שולחן ערוך, אורח חיים י״ד: דיני ציצית שעשאן עכו"ם ונשים וטלית שאולה ובו ה"ס: – עם 21 מפרשים

א

דיני ציצית שעשאן עכו"ם ונשים וטלית שאולה ובו ה"ס:
ציצית שעשאו עכו"ם פסול דכתיב דבר אל בני ישראל לאפוקי עכו"ם האשה כשרה לעשותן: הגה ויש מחמירין להצריך אנשים שיעשו אותן וטוב לעשות כן לכתחלה (מרדכי ה"ק) והגהות מיימון מהלכות ציצית ותוס' דף מ"ב:

ב

הטיל ישראל ציציות בבגד בלא כוונה אם אין ציציות אחרים (מצוים) להכשירו יש לסמוך על הרמב"ם שמכשיר אבל לא יברך עליו:

ג

השואל מחבירו טלית שאינה מצוייצת פטור מלהטיל בה ציצית כל ל' יום דכתיב כסותך ולא של אחרים אבל אחר שלשים יום חייב מדרבנן מפני שנראית כשלו: הגה ואם החזירו תוך שלשים יום וחזר ולקחו אינו מצטרף רק בעינן ל' יום רצופים (נמוקי יוסף הלכות ציצית): שאלה כשהיא מצוייצת מברך עליה מיד:

ד

מותר ליטול טלית חבירו ולברך עליה ובלבד שיקפל אותה אם מצאה מקופלת: הגה וה"ה בתפילין (נ"י פרק הספינה) אבל אסור ללמוד מספרים של חבירו בלא דעתו דחיישינן שמא יקרע אותם בלמודו נ"י הלכות קטנות:

ה

טלית של שותפין חייבת בציצית דכתיב על כנפי בגדיהם:

א

ציצית כו'. וטעמא משום דעכו"ם לאו בני לשמה נינהו. ומינה נשמע דאם ישראל עשאו שלא בכוונה נמי פסול ובעכו"ם פסול אפילו ישראל עומד על גביו ואומר לו לעשות לשמה נמי פסול ואפי' להרא"ש דמתיר בתפילין בעבדן עכו"ם וישראל עומד על גביו וה"ה בטוייה מ"מ בעשיית ציצית בטלית מודה דפסול בעכו"ם אפי' ישראל עומד על גביו וי"א דבין בטויה ובין בעשיה אפילו ישראל עומד על גביו ואומר לו שיעשה לשמה דפסולין הן. (מורי בב"ח) ויש מחמירין להצריך אנשים שיעשו אותו. אם האשה מתקן הציצית בטלית פסולים כי כל המצות שאין האש' חייבת אינה יכולה לתקן ע"כ. לטעם זה אינו נכון להאשה שתאגוד הלולב (תוספות בגיטין):

ב

השואל ונהגו לברך עליהם דוקא בתפלת הבוקר משום ק"ש אבל אח"כ כל זמן ששאל לעלות בו לתורה או לירד בו לפני התיבה א"צ לברך עליו (ים של שלמה):

ג

מותר ליטול טלית חבירו ולברך עליו. הגה על זה משום דניחא לאיניש וכו'. ויראה לי דדוקא להניחו בכל יום אסור אבל באקראי מותר להניח טלית חבירו וה"ה תפילין רק שלא יוציאם ממקומם כלל לא מביתו ולא מב"ה אלא ילבשם ויניחם (תומת ישרים וים של שלמה) ובמצאם מקופלים צריך לקפלם כיון שהבעל הקפיל גלי' דעתי' שמקפיד עליו מלהשאיל לו:

ד

אבל כו' הגה ע"ז כללא דמילתא דשלא מדעת אסור לכל אדם מתחילה ובמפקיד הספר אצל ת"ח ואפילו מיחה בת"ח יש להתיר וה"ה במשכן אצל ת"ח אפילו מיחה בו אחר הלואה שלא ילמד מספריו אין משגיחין בו כיון דבשעת הלואה לא אמר לו כלום זכה הת"ח בתורת שאלה רק כל מה שקילקל ישלם לו כנ"ל ולא כמו שחולק הסמ"ע בח"מ סי' ע"ג בין אם התנה תחילה בשעת הלואה שילמוד מתוך ספריו אז מועיל התנאי אפי' בלא נכייתא אבל אם לא התנה מתחלה כן בפירוש אסור ללמוד בהן ופשוט הוא שאם נאנסו הספרים באותו הזמן שהוא לומד בהן חייב באונסין:

א

שעשאו עכו"ם. ר"ל שהטילן בבגד פסול אפי' ישראל עומד ע"ג דאלו בטויה כשר להרא"ש כמ"ש סי' י"א ס"ב:

ב

להצריך אנשים. והיינו לתלות בבגד אבל לטוות מותר לכ"ע וקטן דינו כאשה. מ"א:

ג

בלא כוונה. ר"ל שקשר קשר העליון שהוא מדאורייתא בלא כוונה אבל אם עשה קשר העליון בכוונה אע"פ שעשה אח"כ שאר הקשרים וחוליות בלא כוונה גם בדאיכא ציצית אחרים יש להכשיר. ע"ת:

ד

על הרמב"ם שמכשיר. פי' שהרמב"ם ס"ל אע"ג דבעי טוייה לשמה מ"מ התלייה בבגד לא בעי לשמה ויליף לה מדכתיב בני ישראל לאפוקי נכרים ש"מ דישראל בלא כוונה כשר עיין ב"י מ"ש. והט"ז סק"ב עשה עצמו כאילו לא ידע את יוסף ותירץ מנפשיה מה שתירץ הב"י ע"ש וא"ל יתירם מבגד ויחזור ויתנם בכוונה בבגד די"ל דמיירי בשבת א"נ שנפסק א' מראשיו ואם יתירם יהא אסור ליתנם בבגד כמש"ל סי' י"ב ס"ק ב':

ה

בה ציצית. ואם הטיל בה ציצית כתבו תוס' והרא"ש דהמברך לא הפסיד כמו נשים המברכות על מ"ע שהז"ג. מ"א:

ו

מברך עליה מיד. דאדעתא דהכי השאילה לו שיברך עליה וכ' ט"ז נ"ל דהא דמחייב ברכה היינו בטלית המיוחד למצות ציצית כמו טליתות של בה"כ דבזה ודאי לא מקנה לו אלא לעשות המצוה ולברך עליו אבל במלבוש של ד' כנפות שאדם לובש בו דרך מלבוש אלא שמטיל בו ציצית משום שיש לו ד' כנפות השואל לחבירו מלבוש כזה אין השואל מברך עליו דאין לנו בירור שהשאילה משום מצוה דלמא למלבוש בעלמא השאילה לו ע"כ ט"ז. רש"ל פסק דראוי לכל ירא שמים שלא ילבש טלית שאינו שלו ואם אין לו טלית אחר ילבשנו בלא ברכה כי הברכות אינם מעכבות. עוד כ' דאפי' לדעת המברכין על טלית שאולה היינו הטלית שלובש בעת התפלה עם הנחת תפילין אבל מי שלובש כדי לעלות לתורה או לירד לפני התיבה בודאי אין לברך עליו ודעת הרא"ש בהלכות ציצית דהעובר לפני התיבה מברך וכ"ה בפסקי תוספות במנחות סי' ק"ג דכהנים המתעטפים בטלית שאינו שלהם כשעולין לדוכן מברכין וכ"כ המ"א ואליהו זוטא. גם בתשו' שער אפרים סי' י"ט ובתשו' בית יעקב סימן קי"ד פסקו דלא כמהרש"ל ע"ש וט"ז הסכים עם מהרש"ל ופסק שלא לברך על טלית שאולה מצויצת ומכ"ש אם נטלו שלא מדעת חבירו שבסעיף ד' שאין מברך עליו ע"ש. והמחבר יד אהרן סותר הראיות של הט"ז ע"ש. ועיין בס' בני חייא. (ועיין בס' אליהו רבה הביא כמה שו"ת לדחות דברי מהרש"ל ופסק לברך אפי' בטלית שאולה אף לעלות לתורה). שאלה אם מחויב אדם להשאיל טלית שלו למי שדר בכפר כדי שהוא יצטרך לישאל טלית מאחרים בעירו פסק בתשו' בית יעקב סי' קי"ד דאין מחויב לישאל טליתו לאחר והוא יברך על טלית שאולה ע"ש:

ז

טלית חבירו. באקראי אבל בקביעות אסור ב"ח. וכ' רש"ל דאסור ליקח אותו מבה"כ לביתו או איפכא:

ח

שיקפל. אפי' שלא כסדר קפולו הראשון. ובשבת אפי' אין מקפלו כלל שרי. מ"א עיין ע"ת. ובתומת ישרים סי' מ"ו:

ט

בלימודו. ואפי' באקראי אסור ללמוד בהם. ועיין בח"מ סי' רצ"ב ס"ך בהג"ה ונתבאר אם הפקיד אצל ת"ח ספרים מותר ללמוד בהם ולהעתיק אם אין לו כיוצא בהם. וכתב ט"ז וה"ה במשכון אצל ת"ח והסמ"ע כ' שם אם המפקיד מקפיד ע"ז אסור אבל הש"ך שם חולק עליו וכ' דשרי ע"ש. וכתב המ"א דברי הש"ך נראין בפי' דברי המרדכי אבל ממ"ש הב"י כאן בשם הפוסקים משמע דהוי שואל שלא מדעת ע"ש:

י

שותפין. כסות השותפין עם הגוי אינו חייב בציצית עיין דמשק אליעזר בפ' ראשית הגז דף תכ"ד. וביד אהרן:

א

מנחות מ"ב

ב

התו' והרא"ש שם

ג

הרא"ש בהלכות ציצית פוסל ורמב"ם בפ"ח מהל' ציצית שמכשיר

ד

חולין ק"י מנחות ל"ו

ה

תוספות שם ורא"ש שם: בחולין

ו

הרא"ש שם וסמ"ק ור' ירוחם

ז

חולין רל"ו:

א

ס"א ויש מחמירין כו'. כמ"ש בפ' השולח בתפלין וקשרתם וכתבתם כו'. וס' הראשונה ס"ל דוקא בתפלין דנתיב עיכובא וראיה ממה שהצריכו ב"י למעוטי עו"ג ועוד סוכת גנב"ך ובפ' הספינה דביתהו דר"ח בן דוסא אבל הג"מ כ' בשם מהר"מ דמבני ישראל ממעטינן בנות ישראל כמ"ש בכמה מקומות והא דפ' הספינה היינו בטוית ציצית דאף בתפלין בכה"ג כשר באשה כמ"ש בע"ג ל"ט א' ע"ש פ"א מהלכות ציצית:

א

ס"ב הטיל כו'. דרמב"ם אזיל לשיטתו שפי' מש"ש מ"ב ב' מן הגרדין כו' לאו משום לשמה כמש"ל סי"א ס"ה וראיה מדס"ל לרב ציצית בנכרי כשרה וגט בנכרי פסול משום דבעינן לשמה כמש"ש כ"ג א' ואף ללישנא בתרא דוקא משום דכתיב מיעוטא וז"ש בסוכה ט' א' אלמא בעינן טויה לשמה ל"פ אלא מטויה וכן לפירש"י. וע"ל סי' ט"ו ס"ד אבל לפי' תוס' מן הגרדין כו' צריך לשמה וכ"כ הרא"ש ואזיל לשיטתו דס"ל דאין ראיה מגט וכמ"ש בע"ג כ"ז במילה דכשרה לר' יהודה ועמש"ל סי' י"א ס"ב וס"ה:

א

ס"ג דכתיב כו'. שם קל"ו א':

ב

מפני כו'. תוס' שם:

ג

ואם כו'. דאז אין נראית כשלו:

ד

שאלה כשהיא כו'. דאדעתא דהכי שאלה לו וכמ"ש בב"ב קל"ז ב' אי מיפק כו' ובמ"ק כ"ו ב' ורשב"ג כו':

א

ס"ד מותר כו'. כמ"ש בפסחים דף ב' ובבכורות י"ח:

ב

וה"ה בתפלין. ר"ל אע"ג דאמרינן בב"מ כ"ט ב' המוצא תפלין כו' לאו דבלא"ה אסור להניחן אלא התירא אתי לאשמועינן דלא כנ"י:

ג

אבל אסור כו'. כמש"ש השואל ס"ת כו' מ"ד כו' והטעם דבמקום פסידא לא אמרינן ניחא כו' וז"ש לעיל ובלבד כו' וכמ"ש בבכורות י"ח ב' ר"ט סבר כו' ור"ע סבר כו':

א

להצריך אנשים – עיין במ"ב והוא הטעם של מהר"ם שהובא בהגה"מ ולא העתקתי הטעם משום דהא דר"ת וכדאיתא במ"א משום דכל שאינו בלבישה אינו בעשייה ונ"מ גם ליתר המצות לולב וסוכה משום דמשמע בד"מ שלא חשש רק להמהר"ם וכן בע"ת מצאתי כן א"כ אין להחמיר גם בקטן וכן מצאתי בארה"ח ומ"מ כיון שהפמ"ג ודה"ח העתיקו להלכה ליזהר לכתחלה ע"י קטן ראוי ונכון לעשות כן. ופשוט דהקטן לעצמו מותר להטיל ציצית לכו"ע אם רק הגיע לחינוך שהוא מחוייב מדרבנן במצות ציצית ומיקרי בר לבישה להוציא את עצמו בציציותיו ויותר נ"ל דאפילו אם כבר נעשה גדול בן י"ג שנה אין צריך להתיר ציציותיו דהרי כדיעבד דמיא ובדיעבד אין לחוש להא דר"ת וכ"ז אם יודע בעצמו שהטילם אז לשמה:

ב

וטוב לעשות וכו' – עיין במ"ב הנה מוכרח אנכי לבאר דברי דע דאף לפי מה שהקיל הרמ"א לענין דיעבד באשה ובודאי מותר בכל גווני כאיש אבל בקטן צריך עכ"פ דוקא גדול עומד על גבו ובח"א כתב קטן היודע לעשות לשמה יש להכשיר בדיעבד כאשה ע"כ מיירי ג"כ דוקא בגדול עוע"ג דאפילו הט"ז דסובר לקמן בסימן ת"ס דקטן היודע לעשות לשמה תו איננו בכלל קטן היינו דמהני עוע"ג כדמוכח להמעיין שם ותמיה לי על ארה"ח הנ"ל דמיקל לכתחלה ע"י קטן הלא אפילו אם לא נחוש כלל להא דר"ת הלא מחמת לשמה יש להחמיר לכתחלה אם אפשר דהלא נפסק בס"ב דהתלייה צריך להיות בכוונה לשמה לחוש לדעת רש"י והרא"ש ועוד שארי ראשונים דס"ל דצריך לשמה בזה מדאורייתא ולקמן בסימן ת"ס נפסק דלישת המצה של מצוה הצריך לשמה אין לשין לכתחלה ע"י חש"ו אפילו בעוע"ג כדאיתא באחרונים ובהגר"א שם:

א

הטיל ישראל וכו' – דע דמדברי הב"י מוכח דאפילו אם הטיל בפירוש שלא לשמה כשר להרמב"ם וכן להיפוך לדעת רש"י והרא"ש אפילו סתמא פסול דאל"ה אין שום ראיה דהרא"ש יחלוק על הרמב"ם דמן הקוצין ומן הנימין הרי בודאי לא נתלו לשמן וכן כתב בפרישה ועיין בתשובת רע"א בסימן ד' שיישב למה לא אמרינן בזה דסתמא לשמה קאי אח"כ מצאתי בתשובת משכנות יעקב בסימן כ' שדעתו שגם הרמב"ם לא הקיל רק בסתמא משום דלשמה קאי ע"ש:

ב

בלי כוונה – ואם חשב במחשבתו לשמה נ"ל דיוכל לברך עליו אף דבטוייה נשארנו לעיל בסימן י"א בצ"ע אם מהני מחשבה הכא מותר אחד דס"ס הוא דשמא הלכה דסגי במחשבה עיין ברא"ש בה"ק ושמא הלכה כהרמב"ם ועוד טעמא אחרינא דטויית חוטין סתמא לאו לשם ציצית משא"כ תליית החוטין סתמא לשמה קאי ובצירוף כל אלו הטעמים נ"ל דיוכל לברך עליו אך לכתחלה יותר טוב שיוציא כן בפיו בפירוש וכן העתקתי לדינא במ"ב. ודע עוד דנ"ל דאפי' אם הכוונה לשמה לא היה רק בתליית ציצית ראשונה והשאר הטיל בסתמא מ"מ יוכל לברך דאמרינן כל העושה על דעת ראשונה הוא עושה אף דלכאורה הם שתי פעולות נפרדות והראיה מהא דמשמע בזבחים ד"ב ע"ב בתוד"ה הא לשם וכו' דאם חשב בשחיטה לשמה ובקבלה היה סתמא אפילו אם נימא דסתמא לאו לשמה קאי אפ"ה כל העושה ע"ד ראשונה עושה (וכמו שביארתי לעיל בסי"א לענין טוויה ושזירה ע"ש בבה"ל בס"ב). וא"ל דשם הארבעה עבודות הכל מצוה אחת היא הלא בענינינו נמי כל הד' ציציות מצוה א' היא דמעכבין זא"ז. אך אם יאמר בפירוש קודם התחלת התליה דכל הציצית שיתלה אח"כ יהי' הכל לשם ציצי' תו לא צריך לכל זה וכנ"ל בתחלת סימן י"א בבה"ל עי"ש:

ג

לא יברך עליו – עיין במ"ב במש"כ אפילו אם לא היה רק התליה שלא בכוונה. הנה לכאורה היה מקום לומר דדוקא אם עשה קשר לפי מה שהביא הפמ"ג בשם הלבוש טעם על הא דקי"ל בסימן י"א סי"ג דדוקא אם עשה קשר דהקרא דגדילים תעשה לך משמע משנעשה גדיל ע"ז דרשינן תעשה ולא מן העשוי א"כ ממילא ה"ה נמי למאי דדרשינן תעשה לך לשם חובך דאהטלת הציצית בבגד ג"כ קאי לפירש"י והרא"ש דוקא אם עשה ג"כ קשר וחוליא דמ"ש אבל מדברי הב"י בד"ה כתב הרמב"ם וכו' אלמא תליה לשמה בעינן וכו' ע"ש מוכח בהדיא דהתחיבה בכנף לבד ג"כ בעינן שיהא לשמה ואח"כ מצאתי מוכח כן יותר בהדיא בתוספות מנחות דף מ"ב ע"ב ד"ה הקוצים כו' ע"ש. אך מ"מ אפשר דאם שכח לכוין לשמה בעת התחיבה ובעת הקשר כוון לשמה דיוכל לברך דנאמר הוכיח סופו על תחלתו ושאני ההיא דהקוצין דלא שייך בזה הוכיח סופו על תחלתו ואף דזה גופא ספיקא הוא כמו שכתב הגר"א לעיל בסימן י"א ס"א וכמו שפסק הרמב"ם פ"ב משחיטה ופ"ד מהלכות זכיה ומתנה הא יש עוד בזה ספיקא דאולי הלכה כהרמב"ם דלא בעינן לשמה וגם דאולי בזה סתמא לשמה קאי וכיש דפסקו כן עיין במשכנות יעקב סימן כ' ובארה"ח אך יש לדחות קצת דיש פוסקים [הרש"ל ודרישה ביו"ד בסימן ד'] דס"ל דלא אמרינן כלל הוכיח סופו על תחלתו וצ"ע. ולולי דמסתפינא הייתי אומר מלתא חדתא בענינינו דעיקר פלוגתת הרא"ש על הרמב"ם הוא באם ישראל הטיל הציצית בבגד ישראל אחר שביקש אותו להטיל בתוכו אלו החוטין דלהרמב"ם כשר אף בזה דהא קא מדייק מדפוסל הגמרא דוקא בהטיל נכרי ציצית בבגד דמיירי דהטיל בבגד ישראל כדמשמע בגמרא מנחות מ"ב ע"ב מלישנא בתרא דרב ועשו להם אחרים [ולשון הרי"ף בזה מנין ללוקח ציצית מן הנכרי וכו' לא אבין ותמיה על המפרשים שלא הערו בזה ואולי דסברת הרי"ף דהני תרי לישנא לא פליגי ועכ"פ כל הפוסקים סברי דבכל גווני פסול ע"י נכרי] ונוכל לאמר בזה דסברת הרא"ש הוא דזה הישראל השני לא כיון בהטלתו לשם ציצית רק סתם לקיים בקשתו של ראשון שביקש ממנו להטיל אלו החוטין בתוכו [הג"ה ואה"נ דאם היה מבקש ממנו בפירוש שיטיל אלו החוטין בתוכו לשם ציצית דכשר לכו"ע וכדלעיל סימן י"א ס"א טוי לי ציצית לטלית ולכאורה אפילו אם היה אומר לו סתם הטיל לי ציצית אלו לטלית דכשר וכמו שם בטוי לי ציצית לטלית ובדוחק יש לחלק ביניהם ע"כ הג"ה] אבל אם הוא בעצמו הטיל בסתם חוטי הציצית בבגדו אפשר דגם להרא"ש בזה סתמא לשמה קאי דלמה הטיל אלו החוטין בבגדו אם לא לשם ציצית ובפרט באלו הטליתים שלנו שהם מיוחדין בעת קנייתן רק לקיים בהם מצות ציצית בודאי אח"כ כשהטיל בהן חוטי הציצית לשם ציצית הטיל בהן ודומיא דמאי דהביא המג"א בסימן תקפ"ט סק"ד בשם הרדב"ז ע"ש וכ"ז כתבתי רק להצדיק המנהג שלא נהגו ליזהר בזה אבל כל י"ש יחמיר על עצמו להיות זהיר להוציא בשפתיו בפירוש שהוא תולה אותן לשם ציצית:

א

שאלה כשהיא מצוייצת וכו' – עיין במ"ב בסוף ס"ק י"א מש"כ לענין טלית הקהל דאדעתא דהכי קנוהו וכו' כן כתב בדה"ח ותמיהני למה צריך לזה הלא הא"ר כתב דהוי כטלית של שותפין דנתבאר בס"ה דחייבת וכן איתא במרדכי בהלכות ציצית בסי' תתק"נ ויותר מזה שהמרדכי כ' בפי' דלא צריכא להא דכתב הרשב"ם ב"ב קל"ז ע"ב ורצונו לומר באתרוג דאדעתא דהכי וכו' דבזה הלא גם בטלית של שותפין חייבת. ואולי טעם הדה"ח דפעמים העיר גדולה מאד ולא ימטי שוה פרוטה לכל חד וכעין שפירש"י בסוכה כ"ז ע"ב ד"ה כל האזרח עי"ש ובספר שערי אפרים כתב דיותר טוב ליקח טלית שאולה בעת עלייתו לתורה מליקח טלית הקהל שבטלית הקהל נכנס לכלל ספק שמא מחוייב לברך ואם לקח טלית הקהל ורוצה לברך יכוין אז שרוצה ללבשו לשם מלבוש של ציצית ויעטוף בו ראשו כמו בשחרית וא"צ אז לעמוד מעוטף שיעור הילוך ד' אמות וכו' ואם אינו רוצה לברך עליו לא יעטוף ראשו כלל רק עטיפת הגוף לבד ונתן טעם לדבריו בהפתחי שערים שלו וז"ל בטלית הקהל יש לברך עליו כמו בטלית של שותפין ומ"מ נראה דוקא כשמעטף בו ראשו כדרך עטיפת שחרית הא בלא"ה אין לברך אף שיש דעת קצת פוסקים החולקים ע"ז וס"ל דעיטוף הגוף סגי מ"מ אין כונתו להתעטף כלל רק לבישה לשעתו משום כבוד בעלמא לא קרינן אשר תכסה בה בעיטוף ארעי כזה ואף בטלית שלו אם זמנו בהול שאינו יכול להתעטף בו ממש ונותנו על הכתפיים לבד לשעה קלה בשעת הקריאה ודעתו להסירו מיד צ"ע בכה"ג עכ"ל ודבריו חלושים במקצת דהלא הסכמת השו"ע לעיל בסימן ח' דהעיטוף אינו לעיכובא וגם טעם השני שלו מרש"ל ומ"א וא"ר ושארי אחרונים משמע דבבגד שלו בודאי חייב לברך ולא חילקו כלל בין אם מעטף ראשו או לא משמע מדבריהם דבכל גווני חייב ע"י לבישה זו בציצית מ"מ מה שכתב בש"א הנ"ל דיכוין אז בלבישתו לשם מלבוש של ציצית ולא לכבוד בעלמא דבריו נכונים מאד מדינא מט"א דהלא קי"ל בסי' ס' ס"ד דמצות צריכות כונה ולעיכובא הוא כמבואר שם וכמש"כ בסי' ח' במ"ב סקי"ט עי"ש. אח"כ מצאתי חבר להשערי אפרים והוא מה שכתב בבה"ט בסימן י"ח סק"ד בשם הל"ח דהמתעטף מפני כבוד הציבור אין מברך ומסתמא טעמו כמש"כ הש"א דאפשר דזה אינו נקרא לבישה המחייבת בציצית ועיין מגן אברהם סוף סימן י"ט במה שכתב בשם התוספות וצ"ע:

א

מותר ליטול טלית חבירו וכו' – שאלה אם מחוייב אדם להשאיל טלית שלו למי שדר בכפר כדי שהוא יצטרך לשאול טלית מאחרים בעירו פסק בתשובת בית יעקב בסימן קי"ד דאין מחויב להשאיל טליתו לאחר והוא יברך על טלית שאולה עי"ש:

א

טלית של שותפין חייבת וכו' – עיין במ"ב במש"כ ואיירי שחבירו מרוצה וכו' והוא מהפמ"ג הגם דבעיקר דינו לכאורה יש להתיישב הרבה דמאי גריעא זו מסתם טלית של שותפין דגם שם הלא חצי השני של הבגד אינו שלו בעצם רק שאול לו ושאול פטר התורה מציצית וא"כ נשאר רק חצי הבגד בשני הציצית ואפ"ה גילתה לנו התורה דלא בעינן רק שיהיה לו חלק בעצם הבגד וה"נ בענינינו ומ"מ דבריו אמת מט"א דהא קי"ל דאפילו במקום דלא בעינן לכם כגון בתפילין אפ"ה פסול גזל משום מצוה הבאה בעבירה וכדלקמן בסימן כ"ה ס"ק כ"ו במ"א וא"כ ה"נ בענינינו כיון שנתערב בלבישתו איסור גזל תו הוי מצות ציצית שלו בא בעבירה ואינו יוצא בה ידי המצוה:

א

במג"א ס"ק י' דבסי' תל"ז. נ"ב ע' תשובתי בח"ס או"ח סי' ב' ושם מבוארי' פרטי דינים וכמה חילוקים בענין ניחא ליה לאינש דליעבד מצוה בממוניה:

א

סעיף א' האשה כשרה לעשותן ויש מחמירין וכו'. נ"ב הנה לולא דמסתפינא נראה דלא פליגי דודאי מצד עצמן אשה פסולה לעשותן שיצא בו איש אבל בתורת שליחות אם עשאה זכר שליח לעשות לו ציצית אז בנכרי פסול דלאו בני שליחות נינהו ואשה כשרה דאף דקיי"ל דמידי דל"ש בגויה לא מצי משוי שליח מכל מקום בזה כיון דאשה יכולה לקיים מ"ע שהז"ג ומכ"ש לדעת הסוברים דיכולה אף לברך לכך נחשב איתא בנפשה ע"ד מ"ש בפ"ק דקידושין [דף כ"ג ע"ב] גבי עבד ואם כן ה"נ כיון דשייכין במצוה אם תרצה לקיים בדידה ואז לעצמה יכולה לעשות יכולה ג"כ להיות שליח לזכר אף דלזכר לא מועיל עשיית האשה שלא כתורת שליחות מכל מקום בתורת שליחות מהני, ולכך מ"ש המחבר דאשה יכולה לעשותן היינו בתורת שליחות הבעל ומ"ש הרמ"א ויש מחמירין היינו שלא בתורת שליחות בזה לא מהני לצאת בו ידי חובת הזכרים, ובזה מיושב קושית המג"א מה שהקשה דבני ישראל ולא בנות ישראל כתיב דהתם הכוונה שלא בתורת שליחות לא מהני עשייתן אבל בשליחות הזכר מהני, והרבה יש לדבר בזה אלא שלא גרם הזמן ואולי יזכני ה' בזמן אחר לבאר יותר בזה ודו"ק: והנה עיין בפרי מגדים שנסתפק אם מותר לעשות ציצית בלילה ואני בחידושי בתשובה לק"ק טשערנאוויץ השבתי דנראה לי דמותר לעשות כלילה, וראיה מפ"ה דחולין דר"א פוטריקי רמי כתיב וכו' והיה שבעת ימים וכו' אלא לילה להרצאה וגם לקרבה א"כ מוכח דאף דלילה אינו ראויה להקרבה מכל מקום מותר להקדישו א"כ מכ"ש בציצית דאף דאין זמנם כלילה מכל מקום מותר לעשותן בלילה ועיין בט"ז יו"ד סימן ג' דלקולא ילפינן חולין מקדשים מק"ו כן נראה לפענ"ד ברור ודוק, הנה בדין זה אם האשה כשרה לעשותן פליגי הפוסקים ועיין בב"י. והנה הרא"ש הביא ראיה מסוכת גנב"ך דכשרה אף שאינן בני חיובא, ולדעתי נראה דאדרבא מהתם יהיה מוכח להיפוך שהרי הש"ס קאמר שם דההוא תנא דגנב"ך אלימא ליה משום דקביעי וקתני מ"מ לאתויי רבק"ש דלא קביעי וההוא תנא אלימא ליה רבק"ש דבני חיובא נינהו וקתני מ"מ לאתויי גנב"ך דלאו בני חיובא נינהו, וקשה אכתי למה לי מ"מ לאתויי גנב"ך הרי יש ק"ו דמה רבק"ש דלא קביעי כשרה מכ"ש גנב"ך דקביעי דכשרה, ואין לומר דהם אינם בני חיובא דהרי יש ק"ו מה בציצית ואינך דבעינן עשייה לשמה ומכל מקום כשרים על ידי אשה מכ"ש בסוכה דלא בעינן לשמה שהרי רבק"ש כשרה מכ"ש דכשרים על ידי אשה דממ"נ לשמה לא בעינן כדמוכח מרבק"ש ומה דאינן בני חיובא הוי ק"ו מציצית דכשרים ולמה לי תו לאתויי גנב"ך, אלא ודאי דבציצית אשה פסולה מכח דבעינן לשמה לכך דומה שפיר לתפילין דאמרי' כל שאינו בעשייה אינו בקשירה כן ה"נ בציצית כיון דבעינן שיעשה המעשה לשם מצוה ואם לא עשאן לשם מצוה אף בבר חיובא פסולים וא"כ כיון דבעינן מחשבה לשם מצוה בעינן שיהיה נמי המחוייב במצוה זו אבל אם אינו מחוייב לא הוי מחשבתו מחשבה אלימתא כיון דבעינן עשייה לשם מצוה בעינן שיהיה חייב כמצוה זו אבל כסוכה דלא בעינן לשמה ואם לא עשאה לשם חג כשרה לכך לא בעינן נמי שיהיה חייב במצוה זו לכך אף שאינן בני חיובא הסוכה כשרה. ותימה על הרא"ש בראיה זו דמה דומיא סוכה לציצית ואדרבא נראה מוכח משם להיפוך, והנה המג"א כתב בסק"ג דלהי"א דאשה פסולה לסוכה ולולב וכוונתו נראה לענין לכתחלה דבדיעבד מפורש בש"ס דסוכת רקב"ש ונגב"ך דכשרה רק כוונתו לכתחלה וכן משמע בפרי מגדים וכן מפורש בב"י דלכתחלה אין לאשה לעשות סוכה, ולפענ"ד נראה להביא ראיה דאף לכתחלה יכולה אשה לסכך דהרי קשה על הש"ס הנ"ל דאכתי היאך יפלגו השני הברייתות בסברות הפוכות דלזה עדיפא ליה גנב"ך וס"ל דקביעי עדיף מאינו בר חיובא וזה ס"ל דבר חיובא עדיף מלא קביעי וזה הוי סברות הפוכות וכמה פעמים הקשו כן התוס' דהיאך יפלגו בסברות הפוכות וקשה גם כאן כו', ולכך נראה דיש חילוק כין לכתחלה ובין בדיעבד והיינו אף דאלו הסוכות כבר נעשו מ"מ משכחת לה לכתחלה ודיעבד אם כבר ישב בה בלילה הראשונה אם חייב לחזור ולאכול בסוכה ובין לכתחלה אם מותר לכתחלה לכנוס ולאכול בה: והנה לכאורה מ"ש דסוכת גנב"ך עדיפא ליה משום דקביעי אין לו הבנה דהרי אדרבא בסוכה דירת קבע גריעי ועיקרו בעינן דירת עראי וא"כ עראי הוה מעלה טפי כסוכה ולמה כאן משוה מעלה טפי במה דקביעי ומה בכך דזה לא הוה קבוע הרי דירת ארעי כשרה, ודוחק לומר דאתיא כר"י דס"ל סוכה דירת קבע בעינן ואם הוי כן הוה אתי שפיר קושייתינו הנ"ל דאין זה סברות הפוכות דהך דתנא גנב"ך אתיא כר"י דס"ל דירת קבע בעינן ולכך עדיף מעלת קביע ממעלת בני חיובא אבל אידך אתיא כרבנן דדירת ארעי בעינן ולדידיה עדיף מעלת בני חיובא מקביעי ולכך נקט רבק"ש תחלה. מיהו מדלא מפרש הש"ס דהא כר"י והא כרבנן משמע דאתיא תרווייהו ככ"ע וא"כ קשה מה הוי מעלת דקביעא. אך צ"ל דניהו דרבנן ס"ל דירת ארעי בעינן היינו רק אם עושהו לשם מצוה בזה הוה מקום לומר ניהו דהוה גוף הבנין ארעי מחשבתו משוי ליה קבע כיון דעושהו לשם מצוה המצוה קובעתו ונחשב כבר וא"כ תינח אם עושהו לשם מצוה נחשב דירת קבע מצד המצוה כיון שנעשה לשם סוכה דע"י המצוה נעשה קבע. אבל בסוכת גנב"ך ורבק"ש דלא נעשו לשם מצוה בזה כיון דהמצוה לא קבעתם להיות קבע הוה מה דקביעי טפי מעלי ולכך אלים ליה סוכת גנב"ך דקביעא, וא"כ לפי"ז אתי שפיר דבאמת לקצת פוסקים קי"ל דמצות אין צריכות כוונה ואף להסוברים דבעי כוונה יש קצת שיטות דהיכי דיש מעשה לכ"ע לא בעי כוונה וא"כ בסוכה נמי לא בעי כוונה לשם מצוה רק אף אם ישב בליל א' בסוכה ואכל בה שלא לשם מצוה רק סתמא נמי יצא וא"כ לפ"ז יש לחלק בין לכתחלה ובין דיעבד דהיכא דבא לישב לכתחלה בסוכת גנב"ך ורבק"ש בזה הוי טפי מעלה מה שהוי מעשה בני חיובא ממעלת קביעא דמעלת קביעא כיון דרוצה לישב בה לכתחלה לשם מצוה א"כ במחשבתו שמכוין לישב בה לשם מצוה עשוה כבר וכיון שיש מחשבה לשם מצוה ונעשה במחשבתו כבר אין מעלת קביעא מעלה דסוכה דירת ארעי בעינן לכך הוי מעלה טפי מה דהוי ע"י בני חיובא אבל שלא ע"י בני חיובא בציצית אסור לכתחלה לכך קמ"ל דהסוכה כשדה אף לכתחלה וכמ"ש דהיכי דלא בעינן לשמה לא קפדינן על בני חיובא, אבל אידך ברייתא מיירי לענין דיעבד היכי שכבר ישב בה ולא כוון לשם מצוה אם יצא בזה ידי חובת לילה הראשונה אז הוי להיפוך דלענין בני חיובא אין חידוש דאף בציצית דבעינן לשמה בדיעבד כשר כדעת הפוסקים הסוברים כן והובא בב"י מכ"ש בסוכה דכשרה בדיעבד ולענין קבוע שפיר הוי רבותא כיון דלא כוון לשם מצוה א"כ לא קבעתו המצוה ובעצמו לא הוי קביעא ולכך הוי ס"ד דלאו שמה סוכה כלל ולכך קמ"ל דאעפ"כ יצא. ולכך ברייתא דנקט גנב"ך ברישא מיירי בדיעבד שישב בה בלא כוונה לכך אלים ליה קביעות טפי ואידך ברייתא דנקט רקב"ש תחלה מיירי לענין לכתחלה לכך אלים ליה בני חיובא טפי, ולכך העולה מפירוש זה דמוכח מן הש"ס דבציצית לכתחלה פסולין באשה ובדיעבד כשרין ובסוכה אף לכתחלה כשרין. מיהו מה כוחי כי אכריע נגד אבות העולם לכך גם בסוכה היכא דאפשר בקלות יש להשתדל שלא לעשותן על ידי גנב"ך, אבל היכי דאי אפשר בקלות מותר לעשותן על ידן כן נראה לי ודו"ק היטב בכ"ז:
(שם) סעיף ד' בהג"ה, אסור ללמוד מספרים וכו'. נ"ב עיין במג"א מה שהקשה ועיין מה שכתבתי בישוב קושייתו בחבורי משפט צדק לחו"מ מ"ה סי' ר"ט ובחבורי סי' שס"ז בתשובה לק"ק רישא ע"ש בעזה"י מ"ש בזה ודוק:
(שם) סעיף ד' מותר ליטול טלית של חבירו ולברך עליה וכו'. נ"ב עיין במג"א ס"ק ח' מה שסיים בטעמו דאף שפטור מכל מקום יוכל לברך כמו שמברכין הנשים, וראיתי בסידור דרך החיים מהגאון מליסא זצ"ל שחולק ע"ז דכתב דבשלמא התוס' והרא"ש לעיל מיירי ששאל טלית והטיל בו ציצית משלו אבל אם שאל טלית עם הציצית הוי כמו שאל חוטין שאולין דודאי אינו מברך כמו אתרוג שאולה דודאי אינו מברך ע"ש. ולפענ"ד נראה דהדין עם המג"א דדינו לא דמי כעוכלא לדנא דודאי אם שאל אתרוג אינו מברך כיון דהתורה חייבה אותו ליטול אתרוג שלו ולא שאול וא"כ כיון דהוא מחויב ליטול משלו ואינו יוצא בשאול ואף אם נוטל שאול יצטרך ליטול אחר כך משלו שנית ולברך לכך הוי ברכה לבטלה. ואפשר דאם יודע שלא יהיה לו היום אתרוג משלו עוד באמת יוכל לברך על שאול דלא גרע יום א' מיום ב' וכמ"ש הח"ץ לענין שאר פסולין הכשרים בשני דאם אין לו אחר מברך עליהם אף ביום ראשון וה"ה בשאול נמי בן אבל אם יוכל להשיג אח"כ משלו כיון שהוא חייב לעשות ציצית משלו וכל היכי דחייב בשלו אינו יכול לברך על שאול אבל אם אין לו טלית ולא ציצית כיון דאינו מחייב כלל בציצית ודאי יכול לברך על שאול כמו נשים וכמו בשאל טלית ועשה בהם ציצית משלו דמה לי זה או זה כל דמדינא אינו חייב יותר אף שפטור מלעשותו כל שאין החיוב מוטל עליו באופן היותר נאות יכול לברך עליו ודברי המג"א נכונים ודברי הגאון הנ"ל זצ"ל אינם נראים ובמחכת"ה לא דמי כעוכלא לדנא ודו"ק:

א

[א] שעשאו וכו'. פירוש שתלה החוטין או עשה החוליא והקשרים, לבוש. ונראה לי דאם עשה ישראל חוליא ראשונה דהיינו כריכה וקשר וגמרו כותי כשר, וכל שכן כשגמרו ישראל שלא בכוונה וכן משמע בבית יוסף סימן י"א ובסימן זה. כתב הב"ח וכל האחרונים דאם עשאו כותי אף ישראל עומד על גביו פסול. וכתב עולת תמיד ובישראל מסייע יש להסתפק, עד כאן. ולעניות דעתי פשוט דפסול דהא קיימא לן בפרק המצניע דף צ"ג דמסייע אין בו ממש. ואפילו לבית יוסף ביורה דעה סימן רע"א שמזכיר בספר תורה משום מסייע, היינו לענין דהוי לשמה דכיון דישראל מסייע אמרינן דעביד אדעתא דישראל, כדמשמע בבית יוסף וב"ח שם. אבל הכא דלאו טעם משום לשמה הוא, אלא מגזירת הכתוב, ועיין לעיל סימן י"א ס"ק ד':

ב

[ב] ויש מחמירין וכו'. דכתיב בני ולא בנות. ועוד דומיא דתפילין כל שישנו בקשירה וכו' והמתירין סבירא להו היכא דגלי גלי, לבוש. ונראה לי דנפקא מינה בין הני טעמי דלטעם שני גם קטן אפילו הגיע לחינוך אין לעשות ציצית, כדלקמן סימן ל"ט בתפילין, וכן סוכה ולולב אין לעשותן כיון שאין חייבין ולטעם ראשון כשרין בסוכה ולולב, וכן קטן כשר לעשות ציצית. ועל מה שכתב הלבוש הנזכר לעיל והיכא דגלי וכו' הבאתי באליהו זוטא שכתב מלבושי יום טוב זה לשונו לא כן הוא אלא משום דלא כתיב בגופה דציצית לבישה דתדרוש כל שאינה בלבישה, כן כתבו התוס' מנחות דף מ"ג, עד כאן. ועתה נראה לי ליישב דגם כוונת הלבוש הכי דכיון שלא כתיב בהדיא לבישה לא למדינן ציצית מתפילין דכשם דפטורין מתפילין כן פטורין מציצית דאמרינן היכא דגלי גלי אבל אי הוי כתיב בה לבישה היה נלמד גם בציצית הכי, וכן מבואר בבית יוסף בשם המרדכי והוא ברור. כתב מגן אברהם צריך עיון הא בקידושין דף ל"ו ובמנחות דף ס"א ממעטין כותים ונשים מבני ישראל, עד כאן. ונראה לי דמצינו במנחות דף מ"ב דאמר רב אשי איפכא דכותים כשרים לעשות ציצית דכתיב דבר אל בני ישראל ועשו להם ציצית, ועשו על ידי אחרים והיינו משום דלהם מיותר ואם כן קשה על מאן דאמר דפסול להם למה לי אלא דדריש ליה לרבות נשים שלא נמעט מבני ישראל אלא כותים. והנה על מאן דאמר להכשיר כותים קשה לא לכתוב בני ישראל ולא להם ונראה לי דסבירא ליה סברא דכל שאינה בלבישה והוה אמינא דפסול כותים לכן הוצרך בני ישראל ועשו להם להכשיר, אבל מאן דאמר דפסול כותי סבירא ליה דלאו סברא בציצית כל שאינה בלבישה כדלעיל. ואם כן סברא חיצונה דכותים כשר לכן למד מבני ישראל לפסול כותים ומלהם להכשיר נשים ובזה פליגי, ובזה היטב פירשתי בלימוד הישיבה דברי תוס' מנחות דף מ"ב ד"ה מנין וכו' דנקטי ולא יאמר וכו' בישראל וכו' ובחידושיי יתבאר:

ג

[ג] וטוב וכו'. אבל תיקון הטלית וטויה ושזירה נוהגין היתר אפילו לכתחילה בנשים, וכתב מלבושי יום טוב ולחם חמודות למה הוצרך להשמיענו:

ד

[ד] על הרמב"ם וכו'. הבית יוסף הבין ברמב"ם דטויה ושזירה צריכין לשמה ולכן נדחק מאוד ליישב דבריו, ולעניות דעתי דברי הרמב"ם כפשטן דחש לדברי רב דלא בעינן טויה לשמה משום דהלכה כרב באיסורא, וכמו שכתב המרדכי הביאו מעדני מלך דף ק"ח אלא דלכתחילה מצריך הרמב"ם טויה לשמה, אבל בדיעבד כשר. ובזה מיושב הכל וקיצרתי וראיה לדברי מצאתי בספר החינוך לרא"ה פרשת שלח לך זה לשונו ציצית שטוו אותם כותים פסולה שנאמר דבר אל בני ישראל ועשו. אבל עשאה ישראל בלא כוונה דיעבד כשירה עד כאן לשונו. משמע דבישראל אף בטווה שלא לשמה כשר בדיעבד, ואף דלדינא אין נראה להקל בטויה מכל מקום בעשיית הציצית נראה להקל כפסק השולחן ערוך ולבוש כיון דרא"ה פסק כרמב"ם, ולאפוקי מב"ח שדחה לדברי רמב"ם לגמרי מהלכה, והשיג על השולחן ערוך. הקשה מגן אברהם הא אפשר להתירן, ולעשותם בכוונה, ויש לומר דמיירי בשבת, עוד יש לומר דמיירי שנפסק אחד מן החוטין בענין דכשר ואם יתירן יהא אסור לעשותן כדלעיל סימן י"ב, וכן כתב מגן אברהם:

ה

[ה] פטור מלהטיל וכו'. ואם רוצה לעשות ציצית ולברך הרשות בידו, כמו נשים לקמן סימן י"ז, כן כתבו תוס' ופוסקים, וכתב עולת תמיד דהשוכר דינו כשואל:

ו

[ו] מברך עליו וכו'. דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוניה והוי כמתנה, ורש"ל פרק כל הבשר סימן נ"ג האריך לחלוק על הרמב"ם הביאו ט"ז ועולת תמיד ופסקו דאין לברך, ואני כתבתי באליהו זוטא שאין כדאי בראייתם והשגתם לחלוק על הרא"ש, כי יש לדחות כל דבריהם בקל, ועתה מצאתי בתשובת שער אפרים בסימן י"ט שדחה כל דברי רש"ל בזה ופסק נמי כשולחן ערוך ולבוש. גם נראה לי דעיקר טעם הרא"ש משום דמיעוט דכסותך כתיב בעשיית הציצית דפטור לעשות בו ציצית, אבל בשכבר נעשה בו ודאי יוצא בו, וכן משמע כדבריו ריש הלכות ציצית. ובזה מתורץ נמי קושיות הט"ז מלולב לקמן סימן תרנ"ח דאין יוצא בשאול, מיהו בלאו הכי יש ליישב בכמה גוונא. ובזה מתורץ נמי קושיות מגן אברהם סימן י"א סעיף ז' בחוטין שאולין עיין שם כי קיצרתי, וכן ראיתי ברוקח סימן שס"א ורבינו ירוחם שסתמו ופסקו דחייב לברך, ועוד הא אפילו לעשות ציצית ולברך הרשות בידו כדלעיל. ובתשב"ץ סימן רס"א מצאתי דנהגו העולם לברך על כל טליתות, וכן פסק באגור סימן רי"ז, ונראה פשוט דמודים רש"ל וסייעתו דמברכין על טליתות של הקדש וצדקה, וכן מצאתי במרדכי הלכות קטנות טליתות של קהל הוי כטלית של שותפים, ואפילו כדי לעלות לתורה או לעבור לפני התיבה נראה דמברכין עליה, ואפילו לרש"ל וסייעתו שכתבו לפטור בלעלות לתורה נראה דהיינו בשאולה ממש. אבל לעניות דעתי לברך אפילו בטלית של שאולה אף לעלות לתורה דלא כוותייהו, וכן כתב מגן אברהם בשם פסקי תוס', וכן כתב בשער אפרים שם. והכי נוהגין:

ז

[ז] טלית חבירו שלא מדעתו וכו'. מבואר דאפילו בלא נטילת רשות יכול לברך. וכן כתב הרא"ש להדיא פרק כל הבשר ורבינו ירוחם, ודלא כעולת תמיד. ומה שהקשה מגן אברהם מסימן תרמ"ט סעיף ה' בהגה תמוה דאדרבה שם מפורש להיתר ליקח לולב שלא מדעתו ולברך. גם מחושן משפט סימן קצ"ה פשיטא דלא קשה דשם לאו מצוה הוא. ויש לתרץ קושיא ראשונה דבסימן תרמ"ט מתיר בשאר ימים משמע בראשון אסור ודין טלית הוא כמו ראשון דלולב. מיהו גם מגן אברהם מסיק לברך, וכן פסק בתשובת בית יעקב סימן קי"ד ועיין סימן רנ"ח ס"ק ד'. כתב רש"ל שם שלא יוציאה ממקומה כלל לא מביתו ולא מבית הכנסת, אלא שם ילבש או יניח שם התפילין ואפילו שם לא בקביעות אלא באקראי:

ח

[ח] שיקפל וכו'. כבראשונה ובשבת יקפלה, ולא בקיפול ראשון כן כתב כנסת גדולה, ומגן אברהם מקיל אפילו אינו מקפלו כלל, וטוב ליזהר:

ט

[ט] אבל אסור וכו'. המפקיד אצל תלמיד חכם מותר ללמוד הימנו ולהעתיק ממנו אם אין לו כיוצא בו, ואם צרר וחתם הספר בקשר משונה אסור, כן כתב סמ"ע סימן רצ"ב, ועיין בש"ך שם, וכתב הט"ז הממשכן דינו כמפקיד:

י

[י] של שותפין חייבת וכו'. כתב רבינו ירוחם אפשר שהטעם משום דכתיב ועשו לשון רבים ולא כתיב שם לך כמו גבי סוכה ומעשר, עד כאן, וכתב עליו הבית יוסף דאישתמיט ש"ס ריש פרק ראשית הגז דלמדו מדכתיב על כנפי בגדיהם, עד כאן לשונו. ולעניות דעתי לפרש דבריו דודאי ראה וידע הש"ס, אלא דקשיא ליה על הש"ס דילמא כתב קרא בגדיהם לשון רבים משום דקאי ארישא דקרא דכתיב לשון רבים, לזה מפרש דמזה באמת נמי למד דהוה ליה לכתוב גבי רישא דקרא בלשון יחיד, אלא משום דרצה למעט מכסותך נקט הש"ס על בגדיהם ודו"ק:

יא

[יא] דכתיב וכו'. הקשה הלבוש הא בסימן ח' ילפינן בגדיהם לבגדים רבים, ותירץ דאי להתם בגדים הוה ליה למימר ואי להכא בגדם הוה ליה למימר או בגדהם בלא י' בין ד' לה' אלא בגדיהם משמע בגדים רבים ובעלים רבים ודבריו דחוקים, גם קשיא עליו דאם כן תקשה ליש אומרים שהביא בית יוסף לעיל סימן ח' דאין חיוב בציצית אלא בגד עליון, אם כן בגדם הוה ליה למימר, ועוד הא בש"ס [מנחות] דף מ"א מבואר דלמאן דאמר חובת גברא הוא סבירא ליה דאין חייבין כל הבגדים תיקשי נמי בגדם הוה ליה למימר, גם עיינתי בש"ס ופוסקים ולא זכרו ופקדו טעם זה, אלא הלבוש כתבו בסימן ח' מלבו. ולא נהירא אלא הטעם משום דקיימא לן חובת טלית הוא, לכן כל הבגדים חייבין בציצית, וכדפירש רש"י שם, וקרא דבגדיהם כולה אתיא לטלית של שותפין כן נראה לי:

א

שמכשיר עיין מה שהקשה בבאר היטב סק"ד ובת' בי"ד תי' דמיירי באין שהות ביום. א"נ שמא יופסדו וישאר בלא ציצית אותו יום לגמרי:

ב

אחרים עיין באר היטב ס"ק ה' ומזה הותר הסתפקות של מהר"י חאגז ז"ל בה"ק סי' צ"ב בשוכר בית בח"ל דק"ל כל למ"ד יום פטור ממזוזה אי רשאי להחמיר ולברך עליו תוך הזמן ועי' ת' בית יהודה סי' י"ד:

ג

טלית חבירו כו' עיין בס' אליהו רבה מה שתמה על מ"א שהקשה מסימן תרמ"ט דאדרב' שם מפורש להדיא להתיר ליקח לולב שלא מדעתו ולברך ועיין בת' בית יעקב סי' קי"ד דפסק ג"כ לברך:

א

א) [סעיף א'] ציצית שעשאן נכרי פסול וכו' פי' שהטילן בבגד פסול. ואפי' ישראל עומד ע"ג. דאלו בטוייה כשר להרא"ש כמ"ש סי' י"א ס"ב, מ"א סק"א א"ר סק"א פרמ"ג א"א אות א' ח"א כלל י"א אות ל'. ואפי' תחבן לבד בכנף, או עשה חוליא או קשר ע"י נכרי פסול. פרמ"ג שם על שם הלבוש. והביאו פתחי עולם אות א'. ואפי' ישראל מסייעו פסול. א"ר שם והביאו שע"ת אות א' ודלא כעו"ת אות ה' אבל אם תלה החוטין בכנף ישראל ועשה חוליא אחת וקשר בענין דמתכשר מדאורייתא ואח"כ גמר העכו"ם כשר. א"ר שם. פרמ"ג שם, שע"ת שם פתחי עולם שם ועיין לקמן אות ט':

א

ב) אם ישראל והעכו"ם תלאו שניהם ביחד, תליא במחלוקת הב"י והש"ך לענין שחיטה ביו"ד סי' ב' סעי' י"א באוחזין בסכין ושוחטין דהש"ע פוסל והש"ך מכשיר יעו"ש, פתחי עולם שם בשם תשו' פרי תבואה, וא"כ לדידן דאתכא דמרן סמכינן הוא פסול:

א

ג) שם. והאשה כשירה לעשותם, כתב הט"ז סק"א, לאפוקי מר"ת שפוסל נשים לעשיית הציצית כמו בתפלין בסי' ט"ל סק"א וכו' והא דנשים שלנו טוות ציצית זה מותר אפי' לר"ת דדוקא אתלייה בבגד הוא דקפיד כדאיתא בסמוך וזה מילתא אחריתא כנ"ל עכ"ל, וכ"כ הלבוש סעי' א' דתיקון הציצית וטויה ושזירה כשירה בנשים אפי' לדעת המחמירין יעו"ש, והביאו שכנה"ג בהגב"י אות א' מאמ"ר אות ב' וכ"כ עו"ת סק"ג ברכ"י אות ג' ובספרו מחב"ר אות ב', ר"ז אות ב', ח"א שם, פתחי עולם אות ב' ולא כקרבן נתנאל סוף פ' השולח ובספרו נתיב חיים שכתב לר"ת אף הטוויה אסורה בנשים, וכמו שהוכיח ג"כ המחב"ר שם מדברי הפו' יעו"ש:

א

ד) שם בהגה, ויש מחמירין להצריך אנשים שיעשו אותו וכו' וקטן דינו כאשה. מ"א ס"ג, ר"ז שם ח"א שם, חס"ל אות א' שתילי זיתים אות ג', ואפי' אם הגדול עומד על גבו ואומר לו שיעשה לשם מצות ציצית. ר"ז שם, ופסול לעשותם לסברה זו עד שיהיה בן י"ג שנה ויביא ב' שערות כמו כתיבת תפילין בסי' ט"ל. מחה"ש וכ"כ הפרמ"ג א"א אות ג' לדברי מ"א ואע"ג דכתב שם הפרמ"ג דהוא דוחק מ"מ כיון דכל הפו' הנ"ל כתבו כהמ"א, א"כ לדידן דחיישינן לכתחי' לר"ת כמ"ש מור"ם ז"ל אין להניח קטן לעשותם לכתחי' עד שיהיה בן י"ג שנים ויביא ב' שערות בבירור ודלא כמ"ש פתחי עולם אות ג':

א

ה) טומטום כשר לעשותם דספק תורה לחומרא מן התורה וישנו בלבישה, ולמ"ד בני ולא בנות, י"ל בני ודאי ולא ספק, ואנדרוגינוס תליא בפלוגתא אי בריה הוא, פרמ"ג במש"ז או' א' פתחי עולה אות א':

א

ו) ציצית שנעשו ע"י טומטום וכן ספק נכרי וספק ישראל כגון מצא תינוק מושלך במקום שיש מחצה נכרים ומחצה ישראל שחייב במצות מספיקא אם עשו ציצית כתב ישי"ע סי' י"ז אות ב' דכשרים, דספק תורה להחמיר מה"ת א"כ חשוב ישנו בלבישה, וכ"כ פתחי עולם שם, אבל צ"ע לענין ברכה כיון שזה תליא בפלוגתא אי ספיקא דאורייתא לחומרא מה"ת או מדרבנן ומרן ז"ל ס"ל כמ"ש הישי"ע שם והפרמ"ג כתב והב"ד באות הקודם למ"ד בני ולא בנות י"ל בני ודאי ולא ספק מדרבנן א"כ היאך יכול לברך וקיי"ל סב"ל על כן יש ליזהר מזה:

א

ז) שם בהגה, ויש מחמירין להצריך אנשים וכו', ולדידהו כל מצות שאין האשה מחוייבת בהן כגון לולב וסוכה אינה רשאה לעשותן, מ"א סכ"ג, פתחי עולם אות ג', ועיין פרמ"ג א"א אות ג':

א

ח) [סעיף ב'] הטיל ישראל ציצית בבגד בלא כוונה וכו' המרדכי הביא פלוגתא בסתם אי הוי כלשמן או לא לכן צריך ליזהר שיאמר בפירוש שתולה אותם לשם ציצית כמ"ש הש"ע לענין טויה, ואני נהגתי לומר ליקבה"ו הריני מוכן להטיל ציציות בבגד ד' כנפות לקיים מה שאמרה תורה גדילים תעשה לך על ד' כנפות כסותך אשר תכסה בה כדי לזכור את כל המצות ולשמור ולעשות ולקיים אותם, וירמ"י או"א שכשם שאנחנו מקיימים מצוה זו בחוטי לבן כך תזכנו לקיים אותה כתקונה כמ"ש בתורתך ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת ותזכנו לזכור כל מצותיך ולשמור ולעשות ולקיים אותם ולהשלים תיקון נר"ן בגלגול זה ונזכה לחלוקא דרבנן לעת"ל וברחמיך הרבים תחפוץ בנו ותרצינו ויהי נועם וכו' חס"ל אות ב' וכ"כ הרה"ג בן א"ח פ' לך לך אות ג' ועיין זכ"ל ח"א אות צ' וכתב שם הרב בן א"ח לכן כל אדם יזהר שלא לסמוך בתליית החוטין ותיקונם אלא על אדם יר"ש ומוחזק בכשרות ובקי ויודע לכוין לשם מצוה ולעשות כל הדברים כתקונם עכ"ל ועיין לעיל סי' י"א אות ד':

א

ט) שם בלא כוונה אם אין ציצית אחרים וכו' היינו שעשה חוליא א' וקשר עליון שהוא מדאורייא בלא כוונה, אבל אם עשה חוליא א' וקשר עליון בכוונה אעפ"י שעשה אח"כ השאר קשרים וחוליות בלא כוונה גם בדאיכא ציצית אחרים יש להכשיר כמ"ש לעיל אות א' וכ"כ ב"י. עו"ת אות ד' א"ר אות א' שתילי זיתים אות ו' בשם ב"י וא"ז. ועיין בדברינו לעיל סי' י"א אות מ"א:

א

י) שם אם אין ציצית אחרים וכו' וא"ת יתירם מהבגד ויחזור ויתנם בבגד בכוונה, וצ"ל דמיירי בשבת א"נ כגון שנפסק אחד מהראשים ואם יתירם יהא אסור לחזור וליתנס בבגד [עיין בדברינו לעיל סי' י"ב אות ד'] מ"א סק"ד ועיין מחה"ש, א"נ ניתקו חוטי הערב פחות מקשר אגודל כבסי' י"א סעי' יו"ד דאם יתיר ויהיה לכתחילה פסולין מן התורה רשאי לסמוך על הרמב"ם, פרמ"ג א"א אות ד', א"נ דמיירי בציצית דקים ובלוים כי קרוב הוא שהם מתקלקלים בהתרה ושוב לא יועילו ולכן כתב דיסמוך על הרמב"ם, מחב"ר אות ג' והביאו שע"ת אות ד' ועיין עו"ש במחב"ר שהביא תירוצים אחרים בשם הפו' יעו"ש:

א

יא) שם יש לסמוך על הרמב"ם וכו' וכ"כ הלבוש סעי' א', וכ"כ האחרונים ר"ז אות ג' ח"א כלל י"א אות ל"א בן א"ח שם, ודלא כמ"ש הב"ח והביאו שכנה"ג בהגב"י אות ב' שהם פסולים לגמרי:

א

יב) שם אבל לא יברך עליו, דרש"י והרא"ש ס"ל דבעי תלייה ג"כ לשמה, ב"י, ט"ז סק"ג, שתילי זיתים אות ו' פתחי עולם אות ו':

א

יג) שם אבל לא יברך עליו, וה"ה דאסור לצאת בו לר"ה, כמ"ש מ"א סי' י"ב סק"ז, וכ"כ ח"א אות הנ"ל, וכ"כ לב"ש:

א

יד) [סעיף ג'] השואל מחבירו טלית שאינה מצוייצת פטור וכו' ז"ל התוספות פ' כ"ה דף ק"י ע"ב והרא"ש שם סי' כ"ו הביאם ב"י לברך על טלית שאולה נראה דטוב שלא יברך ואעפ"י שהיה אומר ר"ת דנשים מברכות על סוכה ולולב אע"ג דפטורות והביא ראיה מדרב יוסף וכו' מ"מ לא דמי לטלית שאולה וכו' ואעפ"כ המברך לא הפסיד עכ"ל וכ"כ הסמ"ג והסמ"ק הביאם ב"י, [וכתב המאמ"ר אות ד' מ"ש התו' והרא"ש דהמברך לא הפסיד דבר פשוט הוא דהיינו דוקא להתו' והרא"ש ודעמייהו, אבל להרמב"ם ורש"י ודעמייהו דס"ל דאין הנשים יכולות לברך על מ"ע שהז"ג ה"נ הכא לא יברך וכבר פסק מרן ז"ל כהרמב"ם ז"ל לקמן סי' י"ז ובסי' תקפ"ט עי"ש עכ"ל] וכתב הרא"ש שם ע"ז ול"נ דהא דטלית שאולה מיירי ששאל טלית שאינה מצוייצת, אבל השואל טלית מצוייצת אדעתא דהכי השאילה לו שיברך עליה, ואם א"א לו לברך אלא א"כ תהיה שלו הוי כאלו ניתנה לו במתנה על מנת להחזירה וכו' עכ"ל ובריש הלכות ציצית על כסות יום אם חייב בציצית בלילה כתב הרא"ש שראה באשכנז לפני יוה"כ כשמשכימים שש"צ מתעטף בטלית של אחר כדי להפטר מן הברכה משום טלית שאולה משום דמספקא להו בטלית שאינה שלו אם צריך לברך או לא, ואח"כ כתב דנראה לו דטועים הם דהא דטלית שאולה פטורה מן הציצית היינו השואל מחבירו טלית שאינה מצוייצת עד ל' יום פטור מלהטיל בה ציצית שנאמר גדילים תעשה וכו' אבל בכסות שאינה שלך לא חייבתך התורה לעשות גדילים אבל השואל מחבירו טלית מצוייצת צריך לברך וכן מצאתי שכתב בעל העיטור ז"ל עכ"ל הביאו ב"י, משמע שהוא מפרש מ"ש התוספות דטוב שלא לברך על טלית שאולה הוא דוקא בשואל טלית שאינה מצוייצת והניח לה ציצית בתוך ל' [ודברי מ"א סק"ה הביאו באה"ט הוא בקיצור עיין מחה"ש] אבל השואל טלית מצוייצת פשיטא דמברך וכמו שפסק מרן בסעי' זה. וכתב הט"ז סק"ד וז"ל ונ"ל דהא דמחייב הרא"ש ברכה בטלית שאולה מצוייצת היינו בטלית המיוחד למצות ציצית כי הנהו טליתות של בהכ"נ או מה שקורין ד' כנפות דבזה ודאי לא מקנה לו אלא לעשות המצוה ולברך עליו כדאמרן אבל במלבוש של ד' כנפות שאדם לובש בו דרך מלבוש אלא שמטיל בו ציצית משום שיש לו ד' כנפות השואל לחבירו מלבוש כזה אין השואל מברך עליו דאין לנו בירור שהשאילה לשם מצוה דילמא למלבוש בעלמא השאילה לו וזה דומה לטלית של אחרים שאין חייב השואל לעשות בה ציצית אע"ג שהשאילה לו מ"מ אמרינן דרצונו היה להשאילו למלבוש לחוד כדאמרן עכ"ל וכ"כ הפרמ"ג במש"ז אות ד' ח"א כלל י"א אות כ"א, והרש"ל פכ"ה סי' נ"ג חלק על דברי הרא"ש הנ"ל יעו"ש שהאריך ומסיק דמ"מ ראוי לכל יר"ש שלא ילבש טלית שאינו שלו ואם אין לו טלית אחר ילבשנו בלא ברכה כי הברכות אינם מעכבות. וכ"כ החס"ל או' ג' עוד כתב שם הרש"ל דאפי' לדעת המברכים על טלית שאולה היינו הטלית שלובש בעת התפילה עם הנחת תפילין שהוא לזכרון כמו תפילין וכו' אבל מי שלובש כדי לעלות לתורה או לירד לפני התיבה בודאי יראה שאין לברך כלום עכ"ל והביאו שכנה"ג בהגב"י אות ד' ט"ז שם. ח"א שם. אבל הא"ר סק"ו הביא כמה פוסקים לדחות דברי רש"ל ומסיק לברך על טלית שאולה אפי' לעלות לס"ת או לירד לפני התיבה יעו"ש, והביאו פרמ"ג א"א סק"ו והזכ"ל במע' ברכות ח"א אות ט' יעו"ש, נמצינו למידים מכל הנ"ל דהשואל טלית שאינה מצוייצת והטיל בה ציצית בתוך ל' לדעת התוספות והרא"ש המברך לא הפסיד כמו שהנשים מברכות ע"מ עשה שהזמן גרמא ולדעת מרן ז"ל ודעמיה אינו יכול לברך, והשואל טלית מצוייצת לדעת התו' והרא"ש ומרן ז"ל מברך עליה מיד ולדעת הט"ז וח"א הוא דוקא בטלית המיוחד למצות ציצית אבל לא בבגד של ד' כנפות, ולדעת רש"ל והחס"ל אין לברך על טלית שאולה כלל. ולפי חילוק שעשה הרש"ל לדעת המברכים הוא דוקא בטלית שלובשים בשעת התפילה והנחת תפילין, אבל לא בשעת עליית ס"ת וכדומה, ולפי דעת המ"א סק"ו והא"ר והזכ"ל גם בשעת עליית ס"ת או נשיאת כפים וכדומה יכול לברך וא"כ לפי מה דק"ל סב"ל אפי' כנגד הרבים ואפי' כנגד מרן ז"ל כמ"ש הזכ"ל בח"א הלכות ברכות אות ס' וח"ג אות ס' אין לברך על טלית שאולה כלל. אמנם נשאר לנו דבר אחד שכתב מרן ז"ל בב"י וכן נהגו לברך על טלית שאולה וק"ל כנגד המנהג לא אמרינן סב"ל כמ"ש הזכ"ל שם וא"כ מצד המנהג יכולין לברך על טלית שאולה וליכא חששא דסב"ל אבל אפשר לפרש דברי מרן ז"ל כפי החילוק שכתב הרש"ל ז"ל דאפי' לדעת המברכים היינו דוקא בשעת הנחת תפילין ותפילה אבל לא בעליית ס"ת ונשיאת כפיים וכדומה דזהו דרך עראי ומצד המנהג וא"כ אינו יכול לברך על טלית שאולה כ"א שאלה להתפלל בה דוקא ולא לדבר אחר ואע"ג דכתבו שם הא"ר והזכ"ל ח"א בה"ב אות ט' דנהגו לברך על טלית שאולה גם בעליית ס"ת וכדומה אין ראיה מזה דאפשר דוקא במקומן נהגו ולא במקומות אחרים שהרי העט"ז כתב דנהגו לברך עליהם דוקא בתפילת הבקר משום ק"ש אבל אח"כ כ"ז ששאל לעלות בו לתורה וכו' א"צ לברך עליו נמצא דזה המנהג לברך כדי לעלות לס"ת אינו מוסכם על כן יש להחמיר ושוא"ת וכ"ש במילי דברכות דסב"ל ואין לברך על טלית שאולה אלא דוקא אם שאלה כדי להתפלל בה ובזה יש לסמוך על המנהג אבל אם שאלה כדי לעלות לס"ת או לדוכן וכדומה לא יברך וכן פסק הרה"ג בן איש חי פרשת לך לך אות ה' דאם שאל טלית מצוייצת ללבשה כדי לעלות לדוכן או לעלות לס"ת וכיוצא לא יברך עליו אבל אם שאל בעבור לקיים מצות עיטוף בציצית יוכל לברך ולסמוך על המנהג ומיהו יר"ש יתרחק מטלית שאולה היכא דאפשר לו עכ"ל בקיצור, אמנם אם יש מנהג לברך גם אם שאלה לעלות לס"ת וכדומה אין למחות בידם מאחר שכן נהגו ויש להם על מה לסמוך אבל אין ליקח המנהג אלא מן הלומדים לא משאר עמא דארעא שעושים מה שעולה בדעתם:

א

טו) טלית של הקדש וצדקה מברכין עליו לכ"ע אפי' לבשו כדי לעלות לס"ת או לדוכן. א"ר סק"ו פרמ"ג א"א או' ו' ש"ץ דף ל"ד ע"ך חס"ל או' ו' שתילי זיתים או' י"ב קיצור ש"ע סי' ט' או' י"א בן איש חי שם:

ב

טו) שם השואל מחבירו טלית וכו' והשוכר דינו כשואל, עו"ת אות ו' א"ר אות ה':

א

טז) [סעיף ד'] מותר ליטול טלית חבירו וכו' מלשון ר"י שהביא ב"י שכתב וז"ל ואותם שלוקחים ציצית שמוצאים בבה"כ וכו', משמע דדוקא אם הציציות מונחים כך בבה"כ על האצטבא או בחלון שאין בו דלת ומנעול מותר ליטול, דאמרינן כיון שהניחו כך ולא הצניעו בדלת ומנעול לא קפיד וניחא ליה לאיניש למעבד מצוה בממוניה וכ"מ מלשון הרא"ש ומרן ז"ל שכתבו ואם מצאה מקופלת וכו' משמע שמצאה כך מונחת בלא דלת ומנעול אבל אם הטלית מונח בתיבה או בחלון שיש בו דלת ומנעול לא אמרינן שיביא מפתח ויפתח התיבה או החלון ויקח הטלית משום דניחא ליה וכו' דודאי הבעלים מקפידים על זה, וכן איתם הנותנים טליתותיהם לשמש להצניע אותם אצלו בדלת ובמנעול י"ל ג"כ שהם מקפידים כיון שהם נותנים אותם לו להצניעם בדלת ובמנעול ע"כ אין ליקח אותם אלא דוקא מדעת בעלים ולא מדעת השמש אלא א"כ יודע השמש בבירור דבעלים אלו אינם מקפידים כגון שנתנו לו הבעלים רשות ליתן אותו לאחרים בשאלה:

א

יז) שם מותר ליטול טלית חבירו וכו' דוקא באקראי אבל בקביעות אסור. ב"ח, שכנה"ג בהגה"ט. מ"א סק"ז פרמ"ג א"א אות ז' עט"ז ר"ז אות י' ח"א כלל י"א אות כ"ב שתילי זיתים אות י"א ש"ץ דף ל"ד ע"ד קיצור ש"ע שם, ודוקא בבה"כ מותר אבל להוציאה מבה"כ וללבוש טלית ולהניח תפילין אסור, דלא ניחא ליה שיטול את שלו ממקום שהניחו. יש"ש בפרק כ"ה סי' כ"ג. שכנה"ג שם ט"ז סק"ו מ"א שם עט"ז ר"ז שם ח"א שם ש"ץ שם חס"ל אות ד' קצור ש"ע שם שתילי זתים אות י"ג. ועיין שע"ת אות ז':

ב

יז) אם בשבת יום אסיפה כגון לשמוע ש"ץ ומרוב הדחיקות יוזק הטלית וכה"ג אסור ליקח שלא מדעתו, דכעין זה לא משאלי אינשי, פתחי עולם אות י"א בשם ת"א:

א

יח) שם, מותר ליטול טלית חבירו וכו' ואם נתקלקל הטלית צריך לתקנו ואם לא תיקנו לא יצא, עמודי השלחן על קיצור הש"ע סי' ט' אות ט"ו, ועיין בתשו' טל אורות סי' א' שכתב דאם נקרע הטלית באונס או נפסל האתרוג דפטור מלשלם כיון דאיכא למ"ד דבכל פנים אמרינן ניחא ליה וכו' יעו"ש והביאו פתחי עולם או' י"ב, ועיין בתשו' זרע אמת ח"ב סי' קמ"ג:

א

יט) שם, מותר ליטול טלית חבירו וכו' הפרמ"ג במש"ז סק"ו נסתפק אם רשאי ליקח טלית מבית חבירו כי בב"י הביא אותן המניחין טליתותיהם בבה"כ הא בביתו לא וכו' עכ"ל מיהו מדברי המ"א סק"ז שכתב בשם רש"ל משמע שאין חילוק וכ"מ בעט"ז, ח"א שם ש"ץ שם חס"ל שם קיצור ש"ע שם, וכ"כ ר"ז שם בהדיא וז"ל אבל לא יוציאנו מאותו מקום למקום אחר כגון מבית הכנסת לביתו או מבית בעלים לבה"כ ואפי' יחזור ויניחנו במקום שנטלה שם אסור עכ"ל, אמנם כשבעליו עמו ודאי וראוי שישאל ממנו דאין סומכין על החזקה במקום דאפשר לברר בקל, וכ"ש אם יודע בו שהוא מקפיד, כמ"ש הפרמ"ג שם:

א

כ) שם ולברך עליה וכו' אע"ג דדעת רש"ל אין לברך על טלית שאולה וכן דעת הט"ז בסק"ה וכתב שם הט"ז וכ"ש אם נוטל אותו שלא מדעת חבירו עכ"ל ולדעת הסמ"ק אם מצאו מקופל צריך ליטול רשות וכן היא סברה ב' של המרדכי, מ"מ יכול לסמוך על המנהג שכתב מרן ז"ל בב"י וכן עמא דבר ולברך ובמקום מנהג לא אמרינן סב"ל כמש"ל וכ"כ בי"ע אות ט"ז בשם האחרונים דמברך מיהו יר"ש ירחיק עצמו מזה בכל מה דאפשר כמש"ל אות י"ד יעו"ש ובפרט האידנא דחזינא רובא דעלמא קפדי:

א

כא) שם, ובלבד שיקפל אותה וכו', נהגו בקושטא שבאים יחידי קהל א' לקהל אחר בשביל שמחת חתן או כלה או ברית מילה או לשמוע דרשה או לסבה אחרת ואם מתפללים שם הם מתעטפים בטלית חבריהם ומניחים אותה בלתי מקופלת והולכים להם, ולכאורה אין למנהג הזה מקום דהסמ"ק והמרדכי והרא"ש ורבינו ירוחם כתבו שצריך לקפלה כבראשונה, ואולי סמכו על פשט דברי נמוקי יוסף שהביא רבינו ב"י שנראה מדבריו דאפי' בלא קפול שרי ואין זה מספיק כיון דלשאר רבוותא צריך שיקפלנו מה להם ליכנס בספק ברכה לבטלה, ונראה דכיון דיש שמש הקהל שלוקח הטליתות ומקפלן כבראשונה ומניחן בכיסן הו"ל כאלו קפלו הם, ועוד כיון שזה הולך לקהלתו של זה וזה הולך לקהלתו של זה מסתמא אין מקפידין על זה אה מניחין אותם בלתי מקופלים ומנהגן של ישראל תורה היא, כנה"ג בהגה"ט, ש"ץ דף ל"ד ע"ג. וצ"ע על הרב בית עובד אות י"ז שהביא דברי כנה"ג הנז' ולא כתב כ"א טעם הא' שכתב הכנה"ג מפני שיש שמש וכו' ומדברי הכנה"ג נראה שלא סמך על טעה זה בלבד מפני שיש שמש וכו' אלא מפני טעם אחר ג"כ מפני שאין מקפידים, והטעם נראה לי שלא סמך הכנה"ג על טעם מפני שיש שמש בלבד והוצרך לטעם אחר, מפני שאפשר שהשמש יתעכב מלקפלו או ישכח ויקפידו הבעלים. לפיכך כתב טעם אחר מפני שאין מקפידים, ועוד מדברי הכנה"ג בהגב"י בסי' זה ובסי' ש"ב נראה דטעם העיקר הוא מפני שהולכים זה אצל זה אין מקפידים, וצ"ע על הבי"ע:

א

כב) שם, ובלבד שיקפל אותה וכו' שאם לא החזירה מקופלת ודאי לא ניחא ליה למאריה והו"ל שואל שלא מדעת והוי גזלן, ועליה אמר הכתוב ובוצע ברך נאץ ה', ב"י בשם רבינו ירוחם, וכ"כ הלבוש שתילי זיתים אות י"ב. ואע"ג דניחא ליה לאיניש למעבד מצוה בין בגופיה בין בממוניה בעינן שיקפל אותה, שאם לא יקפלנה נמצא הטלית ניזוק אחר עשיית המצוה ולא ניחא ליה לאיניש למעבד מצוה בממוניה אלא בשעת עשיית המצוה. תומת ישרים סי' מ"ו כנה"ג בהגה"ט עו"ת אות י"א עיקרי הד"ט סי' ב' אות ג':

א

כג) שם ובלבד שיקפל אותה וכו' מלשון הרא"ש פ' כל הבשר סי' כ"ו והביאו ב"י שכתב וז"ל ויקפלנה כבראשונה, משמע שצריך לקפל אותה כמו שהיתה מקופלת בתחילה וכ"מ מלשון המרדכי ורבינו ירוחם שהביאם ב"י אמנם הכנה"ג בהגב"י סי' ש"ב כתב וז"ל שאם מקפלו שלא כסדר קיפולו הראשון אף בשבת מותר להתעטף בטלית חבירו, דאין אדם מקפיד אלא אם מניחו בלתי מקופל מכל וכל, אבל אם מקפלו אפי' שאינו כסדר קיפולו הראשון אינו מקפיד וכו' והרא"ש שכתב בפ' כ"ה ואם מצאה מקופלת יחזור ויקפלנה כבראשונה לאו למימרא שצריך לקפלה כקיפול הראשון אלא הא דקאמר כבראשונה אעיקר קפול קאי, והכי קאמר צריך שיקפלנה כמו שמצאה מקופלת וכו' עכ"ל משמע מזה שאין צריך לקפלה כמו קיפול הראשון, אבל נראה שלא כתב זה הכנה"ג אלא כדי למצא היתר בשבת ליקח טלית חבירו ולקפלו שלא כסדר קפולו דלדעת מרן ז"ל בסי' ש"ב סעי' ג' מותר אבל בחול כיון שיכול לקפלו כסדר קיפולו הראשון מודה גם הכנה"ג שצריך לכתחילה לקפלו כסדר קיפולו הא' ועוד דאפי' הכנה"ג עצמו לא כתב זה אלא בדרך אפשר, ונראה שלא סמך ע"ז הטעם בהחלט שהרי כתב אח"כ טעם אחר מפני שהולכים זה אצל זה ואין מקפידין כאשר יראה הרואה בכנה"ג הגב"י סי' י"ד וסי' ש"ב. וז"ש הפרמ"ג בא"א אות י"ט בכנה"ג מחמיר בחול שיקפל כקיפולו הראשון ובשבת אעפ"י שאין כקיפולו הראשון יעו"ש. נראה שהבין מדברי הכנה"ג הנ"ל דאין לסמוך ע"ז הטעם כ"א דוקא בשבת מפני שא"א לקפלו כקיפולו הא' ודוק. ודברי הפרמ"ג הנ"ל הביאם פתחי עולם אות י"ג ומסגרת זהב על קיצור הש"ע סי' ט' אות ו' ומ"ש המ"א סק"ט אפי' שלא כסדר קפולו הראשון ובשבת אפי' אין מקפלו כלל שרי, כבר כתב עליו הפרמ"ג שם דדבריו צ"ע וכ"כ תפלה לדוד דף יו"ד ע"א דדברי מ"א צ"ע יעו"ש והביאו עיקרי הד"ט סי' ב' אות ג' וגם היא הניח דברי המ"א בצ"ע, ואעפ"י שיש מן האחרונים שהביאו דברי מ"א הנ"ל והם ר"ז אות ט' ושתילי זיתים אות י"ב, מ"מ יש להחמיר ובחול יקפלנו כדרך קיפולו דוקא אם אפשר ובשבת יקפלנו שלא כדרך קיפולו דחיישינן שמא הבעלים מקפידים והויא ברכתו לבטלה. וכ"כ א"ר או' ח' דטוב ליזהר יעו"ש ועיין באות שאח"ז:

א

כד) והנה בענין קיפול הטלית בשבת דעת מרן ז"ל בסי' ש"ב סעי' ג' להתיר אם מקפלו שלא כסדר קיפולו הראשון, ואע"ג דכתב מרן ז"ל שם סברא זו בשם יש מי שאומר י"ל דהלכה פסוקה ומוסכמת היא אלא שכן דרך הרב"י שדין חדש שלא מצאו בפי' כ"א בפוסק א' כותבו בלשון יש מי שאומר. וכמ"ש הש"ך בח"מ סי' מ"ב סק"ך ובעלי כללים אחרים שהזכירם יד מלאכי בכללי הש"ע יעו"ש, ואח"כ ראיתי בעיקרי הד"ט סי' ב' אות ג' שכתב בהדיא כדברי ושמחתי שנתכוונתי לדעת גדולים ודלא כמ"ש מחה"ש דיש פלוגתא בזה יעו"ש:

ב

כד) והנה סברא זו הביאה ב"י בשם המרדכי והיא בפרק ואלו קשרים אות שפ"ח וז"נ כתב ראבי"ה ש"מ דטליתות שהם לבנים שאין צריך בחלופן בו ביום אחר צאתו מבה"כ לא שנא חדשים ולא שנא ישנים אסור לקפלן אפי' באדם אחד. וה"מ בסדר קיפולו הראשון אבל שלא בסדר קיפולו נראה דמותר אפי' בב' בני אדם עכ"ל. ומשהביא מרן ז"ל סברה זו בסתם גבי כלים משמע דדעתו ז"ל דעת עליון דלא יש חילוק בין טלית לשאר כלים דכל שהוא שלא כסדר קיפולו הראשון מותר לקפלו ואפי' אם אין לובשו עוד באותו היום שזה הוא דעת המרדכי. וכ"כ א"ר שם אות ט' ר"ז שם אות ט' פתחי עולם שם אות ט"ז נזר ישראל סי' ל"ה אות י"ט:

ג

כד) מיהו מ"ש ת"א כלל מ"ד אות כ"ד וז"ל דאם מקפלו שלא כדרך קיפולו הראשון הכל מותר ודוקא שרוצה ללובשו בשבת דאל"כ הכל אסור דבריו צ"ע דדברים אלו שלא כדרך קיפולו מותר הם לקוחים מהמרדכי והמרדכי כתב אפי' אין לובשו באותו היום אם אין מקפלו כדרך קיפולו הא' מותר וצ"ע. ואפשר שלא ראה דברי המרדכי בשורשם, ועיין מ"ש הרב בן איש חי פ' ויחי אות י"ג. ומ"ש מ"א בסי' זה סק"ט כבר כתבו עליו דדבריו צ"ע. או אפשר לומר דדברי מ"א חוזרים על מנהג שכתב הכנה"ג דזה בא לקהלו של זה וזה בא לקהלו של זה לפיכך אין מקפידים זה על זה אם מניחים הטלית בלא קיפול. ודלא כמ"ש מחה"ש. וא"כ כיון שמצינו דעת מרן ז"ל והאחרונים מתירים לקפל שלא כסדר קיפולו הא' ואפילו אין לובשו בו ביום הכי נקטינן וא"כ הלוקח טלית מחבירו בשבת נמי צריך לקפלו שלא כסדר קיפולו הא' דחיישינן שמא מקפיד ותהיה ברכתו לבטלה, וכ"כ עו"ת בזה הסימן אות י"ב, פרמ"ג א"א סי' ש"ב אות ו' עיקרי הד"ט שם:

א

כה) כתב בכלבו, ועכשיו שנהגו לקפל כל הכלים אפשר דקיפול דידן לא דמי לקיפול שלהם שהיו קפדין מאד לפשט קמיטו ולהניחו תחת המכבש ולא כן אנחנו עושים עכ"ל, והביאו ב"י סי' ש"ב וכ"כ בס' ארחות חיים והביאו הברכ"י שם אות ג', פתחי עולם שם אות ט"ז, ואע"ג דמרן ז"ל בשה"ט לא פסק כן מ"מ אין למחות ביד הנוהגין לעשות כן כי יש להם על מה לסמוך אבל כל אדם צריך ליזהר אם בא לקפל שיקפל שלא כדרך קיפולו הראשון כמ"ש מרן ז"ל וכמ"ש לעיל באות הקודם והא דצריך ליזהר לקפלו שלא כדרך קיפולו הראשון היינו אם אינו רוצה עוד ללובשו באותו היום כמש"ל אבל אם פשט הטלית בשחרית ודעתו לחזור ללובשו במנחה מותר לקפל אפי' בדרך קיפולו הראשון. עיין ברכ"י סי' ש"ב אות א' ובדברינו לשם או' ל"ב:

א

כו) אין נכון להניח הטלית בלא קיפול בלילה ואם שכח ולא קיפלו ועבר עליו הלילה אז כשילבשנו למחר ינערנו תחלה. בין איש חי פרשת נח אות ט"ז בשם האחרונים. עוד כתב שם הרב הנז' בשם האחרונים שכל אדם יקפל טליתו כל יום אחר תפלה בידו ולא יתננו לשמש לקפלו דקשה למזל עכ"ל וכן הוא בספר רפואה וחיים פי"ב אות קפ"ז והביאו הרב יפה ללב ז"ל בח"ג סי' י"ח אות א':

א

כז) שם בהגה, וה"ה בתפילין. וצריך שיקפלן אם מצאן מקופלין ושלא יוציאן ממקום שהניחם שם שמא יקפיד עליו בעל התפילין והוה מצוה הבאה בעבירה. ר"ז אות י"ב. ודוקא באקראי אבל בקביעות אסור כמ"ש הב"ח ועיין לעיל אות י"ז, וכן דוקא אם הם מונחים בביה"כ אבל אם הם סגורים בדלת ובמנעול או אם נתנם לשמש להצניעם בדלת ובמנעול אין ליקח אותם בלא רשות. כמש"ל אות ט"ז גבי ציצית:

א

כח) אין חיוב לאדם להשאיל טליתו לברך עליו למי שדר בכפר ואין לו טלית כדי שהוא יצטרך לשאול טלית לעצמו מאחרים בעירו לברך עליו. שו"ת בית יעקב סי' קי"ד והביאו באה"ט אות ו' בי"ע אות י"ח:

א

כט) אם מתפללים מנחה בבית בעה"ב ולא יש שם כי אם טלית אחד לבעה"ב יכול לכבד לגדול ליתן לו הטלית ודלא כהחק"ל סי' ד' שהעלה שאינו יכול לכבד הגדול ליתן לו טליתו יעו"ש שאין הנדון דומה לראיה ופשוט שיוכל לכבד וכן עמא דבר וכן ראיתי שנהגו בפני רבנים מאורי אור בעה"ק ירושת"ו כמה פעמים ואין פוצה פה. הרב יוסף אומץ סי' ס"ה אות ד' ורמזו הרב עיקרי הד"ט סי' ב' אות ע"ד. זכ"ל ח"ג או' ט' בי"ע אות י"ט. ועיין לב חיים סי' צ"א מ"ש בזה וכיוצא בו:

א

ל) מי שנדר טלית לקהל להתעטף בו ש"ץ לפני העמוד אין היחיד רשאי לשאול אותו ולברך ואף בלא ברכה י"ל דאינו רשאי דדעת הנודר רק לש"ץ וכבר אינו שלו לומר ניחא לקיומיה מצוה בממוניה, פרמ"ג בא"א סי' תרצ"ד אות ה' והביאו כר"ש בזה הסי' פתחי עולם בזה הסי' אות י"א:

א

לא) שם בהגה, אבל אסור ללמוד מספרים של חבירו וכו' והטעם כתוב בנ"י והביאו ב"י דשמא יבא לקרות בהם הרבה עד שיקרע מרוב משמוש, וכתב מ"א סק"י ומשמע מזה דאפי' באקראי אסור ללמוד בהם יעו"ש וכ"כ ר"ז אות י"ג חס"ל אות ה'. ואפי' אם היו מונחים בביה"כ אסור, פרמ"ג במש"ז אות ז' וכתב שם הפרמ"ג והעולם נוהגים בבה"כ כשמוצאים סידור תפילה וכדומה של חבירו שלוקחים בלא דעת בעליו ואיני יודע היתר לזה עכ"ל והביאו עמודי השולחן על קיצור הש"ע סי' ט' אות ט"ו פתחי עולם אות י"ג, וזה לשון החס"ל שם ורבים אין נזהרין בזה וה' הטוב יכפר בעדם כי שגגה היא דמה יסכון גבר לטרוח ולהיות יגע לריק בעשותו מצוה בעבירה לקבל נגע תחת עונג הלא ההעדר טוב שאם ישב האדם ולא עבר עבירה נותנים שכר כעושה מצוה וראוי לכל ישראל למחול ולפרסם דניחא ליה למעבד מצוה בספריו ולא יענש שום אדם בסיבתו ואפי' המניחים סידורי תפלות בבה"כ מאחר דנהוג עלמא ליקח סידור לתפילה מן הבא בידו סתמו כפירושו דהמניחו שם אינו מקפיד וניחא ליה דלעביד מצוה בממוניה כל שיחזור ויניחנו במקום שהיה. ומעיקרא נמי לא יוציאנו ממקום למקום בלי ידיעת בעלים, דמשכחת לה שבאותו הפרק יבקשנו בעליו לצרכו ולא ימצאנו ויכעוס על הנוטלו. וכן בספרים של הקדש לא ניתנה רשות להוציאם מבה"כ או בהמ"ד דלא ניחא לזה למקדיש שיביאו לידי איבוד ותכלה קרנא אלא שילמדו במקום שהם עכ"ל. ועיין בח"מ בהגה סס"י קס"ג שכתב וז"ל נמצא בתקנות קדומות שלא להוציא טלית או ספר מבה"כ בלי רשות בעלים עכ"ל והביאו ש"ץ דף ל"ד ע"ד מחה"ש אות יו"ד פתחי עולם אות י"ג:

א

לב) שם בהגה. אבל אסור ללמוד מספרים של חבירו וכו' מיהו אם הוא ת"ח והפקידו אצלו ספרים ואין לו ספר כיוצא בזה מותר לקרות ולהעתיק ממנו כי ודאי אדעתא דהכי הפקידו אצלו. רמ"א בהגהת ש"ע ח"מ סי' רצ"ב סעי' ך' וכ"כ הט"ז בסי' זה סק"ז. א"ר אות ט' וכתב שם הסמ"ע דאם צרר וחתם הספר בקשר משונה דגילה דעתו דקפיד בקריאתו אז ודאי לא ניחא ליה ומקרי שולח יד בקריאתו וכ"ש בהעתקתו מתוכו עכ"ל יעו"ש. וכן דעת המ"א סק"י כמ"ש המחה"ש. א"ר שם פרמ"ג א"א אות יו"ד. וכ"כ שתילי זיתים אות י"ד בשם א"ז פתחי עולם אות י"ג ומ"ש המ"א והש"ך מכשיר עיין נה"ש שכתב דאינו מוכרח אלא גם הש"ך מודה דאי גילו הבעלים דעתם בהדיא דקפדי אסור ללמוד מתוכו יעו"ש. ומ"ש הט"ז בסי' זה סק"ז דה"ה בממשכן אצל ת"ח דחד טעמא הוא עיין בסמ"ע על ח"מ סי' ע"ב סעי' א' דאסר יעו"ש. ועיין מ"ש שם מור"ם בהגה וביו"ד סי' קע"ב ובבה"ט שם ובמחה"ש אות יו"ד פתחי עולם שם:

א

לג) במקום בטול תורה שאין ספרים נמצאין יכולין בית דין לכוף לאחד להשאיל ספריו ללמוד מהם ובלבד שישלמו לו מה שיתקלקלו הספרים. מור"ם בהגה שם. ועיין מ"ש עוד שם בד"מ אות ה':

א

לד) [סעיף ה'] טלית של שותפין חייבת בציצית וכו' והיינו שחבירו מרוצה שילך חבירו בו. והיא בלא ציצית חייב לעשות בו ציצית ואסור בלא ציצית אבל שותפין ויש בו ציצית וא' מקפיד על חבירו שלא ילך בו אפילו יש בו כדי חלוקה ובכל חלק שיעור טלית אפ"ה אם לובשו בגזילה ומברך עובר בלא תשא. כי חלק הא' שבו ב' ציצית אינן שלו. וכ"ש אם אין בו עדיין ציצית. פרמ"ג במש"ז אוח ז' פתחי עולם אות ט"ו:

א

לה) שם. טלית של שותפין חייבת וכו' אבל כסות השותפין עם הגוי אינה חייבת אלא א"כ נתן לו הגוי רשות להשתמש בה ויתן לו כסות אחר. דמשק אליעזר בפ' ראשית הגז ד' תכ"ד ע"ג. והביאו יד אהרן בהגה"ט עי"ש מיהו בהגהת רע"א כתב דמפרק ראשית הגז (חולין דף קל"ו) משמע דשותפות עם העכו"ם חייבת. והביאו פתחי עולם אות ט"ו יעו"ש. אמנם האה"ח כתב דחייב בציצית ולא יברך עליו. וכן טלית של שותפות איש ואשה. והביאו פתחי עולם שם:

א

(ט"ז סק"א) כדאיתא בסמוך היינו בסק"ב בני ישראל ולא עכו"ם קפיד קרא אתליה ה"נ כאן דינא אתליה קפדיני:

ב

סק"ב. לאפוקי עכו"ם ש"מ. וליכא למימר דקרא אתי לפסול אפילו ישראל עע"ג דהרמב"ם לשיטתיה בסי' י"א ס"ב דלא מהני עע"ג היכא דצריך לשמה:

ג

סק"ג דר"ש והרא"ש. הרא"ש לשיטתי' בסי' י"א ס"ב דלענין לשמה מהני בעכו"ם ישראל עע"ג ולכן ליכא ראיית הרמב"ם כצ"ל: ש"ע סעיף ב'.

ד

שו"ע ס"ב אבל לא יברך. נ"ל דה"ה דלא יצא בהן לר"ה דזה דמי לברכה וכ"מ במג"א ס"ס י"ב. ואע"ג דכל הציצית פסולי' וא"כ י"ל לדעת הט"ז ר"ס י"ג דלא חשיבי ובטלו מ"מ י"ל דהני הוי שפיר חשיבי כיון שיכול להתירן ולקשרן בכוונ' גם י"ל דחשיבי משום שיסמוך עליהם כשלא ימצא ציצית אחרים וכמ"ש על דברי מג"א הנ"ל ע"ש ודו"ק: מ"א סק"ה:

ה

נשים. דהא דאין מברכין במקום שאין הטלית בר חיובא או שהציצית פסולים היינו דוקא שהפסול או הפטור לכל העולם משא"כ נשים אף שהם פטורים מ"מ כיון שהאנשי' חייבים שייך ברכה גם בהם כמ"ש המג"א סי' ז' ה"נ בשאולה דגבי הבעלים הוי היא טלי' בר חיוב' יכול גם השואל לברך עליו:

ו

מ"א סק"ו אבל ברא"ש ריש ה' ציצית היינו מדכתב הרא"ש הובא בט"ז סק"י דאותן החזנים בסליחות טועים אע"פ ששואלין לעבור לפני התיבה.

ז

ט"ז סק"ה אבל לא ביום הראשון. דכיון דשאול פסול מדאורייתא ביום ראשון לא סמכינן למימר דהוה מתנה והא ציצית נמי מדאורייתא וסמכינן אהא:

ח

(שם) וי"ל דהא אין דברי רבינו הט"ז בזה לא זכיתי להבין חדא דמה קושיא יש כאן על הלבישה ועיקר הקושיא לא יפול רק על הברכה כמו שהקשה אח"כ וא"כ קושיא זו ותירוץ זה תמוהים ותו קשה לתירוץ זה לא שייך כלל למימר ניחא ליה לאיניש למיעבד מצוה בממוניה דהא אינו עושה מצוה כלל וא"כ היה זה אסור ללבשו אי לאו משום האי סברא דנותנו במתנה וא"כ מוכח מהלבישה גופיה ג"כ שנותנו במתנה וליכא למימר דמ"מ מצוה מדרבנן איכא אפילו למרדכי בשם ר"י כמ"ש המג"א בסי' הקודם ס"ק ח' דז"א דמהט"ז שם סק"ה מבואר שחולק בזה אהמג"א ע"ש: עוד קשה דלתירוץ הט"ז למה לי קרא לפטור טלית שאולה מציצית הא בלא"ה פטור וצ"ע:

ט

(שם) לדברי רש"ל לחלוק. עיין כנסת יחזקאל ס"ס ך"ג:

א

שעשאו וכו'. פי' שהטילן בבגד פסול אפי' ישראל עע"ג דאלו בטויה כשר להרא"ש כמ"ש סי' י"ד ס"א:

ב

כשרה. צ"ע דהא בכל דוכתי דרשי' בני ישראל ולא בנות ישראל כדאי' בקדושין ד' ל"ו ובמנחו' ד' ס"א ממעטי' עכו"ם ונשים מבני ישראל:

ג

ויש מחמירין. ולדידהו כל מצות שאין האשה מחויבת בהן כגון לולב וסוכה אינה רשאי לעשות' ועמ"ש סי' תרמ"ט סס"א ונ"ל דקטן דינו כאשה עסי' ל"ט:

ד

ציצית אחרים. וא"ת יתירם מהבגד ויחזור ויתלם בבגד בכוונה וצ"ל דמיירי בשבת א"נ כגון שנפסק א' מהראשים ואם יתירם יהא אסור לחזור וליתנם בבגד כמ"ש רסי' ט"ו:

ה

פטור. ואם הטיל בה ציצית כתבו התו' והרא"ש דהמברך לא הפסיד כמו נשים שמברכות על מ"ע שה"ג ע"ש:

ו

מברך. ויש"ש בחולין פ"ח סימן נ"ג כתב דאם לובשו לעלות לתורה או לעבור לפני התיבה אינו מברך כיון שאינו לובשו לשם מצוה אבל ברא"ש ריש ה' ציצית משמע שהעובר לפני התיבה מברך וכ"כ במנחות בפסקי תו' סי' קס"א דכהנים המתעטפים בטלית שאינו שלהם כשעולים לדוכן מברכין:

ז

טלית חבירו. כתב הב"ח דוקא באקראי אבל בקביעות אסור וכ' היש"ש דאסו' ליקח אותן מביתו לב"ה או אפכא:

ח

ולברך. וצ"ע בשלמא ליטלו שרי דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממוני' אבל למה יברך עליו בשלמ' כששאלו מדע' ה"ל כאלו נתנו לו במתנה ע"מ להחזיר וכמ"ש הרא"ש וה"ה בלולב אם השאילו לצאת בו יוצא וכמ"ש בא"ע סי' כ"ח סי"ט ובח"מ סי' קצ"ה סס"ד אבל ליקח בלא דעתו אסור, כמ"ש שם וכ"כ לקמן סי' תרמ"ט ס"ה בהג"ה וא"כ למה שרי כאן וצ"ל כמש"ל דאע"ג דפטור מציצית רשאי לברך כמו הנשים:

ט

שיקפיל. אפי' שלא כסדר קפולו הראשון ובשבת אפי' אין מקפלו כלל שרי כנ"ל ע' בכ"ה סי' ש"ב:

י

דחיישי'. שמא יקרא בהן הרבה עד שיקרען מרוב תשמישו עכ"ל נ"י ומשמע מזה דאפי' באקראי אסור ללמוד מהם ואף על גב דבסי' תל"ז ס"ג אמרינן דניחא ליה למיעבד מצוה בממוני' אפי' בחסרון כיס שאני התם דדבר מועט הוא ועבח"מ סי' רצ"ב ס"כ בהג"ה ובסמ"ע שם אפי' הפקיד ספרים אצל ת"ח אסור ללמוד הימנו אי ידעי' דהמפקיד מקפיד ע"ז, והש"ך שם חולק עליו וכתב דשרי ודבריו נראים בפי' דברי המרדכי אבל ממ"ש הב"י כאן בשם הפוסקים משמע דהוי שואל שלא מדעת ועבח"מ סי' ע"ב ס"א וסי' קס"ג ס"ו ובי"ד סי' קע"ב ס"א:

א

(א) שעשאן – פי' שהטילן בבגד פסול אפילו בישראל עומד על גבו ומלמדהו לעשות לשמה דאלו אם טוואן א"י או שזרן באופן זה כשר להרא"ש כמש"כ לעיל בסימן י"א ס"ב ודוקא אם תחבו בכנף או עשה החוליא או הקשר ראשון אבל אם החוליא והקשר ראשון עשה ישראל והא"י גמר שאר החוליות והקשרים דאינן רק למצוה בעלמא כשר:

ב

(ב) להצריך אנשים – ואפילו עומד על גבן לא מהני משום דהא דכתיב בני ישראל ועשו משמע גם למעט בנות ישראל:

ג

(ג) שיעשו אותן – דוקא התליה בהבגד אבל הטוייה והשזירה מותר ע"י נשים:

ד

(ד) וטוב לעשות וכו' – וכן ראוי ונכון שלא לעשות לכתחלה הטלת הציצית בבגד של גדול ע"י קטן פחות מי"ג שנים אבל אם הוא בן י"ג שנים ויום אחד אף שלא הביא ב"ש אפילו לכתחלה אין להחמיר והארה"ח מיקל אפילו לכתחלה ע"י קטן וכ"ז דוקא בגדול עומד על גבו המלמדהו לעשות לשמה אבל בלא"ה אפילו אם כבר הטילם הקטן בבגד צריך להתירם ולחזור וליתנם:

ה

(ה) לכתחלה – אבל בדיעבד מותר. ואפילו בלא עומד על גבה נאמנת לומר שהטילה לשם ציצית:

ו

(ו) בלא כונה – ר"ל שעשה הקשר העליון שהוא מדאורייתא בלי כונה אבל אם קשר קשר העליון וחוליא אחת בכונה אע"פ שעשה שאר הקשרים והחוליות אח"כ שלא לשמה גם בדאיכא ציצית אחרים יש להכשיר:

ז

(ז) על הרמב"ם שמכשיר – אפילו אם עשה התליה וגם כל הקשרים והחוליות שלא בכונה דס"ל אע"ג דבעי טוייה לשמה מ"מ התליה לא בעי לשמה ויליף לה מדכתיב בני ישראל לאפוקי עו"ג ש"מ דישראל בלי כונה כשר וא"ל יתירם מהבגד ויחזור ויתנם בכונה לשם מצוה י"ל דמיירי שהוא סמוך לשבת ואין שהות להתירם ולקשרם א"נ שנפסק אחד מראשיו ואם יתירם יהא אסור לחזור וליתנם בבגד כמש"כ בסי' י"ב:

ח

(ח) לא יברך עליו – אפילו אם לא עשה רק התחיבה בכנף שלא לשמה וכ"ש אם עשה הקשר עליון שלא לשמה דרש"י והרא"ש והתו' ס"ל דבעינן מדאורייתא ג"כ תליה לשמה וקרא דמיעט עו"ג צריך אפילו ישראל עומד ע"ג ומלמדהו לשמה ע"כ צריך ליזהר לכתחלה קודם התליה בבגד שיוציא בשפתיו בפירוש שתולה כל אלו הציצית לשם ציצית וכמו שכתבנו לעיל בסימן י"א לענין טוייה ושזירה ועיין בביאור הלכה:

ט

(ט) פטור – והמטיל בה ציצית ומברך לא הפסיד כמו נשים שיכולות לברך על מ"ע שהזמ"ג אף שפטורות וממילא יכול לצאת בו בשבת לר"ה דנוי הוא לבגד:

י

(י) מדרבנן – ויברך עליה ושוכר דינו כשואל (ע"ת שמוכיח כן מתוס' מנחות מ"ד ע"א ד"ה טלית וכו') ובעיטור מצאתי שכתב ושכירות מספקא לן:

יא

(יא) מברך עליה – ויש מחמירין וסוברין שלא לברך אא"כ נתן לו בפירוש במתנה ע"מ להחזיר אך רוב האחרונים מסכימים לפסק השו"ע והטעם הוא דהא אדעתא דהכי השאילה לו שיברך עליה וכיון שא"א לו לברך אא"כ תהיה שלו הוי כאילו נתנה לו במתנה ע"מ להחזיר. ולכתחלה בודאי יותר טוב לבקש מהמשאיל שיתן לו במתנ' ע"מ להחזיר ולא לעיכובא. ודוקא אם שאל ממנו טלית המיוחד למצוה אבל אם הוא בגד העומד ללבישה ורק כיון שפתוח רובו עושין בו ציצית ולא נעשה בשביל מצות ציצית וכן אם שאל טלית לעלות לתורה או לעבור לפני התיבה או לדוכן שאינו אלא משום הכבוד אין מברכין עליו דאולי היה רצונו להשאילו רק למלבוש לחוד ולא להקנות לו ויש חולקין בזה וס"ל דבכל גווני מברכין ע"כ כתב בדרך החיים דיותר טוב שיכוין בכל אלו שלא לקנות כדי שלא יצטרך לברך לכו"ע לבד מהטלית ששאל בעת התפלה לצאת בו. וכ"ז בטליתות של איש פרטי אבל בטליתות של קהל כעין שלנו המצויות בבתי כנסיות צריך לברך עליו לכו"ע אפילו כשלובשו רק לעבור לפני התיבה או לעלות לתורה משום דטלית של קהל אדעתא דהכי קנוהו מתחלה שכל מי שלובש אותו שיהיה שלו כמו באתרוג ועיין מש"כ בבה"ל בשם השערי אפרים:

יב

(יב) מיד – עיין סימן תרנ"ח ס"ה לענין לולב ובפמ"ג שם ומזה נלמוד לענינינו ג"כ דצריך להחזירו להנותן בזמנו היינו אם היום יצא בו בעליו ישיב לו עכ"פ למחר קודם התפלה כדי שיהיה לו בעצמו ג"כ במה לצאת ואם לא החזיר לו והנותן אין לו טלית אחר נראה דנעקר המתנה למפרע ולא קרינא ביה כסותך [ואף שיש לו ט"ק מ"מ מסתברא דאדעתא דהכי לא נתן לו] דלא כמו שכ' בס' נ"ח. גם נתבאר שם דאחר שיצא בו צריך לחזור ולתנו לבעליו במתנה כדי שיהיה של בעלים שהרי נעשה שלו ופשוט דה"נ בענינינו. נ"ל פשוט דאם נתקלקל הטלית או אחת מציציותיה אצל השואל אף שהיה ע"י אונס ולא החזיר לו כמו שלקחה אינו יוצא בהמצוה עיין בסימן תרנ"ח סעיף ד' ובחדושי רע"א שם:

יג

(יג) טלית חבירו – פי' שלא מדעתו דניחא ליה לאינש דליעבד מצוה בממוניה דוקא באקראי אבל בקביעות אסור ואפילו באקראי דוקא באותו מקום אבל להוציאו מביתו לבהכ"נ או איפכא אסור דאפשר שמקפיד עליו והוי גזל ועיין בפמ"ג שכתב דבכל גווני ראוי ליזהר כשבעליו עמו שישאלנו ואין סומכין על החזקה במקום שיכולין לבררו בקל וכ"ש אם יודע בו שהוא מקפיד:

יד

(יד) ולברך עליה – עיין במ"א ועיין בדרך החיים שכתב דיותר טוב שיכוין שלא לקנות ולא יברך:

טו

(טו) שיקפל אותה – כקיפולה הראשון ובשבת יקפל אותה ולא כקיפולה הראשון והמ"א מיקל בשבת שלא לקפל כלל:

טז

(טז) בלא דעתו – אפילו באקראי בעלמא דחיישינן שמא יקרא בהן הרבה עד שיתקרעו מרוב המשמוש. והעולם נוהגין כשמוצאין סידור תפלה או מחזור בבהכ"נ שלוקחין אותו כדי להתפלל בו וא"י היתר לזה דמ"ש סידור מספרים [פמ"ג]:

יז

(יז) של שותפין – וטלית של שותפות נכרי וישראל או איש ואשה חייבת בציצית ולא יברך עליה. ארה"ח דלא כדמשק אליעזר עי"ש:

יח

(יח) חייבת – ואיירי שחבירו מרוצה שילך חבירו בו והוא בלי ציצית חייב לעשות בו ציצית אבל שותפין ויש בו ציצית ואחד מקפיד על חבירו שלא ילך בו אפילו יש בו כדי חלוקה ובכל חלק שיעור טלית אפ"ה אם לובשו בגזילה ומברך עליו עובר בלא תשא כי חלק האחד שבו ב' ציצית אינן שלו וכ"ש אם אין בו עדיין ציצית [פמ"ג] ולפ"ז בטלית שנשאר להיורש מאביו ושארי אחיו מקפידין עליו יש ליזהר שלא לברך עליו עד שיתפשרו ביניהם:

א

(ט"ז ס"ק א) אפי' לר"ת דדוקא אתליה בבגד הוא קפיד נ"ב זה לית' מדמייתי הרא"ש בגיטין פ"ד סי' מ"ו ראיה לסתו' דברי ר"ת מהאי דב"ב דף ע"ד ע"ש ולדבריו אינו ראיה דהתם טויה. אלא וודאי לר"ת מהקיש' דלבישה אינו כעשיה כל העשיה אסורה הטוי' ועשייתן בבגד:

ב

(ט"ז שם ס"ק ה') וכן קשה ממ"ש הרא"ש פ"ק דקדושין נ"ב וכן הקשה המ"א בסי' תרנ"ח ס"ק ג' ע"ש. ולי נראה דלק"מ דודאי הוה כמתנה ע"מ להחזיר דאינו מקפיד על הזמן דהא לא קבע זמן זהו שייך למימר בטלית או בטבעת שאולה אבל באתרוג אם לא אמר לי ולא קבע זמן אזי רשאי להחזיר לו אף לאחר החג. ואנן סהדי דלא נתן לו אדעתא דהכי מ"ה אמרי' גבי אתרוג דלא נתן לו במתנה וכ"כ רמ"א בחה"מ סי' רמ"א אם לא קצב זמן להחזיר יכול המקבל להחזיר לו כשירצה. ואם הוא דבר שצריך לנותן כגון אתרוג ואמר ע"מ שתחזירנו לי בודאי נותנו שיחזירנו לו בעוד שצריך לו וצריך להחזיר לו מיד ואם אמר על מנת שתחזירהו ולא אמר לי יכול להחזיר כשירצה ומ"ה בכה"ג שאמדי' דעתיה שנתן לו המתנה על מנת להחזיר ולא אמר לי ולא קבע זמן שיכול להחזיר כשירצה ובהא ודאי לא אמרינן אנן סהדי כששאל לו שהיה בדעתו ליתן לו ודו"ק:

א

מג"א ס"ק א' פי' שהטילן וכו'. בנז"ש כ' ולא ידעתי מנ"ל הא כיון בטוי' כל הפוסקי' ס"ל דבעי' לשמה כשר להרא"ש בעע"ג. מכ"ש בעשיי' דלהרמב"ם ל"צ שיהי' לשמה דכשר להרא"ש בעע"ג. ומחכ"ת לא דק דשאני עשיי' דאין פסולן משום שלא לשמה אלא דגזה"כ הוא דממעט' מקרא בני ישראל ועשו ולא נכרי מש"ה לא מהני עע"ג. ופשוט. ובזה מיושב להרא"ש דס"ל עשיי' צריך לשמה למ"ל קרא בני ישראל הא ממילא פסול משום שלא לשמה ע' ט"ז סק"ב. דלהרא"ש לשיטתי' דבעע"ג מקרי לשמה צריך קרא ב"י ועשו למעט נכרי בעע"ג והרמב"ם לטעמא דס"ל היכי דבעי' לשמה לא מהני עע"ג שפיר מוכח שטתו דעשיי' ל"צ לשמה מדאצטריך קרא בני ישראל למעט נכרי:

ב

מג"א ס"ק ב' צ"ע. ע' ברא"ם פ' אמור:

ג

ט"ז ס"ק ב' מדכתיב בני ישראל. עמ"ש בגליון סי' ל"ט במג"א סק"ג. וא"כ ליכא ראי' מזה דנ"מ הרבה כמ"ש שם:

ד

מג"א ס"ק ד' כמ"ש רסי' ט"ו. כאן א"צ לזה דאף אם הי' הדין דמותר להחזירם לבגד כיון דכבר הי' עשוי בפעם א' בהכשר מ"מ ניחא הכא. דאם ניחוש לדעת הרא"ש ממילא לא הי' עשיי' מעולם בהכשר. כיון דהי' בלא כוונה ממילא הוי תחלת עשיי' ובציר לי' שיעורא:

ה

שם בא"ד וצ"ל דמיירי בשבת. נ"ב ופירוש דאם מתירם ויחזור לעשותם יהי' העשייה בשבת דהיינו שהוא סמוך לשבת כ"כ דאין שהות רק לעשות לחוד. ס' ת"ש:

ו

ט"ז ס"ק ד' טועי' הם דחייב בברכה. ק' לי הא כיון דעושה כן כדי שלא יצטרך לברך זהו טובתו שיהי' רק בשאל' ולא במתנה. ואינו ניתן לו במתנה. וגם הוא אינו מתכוין לזכות בתורת מתנה וצ"ע:

ז

ומה"ט נ"ל אף לדעת המג"א סי' ח' דבלובש טלית בלא ברכה ג"כ צריך לבדוק ציציותיו. מ"מ אם לובש טליתות הרבה בברכה א' ובתוכם טלית שאולה אותו טלית א"צ בדיקה. דיכול לכוון לזכות בה ע"ת דאם הציצית פסולים יהי' רק בשאלה ולא במתנה. ודטבא לי' עבדי לי':

ח

ס"ד ובלבד שיקפל אותה. בת' שער אפרים סי' ב' הביא דברי תומת ישרים שהקשה בלא קיפול ג"כ הא פסקי' דניחא לאינש למיעבד מצוה בממוני' אפי' יש בו חסרון כיס. וע"ש שתירץ בכמה אופנים. ובפשוטו לק"מ דהא דניח' לי' אף בהפסד ממון. היינו אם אין המצוה נעשית בלא הפסד ממון וניחא לי' שיפסיד ממון שיתקיים המצוה אבל הכא דאפשר לעשות המצוה בלי הפסד ממון שיצא ידי המצוה ויקפל אותה דאין דעת להשאילו רק ע"י שיקפיל אותה. ומה"ט עולים יפה דברי המג"א דבשבת שאינו רשאי לקפלו דאעפ"כ דמותר ליטלו והיינו בא"א ניחא לי' למיעבד מצוה בממוני' אף דאיכא חסרון כיס. וק"ל:

ט

מג"א ס"ק ח' וצ"ע בשלמא ליטלו. גם ע"ז יש לדון כיון דעכ"פ מתנה לא הוי. והוי כטלית שאולה ואינו מקיים בזה מצות ציצית. שוב נימא דמקפיד ולא שייך בי' ניחא לי' לאינש לקיים מצוה בממוני' דהא לא אתעביד בי' מצוה:

י

שם בא"ד רשאי לברך כמו נשים. עדיין אינו מספיק ליישב בזה דברי המחבר דמשמע לקמן סי' י"ג ס"ב. וכן בסי' תקפ"ט ס"י. דס"ל דנשים אין מברכין במ"ע שהז"ג. גם בעיקר הדין גם לדידן לענ"ד יש לדון בי' טובא די"ל דמה דמדמי התוס' טלית שאולה לנשים היינו בשאל טלית והוא עשה בו ציצית. דהציצית כשרים לגבי' אלא דהטלית פטור לגבי' בזה דמי לנשים. אבל בשואל טלית מצוייצת דגם הציצית שאולים. ואם היה הטלית הזה מחוייב לגבי' בציצית לא היה פוטר אותה בציצית אלו. אלא דרשאי לילך בו דטלית שאולה פטור מציצית (וגם אחר ל' יום י"ל דמותר לילך בו או דעכשיו הטלית חייב בציצית מדרבנן ואם היה שואל חוטים מאחרים ועשה בטלית שאולה אחר ל' יום דנראה בפשיטות דאסור לילך בו. מ"מ בהנך ציציות שבטלית השאולה הזה י"ל דשרי כיון דהטעם דנראית כשלו. ממילא גם הציצית נראים כשלו) א"כ י"ל דלא שרי לברך עליו כיון דאין לו ציצית כשירים לגבי'. ובוודאי אם נשים עשו ציצית שאולים דאין מברכים ה"נ הכא וד"וק. ואף דיש לחלק קצת דבנשים בציצית שאולים דלגבי המשאיל הטלית פטורה דאינה שלו ולגבי האשה הציצית פסולים ואין הטלית הזה ראוי למצוה לשום אדם משא"כ בשואל טלית מצוייצת דלגבי הבעלים הטלית הזה במציאותו י"ל דרשאי לברך עליו. ועדיין צ"ע לדינא:

יא

ט"ז סק"ה כמ"של בסי' י"ג בשם המרדכי. נ"ב הלשון אינו מדוקדק. דהכא אף בלא סברת המרדכי. אין כאן נדנוד חשש דאוריי'. דהא לכ"ע טלית שאולה פטור מציצית ופשוט:

יב

סעיף ה' טלית של שותפין. נ"ב יש לעיין. טלית שישראל ונכרי שותפים בו מה דינו. ע' יו"ד סי' רפ"ו ס"א בהג"ה ולטעם הש"ך שם ל"ש כאן בציצית. ולטעם בנימין זאב סי' קס"ו יש לדון כן גם בציצית. וע' בב"י י"ד שם בבד"ה הביא דברי הרשב"א דהוכיח דבמזוזה חייב. ומאותה הוכחה עצמה מוכח ג"כ דחייב בציצית. מדלא מוקי הש"ס דכסותך למעט שותפות עם נכרי ובתשובה הארכתי:

א

שעשאו. עבה"ט ובע"ת נסתפק בישראל מסייע ובא"ר כתב שפסול ואם עשה ישראל חוליא אחת וקשר וגמר הכותי דינו כמ"ש לקמן ס"ק ג' בגמר ישראל שלא בכוונה דכשר וה"ה בזה ועיין בא"ר:

ב

להצריך אנשים. עבה"ט ובקרבן נתנאל כתב דאף בטוו נשים פסולות לר"ת ובמח"ב דחה זה מדברי הגמ"יי ע"ש:

ג

על הרמב"ם. עבה"ט ומ"ש שהט"ז עשה עצמו כו' כ"כ בברכי יוסף בשם יד אהרן וכתב שהמעיין בט"ז יראה קצת נטוי' מהב"י אע"פ שהכל הולך אל מקום אחד ע"ש. ומ"ש בשם המג"א דמיירי בשבת הקשו ע"ז דהא בש"ע כתב אם אין ציצית אחרים. ועיין ביד אפרים שיש להגיה סמוך לשבת וכן ראיתי מגיהים כן ור"ל דבאחרים יש לו' שיעשה רק קשר וחוליא אחת אבל להתיר אלו שצריך מתון ולחזור ולקשור עכ"פ קשר וחוליא לזה אין פנאי ועיין במח"ב שכ' בשם קצת חכמים שתירצו שגם בחול משכחת כשיעבור זמן תפלה. ומ"ש חכם אחד שיש לחוש שמא נתקלקלו וישאר בלא מצוה כלל. ולכך מוטב לסמוך על הרמב"ם. וליתא כיון דבחול יכול לעשות אין חשש שיופסדו. ומוטב לעשות המצוה לכ"ע ע"ש. ולפי דבריו יש לומך דבסמוך לשבת אף אם יש פנאי עדיין להתיר ולחזור ולקשור מ"מ כיון שא"א לעשות במתון שוב אין לעשות כן שיש לחוש שע"י שיתיר אותם שלא במתון יהיו נפסדים וע"ש במח"ב עוד שי"ל דמיירי בציצית דקים ובלוים שהם קרובים להפסד אם יתיר אותם ע"ש:

ד

מברך. עבה"ט ועיין מ"ש בזה בקונטרס שערי אפרים שעל הלכות קריאת התורה שער י' ס"ח ובפתחי שערים שם ומ"ש מתשובת בית יעקב ע"ש שהביא מדין אתרוג המבואר בס"ס תרנ"ח שמוטב שישלחנו להקהל. וכתב כמה חלוקי דינים בזה וגם לתרץ הט"ז ומג"א שהקשו מאתרוג על ציצית ועיין ביד אפרים סי' תרנ"ח מ"ש בזה:

ה

טלית חבירו. עבה"ט בשם רש"ל ועיין ט"ז דהרש"ל סיים בה דהיינו כשהניחן במקום מיוחד ע"ש ור"ל דאם לא הניחו במקום מיוחד סימן לדבר שאינו מקפיד על מקומו ורשותו. ואמנם דעת רש"ל בכל טלית שלובש בלא דעת חבירו ומכ"ש בזה. נראה דאף מי שנוהג כשלובשו במקומו לברך בזה שמוציאו חוץ למקומו לפי שבעל הטלית לא הקפיד להניחו במקום מיוחד לא יברך עליו:

א

האשה כשרה לעשותן. לאפוקי מר"ת שפוסל נשים לעשיית ציצית כמו בתפילין בסי' ל"ט דאמרינן כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה כו' דלא ס"ל כן אלא שאני תפילין דכתיב בהו וקשרתם וכתבתם: והא דנשים שלנו טוות ציצית זה מותר אפי' לר"ת ודוקא אתליה בבגד הוא דקפיד כדאי' בסמוך וזה מילתא אחריתא כנ"ל:

ב

על הרמב"ם שמכשיר. פי' שהרמב"ם ס"ל אע"ג דבעינן טויה לשמה כדלעיל סי' י"א מ"מ התלי' בבגד לא בעי' לשמה ויליף לה מדכתיב בני ישראל לאפוקי עכו"ם ש"מ דישראל בלא כונה כשר והך קרא בתליה מיירי שהרי כתב אצל כנפי בגדיהם והקש' ב"י דהא רב הוא דדריש ולא עכו"ם ורב ס"ל באמת שלא לשמה כשר בטויה וא"כ נימא לשמואל דפוסל בטוי' שלא לשמה אה"נ דלא דריש כאן ולא עכו"ם ופסול אפי' בישראל שלא לשמה נ"ל לתרץ דא"כ היה לי לתלמוד לומר ולשמואל האי בני ישראל מאי דריש בי' כדרך התלמוד בשאר דוכתי אלא ודאי דאף שמואל דריש מבני ישראל ולא עכו"ם לענין עשי' על הבגד שהיא התלי' כנ"ל:

ג

אבל לא יברך כו' דר"ש והרא"ש ס"ל בעי' תליה ג"כ לשמה:

ד

שאלה כשהיא מצוייצת כו'. זהו דעת הרא"ש דלא אמרו טלית שאולה פטור מציצי' היינו שא"צ להטיל בה ציצית אבל השואל טלית מצוייצת אדעתא דהכי השאילה לו שיברך עלי' ואם א"א לו לברך אא"כ תהי' שלו אמרי' דהוה כנתנו לו במתנה ע"מ להחזיר מידי דהוה אשואל חלוק מחבירו והודיעו שהלך לבקר חולה ומת לו מת רשאי לקרוע הבגד עכ"ל. וזהו ג"כ טעם ס"ד דמותר לברך על לוקח טלית מקופלת שמצא אמרינן מסתמא ניחא ליה והוה ליה כאלו הקנה לו ע"מ להחזיר וכתב עוד שאותן המשכימין להתפלל בסליחות ומתעטפים בטלית שאולה כדי להפטרמברכה טועים הם דחייב בברכ' כמ"ש: ונ"ל דהא דמחייב הרא"ש בברכת הטלית שאולה מצוייצת היינו בטלית המיוחד למצות ציצית כי הנהו טליתות של בה"כ או מה שקורין ד' כנפות דבזה ודאי לא מקנה לו אלא לעשות המצוה ולברך עליה כדאמרי' אבל במלבוש של ד' כנפות שאדם לובש בו דרך מלבוש אלא שמטיל בו ציצית משו' שיש לו ד' כנפות השואל לחבירו מלבוש כזה אין השואל מברך עליו דאין לנו בירור שהשאיל' משום מצוה דלמא למלבוש בעלמא השאיל' לו וזה דומה לטלית של אחרים שאין חייב השואל לעשות בה ציצית אע"ג דהשאיל' לו מ"מ אמרי' דרצונו היה להשאילו למלבוש לחוד כדאמרן כנ"ל וכ' רש"ל פ' כ"ה סי' נ"ג על דברי הרא"ש האלו דשאני גבי שואל מחבירו כו' לענין קריעה שא"א לו לילך ערום וע"כ המשאיל הקנהו לו וכן גבי אתרוג דבעי לברך דא"א זולתו אבל לא בטלית שאינו מחויב ללבוש אותו משום ציצית. והאריך שם ומסיק דמ"מ ראוי לכל י"ש שלא ילבש טלית שאינו שלו ואם אין לו טלית אחר ילבשנו בלא ברכה כי הברכות אין מעכבות. עוד אומר אני אפילו לדעת המברכים על טלית שאולה היינו הטלית הלובש בעת התפלה עם הנחת תפילין שהוא לזכרון כמו תפילין כו' אבל מי שלובש כדי לעלות לתורה או לירד לפני התיבה בודאי יראה שאין לברך עליה כלום עכ"ל ובעיני ג"כ תמוה כראי' של הרא"ש מחלוק שקורע דשם קורע כדין דשאל לו לענין זה וכל אדם יכול לעשות במה ששאל לאותו ענין ששאל לו משא"כ בציצית שאף א"ת ששאלו לברך עליו מ"מ אין יכול לברך על טלית שאולה אא"כ במתנה דוק' ומזה אין לו ראי' מחלוק דנימא דנתכוין לשום מתנה ועמ"ש בסעיף שאח"ז:

ה

מותר ליטול וכו'. פירוש שלא מדעתו ומטעם זה פסק רמ"א לקמן סי' תרמ"ט בלולב שיכול ליטול בלא דעת חבירו ומדמה אותו בת"ה סי' ק' להך דהכא דאין שייך שם קלקול וניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממונו אלא שקשה מ"ט לא מכשרי שם ת"ה ורמ"א אלא מיום ראשון ואילך אבל לא ביום הא' ומ"ש מציצית שהם דאורייתא ואפ"ה סמכי' ומברכין עליהם שלא מדעת בעלים וי"ל דהא אין איסור מן התורה להתעטף בבגד בלא ציצית רק שמחויב לעשות ציצית בבגד שלו כמש"ל בסי' י"ג ס"ג בשם המרדכי בשם ר"י וכאן אין שייך חיוב זה עליו דהא לאו שלו הוא אך קשה דהא לעיל סימן ח' ס"ט מחמרי' לענין ברכת ציצית טפי מן הלביש' דמשום חומרא דברכה צריך לבדוק הציצית דוקא וא"כ לענין יום א' דלולב נימא נמי דמצינו דמהני האי סברא דניחא לי' לאינש כו' לענין ברכה דציצית אע"ג דטלית שאול' פטור מ"מ בזה אמרינן דהקנה לו ע"מ להחזיר ק"ו דתיהני לענין עשיית המצוה ביום א' דלולב ונימא דודאי נתנו לו במתנה ע"מ להחזיר ויש סברא לחלק דביום א' שהוא מן התורה אדם מקפיד ביותר שלא יתקלקל האתרוג ולא מהני אז סברא זו דניחא ליה כו' אלא שקשה לי למה פסלי' ביום א' דסוכות ליטול לולב השאול מחבירו משום דבעי' לכם אמאי לא נימא כיון שיודע שא"א לו לצאת י"ח אא"כ נתנו לו במתנה ע"מ להחזירו ודאי נתכוין ע"ז דמתנה ע"מ להחזיר מהני באתרוג כדאי' בפ"ק דקדושין דף ו' וע"כ לומר כיון שאמר ל' שאלה אמרי' דלא נתכוין לשום מתנ' ומ"ש משואל טלית מצוייצת דכתב הרא"ש לעיל בס"ג דחייב לברך דאמרי' שנתכוין בענין שיהיה שלו במתנ' ע"מ להחזיר וכן קשה ממ"ש הרא"ש פ"ק דקדושין במקדש בטבעת שאולה והודיע למשאיל שהוא רוצה לקדש בו דמקודשת וז"ל וכן המשאיל טבעת לאוהבו לקדש בו אשה אנן סהדי שדעתו ליתנו בכל יפוי לשון שמועיל דאדעתא דהכי מסרו לידו אם לא יועיל לשון שאלה יתפוש בו לשון אחר שיועיל לקידושין דכ"ע לאו דינא גמירא והיו סבורים שיועיל ל' שאלה ולעולם אומדין דעתו כיון שמסרו לקדש בו האשה שדעתו שאם לא יועיל לשון שאלה שיתנהו בלשון אחר המועיל ולכל הפחות במתנה ע"מ להחזיר כו' עכ"ל והיינו כמ"ש כאן בציצית ק' משאול בי"ט דפסול אמאי לא נימא ג"כ הכי ממש וק"ו הוא דאם מועיל לענין קדושין שהיא מקודשת קידושי ודאי מכח זה כמ"ש בש"ע א"ה סי' כ"ח ואם בא אחר וקדשה א"צ ממנו גט ק"ו שיועיל לענין קיום מצות לולב בשביל זה אפי' ביום א': והנלע"ד לחלק שפיר בין קדושין ללולב דבלולב הוי פסול שאלה וגזילה מכח גזירת הכתוב דלכם משלכם דודאי אמרי' דהכי פסל רחמנא כל שאמר בלשון שאלה ואין לנו לפרש לשונו שנתכוון באופן המועיל דהיינו ל' מתנה דאדרבה התורה גילתה לנו שלא נפרש כן ונפסלים כל שאמר בל' שאלה משא"כ בקדושין דפסול גזילה ושאלה הוא מצד הסברא דהא בעי' שיתן לה כסף משלו ואיהו נותן לה משל אחרים ובמה תתקדש לו ע"כ שפיר אמרי' דזה השואל לו טבעת לקדש בו ודאי נתכוון באופן המועיל וכדברי הרא"ש שזכרנו דאין לנו שום לימוד מקרא למעט שלא נפרש כן עמ"ש בסי' שס"ח על דברי הרא"ש האלו. אך קשה גבי ציצית דיש לימוד מקרא דשאול פסול דכתיב כסותך ולא של אחרים כמ"ש הש"ע בסי' זה הוה ממש כמו בשאול דלולב (כמו) שזכרנו. ותו קשה ממה דאמרי' בפ' הישן (סוכה דף כ"ד) דאי לאו קרא דכל האזרח ה"א דסוכה שאולה פסולה כמו גזולה כיון דכתיב תעשה לך וא"כ כאן ודאי איתמעט שאולה כמו גזולה וצ"ע רב ליישב: ועפ"ז הגם כי איני כדאי אפי' להיות סניף לדברי רש"ל לחלוק על הרא"ש והנמשכים אחריו מ"מ קושיא זאת מכריחנו לחוש לספק ברכות ושלא לברך על טלית שאולה מצוייצת כדברי רש"ל וכ"ש אם נוטל אותו שלא מדעת חבירו כנ"ל. ואע"פ שכתב הרא"ש שראה נוהגין לברך מ"מ הרי כתב הרא"ש עצמו הבאתיו בסעיף י"ג שראה בימי הסליחות שאין מברכין על טלית שאולה. אלא שכתב שהם טועים ולפי מ"ש יפה הם עושין ע"כ אין ראיה ממנהג כיון שהם מוחזקים:

ו

שיקפיל אותה. כתב רש"ל בפ' כ"ה סי' נ"ג נראה שאסור להוציא' מב"ה וללבוש הטלית או להניח תפילין דלא ניחא ליה במה שיוציא את שלו מחזקתו דהיינו היכא שהניחו במקום מיוחד עכ"ל:

ז

אסור ללמוד וכו'. בח"מ סי' ע"ב נתבאר בדברינו בס"ד היתר בת"ח שהפקידו בידו ספרים ללמוד מהם וכמ"ש רמ"א שם סי' רצ"ב ונ"ל דה"ה במשכן אצל ת"ח דחד טעמא הוא וכ"כ שם טעמא דמלתא:

א

(סי' י"ד במג"א ס"ק ד). וצ"ל דמיירי בסמוך לשבת ועיין סי' שי"ד ס"ק ך' דכתב דאפשר דשרי לכרוך בשבת ע"י עניבה רק הקשר העליון אסור ע"ש:

ב

בט"ז סק"ה דכתיב כסותך ולא של אחרים כו' לפענ"ד אין זה קושיא דהתם קאי כסותך למעט אם שאל מחבירו טלית שאינה מצוייצת כהלכתה דפטור ושם לא שייך הך סברא שנתכוין באופן המועיל שיצא ידי חובתו משא"כ כאן דמיירי ששואל מחבירו טלית מצוייצת לצאת ידי חובתו דמי לקידושין דודאי נתכוין באופן המועיל גם מ"ש ותו קשה כו' לק"מ עפ"י מה שכתבתי אמנם סברתו סד"א בלולב פסול שאלה מגזרת הכתוב כו' הוא דוחק גדול דדלמא התורה מיירי כגון שהמשאיל אינו יודע שזה צריך לצאת ידי חובתו: