר או' ח' כתב דבט"ז משמע דהתה"ד מכשיר וכן פסקי הב"ח וט"ז ויש לסמוך עלייהו וכו' עכ"ל:

א

כה) שם ולפירוש זה אם נקרע ונשתייר כל שהוא כשר ומותר לתופרו אפי' עם הציצית, כ"מ בב"י וכ"כ הלבוש שתילי זיתים אות י"ב, אמגם לדעת הט"ז סק"ד אין מותר לתופרו עם הציצית אלא א"כ נשאר באותה רצועה שנחתכה ג' אצבעות על ג' אצבעות מחוברים בבגד ואז מותר לתפור הכנף עם הציצית, ואין חילוק אם הקרע בתוך שלש או חוץ משלש אלא אם נשאר מחובר לבגד ג' אצבעות על ג"א מותר לתפור הכנף עם הציצית או אם עשה ציצית בעת ההיא בכנף המדולדל לא נפסלו אבל אם לא נשאר מחובר ג"א צריך להתיר הציצית מאותו כנף ולעשותו מחדש אחר שיתפור יעו"ש, פרמ"ג במש"ז אות ד', וגם הלבוש כתב אם הקרע בתוך ג' יש להחמיר ולחוש לסברת האומרים בעינן ג' אצבעות חיבור, עיין ב"י ועיין מאמ"ר אות ט':

א

כו) שם וירא שמים יצא את כולם היכא דאפשר. הא דכתב ויר"ש וכו' היכא דאפשר משום דבב"י פסק כרב עמרם דהרמב"ם קאי כוותיה אלא היכא דאפשר יש לחוש לדעת רש"י יעו"ש ואע"ג דבדברי ר"ע יש שני פירושים והביאם מרן ז"ל בש"ע ובדברי הרמב"ם ז"ל לא פירש מרן ז"ל בב"י כ"א פירוש א' ה"ה ג"כ דיתפרשו פירוש שני אלא מפני שהיה מרן ז"ל בב"י מפרש דעת יש אומרים שהביא בש"ע פי' דברי הרמב"ם כן וה"ה דיתפרשו פירוש השני אלא דלא חש לפרש דסמך על המעיין:

א

כז) שם וירא שמים יצא את כולם היכא דאפשר. דהיינו אם נקרע הטלית בתוך שלש אצבעות סמוך לשפת הבגד ונפסק הכנף לגמרי לא יתפור אפי' בחוטין שאינם ממין הכנף והציצית. ואפי' תפר כפסיק חשיב ולא יניח בו ציצית. דחיישינן לס' א' של ר"ע. ואם נשאר הכנף מחובר לבגד כל שהוא מותר לתפור אבל צריך לתפור בחוטין שאינם ממין הציצית והטלית לחוש לס' רש"י ז"ל ואז אפי' הציצית שהיו בו מתחילה לא נפסלו ולדעת הט"ז צריך שיהיה ג"א על ג"א מחובר לבגד ואז מותר אפי' בציצת שהיו בו מתחילה כמש"ל אות כ"ה:

ב

כז) ואם נקרע למעלה מג' אצבעות אם עדיין מחוברת הרצועה ההיא לבגד ג"א על ג"א מותר לתפור לכ"ע ואפי ציצית שבה לא נפסלו. אבל אם נחתכה הרציעה ההיא לגמרי מן הבגד י"א דמותר נחברה לבגד ההוא ואפי' עם הציצית שבה ויש אוסרים אלא א"כ מתיר הציצית ממנה ולחברה עם הבגד ואח"כ מטיל בה ציצית כמש"ל אות ט"ו וט"ז וי"ז וי"ח וכן יש להחמיר כדי לצאת אליבא דכ"ע:

א

כח) [סעיף ה'] אם נקרע מנקב שהציצית תלוי בו וכו' ולא נשאר שיעור קשר גודל כמ"ש בסי' י"א סעי' יו"ד. ב"י. מ"א סק"ט. ר"ז אות ט"ו ועיין בדברינו שם אות כ"ט:

א

כט) שם ואם נקרע ונשתייר ממנו כל שהוא וכו' זה קאי אנקרע מנקב הטלית ולמטה, ט"ז סק"ה ר"ז שם:

א

ל) שם ותפרו ואח"כ הטיל בו ציצית וכו' וה"ה אם רוצה לתופרו ועדיין הציצית הראשונים בתוכו [דאין נפסלין כיון שעדיין נשאר משהו מחובר וקדם הטלית ציצית לקרע, כמ"ש בסי' י"א סעי, יו"ד] יש לחוש לדעת רש"י ואין לתופרו כ"א בחוטין שאינם ממין הציצית והטלית ההוא דחיישינן שמא ישאר חוט מן התפירה ואח"כ נפסלו הציצית ויבא להשלים ע"ז החוט ז' חוטין והוי תעשה ולמ"ה כמ"ש מאמ"ר אות ו' וז"ל וליכא למיחש שמא יפסלו החוטין וכשמתקנם יצרף זה החוט דאז הוי כלכתחילה דכל שצריך להטיל ציצית מחדש אם הוא פחות מקשר גודל פסול עכ"ל. משמע דדוקא אם הקרע הוא בפחות מקשר גודל דאין ראוי להטיל שם ציצית ליכא למיחש שמא יפסלו החוטין וכו' אבל אם הקרע הוא בתוך ב' שראוי להטיל בו ציצית אעפ"י שיש בו ציצית עתה חיישינן שמא יפסלו החוטין וכשמתקנם יצרף זה החוט עם ז' חוטין והוי תעשה ולמ"ה והא דנקט מרן ז"ל ותפרו ואח"כ הטיל וכו' משום דבעי למימר אח"כ ואם נקרע ותפרו וכו' דשם מיירי דנקרע לגמרי כמו שית'. ושם נפסלין הציצית שהוא בתוכו וצריך לומר ואח"כ הטיל בו ציצית וכו' לכך ברישא נמי נקט ותפרו ואח"כ וכו'. או י"ל הא דנקט ותפרו ואח"כ הטיל וכו' משום דאם קדם הקרע להטלת ציצית מוכרח הוא שיתפור אפי' נשאר משהוא כדי להניח הציצית למעלה מקשר גודל, לכך נקט בכה"ג. לא כן אם קדם הטלת ציצית לקרע ונשאר משהוא שאינו מוכרח לתפור כיון שהוא כשר לכך לא נקט בכה"ג. ועיין לקמן אות ל"ב:

א

לא) שם לא יתפור לדעת רש"י. ודוקא כשהקרע למעלה מקשר גודל וכמ"ש סעי' ו'. מ"א סק"י. וכתב מחה"ש דאל"כ ליכא למיחש לחשש רש"י דהא משום זה אין ראוי לתליית ציצית עכ"ל וכ"כ הפרמ"ג בא"א אות יוד. עי"ש ועיין בדברינו לעיל או' כ"ב:

א

לב) שם לא יתפור לדעת רש"י. טלית שנקרע תוך ג' ולא הגיע הקרע עד הנקב אשר הציצית תלוי בו ולא נפסק. אלא נקרע מצד אחד והשני שלם מותר לתפור אותו. אך כדי לצאת שיטת רש"י יתפור אותו בחוטין שאינם ממין הציצית והטלית. ואם נפסק לגמרי לא יתפור כלל ואפי' בחוט משי או קנבוס. הרדב"ז ח"ב סי' של"ו יעו"ש שע"ת אות ח, ועיין לעיל או' ל':

א

לג) שם ואם נקרע ותפרו וכו' פי' שנקרע כולו. ב"י לבוש ט"ז סק"ה. מ"ל ס"ק י"א. וכתב מחה"ש על דברי המ"א דר"ל דנקרע מן הנקב עד סוף הכנף ואינו מחובר למעלה מן הנקב כל אורך הטלית עכ"ל. וכ"כ הפרמ"ג בא"א אות י"א ובמש"ז אות ה' ומה שהקשה שם הט"ז דמה יש מקום לספק זה דהא לא ניטל ממנו והוא שלם מב' צדדיו רק שיש קרע מנקב הציצית ולמטה כי תפרו אמאי לא מהני וכו' עכ"ל. כן הקשה המאמ"ר אות י"א. ותירץ דשאני הכא שהוא ממש מקום שהצוצית תלוי בו וכל שנקרע מקום זה לגמרי הוי כאילו נקרע הבגד משני צדדין לגמרי וזה הספק שלו עכ"ל יעו"ש ועיין שכנה"ג אות ו' ומה שהקשה עוד הט"ז הוא לפי שיטתו בסק"ד דתפירה הוי חבור אפי' בתוך ג' כמ"ש הפרמ"ג במש"ז אות ה'. ועיין לעיל אות כ"ד:

א

לד) שם איכא לספוקי. משום דלרע"מ כמאן דפסיק חשוב ולא נשאר קשר גודל. ומ"ש הב"י לכולהו פירושים היינו לנ"י ולהרא"ש אבל לרש"י תפירה הוי חיבור. מ"א ס"ק י"ב, וכ"כ המאמ"ר שם ודחה דברי השכנה"ג אות ז' שהבין איכא לספוקי גם לפי' רש"י יעו"ש:

א

לה) [סעיף ו'] התופר חתיכת בגד וכו' ז"ל הגהות מיי' פ"א מהל' ציצית בשם מהר"ם והביאו ב"י. ויע ליזהר אותם שתופרין חתיכת מעיל בכנפי הטלית שלא תהא שום תפירה שתופרין ומחברין אותה לטלית למטה משלשה ולמעלה ממלא קשר גודל. אלא התפירה התחתונה ושבצדדים תהיה בסוף הטלית פחות ממלא קשר גודל והתפירה העליונה שבצידה השנית יהיו מרוחקים מסוף הטלית יותר מג' עכ"ל. ופי' ב"י ז"ל דמיירי בטלית של משי ותופר פסקי המעיל במשי דחוט התפירה ממין הטלית ואיכא למיחש וכו' עכ"ל ע"כ מי שמניח חתיכת בגד בכנפי הטלית לחזק והטלית של שאר מינים שדרך לתפור בחוטין של אותו המין יביא חתיכת בגד גדולה יותר מג' גודלין ויניח קצה החתיכה בקצה הטלית שהוא סוף הכנף ואז אין צריך למדוד אם היא למטה מקשר גידל. ותבא התפירה למטה בסוף הטלית שהיא ודאי למטה מקש"ג ולמעלה מג' אצבעות וסביב הנקב לא יתפור לחוש לס' רש"י ז"ל ועיין לקמן אות ל"ז:

א

לו) שם ותופרו בחוט משי לבן וכו' משמע דאם החוט אינו לבן אלא צבוע במיני צבעונים אין לחוש ומותר לתפור בו אפי' סביב הנקב ולמעלה מקשר גודל. ואע"ג דפסק מרן ז"ל סי' ט' סעי' ה' שצריך לעשות הציצית מצבע הטלית. ואם כן אם היה הטלית, צבוע במיני צבועים צריך לעשות גם הציצית כן. והיאך מתיר לתפור בחוט צבוע למעלה מקש"ג היה לו לחוש ג"כ שמא ישייר מחוט התפירה לדעת רש"י. כבר תירץ המ"א ס"ק י"ג דאורחא דמילתא נקט שרגילין לעשות טליתות לבנים עכ"ל. ור"ל כיון שרגילין לעשות טליתות לבנים צריך לעשות גם החוטים לבנים ממין הטלית. וא"כ כשתופר בחוט צבוע ליכא למיחש שמא ישייר [ועיין בדברינו לעיל על סי' ט' אות ט"ו] ומשמע דאם אחד עשה הטלית. משאר מיני צבעונים אפי' רוצה לטשות הציצית לבן חיישינן שמא ישייר. ולא יתפור בחוט צבוע כמ"ש המחה"ש. אמנם עכשיו שנוהגים כדברי האר"י ז"ל שכתב בשער הכוונות דרוש ב' מדרושי הציצית ובפע"ח פ"ה משער הציצית שצריך שהציציות יהיו לבנים ונתן טעם בסוד. וכמ"ש מור"ם בהגה סי' ט' סעי' ה' אין נוהגים לעשות ציצית רק לבנים אף בבגדים צבועים עכ"ל. נראה דמותר לתפור בחוטין צבועין אפי' בטלית של מיני צבעונים דליכא למיחש לשמא ישייר כיון דאין עושין ציצית כ"א דוקא לבן:

א

לז) שם שלא תהא שום תפירה למטה מג' ולמעלה מקשר גודל, דשם הוא מקום ציצית ואתי למטעי שיבא לצרף חוט התפירה עם הציציות. ט"ז סק"ו. אבל כשהתפירה למעלה מג' ולמטה מקשר גודל אין לחוש שיקחנו לציצית כמ"ש סי' י"א. וסביב הנקב אסור לתפור בחוט לבן (תה"ד) מ"א ס"ק י"ד, א"א אות י"ד:

א

לח) שם הגה. וה"ה בכל מקום שתופר בחוט שהוא מין הציצית וכו' עיין מטה משה שנסתפק בטלית של משי אם הציצית של צמר מותר לתפור דליכא למיחש שיצרפנו או נאמר דילמא מפסקי ציצית של צמר ויעשה ציצית של משי ויצרפנו עכ"ל והביאו פת"ע אות י"א. ולפי מש"ל אות ל' גם כאן יש לחוש:

א

ש"ע ס"ב: וכנף זה לא היה. דע יש ב' חלקים בתולמ"ה חלק א' והוא עיקר משמעות הפסוק תעשה שצריך שיתהוו הציצית בבגד ע"י מעשה ולא שיקח ציצית עשויים ויתלם בבגד דהוי מן העשוי. חלק הב' הוא אמרם ולא מן העשוי בפסול ר"ל שאע"פ שתלאם בבגד במעשה דידיה מ"מ אם היו פסולים הוי מעשה דידהו כמאן דליתא ושוב כשנכשרו אח"כ ה"ל מן העשוי. וחלק זה השני יש בו תנאי דוקא אם תחלת עשייתן בפסול אבל בשתחלת עשייתן בהכשר ונפסלו וחזרו ונכשרו כשרי' אא"כ הפסול בגוף הציצית דאז כשנפסלו מתבטל העשיה הראשונה והוי כאלו מעולם לא נעשה בהכשר וזה מבואר במ"א סי' ך"ג ועיין בדברינו בסי' י"ב אות ד'. משא"כ בחלק הראשון פשוט דלא שייכי חילוקים אלו כיון שלא עשה שום מעשה בהם. ועתה אבאר לך כלל דיני סי' זה לדעת הט"ז הנה סעיף זה היינו מה דאמרינן פ' התכלת ושוין שלא יביא אמה על אמה ממקום אחר ובה תכלת ותולה בה ויהיב הרא"ש טעמא [הובא] ט"ז סק"ד משום דעל כנפי כו' כמ"ש המחבר וס"ל להט"ז דפסול זה אינו מצד חלק השני לומר דכיון דכנף אין בו שיעור טלית (המבואר בסי' שאח"ז) ונפסלו הציצית והוי תולמ"ה דז"א דהא תחלת עשייתן בהכשר והפסול אינו בגופן ומש"ה חיברן לבגד אחר פסול מטעמא דהרא"ש דלגבי בגד אחר הוי מן העשוי וכאמור מש"ה פסק הט"ז בסק"ד דאפילו חוץ לג' אם נקרע כולו מהטלית אסור לתיפרו (ודלא כהב"י) משום תולמ"ה (ס"ס הוצרך הרא"ש לטעם דידיה והוא חלק ראשון ואע"ג שתלאן בבגד הראשון במעשה מ"מ לבגד זה באו בלי מעשה וכיון שכן אפילו היה באמה על אמה שיעור להתעטף או היה שם כמה אמות דאז לא נפסלו הציצית כלל אפילו הכי אם כו') ואינו מצד החלק השני דהא תחלת עשייתו בהכשר אלא מצד חלק הראשון והיינו מטעמא דהרא"ש דס"ל להט"ז דאע"ג דמתחלה נעשו הציצית בבגד זה מ"מ כל שנקרע פעם א' לגמרי מהבגד ה"ל ג"כ כאלו היה מבגד אחר כמ"ש הט"ז בסק"ג ופוסל שם מה"ט אפילו אם נחלק הטלית לשנים ומכל חלק יש שיעור טלית אסור לחברם משום דציצית שבכל חלק הווין לגבי חלק האחר כאלו היו מבגד אחר בשעת עשיה דס"ל לט"ז דמ"ש הרא"ש שעת עשיה אין כוונתו בעת שתלה הציצית אלא הכוונה בעת שהם תלוים ועומדים צריכים תמיד להיות בבגד זה ומיד שנקרע הוי כאלו הוא מבגד אחר וכשחוזר ותופר הוי תולמ"ה של חלק הראשון ומה שאמרה הברייתא שלא יביא אמה על אמה ממקום אחר פי' ט"ז דלאו דוקא ממקום אחר אלא אפילו מבגד זה ג"כ הדין כיון שנקרע פ"א לגמרי וכאמור: היוצא מזה לדינא להט"ז דכל שנקרע לגמרי והבגד אפילו יש בו שיעור טלית הוי תולמ"ה כשחוזר ותופרו מחמת טעמא דהרא"ש דה"ל כאלו היה בבגד אחר והוי חלק הראשון דתולמ"ה אלא בעינן שישאר מחובר קצת אז מותר לתופרו שיעור השיור שישאר מחובר הוא דוקא שלשה אצבעות כמבואר בט"ז סק"ד. ולפי"ז הך סעיף ב' הוא מיותר לגמרי דהא לדינא אפילו מחובר הכנף עדיין בבגד זה עצמו אם החבור פחות מג' אסור לתופרו ובברייתא לא תני ושוין אלא לאשמועינן אפילו למ"ד דסגי בשיור פחות מג' מודה הוא אם הכנף מבגד אחר או שנקרע לגמרי מכנף זה אסור לתפור דכך פ' הט"ז בסק"ד דהך ושוין לא צריך כלל רק למ"ד דא"צ וא"כ לדינא דצריך ג' ממילא כל סעיף ב' מיותר ומה"ט לא כתב הט"ז שום ביאור עד סעיף זה אלא דהב"י חולק בכל זה אהט"ז ודרכו כהמ"א כאשר אבאר דברי המג"א בסק"ג ודוק:

ב

מ"א סק"ג משמע דעיקר. אזל בשיטת הב"י. ופליג אהט"ז בתרתי חדא דטעמא דהרא"ש לחוד אינו פוסל כלל וליכא הכא כלל חלק ראשון דתולמ"ה כיון שהציצית נעשה ע"י מעשה ואף שלוקח הכנף ומחברו בבגד אחר לית לן בה דהבגד האחר הוי כתוספות על כנף הבגד הראשון דאטו אסור לחבר טלאי לטלית כיון שאין לאותו הטלאי ציצית במעשה ה"ל מן העשוי לגבי הטלאי אע"כ דהטלאי ה"ל תוספות על הטלית (ולהט"ז לא הוי הכא תוספות כיון שיש בו ציצית עיין בדבריו סוף סק"ג) הכי נמי הכא ומש"ה אם יש בכנף שיעור להתעטף מותר לחברו לטלית אחר ואין טעמו דהרא"ש לחוד פוסל אלא מיירי הכא דכנף דהיינו אמה על אמה וברייתא לית ביה שיעור טלית ונפסלו הציצית והוי תולמ"ה דחלק שני והא דהוצרך הרא"ש לטעם דידיה היינו דלא תיקשי מחוץ לג' יתפור דלא הוי הולמ"ה כיון דתחלת עשייתן בהכשר והרי גם כאן תחלת עשייתן בכנף זה בהכשר לה"ק הרא"ש כיון דעשייתן היה בבגד אחר א"כ עתה בבגד זה הוי תחלת עשייתן בפסול ופסול משום חלק שני של תולמ"ה אבל כנף שיש בו שיעור טלית כשר אפילו מבגד אחר כיון דלא נפסל מעולם. הא חדא דפליג אהט"ז (ר"ל בכנף שיש בו שיעור טלית דכשר אפילו מבגד אחר). שנית דאם נקרע לגמרי מבגד זה חוץ לג' יתפור דאע"ג דנפסלו הציצית מ"מ תחלת עשייתן בהפשר ולא סבירא ליה סברא דהט"ז לומר דמיד כשנקרע מהבגד ה"ל כאלו הוא בבגד אחר וקשה למה כ' המחבר בסעיף ג' שיש בו שיעור להתעטף מותר לחבר החלקים יחד (כמו שביאר המג"א בסק"ד) ובאמת זה אינו חידוש כלל דהא תולמ"ה ליכא שלא נפסל וטעמא דהרא"ש אינו פוסל לחוד וגם דכיון דהיה מבגד זה ליכא כלל טעמא דהרא"ש והרי אפילו בבציר משיעור להתעטף שרי דהיינו הך דינא דחוץ לג' יתפור אע"פ שנקרע לגמרי ואין בו שיעור להתעטף ונראה דשיעור להתעטף רבותא הוא דה"א כיון שיש בו שיעור טלית ה"ל הציצית שבו כאלו הם בבגד אחר ושייך ביה טעמא דהרא"ש וכסברת הט"ז דטעמ' דהרא"ש לחוד פוסל וגרע זה מהך דחוץ לג' יתפור דשם ליכא כלל טעמא דהרא"ש כיון דהרצועה הפסיקה אין לה רק שם כנף ולא שם בגד משא"כ ביש שיעור טלית שייך טעמא דהרא"ש דמה לי שהיה בבגד אחר לגמרי מה לי שנקרע מכאן ונעשה ב' בגדים וכמ"ש הט"ז סק"ג קמ"ל דאפ"ה כשר דטעמא דהרא"ש לחוד אינו פוסל רק טעם הרא"ש מועיל שיהיה תולמ"ה וכאן שהיה בו שיעור טלית ליכא תולמ"ה ולכן ממ"נ כשר דאם היה שיעור טלית ליכא תולמ"ה ואם לא היה שיעור הוי תחלת עשייתן בבגד זה בהכשר והבן היטב ונראה דלכוונה זו סיים המג"א וכתב וכ"מ בס"ג דלכאורה אינו מובן אלא מביא ראיה לפירושו דטעמא דהרא"ש לחוד אינו פוסל רק בצירוף תולמ"ה דאם איתא דטעם דהרא"ש לבד יש בו לפסול א"כ בסעיף ג' שיש בו שיעור טלית ה"ל כאילו הציצית בבגד אחר ושייך ביה טעמא דהרא"ש ולא דמי לחוץ לג' יתפור דשם לא נשאר שם בגד על הקרוע וכנ"ל אע"כ דטעמא דהרא"ש לחוד אינו פוסל רק בצירוף תולמ"ה ולכן גם כשיש שיעור טלית ודאיכא טעמא דהרא"ש אפ"ה כשר דהא ליכא ביה תולמ"ה. העולה לדינא משיטת מ"א בשיעור טלית מותר לחבר אפילו מבגד אחר כיון דליכא תולמ"ה מבגד זה אפילו פחות מכשיעור כל שרחב ג' מותר לחבר. ובסעיף ג' טלית שחלקוה צ"ל דלאו דוקא דהא אפילו משני טליתים מותר לחבר ודוק היטיב:

ג

ס"ק ד' דכשמתחיל לתפור. ר"ל כשמתחיל לתפור פחות מג' אצבעות עדיין לאו חיבור הוא כמבואר סעיף ד' ואפ"ה כנף זה במקום התפירה נתבטל וה"ל בת ג' כנפות ואע"ג דתחלת עשייתו בהכשר והפסול אינו בגוף הציצית מ"מ הכא כיון שיש בו כדי להתעטף ה"ל כאלו הוא בגד אחר ומהני תילמ"ה בצירוף טעמא דהרא"ש וכמ"ש באות הקודם וסתר המ"א מההוא דחוץ לג' יתפור ואע"ג דכתבנו דכשיש שיעור ולהתעטף גרע מחוץ לג' מ"מ הביא ראיה דמדקאמר חוץ לג' משמע בין מעט בין הרבה חוץ לג' דאיכא שיעור להתעטף אפ"ה כשר וה"ה חלוק לשנים דמותר לחברם. ועוד סתר מסימן י' ס"ג דאע"פ שתפר לא נתבטלו הכנפות משום דבודאי סופו להתיר התפירות ואזלינן גם עתה אחר סופו מכ"ש כאן דכשמתחיל לתפור מתחיל אדעתא שיתפור כל הבגד והוי דמי כאלו תפרו כולו דאזלינן בתר סופו ודוק היטב:

ד

ס"ק ה' שלא נטוה ר"ל מטעם הטוי' הוא לכ"ע משא"כ חשש התליה שלא לשמה תלוי בפלוגתא דסי' י"ד סעיף ב':

ה

סט"ז ס"ק ג' קמאי ולא מן העשוי. אע"פ שאינו מחבר שום בגד כיון דכשנעשו אלו הציצית לא נעשו לתפור שני הכנפות המחודשים שאז לא היה שם כנפות. ומכ"ש כשמחבר חתיכת בגד אחר דפסול דכשנעשו אלו הציצית לא נעשו לפטור אותה חתיכה:

ו

שם אלמא שכל שאר כנפים דהא לא קפיד אלא אתכל' אשר בהאמה שמביא ולא קפיד על הציצית שנשארו בטלית:

ז

שם וגדולה מזו כו' מותר לחזור ולחברו. כלומר גדולה מזה מפרש ד"מ ברשב"א זה שבש"ע כאן דמותר לחזור ולחבר החלקים עם הציצית הארבע כמו שהיו וע"ז כתב שבאמת תמהתי על הד"מ בזה כי ראיית הרשב"א מאמה על אמה דמותר כשעושה ציצית חדשים באותה אמה כי הציצית הראשונים נתבטלו כיון שנטלו מהבגד ועתה מחברו לבגד אחר וממילא ה"ה בנחלק אע"פ שהכל טלית א' מ"מ מיד כשנחלק הוי כאלו כל חלק בגד אחר אע"כ דצריך להתיר הציצית כל חלק א' דלא כהר"מ אבל עכ"פ כשמתיר הציצית של חלק א' או שמחבר חתיכה מטלית אחר ואח"כ מטיל ציצית באותה חתיכה כשר ודלא כהב"ח זה המשך דברי הט"ז:

ח

שם טפי מברייתא. לשון טפי כלומר דהתם באמה על אמה היא מועט והטלית גדול יותר ויותר וא"כ הוי אמה זו תוספות על הטלית וכדמיון הטלאי שכתבתי אות ב' מש"ה לא הוי תולמ"ה אלא הציצית שבתוך האמה ולא מה שבטלית משא"כ בנחלק לשנים וחיברן הוויין כל הד' ציצית תולמ"ה אא"כ מסיר קודם התפירה הציצית מחלק א' דאז אע"פ שהחלקים שוים מ"מ החלק אשר בתוכו ציצית נחשב לעיקר והחלק השני כתוספת:

ט

ס"ק ד בט"ז וז"ל לכך נראה. לפירש"י קאי תוך ג' וחוץ לג' אכנף זה שנקרע ולתוס' קאי אצד השני דהיינו שנקרע רצועה מאורך הבגד אם לא הגיע הקרע עד תוך ג' לצד שכנגדו דאז נשאר ג' אמות מחובר חשוב חיבור ולא נפסלו הציצית אם לא נ שאר ג"א שלם היינו תוך ג' לא יתפור. ולהרא"ש קאי ג"כ על צד שנקרע וכרש"י ומפרש דמיירי שנקרע כל הרצועה ולא נשתייר כלום ולכן תוך ג' לא יתפור דכמאן דליתא. חוץ לג' יתפור אפי' שנקרע כולו אבל בנשתייר כ"ש כשר אפי' תוך ג'. והנ"י מפרש ג"כ כהרא"ש רק שחולק עליו בתוך ג' להכשיר ציצית שהטיל אחר התפירה נמצא יש כאן ד' פירושים כך הוא לדעת הב"י והביא כאן בש"ע ג' דעות בתחלה דעת רש"י ואח"כ דעת הרא"ש ברב עמרם. ואח"כ דעת הנ"י בר' עמרם:

י

שם משמע אבל להביא חתיכה אחרת. ואע"ג דהתם באמה על אמה שיש שיעור בגד ובה"ג לא אמרינן כמאן דפסיק דמי מ"מ מדקאמר אפי' אמה משמע הא להטיל אחר כך ציצית אפילו בכ"ש שרי:

יא

שם כולה אלא שמחוברת למטה תלוי'. חולק על הב"י בתרתי חדא דסבירא ליה לרב"י דלהרא"ש ציצית אחר התפירה נמי לא מהני ולדידיה מהני. שנית מה דהב"י מפרש דמיירי שנקרע כל הרצועה מהבגד להרא"ש והנ"י ודלא כהתוס'. ולהט"ז גם אינהו מיירי שתלויה למטה עדיין אבל כשנקרע לגמרי אפי' רחב ג' לא מהני התפירה שיכשרו ציצית הישנים:

יב

שם דברי הרא"ש שנקרע ותולה למטה. ר"ל שעדיין תלוי ומחובר למטה בצד שני של בגד כנ"ל:

יג

שם אח"כ שפיר ושוין נ"ל דהוקשה לו לשון ושוין להבנת הב"י בהרא"ש דפלוגתייהו מיירי בשנקרע כולו מהבגד דלת"ק אסור לתופרו אא"כ רחב ג' ולתנא בתרא אפילו בפחות מג' שרי' וא"כ הרבותא בהך דאמה על אמה הוא לשניהם דהא שניהם ס"ל דאע"פ שנקרע לגמרי תופרין כל שרוחב ג' ואעפ"כ מודים דמבגד אחר לגמרי לא ליקח משום כנפי בגדיהם וא"כ הרבותא שייך על דברי שניהם ולשון ושוין משמע דהרבותא במ"ד דכך משמע לשון ושוין דמ"ד זה הושוה בדין זה להחולק משא"כ להט"ז עיקר הרבותא למ"ד יתפור אפילו נשתייר פחות מג' וה"א דכל פחות מג' כנקרע לגמרי חשוב ומדמתיר בזה יתיר ג"כ בנקרע לגמרי או להביא מבגד אחר קמ"ל דמודה בזה דהחולק עליו דבה"ג שלא נשאר כלום מחובר הוי תולמ"ה. ועוד י"ל דקשיא להט"ז אהב"י דלא הוי ושוין מעין הפלוגתא דהא דין דאמה על אמה הוא משום תולמ"ה ואלו פלוגתייהו לא תלי כלל בהכי ומאן דמתיר מתיר אפילו בציצית הישנים והאוסר אפילו בחדשים אוסר משא"כ להט"ז פלוגתייהו נמי משום תולמ"ה והוי שפיר ושוין מעין הפלוגתא והמדקדק בדברי הט"ז יראה דכוונתו על שני ענינים יחד שפירשנו והבן היטב:

יד

מ"א סק"ז ועיין סימן יו"ד. ונ"ל דכוונתו לישב שני קושיות הט"ז על סברא זו בסק"ד חדא הא נהיו לאחדים ואיך נאמר דככפסק דמי. שנית איך יעשה בו ציצית שאם יעשה למעלה א"כ יהיה שיעור גדול מן שפת הבגד ומתרץ המג"א דבסי' יו"ד ס"ג אמרינן בתפר לא נתבטלו הכנפות דאזלינן בתר סופו דודאי יתירם ה"נ כאן ס"ל להרא"ש דכל פחות מג' אין דרך להיותו תפור בקצה הבגד וסופו לקרעו משם ואזלינן בתר סופו והו"ל כפסיק ומיושב קושיא א'. ובסעיף ו' שם כתיב דצריך להטיל בד' כנפות הפשוטות אע"פ שהם למעלה מג' ע"ש (דבהכי מיירי המחלוקת שם) דאם הכפל תוך ג' א"כ יעשה ציצית על הכפל ויוצא ידי כל הדיעות אע"כ מיירי שכפלו עד למעלה מג' וע"כ הטעם כיון דבודאי יפשוט הכפלה דיינינן ליה עתה כהפשוטה והוי הציצית שעושה בכנפות הפשוטים כאלו הם תוך ג"א ה"נ כאן עושה הציצית למעלה וכ"ת דיש שיעור גדול מן קצת הבגד ז"א דהא דיינינן לרצועה זו כפסוקה זה נ"ל ברור כוונת המג"א. ומ"מ עיין בש"ע סעיף ה' ובמה שאפרש שם לדעת המג"א יש קצת סתירה לזה דשם מסופק הב"י דשמא רצועה זו מצטרפת לשיעור גודל אע"ג דכפסיק חשוב ואפשר לחלק וע"ש ודוק:

טו

ש"ע סעיף ה' אם נקרע מנקב. הט"ז סק"ה מפרש שהתחיל הקרע בתיך הנקב ונקרע עד לצד הארץ ונשאר מעט חיבור רק שלא נשאר שיעור גודל מש"ה מכשיר ציצית הראשונים דוקא אבל אם מטיל בו עכשיו ציצית פסולין ואם תפרו ואח"כ הטיל כשר לכ"ע זולת לרש"י ז"ל ואם נקרע לגמרי ותופרו איכא לספוקי שמא לא חשיב חיבור וע"ז תמה הט"ז דאפילו להרא"ש ולהב"י דאע"ג דתפרי' הו"ל כפסיק היינו כשנקרע רצועה באורך הטלית לגמרי אבל זה היא סדק בעלמא ומחבר באורך הטלית משני הצדדים ודאי מהני תפירה והמ"א מפרש דברי הש"ע שנקרע הרצועה לאורך הטלית למטה מהנקב ולא נשאר גודל דאז כשר דוקא ציצית שהיו קודם שנקרע ואם נשתייר ותפרו והטיל כשר לכ"ע (זולת לרש"י) דאע"ג דהרא"ש כתב דכפסיק דמי בפחות מג' הא ס"ל להרב"י דמיירי בנקרע לגמרי אבל בנשתייר חיבור כל שהוא לא. ואם נקרע כולו ותופרו והטיל איכא לספוקי דכיון להרא"ש כפסיק חשוב לענין דאין מטילין בו ציצית ה"נ אפשר חשוב כפסיק לענין שאין עולה לשיעור גודל ומ"ש המג"א סקי"ב דהספק הוא גם להנ"י לכאורה קשה הא הנ"י ס"ל דאפי' להטיל בו ציצית אחר התפירה שרי ומשמע לדברי הב"י דהיינו אפילו נקרע לגמרי. ובחיבורי נאות דשא סי' ס"ג כתבתי בזה ואין הספר עכשיו לפני:

א

מותר להתיר. ואם נפסק חוט א' אפי' נשתייר בו כ"ע אסור לכתחל' לעשותו בבגד אחר (ב"י גמ') ומשמע דאם ירצה לקשור בו חוט עד שיהי' י"ב גודלי' רשאי מדאיצטריך למכתב גבי תפילין וקשרתם שתהא קשיר' תמה שאם נפסק אינו רשאי לקשור כדאיתא ס"ס ל"ג מכלל דבעלמא קשירה חיבור מעליית' הוא וכ"מ במשנ' ח' פי"א דנגעים דקשיר' חשיב חוט א' לענין נגעים דהלכ' כת"ק ע"ש וכ"מ בסי' זה בס"ד שכתב ויוסיף עליו ז' חוטין וכו' וזה א"א כי אם ע"י קשירה ואף שבקצת ספרים כתוב ו' חוטין מ"מ ברוב הספרים כתוב ז' חוטין וכ"ה בב"י א"כ מוכח דמותר לקשור והא דכתב ב"י ר"ס י"א בשם הרמב"ם יש לטוות חוט א' מקצתו תכלת ומקצתו לבן וכו' היינו לכתחל' אבל אם נפסק חוט א' מותר לקושרו לכתחלה כנ"ל:

ב

לא. ומשמע בתו' הטעם דאסור לבטל מצות טלית זה ונ"ל דאם רצה לעשות מהטלית בגד שלא יהיה לו ד' כנפות מותר ליטלן וכ"מ בגמ' דף מ"ג דמותר ליטלן אם מוכר הטלית לעכו"ם כיון דאז אינו בר חיובא ע"ש. וכתוב בשאלתות פ' שלח לך כשמוכר טלית לחבירו אסור ליטול הציצית אא"כ רוצה לקבעו בטלית אחר וה"ה במזוז' כשרוצה לקבע' בפתח אחר שרי ליטלה עכ"ל אבל התוס' אוסרי' במזוז' וכתב הלבוש אם רוצה לעשות בו ציצית יותר יפים מותר ליטלן ונ"ל דה"ה אם נפסק מהראשון אף על פי שכשרי' רשאי להתירן ולעשות בהן שלמין וכ"מ בתשו' הרא"ש כלל ב':

ג

לא היה. מתוך דברי הב"י משמע דעיקר הטעם משום תעשה ולמ"ה דמיד כשנחתך הכנף נפסלו הציצית ואף על פי שחזר ותפרו הוי תולמ"ה אלא דקשה למה קי"ל אם נקרע הטלית חוץ לג' יתפור כמ"ש בסמוך ס"ד לזה אמר כנף זה לא היה מבגד זה בשעת עשי' א"כ הוי תחלת עשייתו בפסול משא"כ כשתפרו בטלי' עצמו דשרי דהוי תחל' עשייתו בבגד זה בכשרו' וכ"מ בסמ"ג ובנ"י וכ"מ בס"ג:

ד

אין בו. והב"ח כ' דפסול כשתופר' באחר' דכשמתחיל לתפור נתבטל הכנף ואין לכל חלק אלא ג' כנפות וכשחוזר ותופר כולה ה"ל תולמ"ה עכ"ל ול"נ דכשר דהא בהדיא אמרי' בגמ' נקרע חוץ לג' יתפור כמ"ש בס"ד ומ"ל נקרע חתיכה ממנ' ותופר או חלוק לשנים וכ"כ הב"י בשם הרשב"א והטעם דכשמתחיל לתפור נעשו שניהם בגד א' ועוד הא אמרינן סימן י' ס"ג אף ע"פ שתפר כנפות טליתו לא נפטרה משמע דהתפיר' אינה מבטלת הכנף ועבנ"י לכן נ"ל דמותר לתופרה:

ה

התפירה. שלא נטוה לשמה עסי' י"ד ס"ב:

ו

לתפור. והכל יודעים ששאר מינים אין פוטרי' בצמר משמע דבמקום שדרכן לתפור בצמר אפי' בשאר מינים אסור לתפור גזיר' אטו צמר וקשה דבס"ו כתב דוקא כשתופר בחוט משי לבן משמע דבשאר מינים מותר לתפור ולא גזרי' אטו משי, וי"ל דבטלית של משי לא מחמרי' כולי האי כיון די"א דאין חייב אלא מדרבנן מיהו ה"נ י"ל בדוחק דאפי' במקום שדרכן לתפור בצמר מותר לתפו' בשאר מיני':

ז

לא פטר'. כ"כ הרא"ש דאפי' ציצית שעשה אח"כ פסולים דכמאן דפסיק חשיב ועסי' י' ס"ג וס"ו:

ח

שתפרו. משום תולמ"ה:

ט

מנקב. ולא נשאר שיעור קשר גודל עסי' י"א ס"י:

י

לא יתפור. ודוקא כשהקרע למעלה מקשר גודל וכמ"ש ס"ו:

יא

נקרע'. פי' שנקרע כולה:

יב

לספוקי. משום דלרע"מ כמאן דפסיק חשיב ולא נשאר קשר גודל ומ"ש ב"י לכולהו פירושים היינו לנ"י והרא"ש אבל לרש"י תפירה הוי חבור:

יג

לבן. זהו מדברי הת"ה ורי"ו ואזיל לשיטתיה שכתב שאין נוהגין לעשות ציצית משאר צבעונים כמ"ש סי' ט' ס"ה אבל הרב"י פסק שם לעשות הציצית מצבע הטלית א"כ קשה למה כתב הכא משי לבן דאפי' משאר צבעונים אסור וי"ל אורחא דמלתא נקט שרגילין לעשות טליתות לבנים:

יד

למטה מג'. אבל כשהתפיר' למעלה מג' ולמטה מקשר גודל אין לחוש שיקחנו לציצית כמ"ש סי' י"א וסביב הנקב אסור לתפור בחוט לבן (ת"ה) עמ"ש ס"ד: ונ"ל הטעם שנוהגין לתפור חתיכות הבגד בכנפות הטלית אף על גב דיש אוסרין כמ"ש ס"ס י"א נוהגין כן משום דרוב בגדים אפי' חדשים יש תפירה תוך ג' ולר"ע כמאן דפסיק חשיב לכן נותנין חתיכ' של שלש על שלש שאין בה שום תפיר':

א

(א) וליתנם וכו' – אפילו מטלית חדש לטלית חדש וכ"ש מטלית ישן שמותר להתיר וליתנם בטלית חדש שרוצה ללבשו ולקיים בו המצוה. גם אפילו מטלית גדול לט"ק שט"ג וטלית קטן שוים אבל אין להתיר ציצית מטלית של גדול וליתנם בטלית של קטן דחיובו רק מדרבנן ובפמ"ג נסתפק אם מותר ציצית מטלית של צמר ליתנם בטלית של שאר מינים להפוסקים לעיל בסי' ט' ס"א דשאר מינים הוא רק מדרבנן והארצות החיים מיקל בזה:

ב

(ב) בטלית אחר – עיין בפמ"ג שכתב דאם מצויים לו ציצית אחרים להשיג נכון להחמיר שלא להתיר ציציותיו אם לא באופן המבואר בסק"ד:

ג

(ג) בבגד אחר לא – כי יש איסור שמבזה טלית של מצוה בחנם אם לא שנתבלה הטלית אז מותר להתיר ציציותיו בכל גווני או שרוצה למכרו לנכרי או לעשות מהטלית בגד שלא יהיה ד' כנפות מותר ליטלן אבל אם רוצה למכור הטלית לישראל אסור ליקח ציציותיו אף שישראל השני יוכל להטיל ציצית בעצמו אפ"ה אסור. ומותר להסיר הציצית ולתת תחתיהם יותר נאים משום הידור מצוה או כשהם ישנים ומסירם כדי לחדשם או כשנפסק חוט א' ולא נשאר בו אלא כדי עניבה אע"פ שעדיין הציצית כשר אעפ"כ מותר להסיר ולתת תחתיה שלמה. ודע עוד דבמקום שהציצית הם שלמים וראויים להנתן לבגד אחר [לאפוקי אם הם רק כדי עניבה] יש מן האחרונים שכתבו דיזהר להתיר הקשרים והכריכות שלהם ולא להפסיקן ולקרוע אותן כדי שלא יכלה אותן וכבר אחז"ל לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכין להם והחיי אדם כתב במקום שקשה בעיניו הטרחה להתיר מותר לנתקם ואין בזה משום בל תשחית כיון שאין עושה דרך השחתה עי"ש:

ד

(ד) בר חיובא – אפילו אינו חייב רק מדרבנן:

ה

(ה) אינו יכול – עיין במ"א סק"ג ומוכח מדבריו דדוקא כנף שאין בו שיעור להתעטף ואף דאסרו בגמרא אפילו אם הוא מחזיק אמה על אמה ג"ז עדיין אין בו שיעור עיטוף לדידיה אבל אם היה בהחתיכה שיעור שיהיה בו כדי להתעטף מותר לצרף אותו לבגד אחר אפילו עם ציציותיו אבל הט"ז בסק"ג פליג ע"ז ואוסר וכן משמע בלבוש ודה"ח:

ו

(ו) עם הציצית – אבל בלא הציצית מותר לחברו אם הוא מחזיק עכ"פ שלש אצבעות על שלש ואח"כ יטיל בו ציצית ומכל שאר הבגד אין צריך להתיר כלל ודוקא אם קודם שנתחבר לה הכנף היה ג"כ בת חיובא כגון שלא נקרע ממנה הכנף בעיגול אבל אם נקרע ממנה בעיגול ונעשית בת ג' ונפטרה מציצית צריך להתיר כל הציצית ולהטילם מחדש אחר שנעשית בת ד' דאל"ה הוי תעשה ולא מן העשוי:

ז

(ז) בבגד אחר – אבל אם ירצה לחבר הכנף להבגד שנקרע ממנו אפילו אם נקרע לגמרי ולא נשתייר כ"ש בחבור אין צריך להתיר ממנו הציצית ולא מפסלא משום תעשה ולא מן העשוי כיון דתחלת עשייתו בבגד זה היה בכשרות וכ"ז אם לא נעשית הבגד בת ג' בעת הקריעה וכנ"ל בסק"ו וגם דוקא אם הכנף מחזיק עכ"פ ג' על ג' וכבסמוך ס"ד כ"ז הוא לדעת השו"ע והמ"א בסק"ג אבל הט"ז בסק"ג פוסק שאין נ"מ בין אם הצירוף לבגד אחר או זה גופא הכל הוא בכלל תעשה ולא מן העשוי ויש להחמיר וכן פסק בדה"ח:

ח

(ח) ובכל חלק וכו' – אבל אם אין בכל חלק כדי להתעטף כמו שהוא שכיח בט"ק שלנו שכשנתחלק לשתים אין בהם שיעור עיטוף נתבטל מהם תיכף המצות ציצית ואם ירצה אח"כ לחזור ולחבר חלק אחד לחבירו או לשאר חתיכה צריך להתיר מתחלה כל הציציות. ואם חלק אחד יש בו שיעור עיטוף ואחד אין בו אין צריך להתיר רק מהחלק שאין בו ואח"כ יטיל בו מחדש אחר שיתחברו החלקים יחדיו:

ט

(ט) אין בו וכו' – דהציצית שנשארו אין שם פסול עליהם כיון דיש בהן כדי שיעור עיטוף ע"כ אם ירצה יכול לצרף לאותו החצי חתיכה מבגד אחר ולעשות ציצית חדשים על הכנפות החדשים וכ"ש שיכול לעשות מן החצי טלית שלם דהיינו שיעשה ב' ציצית על הכנפות המחודשים. ואם ירצה לחבר החלקים שנתחלקו אחד לחבירו י"א דצריך מתחלה להתיר הציצית מן חלק אחד ואח"כ יתפרנו ואחר שיתפרנו יטיל בו ציצית דאם לא יתיר הוי בכלל תעשה ולא מן העשוי אבל רוב האחרונים מקילין וסוברים דזה לא הוי בכלל תולמ"ה ומ"מ טוב להחמיר לכתחלה:

י

(י) תוך ג"א – אבל למעלה מג' אצבעות יכול לתפרו לכו"ע דלפירש"י הלא שם אין מקום ציצית כנ"ל סימן י"א ואין לחוש שיקחנו לציצית ולפירוש רב עמרם גאון אית ביה תורת בגד. ואפילו אם הכנף ההוא נקרע לגמרי מן הבגד עם ציציותיו אפ"ה מותר לחבר הכנף והציצית כשר והט"ז פליג ופוסק דצריך להתיר הציצית מן הכנף הזה ולהטילו מחדש אחר התפירה ויש להחמיר וכנ"ל בסק"ז:

יא

(יא) בחוטי צמר – אלא בשאר מינים והכל יודעים ששאר מינים אין פוטרין א"כ לא יבוא לצרף אותו החוט. וה"ה דיש להקל גם בשאר מינים אם תופרו במין אחר:

יב

(יב) משום דנקרע וכו' – ה"ה אם לכתחילה בעת עשיית הבגד תפר חתיכת בגד פחות משלש לשפת הבגד הן באורך הן ברוחב והטיל בה ציצית בחתיכה זו פסולה לדידיה דהוי כמאן דפסיק אף שתפרו להבגד ואם יטיל ציצית למעלה מאותה חתיכה התפורה יהיו הציצית רחוקים מקצה הבגד יותר מג' אצבעות ופסול ע"כ יראה אז לתפור תחת הכנף חתיכת בגד של שלש על שלש ועיין לקמיה בס"ק ט"ז:

יג

(יג) ואי עבד וכו' – ר"ל אפילו עשה ציצית חדשים בחתיכת הכנף ההוא אחר שתפרו להטלית אפ"ה לא פטר להטלית דתפירה לא חשיב חיבור בזה וכמאן דפסיק עדיין חשיב אם מתחילה נקרע הכנף לגמרי מן הבגד:

יד

(יד) כל שהוא כשר – ר"ל אפילו הציצית שהיו בו בעת שנקרע ויש מחמירין בזה וס"ל דמיפסלו הישנים וצריך להטילם מחדש אחר התפירה ועיין בבה"ל:

טו

(טו) וי"א דלר"ע וכו' – ס"ל דתפירה חשיב חבור ולא מיפסל אלא ציצית שהיו בו בעת שתפרו משום תעשה ולא מן העשוי ועיין בט"ז דחולק על השו"ע וכתב דכו"ע מודים דאם לאחר שתפרו הטיל בו ציצית דכשר וכ"כ הב"ח ושיורי כנה"ג והגר"א וכן הסכים בארה"ח אבל מ"מ לצאת ידי דיעה הראשונה יתפור תחת הכנף מטלית שיש בו ג' על ג':

טז

(טז) יצא את כולם – ע"כ נוהגין לתפור בכל כנף מהטלית חתיכה של בגד שלמה משלש על שלש משום דבכמה בגדים מצוי שאפילו הם חדשים יש בהם תפירה תוך ג' ויש פסול לדעת ר"ע לפי דיעה הראשונה וכנ"ל בס"ק י"ב:

יז

(יז) היכא דאפשר – והיכא דלא אפשר נקטינן דסברת ר"ע עיקר וגם דתפירה חשיב חבור:

יח

(יח) מנקב – מיירי בשלא תפרו וקמ"ל אע"ג דלא נשתייר מלא קשר אגודל וכמו שכתב לעיל סימן י"א ס"י דלא בעינן שיעור זה אלא בשעת עשייה. ואם ירצה לתפור הקרע אז אם הבגד של צמר יתפרנו בחוטי שאר מינים וא"צ להתיר את הציצית מהכנף ולחזור לתלותה שנית אחר שתפר כיון דלא נפסל הכנף ואם הבגד הוא של שאר מינים אסור לתפרו בחוטין של מין הבגד לדעת רש"י דשמא ישייר בחוטין לשם ציצית ואף דיש שם ציצית לא פלוג בזה אלא יקח חוטי מין אחר ויותר טוב שלא יתפרנו בחוט לבן רק בחוט צבוע שאין נוהגין עתה לעשות הציצית רק לבנים וע"כ אין לגזור שמא ישייר מחוט התפירה לשם ציצית:

יט

(יט) כשר לכו"ע – דלרש"י כיון שהבגד הוא של צמר אין לחוש שישייר בחוטי שאר מינים לשם ציצית ולר' עמרם כיון דנשתייר כל שהוא לא נתבטל מתורת בגד וכנ"ל בסעיף הקודם וכ"ש דלי"א שבסעיף הקודם כשר הכא כיון דהטלת הציצית היה אחר התפירה:

כ

(כ) לא יתפור – ר"ל באותו המין אבל במין אחר יש להקל ויותר טוב בחוט צבוע וכנ"ל בס"ק י"ח:

כא

(כא) ואם נקרע וכו' – ר"ל שנקרע כולה מנקב עד סוף השפה לכן איכא לספוקי דאף אם הבגד הוא של צמר ויתפרנו בחוטי שאר מינים דלרש"י בודאי מותר אפ"ה אפשר דלרב עמרם פסול דכיון דלא נשתייר כל שהוא הלא מבואר בסעיף הקודם דלדיעה הראשונה כמאן דפסיק דמי ולא יועיל תפירה אף אם ירצה להטיל ציצית אח"כ ואפשר דהכא עדיף דהלא הכנף הוא שלם משני צדדיו ורק באמצע נפסק וזהו הספק של השו"ע ועיין בט"ז שחולק ופוסק דאין כאן ספק דלכו"ע אם הטיל בו ציצית לאחר התפירה דכשר. ומ"מ יותר טוב שיראה קודם התפירה לתת תחת הכנף חתיכת בגד של שלש על שלש ויצא ידי הכל ואם א"א לו יש להקל כהט"ז דבלא"ה הלא כתבנו בס"ק ט"ו דדעת האחרונים דתפירה מחשיב חבור ומועיל אף בנקרע הכנף לגמרי ממקומו:

כב

(כב) של משי – דאם הוא של צמר כבר נתבאר דאין לחוש כלל ומותר להמצא תפירה אף תוך ג':

כג

(כג) בחוט משי – וה"ה אם הטלית של שאר מינים דוקא אם החוט הוא מאותו המין גופא אבל אם החוט ממין אחר יש להקל דבודאי לא יוכל ליקח אותו החוט לציצית דהרי אינו פוטר אלא במינו:

כד

(כד) לבן – דאם הוא צבוע ג"כ אין לחוש כלל שמא יקחנו לציצית דאין אנו נוהגין לעשות ציצית צבועים כמש"כ סימן ט' ס"ה:

כה

(כה) למטה מג' וכו' – דשם הוא מקום הציצית אבל כשהתפירה למעלה מג' ולמטה מקשר אגודל אין לחוש שיקחנו לציצית כמש"כ סימן י"א. וסביב הנקב אסור לתפור בחוט לבן ובטליתות שלנו שהם של צמר אין להקפיד כלל כנ"ל:

כו

(כו) בכל מקום – ר"ל אם נקרע ונשתייר ממנו כל שהוא וכה"ג המבואר לעיל בס"ה:

א

מג"א סק"ג לזה אמר כנף וכו'. ע' בלבוש שכ' דצריך לטעמא דש"ע אף אם יש באותו חתיכה שיעור חיוב ציצית דלא הוי תולמ"ה:

א

בטלית אחר. עבה"ט וכ"כ בבר"י בשם תשובת גדולים דאפילו מחדש לחדש מותר ע"ש:

ב

בבגד אחר. עבה"ט וכתב בבר"י בשם תשובת מהר"י מולכין ומהר"מ בן חביב כ' מי שנפסק בטליתו ב' או ג' ציצית וצריך לעשות אחרים מ"מ אם נשאר כשר אפי' אחד אין להתירו מהטלית להשליכו שגם בזה יש משום בזוי מצוה. אך אם רוצה לעשות ציצית נאות יותר או שגם הראשונים נאים אלא שבלו קצת ואינם חזקים כ"כ מותר להתירם לעשותם חדשים ע"ש וכתב בספר בית יהודא שמותר להתיר כריכות הציצית אף שהם מכוונים בגימטריא לשם הוי"ה אין בזה בית מיחוש:

ג

ולא מן העשוי. עבה"ט ומברכ"י הביא משו"ת נכפה בכסף שכתכ דבכה"ג שיתיר השני ציצית שבחלק האחד ויתפרנו עם החלק השני ואח"כ יעשה שני ציצית חדשות גם הב"ח מודה להתיר בכה"ג ע"ש והדברים צ"ע לדעת הב"ח בזה וצ"ע בגוף הספר שם:

ד

לדעת רש"י. עבה"ט וכתב הרדב"ז ח"ב סי' של"ו טלית שנקרע תוך ג' ולא הגיע הקרע עד הנקב אשר הציצית תלוי בו ולא נפסק אלא נקרע מצד אחד והשני שלם מותר לתפור אותו אך כדי לצאת שיטת רש"י יתפור אותו בחוטין שאינם ממין הציצית והטלית. ואם נפסק לגמרי לא יתפור כלל ואפי' בחוט משי או קנבוס עיין שם:

א

וליתנ' בטלית אחר ואין בזה משום ולא מן העשוי בפסול דהא צריך לחזור ולתקנ' כאן כמו בתחל' עכ"ל רש"י פי' דה"א שיש כאן מן העשוי בפסול לגבי בגד זה דהא בעי' על כנפי בגדיהם וכמ"ש המחבר בסמוך קמ"ל דלא:

ב

שלא להניחם וכו'. כי אז יש איסור שמבזה טלית של מצוה בחנם ונ"ל דאין בכלל זה מי שמתיר ציציותיו כדי לעשות אחרים נאים מהם דלא חיישי' בזה לבזיון הראשונים:

ג

אין בו משום תעשה. דהציצית שנשארו אין שום פסול עליהם והטעם בב"י בשם תשוב' הרשב"א וז"ל שאם אתה אומר טלית שנקרע' קצתה תהא פסול' אא"כ התיר כל ציציותיו דכיון שהלכו להם מקצתם שהכשירו מתחל' כשנתלה בה ציצית אחרי' לתשלום הד' ה"ל קמאי ולא מן העשוי וליתא דתני' ושוין שלא יביא אפי' אמה על אמה ובה תכלת ויתלה כו' אלמא שכל שאר כנפים לא נפסלו משום תעשה ולמ"ה אע"פ שנקרע וניטל מקצתו וכיון שכן מ"ל אם נקרע מקצתה או חלקוה לשתים הכל כשר כו' עכ"ל מבואר מזה דכמו שאם ניטל מקצתו לא נפסלו הנשארים אע"פ שאח"כ יעשה חתיכת בגד אחר תחת אותו הניטל כך הוא בטלית שחלקו לשנים יכול לעשות מן החצי טלית שלם דהיינו שיעשה ב' ציצית על כנפות המחודשים בו ואם ירצה יצרף לאותו החצי חתיכה מבגד אחר ולעשות ציצית חדשים על הכנפות החדשים והציצי' הראשונים לא נפסלו: וראיתי למו"ח ז"ל שכ' על תשו' זו דאין הכשר אלא דוקא כשמתעטף בכל חלק לבדו אבל אם מצרף לכל חלק חתיכה אחרת אפי' אין בחתיכה אחרת שום ציצית יש בראשונות משום לא מן העשוי שהרי כשהתחיל לתפור האחרת בקרן א' נתבטל אותו הכנף ואין שם אלא ג' כנפות וכשתפרה אח"כ את כולה נעשה בת ד' כנפות ואיכא בראשונות ולא מן מן העשוי עכ"ל. ול"נ לע"ד דבהדיא כתב הרשב"א שאין על הראשונות שום פסול כלל והראיה שלו מבוארת ע"ז שלא יביא כנף אמה על אמה ובה תכלת כו' משמע אם אין בה תכלת יכול לתופרה לזה ולהטיל אח"כ ציצית ואין בזה ולא מן העשוי כלל וגדולה מזה ראיתי בד"מ שכתב בס"י וז"ל טלית שיש לה ד' ציצית וחלקן לשנים מותר ואין בזה משום תולמ"ה כו' תשו' הרשב"א סי' רי"ז עכ"ל. והיא התשו' רשב"א שהביא ב"י ותמהתי מאוד על הבנתו זאת (היא) ברשב"א דהרשב"א לא נתכוין אלא שלא נפסול הראשונים אלא מתכשרים כשיעשה אח"כ עוד אחרים כי אותן שהיו בחתיכה שניטלה משם נתבטלו מן הבגד וה"ה טלית שנחלק לשנים כל חלק מהם נתבטלו הציצית שבחלק השני ממנו וא"כ היאך נימא שע"י התפירה יתחברו הציצית ודאי הוי זה משום תעשה וכו' טפי מברייתא דאמה על אמה ממקום אחר ובה תכלת דהוי משום תעשה כו' אלא שבזה שנחלק לשנים צריך להתיר הציצית של חלק א' מהם ואחר שיתפרם יחד הוי זה החלק שאין בו ציצית כמו תוספת על חלק הראשון שיש בו ציצית דהרי יש בו חלק שראוי להתעטף ואח"כ עושה ציצית מחדש בחלק השני שהוא תוספת לראשון כנ"ל:

ד

ורב עמרם פי' כו'. יש לי מקום עיון בדברי הש"ע ואעתיק הסוגי' ופי' בקיצור פ' התכלת תנא טלית שנקרעה חוץ לג' יתפור תוך ג' רמ"א לא יתפור וחכ"א יתפור ושוין שלא יביא אפי' אמה ע"א ממקום אחר ובה תכלת ותולה בה והנה פרש"י הביאו הש"ע. וכן הרא"ש בשם רע"מ וז"ל חוץ לג' יתפור כיון דאית ביה ג' על ג' אית ביה תורת בגד תוך ג' לא יתפור דלית ביה תורת בגד וכמאן דליתי' דמי ואע"ג דתפירה כמאן דפסיק דמי ולא רמינן בי' ציצית ואי רמי ביה לא פטר לי' לטלית ושוין כו' דעל כנפי בגדיהם בעי' וכנף זה לא היה עם בגד זה בשעת עשיה עכ"ל והתוס' שם קודם אותו הדף במאי דאמרי' שלא יעשה סדין בציצית גזירה שמא יקרע סדינו תוך ג' ויתפרנו והתורה אמרה ולמ"ה וז"ל לכך נרא' תוך ג' היינו שנקרע הכנף שהציצית תלוי בה ולא נשתייר ג' והוי כאלו נפסק לגמרי אבל נשתייר בו ג' לד"ה חבור מעליא הוא עכ"ל ובנ"י כ' בשם רע"מ וז"ל חוץ לג' כו' טלית שיש בו ציצית ונקרע הכנף סמוך לציצית אם הוא חוץ לג' יתפור שהרי לא נתבטל הציצית כיון שנשאר שיעור שלה להיות כנף דהיינו גע"ג תוך ג' אם נקרע תוך ג' בטל הציצית מיד שלא נשתייר בו שיעור כנף וכשחזר ותפרו ה"ל תעשה וכו' עכ"ל וסבר הב"י וכן בש"ע שיש חילוק בין נ"י להרא"ש לענין אם מהני ציצית אחרים דלנ"י מהני ולהרא"ש לא מהני משמע כאן שמפרש נקרע היינו שכולו נפסק מהבגד אלא שהחילוק הוא באיזה מקום נקרע אם תוך ג' או חוץ לג' וע"כ כ' דנשתייר כ"ש כשר ומשמע אפי' הציצית הישני' ולעד"נ דכל הדיעות שוין הן התו' הן הרא"ש אליבא דרע"מ הן הנ"י אליב' דרע"מ דלפי הנראה א"ל שום פסול בחתיכת בגד שנקרע' כול' ונתחבר' מחדש ע"י תפיר' מלעשות בה ציצית אח"כ כי בודאי נהיו לאחדים ע"י תפיר' ומ"ל אם נקרעו ונתחברו או נתחבר בתחלת עשיית הבגד בקצהו חתיכה קטנה ע"י תפירה וכי ס"ד לומר שאותו הכנף לא יעשו שום ציצית באותה חתיכה שנתחבר והלא עיקר הקפיד' בברייתא דלא יביאו אמה על אמה ובה תכלת כו' משמע אבל להביא חתיכה אחרת בלא תכלת ולתופר' ולעשות בה ציצית אח"כ שרי אלא נלע"ד דכולהו לא מיירי אלא מפסול ציצית הראשונים וכ"מ לשון הרמב"ם נפסק הכנף שבה ציצית חוץ לג' תופר' כו' עכ"ל ש"מ דעיקר הקפיד' מחמת ציצית שישנן כבר וע"כ כ' נ"י שאם נפסק הכנף סמוך לציצית פי' שנקרע חתיכה של הכנף כול' אלא שמחובר למט' תלוי' בקצ' הבגד ונשאר שם בקצ' במקום החבור ג' על ג' הוה הכנף עדיין מחובר לבגד וה"ל כאלו לא נקרע הכנף והציצית שבו כבר או עשאן בעת ההיא בכנף המדולדל לא נפסלו ויוכל לתפור הקרע אם ירצה אבל בשלא נשתייר בחבור שלמטה גע"ג הוי כאלו נקרע כלן והציצית שבו כבר או יעשה בעת ההיא פסולים אלא צריך שיתירו אות' יתפור הקרע ואח"כ יעש' מחדש וגם דברי הרא"ש מתפרשים בדרך זה דמ"ש ולא רמינן בו ציצית פי' בעודו קרוע ולתופרו אח"כ גם בת"ה סי' מ"ו משמע שפיר לפי דברי הרא"ש בנקרע ותול' למט'. ועפ"ז מתיישב אח"כ שפי' ושוין כו' פי' אעפ"י שיש מי שמתיר אפי' תוך ג' היינו כיון שעכ"פ עדיין מחובר הוא משא"כ כשרוצה להביא ממקום אחר וה"ה ממה שנפסק מבגד זה לגמרי ובו ציצית לא מהני משום תעשה וכו' ומוכרח לומר כן דאי תפרש דברי הרא"ש דבתוך ג' אפי' אחר התפיר' לא רמינן ביה ציצית וע"כ לומר הטעם דפסול משום דלא הוין הציצית בבגד אלא בכנף שהוא דבר מיוחד בפ"ע כיון שנתפר שם א"כ אין שייך תולמ"ה בפסול דהא ציצית שתעשה כאן יהיו עשוי' אחר מעשה התפירה ולא עשוי' כבר ולמה אמרו בגמ' גזיר' שמא יקרע סדינו תוך ג' ויתפור וה"ל משום תולמ"ה וע"ק א"ת שלא מהני עשיית ציצית בחתיכ' המחובר' בכנף ע"י תפיר' היאך תעשה הציצית למעלה מאותה החתיכה א"כ יהיו הציצית שיעור גדול מן קצה הבגד וע"כ לומר שאין תקנה לאותו בגד וזה מן הנמנע אלא כדפרישי' עיקר וא"ל ממ"ש בסי' י"א ס"י שאם נתקו חוטי הערב עד שלא נשא' בו כשיעור דכשר דהתם עדיין הבגד שלם מכל צדדין אלא שנתקו למטה מנקב הציצית דאז ודאי לא נתבטל הכנף מן הבגד ובזה אין חילוק בין תוך ג' בכ"מ יכול לתפור זה נ"ל ברור אף שמדברי ב"י בשם מהרי"א לא משמע כך מ"ש לע"ד נכון. ומו"ח ז"ל מכשיר אם נעשו אח"כ ציצית ולדעתי כל המחברים כיוונו לזה:

ה

ואם נקרע ונשתייר וכו'. זה קאי אנקרע מנקב הטלית ולמטה ומ"ש ואם נקרע לגמרי ותפרו ואח"כ הטיל' כו' כצ"ל ולא הבנתי מקום ספק בזה דהא עדיין תורת בגד עליו אף אחר שנקרע דהא לא ניטל ממנו והוא שלם מב' צדדיו רק שיש קרע מנקב הציצית ולמטה כי תפרו אמאי לא מהני דהא תפירה חבור הוה והא אפי' אמה על אמה ממקום אחר אין איסור אלא כי איכא בה תכלת משום תעשה כו' וכמ"ש הטור ר"ס זה שאינו יכול ליקח הכנף עם הציצית ממקום אחר כו' משמע אבל הכנף לחוד מותר לתופרו ואח"כ יעשה בה ציצית כי כבר נתחבר לבגד והיו לאחדים דהא מצינו בס"ת שצריכה להיות כולה ספר אחת ועיקר עשיית' ע"י התפירות שמחבר את היריעות ולמה לא תהני כאן חיבור התפירו' לעשות בה אח"כ ציצית וכ"ש בזה שאינו תופר אלא הקרע לחוד וצ"ע מההי' ספיקו בזה:

ו

למטה מג' כו'. דשם הוא מקום ציצית ואתי למטעי שיבא לצרף חוט התפירה עם הציצית:

א

[בט"ז סק"ג] וחלקן לשנים מותר לחזור ולחברו ואין בזה משום תעשה ולא מן העשוי כצ"ל:

ב

(במ"א סק"ד) ולי נראה דכשר כו' לכאורה צ"ע דמה בין זה להא דבסעיף ב' דהא הכי נמי אם תופר לחתיכה אחרת הוי כמביא ב' כנפות עם ציצית ותופר לבגד אחר דפסול וצ"ל דדוקא התם שכנף זה לבד אין בו שיעור בגד לכן מפסיל הציצית שבו. ולכך כשתופר אח"כ הו"ל תול"מה משא"כ בזה כיון שבכל חלק יש בו שיעור להתעטף לא נפסלו הציצית שבו. ולכן שפיר דמי לחבר לו אף חתיכה אחרת ועפ"ז י"ל דעת הב"ח דס"ל כיון דכשמתחיל לתפור מתבטל הכנף ונפסלו הציצית שבו וא"כ כשחוזר ותופר הוי כמביא ב' כנפות עם ציצית פסולין ותופר בבגד שפסול כההוא דסעיף ב' ונדחה הראיה שהביא המ"א מההיא דנקרע חוץ לג' דהתם היתה תחלת עשייתו בבגד זה בכשרות וכמו שמחלק בס"ק ג' ור"ל דאע"פ שעתה אין בכנף זה שיעור בגד מ"מ מתחלת עשייתו אלו היו כשרים לבגד זה עצמו משא"כ לצרפו לבגד אחר דלא היו כנף זה שכר לבגד זה והוי כתחלת עשייתו בפסול וא"כ הכי נמי כיון שהוא מחברו לחתיכה אחרת והרי כבר נפסלו הציצית כאלו שנתבטל הכנף וכשתופר הכנף הוי התחלת עשייתו בפסול לגבי החתיכה אחרת וכההיא דסעיף ב' כו' ואפשר שזה ג"כ דעת הד"מ שהביא הט"ז שמפרש דברי הרשב"א לענין אם מותר לחזור ולחברו משום דס"ל דלחבר הטלית עצמו עדיף שאע"פ שנפסלו ע"י שבתחלת התפירה מתבטל הכנף לא איכפת לן בזה כיון שתחלת עשייתן לבגד זה היו בכשרות שפיר חוזרין ונכשרים מא"כ לצרף לחתיכה אחרת הוי כתחלת עשייתן בפסול וכדעת הב"ח גם אין ראיה מהך דושוין כו' דמשמע הא בלא תכלת שפיר דמי להביא שם אמה על אמה מבגד אחר ולעשות בו ציצית כמו שכתב הט"ז דיש לדחות דלא מבעיא קאמר דאפילו להביא אמה על אמה ובה תכלת מבגד אחר. דסד"א כיון שכל הציצית היו תחלת עשייתן בכשרות דפסול שהראשונים נפסלו ואין חוזרין להכשירן דלגבי החתיכה החדשה הו"ל תולמ"ה ואפילו תימא דתרוייהו חד טעמא הוא מ"מ נקט ובה תכלת שזה דומה לפלוגתא שנקרע תוך ג' דמיירי שיתפור עם תכלת גם י"ל דבלא תכלת אין כאן פסול רק מחמת ביטול הכנף ולפי זה כשמתחיל לתפור באמצע שפיר דמי וכמ"ש באליהו רבא ולכך נקטו בה תכלת דבכה"ג בכל גוונא פסול והרשב"א לא מיירי רק לענין להשלים הציצית על אותו הטלית עצמו ואהא מייתי שפיר מהא דושוין כו' דקמאי לא נפסלו:

ג

(ט"ז ס"ק ד') וכן הרא"ש וכתב עוד בשם רע"מ כצ"ל:

ד

סעיף ה' בש"ע) בשעת הקרע כאן צריך לציין ס"ק ה' בט"ז: