א
דיני מורד ומורדת או אומרת מאיס עלי ובו ה"ס:
המורד על אשתו ואמר הריני זן ומפרנס אבל איני בא עליה מפני ששנאתיה מוסיפין לה על כתובתה משקל ל"ו שעורים של כסף בכל שבוע וישב ולא ישמש כל זמן שתרצה היא לישב ואע"פ שכתובתה הולכת ונוספת הרי הוא עובר בל"ת שנא' לא יגרע ואם היא רוצה כופין אותו מיד להוציא וליתן כתובה י"א דאם רוצה לגרש מיד וליתן לה הכתובה אין מוסיפין לה על כתובתה (כך משמע מדברי הרמב"ם פרק י"ד דאישות) ונ"ל דאף בלאו דלא יגרע אינו עובר:
ב
האשה שמנעה בעלה מתשמיש היא הנקראת מורדת ושואלין אותה מפני מה מרדה אם אמרה מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי ודוקא שמבקשת גט בלא כתובה אבל אם אומרת יתן לי גט וכתובתי חיישינן שמא נתנה עיניה באחר ויש לה דין מורדת דבעינא ומצערנא ליה (ב"י בשם תשו' הר"ן וכן פירש"י בגמרא) אם רצה הבעל לגרשה אין לה כתובה כלל ותטול בלאותיה הקיימים בין מנכסים שהכניסה לבעלה ונתחייב באחריותן בין נ"מ שלא נתחייב באחריותן ואינה נוטלת משל בעלה כלום ואפי' מנעל שברגליה ומטפחת שבראשה שלקחם לה פושטת ונותנת וכל מה שנתן לה מתנה מחזרת אותו (וי"א דאף מנכסי צאן ברזל אינה נוטלת אלא מה שתפסה וי"א דאפי' נ"מ אינה נוטלת אלא מה שתפסה) (ב"י בשם תשובת הר"ן שכ"כ בשם הרשב"א) ואם מרדה מתחת בעלה כדי לצערו ואמרה הריני מצערת אותו בכך מפני שעשה לי כך וכך או מפני שקללני או מפני שעשה עמי מריבה ובכיוצא בדברים אלו שולחין לה מב"ד ואומרים לה הוי יודעת שאם את עומדת במרדך אפילו כתובתיך ק' מנה הפסדת אותם ואח"כ מכריזין עליה בבתי כנסיות ובתי מדרשות בכל יום ד' שבתות זו אחר זו וי"א דא"צ להכריז בכל יום אלא ד' שבתות ממש (הר"ן והגהות מיימוני וכן משמע לשון הטור) וכן נ"ל עיקר ואומרים פלונית מרדה על בעלה ואחר ההכרזה שולחין לה ב"ד פעם שנית אם את עומדת במרדך הפסדת כתובתיך אם עמדה במרדה ולא חזרה נמלכין בה ותאבד כתובתה ולא יהיה לה כתובה כלל ואין נותנים לה גט עד י"ב חדש ואין לה מזונות כל י"ב חדש ואפי' היא מעוברת (ב"י בשם תשו' הרשב"א) ומעשה ידיה שלה אבל נוטל פירות (טור) ואם מתה קודם הגט בעלה יורשה וחייב בפדיונה וקבורתה (טור) ולאחר י"ב חדש אין לבעל עליה כלום וכן היא עליו מאחר שאבדה הכתובה אין לה כל תנאי כתובה מאחר שיוכל לגרשה בלא כתובה והוא מעכבה מרצונו (דברי הרב וכן משמע במהרי"ל סי' כ') כסדר הזה עושין לה אם מרדה כדי לצערו ולאחר י"ב חדש לא מהני חזרתה אלא אבדה כתובתה ואם רוצה לקיימה צריך לכתוב לה כתובה אחרת אבל תוך י"ב חדש יכולה לחזור בה ויש לה כתובה ואם מת תוך י"ב חדש יש לה כתובה מן היורשים (כל זה בהר"ן פ' אע"פ) ואם רוצה לגרשה תוך י"ב חדש נותן לה צ"ב שלה וכתובתה וכל מה שכתב לה (ב"י בשם תשובת הרשב"א) וי"א דבזמן הזה שאין נושאין ב' נשים לא משהינן לה י"ב חדש אם רוצה לגרשה ואם אינה רוצה מתירין לו לישא אחרת (מרדכי סוף אע"פ בשם ראב"ן) ויש חולקין שאין להתיר לו לישא אחרת (שם בהגהת ותשובת הרשב"א סי' תת"ס ומהרי"ק שורש ס"ג) וכן עיקר ודוקא בנשואה אבל ארוסה המורדת על בעלה ואינה רוצה להכנס לו יגרשנה בעל כרחה או ישא אחרת ומתירין לו (שם) ונ"ל דוקא תוך י"ב חדש אבל לאחר י"ב חדש אם הוא רוצה לגרש צריכה לקבל ממנו בעל כרחה או מתירין לו לישא אחרת דאין כח ביד האשה לעגנו לעולם וכן נראה (להורות) וי"א דאפי' תוך י"ב חדש אם עבר ונשא אחרת מחמת מרידתה אין כופין לגרש (מהרי"ק שורש כ"ט) ואפי' היתה נדה או חולה שאינה ראויה לתשמיש ואין חילוק בין התחילה למרוד קודם חליה או אח"כ (הר"ן פרק אע"פ וכן משמע במרדכי בשם ראבי"ה והגהות אלפסי) (ויש חולקין) (שם בשם מוהר"ם) ואפי' היה בעלה מלח שעונתו לששה חדשים ואפי' יש לו אשה אחרת וכן ארוסה שהגיע זמנה לינשא ומרדה כדי לצערו ולא נשאת הרי זו מורדת מתשמיש וי"א שגם יבמה שלא רצתה להתייבם כדי לצערו כסדר הזה עושין לה:
ג
המורדת הזאת כשהיא יוצאת אחד י"ב חדש בלא כתובה תחזיר כל דבר שהוא של בעל אבל נכסים שהכניסה לו ובלאותיה הקיימים אם תפסה אין מוציאין מידה ואם לא תפסה אין נותנין לה (וקרקעות של צאן ברזל היא נוטלת) (טור) וכן כל מה שנאבד מנכסיה שקבל הבעל אחריותן עליו אינו משלם לה כלום: הגה וכל זה בנכסי צאן ברזל אבל נכסי מלוג שלה ברשותה הם והיא נוטלתן (טור) וי"אדכל זה באינה נותנת אמתלא וטעם לדבריה למה אומרת מאיס עלי אבל בנותנת אמתלא לדבריה כגון שאומרת שאינו הולך בדרך ישרה ומכלה ממונו וכיוצא בזה אז דיינינן לה כדינא שתקנו הגאונים (טור בשם מוהר"ם מרוטנבורג) ונקרא דינא דמתיבתא שהבעל צריך להחזיר לה כל מה שהכניסה לו בנדונייתה דהינו צאן ברזל אם הם בעין וראויין למלאכתם הראשונה נוטלת הכל כמו שהוא ואם אינם ראוין למלאכתן הראשונה וכ"ש אם נגנבו או נאבדו צריך הבעל לשלם הכל ונ"מ שלה אם הם בעין או דבר הבא מכחה נוטלתן אבל אם כלו לגמרי אין הבעל צריך לשלם (דינא דמתיבתא טור בשם הרי"ף) אבל כל מה שנתן לה או כתב לה אינה נוטלת כלום ואפילו תפסה צריכה להחזיר (מרדכי פ' אע"פ) ואין כופין אותו לגרש ולא אותה להיות אצלו (גם זה בטור בתשובת מוהר"ם) ואם עשה שלא כהוגן שקדשה ברמאות ובתחבולות כופין אותו לגרש (הרא"ש כלל ל"ה) וי"א עוד דמטילין חרם (טור בשם מוהר"ם) אם בני אדם למדוה למרוד או שעושה כך משום כעס וקטטה או להוציא ממונו ממנו אז אפי' מה שתפסה מנכסיה נוטלין מידה ומחזירין לבעל (מרדכי פ' אע"פ) ואין חילוק בין אם תפסה או לא אלא בטוענת מאיס ואינה נותנת אמתלא מבוררת לדבריה אבל מ"מ נותנת אמתלא ואין בזה רמאות והב"ד ידונו בזה לפי ראות עיניהם (מהרי"ו א' ז') ויכולין להשביע אותה על כך אם טוענת באמת מאיס עלי (שם) וכן ראוי להורות וכל זמן שלא נתן גט אין לו כפייה ונגישה עליה אבל מ"מ אין לה ליתן משלה לאחרים ויכול למחות בה דאם מתה יירשנה (ג"ז שם) אפי' במקום שכופין אותו לגרש במורדת אם מתה קודם שגרשה יורש אותה דאין ירושתה נפקעת אלא בגירושין (טור בשם גאון) אם אביה תפס מנדוניא שהכניסה לבעלה מהני כאלו תפסה היא בעצמה (מרדכי בשם תשובת מוהר"ם פ' אע"פ ובהגהות בשם תשובת מוהר"ם הבגדים שהכניסה הכלה אין להם דין צ"ב ואין צ"ב אלא השומא שמכנסת האשה לבעלה (טור בשם הרא"ש):
ד
איש ואשתו שבאו לב"ד הוא אומר זו מורדת מתשמיש והיא אומרת לא כי אלא כדרך כל הארץ אני עמו וכן אם טענה היא ואמרה שהוא מורד מתשמיש והוא אומר לא כי אלא כדרך כל הארץ אני עמה מחרימין תחלה על מי שהוא מורד ולא יודה בב"ד ואח"כ אם לא הודו אומרים להם התייחדו בפני עדים נתייחדו ועדיין הם טוענים מבקשים מן הנטען ועושין פשרה כפי כח הדיין:
ה
ארוסה שאינה רוצה לינשא בטענת מאיס עלי אין אביה חייב ליתן לו מה שפסק ליתן לו בנדונייתא:
באר היטב אבן העזר
ע״ז
א
עליה. זהו דעת הרמב"ם דס"ל מורד מתשמיש הוי מורד אבל מורד ממזונות לא הוי מורד אלא כופין אותו ליתן לה מזונות או לגרש אותה אבל הטור והרא"ש ס"ל דמורד ממזונות נמי הוי מורד. והב"ח כתב דהלכה דוק' מתשמיש הוי מורד ע"ש:
ב
כתובתה. היינו נעשה חוב עליו ואין נותנים לה לאלתר הר"ן:
ג
שעורים. עיין ח"מ:
ד
ישמש. דאין כופין אותו לשמש דכתיב בלא דעת נפש לא טוב דצריכים דעתו ודעתה. ואפי' אם שימש ע"י כפיה מ"מ הוי מורד ב"ש:
ה
להוצי'. דאין נותנין לו זמן עיין ב"ש:
ו
מוסיפין. כתב כנה"ג נ"ל דוק' במקום שלא קבלו עליהם חרם ר"ג אבל במקום שנוהגין חר"ג אין שומעין לו דיש לחוש שמא רוצה לגרשה וידע שאינו יוכל לגרשה ומורד על אשתו כדי לגרשה ע"ש דף ק' ע"א. וכ"כ הח"מ. אבל ב"ש ס"ל אף לדידן דאיכ' חר"ג כשרוצה לגרש וליתן לה כתובה לא הוי מורד. וכ"כ הב"ח. ועיין תשובת מהר"א מזרחי סי' למ"ד דפסק שם כשרוצה ליתן לה כתובה ולגרשה. א"צ ליתן לה מזונות כיון שהוא אנוס בתקנות חרם ר"ג. והח"מ חולק עליו. ובתשו' מהר"א בן ששון סי' נ"ה פסק דהבעל י"ל קים לי כמהר"א מזרחי. גם ב"ח פסק כמהר"א מזרחי. מיהו מתשובת הרא"ש כלל מ"ב ומהרי"ק שורש ק"ז משמע דהוא חייב ליתן לה מזונות וכסות. מיהו נראה דאין כופין אותו לשמש עמה. אם מתה בעודו במרדו אין בעלה יורשה ש"ג ב"ש ועיין סימן צ' סעיף ה' ועיין ב"ח מה שמחלק בין אם היא מאיסה לו לבין אם אמר בעינא אותה ומצער אותה:
ז
מתשמיש. ה"ה מי שאינה רוצה לטבול כדי שלא תשמש בעלה עמה דיש לה דין מורדת אגרת הרמב"ם סי' ז'. לא מצינו מורדת אלא באומרת מאיס עלי או מצערנא ליה אבל אם היא טוענת בעונה האמורה בתורה הטיילין בכל יום וכו' לא כייפינן לה שאינה שבויות חרב להזדקק לו בכל שעה מהרי"ט ח"א סימן ה':
ח
לגרשה. אבל אין כופין אותו. דלא כהרמב"ם והרשב"ם. ואף אם נשאת בגט של כפיה תצא ועיין כנה"ג דף ק"א ע"א:
ט
הקיימים. בסוגי' זו יש ד' שיטות. להרמב"ם הסוגי' כלתא דרב זביד איירי במורדת. כשאומרת בעינא ליה ומצערנא ומפורש בש"ס נצ"ב אם תפסה אין מוציאין ממנה ואם לא תפסה לא זכתה. וכתב הריב"ש הבעל א"צ תפיסה וכל שהיא לא תפסה הוי כאלו תפס הוא. ונ"מ שלה אפילו לא תפסה זכתה. ומכריזין ד' שבתות בכל יום ומתרה בה ב"פ קודם הכרזה ואחר הכרזה ואח"כ נמלכין הב"ד. ומיד אחר ד' שבועות אין לה כתובה ואין נותנין הגט עד' יב"ח. ובמאיס עלי מגרשין מיד וכופין אותו. וכל הפוסקים. חלקו עליו בזה כמש"ל ונצ"ב ונ"מ כל מה שבעין נוטלת אפילו לא תפסה ולהרא"ש שיטה אחרת דהיינו בשניהם משהין יב"ח ואין חילוק ביניהם אלא במורדת בעינא ליה וכו' מכריזין עליה ואחר יב"ח מפסדת הכתובה ושאר ת"כ וקודם לכן אית לה כתובה ות"כ חוץ מזונות ומ"י שלה. ובשניהם נ"מ שלה אפילו לא תפסה וכן קרקע נצ"ב שלה אלא מטלטלין של נצ"ב אין לה אלא א"כ תפסה. ולהרמב"ן ולהרשב"א שיטה ג'. מורדת בעינ' ליה וכו' אין שום תקנה רק מה שמבואר בש"ס דמפסדת אחר הכרזה ד' שבועות. ונצ"ב לא מהני תפיסה שלה. ונ"מ א"צ תפיסה. וכלתא דר"ז איירי במורדת מאיס עלי אז משהין יב"ח. ובתוך הזמן אינה מפסדת כלום אלא לית לה מזונות ואחר יב"ח מפסדת כתובה ות"כ. ונצ"ב אם תפסה אין מוציאין מידה. ונ"מ א"צ תפיסה ואין מכריזין עליה כשאומרת מאיס עלי. והר"ן שיטה ד' במאיס עלי יש לה אפילו הכתובה ונצ"ב ונ"מ אפילו לא תפסה ומשהין הגט יב"ח. וכלתא דר"ז איירי במורדת בעינ' ליה וכו' ואז צריכה תפיסה בנצ"ב ואחר ד' שבועות והכרזה מפסדת כתובתה אפילו אם החזירה לא מהני אלא חז"ל תקנו שלא יגרש אותה עד יב"ח. וענין תפיסה עיין בסי' צ"ג תפיסת מפתח לא מהני. וכן תפיסה ע"י שליח. ובח"מ השיג על הב"ח ופסק אף אם אביה תפס הוי כאלו תפס השליח אא"כ כשעדיין לא בא לידי חתנו ומונח אצל אביה. ומבואר בתשו' הר"ן דוק' אם תפסה דבר ממה שהכניסה לו אז מהני התפיסה אבל תפיסת דבר אחר לא מהני. ומעות של נדוני' הוי כאלו תפסה דבר אחר. וכנה"ג דף ק"א ע"ב העלה אם תפסה האשה אעפ"י שלא תפסה הנכסים עצמן אלא שתפסה כנגדם מנכסי הבעל אין מוציאין מידה. עוד כתב שם אפילו תפס הבעל נכסיה אם תפסה האשה כנגדם מנכסי הבעל מוציאין מידו ע"ש. ועיין ס"ק כ"ח מש"ש ואם הנדוני' ביד אביה אפי' מורדת בעינ' ליה ומצערנ' א"צ ליתן הנדוני' כשתצ' ממנו. ואם הנדוני' ביד שליש עיין סי' נ"ג ועיין ב"ש:
י
כלום. במהר"י ווייל סי' כ' כתב מבואר סבלונות ששלח לה וכן מתנות שניתן לה מחמת אביו או קרוביו בשעת נשואין או אח"כ צריכה להחזיר. אבל כל מה שהכניסה עמה לחופה דהיינו נדוני' וכל תכשיטה אשר הכניסה לחופה העומדים בעין אשר נתן לה אביה וגם כל אשר עומד בעין מאשר לה בשעת החופה וטבעת קידושין מפני שלא יאמרו וכו' זכתה ע"ש. ועיין הראנ"ח ח"א סי' מ"א. והר"א ששון סי' קע"ז ומקור ברוך סימן י"ז ורשד"ם חא"ה סימן קל"ה. והרמ"ע מפאנו סי' נ"ה. וכנה"ג דף ק"ע ע"א סעיף ל"ח. מתנות וחפצים של בעל. אפילו אם תפסה ואין בידה שיעור כל השומא שהכניסה לו אינה יכולה לעכבם בעד מה שחסר מנדונייתה מקור ברוך סי' י"ט. וכנה"ג כתב עליו ואיני יודע למה ע"ש. מתנות שנתנה היא לו בזמן השידוכין. אם הם בידה אין מוציאין מידה מקור ברוך סימן י"ז. אשה שגבתה נדוני' שלה בחיי בעלה באמתלאה גדולה והלכה לבית אביה ושוב מת בעלה ואין היורשים רוצים ליתן לה כתובה ותוס' ובאים עליה בטענת מורדת אין לה דין מורדת להפסידה כתובתה הרמ"ע מפאנו סימן כ"ה. אשה שלא הביאה כלום מבית אביה והבעל עשה לה כתובה סך ידוע ולא פירשו מהו תוס' מהו עיקר כתובה ואמרה מאיס עלי ותפסה כדי כתובתה שורת הדין דשמין כמה ראוי לתת לה מוהר כשאר בני משפחתה או משפחת בעלה וכמה ראוי לתת לה סבלונות בזמן שרואה את הכלה כפי כבוד בני משפחתה וכותבין לה זה בתורת נדוני' והשאר עיקר כתובה ותוס' ולגבי זה הועיל תפיסתה ולא לגבי השאר הרדב"ז ח"א סימן רס"ב:
יא
נכסי צאן ברזל. היינו שיטות הרא"ש ורמב"ן ורשב"א דעובד' דכלתי' דר"ז איירי במאיס עלי ולהמסקנ' בנצ"ב צריכה תפיסה. ונ"מ א"צ תפיסה:
יב
אינה נוטלת וכו'. כבר תמהו ע"ז בהר ח"מ וב"ש וכנה"ג דף ק"ב ע"א סעיף כ"ט דלא מצינו דיעה זו כמש"ל כל השיטות ולכ"ע דבנ"מ א"צ תפיסה. האומרת איני רוצה בו שנאתיו. לא נקרא עוד בעלי הוי כמאיס עלי הר"א ששון סי' קפ"ו. יש להסתפק אי בעינן שתאמר מאיס עלי מחמת בעילה או לא הר"א ששון שם. וע' ס"ק ל"ב מש"ש. הלכה לבית אביה ואמר לה שתבא אל ביתו והיא אינה רוצה לבוא אחריו ואומרת לו שאם רוצה שיבא הוא אחריה הוי מורדת וכ"ש אם היתה מגלה דעתה קודם לכן שהיה מאוס בעיניה ושלא היתה יכולה לראותו ושיתן לה גט כנה"ג דף ק"ב ע"א סעיף ל"ד:
יג
בה. היינו הב"ד בעצמם מתרין בה קודם שיפסקו הדין להפסידה כתובתה אבל לא ע"י שלוחם. ואם חזרה בה לא הפסידה כלום. והר"ן כתב דאם חזרה פותחין מכתובתה ז' דינרים על כל שבוע שעמדה במרדה עיין ח"מ ב"ש. אם רואין ב"ד שהדבר מצד אמה או קרוביה מניחין אותה בבית מי שיראה לב"ד אולי תתרצה עם בעלה רשד"ם חח"מ סי' ש"י:
יד
כתובת'. מיד אחר ד' שבועות אין לה כתובה אלא שמבקשין ממנו שלא יגרש אותה מיד אלא עד יב"ח דגנאי לבנות ישראל וכו' כ"ה לשיטת הרמב"ם והרמב"ן ורשב"א כמש"ל. אבל לשיטת הרא"ש אינה מפסדת כלום עד יב"ח כמש"ל:
טו
מעוברת. כלומר שאינו חייב במזונות מפני העובר שבמעים אבל כשתלד אינה חייבת להניק הולד:
טז
פירות. ואחר יב"ח אינו אוכל הפירות עיין ח"מ ב"ש:
יז
יורשה. אפילו אחר יב"ח עיין ב"ש. כתב מהר"י ווייל סי' כ' גם שטר חצי חלק זכר זכות הבעל ישאר בתקפו ובגבורתו ואין לה כח לקרעו ולא לבטלו ולא למחול עליו ע"ש. אפי' מה שמכרה ונתנה יורש הבעל כנה"ג דף ק' ע"ב סל"א. והב"ש ס"ק ט"ז כתב אם מכרה צ"ע אם יוכל לבטל המכר. ולכ"ע יוכל לכתחלה למחות שלא תמכר כלום מהר"י ווייל סי' כ' וכ"פ בסמוך בהג"ה:
יח
וקבורת'. היינו כל זמן שהוא חייב ליתן לה הכתובה חייב בקבורתה אם מתה תוך הזמן הזה. אבל אחר יב"ח להרא"ש או אחר ד' שבועות להרמב"ם אם מתה אין חייב בקבורתה כיון דהוא פטור מן הכתובה. מיהו אם תפסה נצ"ב או זכתה בנצ"ב ואחר מותה הוא יורש אותה חייב בקבור' אפי' אחר יב"ח או ד' שבועות ב"ש:
יט
כלום. היינו דאינו אוכל פירות אבל יורש אותה כמ"ש וכשאמרה מאיס עלי אז כל שעה יוכל לגרשה ואין לה כתובה. ממיל' דינה כל שעה כמו מורדת בעינ' ליה ומצערנ' אחר יב"ח. ושם לדעת הרמב"ם זכתה בנצ"ב בלא תפיסה א"כ בודאי חייב בקבור': ולדעת הרמב"ן והרשב"א איירי הסוגי' דכלת' דר"ז באומרת מאיס עלי ופסיק' הוא אם זכתה היא בנצ"ב א"כ הלכה כרמב"ן שמא זכתה נצ"ב אף לדינ' דש"ס לפ"ז חייב בקבורה כי בס"ס מוציאין ממון מיד המוחז' ב"ש:
כ
וכתובת'. היינו להרא"ש אבל לשאר פוסקים מפסדת מיד אחר ד' שבועות. ועיין מה שכתב וז"ל ומ"ש אבל לא מה שכתב לה עיין בטור סימן מ"ה לא משמע כן אלא דוק' וכו'. לא ידעתי הא לפנינו כתב וכל מה שכתב לה וכ"כ ב"י ע"ש:
כא
נשים. כלומר בזמן התלמוד משהינן יב"ח כי אין לו היזק בזה שהרי יוכל לישא אשה אחרת אבל בזמן הזה לא משהינן:
כב
אחרת. כתב הח"מ נראה דע"ז חולקין דאין מתירין לו לישא אשה אחרת. אבל להשהות אותה בע"כ יב"ח בלא פו"ר על זה לא נמצא חולק ומתירין לו לגרשה בע"כ ונותן לה הכתובה ולאחר יב"ח מגרשה בע"כ ופטור מכתובה עיין ב"ש:
כג
לגרש. שום אחת מהן. ח"מ ב"ש:
כד
מלח. ל"מ אם הוא בביתו ויוכל לקרב עונתו אלא אפי' שהוא הולך מביתו ואין דעתו לבא עד ו' חדשים מ"מ מתחילין ימי מרידה מיד ח"מ ב"ש:
כה
לצערו. דאלו מרדה ואמרה מאיס עלי אין לה הפסד דהא מסתמ' אין לה כתובה אלא אם היא מורדת דאמרה בעינ' ליה וכו' מכריזין עליה ב"ש:
כו
ביבמה. היינו להפוסקים דס"ל מצות יבום קודם ע"ל סי' קס"ה:
כז
מידה. זהו דעת הרמב"ם. ולהרמב"ן והרשב"א לא מהני תפיסה בנצ"ב כמש"ל:
כח
מנכסיה וכו' אינו משלם לה כלום. דהוא שפת יתר השתא כשהן קיימין כל שלא תפסן האשה אין לה מה שאבד מנכסיה לא כ"ש ומתרץ הכנה"ג דהוצרך הרמב"ם להשמיענו וכן כל מה שאבד וכו'. להורות דאפי' היא תפסה כנגדן מנכסי הבעל אינו משלם לה ומוציאין מידה. לפ"ז צריכים אנו לומר דכשהן קיימים אפי' תפם הבעל אם תפסה האשה כנגדם מנכסי הבעל מוציאין מידו דאל"כ אדשמעינן הרמב"ם חידוש זה בנאבדו ישמיענו כ"כ כשהם קיימים דאם תפס הבעל מנכסיה והיא תפסה כנגדה מנכסי הבעל מוציאין מידה מה שתפסה מנכסי הבעל וכ"ש כשנאבדו ע"ש דף ק"א ע"ב סכ"ו וע"ל ס"ק ט':
כט
אמתלא. לעיל קאי על סעיף ב' שכתב דין מאיס עלי וכתב כאן דלעיל איירי באומרת מאיס עלי בלא אמתל' מבוררת אבל אם נותנת אמתל' מבוררת וניכרת לב"ד שהוא אמת וראוי לה למאוס אותו אז ע"ז תקנו הגאונים שלא לדון דין הש"ס אלא הבעל צריך להחזיר כל הנדן ומוציאין ממנו נ"מ ונצ"ב ויהבינן לה כך הוא אם טענה טענה מבוררת. ואם טענה טענה שאינו מבוררת. אזי אם תפסה אין מוציאין מידה. אם טענה טענת שקר. יהבינן להבעל הכל אפילו מה שהכניסה היא ומוציאים ממנה ונותנים להבעל. וכתב ב"ש נראה דנ"מ לא הפסידה אפילו בטענת שקר ע"ש. כתב ט"ז הא דמוציאין ממנו דוק' בזמן הגט אבל אם אינו רוצה לגרשה ואנן לא כייפינן ליה אין מוציאין ממנו כלום אא"כ שתפסה. ודינא דמתיבת' דוק' הוא במורדת מאיס עלי ולא במורדת בעינ' ליה ומצערנ'. והטעם תקנה זו כדי שלא יצאו בנות ישראל לתרבות רעה מש"ה תקנו שישלם נצ"ב:
ל
הראשונה. כתב ב"ש מה שכלו מחמת שלא משמר בראוי או נגנב או נאבד'. בנ"מ פטור ובנצ"ב חייב לשלם. אבל אם שלח בהם יד אז הוא להיפך נצ"ב פטור כי הם כשלו ורשאי להשתמש מה שרוצה. ונ"מ חייב לשלם אם לא השתמש כדינו ואכל הפירות ע"ש:
לא
מבוררת. ר"ל ואז אם תפסה מעות מהני כי לדינא דמתיבת' אם טענה אמת צריך להחזיר אפילו מעות הנדוני' ממיל' אם תפסה י"ל דטענתה אמת הוא ועיין ב"ש:
לב
רמאות. אמרה מאיס עלי מחמת מעשיו הרעים ששותה יין שרף תמיד בבית משתיהם ובא שכור לביתו וגם עבר על בריתו שנשבע שלא לצחוק ומגזם לשכן לשרוף לאבד ולמכור אין לך מאיס עלי יותר רש"ל בתשובה סימן ס"ט. ועיין תשובת מהר"ם מלובלין סימן מ"ח. ובמהר"ם מטראני ח"א סי' רס"ט. באה בטענה שאינה יכולה לסבול התשמיש אין לה דין מורדת. אם הוא חולה ובאה בטענה שאינה יכולה לסבול חלייו ושטותו אין לה דין מורדת כנה"ג דף ק' ע"ב קטנה נשואה שמרדה אם יש לה דין מורדת או לא עיין כנה"ג דף ק' ע"ב:
לג
לגרש וכו'. בחנם העתיק הרב דין זה מאחר שאין אנו נוהגין לגרש במורדת כמ"ש כל האחרונים ח"מ:
לד
מנדוני'. כתב הב"ש כבר כתבתי דלא מהני תפיסה של האב אלא כשעדיין לא בא הנדוני' ליד החתן אז א"צ ליתן להחתן וכ"כ הח"מ עיין ס"ק ט':
לה
דין צ"ב. דמאחר דלא שמו הבגדים להתתן בנדן שלו אין להם רק דין נ"מ:
לו
עמו. וה"ה אם השיבה לא כי הוא המורד הר"ם מטראני ח"א סי' רס"ז:
לז
רוצה וכו'. הנה אם היא מבררת הטענה פשיטא אין אביה חייב דלא גרע מנשואה דמוציאין מן הבעל נצ"ב מכ"ש דאינו חייב ליתן לו אלא נ"ל דאיירי דא"י לברור הטענה אז בנשואה אם תפסה אין מוציאין מידה ותפיסת אביה לא מהני וכאן שעדיין ביד אביה אין בידה חייב ליתן לו וה"ה אם היא נשואה והנדוני' ביד אביה עדיין דאינו חייב ליתן לו ואפי' אם נתן שט"ח ליד החתן אינו חייב לשלם כי דינים אלו דומים לדינים המבוארים בסי' ס"ג במתה בתו. ואפילו אם אומרת בעינא ליה ומצערנ' הדין כן. ומיהו אם נתן ממרנ"י כנהוג במדינת פולין דלא נזכר בו מי הוא המלוה אז הוי כאלו המעות ביד החתן וחייב לשלם לו ט"ז שם סי' נ"ג. ואם השליש הנדוני' עיין סימן נ"ג. ועיין מהר"י ווייל סי' ע"ח. ומדינים אלו נשמע מכ"ש לשדוכים שלנו אם היא ממאן אין אביה חייב ליתן לו מה שפסק ב"ש:
באר הגולה על שולחן ערוך אבן העזר
ע״ז
א
ל' הרמב"ם פי"ד מה' אישות ממשנה כתובות דף סג ע"ב ובגמ' שם לדידן דקי"ל מורדת מתשמיש אף מורד הוא מתשמיש
ב
והוא שיעור ג' דינרין כסף מדינה שהם שמינית מדינר צורי וכמ"ש לעיל סימן ס"ו סעיף ו' וכחכמים
ג
ה"ה שם מדברי רבינו
ד
משנה וגמרא דכתובו' שם וכרב הונא וכ"פ הרי"ף
ה
מימרא דאמימר שם ע"ב
ו
כדעת הרמב"ן והרשב"א שאין כופין ליתן גט אלא באותן מקומות שהזכירו חכמים כפייה כמ"ש ה"ה שם וכ"כ הטור בשם ר"ת ואביו הרא"ש
ז
שם ברמב"ם וכאיכא דאמרי שם בגמרא
ח
כאמימר שם
ט
בבריית' שם רבותינו חזרו ונמנו וכו' ודלא כמתני'
י
כפי' רבינו ומה דאמר רבא דיקא נמי היינו דצריך זמן כולי האי אף על פי שמכריזין בכל יום אלא אי אמרה בשוקי' וברחובות מכריזין בבציר מהאי סגי ה"ה
יא
מימרא דרבא אמר רב ששת שם
יב
ממסקנת הגמ' שם דף סד ע"ב דס"ל דקאי אמורדת דאומרת בעינא ליה ומצערנ' ליה
יג
וכ"כ הרי"ף ופשוט הוא שאין הירושה נפקעת אלא בגרושין
יד
והביאו הב"י ג"כ לעיל בסימן א'
טו
שם בבריי' דף סג ע"ב
טז
וכ"כ ה"ה לדעת הרמב"ם דאפילו בשמרדה עליו והיא נדה כמשמעות הש"ס שלא חילקו בזה
יז
כ"כ ה"ה שם בשם הרשב"א שכן הוא בירושלמי
יח
למדו מדין הנדה כשמרדה עליו כשהי' נדה וכמ"ש לעיל
יט
כרמב"ם שם וכ"כ הרי"ף דסברי מצות יבום קודמת למצות חליצה וכדאיתא שם בברייתא
כ
שם ממסקנת הגמרא שם דף ס"ד ע"א
כא
כ"כ הרא"ש בתשוב' כלל מ"ג סי' ז'
כב
עיין בבית חדש שכתבו זו חילוקי דינים בדיני המורדות
כג
שם ממשנה השמים ביני לבינך וכו' נדרים דף נ' ע"ב וכדמפרש לה בירושלמי באומרת כמה דשמי' רחוקין מן ארעא כן ההוא גברא רחוק מן אתתיה
כד
ממה ששנינו שם במשנה יעשו דרך בקשה ואע"פ שבירושלמי פירש יעשו סעודה וכו' ס"ל שהזכירו אחד מדרכי הפשרה והפיוס שהיא ע"י סעודה ועיקר הכונה שיתפשרו ביניהם באיזה דרך שיהיה ה"ה שם וסיים שם הרמב"ם אבל לבעול בפני בני אדם א"א וכו' כמ"ש לעיל ס' כ"ה סעיף ב'
כה
שלא פסק לה אלא ע"מ שתנשא כמ"ש לעיל סי' נ"ג ע"ח:
בית מאיר על שולחן ערוך אבן העזר
ע״ז
א
המורד על אשתו בהטור פי' הכא ובסי' קנ"ד דהאומר איני זן כופין אותו להוציא כרב ובסי' ע' כ' הטור אבל אם הוא עשיר הכל לפי עשרו אפילו הי' ממונו ראוי שיעשה כמה תבשילן בשר כופין אותו וכו' ויראה לע"ד מזה דמשמע להטור דע"כ ל"פ רב וסובר דאין אדם דר עם נחש אלא במונע מכל וכל דבזה שייך אשה בושה ותמות ברעב כדכ' הרא"ש אבל בזן אותה פחות מהראוי לכ"ע מודה דאין כופין לגרש אלא לזונה כראוי וא"כ הב"ש שכ' סימן קנ"ד ס"ק ה' דאם האיש אומר איני זן והאשה אינה רוצה לדור עמו אין נעשה מורד' וי"ל ק"ל כהטור דכופין גרש עכ"ל לפ"ז אם הוא עשיר וזנה בפחות מהראוי וגלל כן אינה רוצה לדור עמו יש לה דין מורדת אבל לע"ד בלא ק"ל אינה מורדת בכה"ג שאינה מורדת כדי לצערו כ"א לכופו לזונה כראוי דהא קי"ל בח"מ סי' ד' עביד אינש דינא לנפשי' וא"כ מי יכריחנה לילך לב"ד לכופו אם היא תוכל לכופו במרדה וכן מורה הל' דסעי' ב' ואם מרדה כדי לצערו מפני שעשה לי כו' וכיוצא בדברים אלו משמע דוקא כיוצא באלו שהם אך נקמה על העבר אבל לכופו על העתיד במה שהדין עמה אינה מורדת ואין סתירה מדברי הרשב"א בתשו' שבב"י סי' זה ובסי' פ' בש"ע שכ' אבל אם היא מעכבת אף מחמת פרעון מה שלותה דקרוב בעיני שזה אחד מדרכי מורדו' וגם זו עילה מצאה לצערו ותולה בפרעון מה שלותה דש"ה דתביעת המלוה על הבעל כמבואר סי' ע' ולכן תלינן דאך עיל' כו' כי מה לה כולי האי בהפרעון ואף זה אינו מחליט כ"א בלשון קרוב בעיני אבל היכי שידוע שמצערה במזונות והיא מצערת אותו כדי לכופו שיסיר צערה לע"ד לכ"ע אינה מורדת כופין אותו מיד מב"ש כ' מיהו הרא"ש כ' דין ל"ה כו' דאין כופין אלא דין ל"ג ובסוף המדיר כ' כו' וצ"ל כו' ובאמת ס"ל דכופין ולא משמע הכי בהרא"ש פ' הבא ע"י שכ' וכיון דפליגו בה רבוו' ראוי להחמיר שלא לכוף בשוטי דלא ליהוי גט מעושה ולע"ד אפשר לומר אחרי שהטור סי' קנ"ד כ' ור"ח כ' וכו' אם לא שמפורש שכופין וכו' והאומר איני זן ואיני מפרנס ואח"כ מביא דברי הרא"ש הנ"ל הרי דאף ר"ח מודה דבאומר א"ז וא"מ דכופין והיינו כמבואר בתו' פ' הבע"י וריש פרק המדיר שגרס שם כופין וא"כ הא דברי תו' אלו בב' המקומו' צ"ע במה דסיימו והתו' דהחולץ דחוזרי' וכו' היינו לפי שמונ' כל עניני אישות בין תשמיש בין מזונות אבל משום תשמיש לחוד או מזונו' לא וכבר כ' המהרש"א ביבמות שני תרוצי' חדא דדבריהם לשמואל וזה אינו כמפורש בטור סי' קנ"ד דע"כ ל"פ שמואל אלא באפשר לכופו למזונות דאל"ה מודה לרב תו תי' דהאומר א"ז וא"מ לר"ח ע"פ הירושלמי א"כ ואילו סובר משום דהמדיר מליהנות מתוקי' במספקת בדברים גדולים וגם אפשר בפרנס שאני מ"מ ק' תינח במדיר אבל בחלוצה הא מונע נמי מזונות ופרנס' ולמה דייקו דמונע ממנה אף תשמיש אמנם בכתובות כ' גבי הך דחוזרין הוצרכו לטעמא דכופין טפי מהנהו דהכא וגבי הא דאינו זן לא הוצרכו טעם אמאי כופין ואפשר דהאומר א"ז ה"ל כמורד משא"כ המדיר דהכא דלא הוי כמורד עכ"ל וכן משמע מירושלמי עצמו אף שמסיק על דינו דהמדיר אין כופין הביא הרא"ש פ' המדיר בשמו שפ' כרב ומסיק מפני ריח הפה כופין מפני חיי נפש לא כ"ש הרי שמחלק בין מורד דהיינו האומר א"ז לבין מדיר וא"כ י"ל דדוקא אשת איש שמשועבד לה הוא שיש לו דין מורד משא"כ יבם אפשר דדין ארוס לו כדאי' חילוק זה בב"י סי' זה בשם משרי' ולכן הוכרחו לומר לפי שמונע כל עניני אישות וא"כ י"ל דאין סתירה בהרא"ש דמה שכ' הלכה ל"ה אף במונע תשמיש א"כ היינו כמסקנתו פ' הבע"י ע"י נדר אבל לא במורד ומשם למד בק"ו כשטוענת מאיס ומה שכ' הל' ל"ב במורד מתשמיש וגם סוף פ' המדיר באמר א"ז דכופין פשיטא דצדקו דהא כע"מ בדינא דרב דכופין ומכ"ש במורד מתשמיש דהא עליה נמי שייך הק"ו דירושלמי אם מפני ריח הפה כופין דהטע' דהתשמי' קשה לה מפני מרידות תשמיש לא כ"ש אך כ"ז למהרש"א אבל הוא דחוק כי אין להפריד בין מדיר מתשמיש ועומד במרדו שלא להתירו לבין מוריד מתשמי' ויותר נלע"ד או של' תו' ורא"ש בהבע"י ל"ד או שט"ס הוא כדראיתי בתשו' הרא"ש כלל מ"ג סי' י"ב מביא נמי פי' ר"ח וכו' וכ' וההוא דהחולץ דחוזרין כו' היינו מפני שמונע ממנה כל עניני אישות אבל משום תשמיש לחודי' לא כפינן הרי שאינה כותב דמשום מזונות לחוד לא דודאי כפינן מפני שהם חיי נפש ומ"מ על הירושלמי ל"ק דודאי המדיר מליהנו' אין בכל חיי נפש משום דאפשר בפרנס וגם יש לה סיפק לד"ג (ובזה ק"ק מה דוחקי' דר"ח לגרוס בדרב כופין וגם הר"י לשטתו נסתייע מזה דכ"מ שנא' יוציא היינו בכפיה דילמא מה דאמר שמואל עד שאתה כופה להוציא היינו משום דבעינן מזונות פשוט מכח הק"ו דהירושלמי דצריך כפי' בשוטי או להוציא או למזונות ולהכי אמר עד שא"כ וכו' שוב מצאתי באמת הכי בההריב"ש) ומה שדנתי הק"ו נמי על מניעת תשמיש אפשר דבריח הפה משמש עמה ומצערה משא"כ במונע תשמיש שמ"מ אינו מצערה כול' האי ובסתירות הרא"ש אפשר כדכ' הב"ש ומה שמסיים בהבע"י וראוי להחמיר לחומרא בעלמא א"נ י"ל דב"פ הנ"ל נמי משמע דעתו דכפי' ע"י נדוי חשוב מילי ואינו מסיק להחמיר כ"א שלא לכוף בשוטי אבל נדוי ס"ל בכ"מ דתנא יוציא וא"כ מה שכ' הל' ל"ב במורד מתשמיש דכופין היינו בנדוי ומ"ש הל' ל"ה א"כ היינו בשוטי ולומד בק"ו דבטענת מומין אין שום כפי' אמנם במה שמחלק בין נדוי לשוטי אין מוסכם וע' סי' קנ"ד בהג"ה והה"מ פי"ד מה"א מביא בשם הרשב"א והרמב"ן שא"כ לגט אלא במקומו שהזכירו כפי' בפירש אבל בכ"מ שאמרו יוציא ויתן כתו' ולא הזכירו כפי' פירושו שכופין ליתן כתובה ומבקשין לגט וא"כ במורד מתשמיש והיא באה מחמת טענה הי' נראה דמודין דכופין בשיטי שהרי הכפי' נזכר בפי' בהבע"י אמנם בתשו' רשב"א אלף קצ"ב מסיק דאפי' בבאה מ"ט א"כ בשוטי כי א"כ בשוטי אלא לאותן השנוין בהמדיר מוכי שחין וחביריו ונושא בעבירה וע"ש וע' ס"ס קנ"ד והמר' סוף הבע"י כ' דבבאה מ"ט והוא עקר כופין כדמפ' בגמר' אבל במוריד מתשמיש ומזונות לא כפינן בשטי אלא במילי וצ"ע:
ב
הג"ה י"א וכ' הח"מ ולפ"ז תקנה ר"ג לא היתה כ"א שלא לגרשה בע"כ כדי לישא אחרת לע"ד זה דחוק מאוד דתינח עד אלף החמשה אבל אח"כ כמבואר סי' א' מה הועיל בתיקן שלא לגרש בע"כ אם הוא ישא אחרת וימנע מזאת כל החיובים ואולי מ"מ הועיל דכל כמה דאגיד' בי' לא יהבו לי' אחרינא והב"ש כ' דכבר הרגש מהר"א ששון ומ"מ פ' דיוכל לומר ק"ל ולע"ד אחרי שמהר"א לא הביא כ"א המהרי"ק לכן פי' ק"ל דהוה יחדי נגד יחיד משא"כ הח"מ שהביא נמי הרא"ש נמצא הרא"מ יחיד במקום ב' ולא יכול לומר ק"ל וביחוד נגד הרא"ש וע' ש"ך ח"מ סי' ק"ה גבולי ק"ל ובפרט שהרב הגדול ח"מ והוא אחרון הסכים למעשה שמחויב בשאר וכסות והכי מסתבר לע"ד דאל"כ איך יתקיים החרם שלא לגרש בע"כ ואין לך בע"כ גדול מזה ומ"ש כפיה דמזונות באשה שאין מ"י מספיקן מכפי' בשוטים ואטו נימא דרשאי לכופה עד שתאמר רוצה אני ויהי' נקרא מדעתה וע' סי' קי"ט סעיף ו' ומה שמביא מהרא"ש ראי' ממה דקי"ל כרב דהאומר א"ז כל החומר שעליו הן הגרושין וכיון שמרצונו מגרש א"כ לא נשאר עליו שום חיוב מזונות וכו' תמהני וכי לא מודה רב דעיקר דינו בכפיה למזונות אלא משום תקנה דידה שא"א דר וכו' סובר דהברירה בידה כמבואר בהטור וא"כ אם אין רצונה בגרושין פשיטא דדין כפיותו למזונות אלא שלדינא דגמר' אם רוצה לגרש אין עליו כפי' ופטור ולזה א"צ ראי' אבל לתקנות ר"ג דהברירה נמי בידה וכיון שהוא רוצה בכפיות מזונות ולא בגרושין מה"ת שלא לכופו לזונה וכבר מביא הח"מ נמי ראיה מרש"ל שבסי' ע"ט ע"כ לע"ד הסומך על הח"מ ז"ל לא הפסיד:
ג
האשה וכו' ותטול בלאותיה הקיימים וכו' היא שטת הרמ' כמבואר בב"ש דס"ל דעובדא דכלתי' דרז"ו מה דאיתמר עלה דצריכ' תפיס' אינו אלא במצערנא אבל במאוס עלי מדמה לזינתה דאמרינן אם היא זינתה בלאותיה מי זינו וא"כ יראה אחרי שבזנתה ל' הרמ' הכי בפ' ך"ד מה"א הל' ז' ואין דין נשים אלו בנדוני' שלהם כל אשה שנדוניתה קיימת אפילו זנתה נוטלת שלה והולכת הרי דאף בגמרא לא נאמר כ"א לא הפסידה בלאותיה הקיימים נקיט לשון נדוניא שהוא כולל אף מעות נדן כדאיתא סי' ס"ז סעיף י' בהג"ה (אך צ"ע אם לא אזיל בשיטתי' ריש פ' י"ו מה"א ע"ש בהה"מ ובר"ן ריש אעפ"י כי משמ' בהר"ן דלהרמב"ן כל צ"ב דלא מיהדרו בעינייהו דין כתו' יש להם משא"כ להרמ') א"כ ממילא ה"ה הכא נוטלת אף מ"נ בשידועה בעינה או דידוע דאתי מחמתה אך א"כ צ"ע דברי הר"ן בתשו' שאלה שבב"י ס"ה הביאו ח"מ ס"ק ז' וס"ק ך"ג שמעו' נדן אף שתפס' בעיניה א"מ תפיסה וע"כ הוציא ממשמעות הל' שבגמרא דלא אתמר הפלוגתא כ"א בבלאותיה וסובר דשם זה אינו כולל למ"נ משום דאין בהם משום שבח בית אביה להחזירם בעינם ולית לה עלי' כ"א שעבוד דאל"ה אלא שהם בכלל הפלוגתא למה לא יועיל בם תפיסה וק' מהנ"ל ואולי יש לדחוק מאחר דחזינין נמי דהכא נקטו כה"פ והראשונים רש"י ורי"ף דהפלוגתא לא איירי כ"א בצ"ב אבל נ"מ מסתבר להו דליכא מ"ד דהפסידה ויש לדקדק לפ"ז מנ"ל שגבי זנתה כולל אף צ"ב דילמא דוקא נ"מ דברשותה קיימו אבל צ"ב הפסידה דהא כבר חזינן הכא שאינו שם הכולל וכן פירש"י ז"ל באמת שם בנ"מ קאמר א"ו דסמכו על הנאמר נמי נוטלת מה שלפניה שיותר כולל (אבל לא משמע שם בהרא"ש הכי) כן נמי י"ל דהרמ' סמך בזה אף במעות והכא דלא נאמר כ"א בלאותיה הקיימים מסתבר להר"ן ז"ל שמעות אינו בכלל א"נ י"ל דהר"ן נמי סובר דבמעו' נמי הפלוגתא אלא דאזיל בשיטת הרמב"ן ודעמי' דבסד"ד ל"מ תפיסה ועליהם ק' מהכא דמבואר דמהני אלא שבספר ת"ך סי' צ"א כ' וי"ל דוקא התם כיון דמתחילה הבלאות שלה היו מהני תפי' משא"כ בעלמא דל"מ תפיסה לאפוקי מחזק' מרא קמא וסובר הר"ן דטעם זה ל"ש כ"א במטלטלים שיש בהם להדר בעין משום שבח ב"א משא"כ מעות שאין עליו כ"א שעבוד וברשותו להוציאם נקרא הבעל מ"ק ולא מהני בהו תפיסה (אך צ"ע בס' ת"ך סי' צ"ב כ' וכן דעת הר"ן דבפלוגתא מהני תפי' וכמו שהוכחתי סי' פ"ח וכבר הביא שם משמעות להיפך בדעתו) וא"כ לדידן דנקטינן כהסכמ' בעל ת"ך ע"פ רה"פ דמהני תפי' לסד"ד אף בדין דסעי ג' יועיל תפיסה שוב אחר כותבי כל הנ"ל זכיתי לגוף תשוב' הר"ן ואעתיק החסר בהעתקת הב"י וז"ל מאחרי תיבת כלל שבב"י כתוב שם דבלאות שנו לפי שהן מוחזקין לאשה שאם תבא לגבות כתו' תגבה מהם ואין הבעל יוכל לדחותה לשאר נכסים דקי"ל וכו' ולא עוד אלא שאין הבעל יוכל למכרן נמצא שהם בחזק' שניהם וגופן קנוי לאשה כמו לבעל ולא מתורת שעבוד בלבד ולפיכך נסתפקו אם הפסידן לפי שאין בדין האומרת מאוס עלי אלא שתפסיד שעבוד אבל שיזכה הבעל בנכסים שגופן קנוי לאשה לא איפשט וכיון שכן הבו דלא לוסיף עלה דוקא בנכסים שהן בחזקתה ג"כ כמו בלאותיה אמרינן ודאי תפסה אין מפקינן אבל ממון אפילו נודע שהיו מממון נדוני' איני כדין זה שאין לה עליו אלא שעבוד וכו' כבב"י ונלע"ד שכונתי ת"ל לב' הפירושים דתחילה כ' שנראה לו שממון לא הי' בכלל הספק מפני שבלאות שנוי ישוב כ' וכיון שכן ר"ל אף אם ת"ל דממון נמי בכלל מ"מ הבו דלא לוסיף עלה ר"ל דהא תפיסת בסד"ד קשה לאמרו ודי שדוקא בבלאותיה אמרו ולא בממון ואולם עדיין ק' על מה שכ' שלא נסתפקי בממון ממשמעות הרמ' ובמה שדחקתי שהוציא מן ל' נוטלת מה שלפניה ק' א"כ דבלואתיה דוקא ולא ממון היכי מסיים הברייתא דקתני נוטלת כו' לר"ח דאמר לא הפסידה בלואתיה והם שני הפכים ומר ק' על סברת הר"ן ז"ל דהא ודאי גבי זנתה נמי היינו טעמא דנראה להחכמים להפסידה השעבוד ולא הבעין אלא דבמורדת נסתפקו אם יש להפסידה יותר כדי שתייסרה ותשוב א"כ למ"ד לא הפסידה בלאותיה למה נימא גבה דממון בעין נקרא שעבד ובזינתה יהא בכלל בלאות הא למ"ד זה דלא הפסידה הטעמים שוים דלא הפסידו כ"א השעבודים ולמר דנדוני' הנאמר ברמ' בזינתה נמי לא קאי על ממון קשה עלי מאוד לכן לע"ד אחרי שהר"ן ז"ל לא פסק דינו למעשה מטעמו כ"א מכח שלא הי' מוכח שהי' אותו ממון עצמו כדמסיים ומכ"ש וכו' שאינו מסופק דמשמע הא בידוע ממון עצמו הוא מסופק נהי שכ' הבו דלא לוסיף עליה מכל מקום לדידן דתפיסה מהני לסד"ד הדין דסעיף ג' אם תפסה צריך ע"ג להוציא ולא כהח"מ שהחליט ועיי' תו סוף הסימן. בין כבר מבואר דלהרמה מדין מאוס עלי לא איירי בגמרא אלא שמדמה לזינתה וא"כ בנ"מ שהפסיד וכלה שלא כדרך תשמיש אלא בדרך גזילה שלא כדין תלי' בפלוגתא דח"מ בסי' קט"ו ס"ק ך' ודב"ש שבסי' קט"ז ס"ק ה' שחולק עמו. הב"ש פה כ' וע' בהג"מ מדמה וכו' ע' בזה סי' נ"ג סעי' זה בטור איתא ושוב הוסיפו לתקן וכו' כ' הב"י דל' זה מורה שמלבד הכרזה ד' שבתות תקנו שלא יתן גט עד י"ב חודש וכך הם דברי הרמ' ולע"ד לא משמע הכי מהטור שהרי כ' ההיא תקנת' איתא בין באומרת מאוס ובין באומרת מצערנ' הרי שמשוה אותן ואלו במאוס משמע בגמ' להדי' דלא כפינן לה והיינו עכ"פ בהכרזה אלא משמע דזו תקנה באנפא נפשה ובתרווייהו לא מכרזינן כ"א שמשהינן י"ב חודש אגיטא ותו לא שוב ראיתי שכבר האריך הט"ז בזה:
ד
הב"ש מעתיק ד' שטות והאחרון מוטב דבטוענת מאוס יש לה ככל נשים ותימ' שהעתיקו וכבר הר"ן בעצמו בתשו' הנ"ל לא חש לשטתו אפי' כי תפסה מה שאינו בעין נגד צ"ב להוציא מידה והיא שטת הרשב"א דבמאוס איירי הגמ' וצריכה תפיסה דוקא לצ"ב הקיימים וא"כ לצורך מה העתיקו והאמת שהר"ן לא כתב דרכו זה להלכ' ע"ש:
ה
הג"ה וחייב בפדיונ' וקבורת' כתב הב"ש מיהו נראה אם כבר תפסה נצ"ב אז זכתה בנצ"ב ואחר מותה הוא יורש אתה וחייב בקבורה ולא כב"ח (וע"כ כשדמי הקבורה עולה יותר ממה שתפסה פליגו דאל"כ מה"ת יתנו לו היורשים מה שתפסה אם לא יקברנה וסברת הב"ש ע"כ משום דחיוב הקבורה לדעתו אינו חל כ"א בשעת מותה ודן אז על חיוב הקבורה כאלו בא להחזיק ולתפוס במה שזכתה כבר בתפיסת' ולכן פסק דלא יוכל לומר קים לי ועכ"ז כבר מסיק בס' ת"ך והסכים עמו השבות יעקב דבאמת יוכל השני ליהדר ולתפס מן התופס הראשון ולומר ק"ל איפכא וא"כ אפשר הדין עם הב"ח ולא כדפס' בקצוריו מיהו כל זה להנחת הב"ח דקבורתה תחת צ"ב ולא תחת נ"מ ויוכל לומר פירושו בהרא"ש דהדבר תולה דוקא בירושה ואולם התו' במס' כתו' דף פ' ד"ה א"ד כתבו וי"ל דלאו דוקא דה"ה נ"מ וכו' נמצא מוכרח כדכ' הח"מ דקבורה אך תלה בהכתוב' דמיד שאבדה הכתו' אבדה נמי תנאי כתו' וא"כ אין נ"מ בכ"ז ומה שכ' הח"מ ומיהו אפשר לא אפשר:
ו
אם תפשה כ' הח"מ משמע ה"ה מ"נ אבל מאחר שכתבתי ס"ק ז' שהר"ן כ' וכו' ע' סעי' ב' מה שכתבתי והנה מתשו' ר"ן יש ללמוד דשליש הבא מכח שניהם הרי היא כאלו תופס בעד שניהם וחשוב על המחצית כאלו תפס המחיוב בתפוס' שהרי הריב"ש סי' שס"ב ביאר דהבעל א"צ תפיסה וכל היכי דאיתא ואפי' אינו ברשותו לא זכתה האשה וא"כ ק' מה הוצרך לדון ולחלק בין ממון לממון ות"ל דהי' ביד השליש א"ו דשליש הבא בכח ב' חשוב המחצי' דתפשה וכן מוכרח מדברי תה"ד וח"מ סי' נ"ג והמ"ל פ' ט"ו מטוען ה"ט העלה בשם הרמ"ה דאינו חשוב כתופס בעד שניהם ובסד"ד אם אחד קנה מחבירו והושלש מדע' שניהם לא אמרינן במטלטלים יחלוקו אלא מוקמינן בחזק' מ"ק ולא משמע הכי מפוסקי' הנ"ל והראי' שמביא מהרמ"ה שבחה"מ סי' ר"מ לע"ד אינה כי שם לא כ' כ"א ל' זה א"נ במטלטלים ולא קיימו ברשותא דחד מנייהו ואפשר דר"ל שמונחים בסימטא או בר"ה אבל במונח ביד אחד מכח שניהם י"ל דמודה דחשוב תפיסה לבטל חמ"ק והראיה מהרא"ש שבפ' המפקיד נמי אינה כי מאחר שהרא"ש דן על חזקת גוף הפרה שמכחה בא הכפל פשיטא שהוא בחזקת הבעלים דנפקד ודאי לא חשוב תופס נגד המפקיד דידו כיד המפקיד אבל שליש שמכח שניהם בא שפיר מקרי תופס בעד שניהם בשוה ומה שכ' תו שהרי"ף ורמ' חולקים על הרמ"ה נמי ליתא כמבואר בהרמ' שהם הולכים אחר הכפל שלא היה מעולם בחזק' בעל השור כמבואר בב"י סי' רצ"ה וע' חדושי רשב"א גיטין ס"ג ע"ב משמע לחד תי' דיש לחלק בין מתנה די"ל גבי ספק והיא ביד שליח אוקי' אחמ"ק משא"כ בתשלום חוב ופקדון:
ז
הג"ה וכ"ז בנכסי צ"ב כ' הח"מ ס"ק ך"ג מ"מ ק' למה פסק דקרקע וכו' וה"ה קרקע לפ"ר צ"ע למה לא הקשה על הרא"ש וטור שביארו מפני הנאמר בגמרא דבצ"ב מהני תפי' הקרקע של צ"ב בחזקתה אף דל"ש בהו תפיס' וא"כ מ"ש דמהני תפיס' מצד ק"ל כהרמ' דנמי הקרק' חשוב כאלו תפסה וי"ל דבל"ז לא מסתבר שהרא"ש פוסק דקרקע צ"ב בחזקתה משום דחשובה תפסה דהא הריב"ש סי' שס"ב דלא כותי' בזה ע"ש מילתא בטעמא דלכל הפחות ידה לא עדיפא מידו והיא צריכה תפי' ולא הבעל ומה"ת תהא קרקע בחזקתה במקום פלוגתא א"ו טעמו שמפרש דוקא בלאות שהם ברשותו לכלותם ואלו כלה אותם לא היה צריך לשלם אף עתה שהם בעין איכא למ"ד שהפסידה (וכעין זה איתא בהרא"ש במקומו בשם הראב"ד סוף אלמנה נזוני' בסוגי' דממאנת אבל קרקעות צ"ב הא למוכרם אינו רשאי כמבואר סי' צ' ולכלותם א"א סובר דליכא למ"ד שתפסידם ולא צריכה תפי' וא"כ שפיר אזלו דברי הח"מ דבמקום סד"ד ודאי אף הקרקעות הפסידה ונקרא דינא דמתיבתא וכו' ואין כופין אותו לגרש מזה נראה ברור דמוציאין ממנו מיד מה שהכניסה אלא שעל הגט א"כ אך הט"ז הוציא מהמרד' שלדידן שא"כ לגרש אף אין מוציאין מידו אם לא תפסה כ"א בזמן שרוצה לגרש וכ' על הרמ"א ז"ל שלא יצא ידי חובת עיון בזה וכדברי הרמ"א מבואר בתשו' הרא"ש כלל מ"ג סימן ח' דז"ל ור"מ ז"ל בעסק מורדת בענין הממון הי' דן בדינא דמתיבתא שיתנו לאשה כל מה שהכניסה אבל לא הי' כופה לגרשה דמשמע שמיד נותנים לה אף שאינו מגרשה וריש הכלל מבואר יותר דז"ל ואות הסכום יחזיר לה ותעגן ותשב עד שתתרצ' להיות עמה והרי להדיא כהרמי דלא כהט"ז והב"ש ס"ק ך"ז וגם בקצוריו פס' הכי וליתא וכן מכח עצמו התקנה דד"מ שהטעם מבואר בהמר' פ"ב ד"ג להקל על בנות ישראל שלא תצאנה לתרבות רע לפי שראו שנתקלקלו הדורות ותקנו לכל הפחות דשקלה צ"ב ואלו שלא לכוף לגרש ושלא תגבה צ"ב עד שיתרצה לגרש א"י מה הועילו חכמים בתקנתן דבנות ישראל לכן הברור כרמ"א ז"ל ומה שדחקו הב"ח והט"ז בתשו' מהר"מ שבפ' אעפ"י הנלע"ד לדחוק דשם היה טוענת מ"ע בלא טענה מבוררת לכן הצריכה תפיסה וכדין הש"ס ומה שכ' ואפי' לדברי גאון ר"ל שהגאון מדינא דגמרא פסק לה מנה מאתים כדמשמע בהרי"ף שסותר דעתו מן הש"ס לזה כ' דל"מ תפיסה לומר ק"ל כהגאון משום דלא כפינן אגיטא ולא נתנה לגבו' מחיים ולבסוף מסיק ופעמים רבות מגבינן לה היינו אם הי' לה טענה מבוררת א"נ המעשה היה בטענה מבוררת והגאון דעתו לדינא דמתיבתא כדמשמע מהטור ומה שהצריכה תפיס' תחילה לאו לדינא אלא על המעשה שהי' השיב והי' המעשה שתפסה הרבה וגם לא ביררו אם הי' טענתה מבוררת ונקיט בקיצר סוף דבר נדוני' אי תפס' ל"מ מנה בין מבוררת ובין א"מ ומה שתפס' מן הבעל תמיד מחייבת וא"י לתפו' על דעת הגאון אף אם היא מבוררת ומכח דד"מ לדעת הגאון מטעמו שכ' ופעמים רבות מגבינן לה היינו אם הי' לה טענה מבוררת סוף דבר יהיה איך שיהיה דברי הרמ"א ז"ל שרירן וקיימין דלא כט"ז וב"ש דהיינו צ"ב אם הם בעין לע"ד היינו ע"פ מה שנהגו הגאונים בצ"ב הכי אף הרי"ף ורמ' שהסכימו דמדינא במוציא מדעתו צריך לשלם פחת צ"ב אפילו בשראיים למלאכתן מ"מ כבר הוקבע דינא דגאונים ע"פ המנהג דאם ראוים למלאכתן מחויבת לקבלן בשומא הראשונה כמבואר סימן פ"ח ולהכי מכ"ש במורדת דא"צ לשלם הפחת ועיי' ס"ס ע"ה דברי המהר"מ שבמרד' מוכח מני' הכי מדכ' ותקנו לכל הפחות דשקלה צ"ב ועשו אותה כאלו הוציאה מדעתו וא"כ אפשר להכרע' הב"י סי' הנ"ל בש"ע דלדידן שכוללים וכו' דצריך לשלם הפחת ה"ה הכא ואפשר נמי כיון דכל עיקר דין זה נהגינן ע"פ דד"מ ולא אשכחן יותר אין לנו בו יותר מחדושם וצ"ע:
ח
ואם אינם ראוים וכו' כ' הב"ש סס"ק ז"ך וכבר כתבתי וכו' בסימן ע"ה וכו' אבל אם שלח בהם יד אז הוא להיפך וכן פסק בקצוריו ע' סי' ע"ה שם בארתי הנלע"ד נכון שהברור להיפך דצ"ב מחויב לשלם כאלו הוציאה מדעתו זולת באם ראוים למלאכתן אבל אם שימש וכילה בתשמיש עד שאינם ראוים ומכ"ש אם שלח בם יד (אלא דאינו שייך על הרוב בצ"ב שאין בהם משום שבח בית אביה דהא ברשות הם) חייב לשלם מ"מ ודוק שם ואין חלוק בין תפסה או לא אלא בטוענת מאוס:
ט
ואינה וכו' הח"מ וב"ש הסכימו דבזה מהני תפי' אף במעות משום שהיא אומרת שהאמת אתה שהוא מאוס עליה ויש לה חזרת הנדן במעות מדינא דמתיבתא ואני תמה אחרי שכל דיני תפיס' שאנו עסוקים בה סי' זה היינו אפי' בעדים מכח התפיס' לגבי פלוגתא א"כ איך סתמו דתועיל תפיס' במעו' דמשמע נמי בעדים ומעולם לא נשמע דיועיל תפי' בעדים למילתא דתלי' בטענה והבעל מכחישה בשלמא אם תפסה בלאותיה שלדינא דש"ס מועיל תפיס' אף בלא טענ' י"ל שהאחרוני' שראו לפסוק שאם בברור טוענת שקר שצריכה להחזיר מה שתפסה או מטעם הח"מ שנראה להו דדינא כמורדת דמצערנא וכהרשב"א או מטעם הדוחק שבב"ש ס"ק ך"ז דאפשר כשאומרת מ"ע בשקר גרע טפי הם אמרו והם אמרו דאם נשבעת שהאמת אתה יהני תפי' ואוקמוה אדינא דש"ס אבל בשתפס' מעות דאין לה שום זכות לכ"ע לדברי הר"ן ולא מהני תפי' מדינא דש"ס כ"א מדד"מ אם האמתלא אמת ואשכחינן דלא נתקנה כ"א בט"מ כדכ' הח"מ ס"ק ד' בהשגו' על הב"ח א"כ מה יועיל תפי' בעדים שוב עיינתי ברי"ו סי' ך' כ' ועתה דינה כמורדת כאשר אמרו רבותינו ע"ה מאחר כי כל מה שהיא מוחזקת בנדוני' וכו' ר"ל נדוניתה חמשים זוז עכ"ל הרי להדיא שנתן לה דין דמורדת שבש"ס בלי שום ספק ואעפ"כ פסק דתפיס' מהני במעו' נדן חמשים זוז וע"כ לא ס"ל כהר"ן אלא דאף לממון מועיל תפיס' וכבר העלתי ריש הסי' דברי הר"ן ז"ל בצ"ע למעשה והנלע"ד מטעם זה השמיטו הב"י ורמ"א ז"ל דברי הר"ן ז"ל מהש"ע בדינא דמתיבתא מוסכם דנדוני' ממון נמי מוציאין בטענה מבוררת ויראה לע"ד פשוט דהוספ' שליש שאנו נוהגין אף דכמה פעמים כ' הב"ש דדינו כנדוני' וכן איתא סי' ק' בש"ע וע"ש בב"י שחלק על מהרי"ק מ"מ לענין זה ודאי ליתא ואפי' תפשה מפקינן מינה דהא לא מצינן בזה דבר בהתקנה דדד"מ ואין לך בו אלא חדושו אך מה שהכניסה והמותר בכלל הנאמר דכל מה שתפשה משל בעל מוציאין וע' סי' ק"ב ב"ש ס"ק ה' והבו דלא לוסיף עלה ובפרט בספק התקנה בקיצורי הב"ש כ' בסעיף ג' מיהו י"ל אפי' אם לא תפסה חייב בקבורה משום דאיתא ס"ס והקשה חתני החריף מו' יודא שי' א"כ למה להמתין עד דתמו' בההיא טענה גופה בדין דתפקע ממנו צ"ב הקיימי' מכח ס"ס ספק של הרמ' וספק דש"ס ואולם בל"ז לא ק"ל ההיא כללא דע"י ס"ס מוציאין כמבוא' בת"ך ובשבות יעקב חלק ב' אף יש לפסוק אף לשטת תו' אם יש לצרף הספ' דש"ס לס"ס במה שכבר הכריעו דאם לא תפסה ל"מ מיניה וע' פר"ח י"ד סי' ל' ס"ק ב':
בית שמואל
ע״ז
א
אבל איני בא עליה. לדעת כמה פוסקים מורד מתשמיש הוי מורד אבל מורד ממזונות לא הוי מורד אלא כופין אותו ליתן לה מזונות או לגרש אותה וכן כשהיא מורדת ממלאכה אינה מורדת אלא כופין אותה כמ"ש בסי' פ' אלא בתו' כתבו דין זה תליא בפלוגת' אם י"ל איני ניזונית ואיני עושה לכן לפסק הלכה דקי"ל היא י"ל איני ניזונית ואיני עושה לא הוי מורדת אבל הוא א"י לומר איני נזונך הוי מורד וכ"כ הרא"ש והטור, מיהו לא הוי מורד כשאומר טול מ"י במזונתך ומספיק לה, וב"ח פוסק כשיטות הפוסקים מורדת /מורד/ דוק' מתשמיש:
ב
מוסיפים לה על כתובתה. דהיינו נעשה חוב עליו ואין נותנים לה לאלתר הר"ן:
ג
משקל ל"ו שעורות. היינו ג' דינרים דתנא במתני' שהם דינרים של דבריהם והוא שמינית שבצורי וע"ס ס"ו והוספה זו היינו חצי דינר על כל יום ובשבת לא מוסיפים משום דמחזי כשכר שבת משא"כ במורדת דפוחתים מן הכתובה פוחתים אף על שבת ש"ס:
ד
וישב ולא ישמש. ואין כופין אותו לשמש דאיסור היא דכתיב בלא דעת נפש לא טוב דצריכים דעתו ודעתה אבל באמת אם שימש ע"י כפיה מ"מ הוא מורד כמ"ש בסמוך בשם הרא"ש:
ה
כופין אותו מיד להוצי'. כ"כ הטור משמע דאין נותנים לו ז' ימים אף על גב במדיר ממתינין ז' ימים כמ"ש בסי' ע"ד משום מדיר אי' טפי פת בסלו ממורד וכ"כ בפרישה וכאן לכ"ע כופין אותו לגרש אותה כמ"ש בתו' והרא"ש, וא"ל לדעת רמ"א דכתב לקמן דאין כופין אותה לקבל גט תוך יב"ח מחמת תקנות ר"ג ולמה כופין אותו ואפשר שם יש גבול לדבר עד יב"ח שאני, מיהו הרא"ש בסוגי' זו דין ל"ה כתב אף במונע תשמיש אין כופין אותו לגרש כדאי' בירוש' דאין כופין אלא לפסולות ומכ"ש כשהיא מונעת לעצמה דאין כופין אותו, אלא שם דין ל"ב ובס"פ המדיר כתב דכופין אותו באומר איני זן ואיני מפרנס וצ"ל מ"ש בדין ל"ה כוונתו בירוש' אית' דאין כופין אותו אף דלא קי"ל כן אלא כש"ס שלנו מ"מ נשמע כשהיא מונעת לעצמה דאין כופין אותו ובאמת ס"ל להרא"ש דכופין אותו וע' ב"ח סעיף ט"ו מ"ש בזה:
ו
וי"א דאם רוצה לגרש מיד. לכאורה תמוה מה ראיה מדברי הרמב"ם דפסק כן לדינ' דש"ס פשיט' יכול לגרש בע"כ אבל בזה"ז דאיכא חרם ר"ג דא"י לגרש בע"כ י"ל דדינו כמורד אף אם ירצה לסלק הכתובה וכן הקשה בח"מ ואפשר מדסתם הרמב"ם ופסק אם רוצה לגרש וליתן הכתובה אין דינו כמורד ולא חילק בין זיווג הראשון דקי"ל דאסור לגרשה אא"כ מצא בה דבר ערוה כמ"ש בסי' קי"ט ש"מ אף על גב דאסור לגרשה לכתחלה מ"מ אינו כמורד ואין מוסיפין על הכתובה מזה נשמע אף לדידן דאיכ' חר"ג מ"מ לא הוי מורד ואינו עובר בלאו, וכ"מ בש"ג אף בזה"ז אינו מורד כשרוצה לגרש וליתן הכתובה וע' תשו' מהר"א מזרחי סי' ל' שם פסק דא"צ ליתן לה מזונות כיון שהוא אנוס בתקנות ר"ג ומדמה למ"ש ריש כתובות אם הגיע זמן הנישואין וא"י לכנוס מחמת תקנות חז"ל פטור ליתן לה מזונות ומה שהקשה בח"מ על ראיה זו שאני התם דעדיין לא כנסה כבר הקשה בתשו' מהר"א בן ששון סי' נ"ה קושי' זו ופסק שם הבעל י"ל קים לי כמהר"א מזרחי גם ב"ח פסק כוותיה מיהו מתשוב' הרא"ש כלל מ"ב ותשו' מהרי"ק שורש ק"ז ולקמן ס"ס קי"ז משמע דהוא חייב ליתן לה מזונות וכסות מיהו נראה דאין כופין אותו לשמש עמה, וע' בהרי"ף והרא"ש ושאר פוסקים כתבו כל הני דכופין אותם הן ע"פ הדין הן ע"פ התקנה אם מתה קודם שגירש יורש אותה דלא פקעה ירושת הבעל אלא בגרושין גמורים דלכאורה משמע מזה גם אם הוא מורד יורש אותה וכ"פ בתשו' מהרא"ם שם ובש"ג כתב היכא שהוא מוריד או מדיר את אשתו אינו יורש אותה וכ"כ בד"מ ובש"ע לקמן סי' צ', וע' בב"ח מה שמחלק בין אם היא מאוסה לו לבין אם אמר בעינ' אותה ומצער אותה:
ז
אם רצה הבעל לגרשה. אבל אין כופין אותו ולא כדעת הרמב"ם והרשב"א /והרשב"ם/ ע' במגיד פי"ד ה"א:
ח
ותטול בלאותיה. יש בסוגי' זו ד' שיטות להרמב"ם שיטה א' ולהרא"ש למ"ש הטור בשמו שיטה שניה ולרמב"ן ורשב"א שיטה ג' ולהר"ן שיטה ד', לרמב"ם הסוגי' כלתיה דרב זביד איירי במורדת והיא כשאומרת בעינא ליה ומצער' ומפורש בש"ס נצ"ב אם תפסה אין מוציאין ממנה ואם לא תפסה לא זכתה וכתב הריב"ש הבעל א"צ תפיסה וכל שהיא לא תפסה הוי כאלו תפס הוא, ונ"מ אפי' לא תפסה זכתה כמ"ש במגיד וס"ל דמכריזין ד' שבתות בכל יום ומתרה בה ב"פ קודם הכרזה ואחר הכרזה ואח"כ נמלכין הב"ד, ומשמע מיד אחר ד' שבועות אין לה כתובה ומ"מ אין נותנין הגט עד יב"ח ובמאיס עלי מגרשי' מיד וס"ל דכופין אותו וחלקו עליו כל הפוסקים, ובנצ"ב ונ"מ כל מה שבעין נוטלת אפי' לא תפסה, ולשיטת הרא"ש שני דינים אלו שוים אחר תקנה בתרא בש"ס בשניהם משהין יב"ח ואין חילוק ביניהם אלא במורדת בעינא ליה מכריזין עליה ואחר יב"ח מפסדת הכתובה ושאר ת"כ וקודם לכן אית לה כתובה ות"כ חוץ מזונות ומעשה ידיה שלה ובשניהם נ"מ שלה אפי' לא תפסה וכן קרקע נצ"ב שלה אלא מטלטלין של נצ"ב אין לה אא"כ תפסה, ולרמב"ן ורשב"א מורדת בעינא ליה ומצערה אין שום תקנה רק מה שמבואר בש"ס דמפסדת אחר הכרזה ד' שבועות ונצ"ב לא מהני תפיסה שלה ונ"מ א"צ תפיסה וכלתיה דר"ז איירי במורדת מ"ע אז משהי' יב"ח ובתוך הזמן אינה מפסדת כלום אלא לית לה מזונות ואחר יב"ח מפסדת כתובתה ות"כ ונצ"ב אם תופסה אין מוציאין מידה ונ"מ א"צ תפיסה ואין מכריזים עליה כשאומרת מ"ע ולשיטת הר"ן במ"ע יש לה אפי' הכתובה ונצ"ב ונ"מ אפי' לא תפסהו משהין הגט יב"ח וכלתיה דר"ז איירי במורדת בעינ' ליה ואז צריכה תפיסה בנצ"ב ואחר ארבעה שבועות והכרזה מפסדת כתובתה אפי' אם החזירה לא מהני אלא חז"ל תקנו שלא יגרש אותה עד יב"ח, וענין תפיסה ע' בסי' צ"ג תפיסת מפתח לא מהני וכן תפיסה ע"י שליח, ובח"מ השיג על ב"ח ופסק אף אם אביה תפס הוי כאלו תפס השליח אא"כ כשעדיין לא בא לידי חתנו ומונח אצל אביה, ומבואר בת' הר"ן דוק' אם תפסה דבר ממה שהכניסה לו אז מהני התפיסה אבל תפיסת דבר אחר לא מהני אם מעות של נדוני' הוי כאלו תפסה דבר אחר כי במעות לא שייך שבח בית אביה ולא כב"ח והיינו לדינא דש"ס או אף לדידן באומרת בעינ' ומצער' כמ"ש ס"ס וע' בהג"מ מדמה דין זה לדינים המבוארים בסי' נ"ג אם מתה בתו דא"צ ליתן הנדוני' כי לא הבטיח ליתן הנדוני' אלא כשתהנה בתו כן ה"נ כשבתו אומרת מ"ע א"צ לסלק הנדוני' לפ"ז אם עדיין מונח בידה או ביד אביה מעות נדוני' א"צ ליתן לו ונראה אף על גב שם בהג"מ כתב דין זה במורדת האומרת מ"ע מ"מ לפי הטעם שלא הבטיח האב ליתן הנדוני' אלא כשהתנה /כשתהנה/ בתו לפ"ז אפי' מורד' בעינ' ליה א"צ ליתן הנדוני' כשתצ' ממנו ואם הנדוני' מונח ביד השליש תליא בדינים אשר מבוארים בסי' נ"ג:
ט
ואינה נוטלת משל בעל כלום. ברי"ו סי' ל' מבואר סבלונות ששלח לה וכן מתנו' שניתן מחמת אביו או קרוביו בשעת הנישואין או אח"כ צריכה להחזיר וטבעת קידושין ע' סי' ל' וע' תשובת ש"י סי' מ"ג וענין מתנות עסי' קי"ח:
י
וי"א אף נצ"ב. היינו שיטות הרא"ש ורמב"ן ורשב"א דעובד' כלתיה דר"ז איירי במ"ע ולהמסקנ' בנצ"ב צריכה תפיסה בנ"מ א"צ תפיסה:
יא
דאפי' נ"מ וכו'. כבר תמה ע"ז בח"מ דלא מצינו דיעה זו כמ"ש כל השיטות ולכ"ע הא דבעינן תפיסה דוק' בנצ"ב ובנ"מ א"צ תפיסה אלא בתשוב' הר"ל בן חביב סי' ל"ז דף נ"ט רע"ב הביא עוד שיטה אחרת דס"ל באומרת מ"ע מהני תפיסה דוק' בנ"מ ובנצ"ב לא מהני תפיסה וכלתיה דר"ז איירי במ"ע ומהני תפיסה בנ"מ עוד ק' על הרב רמ"א שהביא כאן דעת הפוסקי' לענין תפיסת נצ"ב ונ"מ לא הביא דעת הרא"ש ורמב"ן ורשב"א דמשהינן הגט יב"ח ובתוך י"ב חודש צריך ליתן לה הכתובה והמחבר פוסק בפשיטו' אם רוצה לגרש א"צ ליתן לה הכתובה וטענו' מ"ע עיין תשו' מהר"א בן ששון סי' קפ"ו אם אמר' בשאר לשון ולא מ"ע:
יב
נמלכין בה. היינו הב"ד בעצמ' מתרי' בה קודם הפסק כ"כ הר"ן ולדעתו אם חזרה פוחתים מכתובת' ז' דינרים על כל שבוע שעמדה במרדה כי היכא דלא אתיא לאערומי ובהגמיי' לא משמע כן וכן בהג"ה בסמוך וצ"ל כיון שמכריזין עליה לא חיישי' לערמה:
יג
ותאבד כתובתה. כן הוא שיטות הרמב"ם מיד אחר ד' שבתות אין לה כתובה אלא מבקשין ממנו שלא יגרש אותה מיד דגנאי לבנות ישראל שמגרשי' אותן בעליהן מפני קטטה כמ"ש המגיד וכ"כ הסמ"ג בשם ר"ת וכן הוא שיטות הרמב"ן ורשב"א כמ"ש לעיל וכ"כ הר"ן וכ"פ הש"ג ולשיטות הרא"ש אינה מפסדת כלום עד יב"ח ובסמוך פסק בהג"ה כהרא"ש ותמוה הוא איך פסק נגד כל הפוסקים הללו גם בהרא"ש אין מוכרח זאת אלא הטור כתב כן בשמו, ומ"ש בסמוך בהג"ה בשם תשו' הרשב"א אם מגרש תוך יב"ח צריך ליתן לה הכתובה ונצ"ב לא כ' כן במורדת זו אלא במ"ע:
יד
ואפי' היא מעוברת. כלו' שאינו חייב במזונו' מפני העובר שבמעיה אבל כשתלד אינה חייבת להניק הולד וע' בגוף התשובה:
טו
בעלה יורשה. אף על גב להמחבר אבדה כתובת' אחר הכרזה מ"מ יורש אותה וכן הוא לדעת רמ"א כשהוא אחר יב"ח וכן הוא מוסכם לכל הדיעות אפי' במקום שכופין אותו לגרשה מ"מ יורש אותה כשמתה קודם הגט כמ"ש בהרי"ף ושאר פוסקים בדיני דמתיבתא וע' בהגה"ה בסמוך והא דיורש אותה אף על גב דהוא פטור מכל החיובו' מ"מ היא שמרדה מפסדת אבל הוא אינו מפסיד לפ"ז נראה דהוא אוכל הפירו' אף אחר יב"ח וכ"כ בתשובת הרלב"ח בשם הרשב"א מיהו בד"מ כ' דהרא"ש ס"ל אחר יב"ח אינו אוכל הפירות וכן מדייק בתשובה הנ"ל מדברי הרא"ש מיהו לפ"ז קשה מאחר דהוא מפסיד זכותו לענין פירות למה יורש אותה ואם הרא"ש ס"ל ירושת הבעל מדאורייתא היה שפיר לחלק ביניהם:
טז
וקבורתה. כ' הרא"ש קודם י"ב חדש חייב בקבורתה כיון שהוא חייב ליתן לה הכתובה, נשמע אחר יב"ח פטור מקבורתה דהא פטור מכתובה וכ"כ בד"מ לשיטות הרמב"ם אחר ד' שבועות הדין כן כתב ב"ח הא דפטור מקבורה משום קבורה תקנו חז"ל תחת נצ"ב ולא תחת נ"מ וכאן ספק הוא אם זכתה נצ"ב וי"ל דאין לה נצ"ב מ"ה הוא פטור מקבורה מיהו נראה אם כבר תפסה נצ"ב או זכתה בנצ"ב ואחר מותה הוא יורש אותה חייב בקבורה ולא כמשמעות בב"ח:
יז
אין לבעל עליה כלום. משמע דאינו אוכל פירו' אבל יורש אותה כמ"ש, ונראה לדעת הרשב"א דאוכל פירות פשיט' יכול למחות לה שלא תמכור כלום אלא לשיטות הרא"ש דאינו אוכל פירות והוי כאלו אין אישות ביניהם אלא יורש אותה בתורת קרוב א"י למחו' וכ"כ בתשובת רלב"ח דף ס' אלא בתשוב' מהרי"ו סי' כ' פסק לכ"ע יכול למחו' וכ"פ בסמוך בהגה ובדיעבד אם מכרה צ"ע אם יכול לבטל המכר וכשאמרה מ"ע אז כל שעה יכול לגרשה ואין לה כתובה ודינה כל שעה כמו מורדת בעינ' ליה אחר יב"ח ושם לדעת הרמב"ם זכתה בנצ"ב בלא תפיסה א"כ בודאי חייב בקבורה ולדעת הרמב"ן ורשב"א איירי הש"ס במורדת מ"ע וספיק' הוא אם זכתה בנצ"ב א"כ הוי ס"ס שמא הלכת' כרמב"ם וזכתה בלא תפיסה ואת"ל הלכה כרמב"ן שמא זכתה נצ"ב אף לדינ' דש"ס לפ"ז חייב בקבורה כי בס"ס מוציאים ממון מיד המוחזק:
יח
נותן לה צ"ב שלה. היינו דוק' לשיטות הרא"ש אבל לשיטות הפוסקים מפסדת מיד אחר ד' שבועות, ומה שכתב אבל לא מה שכתב לה ע' בטור סי' ס"ה לא משמע כן אלא דוק' כשאין לה כתובה אז אין לה מתנות וכבר כתבתי ר"ס אפי' אם משמש עמה על ידי כפיה יש לה דין מורדת:
יט
ויש אומרים בזה"ז שאין נושאים וכו'. כלו' בזמן התלמוד משהינן יב"ח כי אין לו היזק בזה שהרי יכול ליש' אשה אחרת אבל בזמן הזה לא משהינן וכתב בח"מ אף לי"א דאין מתירים לו ליש' אשה אחרת מ"מ מתירים לו לגרשה בע"כ ונותן לה הכתובה לפ"ז י"ל מ"ש אם אינה רוצה מתירים לו ליש' אחרת היינו ליש' אחרת מכל שכן דמתירים לו לגרשה בע"כ, ומ"ש בסמוך אחר יב"ח צריכה לקבל בע"כ היינו משום דכבר אבדה כתובה אין לה שום טענה משא"כ תוך יב"ח אף ע"פ שיכול לגרשה בע"כ מ"מ צריך ליתן לה הכתובה:
כ
ודוק' בנשואה כו'. וכ"כ במהרי"ק סוף שורש ס"ג מיהו י"ל ל"ד בארוסה כ"כ אלא שנעש' לפני ב"ד והם יסכימו שעוותה עליו לא יבא הדבר כ"כ לידי קלות הראש דהא הטעם הוא דאין מתירים לו ליש' אחרת משום דחיישי' כ"א יאמר דמרדה עליו ואם הדבר יצא לפני הב"ד או טובי העיר ל"ח לזה ומ"ש ונ"ל וכו' קאי אף על נשואה וע' בד"מ סי' קנ"ד כתב בשם תשובת מיי' סוף אישות אפי' ארוסה אין מתירים לו לישא אחרת:
כא
אין כופין לגרש. היינו אין כופין לגרש שום אחת דהשניה אינו חייב לגרש כיון דלדעת הרמב"ן מתירין אפי' לכתחלה והראשונה אין חייב לגרש דהיא מורדת עליו וכ"כ בח"מ:
כב
קודם חליה. הרא"ש הביא ירושל' דכתב דוק' אם מרדה קודם שפרסה נדה והרא"ש חולק ע"ז וכן המגיד הביא פלוגת' בזה ובהר"ן וש"ג מבואר דצריך להיות המרידה קודם חליה והרב רמ"א הביא פלוגת' לענין חליה אפשר דס"ל דרבות' הוא ל"מ בעת נדתה דיש קצבה לדבר דבעינן דוק' אם מרדה קודם שפרסה נדה אלא אפילו כשהיא חולה נמי בעינן דמרדה קודם לכן, ופלוגת' שהביא רמ"א משמע היינו מהר"ם ס"ל דאין חילוק והר"ן והש"ג הם החולקים ומלשון רמ"א משמע דס"ל עיקר כמהר"ם משום הרא"ש ס"ל כוותיה:
כג
ואפי' היה בעלה מלח. ל"מ אם הוא בביתו ויכול לקרב עונתו אלא אפילו שהוא הולך מביתו ואין בדעתו לבא עד ו"ח מ"מ מתחילי' ימי מרידה מיד ח"מ:
כד
ומרדה כדי לצערו. דאלו מרדה ואמרה מ"ע אין לה הפסד דהא מסתמא אין לה כתובה אלא אם היא מורדת דאמרה בעינא ליה ומצערא ומכריזין עליה:
כה
וי"א שגם יבמה וכו'. היינו לשיטת הפוסקים דס"ל מצות יבום קודם אז כותבים עליה אגרת מרד וע' לקמן סי' קס"ה:
כו
אם תפסה. כבר כתבתי ר"ס אימת מהני התפיסה ובעל א"צ לתפוס וכשהיא לא תפסה זכה הוא אלא בקרקע הוי כאלו תפסה היא ועיין בריב"ש סי' שמ"ב וכבר כתבתי להרמב"ם /להרמב"ן/ והרשב"א ל"מ תפיסה בנצ"ב והשמיט כאן דעתם כיון רוב הפוסקים חולקין עליהם דהא הרמב"ם והר"ן והטור סבירא להו דמהני תפיסה וכן משמע במ' בשם תשובת מהר"מ וכ"פ בש"ג ובסעיף ב' הביא דעת' כשאומר' מ"ע דצריכ' לתפוס משום לרש"י ולהרא"ש איירי הסוגי' כלתיה דרב זביד במ"ע וצריכה תפיס' ומה שהקשה בח"ה /בח"מ/ מסעיף ב' לכאן לק"מ ושני דינים הללו לא תלי' זב"ז אפי' מאן דמפרש הסוגיא דר"ז באומרת מ"ע צריכה תפיסה מ"מ י"ל כשאומר' בעינא ליה נמי מהני תפיסה:
כז
דכל זה באינה נותנת אמתלא כו'. לעיל קאי על סעיף ב' שכ' דין מ"ע וכתב כאן דלעיל איירי באומרת מ"ע בלא אמתלא מבורר' אבל אם נותנת אמתלא מבוררת ונכרת לב"ד שהוא אמת וראוי לה למאוס אותו אז ע"ז תקנו הגאונים שלא לדון דין הש"ס אלא הבעל צריך להחזיר לה כל הנדן ויש בזה ג' חלוקי דינים, א' טענה מבוררת, ב' טענת שקר, ג' טענה שאינה מבוררת ומקור דינים אלו מבואר בהרי"ף ושאר פוסקים דיני דמתיבתא דמוציאים ממנו נ"מ ונצ"ב ויהבינן לה הרי דין א' ובהג"מ וברי"ו איתא ובטענ' שאינה מבורר' אם תפסה אין מוציאים הרי דין ב' ובמ' ובתשו' מהר"מ אי' כשאלפוה שקר יהבינן להבעל הכל אפי' מה שהכניסה היא והיינו לפי' הרב רמ"א מוציאים ממנה ונותנים להבעל וכן משמע בתשו' רי"ו הרי דין ג' וא"ל למה בטענו' שקר מוציאין ממנה ובטענת בעינא ליה אין מוציאים ממנה י"ל דאין לדמות זה לזה דאפשר כשאומרת מ"ע ומשקרה גרע טפי, ובח"מ כ' דין זה אזל לשיטות הרשב"א דס"ל אם היא אומרת בעינא ליה מוציאים ממנה ונותנים לו, ונראה נ"מ לא הפסידה אפי' בטענה שקר וכן משמע בת"ה סי' ר"ך ועיין סי' קס"ה מ"ש במורד' שם, וב"ח מדייק מתשובת מהר"מ דדינא דמתיבתא לא איירי לענין ממון נדוניא ולא זכתה אא"כ תפס' ובח"מ השיג עליו ועיקר כח"מ וכ' בט"ז הא דמוציאים ממנו דוקא בזמן הגט אבל אם אינו רוצה לגרשה ואנן לא כפינן ליה אין מוציאים ממנו כלום אא"כ שתפס' וכן משמע במ', ודינא דמתיבתא דוקא במ"ע ולא במורדת בעינא לי' כדמשמע בהרי"ף ובהרא"ש ובמלחמות ה' ובתשובת רשב"א סי' תת"מ וכ"כ בתשובת רלב"ח שם ובתשובת בן ששון מסופק בזה וליתא והטעם תקנה זו מבואר בפוסקים כדי שאל יצאו בנות ישראל לתרבות רעה מ"ה תקנו שישלם נצ"ב, וכבר כתבתי בסי' ע"ה בשם המ' דאיירי כאן מה שכלו מחמת שלא משמר כראוי או נגנב או נאבד מ"ה בנ"מ פטור ונצ"ב צריך לשלם אבל אם שלח בהם יד אז הוא להיפך בצ"ב פטור כי הם כשלו ורשאי להשתמש מה שרוצה ונ"מ חייב לשלם אם לא השתמש כדינו ואכל הפירות:
כח
בטענות מאיס ואינה וכו'. ואז אם תפסה מעות מהני כי לדינא דמתיבתא אם טענתה אמת צריך להחזיר אפי' מעות נדוני' לכן אם תפסה י"ל דטענתה אמת הוא ומ"ש לעיל במעו' לא מהני תפיסה היינו לדינא דש"ס או אם אמר' בעינא ליה דאינה בדינא דמתיבת' ולא כב"ח:
כט
אין לה ליתן משלה לאחרים. כן כתב מהרי"ו ובתשוב' רלב"ח כ' דא"י למחו' כיון דאינו אוכל פירו' ובדיעבד צ"ע:
ל
אפי' במקום וכו'. ועסי' קנ"ט כמה דינים בזה, וכ' בח"מ אם קידש אותה ברמאו' ונשא אותה ברמאו' כופין אותו שיגרש אותה ואם מתה קודם הגט אינו יורש אותה:
לא
אם אביה תפס. כבר כתבתי ר"ס דלא מהני תפיסה של האב אלא כשעדיין לא בא הנדוני' ליד החתן אז א"צ ליתן להחתן:
לב
מחרימין תחלה. ובפרישה הקשה ממ"ש בסי' קנ"ד בטענ' אין לו גבורת אנשים היא נאמנ' משום דהוא יודע אם היא משקר' א"י להעיז ותירץ שם היא נאמנת לאו לענין ממון אלא דצריך להוצי' ובתשוב' רש"ך ס"ג סי' ס"ב תירץ דוק' טענת גבור' אנשים נאמנ' דא"י להעיז לטעון כן וחזק' א"י להעיז טענה כזו מסייע לה מיהו בסי' פ"ה כתבתי בשם המגיד אפי' בטענת ממון אמרינן א"י להעיז:
לג
ארוסה שאינ' רוצה וכו'. הנה אם היא מבררת הטענה פשיט' אין אביה חייב דלא גרע מנשואין דמוציאין הבעל נצ"ב מכ"ש דאינו חייב ליתן לו אלא צ"ל דאיירי דא"י לברר הטענה אז בנשואין אם תפסה אין מוציאים מידה ותפיס' אביה לא מהני וכאן שעדיין הנדוני' ביד אביה אין אביה חייב ליתן לו וה"ה אם היא נשואה והנדוני' עדיין ביד אביה דאינו חייב ליתן לו ואפי' אם נתן ש"ח ליד החתן אינו חייב לשלם לו כי דינים אלו דומי' לדינים המבוארים בסי' ג"ן במתה בתו ואפי' אם אומר' בעינא ליה ומצער' הדין כן כמ"ש שם מיהו אם נתן ממרנ"י כנהוג במדינת פולין דלא נזכר בו מי הוא המלוה אז הוי כאלו המעו' ביד החתן חייב לשלם לו כ"כ בט"ז שם, ואם השליש הנדוניא כתבתי ג"כ שם, ומדינים אלו נשמע מכ"ש לשדוכים שלנו אם היא ממאן אין אביה חייב ליתן לו מה שפסק
דין מורד ומורדת בקצרה
המורד על אשתו מוסיפים לה על כתובתה ג' דינרין לכל שבוע להיות לה חוב עליו וס"ל מורד לרוב פוסקים דוק' מתשמיש הוי מורד אבל אם אינו רוצה ליתן לה מזונו' אינו מורד אלא כופין אותו ליתן לה מזונות, אלא תו' והרא"ש והטור ס"ל אם אינו רוצה ליתן לה מזונו' הוי מורד ואפי' אם נותן לה מזונו' ע"י כפיה דינו כמורד כ"כ הרא"ש ואם היא רוצה כופין אותו לגרש כ"כ תוס' והרא"ש, ואם הוא רוצה לגרשה ולסלק לה הכתובה אינו כמורד להוסיף לה על הכתובה אפי' אחר תקנו' ר"ג דא"י לגרש בע"כ מ"מ אינו כמורד ומזונו' וכסו' י"א דהוא פטור וי"א דחייב, אבל אין כופין אותו לשמש עמה כיון לפ"ד מאוסה בעיניו
מורדת האומרת בעינ' ליה ומצער' עד שיתן לי הכתובה או שאמרה מאיס עלי ותובע' הכתובה בזו ליתא דינ' דמתיבת' אלא דינ' דש"ס והיינו דוק' כשמורד' מתשמיש אבל מורדת ממלאכה לא הוי מורדת אלא כופין אותה והיינו דינה דמתרים לה שהפסידה הכתובה ואחר כן מכריזים עליה ד' שבתות שהיא מורד' ואח"כ מתרין עוד בה ואח"כ אומרים לה הב"ד שתפסיד הכתובה ואם אחר כך חזרה י"א שמנכים לה ע"כ שבוע שעמדה במרדה ז' דינרים אפילו אם חזרה תוך ד' שבועות הראשונים וי"א דאין מנכין לה, ואם לא חזרה ועומד' במרדה ס"ל להרמב"ם ורמב"ן והרשב"א והר"ן שתפסיד מיד הכתובה אחר התראו' הנ"ל, אלא מבקשים ממנו שאל יגרש אותה עד יב"ח והטור כ' דלא תפסיד הכתובה עד אחר יב"ח והיא עומד' במרדה אבל אין לה מזונו' תוך יב"ח ומ"י שייכים לה וחייב בקבורה תוך יב"ח והוא אוכל פירו' נכסים וחייב בפרקונה ואחר יב"ח אין לה כתובה ותנאי כתובה ואינו חייב בקבורה דהא קבורה תחת נצ"ב ולא תחת נ"מ והיא אין לה נצ"ב אא"כ תפסה מיהו אם תפסה נצ"ב ומתה אז הוא יורש ממנה נצ"ב שתפסה חייב בקבורה כיון שכבר תפסה הוא שלה והוא יורש אותה כנ"ל ולא כמשמעו' בב"ח גם אינו חייב בפרקונ', ופירות י"א שהוא אוכל פירות ואינו מפסיד זכותו וי"א דאין לו הפירו', מיהו לכ"ע יורש אותה ואם תרצה למכור מנכסים שלה או ליתן במתנה אחר יב"ח י"א דא"י למחו' לה, תשוב' רלב"ח וי"א שיכול למחות וכ"פ בהגה, ונ"מ שלה אפי' תפס הוא צריך לחזור לה ונצ"ב ס"ל הפוסקים אם תפסה אין מוציאים מידה ואם לא תפסה היא אפי' הוא ג"כ לא תפס זכה הבעל ותפיסה שלה צ"ל שתפס' בעצמה לא ע"י שליח ואביה דינו כשליח ודוק' שתפסה נצ"ב מה שהכניס' היא אז שייך שבח בית אביה אבל מעו' נדוניא לא מהני תפיסה כ"כ הר"ן ואם הנדוני' עדיין ביד אביה פטור ליתן לבעלה אפי' אם נתן ש"ח על הנדן אא"כ שנתן ממרנ"י כנהוג במדינו' פולין שאין נזכר בו שם המלו' אז הוי כגבוי ט"ז ואם הנדוני' ביד השליש דינו כמ"ש בסי' ג"ן וכל מה שהוא של בעלה צריכה להחזיר לה אפי' מתנו' שנתנו לו קרוביו בעת הנישואין, וע' סי' נ' הדין בטבעו' של קדושין, אם רוצה יכול לגרשה בע"כ תוך יב"ח בזה"ז ולדעת הטור צריך ליתן לה הכתובה אבל אין מתירין לו לישא אשה אחרת תוך יב"ח ואחר יב"ח יכול לגרשה בע"כ בלא כתובה ואם א"א לגרשה מתירים לו ליש' אחרת ואם עבר וכנס תוך יב"ח אשה אחרת א"צ לגרש אותה
מורדת האומרת מאיס עלי לא בעינ' ליה ולא הכתובה נחלק לג' דינים, א אפילו היו דרים יחדיו כמה שנים ויש לה בנים וכהיום היא אומרת מאיס עלי ואמרה טענה ברורה ומברר' דבריה טענתה טענה אף על גב שסבלה כמה שנים תשוב' מהר"ם, ובזה דנינן דינ' דמתיבת' כאשר מבואר בהרי"ף ושאר פוסקים ויש לה נ"מ ונצ"ב אפילו אם תפס הוא צריך להחזיר לה, ומה שכלה מן נצ"ב מחמת שלא שמר כראוי או נגנב ונאבד חייב לשלם ונ"מ פטור ואם כלה מחמת שנשתמש בהם שלא כדינו אז בנצ"ב פטור ונ"מ חייב וצריך להחזיר לה אפילו מעות נדוני' כן משמע מכל הפוסקים ולא כב"ח, אבל א"צ להחזיר את שלה עד בשע' הגט אבל קודם הגט א"צ להחזיר אא"כ שתפסה היא אין מוציאים מידה, ואם מתה קודם הגט יורש אותה וחייב בקבורה דהא נצ"ב שלה הוא והוא יורש ממנה וקודם שגירש וכ"א יושב לבדו משמע דאין זה על זה שום תנאי כתובה אלא אם מתה יורש אותה, ומ"מ יכול למחות לה שאל תמכור ואל תתן במתנה כלום מנכסיה דהא הוא יורש אותה וכל זה איירי כשביררה טענה שלה למה הוא מאיס לה ואם א"י לברר ע"פ עדים הוי טענה שאינו ברורה כמ"ש בסמוך ח"מ ואם היא חולה ע' ברמב"ם ובטור רס"צ ב אם נראה דטענתה שקר הוא מוציאים ממנה נצ"ב ונותנים לו, אבל נ"מ אפילו אם תפס הוא מוציאים ממנו ונותנים לה, ובשאר דינים נראה דדינה כמו מורדת בעינ' ליה ומצער' ג אם א"י לברר דבריה ע"פ עדים אז הוי טענה שאינה ברורה דהיינו אם אין נראה רמאו' אז יכול לגרש אותה מיד בלא כתובה, ונ"מ נותנים לה אפילו אם תפס הוא, ונצ"ב אם תפסה היא זכתה, ודין תפיסה כתבתי בסמוך אלא בזו מהני תפיסת מעו' כי לפי דבריה הוא מאיס עליה ואית לה דינ' דמתיבת' לפי דבריה א"כ שייך לה מעות נדוני', ואם מתה פטור מקבורה דהא קבורה תחת נצ"ב ונצ"ב אין לה אם לא תפסה מיהו אם תפסה כבר חייב בקבורה כמ"ש לעיל מיהו י"ל אפילו אם לא תפסה חייב בקבורה משום דאי' ס"ס בדבר משום לשיט' הרמב"ם משמע אפילו לא בררה דבריה זכתה נצ"ב אפילו לא תפסה, ואף לשאר פוסקים עדיין הוי ספק דש"ס אם נכסי צאן ברזל שייך לה אם כן הוי ס"ס לזכות אותה וכבר כתבתי לדעת תוס' וכמה פוסקים מוציאים ממון בספק ספיקא, והפירות מי שתופס זכה דהא לפ"ד מאיס לה ויש לה דינא דמתיבת':
ביאור הגר"א על שולחן ערוך אבן העזר
ע״ז
א
כ"ז שתרצה. כמ"ש למטה ואם היא רוצה כו' וכמ"ש בס"ס הקודם וכ"ש אם אינו כו':
ב
י"א דאם כו'. היכא דמי מורדת אמרה כו' הרי"ף ועוד ממש"ש דאם כו'. עח"מ:
ג
האשה כו'. דסוגיין כר"ה ממש"ש א"ל רחב"י לשמואל נדה כו' ועוד ממש"ש א"ל רחב"י לשמואל מה בין מורד כו' הרא"ש והר"ן בשם הראב"ד כ"ה המסקנא בירושלמי דאמר שם הכא אתמר ז' והכא אתמר ג' אר"י בר חנינא ע"י שהיא חייב לה ז' הוא פוחת לה ז' וע"י שחייבת לו ג' מוסיף לה ג' ואזיל לשיטתו דס"ל ממלאכה ופריך הגע עצמך שא"ל ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה ותנאו קיים כלומר חייב לה ואדחי האי טעמא וחזרו לומר בשם ר' יוחנן מפני שצערו של איש כו' כמ"ש בגמ' דידן. הר"ן והריטב"א:
ד
ודוקא כו'. ערש"י ד"ה אבל כו'. וכמ"ש ביבמות קי"ז א' תנו לי כתובתי כו' והנ"ל סי' י"ז ס"ב ועברא"ש ריש כלל מ"ג:
ה
אם רצה כו'. עתו"ס שם ד"ה אבל כו' דלא כהרשב"ם והרמב"ם וכ"כ הרא"ש והרשב"א והר"ן והריטב"א מכח אותן ראיות שהביאו תוספת שם ואע"ג שתוספת כתבו שיש דוחין כו' כבר כתבו הם שאין באותן דחיות ממש יעו"ש וכ"ד כל המפרשים והביאו עוד ראיה ממ"ש בס"פ המדיר ואלו שכופין אותו להוציא מוכה שחין כו' הא בלא"ה אע"ג שמאיס עליה אין כופין בירושלמי ר"פ אע"פ רוצה הוא ליתן כמה שלא תחזור בה ויכולה היא ולא כן תנא האיש אינו מוציא אלא לרצונו מעיקה לי' והוא מגרש לה (ליקוט) וממ"ש בספי"ג דיבמות ואם נתכוונה לכך כולי אע"ג דע"כ מאיס לה. הריב"ש בשם הרמב"ם בסימן שס"א:
ו
אין לה כולי. ערש"י שם ד"ה לא כייפינן כו' ופשוט:
ז
ותטול כו'. כפי' דמ"ש כלתי' דר"ז כו' עד סוף הסוגיא הכל מורדת וכמש"ש מרדה כו' ומ"ש ומשהי' לה אגיט' היינו אחר שמכריזין ד' שבתות משהי' ג"כ יב"ח ואין לה כתובה אחר ד' שבתות תיכף אבל במאיס לא משהינן כלל ומתגרשה תיכף והפסיד' תיכף הכל כתובה ותוס' כו' וכן מ"ש תפסה דוקא במורדת אבל באומרת מ"ע ל"ג מזינתה דנוטלת בלאותיה הקיימין כמש"ש ק"א א' ודינ' כממאנת שם דאתנהו אידי ואידי שקל' וליתנהו אידי ואידי לא שקל' ומשל בעלה אינה נוטלת כלום כמש"ש נ"ד א' כי אקני לה אדעתא כו' ואף באלמנה ה"ה בכלל כתובתה כמש"ש שמין כו' וכאן ל"ל כתובה וז"ש ואפי' מנעל כו' ואמר וכל מה כו' כנ"ל כי אקרי כו' וכ"כ הרמב"ם שלא נתן לה ע"מ שתצא וכ"כ הרי"ף והר"ן בשם הגאונים וכ"כ הרא"ש וכמש"ש בב"ב קמ"ו ב' הדר' בה כו' דאדעתא דהכי לא מחל ונתן אבל במורדת בנצ"ב דאיתנהו בעינייהו אינה נוטלת אא"כ תפסה ובזה לבד חלוק ממ"ע ובשאר נכסים שוה למ"ע וכנ"ל דמש"ש בלאותיה היינו נצ"ב אבל נ"מ לא הפסידה אם הוא בעין ובירוש' על מתני' מהו לפחות מן פרא פורי' דידה ופי' מנדוני' נשמעיניה מן הדא רי"א לעולם הו' פוחת כו' לא אמרו אלא ירושה דבר שאינו מצוי ר"ל דל"פ אלא בנ"מ וה"ה בירושה שכבר נפלו לה דהיינו נ"מ פליגי הד"א אפילו לפחות מפר' פורנין דידה יפחות אלמ' דוקא מנדוני' דידה אבל בנ"מ לא כת"ק וה"ה לאחר תקנת רבותינו וז"ש אפי' כתובותיך ק' מנה כו' אבל מנ"מ לא והרמב"ן פי' מפר' פורנין היינו נ"מ ומ"מ מודה שלאחר תקנת רבותינו נ"מ הוא שלה ועבר"נ וריב"ש וריטב"א. והרמב"ן ורשב"א מפ' דכל מ"ש מכלתיה דר"ז ואילך הכל במ"ע כפירש"י וכן מ"ש משהינן כו' הכל במאיס עלי ואינה מפסד' הכתובה עד יב"ח ובתוך יב"ח אין מכריזין ולא פוחתין מכתובת' ואם גירש נותן כתובתה משלם וכן אם חזרה בה לא הפסידה כלום ולאחר יב"ח הפסידה עיקר כתובה ותוס' כמ"ש בר"פ אע"פ נ"מ למורדת וכן כל מה שנתן לה כנ"ל ונצ"ב אם תפסה נוטלת ונ"מ לא הפסידה ונוטלת מה שהוא קיים אבל במורד' מכריזין ד' שבתות ונמלכין ואח"כ מגרשין מיד ומפסדת אחר ד' שבתות הכל כנ"ל ואפי' נצ"ב ולא מהני תפיסה וכנ"ל דמש"ש מכלתיה דר"ז לא קאי אלא אמ"ע אבל נ"מ נוטלת אף בלא תפיסה כנ"ל ועמ"מ פי"ד מה"א הלכה ח' וט' והרא"ש פי' ג"כ סוגי' דכלתיה דר"ז במאיס עלי אלא שכ' דכיון במ"ע משהינן יב"ח כ"ש במורדת ולפ"ז לא הפסידה הכתובה עד יב"ח בין במורדת בין במ"ע ואין חילוק ביניהם אלא בהכרזה ד' שבתות שהוא דוק' במורדת וכ' הטור שה"ה בנכסים שוין דין מורדת ומ"ע שתפיסה דוקא בנצ"ב הקיימים ונ"מ הקיימים לעולם נוטלת וכתובה ותוס' ומתנה לעולם ל"ל כנ"ל והר"ן כ' דקאי אמורד' אבל במ"ע לא הפסידה כלום אפי' הכתובה לפיכך לא דברו בזה בג' כלום שהיה כשאר הנשים ואין נזקקין ב"ד בדבר ויכופנה הבעל בכל כפיות שיכול ואם רוצה יגרשנה וכן פי' הריטב"א אבל כתב הריטב"א אבל לא מצינו לא' מרבותינו שפיר' כך אבל כולם כ' דקנסי' לה כו' ודאי נשתקע פי' זה ונמצא ג' שיטות שיטת הרמב"ם והוא שם בש"ע כלשונו דקאי אמורדת ושיטת הרשב"א דקאי אמ"ע ושיטת הטור דקאי אשניהם וז"ש כאן הרמב"ם אם אמרה כו' אם רצה כו' כשיטתו דמפסדת תיכף וא"א יב"ח וא"צ תפיסה:
ח
וי"א דאף כו'. הוא שיטת הרשב"א והרא"ש אבל דבריו תמוהין דלא הזכיר יב"ח לשיטתם:
ט
וי"א דאפי' כו'. הוא תמוה מאוד דליתא לכל השיטות דאין פלוגת' ביניהם אלא בנצ"ב אם צריך תפיסה ויב"ח אם צריך דלהרמב"ם דוקא במורדת ולהרשב"א דוקא במ"ע ולהרא"ש וטור בשניהם אבל בשאר אין חילוק ביניהם ואף שהרלב"ח הביא שיטה אחרת דכלתיה דר"ז דתפסה מיירי בנ"מ אבל בנצ"ב לא מהני תפיסה אבל בודאי בטלה דעתו נגד כל המפרשים הרמב"ן ורמב"ם ורשב"א ור"נ וריטב"א וריב"ש ורא"ש וטור וכל הגאונים וכל המפרשים ועוד מאי אפי' נ"מ:
י
שולחין כו'. שם פעמים שולחין כו':
יא
וי"א כו'. ערש"י ותוס' שם ד"ה דוקא כו' וכ"ד כל הפוסקים:
יב
נמלכין בה כו'. ל"ג מש"ש ואיהו כמאן כו' עד דאיתמר וה"ג אמר רבא אר"ש הלכה כו' ושיטות אחרות יש בזה רש"י ושיטת ר"ת ועתו"ס שם ד"ה ואינהו ושיטה אחרת לראב"ד הביאו הר"נ ושאר מפרשים והמחוורת היא שיטת ר"ת לפי גירסת הגמ':
יג
ותאבד כו'. אבל להרא"ש והטור אינה מפסדת אלא אחר יב"ח אבל קודם אינה מפסדת מהכתובה כלום:
יד
ואין נותנים כו'. אבל להרשב"א מגרשה מיד:
טו
ואין מזונות כו'. גמ' שם:
טז
ומעשה כו'. כיון דל"ל מזוני כמש"ש מ"ז ב' וש"מ:
יז
אבל כו'. הרא"ש שם סוף סל"ד ע"ש:
יח
ואם מתה כו'. הרי"ף שם ע"ש:
יט
וחייב כו'. הרא"ש שם:
כ
ולאחר יב"ח כו'. וקאי אפירות ופרקונה וקבורתה וז"ש מאחר שיכול כו' אבל מ"מ ירושתה לא מיפקע ועבד"מ סק"ח:
כא
ולאחר יב"ח כו' אבל כו'. דבשביל זה משהין יב"ח וזהו לשיטת הרא"ש וז"ש ואם מת כו' ואם רוצה כו' אבל לדעת הרמב"ם מפסדת אחר ד' שבועות הכל כנ"ל ולדעת הרשב"א הדין זה במ"ע וכמ"ש במ"מ אבל דברי הרב תמוהין:
כב
ואם רוצה כו'. דאסור לשהות כו'. מ"מ:
כג
וי"א דבזה"ז כו'. עב"ש:
כד
ואין חילוק כו'. וי"ח עברא"ש בשם ירוש' במה אנו קיימין ונראה כדברי המפרשים כו' וכן כתב המ"מ דהרמב"ם ס"ל כמשמעות גמ' דידן דאין חילוק אבל הרשב"א פ' כהירושלמי וה"ה לחולה וכמ"ש הרא"ש שם וכן חולה אם כו' ולגמ' דידן אין חילוק:
כה
ואפי' היה כו'. עבה"ג וע"ל סימן ע"ו ס"ט:
כו
וכן ארוסה כו'. ברייתא ומימרא שם:
כז
וי"א כו'. בברייתא שם וכשיטתן שפ' כמשנה ראשונה וכמש"ש ל"ק כאן כו' וע"ל ר"ס קס"ה:
כח
המורדת כו'. כנ"ל דאדעתא דלמיפק כו':
כט
אבל נכסים כו'. גמרא שם וכפיר' דאמורד' קאי וכנ"ל:
ל
וקרקעות כו'. הרא"ש שם ובתשו' והטור אבל הרשב"א והריב"ש וש"פ כ' דמטלטלין דוקא תפס' אבל לא תפס' אע"ג דאינה ברשות הבעל לא יהבי' לה משום דכל היכא דאיתיה ברשותו דבשל אע"ג דבספ"ט דב"ב אמרי' יחלוקו מלמד דהוא ברשות שניהם התם כדקתני טעמ' הללו באין לירש והללו כו' משא"כ בחיי הבעל כיון שקיבל אחריות ברשותו הוא וז"ש בבמ' תפסה כו' לא תפסה ולפיכך קרקעות דלא שייך בהו תפיס' מקרי הבעל מוחזק לעולם וכמ"ש קרקע בחזקת בעליה עומד ת:
לא
וכ"ז כו' אבל כו'. ר"ל אם הם בעין וכנ"ל וזהו לדעת הרמב"ם והרא"ש אבל לדעת הרשב"א אף נצ"ב שלה הם במורד' כנ"ל:
לב
וי"א דכ"ז כו'. ע"ש ברא"ש סל"ה הדין הוא דינ' כו' וכ"כ הרי"ף וכ' הרז"ה והרמב"ן דדינא דמתיבת' היא במ"ע וז"ש שם כדאית' ואמר לא בעינה ליה כו' ושם וכן היה דן ר"מ ז"ל כו' וכשהיה כו' הלכך לא היה כו' ר"ל שלא היה דינא דמתיבתא במ"ע אם לא כו' וקאי אלמעלה אדין מאיס עלי אבל הרמב"ם כ' שאין לדון כלל בדינא דמתיבתא וכן פ' הרז"ה והרמב"ן שבטלה דינא דמתיבת' ולכן השמיטו בש"ע:
לג
אבל כל מה כו'. כנ"ל דאדעת' כו':
לד
ואין כופין כו'. ברא"ש שם ואפשר כו' אבל לא שיכפוהו כו' וכנ"ל:
לה
ואם עשה שלא כו'. עבהג"א שם ד"ה אבל רב האי כו' וכ"כ רגמ"ה כו' וכ"נ שהוא דעת הרי"ף שכ' ולד"ה כל מאן כו' בין מעיקר תקנתא והוא ע"כ במורד' וכ' הרא"ש בתשו' שכה"ג יש לסמוך אהגאונים ז"ל:
לו
וי"א עוד כו' אז כו' ברא"ש שם אבל הי' מצוה להחרים כו' וכשהיה כו':
לז
ואין חילוק כו'. עח"מ:
לח
אפי' במקום כו'. ר"ל שעושין כמ"ש הג"א בשם הגאונים ולא ה"ל להרב לכתוב במורדת דה"ה בכל שכופין להוציא אפי' מדינא דגמרא והוא מדברי הרי"ף והרא"ש שם ולד"ה כל מאן דכייפין כו' בין כו':
לט
אם אביה כו' עח"מ וב"ש:
מ
הבגדים כו'. דכל שלא שמה לו הוי נ"מ וכמ"ש ברפ"ז דיבמות ואפי' בגדים שראוי לבעל ולא שמה לו הוי נ"מ כמ"ש בכתובו' ע"ט ב' אר"נ עייל' כו' וערש"י שם:
מא
איש ואשתו כו'. עבה"ג ואע"ג שלפי הגמרא דידן פירוש המשנה שאינו יורה כחץ מ"מ דין הירושלמי אמת. מ"מ:
מב
מחרימין כו'. הוא תקנת הגאונים ע"כ טענת ספק כמו שכ' בחשן משפט. מ"מ:
מג
ועושין פשרה. כפירוש פ"י מש"ש יעשו כו' ומ"ש אומרים להם התייחדו כו' זהו מ"ש בירושלמי שם והביאו הר"נ שם יעשה סעודה כו' וסבירא ליה להרמב"ם דהכי קאמר קודם לזה יעשה סעודה ויפייס ואחר כך יעשה דרך בקשה:
חלקת מחוקק
ע״ז
א
הריני זן ומפרנס וכו'. זה הוא ל' הרמב"ם בפ' י"ד מה"א דין ט"ו וכ' המ"מ דכשם דמורדת באשה ק"ל דאינה אלא מתשמיש כרב הונא (כתובות דף ס"ג) אבל באומרת איני עושה מלאכה אין לה דין מורדת אלא כופין אותה בשוטים או מונע ממנה מזונות או מוכרין כתובתה בטובת הנאה כדי שישכיר עליה עבד או שפחה לשמשו כך איש המורד אינו אלא מתשמיש דסיפא דמתני' שם דתני המורד על אשתו וכו' דומיא דרישא דתני' המורדת על בעלה אבל מונע ממנה מזונות כופין אותו להוציא לרב או כופין אותו לזון לשמואל ואין כאן דין מורד להוסיף על הכתובה אבל הטור כתב שגם במורד ממזונות נקרא מורד כמו מורד מתשמיש ומוסיפין לה על כתובתה אם תרצה להמתין וכ"כ הרא"ש דאפי' לרב הונא דסבר דמורדת ממלאכה לא הוי מורדת אבל איש המורד מלזונה נקרא מורד וע' בב"ח שכ' שהרא"ש יחיד בדין זה נגד שאר פוסקים:
ב
משקל ל"ו שעורות של כסף. כבר כתבתי בסי' ס"ה שלפי החשבון שכתבו האחרונים דינר כסף שהוא צ"ו שעורות הוא רביעית לוט ולפי חשבון זה ל"ב שעורות הוא שליש מרביעית לוט שהוא חלק י"ב מלוט וד' שעורות הנותרים הוא חלק ט' מזה:
ג
דאם רוצה לגרש מיד וכו'. הנה לדינא דגמרא דבר זה פשוט דהבעל מגרש בע"כ ומהי תיתא דיעבור על לאו דלא יגרע ואדררב' המשמש עם אשתו ודעתו לגרשה עובר משום אל תחרוש על רעך רעה וגו' כדאי' לקמן סי' קי"ט אך עתה אחר שתיקן ר"ג שלא לגרש אשה אלא מדעתה היה אפשר לומר להוסיף לה על כתובתה אם מונע ממנה עונת' מאחר שאין יכולת בידו לגרשה בע"כ וראיתי בב"ח שכ' שגם בזמן הזה אם רוצה לגרש אין מוסיפין לה על כתובת' ולא עוד אלא אף שממזונותיה פטור והביא ראיה מתשו' הרב המזרחי סי' ל' שפסק ג"כ שפטור ממזונותיה והביא ראיה לדבריו מריש כתובות דקתני התם הגיע זמן ולא נשאו אוכלת משלו וכו' ה"ד אי דמעכבן אינהו אמאי אוכל' משלו וכו' עכ"ל ולפ"ז תקנת ר"ג לא היתה רק שלא לגרשה בע"כ כדי לישא אחרת אבל למנוע ממנה שאר כסות ועונה בע"כ עד שתתרצ' ותתפייס לקבל גט הרשו' בידו ובאמת מלבד שיש לפקפק על עיקר דברי הרב המזרחי דראייתו אינו ראיה דאין לדמות סוף דינה לתחילת דינה וחלתה יוכיח דבתחלת נשואין חלתה אינו מעלה לה מזונות ואחר הנשואין צריך לזונה בימי חליה מ"מ נראה דאפשר לומר דאף הרב לא אמרה רק לענין מזונות דאפשר דיכול לומר איני זנך ואיני נוטל מעשה ידיך מאחר שאני מוכן לגרשך אך עונתה לא יגרע וע' בתשו' הרא"ש כלל מ"ב כ' וז"ל הגאון רב"ג ז"ל תיקן להשוות כח האשה לאיש כמו שהאיש אינו מוציא אלא לרצונו וכו' ובמה שהאיש כופין אותו להוציא אף האשה כופין אותה לקבל גט ואם תמאן לקבל ימנע ממנה שאר כסות ועונה וכו' משמע להדי' במקום שאין כופין באיש אין כופין באשה וצריך לקיים לה שאר כסות ועונה וגם מוסיפין על הכתובה כמו באשה המורדת וכן משמע מתשו' מהרי"ק סי' ק"ז שכל עצמו לא כ' שם אלא מאחר שיש לה מום אף שמחל פעם אחד אין בידינו לכופו ולהיות עמה ולהוליד ממנה בני שנואה מאחר דאפשר לומ' דבכה"ג לא תיקן הגאון עליה שלא לגרשה בע"כ כיון שהוא בא מחמת טענה ונמאסת בעיניו מחמת מום וכמו שהאריך שם אבל בשאר נשים שבודאי תיקן הגאון עליה נראה שם שיש לכופו משום ביטול פ"ו וגם באשה שיש לה מום נראה שם שצריך ליתן לה שאר כסות דמאחר שמחל לה פ"א ונתחייב לה בכתובה למה לא יתחייב לה בתנאי כתובה ורק בעונה שהוא צער דגופה אפשר לו' דלא מחיל אינש לעולם אף שמחל פעם אחד, ע"כ נראה למעשה שאין לסמוך על הרב בב"ח וע' לקמן סי' ע"ט ס"ק ג' מ"ש בשם מהרש"ל וכל שאין לו טענה מבוררת למה מאוסה בעיניו דין מורד יש לו ומוסיפין לה על כתובתה ומחויב ליתן לה שאר וכסות מה שבידו לקיים וגם על דברי הרב מהרמ"א יש לתמו' דכתב דמשמע מדברי הרמב"ם אם רוצה לגרש אין לו דין מורד ומה לו לדקדק מדברי הרמב"ם הנה מי לא ידע זה שהאשה מתגרשת שלא לרצונה וכבר כ' מהרי"ק בסי' הנ"ל שהרמב"ם לא הזכיר תקנת ר"ג שלא נתפשטה בארצו ומה משמיענו בזה שהמגרש אשתו אינו נקרא מורד ואינו עובר בלאו:
ד
שמבקשת גט בלא כתובה. כלו' ששואלת גט סתם ומכ"ש אם אמרה בהדיא שמוחלת הכתובה:
ה
אם רצה הבעל לגרשה. ודלא כדעת רשב"ם והרמב"ם דבטענת מאיס עלי כופין אותו לגרש וע' במ"מ פי"ד מה"א דין ח' מ"ש על דברי הרמב"ם דאין נוהגין כמותו אף אם נשאה בגט של כפיה תצא ועיין בדברי האחרונים מזה:
ו
וכל מה שנתן לה מתנה מחזרת. ואם צריכה להחזיר כסף הקידושין בחזרה אחר הנשואין עיין מ"ש לעיל סי' נ"ב סעי' ה' ובתשובת מהרי"ו סי' ך' בדין המורדת פסק להדיא דא"צ להחזיר טבעת קידושין מפני שלא יאמרו כו':
ז
דאף מנכסי צ"ב אינ' נוטלת אלא מה שתפסה. עיין בתשובת הר"ן סי' כ"ב דבמעות נדוניא לא מהני תפיסה דאין מועיל רק בבלאות שהם שבח בית אביה:
ח
וי"א דאף נ"מ אינה נוטלת אלא מה שתפסה. הנה הרשב"א כתב להדי' הביא' הרב הב"י דנ"מ דידה לא הפסידה וכ"כ המ"מ ונ"מ לא הפסידה כלל אלא נוטלת מה שהוא קיים וסיים בדבריו כך העל' דינים אלו הרשב"א וכן אחר זה במורדת ממש כ' ג"כ אף שבנצ"ב לא מהני תפיסה אבל בנ"מ לא הפסידה כלום אלא אפילו מה שיש ביד הבעל מוציאין מידו וכן הוא דעת רבינו וא"כ לא ידעתי מי הם הי"א שכתב הרב שאף נ"מ אינה נוטלת בלא תפיסה וגם בב"ח ראיתי שכ' בשם הר"ן בתשובה דלדעת הרשב"א והרמב"ן והאחרוני' אף בנ"מ צריכה תפיסה והוא הפך מ"ש המ"מ בשם הרשב"א ולא ראיתי בתשו' הר"ן שיזכיר דין נ"מ גם בסוף הסי' בדיני מאיס עלי שכתב הרב בב"ח בקצר' בחלוק' ראשונה כתב ואף מנ"מ שלה אין לה כלום אלא מה שתפסה היא או אביה כדעת הרשב"א והרמב"ן והדברים הם תמוהים בעיני גם בתשובת מהרי"ו כתוב כל מה שהיא מוחזקת בנדונייתא ובכל מה שהכניסה עמה לחופה וכו' וכל תכשיטיה וכו' כל מה שחשבה הם נצ"ב ע"כ כתב שהיא מוחזקת אבל נ"מ אין צורך לשום תפיסה וכמ"ש בשם המ"מ דאפילו מה שהוא ביד הבעל מוציאין מידו:
ט
ולא חזרה נמלכין בה ותאבד כתובתה. הר"ן פי' כלו' דלא סגי במה שהב"ד מתרין בה ע"י שלוחם אלא הב"ד בעצמם נמלכין בה קודם שיפסקו הדין להפסידה כתובתה ומשמע דאם חזרה בה לא הפסידה כלום וכתב הר"ן דף תצו ע"ב וכ"ת אתיא לאערומי דמרדה ג' שבתו' ובד' הדרה בה וכן לעולם ליתא דאפשר דכל שעברו עליה ד' שבתות של הכרזה בין הפעמים כולם הפסידה כתובתה ואחרים אומרים דבתוך ד' שבתו' פוחתין ז' ז' ומ"ה לא אתיא לאערומי אבל אינה מפסדת כתובת' בבת אחת אלא בד' שבתו' רצופים:
י
ואין נותנין לה גט עד י"ב חודש. כתב המ"מ משהין אותה י"ב חודש ומבקשין ממנו שלא לגרשה תוך זה הזמן מפני שגנאי הוא לבנות ישראל שמתגרשו' מבעליהן מפני קטטה ושמא תוך זמן זה מרצין זה את זה ותשאר עם בעלה משמע דאם רוצה דוק' לגרש' מגרשה בלא כתובה רק שמבקשין אותו שלא לעשות ועיין בר"ן ודעת הרשב"א דלא הוזכרה שהייה בגמר' רק למאיס עלי ועיין בתשובה בב"י אבל במורדת ממש מיד לאחר ד' שבתו' והמלכה שניה הפסידה הכל ואם ירצה לגרשה מגרשה מיד ואין מבקשין אותו כלל אבל דעת הרא"ש והטור דכל י"ב חודש אם ירצה הבעל לגרש לא אבדה כתובתה אפילו במאיס עלי שמוחלת לו הכתובה לא הוי מחילתה מחילה כל י"ב חודש ומכ"ש במורד' ממש שאינה ראויה להתגרש מיד שודאי נותנין לה ג"כ זמן י"ב חודש אחר הכרז' ד' שבתו':
יא
ואפילו היא מעוברת. כלו' שאינו חייב במזונותיה מפני העובר שבמעי' אבל לכשתלד אינה חייב' להניק הולד עיין בגוף התשוב':
יב
אבל נוטל פירות וכו' וחייב בפדיונה וקבורתה. זה הוא דעת הרא"ש והטור דלא הפסידה כל י"ב חודש רק מזונו' לבד אבל כתובה אית לה וכמ"ש לפני זה ס"ק ט' וא"כ אית לה ג"כ תנאי כתובה ופרקונה וגם חייב בקבורת' מאחר שאינו יכול לגרשה בלא כתובה ונדונייא אבל לדעת הרמב"ם כמו שפי' המ"מ והרשב"א שאין לה כתובה כלל כל י"ב חודש א"כ גם תנאי כתובה בטל אם כן אין לו פירות ואינו חייב בפרקונ' ובקבורת' מאחר שאין לה כתובה ומיהו אפשר מאחר שהוא יורשה חייב גם כן בקבורת' ובב"ח כתב מאחר דאמרי' בגמ' דקבורתה תחת כתובתה ומפור' בגמ' ברש"י ובתו' דף נ"ג דנדוניא שהיא נצ"ב הוא מיקרי כתובתה וא"כ מאחר שהפסידה הנדוניא רק מה שתפסה בלבד א"כ יאמר הבעל דאף דמכח ספיק' דדינא אין להוציא מה שתפסה מ"מ שמא מדינ' אבד' כל הנדוניא וא"כ אין אני חייב בקבורתה ולפי זה אינו יורש מה שתפסה מאחר שאינו רוצה לקברה:
יג
אין לבעל עליה כלום. כלו' דאינו אוכל פירותיה אבל מ"מ יורשה וגם היא אינה רשאי לבזבז וליתן מתנה לשום אדם ולא למחול השטר חצי זכר כמבואר בתשובת מהרי"ו סי' ך' ובד"מ כתב שאין הבעל חייב בקבורתה אחר י"ב חודש אעפ"י שיורשה כבר כתבתי דלדעת הרמב"ם ושאר מפרשים גם תוך י"ב חודש הדין כך:
יד
אבל תוך י"ב חודש יכולה לחזור בה. אין להקשו' א"כ אתיא לאערומי ותצער אותו עד סוף י"ב חודש ואח"כ תחזור בה וע"כ כתב הר"ן דאין יכולה לחזור די"ל דמאחר דמביישין אותה בהכרזת ד' שבתו' לא אתיא להערים:
טו
דבזמן הזה שאין נושאין ב' נשים. כלו' דוקא בזמן התלמוד משהינן לה י"ב חודש כי אין לו היזק בזה שהרי יכול לישא אחרת אבל בזמן הזה איך תעגן אותו י"ב חודש אלא מגרשה אחר ד' שבתו' וכרבותינו דברייתא כתובו' דף ס"ג ע"ב דקתני רבותינו חזרו ונמנו שיהו מכריזין עליה ד' שבתות זו אחר זו וכו' ואפשר אף תוך ד' שבתו' אם רוצה ליתן לה כתובה ולגרש אין מונעין אותה מאחר שא"א לו בלא אשה אפילו עונה אחת ואם אינה רוצה לקבל גט מתירין לו לישא אשה אחרת:
טז
ויש חולקין שאין להתיר לו. נראה דעל זה חולקין לישא אחרת וכמו שכתב מהרי"ק שאם נתיר לו במורד' אפילו תקדיח תבשילו יאמר שהיא מורדת כי יתן עיניו באשה אחרת אבל להשהות אותו בע"כ י"ב חודש בלא פ"ו על זה לא נמצא חולק ומכ"ש אם רוצה ליתן לה כתובה מחוייבת לקבל הגט אפילו לדעת הרא"ש דאיך תמנע ממנו עונה בע"כ ואיך כחה יפה מכחו והוא אין בידו למנוע עונה רק שבת א' ואם חלה רק ו' חדשים כמבואר לעיל סי' ע"ו ואיך תצער אותו י"ב חודש ולא ידעתי החילוק שכתב הרב בהג"ה זו אחר זה בין תוך י"ב חודש לאחר י"ב חודש ואפשר שדעתו מאחר שלא אבדה כתובתה לדעת הרא"ש והטור עד י"ב חודש כמ"ש לעיל ס"ק ט' ע"כ תאמר לו אין אני מעגן אותך תתן לי כתובה ותגרש אותי אבל לאחר י"ב חודש שכבר אבדה כתובתה צריכה לקבל גט אבל אם רוצה ליתן כתובה צריכה לקבל מתי שירצה מיד לאחר עונה אחת ולדעת הפוסקים שכתבתי לעיל ס"ק ט' שאבדה כתובתה מיד אחר ד' שבתו' ג"כ דינא הכי שמחוייבת לקבל הגט אם הוא רוצה:
יז
וי"א דאפילו תוך י"ב חודש וכו'. פשט הלשון משמע דאין כופין לגרש השניה שנשא ואף על גב דכ' לפני זה דלכתחלה אין מתירין לו לישא אחרת אם עבר ונשא מה שעשה עשה אבל המעיין בגוף התשובה יראה דאין ראיה לדין זה משם דהתם מיירי בארוסה שמרדה ונשא אחרת ושם לא עשה שום איסור במה שנשא אחרת וכמו שכ' הרב בהג"ה זו שלפני זה דבארוסה מתירין לו וכמו שכתב מהרי"ק בשורש ס"ג וע"כ כתב בשורש כ"ט (ועל נדון אחד ששמעון שדך בתו לראובן וראובן שלח סבלונו' להכלה ואחר כך חזר שמעון מלשדך את בתו לראובן וטען ראובן שלשם קדושין שלח הסבלונו' ולבסוף כאשר ראה ראובן שאין חפיצים בו נשא אשה אחרת ועתה מבקש שמעון גט מראובן וראובן אינו רוצה מחמת הזלזול שזלזלו בו וכתב הרב מהרי"ק להשואל על זה) ואשר רצית לדמות זה לנושא נשים באיסור דרבנן לע"ד אין נראה מאחר שלא נשא השניה כי אם מתוך מרד הראשונה דס"ל למהרי"ק בנדון ההוא דלא עשה שום איסור וא"כ אפשר לומר היכא דעשה איסור כגון תוך י"ב חודש אפשר דכופין להוציא השניה שנשא באיסור ובאמת המעיין בשורש ס"ג יראה דדעת הרב מהרי"ק דמותר לישא לכתחלה אחרת בכל מורד' רק שלא רצה להחליט הדבר משום פריצו' הדור וא"כ בודאי דין זה אמת שאם עבר ונשא אחרת מי יוציא אותה ממנו וגדולה מזו פסק בשורש כ"ט דיכול לעגן המורד' עולמי' מאחר שהיא נתנה אצבע בין שיניה ומורד' עליו אין כופין להוציאה עולמי' ע"ש שהאריך בטעמים ואפשר דהרב בהג"ה כיון גם לזה וסתמ' פסק דאין כופין לגרש שום אחת:
יח
קודם חליה או אח"כ ויש חולקין. לא ידעתי למה נקט מחלוקת זה בחלתה הא גם בנדה נחלקו דבירושלמי מוקי לה כשמרד' עליו קודם שבאת לנדה (והובא במ"מ פי"ד מה"א דין י"א) ותלמודא דידן משמע דאפי' מרדה בימי נדותה דבלא מרדה פת בסלו מקרי וכתב המ"מ שם דהרשב"א פסק כהירושלמי והרמב"ם פסק כמשמעו' גמרא דידן וכן פסק הרא"ש והטור ס"ק ח' והמראה מקום נדפס כאן בטעו' דהר"ן והראבי"ה והגהו' אלפסי פסקו כהירושלמי והמראה מקום הנ"ל צ"ל מקומו אחר יש חולקין דסברי כהירושלמי (והמראה מקום של תשוב' מוהר"ם צריך להיו' לעיל דס"ל כתלמוד' דידן הובא דבריו במרדכי פרק אעפ"י דף תק"מ ע"ב) דמשמע מדבריו דאפי' בחליה הוי מורדת מיהו המעיין שם יראה דמיירי דיכולה לטבול בחליה דאז ודאי מורדת היא ומ"מ משמע דלא היה מפרש כמו הירושלמי שמרדה קודם נדתה וקודם חליה ולא ידעתי למה לא הביא גדולי הפוסקים הרמב"ם והרא"ש והטור החולקים על הירושלמי והביא תשובת מוהר"ם שאינו מפורש בהדי' שחולק על הירושלמי:
יט
ואפי' היה בעלה מלח. דין זה פשוט דבשלמ' גבי המדיר את אשתו מתשמיש שכתוב ג"כ דין זה לעיל בסי' ע"ו סעיף ט' איכא למימר דיכול לומר מה איכפת לך שהדרתיך הא בלא נדר אין עונתך רק לששה חדשים (ע"כ כתב ואפילו הוא מלח שעונתו לששה חדשים וכמ"ש הטעם למעלה בס"ק י"ז) אבל במורדת מי ימחה בידו לקרב עונתה וצריך לומר דמיירי שהולך עתה לים ואין דעתו לבא רק לששה חדשים והיא אומרת לכשתבא לא אשמש עמך אז מתחיל המרד מעתה כמו גבי נדה שאומרת לכשיגיע זמן טבילה לא אטבול דהשת' לאו בת תשמיש היא:
כ
ומרדה כדי לצערו. לאו דוק' ה"ה באומרת מאיס עלי וע' בתשוב' הריב"ש סי' שס"א שם נתן טעם למה לא כ' הרמב"ם דין זה באומרת מאיס עלי:
כא
וי"א שגם יבמה וכו'. זהו דעת הסוברים מצות יבום קודמת אבל הסוברים מצות חליצה קודמת אין כותבין אגרת מרד ויתבאר לקמן סי' קס"ה:
כב
תחזיר כל דבר שהוא של בעלה. כבר כתבתי לעיל סי' זה ס"ק ז' וסי' נ' סעיף א' שאין צריכה להחזיר טבעת הקדושין כדי שלא יאמרו אין קדושין תופסין באחותה וכן הוא בתשובת מהרי"ו סי' כ':
כג
אם תפסה אין מוציאין מידה. לכאורה משמע ה"ה אם תפסה מעות הנדוני' אף על פי שאין זה המעות שהכניסה לו כיון דאתו מחמתייהו דהנהו זוזי אבל מאחר שכתבתי לעיל ס"ק ז' שהר"ן כ' בהדי' דוק' בלאות למה נעשה מחלוק' ביניהם ולדע' הרשב"א דס"ל דההיא דאיתמר בגמר' (דף ס"ג ע"ב בכתובו') בכלתיה דרב זביד לחלק בין תפסה או לא היינו במאיס עלי אבל במורד' דבעינ' ליה לא מהני תפיסה בנכסי צאן ברזל ואם כן תימ' על הרב מהרמ"א שלא הזכיר כאן החלוקה השנייה בדעת הרשב"א במורדת דבעינא ליה דלא מהני תפיסה בנצ"ב כמו שהזכיר החלוקה הראשונה בדעת הרשב"א לעיל בסעיף ב' בהג"ה בדאמרה מאסתיהו דמהני תפיסה בנצ"ב ואף שאפשר לומר דדעת הרב דהדין עם המוחזק דהאשה תאמר קים לי כהרמב"ם דמהני תפיסה ולעיל אם לא תפסה האשה יכול הבעל לו' קים לי כהרשב"א מ"מ קשה למה פסק דקרקע של צ"ב הוא נוטלתן הא לדע' הרשב"א לא מהני תפיס' במטלטלין וה"ה קרקע והוא נוטל כל צ"ב וא"כ מנ"ל דהקרקע בחזקתה דילמ' היא בחזק' הבעל דיכול לומר קים לי כהרשב"א ועוד אכתוב מזה בסמוך גבי דינ' דמתיבת':
כד
נ"מ שלה ברשותה הם. כלו' גם כן מה שהוא בעין נוטלת אפילו הם מיד הבעל אבל מה שנאבד נאבד לה:
כה
וי"א דכל זה באינה נותנ' אמתל'. לעיל קאי על סעיף ב' שכ' דין מאיס עלי כת' כאן דלעיל מיירי באומר' מאיס עלי בלא אמתל' מבורר' אבל בנותנת אמתל' מבורר' וניכרת לב"ד שכנים דבריה שראוי לה למאוס אז על זה תקנו הגאונים שלא לדון בדין התלמוד אלא הבעל צריך להחזיר לה כל הנדן שלה כדין אשה דעלמ' היוצאה בגט והא דלא כ' דין זה לעיל משום דסיים כאן אם רואין הב"ד ערמה בדבר ושבני אדם למדוה כן אז אפילו תפסה מוציאין מידה וזה כדע' הרשב"א במורדת דבעינא ליה דלדע' הרמב"ם אף אם יש ערמה בדבר מה בכך לא יהא שהיא מודה דרוצה לצער ולהנקם ממנו אפ"ה מהני תפיסה אבל מהר"מ פסק בתשובה בהדי' הוב' במרדכי סוף פרק אף על פי דף תק"מ ע"ב אם הדברים מוכיחין שאין כן אלא מחמת כעס שהיה לה עם בעלה יהבינן ליה כוליה לדידיה בין מה שהכניס הוא בין מה שהכניסה היא וכו' הרי להדיא דלא מהני תפיסה בנכסי צאן ברזל ומאחר שהבעל זכה בנדוני' מאן מרמי ליה מידיה וע"כ לא הביא הרב דעת הרשב"א לעיל באשר כאן פסק כדע' הרשב"א וכמ"ש בסמוך בלשונו אז אפי' מה שתפסה מנכסיה כלו' מה שתפסה מנכסי צ"ב מוציאין מידה והא דפסקו בגמר' דמהני תפיסה במאיס עלי היינו דלא ידעינן אם טוענת אמת שאז מהני תפיסה אבל בנודע הדבר שטוענ' שקר באומרת בעינ' ליה ומצערנ' ליה דלא מהני תפיסה לדעת הפוסקים דלא כהרמב"ם ואם כן הקושי' שהקשתי לעיל ס"ק כ"ג צ"ע למה פסק דקרקע צ"ב בחזקתה מאחר שפסק כאן כהרשב"א דהכל בחזקתו ולא מהני תפיסה דידה:
כו
ואין חילוק בין אם תפסה או לא וכו'. כלו' דג' חלוקו' בדבר דהיכ' דידעינן בודאי שמאיס לה כגון שאנן סהדי שלמעשים אלו ראוי שתמאס בו שלדינ' דגמר' אין לה רק בלאות שתפסה אבל דינ' דמתיבת' הוא שצריך להחזיר לה כל הנדן שלה שהכניסה לו בין מעות בין תכשיטין וצריך לשלם מה שאין משמש למלאכתו הראשונה דאדעת' דהכי לא הכניסה לו רק לרווח' דמלת' יש להחרים דאולי איתת' בכל דהוא ניח' לה ואינה מואסת בו מדעתה רק מעצת קרוביה ואם אנן ידעינן בודאי שמשקר' רק שמוכח שהקרובים למדוה אז לא מהני תפיסה וצריכה להחזיר דאין כאן טענ' מאיס רק מורד' ממש וקי"ל כהרשב"א דלא מהני תפיסה רק במאיס ולא במורד' ואם נותנה אמתל' ואינה מבורר' כ"כ והדבר ספק אז צריכה לשבע כעין הדין הנזכר בתשו' מהרי"ו סי' כ' ואז תלוי הדבר בתפיסה אפילו/ מעות /הנדן והיינו אפילו לדע' הר"ן שהבאתי לעיל ס"ק ז' דבנדן לא מהני תפיסה מ"מ היא אומר' שראוי לפסוק לה דינ' דמתיבת' דשייך אפילו במזומנים ומאחר שהיא מוחזקת זכתה במה שבידה:
כז
אין לה ליתן משלה לאחרים. לשון הרב מהרי"ו גם מוטל עליה שלא לבזבז מאשר ישאר בידה שלא ליתן מתנה רק תטול פרנסתה מן הקרן והשבח וכו' גם משטר ירושת חצי חלק זכר וכל דבר גלוי ומפורסם שהוא בידה זכות הבעל ישאר בתוקפו וכו' ואין לה כח לקרעו ולא לבטלו ולא למחו' וכו' ע"ש:
כח
אפי' במקום שכופין אותו לגרש. היינו במקומות שנוהגין על פי הפוסקים דסביר' להו דבמאיס עלי כופין לגרש כמ"ש לעיל ס"ק ה' אבל אם עשה שלא כהוגן וקדשה ברמאו' דפסק לפני זה בסמוך בשם תשוב' הרא"ש דכופין אותו לגרש נ' דאם מתה קודם שגירשה אין יורש אותה דלענין ממון ודאי אמרי' הוא עשה שלא כהוגן ואיך יהיה חוטא נשכר וע' בתשו' הרא"ש ומיהו ארוסה אין בעלה יורשה ונשואי רמאו' לא שכיח ואם כן בחנם העתיק הרב דין זה מאחר שאין אנו נוהגים לכוף לגרש במורד' וכמ"ש כל האחרונים ואפשר שיש עוד הרבה דרכים שמודה הרא"ש שכופין לגרש כמבואר לקמן סי' קנ"ד וא"כ נ"מ שם ע"כ כ' הרב אף דאין נ"מ במורד':
כט
אם אביה תפס מנדוני' וכו'. מלשון זה משמע אפי' באה הנדוני' כבר ליד הבעל מהני תפיס' האב כמו דמהני תפיסה דידה ולא הוי כתופס לב"ח במקום שחב לאחרים דהוא חב לבעל בתפיסה זו משום דיד אביה כידה דמי אבל בגוף התשובה כ' וכיון שאביה מוחזק מן הנדן דהנעלה ליה שנתחייב לחתנו מהני כאלו היא עצמה תפסה לשון זה משמע שהאב עדיין לא נתן הנדן ונשאר חייב להחתן אבל תפיסה אפשר דלא מהני דהוי כתופס לב"ח דכיון דנשאת אין לאביה רשות בה וכן משמע בהגהו' מרדכי בתשו' מהר"ם דגם באב שייך תופש לב"ח רק מטעם אחר זוכה האב:
ל
אין להם דין צ"ב. דמאחר דלא שמו הבגדים להחתן בנדן שלו אין להם רק דין נ"מ וע' לקמן סי' צ' סעיף י"ד וסי' פ"ה סעיף ב':
לא
מחרימין תחלה. נ' דהרשות ביד ב"ד להשביע הנטען כפי ראות עיניהם וכמ"ש בסמוך לפני זה בהגה בדין מאיס עלי וע' בקונטרס אחרון שהקשה למה לא נאמין לה בדבר שהוא ידוע ואכתוב בזה לקמן אי"ה:
לב
ועושין פשרה כפי כח הדיין. וסיים הרמב"ם אבל לבעול לפני עדים א"א שאסור לבעול לפני כל בריה משמע דאסור אפי' באופן שהם נראים ואינם רואים:
לג
ארוסה שאינה רוצה לינש' וכו'. כ"כ הטור לקמן סי' קנ"ד סעיף י"ח ונתן טעם שלא פסק לו אלא ע"מ שתנש' לו והיא אינה ברשותו לכופו שתנש' לו ומשמע שאינו חייב ליתן אבל אם כבר נתן אין יכול לתפוס בשביל בתו וכמ"ש למעלה סעיף קטן כ"ט:
/ דין מורדת /:
באשר ראיתי הרב בב"ח כתב בסוף הסי' בדין מאיס עלי בקוצר ששה סעיפים ולע"ד יש בג' סעיפים הראשונים ובסעיף ו' כמה דברים שאינם צודקים ע"כ אכתוב הנלע"ד והרואה יבחר:
אמר בן המחבר הנה כדי שתבין הדבר על בוריו ונכונו הצגתי לפניך את קיצור פסקי הרב הב"ח מדין מאיס של ששה סעיפים הנ"ל ורשמתי בתוך ששה סעיפים האלו באותיו' א' ב' בכל מקום ומקום אשר א"א מ"ו הרב המחבר ז"ל מורה באצבע בדברי השגתו בו' סעיפים של פסקי הרב הב"ח בכדי להקל על המעיין שימצא בלי טורח ויגיעה וה' יצילנו מכל שגיאה:
דין מאיס עלי בקצרה מהרב בעל הב"ח:
א, אם טוענ' מאיס עלי ואינה נותנת אמתל' וטעם לדברי' אבדה הכל אפילו לא תפס הבעל אלא הוא ביד שליש אלא דמה שתפסה היא בידה או (א) אביה תפס בשבילה מכל מה שהכניסה לא מפקינן מידה (ב) ומעו' נדוניא שתפסה אפי' אין הדינרין בעין אלא מאי דאתא מחמתייהו הוי נמי תפיסה ואף (ג) מנ"מ שלה אין לה כלום אלא מה שתפסה היא או אביה כדעת הרשב"א והרמב"ן אבל בתים וקרקעו' בחזקתה הוא כאלו תפסה מטלטלין בידה דמי וכל זה אפי' אין רואין שום ערמה בדבר אפ"ה הפסיד' את הכל כיון שאינה נותנת אמתלא לדבריה דיינינן לה בדין התלמוד וה"ה בנותנת אמתלא לדבריה ואין הדעת מקבלת כלל שמפני כך תהא ממאיסה בו א"נ אפילו נותנת אמתלא מקובלת אלא שאינה טוענת בבירור שיודעת היא בכך הוא האמת כגון שטוענת מאיס עלי מפני שאומרי' עליו שהוא רועה זונות או שאינו הולך בדרך ישרה ואין שם מי שיעיד בדבר זה אלא קול בעלמא הוי ליה כאלו לא נתנה אמתלא כלל לדבריה ודיינינן לה כהך דינא דאמרן:
ב, אם נותנת אמתלא לדבריה וטענה הנראה לחכמי המקום למה הוא מאיס עליה שברצון היתה נשאר' תחתיו לולא זה הדבר שטוענת ואומר' שמאיס עלה והיא (ד) טוענת בברי שכך הוא אעפ"י שאינה יכולה לברר כלל אפי' ע"י עד א' א"נ אינה טוענת בברי אלא ע"פ ע"א שמעיד כך וכך עליו בפני ב"ד והיא טוענת שמאמינה לדברי העד ומפני כך מאיס הוא עליה אז יש להשביעה או להחרים עליה כפי ראות עיני ב"ד לפי טענותי' שאמת הוא דמאיס הוא עליה כמו שטענה כי יש לחוש פן קרוביה השיאוה ולמדוה לטעון מאיס עלי, או שמא יש לה כעס וקטטה עם הבעל שעל כן בגדה בבעל נעוריה וטוענת מאיס עלי מטעם כך וכך אף על פי שאינו מאיס עליה וכן אפי' איכא שני עדים המעידים על הבעל כך וכך או ידוע ומפורסם שהוא שוחק ושכור בכל יום ורועה זונות וכיוצא בזה שהדעת מקבלת שראוי הוא שיהיה מאיס עליה מטעם כך וכך אפ"ה יש להחרים שבאמת טוענת מאיס עלי כי יש לחוש פן קרוביה השיאוה וכו' דהרבה רקים ופוחזין שרויין נשותיהם עמהם בשלום ואינן מאוסים עליהם דאיתת' בכל דהוא ניחא לה ואז לאחר השבועה או החרם דיינינן לה בדינא דמתיבת' דנותנין לה כל מה שהכניסה לו ואפילו מה שתפס הוא מוציאין מידו כגון בגדיה ומלבושיה ותכשיטיה שהם בעין או מאי דאתי מחמתייהו ואפי' נפחתו דמיהם הרבה אין משלם הפחת ובלבד שיהיו ראויין להשתמש בהן מעין מלאכתן הראשונ' אבל אם אין ראויין כו' חייב לשלם כל דמיהן וכל שכן אם נגנבו או נאבדו דברשותי' קיימי וכל זה בנצ"ב אבל בנ"מ אם ישנן בעין או מאי דאתא מחמתייהו שקלא לה ואם כלו לגמרי לא מחייב בעל לשלומי (ה) ומעו' נדוניא אין להוציא מתחת יד הבעל כל עיקר:
ג, אם הב"ד רואין ערמה בדבר כגון שהתחילה להתקוטט עמו ע"ד מלבושיה ותכשיטיה ואחר כך בבואה לפני ב"ד טוענ' מאיס עלי ונותנת אמתלא המקובל' וטוענ' בברי א"נ כגון שהנשואין היו לפי שהיה עשיר ונתנת עיניה בממון וכשירד מנכסיו באה ואמרה מאיס עלי ונותנ' אמתלא המקובל' וטוענ' בברי א"נ כגון ראובן שהשיא בתו הבתולה לאלמן בא בשנים ולא היתה נוהגת עמו באהבה ובאחוה ואמרה בפני עדים שיותר היתה חפיצה בבחור ושלא טוב עשה אביה שהשיאה לאלמן ואח"כ כבואה לפני ב"ד טענה מאיס עלי וכו' בכל אלה וכיוצא באלה דאיכ' ערמה ויש לחוש שעיניה נתנה באחר או שהוא מתוך רוגז וכעס דיינינן (ו) לה בדין התלמוד כמפורש בסעיף הראשון:
ד, אם לאחר כמה שנים ויש לה בנים עמו באה לבית דין וטוענ' מאיס עלי מטעם אמתלא כך וכך המקובל' ונראה לחכמי העיר והבעל טוען שעיניה נתנה באחר והא ראייה שעד עתה היתה שרוייה עמו באהבה ובחבה אין בטענת הבעל ממש וכך הי' בתשובה בין תשובת מהר"ם שנדפסו בק"ק פראג בסי' תתקמ"ו וז"ל ואף על גב שיש לה בנים ממנו שתאמר עד עכשיו הייתי יכולה לקבל אבל עכשיו לא מצינא לקבל עכ"ל והלכך לאחר שתשבע או הטלת חרם דיינינן לה כדינא דמתיבת' כמפור' בסעי' ב':
ה, טענת מאיס עלי איננה אלא באומר' מאיס עלי מטעם כך וכך המקובל לעיני חכמי העיר ומבקשת שיגרשנה מיד בלא כתובה דאמרה לא הוא ולא כתובתו בעינא אי נמי טוענ' מאיס עלי יגרשני ואינה מזכרת כתובה אבל אמרה מאיס עלי יגרשני ויתן לי כתובה חיישינן דלמא עיניה נתנה באחר ודינה כדין מורד' דאמרה בעינא ליה ומצערנ' ליה:
ו, כתב בש"ע בסעיף ג' (ז) בדין מורדת דאמרה בעינא ליה ומצערנ' ליה המורד' הזאת וכו' עד אינו משלם לה כלום עכ"ל וכתב על זה בהגה"ה וי"א דכל זה באינה נותנת אמתלא וטעם לדבריה למה אומרת מאיס עלי וכו' עכ"ל נראה דס"ל דבאינה נותנת אמתלא וכו' דינה כדין מורדת דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה וכך הבין הרב בעל הגה"ה זו מתשובת מהר"ם שבמרדכי ס"פ אף על פי שכתב אבל כל היכא דאמרה מאיס עלי והדברים מוכיחין שאין כן וכו' יהבינן ליה כולה לדידיה וכו' כדין מורדת וכו' והבין דר"ל כדין מורדת דקאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה וליתא אלא ר"ל כדין מורדת לדין התלמוד דאמרה מאיס עלי ולא בדינא דמתיבתא שעל דבר זה לא תקנו דייני דמתיבת' שום תקנה וכמו שמבואר בדברי מהר"ם שהביא הרא"ש וכתבו גם רבינו:
/ השגות חלקת מחוקק על פסקי הב"ח /(א) מ"ש בסעיף א' או אביה תפס בשבילה מכל מה שהכניסה לא מפקינן מידה כבר כתבתי לעיל ס"ק כ"ט שאף שהרב בהג"ה פסק כן אין הדבר מוכרח די"ל דהתם מיירי שאביה מוחזק דהיינו שהיה חייב הנדן עדיין לחתנו והמעיין בהגהות מרדכי בתשובת מהר"מ שם משמע דאב הוי כאחר ואין בידו לתפוס לבתו במקום שחב לחתנו רק מטעמים אחרים כתב שהדין עם האב:
(ב) מ"ש עוד בסעיף הנ"ל מעות נדוניא שתפסה אפילו וכו' הוי נמי תפיסה כבר כתבתי סעיף קטן ז' שהר"ן בתשובה סימן כ"ב כתב דתפיסה לא מהני רק בבלאות שהגוף שלה משום שבח בית אביה אבל ממון הנדן אין מועיל בו תפיס' מדין התלמוד אם לא מכח דינא דמתיבתא וכאן אין אמתל' לדבריו:
(ג) מ"ש עוד בסעיף הנ"ל ואף מנ"מ שלה אין לה כלום וכו' כדעת הרשב"א והרמב"ן כבר כתבתי ס"ק ח' שאדרבה דהרשב"א כתב להפך ואין צורך תפיסה לנ"מ אפי' במורד' דבעינ' ליה מכ"ש במאיס עלי:
(ד) מ"ש בסעיף ב' והיא טוענת בברי שכך הו' אף על פי שאינה יכול' לברר כלל וכו' ואז לאחר השבועה או החרם דיינין לה בדינ' דמתיבת' דנותנין לה כל מה שהכניס' לו ואפי' מה שתפס הו' מוציאין מידו וכו' קשה דאיך תוכל להוצי' ממנו במה שטוענ' ברי אם הו' טוען להפך ברי ששקר הו' ומאחר שאינה יכולה לברר דבריו איך נאמנין לה ומהר"מ בהגהו' מרדכי בדף תקמ"ח ע"ב כ' בזה הלשון אין בטענ' מורד' ממש עד שתתן אמתל' נראית וניכר' לטובי העיר וחכמיה וכו' משמע דלאו בדידה תלי' מילת' רק לחכמי העיר הדבר מסור ולא לה דאל"כ כל אשה תוכל לומר מום שבסתר ותטעון ברי וכ"כ התוס' בכתובות פרק אף על פי (כתובות דף ס"ג ע"ב) בד"ה אבל אמר' מאיס עלי וכו' דאף לדין התלמוד לא מצי למטען מאיס עלי אלא היכ' דאיכ' רגלים לדבר משמע דלאו מפיה אנו חיים ואף שהרב בב"ח בחבורו בריש ס"ק י"ז רצה ליישב שהתוס' לא כתבו זה אלא לדעת י"מ שהביאו התוספ' שם בד"ה הנ"ל שכופין אותו להוציא' כשאמר' מאיס עלי ע"כ כתבו דאין כופין אלא בדאיכ' רגלים לדבר עכ"ל אבל בהג"ה מרדכי שהבאתי לעיל משמע שדעת התוס' כן לקושט' דדינ' אף לדידן דהא מהר"מ בהגהות מרדכי הנ"ל מבי' ראיה מדברי התוס' הנ"ל:
(ה) מ"ש עוד בסעיף הנ"ל ומעות נדוני' אין להוצי' מיד הבעל כל עיקר הנה פשט לשון הרי"ף משמע דדינ' דמתיבת' לשלם לה כל מה שהכניס' לו או להחזיר לה מה שמשמש למלאכתו הראשונ' (כמ"ש לעיל ס"ק כ"ו) וכן הו' בתשוב' הרא"ש כלל מ"ג סי' א' שקרן הנדוני' יחזירו לה ולא הריוח אם לא הריוח שעל' עד שעת הנשואין כמבואר בגוף התשובה וכ"כ בתשובת מהר"מ במרדכי בסוף כתובות דף תקמ"ז ע"ב דדינ' דמתיבת' הוא כאלו היה מוציאה מדעת' היה צריך לשלם לה נצ"ב כל מה שהכניס' לו השתא נמי תקינו רבנן סבוראי הכי במורדת וכ"כ בהג"ה מרדכי אם הנדוני' ביד אבי הבת וכו' דהא אפי' באו ליד בעל יש ליתן לה כ"ש וכו' והסיב' שנדחק הרב בב"ח בזה לחלק בין מעות לבגדים משום שהיה קשה לו תשובת מהר"ם במרדכי דף תקמ"ט ע"ב בסופו וז"ל סוף דבר נדוני' דהנעלת ליה אי תפסה ליה לא מפקינן מינה לרשות הבעל דמשמע אי לא תפסה לא יהבינן לה כבר נתבאר בד"מ דהתם מיירי שאין בידה לברר דבריה רק שהיה טוענת בברי ע"כ צריכה תפיסה וכן היה עובד' דתשו' מהרי"ו שלא יכלה לברר טענותיה ע"כ פסק הרב דמה שתפס' לא מפקינן מינה וע"כ כתב מהר"ם במרדכי נדוני' דהנעלת ליה לא מפקינן מינה לרשות הבעל כלומר אף שאין לה בירור גמור על אמתלא שלה מ"מ מאחר שהי' מוחזקת אין מוציאין מידה אבל אם יש לה בירור גמור מוציאין מיד הבעל הנדוני' וכל מה שהכניס' לו:
(ו)) מ"ש עוד בסעיף ג' אם הב"ד רואין ערמה בדבר וכו' דיינינן לה בדין התלמוד כמפורש בסעיף א' קשה איך יהיה דין התלמוד אם הב"ד רואין שערמה יש ביד' ולעולם אין מאוס עליה רק שכוונתה לצער או שעיניה נתנה באחר ואיך יתנו חכמי התלמוד יד לפרוצות וכן כתב מהר"ם בתשובה שבמרדכי דף תק"מ ע"ב בסוף פרק אף על פי וז"ל אבל כל היכא דאמרה מאיס עלי הדברים מוכיחין שאינו כן אלא מחמת כעס שהיה לה עם בעלה או מחמת שאביה ואמה ירגילו' לקטט' ויאלפו' שתקר' לומר מאיס עלי ואינו כן יהבינן ליה כולי' לדידי' בין מה שהכניס הוא בין מה שהכניס' היא ולית לה מזונות כדין מורדת וכו' הרי להדי' דכשם שמה שהכניס הוא לא מהני' לה תפיס' כן למה שהכניסה היא לא מהני תפיס' וכמו שכתוב מילת' בטעמ' שם (ועיין לעיל סעיף קטן כ"ה מה שכתוב גם כן מזה):
(ז) מ"ש עוד בסעיף ו' וז"ל כתב בשלחן ערוך בסעיף ג' בדין מורדת דאמר' בעינ' ליה ומצערנ' ליה המורדת הזאת וכו' עד כאן לשונו נראה דס"ל דבאינ' נותנת אמתל' וכו' דינ' כדין מורדת דאמר' בעינ' ליה ומצערנ' ליה וכו' וליתא וכו' עד כאן לשונו ובאמת יפה כיון הרב מהרמ"א שמ"ש מור"ם בתשובה הנ"ל שהעתקתי בסעיף שלפני זה ולית לה מזונות כדין מורדת היינו כדין מורדת דעלמ' דרוצ' לצער אותו לא כמו שאמר הרב בב"ח דפירושו כדין מורד' דמאיס עלי לדין התלמוד דמהני תפיס' אפי' במוכח שהקרובים אלפוה וחליל' שדין התלמוד יהי' כן:
חכמת שלמה על שולחן ערוך, אבן העזר
ע״ז
א
סעיף ב' בהג"ה אבל אם אומרת יתן לי גט וכתובתי חיישי' שמא נתנה עיניה באחר וכו' נ"ב קשה מן התוס' בגיטין דפ"ד ד"ה בדידה קיימא שכתבו וקשה לר"י הרי בדידה קיימא שתאמר מאוס עלי וכפינן לי' וכו' וקשה לו מה בכך שתאמר מאוס עלי הרי כאן מוכח דעושית כן כדי להנשא לאותו פלוני שהותנה עמו א"כ אין לך עיניה נותנת באחר גדול מזה וכן קשה על הרמ"א שכתב אח"כ בשם מוהר"מ דמחרימין על זה אולי למדוהו וא"כ האיך תטעון מאוס עלי אולי באמת אינו מאיס בעיניה והרי מחרימין על זה וביותר תמוה דנהי דנשמע לה אם תטעון מאוס עלי וניכוף אותו לגרש הרי אם באמת יודעת בנפשה שאינו מאוס לה א"כ יהי' גט מעושה שלא כדין והגט בטל והאיך הוי בידה וצ"ע כעת ודו"ק:
עזר מקודש על שלחן ערוך אבן העזר
ע״ז
א
סעיף א' בהגה (רוצה לגרש מיד וליתן לה הכתובה) אודות הפלוגתא שהביא בב"ש ז"ל סי' ע"ז באומר שרוצה לגרשה וליתן כתובתה אם מוטל עליו שאר וכסות מלשון מיהו שכ' שם הי' משמע שמוציאין מהבעל שאר וכסות בזה ומכל מקום נראה שלשון מיהו הוא לאו דוקא ואי אפשר להוציא גבי פלוגתא דרבותא אך על כל פנים צריך לסלק הכתובה וגבי נשתטית מצינו גם כן שהעמידו דבריהם בזה על סילוק הכתובה ואולי יש לחלק ששם על פי רוב חייה תלוים בהכתובה כיון שאין בה דעת לשאול ולחזור על הפתחים מה שאין כן בבריאה וגם אם העמידו דבריהם בזה על סילוק הכתובה דוקא יש לצדד בזה אם על ידי זה יחול חיוב שאר כסות ועונה מהתורה הק' או רק מדרבנן כי יש מקום לומר שכיון שהוא מעוכב מלגרש תיתי מהו תיתי ממילא מוטל עליו ג' חיובים הנ"ל מהתורה הק' כיון שהעכבה ממנו ובשנאה בלב מה שאי אפשר לבטלה בשום אופן אולי הוא פטור מעונה. גם יש להסתפק אם גם כל התוספות כתובה ושייך לגופה כנהוג גם כן גורם חיוב שאר כו' באופנים הנ"ל וכעת צלע"ג בכל זה:
ב
סעיף ב' (מכריזין עליה) גם שבמורדת צריך להיות כרוזים וי"ב חודש גבי שיוציא ממונו שהכניס מהשליש יש לומר ליתן אליו תיכף היטב והיינו במה שעודף על שיעור כתובתה ותנאי כתובה מזונות וכסות לית לה על ידי זה אינה יכולה לעכב עליו ממונו רק אם היא מעוברת או ספק מעוברת יש לומר שמעכבת נוסף על כתובתה שיעור שכר הנקה ב' שנים:
ג
סעיף ג' בהגה (אבל בנותנת אמתלא) אודות טענות מאוס עלי רצה אחד להתעקש שהכוונה דוקא כשהוא מאוס עליה בהחלט בגדר מיאוס מה שאין כן אשה שהרחיק בעלה ממנה עם כל מעותיהם למדינה אחרת לרחוק ותפסיתו בדרך גם הי' ערך רבע שנה שפירש ממנה במרד ואחר כך דרו כאחד והי' ביניהם סכסוכים ואחר כך הרחיק כנ"ל וטוענת היא שמתיראת להתערב עמו וכי לעולם ידורו בין אנשים שישמרו מעותיהם ואמר להם שלא יברח עמם ומפיו נשמע שכמו שעשה כנ"ל כשהי' לו ב' ילדות קטנות כן יעשה גם כשיהי' לו ילדים רבים והיא טוענת לא בעינא גם כתובה. הנה גם שלשון הרמב"ם ז"ל שאינה כשבויה כו' לשנאוי לה וכן הובא בטור ופוסקים ז"ל בשמו מכל מקום נראה שבאמתלא ברורה כנ"ל הוה לוה כשנאה כבושה. וגם אם נימא שאין כופין לגרש בכזה גם להרמב"ם ז"ל מכל מקום לגבי דינא דמתיבתא פשיטא שאין צריך גדר מיאוס דוקא רק כל שאומרת לא בעינא לא ליה ולא הכתובה באמתלא ברורה גם מעוטה מכנ"ל ידה על העליונה וגם שכתב בדרכי משה ז"ל שם אודות העמדת ערבות שאין צריך כי אם בדאתחזק. נראה שהוא רק לגבי שחוק קוביא שבפעם א' או ב' או אולי גם כמה פעמים מעטים אין בזה ריעותא לשלא יוכל לפרנס האשה מה שאין כן בעיגון כנ"ל די בפעם אחד ומכל שכן שהוא פעם שני ויש אומרים דבב' פעמים הויא חזקה ויש אומדנות בעיניה שמתחלה יהיב דעתיה על זה תמיד וגם ערבות קשים להועיל לגבי עיגון ועל כל פנים כיון שהיא מוחזקת אי אפשר להוציא ממנה בכזה לכ"ע:
ד
(ע' בהשגות) מ"ש באה"ע סי' ע"ז בדיני מורדת שצריך להיות תפיסתה על ידי עצמה ולא על ידי שליח ולא על ידי אביה נראה שהטעם הוא מצד דהוה ליה כתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים. ומצד זה הרי פשיטא שכשהגיעו המעות או המטלטלין אחר כך ליד האשה. לא גרע כח תפיסתה מאלו הי' תופסת מתחלה על ידי עצמה וכדמוכח מהש"ס דהוה בעי למימר דמציאה היא כתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים ומכל מקום משבאה המציאה ליד מי שזיכה בשבילו זכה. גם מבואר באורו"ת סי' ד' דגם בתפיסה שעל ידי דייני גוים כשבא אחר כך לידו אין בו שום איסור גם לכתחלה כי עביד אינש דינא לנפשיה במה שברור לו שמגיע לו. ולזה במה שהתפיסה היא מצד ספק שמא יש לה אמתלא נכונה הרי ודאי אלו היו יודעים הבד"צ שאחד בוגד באשתו. היו תופסים ממנו ובכהאי גוונא מותר לתפוס גם על ידי גוי כמ"ש באורו"ת ז"ל שם וכיון שתופס בדין ואין בו משום לא תגזול. שוב אין בזה ג"כ חיוב להשליש. וגם שלשון תפיסה בתורה הק' קאי אתחלת אוחזו כידו כמו שאמר הכתוב ותתפשהו כו' ואתפוס בשני הלוחות על כל זה בלשון בריות הרי לשון תפוסה קאי אבל זמן שהוא תחת ידי התופס. ואולי כן הוא בל' חז"ל או בתנ"ך הק' באיזה מקום. ועל כל פנים להלכה ודאי דאזלינן בתר השתא לכ"ע:
פתחי תשובה על שולחן ערוך אבן העזר
ע״ז
א
משקל ל"ו שעורים. ע' באר הגולה ועי' בס' קרבן נתנאל פ' אע"פ אות נ"ב מ"ש בזה:
ב
דאם רוצה לגרש כו' אין מוסיפין עבה"ט סק"ו ועיין בתשו' נו"ב תניינא סי' י"ב נראה שמסכים לדברי הב"ש דאף לדידן דאיכא חר"ג כו' ע"ש. ומ"ש הבה"ט בשם מהר"א מזרחי ושאר אחרונים בענין אם חייב במזונות. עיין בס' בית מאיר שכ' דמהר"א ששון לא הביא כ"א המהרי"ק לכן פסק דיכול לומר קים לי כמהר"א מזרחי דהוה יחיד נגד יחיד אבל הח"מ שהביא נמי דעת הרא"ש דלא כהרא"ם נמצא הרא"ם יחיד במקום שנים ולא יכול לומר קים לי וביחוד נגד הרא"ש ובפרט שהרב הגדול הח"מ שהוא אחרון הסכים למעשה שמחויב בשאר וכסות והכי מסתבר למ"ד דאל"כ האיך יתקיים הח' שלי' לגרש בע"כ כו' ומסיים ע"כ לע"ד הסומך על הח"מ לא הפסיד ע"ש. (ובגליון ש"ע דהגאון רע"ק איגר זצ"ל עמ"ש הב"ש בשם מהר"א ששון דהבעל י"ל קים לי כהרא"ם נ"ב וז"ל בשו"ת בשמים ראש ס"ס קס"ח כתב להדיא דלא כהרא"ש עכ"ל) ועיין בס' ישועות יעקב שהאריך ג"כ בזה ובסוף כתב ואבותינו סיפרו לנו מזקיני הגאון ח"צ ז"ל שפעם אחד אירע בימיו שמורה א' הורה כדעת הרא"ם והוא ז"ל חלק עליו וסתר דינו אחר מעשה וכפה את הבעל שיתן לאשתו מזונותי' בשלימות אמנם אם טען מאיס' היא עלי ויש לו טעם מבורר אף שאין הדין נותן לגרשה בע"כ מחמת זה מ"מ יוכל למנוע ממנה מזונות עד שתקבל ג"פ. ומעשה היה בא' שטען על אשתו שעברה על דת ולא היה לו עדות ברורה בדבר אלא שהיה רגלים לדבר קצת וכתבתי דהבעל יכול למנוע ממנה שארה כסותה עד שתקבל גט ובזה יש לסמוך על דעת הרא"ם והמר"א ששון עכ"ד וע' עוד בס' גט מקושר בסג"ר אות ר"ח מענין זה. וע' בת' משכנות יעקב סי' ט"ז מ"ש בזה:
ג
בלאותי' הקיימים. עבה"ט מ"ש וענין תפיסה ע' בסי' צ"ג כו' וע' בתשו' נו"ב סי' ס"ח מ"ש בזה:
ד
ואפי' היא בעוברת עבה"ט מ"ש דאינה חייבת להניק הולד והובא מדברי הח"מ וב"ש. ועיין בהגהת יד אפרים שתמה ע"ז דלשיטת הר"ן שהובא בב"ש לקמן סי' פ' ס"ק כ"א (ובבה"ט שם סק"כ) דגם באומרת איני ניזונת חייבת בהנקה א"כ הנקה לאו תחת מזונות הוא ונתחייב להניק גם כאן ומ"ש הח"מ והב"ש כן בשם תשו' הרשב"א צ"ע דהרשב"א שם כוונתו מלאחר גירושין ע"ש מ"ש בזה. ולפמ"ש הב"ש שם הרב דבמקום פלוגתא היא פטורה א"כ אין נ"מ כ"כ לדינא אם לא היכא שהוא מוחזק בנכסי' שיהא יכול לעכב מנכסיה שכר הנקה וכן היכא שכבר הניקה הולד עד שמכירה וכמו שאכתוב בסי' פ' שם ע"ש:
ה
ודוקא בנשואה. עב"ש סק"כ ועי' בתשו' גליא מסכת סי' ט"ז:
ו
אבל נכסים שהכניסה. כתב המל"מ פי"ד מה"א דין י"ג וז"ל נוהגין בקצת מקומות שהבעל נותן לאבי הכלה ואותו הממון כותבין אותו בנדוניא יש להסתפק אי חשיב כנדוניא ונוטלתן או דילמא כיון שהבעל נתן לה במתנה איכא אומדנא דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה. מהרי"ט צהלון סי' ר"צ ע"ש:
ז
אמתלא. עבה"ט מ"ש בשם ט"ז הא דמוציאין ממנו דוקא בזמן הגט אבל כו'. ובגליון ש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל עמ"ש והב"ש בדיני מורדת דין א' אבל א"צ להחזיר את שלה עד שעת הגט כו' נ"ב וז"ל זהו מדברי הט"ז שהביא הב"ש ס"ק כ"ז ועיין בתשו' שבות יעקב ח"א סי' ק"ח דהשיג על הט"ז עכ"ל:
ח
שקדש ברמאות כו' עיין בתשובת חתם סופר סי' קט"ז במי שנשא אשה ולא גילה שהוא בעל נכפה ר"ל ועתה נתגלה והאשה אינה רוצית לדור עמו והוא אינה רוצה לגרשה בשום אופן ואבי האשה יש בידו גם המעות שהכניס הבעל ורוצה לעכב עד שיגרשה וכתב הנה אי כייפי' להוציא בזה פליגי המרדכי בשם ראבי"ה הרא"ש בתשוב' ומייתי להו רמ"א סי' קנ"ד ס"ה ופלוגתייהו בהלכות הרופאים אם הוא חולי המתדבק כי בשנים קדמונים היו נשמרים מד' אמות שלו ורופאי זמנינו מחליטים שאיננו מתדבק כלל ואינו אפילו לאשת חיקו אם איננו מאיס עליו נמצא לענין כפיה להוציא מי יכניס ראשו באיסור דאורייתא כו' אך בהיות שהיא טוענת מאיס עלי בטענה מבוררת יש לה דין המבואר בב"ש ס"ס ע"ז ד"ה מורדת אות א' כו' אלא בטענת מאיס לא יכול אביה לעכב את של הבעל אלא את שלה אבל הכא נ"ל שאין כופין האב להחזיר לו כלום עד שיתרצה לגרש שהרי בסי' ע"ז מייתי רמ"א בשם ת' הרא"ש דאם קידשה ברמאות כופין להוציא והרמ"א קיצר במקום שהיה לו להאריך וז"ל הרא"ש בתשובה אמנם אם נראה לכם רבותי כו' אמנם יש לנסות אם יש לפייסו בריצוי כסף ואם לא יאות אני נגרר אחריכם לכופו לגרשה עכ"ל ומעתה אומר אני הכא שקידש ברמאות ולא גילה מומו ומאיסותו נהי דלא נכוף לגרש מ"מ גם לא נעזור לו להוציא שלו מיד אביה עד שירצה לגרש מרצונו הטוב עכ"ד ע"ש):
ט
ואם אביה תפס מנדוניא. עבה"ט ועיין בתומים בקיצור ת"כ אות קכ"ו שחולק על הח"מ וב"ש ומצדיק דברי הרמ"א ע"ש:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך אבן העזר
ע״ז
א
סי' ע"ז ב"ש אות ו' כמהר"א מזרחי. נ"ב בתשובת בשמים ראש קס"ח כתב דלא כהרא"מ:
ב
ס"ב בהגה ויש חולקים שאין להתיר. נ"ב ע' תשו' פני משה ח"ג סי' י"ט:
ג
ס"ג בהגה ואין כופי' אותו לגרש. נ"ב ואם ידוע שגם קודם שקדשה אמרה דמאיס לה אלא שפית' אותה ע' תשו' מקור ברוך סי' י"ז בדין מורדת בקצרה
ד
בב"ש אות א'. אבל א"צ להחזיר את שלה. נ"ב זהו מדברי הט"ז שהביא הב"ש ס"ק כ"ז וע' תשובת שבות יעקב ח"א סי' ק"ח ותשו' מקור ברוך סי' י"ז:
טורי זהב על שולחן ערוך אבן העזר
ע״ז
א
האשה שמנעה בעלה מתשמיש כו' בטור הוזכרו בזה דין תלמוד ג' תקנות ואח"כ דיני דמתיבת' דהיינו דין התלמוד בתקנה ראשונה פחיתות כתובה בכל שבוע ז' דינרין שנית התראות ב"ד שתחזור בה והכרזה ד' פעמים. שלישית המתנה י"ב חודש וז"ל הטור בזה ושוב הוסיפו לתקן שימתינו לה יב"ח ואז יגרשנ' אם ירצה כו' וכתב ב"י דמלשון זה משמע שמלבד הכרזות ד' פעמים תקן שלא יתן לה גט עד יב"ח וכך הם דברי הרמב"ם עכ"ל וכ"כ כאן בש"ע בסעיף ב' והב"י הבי' אחר זה בשם המגיד ז"ל וכל מה שהזכירו בגמ' למסקנ' באומרת מאיס עלי וזהו דינה אינה מפסד' כלום עד יב"ח ובתוך יב"ח אין מכריזין עלי' ולא פוחתין מכתובת' כלום ובזה היא חלוק' ממורד' כו' עכ"ל ובסימן זה לפני זה הבי' ב"י בשם הרא"ש על תקנת יב"ח וז"ל תקנ' זו נעשית בימי האמוראי' אחרונים כאשר ראו כי גבהו בנות ישראל ודעתם זחה עליהם וכאשר היה להם כעס עם בעליהם היה אומר' לא בעינ' ליה והבעל מגרשה מיד כיון שפטרתו מכתוב' ושוב היו מתחרטו' תקנו שתשה' שנה ואם יגרשנ' בתוך השנ' שלא תהא מחילת' מחיל' כו' עכ"ל וכ"כ עוד ב"י אח"כ בשמו וז"ל אבל הבא בטענו' מאיס עלי אין כופין אות' בכפיי' הכרז' של בתי כנסיות לפי שאנוס' היה אבל משהין אות' יב"ח כו' וא"כ ודאי ה"ה לטענות בעינ' לי' ומצערנ' לי' וכבר כ' הטור לקמן סי' זה מסקנו' הרא"ש כר"מ שאין חילוק כלום אלא דיניה' (שוין) ומה דמשמע לב"י מל' הוסיפו לתקן אינו דקדוק כלל דאדרב' הטור נזהר בזה שלא נטע' לומר במ"ש בגמ' ומשהינן לה יב"ח ולא אמר חזרו ונמנו כמ"ש קודם לזה רבותינו חזרו ונמנו כו' דהיינו המלכ' ד' שבתות אלא ודאי דזה שייך לתקנ' דחזרו ונמנו והכל א' ותרווייהו בעינן ע"כ (וכ') שאינו כן אלא תקנה אחרית' הוא וכמו שמתחיל' עשו תקנ' בהמלכ' ד' שבתות ובטלו דין המשנה ה"נ בזה שהיה גם בדרך זה שביטלו תקנ' האמצעיו' דהיינו ההמלכ' ד"ש ותקנו יב"ח מ"ה כ' הטור תחלה ושוב תקנו כו' ואח"כ כ' ושוב הוסיפו לתקן וכו' כלומר דלא הית' הוספ' אלא לענין שראו לתקן עוד אבל לא לענין עצם התקנ'. וראי' לזה שברמזים כ' הטור וז"ל ובתר הכי תקנו בין בעינ' ומצערנ' בין בטענ' מאיס (כולי משמע) דלא בעינן המלכ' ד' שבתו' כמ"ש שם לפני זה בהדי' (בטענת מאיס) ה"נ בטענ' בעינ' ומצערנ'. ומו"ח ז"ל הבין ג"כ כפיר' ב"י דבעינן יב"ח וגם המלכ' ד"ש וע"כ הקשה האיך השוה הטור טענת מאיס לבעינ' ומצערנ' הא בטענ' מאיס לא צריך המלכה ד"ש ובטענת בעינ' ומצערנ' בעינן דבר זה וע"כ נכנס בדוחקים בדברי הטור ועשאו כאלו לא היה דברי הטור על נכון ח"ו והאמ' כאשר זכרנו דודאי שוים הם ובתרוייהו לא בעינן אלא יב"ח כנ"ל ברור ופשוט דעת הרא"ש והטור ועכשיו נבאר בס"ד דברי הרמב"ם והטור שזכרנו קודם לזה דאי' בגמ' ה"ד מורדת א"ר זביד דאמר' בעינ' ליה ומצער' ליה אבל אמר' מאיס עלי לא כפינן לה ומפרש הרמב"ם דלא כפינן לה להיות עמו אלא כופין אותו לגרש' תיכף שאינה כשבוי' ובזה החילוק שבין טענת מאיס לבעינ' ומצערנ' ור"ת הקש' ע"ז והוכיח שאין כופין הבעל גם במאיס ומפרש מלת' דרב זביד הכי דעיקר החילוק בין הטענו' הו' דאומרת בעינ' ומצערנ' פירושו ג"כ שרוצה להתגרש אלא שיתן לה כתובה וע"כ אמרה בעינ' לי' ואינה רוצה להתגרש בלא כתוב ומצער' לי' עד שיתגרש ליתן לה כתוב' אבל אמר' מאיס עלי ולא בעינ' לי' לא הוא ולא כתובה לא כפינן לה שתחזור בה מחמת שנאמר שלא תועיל מחילת דהו' מחיל' בטעות דאגב צערה אמר' כן ומתוך כך לא יעלה על לבו לגרש' פירו' שאין שם מורדות אלא כשהי' רוצה שיתן לה גט וכתוב' בזה פוחתין לכתובת' אבל באומרת מאיס הי' רוצה גט בלא כתובה אין עליה שם מורדת דודאי ישמע לה וכ"ת הא פשיטא היא לזה תירצו דקמ"ל דמחילה גמורה הוא. וממילא לא יגרשנה מעצמה ומזה לא דברו חכמים וא"צ שם שהיי' עבור זה ולפי התקנה הג' דהיינו מ"ש ומשהינן לי יב"ח אמרינן באמת דאפי' בטענת מאיס בעינן שהי' יב"ח מ"ה כתב הטור והאי תקנת' פי' דשהיית יב"ח אית' בין באומרת בעינ' ומצערנ' ליה היא מבקשת להתגרש מיד באומרת מאיס עלי ומבקשת שיגרשנה מיד בלא כתובה עכ"ל הרי דאף בטענת מצערנ' ליה היא מבקשת גט אלא לא מיד כלומר אלא עד שיתן לה כתוב' בתרוויהו צריכה שהייה שנים עשר חודש ותו לא מידי וכמו שכתבתי לפני זה: ובפריש' כתב במ"ש הטור ומבקשת שיגרשנ' מיד ר"ל אפ"ה תקנו שאסור לגרש' תוך יב"ח אפי' שניהם רוצין כו' אבל א"ל דמ"ש רז"ל דאפ"ה אין כופין לגרש תוך יב"ח דא"כ אפי' לאחר יב"ח נמי אין כופין דדוקא אם ירצה יגרשנה קאמר עכ"ל ותמהתי על הרב איך ימלאו לבו לפרש שיש איסור לגרש אפי' מרצון שניהם דהא לא עדיפ' משאר כל הנשים דבעליה' מגרשן אפי' בע"כ של אשה וכאן במאיס יגרע כחו שאפי' בהסכמות שניהם יהיה איסור אין זה אלא דברי תוהו אלא פשוט דיכול לגרש כשהיה מסכמת בלא כתובה וכאן צריך שהיי' יב"ח מחמת שרוצה לגרש בלא כתובה ואמרו חז"ל שאין מועיל הסכמ' ותוכל לחזור לתבוע הכתובה דמחיל' בטעות היא כמו שזכרנו בסמוך ואם רוצה ליתן הכתובה ודאי בכ"מ יוכל לגרש אפילו בע"כ של אשה וכל הכפיות של אשה שהוזכר' כאן היינו לגרש בלא כתוב' ובזה מתורץ מה שהקשיתי דברי הר"ן אהדדי בענין עיני' נתנה באחר מ"ש בפ' אעפ"ע עם דבריו בתשוב' דמ"ש הר"ן בפ' אעפ"י דשייך לומר כן אפי' תפסי' היינו לענין שהיה רוצה לכפותו שיתן גט בע"כ בזה ודאי אמרינן עיניה נתנה באחד אפי' אם מפסדה הכתובה אבל מ"ש הר"ן בתשוב' דיש חילוק בין מבקשת כתוב' בטענת מאיס היינו לענין שהי' רוצה לעגנו עד שיתן לה כתוב' ויגרשנ' בה אמרינן עיניה נתנה באחר כיון שמבקשת הכתוב' אבל כשאינה מבקשת כתובה שפיר תוכל לעגנו בטענת מאיס ולא הויא מורדת ולא אמרינן עיניה נתנה באחר כיון שאינה מבקשת עליו שום כפי' כנ"ל נכון: והשתא נבאר דברי הרמב"ם והטור שזכרנו לעיל דז"ל הטור כתב הרמב"ם כתבו הגאונים שיש מנהגו' אחרות במורדות ולא פשטו המנהגות ברוב ישראל ע"כ אין ראוי לדון אלא כדין התלמוד אבל רי"ף כתב האידנא דייני במתיבת' כד אתי' ואמרה לא בעיניה להאי גברא ליתיב לה גיטא לאלתר ואי תפסה כו' עכ"ל ונראה לי' דהרמב"ם חולק עם הרי"ף בפי' דייני מתיבת' דהרי"ף מפרש מ"ש יהבינ' לה גיטא לאלתר פירושו שאנו כופין אותו לגרש מצד התקנה באמרה מאיס עלי כמ"ש הרי"ף בהדיא ולד"ה כל מאי דכייפינן לאפוקי בין מעיקר דינא כדתנן ואלו שכופין אותו להוציא בין מעיקר תקנת' כו' הרי שהבין תקנה דמת בתא שכפינן ליה למיתב גיטא וכן למד הר"ן מדברי הרי"ף לענין התקנה הנ"ל אבל הטור ע"כ לא פירש כן שהרי הבי' דברי הרי"ף להלכה דהאידנא דייני כמתיבתא והוא כתב תחילה דאין כופין את האיש כלל כמ"ש הרא"ש דמרבה ממזרים בישראל אם כופי' האיש אלא דפירש דינא דמתיבת' הוא דאי אמרה לא בעינ' ליה ליתב לה גט לא משחינן יב"ח כמו שאמרו בגמרא אלא יכול ליתן לה גט תכף בלי כתוב' והיינו מ"ש יהבינ' לה גט לאלתר פי' הרשות בידו שיגרשנה בלא כתובה ואינ' יכולה לחזור ולתבוע את הכתוב' ולומר מחילה בטעות היתה אלא אם תפסה מכתובתה מהני חזרתה. וזה מיירי באומרת מאיס עלי כמ"ש ב"י בשם הר"ן ומ"ח לא זכר אלא ניתיב לי גט ולא זכר הכתובה דזהו החילוק שבין טענת בעינ' ומצערנא לטענת מאיס כמו שזכרתי בשם ר"ת בתו' וע"כ כתב עוד לענין נכסי צאן ברזל דאם נגנבו חייב הבעל לשלם כל דמיהם דהיינו הנדוני' דאלו אמרה בעינא ומצערנ' הוי מורדת ממש ואין לה הנדוני' אלא מה שתפס כמ"ש הטור לפני זה אלא דמ"מ הדין שכ' בדייני דמתיבת' ברישא דיהבינ' גט לאלתר ובטלה השהייה של יב"ח הנזכר בגמרא בסו הוא שייך וגם בדין בעינ' ומצערנא דהא מ"ש בגמ' ומשהינן יב"ח קאי בין במאיס בין במצערנ' כדלעיל ואם בטל במתיבת' הך שהיי' בטלה ג"כ בשניהם אלא שלענין החזרת צ"ב יש חילוק כמו שזכרתי ולא הוצרך כאן לחלק זה ביניהם ועכ"ז יבואו דברי הרמב"ם על נכון שכתב שיש מנהגות אחרות דהיינו דינא דמתיבת' הנ"ל שבין במאיס בין במצערנ' אין שם כפי' על הבעל כלל ובטלה בשניהם השהיי' של יב"ח ע"ז חולק הרמב"ם (וסבר) כדין התלמוד וס"ל במאיס כופין הבעל לגרש ובמצערנ' צריך שהיה יב"ח כדין התלמוד וס"ל לרשב"ם דעכ"פ בעינן גם המלכה והתראה ד' שבתות כמו שזכרנו לעיל בסמוך לדעתו והכתוב' נתבטלה אחר ד' שבועות אלא דמ"מ משהינן נתינת הגט עד יב"ח אולי יתפייסו ובזה הכל נכון ואין אנו צריכין למה שדחק ב"י לומר דהרמב"ם קאי על טענת בעינ' ומצערנ' לחוד כי הוא מוכר דלדינא דמתיבתא כופין הבעל לגרש בטענת מאיס כדעת הרי"ף. ומו"ח ז"ל האריך לפרש דברי הרמב"ם בע"א ולדידי ניחא הכל בס"ד והכלל לדעת הרא"ש והטור דבין בטענת מאיס ובין בבעינ' ומצערנא א"צ המלכה ד"ש אלא בשניהם צריך שהיי' יב"ח לענין הגט ופטור מהכתובה וזהו דינא דמתיב' אלא שהש"ע פוסק כרמב"ם דלא פסק אלא כדינא דתלמודא ממילא לדידן דקי"ל דאין כופין כלל לאיש אפי' בטענת מאיס וא"כ אם אנו פוסקין כדין התלמוד בעינן יב"ח אפי' בטענת מאיס וא"צ המלכה ד' שבתות כלל לדעת הרא"ש והטור ולא נאבדה כתוב' עד אחר יב"ח ולהרמב"ם צריך ג"כ המלכה ד"ש ונאבד' הכתוב' מיד אחר ד"ש רק נתינת הגט משהינן עד אחר יב"ח ולענין החזרת נדוני' שהי' צאן ברזל בטענת מאיס לא אבדה אם נאבד' או נגנבו ובטענת מצער' כל שלא תפס' וע"כ צוה מהר"ם להחרים אם השיאה שום אדם עצה כדי להוציא נודנית' מיד בעל' כדלקמן:
ב
ודוקא נישואין כו' לא מצאתי מקור לזה וספר ד"מ אין בידי עכשיו ומה שנרשם בש"ע אין זה אמת כי לא נזכר מזה שם. ואמנם כי נחזי אנן נראה בהיפך כי אין חילוק בין ארוס' לנשוא' במורדות כמ"ש הטור בסי' זה וז"ל וכן ארוס' שאינה רוצה להינש' דינ' כשאר מורדת עכ"ל וכ"כ הרשב"ם פי"ד דאישות דגם בארוסה הוה דין שלה לענין מורדת כנשוא'. וכן במהרי"ק סי' ס"ג וז"ל ועל ענין ארוס' שטוענת מאיס עלי נלע"ד שאין לחלק בין ארוסין לנשואין כו' עכ"ל ומ"ש כאן רמ"א לחלק בין תוך יב"ח לאחר יב"ח זה שייך אפילו בנשואה דיכול לגרש בע"כ אפילו אחר חרם ר"ג שלא לגרש בע"כ אחר זמן ראיתי בד"מ על מ"ש הטור שפוחתין לה עד כדי כתובתה וז"ל ד"מ כתב הר"ן פ' אע"ס דאין מגרשה עד שיפחו' לה גם מנ"מ וכן מנכפים שלה שאין לבעלה רשות בהן ודוקא לנשואה אבל לא ארוסה זה דעת הרמב"ן כו' עכ"ל ושם בר"ן מבואר הטעם וז"ל אבל בארוסה כיון דלא שייך בעל בכנסים כלל לא גביא מניה כלל עכ"ל א"כ אין חילוק בין ארוסה לנשואה אלא לענין אם יגבה גם מנכסים הנזכר אבל בשאר ענינים אין חילוק וא"כ תימא ביותר על רמ"א כאן שחולק לענין אחר במה שאין לו טעם כלל ומבואר ההיפך:
ג
וי"א דאפילו כו' זהו אפילו בארוסה כמבואר במהרי"ק שם אם לא במקום שאין שם קידושין גמורים רק שמחמירים לגרשה ע"ש:
ד
וי"א שגם יבמה כו' זה דעת הרמב"ם דס"ל מצות יבום קודמת כמ"ש הטור אבל ר"ת והרא"ש שס"ל מצות חליצה קודמת אין דינה כמורדת ולקמן בסי' קס"ה נזכר מחלוקת זה:
ה
וי"א דכ"ז באינה נותנת אמתלא כו' קשה דמשמע דגם באינה נותנת אמתלא הוה דין מאיס (כן) לדעה שלפני זה והא כתבו התוספות בפ' אעפ"י דלא מצי למימר טענת מאיס אלא היכא שיש רגלים לדבר שאין הבעל מתקבל לה כו' עכ"ל וצ"ל דשם הוה רגלים לדבר אבל מ"מ אין טענה מבוררת כ"כ וכמו שכתב רמ"א בסמוך בזה:
ו
ונקרא דינא דמתיבתא כו' זה שזכרנו לעיל דהרמב"ם דלא כותיה אלא כדין התלמוד אלא דרמ"א הביא דבר זה כיון דהטור הביאו להלכה ועיין בסי' קנ"ד:
ז
ברמאות ובתחבולות כולי ז"ל הרא"ש שם גם זה שעשה שלא כהוגן ניהו דהקידושין לא נפקיע מ"מ יש לסמוך בנדון זה על דברי קצת רבותינו שפסקו בדינא דמורדת אמנם יש לנסות אם יוכלו לפייסו ברצי כסף ואם לאו כופין אותו לגרשה עכ"K: ונקרא דינא דמתיבתא שהבעל חייב כו' תיוהא קא חזינא הכל בל' הרב רמ"א ותחילה נעתיק דברי המרדכי פ' אעפ"י וז"ל ותוך יב"ח הפסידה מזונות כדאשכחן במורדת דמשהינן יב"ח אגיט' והיינו באמרה בעינא ומצערנא דאי אמרה מאיס ל"צ שהיי' דלאלתר מגרש מיהו אם תפסה מנדונייתא דהנעלת לא מפקינן מינה כדמסי' שם דאי תפסה לא מפקינן ור"ל במה דהנעלת וכיון שאביה מוחזק בנדן שהנעלה שנתחייב לחתנו מהני כאלו היא עצמה תפסה כו' כתב מהר"ם סוף דבר נדוני' דהנעלת ליה אי תפסה לא מפקינן מינה לרשות הבעל כו' ואפי' לדברי גאון דס"ל דיהיב לה עיקר כתובה מנה או מאתים מ"מ לדידן דלא נהגו לכופו לגרש מנה ומאתים נמי לא יהיב דלא ניתנה לגבות מים בלא לא גט ופעמים רבות בא מעש' כזה ודננו כך דיהבינ' לה מה דעייל' ומעגנינן לה עד שתתפייס להיות עמו או ליתן גט אבל כל היכא מה שקנתה אשה קנה בעלה כו' וכ"ש נדוניית' שכבר זכה בהן בעל כו' אלא רבנן סבוראי דתקנתא דמתיבת'. תקנו שלא תצא לתרבות רעה כו' דכל כה"ג לא תקנו עכ"ל וקשה ע"ז דמשמע דכי אמרה מאיס והדברים מוכיחים שכן הוא יש לה זכות בנדונייתא והיינו דוקא בתפס' ואפי' אם הנדוני' בעין ביד הבעל והא איתא בתקנת' דמתיבת' שמביאים הפוסקים דיש לה זכות בצאן ברזל דהיינו בנדוני' אפי' במה שנגנב או נאבד דחייב לשלם מכיסו ומחמ' קושיא זו דחק מו"ח ז"ל לחלק בין הנדוני' לנדוניית' דבדינא דמתיבתא קרי נדוניא לבגדים וכלים שלה דחייב ליתן לה אפי' לא תפסה וכדברי המרדכי ר"ל המעות שהכניסה לו בזה אין לה זכות אלא אם תפסה ומ"ש המרדכי דפעמים רבות דננו דיהבינ' לה מה דעיילא לי' היינו בגדים וכלים וזה אפי' לא תפסה ואין דברים אלו נראים כלל לחלק בצ"ב בין מעות לכלים דלמה לא יהא המעות באחריותו כמו הבגדים והלא בשטר כתובה מיזכר מה שהכניס' לו בסך מאתים זקוקים כסף ובודאי גם המעות שניתנ' לו הם בכלל זה מה שמקבל עליו. ותו דמפרש מ"ש אח"כ דפעמים רבות דננו ליתן לה מה שהנעלת ליה דהיינו בגדים וכלים והא זה קאי על הנדוני' המוזכרת תחילה ובאמת אין כאן קושיא בדברי המרדכי מכח דיני דמתיבתא דשם במתיבתא כ' תחלה כד אתי' ואמרה לא בעינ' להאי גברא ליתב' לי גיט' יהיבנא לה גיטא כו' ופירושו לדעת הרמב"ם וטור דיש לו רשות ליתן גט לאלתר ולא כתובה רק שצריך ליתן לה כפי הנזכר אח"כ דהיינו בצ"ב כל מה שיש אצלו הן המעות הן בגדים וכלים אם נאבדו והיינו כיון שאינו נותן לה כתוב' כשאר מגרש שנותן כתובה בשעת גרושין ומזה דוקא מיירי המתיבת' כיון שאינו נותן לה כתוב' כשאר מגרש שנותן כתובה בשעת גרושין ומזה דוקא מיירי המתיבת' כיון שנותן גט חל עליו דבר זה כיון שאינו נותן אז כתוב' שהיה חובה עליו אחר הגט אם לא היתה מורדת אבל אם היתה מורדת ויצאה מביתו ואינו רוצה לתת גט אז אין עליו שום חיוב להחזיר הנדוני' הן בגדים הן מעות אפי' הם בעין אצלו דהא לא מגרשה עדיין ואין חיוב כתובה ושאר דברים כ"ז שאין גט רק באם תפסה הנדוני' לרשותה או אביה אז אין כופין אותה להחזיר לרשות שלו ומזה מיירי המרדכי ומפורש כן בדבריו שזכר שם לדידן דלא נהגו לכפותו לגט לא יהיב גם עיקר הכתובה דלא ניתנה כתובה לגבות בלא גט ממילא גם הנדוני' אינו חייב להחזיר בלא גט רק מה שתפס' מהנדוני' תשאר בידה עד שיתפייס וזה שכתוב פעמים רבות דננו לית לה מהנדוינא דעיילא ליה והיינו אם תפסה אותו וישאר בידה עד שיתפייסו או שיגרש וזהו דבר פשוט וברור והנה גם על הרב רמ"א יש תלונ' שהעתיק דינא דמתיבתא ולא זכר מה שנזכר שם תחלה דיהבנא לה גיטא משמע דאף בלא גט אם מרד' נותן לה צ"ב וחייב לשלם אם נגנבו וכן משמע עוד דרמ"א מיירי בלא גט שהרי כתב אחר זה ואין כופין איתו לגרש כו' ש"מ דבלא גט הצריך לתת לה מה שזכר קודם לזה בצאן ברזל וזה דבר בטל הוא דאז לא יש לה זכות אא"כ תפסה כמבואר במרדכי שזכרנו. ורמ"א לא יצא ידי חובת העיון כראוי בזה גם חילוק דמו"ח ז"ל בין מעות לבגדים אינו כל עיקר והדברים ברורים כמו שזכרנו. ופ"ז נראה דאפי' אם הנדוני' ביד שליש מועיל לה במקום דמהני תפיסה דהיינו שלא נותן לה גט וכן ראיתי בתשובת מהר"י ווייל סי' כ' שכתב בטענ' מאיס וז"ל תחילה השבעתיה באומר איסור כו' ולא נתבררו ולא נתלבנו טענתה ע"כ קבלה עליה בפני כחומר כו' לא מחמת שום תרמית כו' רק שאין דעתה יפה עמו ואין דעתה סובלת ועתה דינה כמורד' מאחר שהיא מוזחק' בנדונית' ובכל מה שהכניסה עמה יש להחזיק דהיינו נדוניית' נ' זהובים תקח וכל תכשיטה אשר הכניסה לחופה העומדים בעין אשר נתן לה אביה כו' עכ"ל הרי שבעינן דוקא תפסה בנדוניית' והיינו טעמא מחמ' שלא היה שם גט בעת ההיא והא דנקט שמה שהוא בעין אינו ר"ל דוקא אותן מעות ממש ולא החליפו דזה ודאי אינו אלא בא למעט שאם אין בידה אלא שיש לה חיוב עליו לשלם אותה זה לא זכתה להוציאה ממנו מאחר שלא נתגרשה עדיין ומו"ח ז"ל כתב דהא פשיטא שחייב לשלם אם נגנבו ולא דק כמו שכתבתי לפני זה:
ח
ויכולין ב"ד להשביע פי' אם אין שם טענה מבוררת א"צ שבועה וכן הוא ממשמעות תשובת רש"ל בתשובה סי' ל"ט:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
בית מאיר על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
בית שמואל
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
חלקת מחוקק
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
חכמת שלמה על שולחן ערוך, אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
עזר מקודש על שלחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5