שולחן ערוך, אורח חיים ט״ז: שיעור טלית. ובו סעיף אחד: – עם 21 מפרשים

א

שיעור טלית. ובו סעיף אחד:
שיעור טלית שחייב בציצית שיתכסה בו באורך וברוחב ראשו ורובו של קטן המתהלך לבדו בשוק ואינו צריך אחר לשומרו: הגה ואז חייב בציצית ודוקא שהגדול לובשו פעמים עראי ויוצא בו לשוק [ב"י בשם בן חביב ובשם מהרי"א]:

א

האריך הרב בעל עטרת זקנים הרבה בפילפולו תקצר הנייר מלהכיל ולכן הוכרחתי לקצר באומרים:
שיעור מה שנהגו רוב ההמון ללבוש ציצית במלבוש קטן ככף איש דאפי' קטן בן ה' אינו מכס' בה ראשו ורובו וגם לא נמצא שום גדול בן י"ג שנים שלא יהא בוש לצאת אפי' באקראי בשוק מנהג כזה ראוי לבטל כי הכל מברכין ברכה לבטלה (עיין בעט"ז):

א

ורובו של קטן. היינו כשהוא בן ט' בתשו' רמ"א מפלפל האיך יוצאין בד' כנפות הקטנים מזה השיעור ותי' דמוטב לילך בהם מלילך כל היום בלא ציצית ובד"מ סי' ט' כ' ללמד העם שיברכו בבוקר על טלית גדול ויפטרו את הקטן וילכו בו כל היום ומ"מ אם אפשר לאדם שיעשה גדול שהוא כשיעור מה טוב ומה נעים עכ"ל. וכ' מט"מ בשם מהרי"ל דיש לעשות הכתפים רחבים דלא ליתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ויבטל ליה. מ"א. ובספר פרי הארץ כ' בשם ספר דרך חכמה ששיעורו ג' רבעי אמה באורך וחצי אמה ברוחב ושיעור טלית גדול הוא שיכסה ראשו ורובו בעטיפה ויגיע עד החזה ע"ש. כ' האר"י ז"ל טלית קטן יותר טוב שלא יהי' בו בתי זרועות אם לבש הטלית ונתקפל קצת כדרך לובשי בגדים ואחר שנתקפל אין בו כשיעור כדי להתכסות ראשו ורובו כתב בתשו' בית יעקב סק"ו דכיון שעומד להתפשט כפשוט דמי אף שלא נתפשט עדיין והרי יש בו כשיעור ע"ש ועיין בבני חייא. הטלית קטן שיש בו כדי לכסות ראשו ורובו וע"י התפירה אין בו כשיעור פטור מציצית. שם סי' ס"ו וכ"כ בלקט הקמח:

ב

עראי. ואם גדול מתבייש לצאת בו עראי לשוק אין לברך עליו. ואם הוא יוצא בטלית שאחרים אין יוצאין בו בטלה דעתו מ"א ועי' ט"ז עי' בשכנה"ג ובס' פרי הארץ סי' א' ובע"ת:

א

מנחות מ"א

ב

רמב"ם פ"ג מהל' ציצית

א

ס"א באורך וברוחב. א"ח וכן משמע לשון מתכסה בו:

ב

ודוקא כו'. טור וגמרא שם וכפירש"י והרמב"ם וש"ע השמיטו ופירש רי"א ורי"ח דמ"ש והגדול כו' לא לשיעורא אלא לדינא אם הגדול לובשו עראי דחייב דקטן לאו בר חיובא הוא וז"ש בסיפא אין הקטן כו' אע"פ כו' ולא קאמר או שאין הגדול כו'. וקשה להולמו כמ"ש מ"א דא"כ ל"ל יוצא הל"ל לובשה ועוד תיקשי למ"ד חובת טלית ועוד מאי פריך והא אנן תנן אין כו' ואין לומר דפריך אמ"ש דוקא שהקטן מתכסה כו' דזה לא שייך לארעי ובלא"ה א"א ליישב שהיא מפרש בפירושו לפ"ט דכלאים אין עראי בלבישתן וכ"כ בחיבורו בפ"י הלכה י"ח וא"כ מאי פריך הגמ' וע"כ גירסא אחרת ה"ל להרמב"ם ומזה למד דין הנ"ל המתהלך לבדו כו' דוק אבל הטור והג"ה מפרשים כפירש"י דלא כרי"ח:

א

ואז חייב בציצית – עיין במ"ב במה שכתב גדול הלובשה פי' דבזה מיירי השו"ע ולענין ארבע כנפות של קטן שהגיע לחינוך שחייב אביו להטיל בו ציצית כמבואר לקמן בסימן י"ז משערין בראשו ורובו של קטן כמות שהוא ואם בר שית הוא משערין בראשו ורובו שלו וחייב אביו מדרבנן להטיל בו ציצית. פמ"ג במ"ז. ומש"כ עוד במ"ב אם דרך אנשי המקום שהגדולים וכו' אף דבב"ח נזכר סתם והגדול יוצא בו בקבע והובא במ"א מ"מ נ"ל פשוט דכוונת הב"ח הוא כן דאל"ה בטלה דעתו אצל כל אדם וגם לשון הגמרא והגדול יוצא בה דמינה דייק הב"ח את דינו דוקא בארעי ולא בקבע מוכח כן ובזה נסתלקה השגת הע"ת מעל הב"ח והכנה"ג. וזה נל"פ שהוא כונת המ"א במה שסיים בסוף דבריו וסתם דאם הוא יוצא בטלית שאחרים אין יוצאין בו בטלה דעתו ולא פירש דוקא באקראי משמע דאפילו בקבע ולא כתב לנו שום רמז שהוא נגד דברי הב"ח מורה לנו בזה שהוא אינו סובר כמו שפירש הא"ר את דברי הב"ח דלא אמרינן בטלה דעתו היכא שהוא הולך בו בקבע דליתא ועוד נראה בפשיטות דאפילו טלית שהקטן מתכסה בה ראשו ורובו אם אין דרך שום גדול לילך בו בשוק אפילו באקראי אף שהוא יוצא בה באקראי ג"כ בטלה דעתו ולדעת המ"א שפסק כהג"ה ראוי להחמיר שלא לברך עליו וזה ג"כ כלל המ"א במילותיו הקצרות תדע דהא אדסמיך ליה קאי דמיירי בטלית שהקטן מתכסה בה ראשו ורובו [ועיין בפמ"ג שדוחק מאד בביאור דברי המג"א ופירש שסוף דבריו הוא כדמות ראיה לדברי הב"ח וקאי על טלית שאין בו שיעור ראשו ורובו ולא נהירין דבריו גם בספר מחצית השקל לא משמע כן אלא הוא דבר בפני עצמו ואדסמיך ליה קאי וכן מוכח בספר ארצות החיים] ולפ"ז נראה דאפילו אם הוא הולך בה בקבע בטלה דעתו אך אפילו את"ל דכיון שהוא הולך בה בקבע לשוק לא אמרינן בטלה דעתו אצל כל אדם מכיון שהבגד חשיב בגד אצל קטן שיש בו כדי לכסות ראשו ורובו עכ"פ בזה שאין בו כדי ראשו ורובו של קטן לא מהני הליכתו בקבע כנלע"ד בעזה"י. ודע עוד דמה שכתבנו לקמן במ"ב ומה שנוהגין האשכנזים וכו' אין יוצאין בזה כלל הוא לכו"ע וכמו שכ' בספר ארה"ח דאפילו לדברי הב"ח שסובר דכיון שהגדול הולך בה בקבע הוא חשוב בגד דוקא אם הוא יוצא בה בקבע לחוץ דרך מלבוש בלי התבייש בה לא כן אלה המחבאים כנפי כסותם בלי יתראה החוצה כי באמת יתביישו לצאת בטליתים אלה הדומים לקמיעות על בגדיהם אין שום היתר בזה ועיין בב"ח ובט"ז ובכל האחרונים שכולם מצווחין ככרוכיא ע"ז:

ב

לשוק – עיין במ"ב במה שכתב והסכימו האחרונים להחמיר וכו'. לכאורה צ"ע לפ"ז בזמנינו איך אנו מברכין על ט"ק שלנו אפילו אם יהיה בו שיעור ארוך הלא אין דרך שום גדול לילך בו בשוק אבל באמת זה אינו דגדול נקרא בענינינו נער בן י"ג שנה כדמשמע מדברי הב"ח וארה"ח ולשוק שכתב בשו"ע לאו דוקא דה"ה על פתח ביתו ברחוב וכמש"כ א"ר ובודאי לא יתבייש נער בן י"ג שנה לילך בו בימות החמה לחוץ על פתח ביתו. עוד נ"ל פשוט בלא"ה דעי"ז לא בטל ממנו שם בגד ולא אמרו רק אם הוא מתבייש לילך בו מפני קיצורו דאל"כ אפילו אם יהיה בהטלית קטן כדי ראשו ורובו של גדול ואפילו אם יגיע עד קרסוליו ה"נ דיפטר מציצית וכ"ת ה"נ א"כ במקומות שהגדול מתבייש לצאת בו בט"ג בשוק ה"נ דט"ג יפטר מציצית אלא ודאי דכונת הגמרא הוא דוקא אם אנשי המדינה מתביישין לילך בו באקראי לשוק מפני קיצורו אז לא חשיב בגד משא"כ בענינינו שהביוש הוא מפני שדרך אותו הבגד ללבשו תחת בגדיו ולא על בגדיו לא בטל עי"ז מניה שם בגד ועיין במ"ב עוד מה שכתב לענין שיעור הבגד דדי בג' ריבעי אמה ונראה לכאורה דשיעור זה מהני דוקא אם הטלית נארג או נתפר כעין מרובע ובאמצע יש בית הצואר אבל אם נעשה צד אחד של הט"ק מלפניו ואחד מלאחריו ובאמצע הוא מחובר בצד אחד במקצתו ובצד השני מחברו לפי שעה בעת שלובשו ע"י קרסים יש לעיין אם די בשיעור הזה ואולי דמצרפינן צד אחד להשני גם לענין שיעור כמו דמצרפינן לענין שיהיה נקרא שמו בת ד' כנפות אבל א"כ נהיה מוכרחין לומר דמצרפינן אורך ורוחב של הבגד להדדי לחיוב של הט"ק בציצית ובאמת אין דין זה ברור דיש אומרים דבעינן כדי ראשו ורובו בין באורך ובין ברוחב עיין בארה"ח. ומ"מ נראה לי דאם הט"ק מחזיק בכל צד כשיעור אמה על אמה בודאי נוכל לסמוך ולברך עליו דאף את"ל דלא מצרפינן צד אחד להשני לענין זה הלא כמה אחרונים סוברין דשיעור אמה על אמה לבד הוא שיעור בגד החייב בציצית. ושיעור אמה הוא ששה טפחים ולא בעינן אמה שלנו. כתב הפמ"ג אם יש בהבגד כדי לכסות ראשו ורובו אלא שהוא לבוש בזוי ואין יוצא בו לשוק עראי וסתם ב"א יוצאין בו לב"ח דסובר תרתי בעינן וכמו שפסק הטור [וכמו שכתב המ"א בסוף דבריו להחמיר] אפשר דאין ה"נ בענינינו דאין ראוי לברך על טלית כזה דבתר דעתו אזלינן וצ"ע. ולכאורה הוא פלא דבודאי לא נתנה התורה שיעורין בכל אחד לפי דעתו גם דלא אמרו בברייתא והוא יוצא בה ארעי לשוק אלא והגדול יוצא בה ואפשר דלשון הב"ח בסימן זה עי"ש הביאו לספק זה אבל באמת הב"ח לא כוון לזה ויותר נראה לי דמה שהביא לו לספק זה משום דהוא כתב בא"א דלהב"ח אם הוא יוצא בה בקבע אף שאין בה ראשו ורובו ש"ק ואין שום אדם יוצא בה אפ"ה חייב דאזלינן בתר דידיה ולא אמרינן בטלה דעתו משו"ה מסתפק נמי להיפך משא"כ לפי מה שביררנו מתחלה אין שום ספק בזה דחייב:

א

בראשו במג"א וכתב מ"מ בשם מהרי"ל. נ"ב בשאילת יעב"ץ ח"א סי' כ' פליג ע"ז ממה שכתב הרשב"א בעירובין י' ד"ה ואצבעיים ומסתייע נמי ממה שכתב החכם צבי סי' נ"ט ע"ש:

א

[א] ואין צריך אחר וכו'. וכן לשון הרמב"ם, ופירש הטור דהיינו בן ט' שנים, וכן כתב הב"ח, אבל בספר החינוך פרשת שלח לך פירש דברי הרמב"ם בר שית או שבע. ועיין בתוס' ערכין דף ג' בדין הגיע לחינוך:

ב

[ב] ארעי ויוצא בו בשוק וכו'. מדנקט באקראי משמע דבקבע לא אמרינן בטלה דעתו וכו' וחייב, וכן פסק הב"ח ועיקר, אבל בעולת תמיד כתב על הב"ח ואינו נראה כי בטלה דעתו אצל כל אדם וכן פסק בלבוש, ובכנסת הגדולה כתב איפכא בשם הלבוש ולא דק עד כאן לשונו. ולא ירדתי לסוף דעתו דלא כתב הלבוש דבטלו דעתו אלא באקראי, אבל לא בקבע כדאמרן, ודברי כנסת הגדולה נכונים למבין. ועיין בב"ח ואחרונים שקראו תגר על אותן שיש להם ד' כנפות קטן משיעור הנזכר בסימן זה, ועיין לעיל סימן ח' סעיף ו', ואם סתם בני אדם אין יוצאין באקראי לשוק אף מי שיוצא בטל. ונראה דלאו דוקא בשוק דהוא הדין על פתח בית וברחוב:

א

קטן עיין מ"ש סי' ס"ב ובתשו' בית דוד ס"ח העלה דלא כבני חיי' דאמר דוקא אמה על אמה אלא דפחות מזה הוי שיעורא דציצית וכן העלה שם דמצטרף ארכו לרחבו ואם יש בהם כשיעור מהני ע"ש:

א

א) [סעיף א'] שיעור טלית וכו' ראשו ורובו של קטן וכו' ובטור כתב קטן בן תשעה שנים וכ"כ הב"ח וט"ז עו"ת אות ב' מ"א סק"א א"ר אות א' ר"ז אות א' ח"א כלל י"א אות ט' חס"ל אות א' לב חיים סי' צ"ט וכתב שכן דעת מרן ז"ל יעו"ש. שתילי זיתים אות ב' ודלא כמ"ש בס' החינוך פ' שלח לך כבן שש כבן שבע:

א

ב) שיעור טלית וכו' ראשו ורובו של קטן וכו' הגם בענין מדת שיעור הטלית שחייב בציצית ומדת שיעור טלית קטן וגדול נחלקו בו הפו' שהרב פרי הארץ ח"ח סי' א' כתב בשם ספר דרך חכמה ששיעור טלית קטן ג' רביעי אמה באורך וחצי אמה ברוחב ושיעור טלית גדול שיכסה ראשו ורובו בעטיפה ויגיע עד החזה, והוא ז"ל כתב שאין חילוק בין טלית קטן לטלית גדול והשיעור השוה בשניהם הוא אמה על אמה יעו"ש, והביאו יד אהרן בהגה"ט וש"ץ דף כ"ו ע"ב וכ"כ הכנה"ג בהגה"ט בשם ס' הזכרונות דף ט"ז דלענין שיעור אין חילוק בין טלית קטן לטלית גדול עכ"ל וכ"כ בס' בני חייא סי' ט"ו דשיעור הטלית הוא אמה על אמה ולזה נטה הרב בי"ד סי' ח' וכן הסכים הרב פרי האדמה ח"א דף כ"ג ע"א שצריך אמה על אמה והאמה בת ו' טפחים והטפח ד' גודלין מדודין ברוחב הגודל בפרק אמצעי שבגודל נמצא האמה כ"ד גודלין יעו"ש, ועיין ברכ"י אות א', ש"ץ שם, זכ"ל ח"א אות ט', סידור בי"ע בדיני ט"ק אות ג', וכתב שם הזכ"ל דהרב נחפה בכסף ד' ו' ע"ב שיער בקטן בן ט' אמה אורך וחצי אמה רוחב יעו"ש והחס"ל כתב וז"ל והסכמת רוב הפו' דשיעור טלית קטן הוא אמה טל אמה בת ה' טפחים ובבציר מהני לא יברך עליו ולא יצא בו בשבת לר"ה ועכ"פ אם אין לו אלא קטן מזה מוטב שילבשנו בלא ברכה ולא ילך כל היום בלא ציצית וכשמברך בבקר על טלית גדול יכיין לפטור את הקטן עכ"ל ועיין מ"א על ריש הסי' ומחה"ש ועוד עיין מ"ש בסי' ח' סוף אות כ"ז בשם החס"ל והעיקר מ"ש כאן בסוף או' זה אבל שם לחומרא בעלמא:

ב

ב) אמנם אנחנו אין לנו אלא דברי האר"י ז"ל שדבריו דברי אלהים חיים ודבר ה' בפיהו אמת וניתן טעם בסוד שכתב בשער הכוונות דרוש א' מדרושי ציצית ופע"ח פ"ב משער הציצית וז"ל דע כי כל ציצית הוא בחי' או"מ כנודע וכו' וזה ענין בחי' טלית קטן שאין בה עטיפת ראש וזרועות. אמנם הטלית הגדול הוא אור מקיף וכו' ואז שיעור הטלית ה"ה הוא כדי לכסות ראשו ורובו. נמצא כי הטלית אינו מלבוש רק עד השליש ת"ת שהוא רובו של גוף האדם עד החזה אשר משם יצאה הנו"ק מאחריו ומשם ואילך אין שם טלית. וזהו הטעם שהנשים פטורות מן הציצית עכ"ל, נמצא לפי דברי הרב ז"ל שכתב ט"ק אין שם עטיפת ראש וזרועות ומשמע הא עטיפת הגוף דהיינו עד החזה יש בה. וכ"כ בהדיא בפע"ח פ"א וז"ל אמנם הט"ק הוא מעטיף את הגוף ולא את הראש עכ"ל מדאמר מעטיף את הגוף משמע מפנים ומאחור כי כן הוא דרך ההעטפה. ששיעור טלית קטן הוא כדי להקיף כל הגוף מכל צדדיו פנים ואחור מן הצוואר עד סוף החזה חוץ מן הראש והזרועות וטלית גדול הוא כדי להקיף הראש והגוף עם הזרועות עד סוף החזה פנים ואחור וכ"כ הרב שם בפע"ח פ"א ובשער הכוונות דרוש ב' וז"ל ונמצא כפי זה שצריך להקפיד בשיעיר רוחב הטלית שיקיף כל ראשו וגם כל גופו עד החזה פנים ואחור ודי בזה עכ"ל והגם דכאן מדבר על טלית גדול ה"ה בטלית קטן כי כיון שהוא רמז אל אור מקיף צריך להקיף פנים ואחור כל אחד לפי בחינתו אם ט"ג ואם ט"ק. ומ"ש הרב עד החזה הוא עד ועד בכלל דהיינו עד סוף החזה כמ"ש הרב עד השליש ת"ת וכו' ועיד כתב אשר משם יצאה הנו"ק וכו' ומקום הני"ק הוא מסוף החזה עד למטה כידוע בכ"מ בדברי הרב ז"ל פע"ח שם פ"א ובע"ח שער כ"א פ"ב ובס' ל"ה פ"ב ובכ"מ:

ג

ב) ועיין להרח"פ ז"ל בס' לב חיים סי' צ"ט שכתב דהנכון לצאת י"ח לכ"ע לשער בט"ק שיהיה אמה וחצי שהם ל"ו גודלים באורך ואמה וחצי ברוחב ומה גם לסברת רבינו האר"י ז"ל דצריך לכסות גופו פנים ואחור עכ"ד יעו"ש, והא דנקט פנים ואחור יש לפרש דבריו ולומר דר"ל מלפנים ומאחור וחוץ מן הזרועות והראש כמש"ל בשם האר"י ז"ל. והגם לפי הנראה דברוחב די בפחות מן אמה וחצי י"ל דנקט שיעורא לכ"ע דאפי' לאדם גדול די זה השיעור דכן משמע מדברי האר"י ז"ל דמשערין כל אחד כפי מדתו כיון שהוא רמז לאור מקיף. ועיין מ"ש בן א"ח פ' לך לך אות י"א ואות י"ב:

ד

ב) המורם מכל האמור לצאת חובת מצית ציצית אליבא דכ"ע ולהנצל מספק ברכות כשיעשה הטלית קטן ימדוד על קומתו כמו בעת שעושה בגדים ויהיה ארכו שיעור כדי לכסות מן הצואר עד סוף החזה מלפניו וכזה השיעור מאחריו ורחבו כדי שיוכל להדביק הצדדין שאצל תחת אצילי ידיו זה לזה. (וא"צ למדוד בכל פעם שעישה טלית אלא פעם אחת ואח"כ ימדוד על הטלית) או יעשה כמ"ש הרח"פ אמה וחצי אורך ואמה וחצי רוחב. שהם ל"ו גודלין. ואם הוא אדם בינינו יכול לפתוח מן הרוחב כמו חמשה או ששה גודלין כאשר יראה הרואה ויהיה רחבו שלשים גודלים וארכו ל"ו גודלין ומקום סוף החזה הוא סוף העצמות שבאמצע גוף האדם שמלפניו שהם מכוונים תחת הצואר, וימדוד ביושר מתחת צואר עד סוף העצמות שבאמצע הגוף, שמשם יוצאה הפרסה המפסקת בין הלב והריאה ובין הכבד ובני מעיים, כידוע:

ה

ב) ושיעור טלית גדול הוא שיכסה כל הראש וכל הגוף עד סוף החזה פנים ואחור, כמש"ל בשם האר"י זלה"ה, ואם חסר מזה השיעור בין ט"ג בין ט"ק ילבשנו בלא ברכה ולא יצא בו בשבת לר"ה כמ"ש האחרונים ועיין לעיל סי' י"ד אות י"ג, ומ"מ יר"ש יחמיר לעצמו ויעשה אותו יותר גדול כדי שיהיה בו שיעור עטיפה להתעטף בו בשעת ברכה ויברך להתעטף בציצית כמ"ש לעיל סי' ח' סוף או' כ"ז יעו"ש:

א

ג) אם היה הטלית אורכו יתר על רחבו או בהיפך ובהצטרף הכל יש בו שיעור טלית כתב הבי"ד סי' ח' דמהני יעו"ש, והביאו א"א אות א' זכ"ל אות ט' וכ"כ הברכ"י אות א' בשם מהריק"ש, אבל בשם הרדב"ז כתב דלא מהני וכ"כ הזכ"ל שם בשם נחפה בכסף דף ו' דלא מהני יעו"ש, וכן נראה מדברי האר"י ז"ל שהבאנו לשונו לעיל דלא מהני, דכיון שהוא רמז אל אור מקיף צריך שיהיה שוה מכל הצדדין ולא יהיה מקום פנוי, ע"כ צריך ליזהר כשפותחין בית הצואר לט"ק שלא יעשה הנקב רחב ויהיה החזה אינו מכוסה בטלית אלא יפתח בית הצואר עד כדי שיכול להכניסו בראשו, או יסגור בית הצואר כדי שיהיה החזה מכוסה בטלית:

א

ד) אם לבש הטלית ונתקפל קצת כדרך לובשי בגדים ואחר שנתקפל אין בו כשיעור כתב בס' בית יעקב סי' ק"ו דכיון שעומד להתפשט כפשוט דמי יעו"ש, והביאו באה"ט סק"ו שתילי זיתים אות ב' עמודי השולחן על קיצור הש"ע סי' ט' אות ב' אבל אם היה בו כשיעור וע"י התפירה נתמעט מכשיעור פטור מציצית. בית יעקב שם סי' פ"ז וכ"כ לקט הקמח והביאו באה"ט שם, ועיין סי' יוד סעי' ג' ובדברינו לשם, והיוצא מזה דצריך ליזהר כשמודדין לעשות ט"ק להניח רוח מה שצריך לתפירה חוץ מן שיעור הטלית כדי שלא יתמעט שיעור הטלית:

א

ה) טלית קטן לא יעשה בו בתי זרועות כמש"ל בשם האר"י ז"ל טלית קטן אין בה עטיפת ראש וזרועות, וכ"כ הבאה"ט סק"א בשם האר"י ז"ל, והיינו בתי זרועות ארוכים כמו שעושין למלבוש העליון, אבל לעשות רק כמו נקב שנכנס בו הידים אין בו שום דבר כיון שאין הידים נכסות. וכ"כ שע"ת אות א' ועיין בדברינו לעיל סי' יו"ד אות י"ח:

א

ו) כתב מטה משה בשם מהרי"ל דיש לעשות הכתפים רחבים דלא ליתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ויבטל ליה עכ"ל והביאו מ"א ריש הסי' ר"ז או' ב':

ב

ו) אמנם הרב חמד משה ואדני פז ז"ל בסי' זה והמו"ק לעיל סי' ח' ובשאילת יעב"ן ח"א סי' ך' והרב תוספת שבת בס' הכלאים כאן ובסי' שס"ב כולם נצבו כמו נד לתמוה עד דברי מהרי"ל והמ"א הללו מדברי התוס' בעירובין דף יו"ד ע"ב ד"ה ואצבעיים דכתבו דלא שייך בעור העסלא שהוא כלי לומר אתו אוירא דהאי גיסא ואוירא דעלמא ומבטל ליה וכו' יעו"ש, והתו"ש הוסיף לתמוה שדברי התו' הללו הביאם המ"א עצמו בסי' שס"ב ס"ק ט"ז יעו"ש, ונראה שזה ג"כ כוונת הפרמ"ג בא"א אות א' שציין על מ"א סי' שס"ב ועל התו"ש יעו"ש, ומכח קושיא זו דחה היעב"ץ דינו של מהרי"ל הנ"ל וכתב דא"צ שיהיו הכתפיים רחבים, והביאו הער"ה אות א' ושע"ת אות א' אבל הרב פתח הדביר הביא קושית הפו' הנ"ל והקשא גם הוא מתוס' סוכה דף ז' ע"א ד"ה ויעמידנו וכו' יעו"ש, ותירץ וז"ל אלא אעיקרא דמילתא איכא למימר דגם מהרי"ל לא נתכוון אלא לכך שלא יהיו פחות מג' על ג' אצבעות וכמ"ש המחה"ש ז"ל בסי' זה וז"ל דלא ליתי אוירא לשון מושאל הוא זה ועיקר טעם שיהיו ניכרים היטב ויהיה על הכתפיים ג"כ תורת בגד ולא שם רצועות אבל אוירא דהאי גיסא וכו' לא שייך כאן לפי מ"ש התו' בעירובין וכו' הובא במג"א לקמן וכו' עי"ש, ולפי דברי הרב ז"ל ניחא וכו' וכן יש להכריע לע"ד בדעת מהרי"ל ז"ל מדכתב סתם לעשות הכתפים רחבים ולא יהיה שיעורא לרחבן, ואי מדינא דלא ליתי אוירא אתינן עלה איבעי ליה לפרושי שיהיה רוחב הכתפים יותר מחלל נקב בית הצואר כדמוכח מההיא דעירובין דף יוד ע"ב ומרש"י דכדי שלא יהיה כח לאויר לבטל צריך שיהיה העומד מרובה על הפרוץ, ומדלא אגמרא לן כמה שיעור רחבן ש"מ דלא אתי עלה מההיא דינא, וברוחב ג' אצבעות סגי ולישנא בעלמא נקט כדכתב הרב ז"ל עכ"ל, וז"ש לישב דברי הפי' אבל כבר כתבנו לעיל סוף אות ב' שצריך לעשות הטלית בענין שיהיה החזה מכוסה:

א

ז) בענין ברכת ט"ק ועטיפתו ולבישתו כבר כתבנו בסי' ח' על סעי' ו' וסעי' י"א יעו"ש:

א

ט"ז סק"א וגדול אינו מתבייש. דלשון זה מורה דדינא קאמר ולא רבותא לכן כתב דנראה דס"ל דתרתי בעינן:

ב

(שם) תרתי שיעורי למה לי. כלומר בשלמא לרמב"ם וש"ע לקמן קתני רבותא אבל אהטור קשה דס"ל דתרתי בעינן ובאמת ע"כ תרוייהו חד שיעורא ותרתי למה לי. וע"ז תירץ דלא הוי ידעינן שיעורא דקטן דאפילו בן ט' אין אחד שוה לחבירו ובגדול לחוד נמי לא סגי דאינם שוים ולכן חד שיעורא לאו סימנא בעלמא הוא לכן צרפו שני שיעורים יחד ודברי פרי מגדים בזה תמוהים אצלי:

ג

(שם) הם שלא בדקדוק ר"ל במה שהוצרך תרתי משום דהאי דאמר וגדול יוצא בו לאו שיעור' הוא אלא משום דהתחיל לומר טלית שהקטן מתכסה בו. ה"א דהקטן מתחייב בציצית לז"א וגדול יוצא בו דאין חיוב אלא בגדול אבל לא כלשון הטור שיהיה זה שיעור ומפרש הט"ז דברי רמ"א ג"כ על הכוונה זו ולא שפסק כהטור:

ד

מ"א סק"א. על הסמ"ק. דכתב שיעור חינוך:

ה

(סק"ב) הרמב"ם שיעור טלית. ר"ל בשלמא בגמרא דנקט טלית שהקטן מתכסה בו ה"א דהחיוב על הקטן לכך הוצרך לומר והגדול יוצא משא"כ הב"י דנקט שיעור כו' ש"מ דהחיוב על גדול רק דהשיעור היא בקטן:

ו

(שם) והב"ח כתב הביא מב"ח ב' דברים חדא דביוצא בקבע א"צ שיעור כלל אע"ג דלקמן כתב המג"א דבטלה דעתו היינו בעראי ולא בקבע. שנית דתרתי בעינן דשיעורא דקטן לחוד לא מהני. ועל ב' דברים אלו הביא ראיה מגמרא מדאמר יוצא לשוק דאי כפי' החביב דקמ"ל דהחיוב על הגדול לימא בקצרה והגדול לובש א"ו דזה הוא ג"כ שיעור ומוכח דתרתי בעינן וגם דין הראשון מוכח מדאמר יוצא עראי משמע בהא בעינן תרתי אבל בקבע סגי לחוד וא"צ שיעור' דקטן ודע לפ"ז יש ללמד זכות על העם שאין בטלית שלהם שיעורא דקטן ומברכים משום דכיון דלגבי מי שיוצא בו בקבע הוי האי טלית בר חיובא דהא לא בטלה דעתו מש"ה מברכין אפילו אותן המתביישין לצאת בו אפילו עראי כמו נשים שמברכין על מ"ע שהז"ג כמה שכתב המ"א סי' י"ד סק"ה עמש"ש ותבין מיהו יש לחלק:

ז

(שם) ובלבוש ואם הוא יוצא. היינו עראי אבל בקבע לא בטלה דעתו כמו שהביא תחלה בשם הב"ח:

א

בתשובת רמ"א /מהר"ם מינץ/ סימן ק"י מפלפל היאך יוצאין בד' כנפות הקטנים מזה השיעור ותורף דבריו דמוטב לילך בהם מלילך כל היום בלא ציצית וכתב ד"מ סימן ט' ללמד העם שיברכו בבקר על טלית גדול ויפטרו את הקטן וילכו בו כל היום ומ"מ אם אפשר לאדם שיעשה גדול שהוא כשיעור מה טוב ומה נעים עכ"ל, וכתב מט"מ בשם מהרי"ל דיש לעשות הכתפים רחבי' דלא ליתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ויבטל ליה: קטן. ובטור כתוב בן ט' שנים ונ"ל דס"ל דזהו שיעור חינוך כמ"ש התו' ריש ערכין דלא כמ"ש הב"ח דהטור חולק על הסמ"ק:

ב

כשהגדול לובשו. משמע מלשונו דאם הגדול מתבייש לצאת בו עראי לשוק פטור דא"ל שבא להורות שאין חיוב לקטן רק לגדול שלובשו לפעמים עראי כמ"ש בב"י ע"ש זה אינו צריך לפרש דהא הב"י נקט כאן לשון הרמב"ם שיעור טלית וכו' להורות דמשערין בקטן ובאמת החיוב על הגדול וא"כ מה חידש רמ"א בהג"ה אלא בא לומר דבהכי נמי תליא מלתא שהגדול לובשו וכו' וכ"מ בטור אלא שבד"מ לא העתיק אלא דברי הב"י וצ"ע, והב"ח כתב דאם יוצא בה בקבע אף על פי שאין הקטן מתכסה בה ראשו ורובו חייב ואם הגדול מתבייש לצאת בה לשוק אפי' באקראי אפי' לובש אותה בבית פטורה אפילו הקטן מתכסה בה ראשו ורובו עכ"ל וכ"מ בגמ' דאי כפי' הר"י חביב והרב"י הל"ל והגדול לובשה למה הזכיר יציאתו לשוק ואף הרמב"ם שלא הזכיר מגדול כלום י"ל דס"ל דמסתמ' כשקטן מתכסה ראשו ורובו אין הגדול מתבייש לצאת בו עראי לשוק וכ"מ בראב"ד ע"ש לכן יש להחמיר שלא לברך עליו אם מתבייש לצאת בו עראי לשוק וכ"מ בל"ח ולבוש ואם הוא יוצא בטלית שאחרים אין יוצאין בו בטלה דעתו:

א

(א) של קטן וכו' – והיינו בן ט' שנים. בתשובות רמ"א סימן ק"י מפלפל היאך יוצאין בד' כנפות הקטנים מזה השיעור ותורף דבריו דמותר לילך בהם מלילך כל היום בלי ציצית ובד"מ סימן ט' כתב ללמד העם שיברכו בבוקר על טלית גדול ויפטרו את הקטן וילכו בו כל היום ומ"מ אם אפשר לאדם שיעשה גדול שהוא כשיעור מה טוב ומה נעים עכ"ל. ויעשה הכתפים של הטלית קטן רחבים כדי שיהיו ניכרים ויהיה עליהם תורת בגד ולא שם רצועות:

ב

(ב) ואז חייב בציצית – גדול הלובשה לאפוקי אם אין בו זה השיעור של ראשו ורובו אז לכו"ע פטור אפילו אם הגדול יוצא בה באקראי לשוק אך אם דרך אנשי המקום שהגדולים ילכו בו בקבע לשוק ואינן מתביישין משמע מדברי הב"ח דחייב בציצית ועיין בבה"ל:

ג

(ג) כשהגדול – בן י"ג שנה:

ד

(ד) לשוק – או לפתח ביתו ברחוב אבל אם הגדול מתבייש לצאת בו אפילו באקראי לשוק לא חשיב כסות אפילו אם לובשו בביתו ויש חולקין בזה וס"ל דלא בעינן רק אם יש בו כדי לכסות ראשו ורובו של קטן והסכימו האחרונים להחמיר שלא לברך על ט"ק אף שיש בו כדי ראשו ורובו ש"ק אם הגדול מתבייש לצאת בו באקראי לשוק דאף שהוא יוצא בטלה דעתו אצל כל אדם. ובענין שיעור ראשו ורובו כתב בספר פרי הארץ בשם ספר ד"ח ששיעורו ג' ריבעי אמה באורך וחצי אמה ברוחב וכתב ע"ז המחצית השקל והארה"ח שאין סמך לזה מן הש"ס ובפרט במה שכתב חצי אמה ברוחב. ומנהג אנשי מעשה לדקדק שיהיה בו אמה מלפניו ואמה מלאחריו ונקב בית הצואר אין עולה למנין ובט"ק כזה יצא מן הספיקות ויכול לברך עליו ועכ"פ לא יפחות מג' ריבעי אמה באורך לכל צד דאל"ה יש בו חשש ברכה לבטלה כי כתבו האחרונים שמדדו ונמצא ששיעור ראשו ורובו של קטן הוא אמה וחצי ועיין בבה"ל. ומה שנוהגין האשכנזים שלוקחין חתיכת בגד קטן אחד מלפניו ואחד מלאחריו ותופרין בהם רצועות ועושין בהם ציצית אין יוצאין בזה כלל חובת ציצית ומלבד שמבטלין מצות ציצית מברכין ברכה לבטלה בכל יום ועוברים על לא תשא גם אסור לצאת בו בשבת וכמבואר בסימן י' וי"ג ע"ש. ועכ"פ העושין כן לא יברכו עליהן אלא יברכו בבוקר על ט"ג ובזה ילכו כל היום כיון שמכונים עכ"פ בזה שלא לבטל מצות ציצית כל היום אבל כל ירא שמים לא יסמוך ע"ז כלל אלא יעשה בגד ממש כל מדינה לפני מנהגו. ובאיזה מקומות נוהגין שהבגד הנקרא קאמיזע"ל או וועס"ט הוא פתוח מלאחריו ועושין בו ציצית בד' כנפותיו ואשרי להם רק שצריך ליזהר שיהיה רובו פתוח וכן בט"ק שעושין במדינתינו יזהרו בזה ועיין לעיל סימן יו"ד סעיף ז' ח' מה שכתבנו שם. כתב האר"י טלית קטן יותר טוב שלא יהיה בו בתי זרועות. אם לבש הטלית ונתקפל קצת כדרך לובשי בגדים ואחר שנתקפל אין בו כשיעור כדי לכסות ראשו ורובו כתב בתשובת בית יעקב סימן ק"ו דכיון שעומד להתפשט כפשוט דמי אף שלא נתפשט עדיין והרי יש בו כשיעור עיין שם ועיין בבני חייא. ט"ק שיש בו כדי לכסות ראשו ורובו וע"י התפירה אין בו כשיעור פטור מציצית שם סי' ס"ו. וכ"כ בלקט הקמח:

א

י' ט" ז שצריך אחר לשמרו וכו'. בחינוך להרא"ה כ' ג"כ כזה הלשון וכ' עלה שהוא כבר שית או כבר שבע:

א

ורובו של קטן. עבה"ט ומ"ש שיהיו הכתפים רחבים כו' עיין בשאלות יעב"ץ חלק א' סי' ד' שכתב שאין קפידא שיהו הכתפים רחבים. ומה שחששו משום דאתי אוירא כו' ליתא אלא באויר הנחשב כמחיצה ע"י לבוד אבל לא בבגר דלא בעינן לאצטרופי לאוירא בהדיה לא אתי אוירא ומבטל לי' ועיין בשו"ת חכם צבי סימן נ"ט ע"ש. ועיין בבר"י שיש דעות שונות בשיעור הטלית קטן ויש לעשות שיקיף הראש וכל גוף האדם עד החזה פנים ואחור ע"ש בשם מהר"ג צמח ומ"ש בבה"ט בשם האר"י ז"ל שלא היו בתי זרועות לט"ק היינו בתי זרועות ארוכים כמו שעושים למלבוש עליון אבל מ"מ יכול לעשות כמו נקב שתכנס בו הידים וע' בכתבי האר"י שהיה לובשו על חלוקו ממש ואינו מלביש בו את ראשו. ומ"מ בשעת הברכה עשה עטיפה ואח"כ שלשלו עד הצואר והיה מברך להתעטף ע"ש. ומ"ש בשם הבית יעקב ע"ש דמבואר דאף שרוצה ללבשו כך כשהוא מקופל ואין בו שיעור טלית מ"מ אסור ללובשו בלא ציצית שהרי עומד להתפשט:

א

שיעור טלית כו'. ל' הברייתא היא כך ת"ר טלית שהקטן מתכסה בו ראשו ורובו והגדול יוצא בו עראי לשוק חייבת אין קטן מתכסה בו ראשו ורובו אף על פי שהגדול יוצא בו עראי פטורה וסובר הרמב"ם ואחריו הש"ע דהעיקר בשיעור כיסוי הקטן וטעמם כיון דאמר בסיפא אע"פ שהגדול כו' ול"ק איפכא אם אין הגדול יוצא אע"פ שהקטן מתכסה פטור אע"כ שהכל תלוי בכיסוי הקטן והא דנקט התנא ברישא והגדול יוצא לרבותא נקטי' אלו יוצא בו גדול בקבע פשיטא דחייב ואז א"א לומר שום שיעור בכהוי קטן דזה פשוט אפי' שהקטן מתכסה בו כיון שגדול יוצא בקבע אלא אפי' באין יוצא כי אם עראי אפ"ה מקרי כסותך כיון דהקטן מתכסה והטור כתב כל' הברייתא רק שבגדול יוצא כתב וגדול אינו מתבייש לצאת כו' נראה דס"ל דתרתי בעי. והא דלא נקט בסיפא רק אם אין הקטן מתכסה ולא איפכא דהוא נלמד בק"ו דהא עיקר חיוב' הוא בגדול רק שמשערים בקטן וא"כ קמ"ל התנא רבותא דאע"ג דלגבי גדול מקרי עכ"פ בגד עראי אפ"ה פטור וכ"ש כשאינו בגד כלל לגדול דלא אכפת לן במה שמכסה הקטן וא"ל תרתי שיעורי ל"ל דהא לפי האמת חד שיעורא נינהו י"ל דלאו כל הקטנים שוים ובטור נקט קטן בן ט' שנים וגם בזה יש חילוק בין בן ט' לחבירו וגם במה שהגדול אינו מתבייש יש ג"כ לפעמים שהא' בוש יותר מחבירו ע"כ צרפו תרווייהו אהדדי ומ"ש הטור בן ט' שנים נ"ל דלמדו מדאיתא בהנזקין במתנית' תנא לענין קטני' הפעוטות דהיינו בן ט' ובן י' ואמרי' שם כל חד לפי חורפי' וקטן דהכא נמי אית' בבריית' ע"כ נפרשי' ביה כל מה שנוכל דהיינו שהוא יוצא ובא לבין הבריות לשאת ולתת דהיינו מבן ט' ולמעלה כנ"ל וב"י בשם מהר"י חביב כתב שדברי הטור הם שלא בדקדוק וגם בד"מ הביאו ומ"ש כאן רמ"א דוק' כשהגדול לובשו כו' לא נקט זה לשיעור אלא לענין חיוב בציצית כלומר דאין שום חיוב בציצית על הקטן רק החיוב על הגדול שלובשו לפעמים אבל עיקר השיעור בקטן וכעין שכתב בשם מהר"י חביב אבל לעד"נ כונת הטור כמ"ש וכבר צוחו כמה גדולים על ההמון עם שעושין ד' כנפות מבגד קטן וזכרו ג"כ במרדכי ומסיים לכך קורא ר' תגר על העושים בין בציצית בין בלא ציצית כי רפי' בידיה משום ספק להניח טלית בת ד' מפות בלא ציצית עכ"ל ע"כ מוטל על כל יראי שמים להזהיר שלא יברכו על בגד קטן כזה: