שולחן ערוך, אבן העזר ע״ח: חיוב פדיונה ובו ח סעיפים: – עם 11 מפרשים

א

חיוב פדיונה ובו ח סעיפים:
פדיונה כיצד נשבית חייב לפדותה ואינו יכול לומר לה הרי גיטך וכתובתיך ופדי את עצמך ואפי' אם יאמר איני פודך ולא אטול פירות אין שומעין לו אלא חייב לפדותה:

ב

אין מחייבים את הבעל לפדות את אשתו יותר על דמיה אלא כמו שהיא שוה כשאר השבויות (וי"א דאשתו כגופו דמי ויכול לפדותה בכל אשר לו) טור והרא"ש בשם הרמ"ה הובא בב"י:

ג

היו דמיה יותר על כדי כתובתה ואמר הריני מגרשה וזו כתובתה ותלך ותפדה את עצמה אין שומעין לו אלא כופין אותו ופודה אותה אפי' היו דמיה עד י' בכתובתה ואפי' אין לו אלא כדי פדיונה בד"א בפעם ראשונה אבל אם פדאה ונשבית פעם שנייה ורצה לגרשה מגרשה ונותן לה כתובתה והיא תפדה את עצמה (אבל בלא"ה אינו חייב לפדותה בפעם שניה) (ב"י):

ד

מי שנשבית אשתו והוא במדינת הים ב"ד יורדים לנכסיו ומוכרין בהכרזה ופודין אותה כדרך שהבעל פודה (אם הוא ואשתו בשביה עיין בי"ד סי' רנ"ב):

ה

המדיר את אשתו נדר שהוא חייב בגללו לגרשה וליתן כתובתה ונשבית אחר שהדירה אינו חייב לפדותה שמשעה שהדירה נתחייב לגרשה וליתן לה כתובתה:

ו

כהן שנשבית אשתו אע"פ שנאסרה עליו הואיל ומקודם היתה מותרת לו פודה ומחזירה לבית אביה אפי' היה בעיר אחרת מיטפל לה עד שמחזירה למדינתה ומגרשה ונותן לה כל כתובתה ואם היה בעלה ישראל שהשבויה מותרת לו מחזירה לו לאשה כמו שהיתה ואם רצה אח"כ מגרשה ונותן לה כתובתה (שבויה שנאסרה אף לבעלה ישראל שחוששין שמא נבעלה ברצון כדרך שנתבאר סימן ז' אין בעלה חייב לפדותה (הר"ן פ' נערה ור"י נכ"ג) :

ז

האשה שהיתה אסורה על בעלה מחייבי לאוין ונשבית אינו חייב לפדותה אלא נותן לה כתובתה והיא תפדה את עצמה (ומשלם לה הפירות שאכל מנכסיה) (הר"ן פרק אלמנה ניזונית):

ח

אין חיוב פדיונה עליו אלא בחייו אבל אלמנתו אינה נפדית מנכסיו אפילו נשבית בחייו ולא הספיק לפדותה עד שמת אין היורשים חייבין לפדותה ואפי' היא זקוקה ליבם אלא נפדית משל עצמה או תטול כתובתה ותפדה את עצמה:

א

פודך. כלומר אפילו אם אמר קודם הנשואין איני פודך ואפי' שניהם נתרצו זה לזה לא מהני כי היכא דלא לטמע בין העכו"ם ח"מ ב"ש. פדאה חבירו משלם לו דמי פדיונה ודוק' בכדי דמיה אבל ביותר מכדי דמיה לא. רש"ל בים של שלמה פ"ו דין ט"ו:

ב

הבעל וכו'. ל"ד אלא אפילו אסור לפדות יותר מכדי דמיהם. ומ"ש בהג"ה אשתו כגופו ויוכל לפדות וכו' היינו חייב לפדות מאחר שאין איסור בדבר מחויב הוא לפדות ב"ש. ועיין בי"ד סי' רנ"ב דשם איתא כששניהם בשביה היא קודם לפדות נראה אפילו יותר מכדי דמיה היא קודם ב"ש. ועיין מ"ש הש"ך שם בי"ד סי' רנ"ב ס"ק ד' וס"ק י"א:

ג

לגרשה. דוק' אם קודם שנשבית היה חייב לגרשה. אבל אם יש לו זמן להתיר חייב לפדותה ב"ש:

ד

שהדירה. אבל נשבית ולבסוף הדירה חייב לפדותה דאתי לאערומי ש"ס. וכן אם נדרה היא בעת שהיתה נשבית וקיים הוא לה חייב לפדותה דקי"ל כשהוא מקיים הנדר הוא נותן אצבע בין שיני' ח"מ ב"ש. ונראה לי דדוק' באשת ישראל הדין כן. אבל באשת כהן אם נדרה היא אחר שנשבתה פטור הוא מלפדותה דלאו השביה גורם אלא מחמת הנדר והטעם נראה לי. בשלמ' באשת ישראל אעפ"י שמכח הנדר אינו יוכל לקיים ואותבינך לי לאנתו. אפ"ה חייב לפדותה דהוא נותן אצבע בין שיני' דהו"ל להפר והיה יוכל לקיים התנאי ואותבינך לי לאנתו. אבל באשת כהן אינו יכול לומר דהוא נותן אצבע בין שיניה דה"ל להפר. דלמה להפר הא מיד שנשבתה אסורה היתה לו אף אם לא נדרה היא. א"כ למה הפר לה ומאי איכפת ליה בזה. א"כ הוי כאיסור דבר אחר ופטור מלפדותה. ודבר זה למדתי מפרש"י כתובות דף נ"ב ע"א ד"ה הכא במאי עסקינן וכו' ובישראל פליגי וכו' ע"ש. צריך לדקדק מאי בעי רש"י בזה דכתבו ובישראל פליגי הא אי אמרינן דאיירי בנודרת היא וקיים לה הוא ופליגי אי שנתן הוא אצבע או היא וכו'. אין חילוק בין אשת ישראל או אשת כהן. אלא צריך לומר דהיה קשה לרש"י מה הקשה המקשן ואי דנדרה היא מה לי הדירה ולבסוף נשבית מה לי נשבית ולבסוף הדירה וכו'. הא באשת כהן שפיר יש חילוק. בהדירה ולבסוף נשבית נוכל לומר דהפלוגת' הוא אם נתן הוא אצבע וכו' דה"ל להפר. אבל בנשבית ולבסוף הדירה אינו יוכל לומר דנתן הוא אצבע וכו' דה"ל להפר. דמה אהני ליה דהא כבר נאסרה אותה לו מכח השביה. ומש"ה כתב רש"י ובישראל פליגי וכו'. א"כ דברי מוכרחים ודו"ק:

ה

סי' ז'. כתב הח"מ אשת כהן שזנתה ברצון בשביה צריך לפדותה כיון דאסורה לו מיד כשנשבת ויוכל לקיים התנאי ואהדרינך למדינתך לכן אפילו אם זנתה ברצון חייב לפדותה. והב"ש כתב עליו ולא משמע כן מהסוגי' ע"ש:

ו

שאכל. היינו כשנשבית צריך לשלם הפירות ולא קודם וחייב לשלם כל הסך הפירות ולא בשעת הזול דהא ידע שהוא חייב להוציאה כיון שהיא אסורה לו ט"ז:

ז

לפדותה. ואין היורשים חייבים לשלם הפירות שאכל אביהם דהא אביהם בדין אכל דהיה חייב לפדותה ח"מ ב"ש:

א

משנה כתובות דנ"א ע"א

ב

טור וכתב הב"י שזה פשוט שהרי תקנה זו לטובת' נתקנה

ג

הרמב"ם בפי"ד מה' אישות מבריי' שם דנ"ב ע"ב וכרשב"ג וכסתמא דמתני' גיטין דף מה ע"א וכ"פ הרי"ף שם ופי' דמי' הוא ששמין אותה כשפחה הנמכרת בשוק ולא לפי עושר בעלה ה"ה שם

ד

וכ"פ ג"כ בי"ד סי' רנ"ב

ה

שם מבריי' שם וכת"ק

ו

בשם הרא"ש וכפי' רש"י וכ"נ לדעת הרמב"ם

ז

שם ממימרא דרב חייא בר אבין וכו' כדי לקוברה וה"ה לפדותה כיון שהוא ג"כ מתנאי ב"ד

ח

כדרך כל מכירת ב"ד יתבאר בח"מ סי' ק"ג

ט

שם בבריי' שם דנ"ב ע"א וכרבי יהושע

י

שם במשנה דנ"א ע"א

יא

כתב הב"ח אם מבינים בדברי האשה שאינ' חפיצ' שיפדוה היא אסורה לבעלה וע"ש

יב

פלוגתא דאביי ורבא שם דף נ"ב ע"א ופסק כרבא בידוע שהלכה כמותו לגבי אביי

יג

טור מהא דא"ל רב הכי אמר חביבי וכו' אלא כי הא דתניא וכו' שם

יד

כדמפרש שם בברייתא שאין אני קורא בה ואותבינ' לי לאינתו

טו

מדברי אביו הרא"ש שם ואית ספרים דגרסי הכי בגמ' וכן גיר' הרי"ף

א

נשבית חייב לפדות' בהיותי למורה בק"ק מעזריטש מצאתי בכתבי הציבור אגרת חתים מדיינים מומחים וגאוני' בי דינא דרבא דק"ק פ"פ ד"מ הבא משם אל הרב שהיה מלפני שם כתוב בל' זה ואף אה היתה נשבית בשביל שגנבה אין מחויב כלל הבעל לפדות' כי הדין שנשביתת ח"ל לא קאי רק היכא שנשבית ממילא אבל היכא שנשבית מכח גרמה שלה בשביל שגנבה לא איירי מתניתן ואף שגדולי ישראל המה והחליטו הדברים מ"מ לע"ד צ"ע רב ואם דימוהו להנאמר בהח"מ ס"ס קך"ח לבי לא כן ידמה אחרי שהכא הטעם שלא תטמא בין הגוים מה"ת לחלק משא"כ בדינ' דחה"מ ותו אטו אם אכלה בפשיעתה דברים המזיקים לתאותה עד שחלתה נמי נימא אי הבעל חייב ברפואתה ותו מסתמא דעת חכמים בתקנה זו מפני שאשה כל שיש להן של הבעל העמידו הבעל בחיוב הזה במקום הצבור שלא תהא מוטלת על הצבור ומהראוי שכל מקום שפנוי' מוטלת על הצבור אשה שיש לה בעל הוא במקומן וע' י"ד סי' רנ"ב סעיף ו' אלא שבפעם ב' חסו על הבעל שלא יעני ופרקו העול מעליו על הצבור אבל בפעם א' צ"ע לחלק ואפי' אם יאמר כ' הח"מ כלומר אפילו אומר כן בתחילת הנשואין ר"ל ל"מ אחר הנשואין שכבר אכל פירות דלא מצי אומר אלא אפילו בתחילת הנשואין נמי לא ומטעם דפדיונה עיקר ולעיל נתבאר שגם לה אין שומעין והטעם אף דעיקר לטובתה כ' הר"ן פ' נ"ש כדי שתהא לו לשמשו ולפ"ז אם שניהם מרוצים ודאי דמועיל וכן משמע מהר"ן והגהות רמ"א סי' ס"ט סעיף ה' שמשוה קבורה וירושה לפירו' ופדיון וכמו דקבורה דוקא אחד מהן אין יכול הא שניהם רוצים מועיל כן בפדיון ופירות אך התו' פ' חזקת דף מ"ט יהבו הטעם כדי שלא תטמע וי"ל דמש"ה בטלו חכמים כח מחילתה בחיוב פדיונה וישאר שעבודה כבתחילה וא"כ אפי' שניהם רוצים לא מהני וי"ל נמי כדי שלא תטמע עבדו חכמים אכילות פירות דבעל לעיקר כפדיון דידה וכמו שהוא א"י לפטור מפדיון בעל כרחה כן היא א"י לומר איני נפדית ואיני נותן פירות בעל כרחו אבל אם שניהם רוצים מועיל וכן מסתבר שלא לעשות פלוגתא לדינא וכן משמע מתו' פ' נ"ש דף מ"ז ע"ב שכתבו עוד ב' טעמים ולתרווייהו אם ב' מרוצים מהני ומשמע דה"ה אף לטעם זה ולהכי כ' הח"מ ונראה וכו' הב"ד מוחים בהם וכ"ז אחר נשואין אבל בעודה ארוסה מה בכך שעיקרה לטובתה אם היא אינו רוצה לכנוס בהשעבוד ומ"ש משאר וכסות שודאי לטובתה ומ"מ ק"ל כל תנאי שבממון קיים ואי שלא תטמע ז"א ל"מ לפי' השני הנ"ל דאפילו אחר נשואין אם שניהם רוצים דמועיל דפשיטא דק"נ דיכול להתנות אלא אפילו לפי' הראשון דהתקנה שלא יועיל מחילתה היינו אחר נשואין שזכתה י"ל שהפקיעו חכמים כח מחילתה משום שלא תטמע אבל ק"נ שהוא מתנה מי ימחה בידו וכי משום שלא תטמע יש להכריח מי שאינו משועבד להתחייב ואי שלא תטמע תשאר כקודם נשואין וכ"י יהיו חייבים לפדותה וכן מבואר בהרמ' פ' י"ב מה"א אחר שהעתיק העשרה חיובי הבעל ואחד מהן פדיונה כ' התנה שלא יתחייב באחד מהדברים וכו' הרי תנאו קיים וכן הוא בש"ע סי' ס"ט אלא שבט"ז ריש סי' פ"ה כ' אין שומעין לו כדי שלא תתערב (וזה א"צ שבזה הטעם פשוט דפדיונה עיקר) ומש"ה אין מועיל אפילו אומר כן בעודה ארוסה וכן כ' הכא הב"ש אפילו אמר קודם הנשואין וכו' כמ"ש בתו' וש"פ ויראה דזה גרם להם הב"י ז"ל ריש סי' פ"ה שמביא הרשב"ם דס"ל דבעודה ארוסה יכול להתנות ושהתו' דחו דבריו והסמוך הה"מ לדעתם ע"ז סמך הב"ש לכתוב כמ"ש התו' וש"פ וכל מעיין בתו' יראה דלא פליגו כלל בעיקר הדין אם יועיל תנאו בעודה ארוסה אלא משמעות פירושו שפירות עיקר והוכיחו מהירושלמי שפדיונה עיקר וכדי שלא תאמר א"כ תהא הברירה בידה כמו במזונות כתבו דזה נמי לא כדי שלא תטמע וכ"ז אחר נשואין אבל בעיקר הדין בעודה ארוסה ודאי מודים אף א"נ אם שניהם רוצים תליא בפרושיה הנ"ל ומאור עינינו הב"י ז"ל אף שלפ"ר הבין מתו' דפליגו לדינא מ"מ בהש"ע חזר בו וסתם אות באות בהטור ולא יותר דאין כל אחד יוכל לומר ומשמע אפי' אחר נשואין אם שניהם רוצים מועיל וכן הבין הח"מ והוא ברור:

ב

אין מחייבין ע' ח"מ מקשה על הרמ' שנקיט טעם משום דמגרבי אסור נמי הוא וכן הקשה הלח"מ והעלה דין שאינו לפע"ד ודברי הב"ש ג"כ אינו מספיקן והנלע"ד דודאי מסכים בזה עם הרי"ף דהאיבעי' בגיטן נפשט מדרשב"ג בכתו' כדכ' הר"ן בשטת הראשונים אלא דבת"ק מסופק אם כהרי"ף דחולק עם רשב"ג בהדין דאין פודין וא"כ הלכה כרשב"ג דסתם מתני' כותי' ואז באמת אף באשתו אסור או כהתו' דהת"ק מודה דא"פ וכו' אלא סובר אשתו כגופו ולכן אף מחויב אפילו ביותר וא"כ הל' כת"ק ומכח ספק פסק דאין מחייבין וגם דרשאי כדין ספק דרבנן ולקולא ומספק נמי אין מוציאין ובהלכות מתנות עניים פסק כהוגן דבין כך ובין כך הלכה דא"פ מטעם דלא ליגרבי:

ג

המדיר כו' זה הוא ל' הרמ' שפו' כר"י דאזלינן בתר בסוף ומסביר דע' הר"י שלא יהא נגד הסברה שהרי הוא גרם שלא יוכל לקיים ואותבינך לא נתתי' וכ' שדומה מפני שנתחייב לגרש כאלו גורש ונשבית דנמי פטור אף שאכל פירותיה וגרם הגרושין אף זה מההוא טעמא פטור ומינה דפטור נמי מלהחזיר מה שאכל וכן נראה מל' דר"י נותן לה כתו' ואין פודין משמע דאין נותן כ"א הכתו' וק"ק לפ"ז מה נסתפק ר' נתן בדעת ר"י אם אפילו בנשבית ואח"כ מדירה נמי מה"ת יהא עדיף ממגרש ממש דאם נשבית אינו פועל בגרושין ויש לדחוק:

ד

הג"ה שבוי' שנאסרה וכו' כדרך שנתבאר סימן ז' ל' זה משמע דאף הנאמר שם בנשבית מחמת נפשות להאוסרים לישראל אינו מחויב לפדותה ולע"ד צ"ע לא מיבעי' לפי' הר"ן דאיירי באופן אלו היתה צוחה היה לה מציל דפשיטא דאין ראיה מדינא דר"נ לשם דבשלמא הכא דראינו שנבעלה ברצון שפיר איסור דבר אחר גרם דהשבי' לולא רצונה לא היה אוסרה וכן מבואר בהר"ן שכ' והכי דאמרן דאינו כשבוית אין הבעל ח"ל ואע"ג דאיסור שבי' גרם מ"מ אין השבי' גרם אלא מפני שנבעלה ברצון משא"כ בסי' ס' דמיד שנשבת מחמת נפשות אסרינן מספק י"ל דחשוב איסור שבי' גרם והיא ככהנ' ואפילו לפירש"י שמשמע דלא איירי בהיה לה מציל אלא דהחילוק שבשבוי' בן נצר דנינן ביאתה מן הסתם לרצון שפיר די"ל כיון דעכ"פ איירי בידועה שנבעל' כמבואר בב"ח והבעילה חשבינן לרצון שייך סברת הר"ן דחשוב מד"א גרם דהא כל איסורה בידוע בא מחמת רצונה ולהכי פסק רבינו ירוחם דאינה נפדית אבל בנשבית מ"נ דמיד שנשבית מס' אסורה י"ל דמקרי איסור שבי' גרם אף דעיקר האיסור מחשש רצון ואף אם נדחק דמ"מ הואיל והספק נובע מן הרצון חשוב איסור ד"א מספק ופטור יראה לע"ד דאיפכא מסתברא דאם היא טוענ' ברי לא נבעלתי ומ"מ אסרינן אותה אעפ"כ לחיוב פדיון חשוב הוא כנתחייבתי וא"י אם פרעתי דהא בתנאי ב"ד חייב וספק אם נבעלה ברצון ונפטר וחייב כדקי"ל סי' קע"ח סעיף ט"ו וצ"ע:

ה

ואפילו היא זקוקה ליבם כ' ב"ש ונראה כו' ש"מ התנאי לא תקנו ביבם לא היה צריך לכתוב דאין חלוק בין אשת כהן בל' ונראה דוודאי מוכח הכי מכל הראשונים בהסוגיא דהחולץ בשומרת יבם שמתה שהוצרכו לדחוק בקושית הגמ' א"ה אדמפלגי לאחר מיתה ליפלגו בחייה ולפירו' וע"ש בעל המלחמות והר"ן בכתו' ואלו בא"כ חייב לק"מ אמנם מה שכ' ש"מ התנאי לא תקנו ביבם א"י מה יאמר באלמנה שאינה נפדית נמי מדלא קרינן ואותבינך א"ו הפשוט דאף בא"כ כיון דמת לא קרינן גבי' ואותבינך דמשמע דוקא כ"ז שחי חל השעבוד על גופו ולאפוקי כשמת נתבטל השעבוד:

א

ואפי' אם יאמר איני פודך וכו'. כלומר אפי' אם אמר קודם הנישואין איני פודך ואפי' שניהם נתרצו לזה ל"מ כי היכא דלא לטמע בין העכו"ם כמ"ש בתוס' ושאר פוסקים:

ב

אין מחייבי'. היינו דעת הרי"ף והרמב"ם דפסקו כרשב"ג דאין פודין את השבוי' יותר מכדי דמיהם לפ"ז אסור לפדותה יותר מכדי דמיהם והא דכתב בלשון אין מחייבים משום דאתי לאשמעי' בכדי דמיה חייב לפדות וכן מ"ש בהג"ה אשתו כגופו יכול לפדות היינו חייב לפדות כי מאחר דאין איסור בדבר מחויב הוא לפדות ועיין בי"ד סי' רנ"ב שם איתא כששניהם בשביה היא קודם לפדות נראה אפילו יותר מכדי דמיה היא קודם אף על גב יותר מכדי דמיה אין היתר לפדות אלא הואיל היא כגופו והוא גם כן בשביה מ"מ הואיל שמוטל עליו לפדות' חייב אפי' יותר מכדי דמיה:

ג

אפי' היו דמיה עד י' בכתובתה. כן הוא לכל הפוסקים אלא בש"ג פסק כרשב"ג וכדי דמיה היינו כפי שראוי' למכור בשוק לשפחה:

ד

אבל בלאו הכי. כ"כ הב"י לדעת הרמב"ם ויותר מסתבר לרמב"ם אם אינו רוצה לגרש חייב לפדותה אפי' בפעם השני וכ"כ בדרישה וב"ח, מיהו הפסק של הרב בהג"ה שפיר משום רש"י והרא"ש ס"ל דאינו חייב לפדותה בפעם שני:

ה

המדיר את אשתו וכו'. אפי' אשת כהן דיכול לקיים התנאי ואהדרינן למדינתך מ"מ אינו חייב לפדותה כיון דאסורה לו מחמת דבר אחר ולא מחמת השבי' כמ"ש בסמוך ודוקא דנשבית אחר שהדירה אבל אם היה מדיר אותה אחר שנשבית חייב לפדותה דאתי לאערומי ש"ס וכן אם נדרה היא בעת שהיתה בשביה וקיים הוא לה חייב לפדות' דקי"ל כשהוא מקיים הנדר הוא נותן אצבע בין שיניה כמ"ש בסי' ע"ד לכן חייב לפדותה כן נראה פשוט וכ"כ ב"ח ולא כש"ג:

ו

שהוא חייב בגללו לגרשה. יש לדייק מלשון הרמב"ם דוקא אם קודם שנשבית היה חייב לגרשה אבל אם יש לו זמן להתיר חייב לפדותה:

ז

כדרך שנתבאר בסי' ז'. הנה בסוגיא זו דף נ"א מבואר לרש"י כשנשבית ביד השר דהיא סבורה שישא אותה לאשה אז היא אסורה לבעלה כי נבעלת לו ברצון אז אינו חייב לפדותה וכ' ב"ח היינו דוקא כשידוע דנבעלה לו אבל אם א"י אמרי' דלא בא עליה אלא אמרינן דשבה אותה כדי למוכרה או כדי לפדותה דרובן הכי עבדי, מיהו אף על גב דהוא כתב דין זה בפשיטות צ"ע למעשה אם תלינן לקולא דהא בסי' זה מבואר דחיישינן שמא נבעלה והר"ן ס"ל כל שאין לה מציל אפילו אם נשבית להשר מותר' לבעלה דאפילו אם בא עליה היא נבעלה באונס אלא היכא דאפשר לה לצווח ולא צוחה אז רגלים לדבר דהיא מרוצה אבל במקום דאין לה מציל מה היה לה לצווח ורי"ו הביא שני דיעות הללו ולא הכריע ביניהם וב"ח פסק כהר"ן וצ"ע וכ' ב"ח היכא דאיכא שני עדים דשבאי לקח אותה לאשה והבינו מדברי האש' שאינ' חפיצה שיפדו אות' אז בודאי נבעלת לו ברצון ואסורה לבעלה ואין חייב לפדות' ומותר לישא אשה אחרת וא"צ לזכות לה גט וא"צ ליחד לה הכתובה מיהו במקום דנוהגים ליבם צריך לזכות לה גט מטעם שכתב בד"מ סימן א' וכ' בח"מ אשת כהן שזנתה ברצון בשביה צריך לפדותה כיון דאסור' לו מיד כשנשבית ויכול לקיים התנאי ואהדרינך למדינתך לכן אפי' אם זנתה ברצון חייב לפדותה, ולא משמע כן מהסוגי' דהא רבי נתן מבעיא ליה במדיר אותה אחר שנשבית אי הוה לרבי יהושע כאיסור ד"א ואין חייב לפדותה וסומכוס השיב לו אם מדיר אותה חייב לפדותה משום דחיישי' לערמה א"כ אם זנתה אחר שהיתה בשביה עדיין הספק במקומו אי הוי כאיסור דבר אחר כיון שנולד אחר השביה כי זנות ברצון לא אתיא משביה ולאו השבי' גורם זאת כמ"ש הר"ן אלא איסור דבר אחר הוא ורש"י פי' בבעיא דרב נתן בנשבית וסוף הדירה אי הוי כאיסור ד"א אף על גב דא"ל דלא הדירה אלא כדי שלא לפדותה וכו' מכלל שאר איסור הבא אחר השבי' הוי איסור ד"א אלא במדיר הספק משום חשש ערמה וסמכוס השיב לו ג"כ הטעם משום ערמה ומעיקרא ס"ד דפליגו באשת כהן דיכול לקיים התנאי ואהדרינך למדינתך ומ"מ אי לאו משום ערמה הוי איסור ד"א כשמדיר אחר השביה:

ח

על בעלה מחייבי לאוין. אפי' אלמנה לכ"ג וגרושה לכהן הדיוט דיכול לקיים התנאי ואהדרינך למדינתך אפ"ה אינו חייב לפדותה כיון שאיסור ד"א גרם ש"ס:

ט

ומשלם לה הפירות. היינו כשנשבית צריך לשלם הפירות ולא קודם כ"כ תוס' ביבמות דף פ"ה ובכתובות ועיין סי' קי"ו וחייב לשלם כל הסך הפירות ולא כשעת הזול דהא ידע שהוא חייב להוציא' כיון שהיא אסורה לו ט"ז:

י

אין היורשים חייבים לפדות'. כ' בח"מ מ"מ היורשים אינם חייבים לשלם הפירות שאכל אביהם דהא אביהם כדין אכל דהיה חייב לפדותה:

יא

ואפי' היתה זקוקה ליבם. ויבם אוכל פירות מנכסי' שנפלו תחת הבעל ואינו חייב לפדותה דלא קרינן ביה ואותבינך לאנתו כ"כ הרא"ש, ונראה מדלא מצינו חלוק בזה בין אשת כהן לאשת ישראל ש"מ התנאי לא תקנו ביבם לכן אפי' באשת כהן דיכול לקיים התנאי פטור לפדותה:

א

וא"ל כו'. שם במתני' :

ב

ואפי' אם כו'. ירושלמי שם בעל שאמר א"א לא לאכול ולא לפרוק אין שומעין לו והביאו תוס' בב"ב מ"ט ב' בד"ה יכולה כו'. ע"ש וע"ל סי' ס"ט ס"ה בהג"ה :

ג

וי"א כו'. כת"ק שם ועתוס' שם ד"ה והיו כו' ובגטין מ"ה א' ד"ה דלא כו'

ד

ויוכל כו'. וחייב לפדותה בכל אשר לו וכ"ה בטור:

ה

היו דמיה כו'. כת"ק ואף לגירס' הרי"ף והרא"ש וש"פ דגרסי דברי ר' הלכה כרבי דסתם מתני' כוותיה נשבית חייב לפדותה מ' ככ"ע. הרא"ש שם:

ו

אבל בלא"ה כו'. עתו"ס שם ד"ה רצה כו' וכן הסכים הרא"ש שם לפירש"י:

ז

מי כו'. כמו קבורת' שם מ"ח א' ועבה"ג:

ח

אחר שהדירה כו'. שם בגמ' ונראין כו':

ט

שבויה שנאסרה כו'. אע"ג דאמרי' שם כל שאיסור שבויה כו' כאן השביה עצמה גורמת אלא מפני שנבעלת ברצון וכן תניא בתוספתא נשבית אינו חייב לפדותה בד"א בשבוית מלנות אבל בשבויית לסטין פודה והוא מש"ש נ"א ב' והתניא איפכא כו'. ר"נ:

י

ומשלם לה כו'. עתו"ס שם ד"ה ממזרת כו' וביבמות פ"ה ד"ה אלמנה כו':

יא

ואפי' כו'. כ"ה גי' הרי"ף וש"פ ואין היבמין חייבים לפדותה וע"ל סי' קס"ה ס"ו. וכ"ה בתוספתא וירושלמי שם:

א

ואפילו אם יאמר איני פודך וכו'. כלו' אפי' אומר כן בתחלת הנשואין ולעיל סי' ס"ט סעיף ה' נתבאר שגם לה אין שומעים ונר' דאף אם שנים מסכימין לזה דב"ד מוחין בהם כדי שלא תטמע בין הכותים:

ב

אין מחייבין הבעל וכו'. משמע הא אם רצה לפדות' אין מוחין בידו וא"כ היה לו לכתוב די"א דמחויב לפדותה בכל מה שיוכל אך באמת קשה למה כ' אין מחייבין הבעל הא לבעל דעה זו דפסק כרשב"ג כתובות דף נ"ב ע"ב אסור לפדותה מפני תיקון העולם יותר מכדי דמיה לרשב"ג דס"ל הכי שם ובפרט למה שפסק הרמב"ם כמ"ד בגיטין סוף השולח דס"ל דלא ליגרשו ולייתי טפי ע"כ אין פודין יותר מכדי דמיה וע' בי"ד סי' רנ"ב:

ג

ואפי' אין לו אלא כדי פדיונה. בי"ד סי' רנ"ב מבואר דאף אם גם הוא שבוי אשתו קודמת לו אם לא במקום שרגילין במשכב זכור וע' בהגהות מרדכי דכתובות:

ד

ורצה לגרשה מגרשה. יש לדקדק מאי אתא לאשמועינן וכי עד השת' לא ידעינן שהרשות ביד האיש לגרש אשתו ומהי תיתי שלא יתן לה כתוב' כשיגרשנ' ע"כ היה נ' דדעת הרמב"ם דאף שאין כופין אותו לפדותה פעם שנית מ"מ תוכל לו' לו או תפדני או תגרשני ותתן לי כתובתי ואחד משתים צריך לקיים לה אבל הב"י לא כ' כך וכ"כ הר' מהרמ"ה בהג"ה, ולי נר' כמו שכתבתי וכן ראיתי אחר כך בב"ח:

ה

יורדין לנכסיו ומוכרין בהכרזה. ואף על גב דקי"ל כל רגע שמאחר לפדות השבויה כאלו שופך דמים כמבואר בי"ד סי' רנ"ב אפ"ה מוכרין בהכרזה דלא מיעטו בגמ' מן הכרזה רק שלשה דברים כרגא מזוני וקבורה ומ"מ קשה למה יגרע מצוה רבה כזו מג' דברים הנ"ל:

ו

ונשבית אחר שהדירה. אבל נשבית ולבסוף הדירה אתי לאערומי (להדירה כדי להפטר מן הפדיון כדאית' בגמר' כתובות דף נ"ב ע"א) ואפי' נדרה היא אחר שנשבית וקיים הוא לה כיון דקי"ל הוא נתן אצבע בין שיניה ג"כ שייך ערמה וכן הוא בב"ח:

ז

מחזירה לו לאשה וכו' ואם רצה אחר כך וכו'. נראה דקמ"ל דלא תימ' הואיל ורוצה לגרשה א"צ לטפל בה רק שולח לה הגט וכתוב' למקו' שנשבית קמ"ל דצריך להחזיר' עכ"פ לביתו דלא גרע' אשת ישראל מאש' כהן דצריך להחזירה למדינתה:

ח

כדרך שנתבאר סי' ז'. לעיל אמרי' בסי"א בהג"ה בנחבשה ע"י נפשות די"א דאסורה אפילו לבעלה ישראל וכן אמרו בגמ' כתובות דף נ"א ע"ב דגניבי לסטים אינם כשביות ומוקי לה בבן נצר [פרש"י לסטים היה ולכד עיירות ומלך עליהם ונעשה ראש ליסטים ובדידיה תנן שבויי מלכות אינן כשבויות ואסורו' לבעליהן דסברה מינסב קא נסיב לה ונבעלה ברצון] וכן אמרו שם גבי נשי דגנבא גנב שבקינהו גנבי ללכת לבעליהן ואינון אזלן מנפשייהו אל הגנבים ודאי אסורין ומאחר שאין יכול לקיים בה ואותבינך לי לאנתו אין חייב לפדותה ונ' דוק' אשת ישראל אבל אשת כהן שזינתה ברצון אחר שנשבית מאחר שכבר נאסרה עליו בשעת שביה ויכול לקיים בה תנאי כתובה ואהדרינך למדינתך חייב לפדותה:

ט

אסורה על בעלה מחייבי לאוין. כלו' אפילו אלמנה לכ"ג גרושה לכהן הדיוט שיכול לקיים בה תנאי כתובה אהדרינך למדינתך אפ"ה אינו חייב לפדותה שאין איסור שביה גורם לה:

י

ומשלם לה הפירות שאכל. בתו' בכתובות דף נ"ב ע"א בד"ה ממזרת ונתינה לישראל כתבו ואותן פירות עצמן לא ישלם הבעל אא"כ נשבית ע"ש וע' לקמן סי' קט"ז והחילוק שבין הכיר בה או לא הכיר בה ומה שנחלקו רש"י והתוס' בהכיר בה ודעת הרמב"ם כדעת רש"י:

יא

אין היורשים חייבים לפדותה. שאין אני קורא בה ואותבינך לי לאנתו ונראה שאין היורשין צריכין להחזיר הפירות שאכל הבעל דמזל רע שלה הוא כשמת הבעל קודם שפדאה והוא כדין אכל אבל היורשים אין להם פירות מאחר שאין חייבים לפדותה וכן הוא בסי' צ"ה:

יב

ואפילו היתה זקוקה ליבם. וכתב הרא"ש נכסים שנפלו לה כשהי' תחתיו דבעל אוכל יבם פירות לרבא וכו' ומיהו לא חייב בפרקונה כ"ז שלא כנסה דלא קרינן ביה ואותבינך לי לאנתו וע' לקמן סי' ק"ס:

א

סעיף א' פדיונה כיצד נשבית חייב לפדותה נ"ב עיין בח"מ ס"ק ח' והב"ש השיג עליו דבש"ס משמע להיפוך ולפענ"ד יש לחלק בין נשבית מחמת נפשות שאם נבעלה ברצון מוקמינן לה אחזקת כשרות ומסתמא לא נתרצית רק מחמת יראה שלא יהרגוהו ואז השביה גורם לה שתתרצה דאי לאו השביה בודאי לא נתרצה לבעול באיסור ע"כ באשת כהן קרינן בה ואהדרינ' למדינתך וחייב לפדותה כי השביה גרם לה אבל בנשבית מחמת ממון ונתרצה אז אין השביה גרם לה כלל שנתרצה ולא היתה מוכרחת מחמת השביה לזה ע"כ שפיר הוי חיסור דבר אחר גרם לה ואין חייב גם באשת כהן לפדותה ולפי"ז לק"מ על הח"מ דבש"ס דמשמע באיסור דבר אחר אין חייב מיירי בנשבית מחמת ממון והח"מ קאי על מה שהתחיל בתחילת הסעיף קטן שפירש דברי הרמ"א שמיירי בנשבית ע"י נפשות שאז י"א שאסורה לישראל ע"כ אינו חייב לפדותה ומשמע במכש"כ כשידוע שנבעלה ברצון שאינו חייב לפדותה ע"ז כתב דהיינו דוקא באשת ישראל שלא קרינן בה ואותביניך לי לאנתו אבל באשת כהן שקרינן בה ואהדרינך חייב לפדותה שהשביה גרם לה הרצון שבלא"ה לא נתרצה ולק"מ על הח"מ מהש"ס כן נראה בעיני ודוק:

א

נשבית חייב לפדותה. עיין בס' בית מאיר שכ' שראה אגרת חתום מב"ד גאוני ק"ק פ"פ דמיין שכתבו דדוקא אם נשבית ממילא אבל אם נשבית בשביל שגנבה אין מחויב כלל הבעל לפדות' כו' והוא ז"ל חולק ודעתו דאפי' נשביתמכח גרמא שלה בשביל שגנבה מ"מ חייב לפדותה וכן גבי רפואתה אף אם אכלה בפשיעת' דברים המזיקים לתאוות' עד שחלתה מ"מ חייב ברפואת' ע"ש. ותימה שלא זכר דברי השיטה מקובצת כתובות נ"א שכתב בהדי' בשם הריטב"א ז"ל דהא דקתני לקתה חייב לרפאותה להכי נקט לקתה ולא קתני חלתה לאשמועי' דאם חלתה בפשיעת' אינו חייב לרפואת' ע"ש. גם בתשו' מעיל צדקה סי' ט"ו מבואר שלא כדברי הב"מ הנ"ל ושם נשאל בנידון ראובן שנשא אלמנת שמעון וקרה מקרה שגנב א' הודה שגנב זה שלשים שנה נחושת ומכר לאשה הנ"ל והוא זמן היותה תחת שמעון בעלה הראשון והיתה אז נו"נ בתוך הבית והנה היא כליאה בבית האסורים וההכרח להצלות נפשה להוציא הוצאות מרובות וקנסות להשררה וטען ראובן אחרי שזה נעשה בבית בעלה הא' שהתעסק' בעסק זה לטובתו א"כ מוטל על נכסי בעלה הראשון להוציא' מבית כלא ועוד טען שאין החיוב עליו לפדותה כיון שלא בא השביה באונס רק שגרמה לעצמה וגם כי עשתה קודם שנשאה כו' והשיב לענין טענה הא' לחייב יורשי בעלה הראשון אין בטענתו ממש לא מבעיא מדין פדיה ודאי פטורים היורשים דחיוב פדיה אינו אלא על הבעל עצמו (כדלקמן ס"ח) אלא גם מדין שותף ומתעסק ג"כ פטורים ואע"ג שכ' הרמ"א בח"מ סי' קע"ו סי"ב בשותף שקנה גניב' וחלק עם חבירו ובא אח"כ עלילה ההפסד לאמצע מאחר שנתרצ' למעשיו כו' הנה בנ"ד מסתמא לא נתרצה הבעל למעשיה מה שקנת' מן הגנב אף שלקח מה שהרויח זהו קנין ממילא דמה שקנתה אשה קנה בעלה ואין זה דומה כלל לשותף שלקח חלק בגניב'. ואף אם היא תאמר שבעלה נתרצה וידע שלקח' מן הגנב היא אינה נאמנת בזה נגד היורשין להוציא מידן ואפי' שבוע' אינם צריכים ואם תאמר שהעליל' הי' שקר שלא לקחה מעולם או שלא ידעה שהדברים ההם גנובין מכ"ש שפטורים היורשין ואפי' שותפין בעלמא פטורים בכה"ג לאחר שחלקו כמבואר בח"מ שם אכן אם טוענת ברי נגד היורשי' שגם הם בעצמם יודעים שבעל' הי' מרוצ' למעשיה ליקח מן הגנב היו מחוייבים שבוע' לפי דעת רמ"א הנ"ל אך דינו של הרמ"א בזה צע"ג כו' (עמ"ש בפ"ת לח"מ שם) אמנם טענה הב' של ראובן בעלה השני לפטור עצמו מחיוב פרקונה הואיל והיא גרמה לעצמ' הדין עמו דלא תיקנו חז"ל דהבעל חייב לפדות' אלא אם נשבית באונס כסתם שביה אבל לא אם פשעה בנפש' דאל"כ כל אחת שיהי' לה כעס עם בעל' תפיל עצמה לגייסות ומחייבת בעל' בכל יום כמו שחששו חז"ל בעבד בקדושין ט"ו ע"ב כו' וא"כ אם אמת הדבר שקנתה בפשיע' פטור בעל' מלפדות' מחמת חיוב פורקנ' וא"כ לא מבעיא אם לא ידע בעל' השני בשעה שנשא' שקנת' מן הגנב ושיש עלי' עלילות דברים דפשיטא דפטור כו' אלא אפי' ידע הבעל מזה קודם שנשא' לא אמרי' דה"ל להתנות כיון אונסא דלא שכיח' דלא אסיק אדעתי' שיבא לידי גילוי אחרי שנשתקע כמו שלשים שנה כו' ולכן בנ"ד פשיטא עד כדי כתובתה שהוציא עליה גובה מכתובת' דהיינו בעת שתבא לגבות כתוב' יכול לנכות לה כל מה שהוציא עליה ואף אם תטעון שהעלילה הי' שקר והיא בכלל נשבית באונס מ"מ אינה יכולה להוציא ממנו פדיונ' שהוא כנגד דמי כתובת' שבידו ולא דמי למ"ש בח"מ סי' ע"ה ס"ט בטוען א"י אם פרעתיך דחייב דש"ה שבא הספק קודם שהוציא עלי' ואנחנו מחייבים אותו להוציא ע"ש כתובת' כו' ואמנם אם יעלו ההוצאות יותר מכדי כל כתובת' אם רשאים להטיל על הצבור או לפחות שיתחייבו בנים עם הבעל ויושם ביניהם נ"ל דפשיטא דהצבור נקראים מוחזקים נגדם וכיון שעכ"פ מחוייבים לפדותה והיא בכלל לא תעמוד על דם רעיך יכולים לומר להם אתם מחוייבים בפדיון זה עכ"פ ודמיא להא דאמרי' (ב"ב כ"ד ע"ב) ספק אם האילן קודם יקוץ ואינו משתלם וגם למה דאמרינן ביבמות ל"ז כו' ואפי' אם תאמר היא ברי שפשעה בענין שיפטור בעלה מלפדותה מ"מ יכולים לו' קנוניא עשו על הצבור מיהו בניה וקרוביה שהם כיחודים לגביה רשאי הבעל לטעון עמהם קודם שיוצי' עליה ומן הראוי מה שיוציא יותר מסך כתובתה להעריך ביניהם כפי ראות עיני ב"ד עכ"ד עש"ה:

ב

אחר שהדיר'. עבה"ט מ"ש ונראה לי דדוקא באשת ישראל כו' עד ודבר זה למדתי מפירש"י כתובות כו' ועיין בס' ישועות יעקב סק"ב שהשיג עליו:

א

סי' ע"ח ס"א חייב לפדותה. נ"ב אם היא ע"י פשיעתה שקנתה גניבות. ע' תשו' מעיל צדקה סי' ט"ו:

א

וי"א דאשתו כו' פלוגתא זו איתא באשר"י פרק נערה בב"י מביאה וז"ל ומשמע כל שבוין יש איסור יותר מדמיהן ואפי' אשתו נמי פסק הרמ"ה כת"ק דהלכה כרבים ומתניתי' דגיטין איירי בשאר שבוין אבל אשתו כגופו דמי וכמו שאדם יוכל לפדות עצמו בכל ממונו וקשה על רמ"א שכתב ויוכל לפדותה כו' ומשמע דעכ"פ ליכא חיובא וי"ל דה"ק כיון שיש לו רשות ממילא נכנס בכלל חיוב איירי בשאר שבוין אבל אשתו כגופו דמי וכמו שאדם יוכל לפדות עצמו בכל ממונו וקשה על רמ"א שכתב ויוכל לפדותה כו' ומשמע דעכ"פ ליכא חיובא וי"ל דה"ק כיון שיש לו רשות ממילא נכנס בכלל חיוב דתנאי כתובה דחייב לפדותה וע"כ צ"ל כן דאלת"ה מאי וי"א הא אין כאן פלוגתא הא דיעה ראשונה לא אמרה אלא שאין מחייבין ומודה לי"א דיש רשות אלא כדפרישי':

ב

שחוששין שמא נבעלה כו' בתשובה סי' י"ב כתבתי בהוכחות וראיות שאם השבאי נשאה לאשה נאסרה על בעלה ואע"פ שתחילה בשעת הנשואין היה לה אונס ע"כ אין עליו חיוב לפדותה:

ג

ומשלם ליה הפירות שאכל לכאורה היה נראה שמשלם דמי הפירו' בזול ככל שאוכל דבר שהיה סבור שלא יצטרך לשלם כההוא דהגוזל קמא שהניח להם אביהם פרה שאולה והבנים טבחו ואכלוה דמשלמים דמי הבשר בזול אבל באמת אין זה שייך כאן דהא ידע שהוא חייב להוציא כיון שהיא אסורה עליו באיסור לאוין בעמוד והוציא קאי: