שולחן ערוך, אבן העזר ע״ו: חיוב עונה ובו יג סעיפים: – עם 11 מפרשים

א

חיוב עונה ובו יג סעיפים:
עונתה כיצד כל איש חייב בעונה כפי כחו וכפי מלאכתו והטיילים עונתם בכל לילה:

ב

הפועלים אם היתה מלאכתם בעיר פעמים בשבת ואם היתה מלאכתם בעיר אחרת פעם א' בשבת (וי"א דאם אינן לנין כל לילה בביתם עונתן לח' ימים) (טור ותו' בשם ר"י בר ברוך) החמרים פעם א' בשבת הגמלים א' לשלשים יום המלחים א' לששה חדשים ת"ח עונתן פעם א' בשבת ודרך ת"ח לשמש מטתן מלילי שבת ללילי שבת:

ג

בד"א במי שגופו בריא ויכול לקיים העונה הקצובה לו אבל מי שאינו בריא אינו חייב אלא לפי מה שאומדין אותו שיכול לקיים:

ד

כל אדם חייב לפקוד את אשתו בליל טבילתה ובשעה שהוא יוצא לדרך:

ה

יש לאשה לעכב על בעלה שלא יצא לסחורה אלא למקום קרוב שלא ימנע מעונתה ולא יצא אלא ברשותה (ואפילו אם נותנת לו רשות אין לו להתאחר אלא חדש בחוץ וחדש בביתו) (טור והרא"ש) וכן יש לה למונעו לצאת ממלאכה שעונתה קרובה למלאכה שעונתה רחוקה כגון חמר שבקש להעשות גמל או גמל להעשות מלח ות"ח יוצאין לת"ת שלא ברשות נשותיהם ב' וג' שנים וכן טייל שנעשה ת"ח אין אשתו יכולה לעכב ואם נותנת לו רשות ת"ח יכול לילך בכל מה שתתן לו רשות (טור בשם הראב"ד):

ו

האשה שהרשית את בעלה אחר שנשאת שימנע עונתה ה"ז מותר בד"א שקיים מצות פריה ורביה אבל אם לא קיים חייב לבעול בכל עונה עד שיקיים:

ז

נושא אדם כמה נשים אפי' מאה בין בבת אחת בין בזו אחר זו ואין אשתו יכולה לעכב והיא שיהי' יכול ליתן שאר כסות ועונה כראוי לכל אחת ואחת ואינו יכול לכוף אותן לדור בחצר אחד אלא כל אחת לעצמה וכמה היא עונתן לפי מנין כיצד פועל שהיו לו ב' נשים יש לזו עונה אחת בשבת ויש לזו עונה אחת בשבת היה לו ד' נשים נמצא עונות כל אחת מהן פעם אחת בב' שבתות וכן אם היה מלח ויש לו ד' נשים תהיה עונת כל אחת מהן פ"א בב' שנים לפיכך צוו חכמים שלא ישא אדם יותר על ד' נשים אע"פ שיש לו ממון הרבה כדי שתגיע להן עונה פעם אחת בחדש:

ח

בד"א במקום שנוהגים לישא שתים ושלש נשים אבל במקום שנהגו שלא לישא אלא אשה אחת אינו רשאי לישא אשה על אשתו שלא ברשותה וכ"ש אם התנה בכתובת' שלא ישא אשה אחרת עליה (וע"ל סי' א'):

ט

המדיר את אשתו מתשמיש המטה בין שהדירה סתם או ז' ימים או יותר יקיים ז' ימים ואח"כ יוציא ויתן כתובתה אפי' הוא מלח שעונתו לששה חדשים:

י

וכיצד מדירה שאמר הנאת תשמישך אסור עלי אבל אם אמר הנאת תשמישי עליך או נשבע שלא לשמש עמה אינו חל מיהו אם נדר ברשותה הנדר חל ומותר להתייחד עמה אע"ג דאסור לשמש עמה (הג"מ פ"ד דאישות) (וע' בי"ד סימן רל"ד סעיף ס"ז):

יא

אסור לאדם למנוע מאשתו עונתה ואם מנעה כדי לצערה עובר בלא תעשה דעונתה לא יגרע ואם חלה או תשש כחו ואינו יכול לבעול ימתין ששה חדשים עד שיבריא שאין לך עונה גדולה מזו ואח"כ או יטול ממנה רשות או יוציא ויתן כתובה:

יב

האשה שנדרה נדר של עינוי נפש או מדברים שבינו לבינה שיכול להפר ואמר לה אני מיפר לך ע"מ שתאמרי לפלוני מה שדברנו יחד בדברים של שחוק שאדם מדבר על עסקי תשמיש או ע"מ (שתתהפך לאחר התשמיש ולא תתעבר או על מנת) (טור) שתעשה מעשה שוטים כגון שתמלא י' כדי מים ותערם לאשפה וכיוצא באלו יוציא מיד ויתן כתוב':

יג

האומר אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה וכ"ש אם אינו נזקק לה כלל וכן היא אומרת אי אפשי אלא אני בבגדי והוא בבגדו תצא בלא כתובה (נ"י בשם הריטב"א):

א

בעונה. ואע"ג דהעראה הוי כביאה לכל דבר. למצות קיים עונה לא מקרי ביאה הררב"ז ח"א סימן קי"ח:

ב

לילה. היינו אדם בטל שאין לו מלאכה והוא ברי' ומעונג ואינו פורע מס ואינו הולך בדרך טור. והרמב"ם לא כתב תנאי זה שאינו פורע מס ע' ח"מ. והב"ש כ' והרמב"ם כ' דוק' כשהוא פטור ממס והטור השמיט את זאת ע"ש. אדרבה איפכ' הוא. וכל זה איירי כשאינו ת"ח אבל ת"ח אף שאין מוטל עליו שום מלאכה והוא בריא ואינו נותן מס מ"מ התורה מתיש כחו:

ג

בעיר וכו'. זהו דעת ר"י. ורמ"א שהבי' וי"א וכו' הוא דעת ר"י בר ברוך ע' תוס' כתובות דף ס"ב ע"א ד"ה והא תניא הפועלים וכו' ובדברי הרב ב"י צ"ע ע"ש ודו"ק והמרש"א בחדושי הלכות בסוגי' זו הרגיש בזה ע"ש:

ד

בשבת. ויש לו רשות לשנות מנהגו אם היה רגיל לעשות מלאכתו בביתו והיה עונתו ב"פ בשבוע רשאי לעשות מלאכה חוץ לעיר ויהיה עונתו פ"א בשבוע:

ה

שבת. וסימן ושמרו בני ישראל את השבת ר"ת ביאה. הר"ן כתב הטעם הא דלא מפרש עונה של ת"ח במשנה ועיין תוספת י"ט במשנה זו. ומצאתי בחידושי הלכות שחיבר הגאון מהור"ר מאיר שיף זצ"ל שכתב אפשר לומר הטעם כמ"ש חז"ל גבי ובניהם שלשים ובנאיהם זכר כנגד נקיבה ולפי שצנועי' בתשמיש לא פרסמם הכתוב ת"ל וכן פריו יתן בעתו ולא קמפרש העת עכ"ל:

ו

ברי'. קאי על כל עונות המבוארים בסעיף הקודם:

ז

טבילתה. אפילו בשני רעבון או שאר צרות עיין בא"ח סי' תקע"ד ובי"ד סי' קפ"ד:

ח

להתאחר. אע"ג שנותנת לו רשות וכבר קיים מצות פו"ר מ"מ בלבה מצטער אבל אם לא קיים פו"ר אסור להתאחר אלא חייב לקיים עונתו וכל זה איירי שנותנת לו רשות מחמת פיוס אבל אם בלא פיוס נתנה לו רשות מותר להתאחר יותר כ"כ ב"ש בשם תוס' כתובות דף ס"ב ע"א ד"ה אלא אורחא דמילת' וכו' ע"ש. ואינו מוכרח דשם כתב בת"ח. ועוד דשם בר"ע אדעת' דהכי נשאו. והב"ש רוצה לדחוק ודבריו אינם מוכרחים וצ"ע לדינא:

ט

גמל. ואם בעת הנשואין לא היה לו אומנות מיוחדת יוכל אח"כ לשנות ממלאכה למלאכה אחרת בלא רשותה ח"מ. מיהו טייל דא"ל שום מלאכה י"ל דאינו רשאי להיות חמר או גמל בלי רשותה ב"ש:

י

שנים. ולא יותר ב"ח בשם מהרש"ל:

יא

בעלה. ע"ל סימן א' ס"ק א' מש"ש:

יב

אחד. כדי שלא יתקנאו זו בזו וסמך לדבר באהל לאה ובאהל רחל:

יג

כתובתה. וגם התוספת כתובה כנה"ג דף ק' ע"א סעיף יו"ד:

יד

ברשותה. עיין י"ד סי' רל"ד סעיף ס"ד. ועיין כנה"ג:

טו

עמה. ז"ל הגהות מיימוני פרק י"ד מהא דמותר להתייחד עמה מק"ו דנדה כדאשכחן בפ"ק דסוטה ומה נדה שהיא בכרת וכו' ורבנן לא פליגי שם אלא מטעם דבנדה יש לה היתר תאמר בסוטה וכו' וא"כ זאת יש לה ג"כ היתר ע"י ג' הדיוטות וכו' ע"ש. ועיין בסוטה דף ז' ע"א תוספת ד"ה אמר להו ק"ו ופרכוהו וכו' וכ"כ רש"י שם ופרכוהו שכן יש לה היתר ע"ש לפ"ז מ"ש הב"ש הוא ללא צורך:

טז

לצערה. אם לא כוון לצערה אלא מפני עסקיו לא עבר ומפני זה פורצים בה בני אדם ללכת בדרכים ובסחורות יותר מזמן עונה. שרוב נשים דרכן למחול משום ריוח ביתה הר"ם מטראני ח"ג סי' קל"א. אבל הר"ם אלשיך סימן נ' האריך להוכיח שאפילו אינו מכוון לצערה עובר ועיין ס"ק ח' מש"ש:

יז

חדשים. בש"ג כתב אם הוא חולי הראוי לרפואה צריכה להמתין עד שיתרפ' ועיין תומת ישרים סימן ס"ז:

יח

כתובה. וגם התוספת כתובה. ובכל אלו דצריך ליתן לה כתובה היינו כתובה ות"כ:

א

ממשנה כתובות דף סא ע"ב

ב

שאין להם מלאכה והם בריאים ומעונגים ואין פורעין מס אלא אוכלין ושותין ויושבים בבתיהם טור וכ"כ הרמב"ם ריש פ' י"ד מה' אישות

ג

שם במשנה וכדמפרש ר"י בר חנינא בגמרא שם דף סב ע"א ותניא כוותיה שם בבריי'

ד

שם במשנה

ה

מימרא דרב יהודה וכו' שם דף סב ע"ב

ו

טור בשם הרמ"ה

ז

ממשמעות מימרא דרב המנונא ברכות דף נד ע"א

ח

מימרא דריב"ל ביבמות דף סב ע"ב

ט

נתבאר שם במשנה שאמרו הפועלים יוצאים שלא ברשות שבת אחת

י

מהא דפשט אביי לרבה בר רב נחמן שם

יא

כרב אדא בר אהבה דאמר מתני' ר' אליעזר היא אבל חכמים אומרים וכו' שם הרמב"ם שם וכ"כ הטור והרא"ש בשם הרמ"ה ובשמו וכתב ה"ה אע"פ שהביאו שם בגמ' מעשה דרב רחומי נח נפשיה התם מפני שלא בא לעת שהיה רגיל לבא

יב

ג"ז שם בפט"ו ממ"ש בגמ' ברשות כמה דבעי שם סוף דף ס"א

יג

גם שם בפי"ד וכרבא יבמות דף כה ע"א וכ"פ הרי"ף שם וש"פ

יד

ממה שאמרו בגמ' מתני' עצה טובה קמ"ל

טו

שם

טז

נ"י בשם הריטב"א בשם רבותיו

יז

משנה כתובות דף סה ע"ב וכב"ה וכשמואל דאמר אפילו בסתם נמי ימתין שמא ימצא פתח לנדרו שם

יח

שם

יט

כמימרא דרב כהנא שם דף ע"א ע"ב ונדרים דף פא ע"ב

כ

מסוגיא דגמ' שם דף ע' ע"א

כא

ג"ז ברמב"ם שם וכתב ה"ה הלאו מפורש בתורה וכן הזכירו חכמים במכילתא כמ"ש רבינו בספר המצות

כב

לשון הטור בפירש המשנה ע"מ שתאמרי וכו' שם דף עא ע"ב והפירוש הזה הוא מוכרח גם לדעת הרמב"ם כמ"ש הב"י

כג

כאוקימתא דרב יהודה וכו' שם דף ע"ב ע"א והרמב"ם כתב וכן אם הדירה שתהיה פועלת בעת תשמיש שלא תתעב'

כד

שם אוקימתא שניה במתניתא תנא וכו' ושתיהן אמת כ"כ הרי"ף שתיהן בהלכות ה"ה

כה

מימרא דר"ה שם דף מח ע"א ופירש הריטב"א אעפ"י דעושה כן לצניעות

א

ב' וג' שנים ע' ח"מ ובודאי כהוגן הכריע מהרש"ל ז"ל דכי ס"ד דלעולם יעגנה אך א"כ ק"ק השתא ג' ב' מיבעי' ועיין מ"ל ה' סוכה שהעיר בזה והרחב בבקיאות ואם נאמר כדהביא הח"מ דנקיט לאורחא דמלתא וע"כ י"ל דב' חלות מג' דב' אפילו משום אורחא ליכא וג' נהי דמדינא שרי מ"מ יש לחוש לאורחא ולדעת הראב"ד שבהג"ה ע"כ או דדינא דרבנן אינו כ"א לתלמידים שאין ת"א שמוכרחים לחוש לאורחא או דיש חלוק בין של"ב דאפי' מי שת"א מחויב לחוש ביתר מב' לאורחא אבל ברשות מי שת"א כמה דבעי א"צ לחוש לא"ד וק"ל:

ב

הג"ה ואם נותנת כ' הח"מ אבל כגון אינו ומה שכ' הב"ש מיהו הרמ"א סבר למה דקי"ל וכו' לע"ד זה אינו דמ"ע זה לזה וכב' כ' הח"מ דזה איירי מדינא ולא מא"ד אבל לע"ד מעיקרא לק"מ דנהי דלשון הראב"ד שבהרא"ש אפשר לפרש שמתרץ אך דורות הראשונים אבל הטור שכתב כ' הראב"ד אבל מי שת"א וכו' א"א לפרש כ"א לדינא לדידן והמכוון במי שת"א אינו ע"ד רשב"י וחבריו אלא כבי"ד סימן רמ"ג ע"ש וא"כ סרה התלונה מן הרמ"א ז"ל ואף על הטור לע"ד לק"מ כי מוכרח הכי כונת הראב"ד דאל"כ מה יענה בעובדא דרב יוסף ברי' דרבא שפסקו לי' שית שני ומוכח מה דלא חשו לא"ד מפני שת"א וכבר אמר ר' יוחנן דהוה מקמי' רבא כגון אנא מפסיקן בין לק"ש בין לתפילה הרי דר"י לא אחשיב דורו לת"א דרשב"י א"ו כונתו כנ"ל:

א

והטיילים עונתם בכל לילה. היינו אדם בטל שאין לו מלאכה והוא בריא והרמב"ם /והטור/ כ' דוק' כשהוא פטור ממסים והטור /והרמב"ם/ השמיט את זאת וכל זה איירי כשאינו ת"ח אבל ת"ח אף שאין מוטל עליו שום מלאכ' והוא בריא ואינו נותן מס מ"מ התור' מתיש כוחו ומ"ש בש"ס כגון רב שמואל בר שילת לדוגמ' נקיט כגון ר"ש ולא ר"ש:

ב

וי"א דאם אין לנין. ולהר"ן יש חילוק אחר היינו אם מנהגו לעשות בקביעות במקום אחר אז עונה שלו א' לז' ימים ואם אין מנהגו לעשות בקביעו' אז עונה שלו א' לח' ימים, ויש לו רשות לשנות מנהגו אם היה רגיל לעשות מלאכתו בביתו והיה עונתו ב"פ בשבוע רשאי לעשות מלאכה חוץ לעיר ויהי' עונתו פ"א בשבוע:

ג

החמרין פ"א בשבת. היינו ודאי כשהם בעירם בכל הלילה:

ד

ת"ח. כתב הר"ן היינו כשאין מתחדש להם בלימודם ולפי שזה דבר שאינו מצוי שלא יתחדש להם בלימודם ע"כ לא נשנית במשנה:

ה

בד"א וכו'. קאי ע"כ עונות המבוארים בסעיף הקודם:

ו

בליל טבילתה. אפילו בשני רעבון או שאר צרות ועיין בא"ח סי' תקע"ד ובי"ד סימן קפ"ד:

ז

אין לו להתאחר. אף על גב שנותנת לו רשות וכבר קיים מצות פו"ר מ"מ בלבה מצטער אבל אם לא קיים פו"ר אסור להתאחר אלא חייב לקיים עונתו כמ"ש בסמוך וכל זה איירי שנותנת לו רשות מחמת פיוס אבל אם בלא פיוס נתנה לו רשות מותר להתאחר יותר תוס' שם אף על גב דכ"כ בת"ח מ"מ לפי תירוץ זה אין חילוק בין ת"ח לשאר אנשים אף שתו' ושאר פוסקים מתרצים קושיות תוספות בע"א נראה דאין חולקים ע"ז מהיכא תיתי לומר דהיא מצטער' בלבה מאחר דנתנה לו רשות בלי פיוס:

ח

כגון חמר וכו'. אם בעת הנשואין לא היה לו אומנו' מיוחד' יכול אח"כ לשנות ממלאכה למלאכה בלי רשותה מאחר בעת הנשואין לא היה לו אומנות מיוחדת ח"מ מיהו טייל דא"ל שום מלאכה י"ל דאינו רשאי להיות חמר או גמל בלי רשותה ועיין הג"ה פרישה:

ט

שנים וג' שנים. ולא יותר ב"ח בשם מהרש"ל:

י

אין אשתו יכולה לעכב. בטור מסיים וכתב כיון שהוא אצלה תמיד משמע דאין לו רשות לילך ממנ' והב"י השמיט זאת משו' שהקשה בספרו כיון דקי"ל כחכמים יוצאים בג' שנים בלא רשות א"כ אפילו אינו אצלה רשאי מיהו ב"ח ופרישה כתבו דל"ד לדין ת"ח שהיה ת"ח בעת הנישואין דאז נשאה אותו ע"מ שילך ממנה משא"כ כשהיה טייל ונעשה ת"ח דאין לו רשות לילך ממנה:

יא

ואם נותנת לו רשות וכו'. בטור בשם הראב"ד כ' ת"ח שתורתו אומנתו לא חשו לאורחא דמילתא משמע כגון אנן צריכין לחוש מיהו הרב רמ"א סבר למה דקי"ל אפי' בלא רשות יוצאים ב' וג' שנים מ"ה אם נתנה לו רשות יכול לילך כל מה שתתן לו רשות:

יב

ואין אשתו יכולה לעכב. אף על גב דממעט עונתה מ"מ כיון דמנהג בעיר כך הוא הוי כאלו התנה עמה:

יג

לדור בחצר א'. כדי שאל יתקנאו זו בזו וסמך לדבר באהל לאה ובאהל רחל כ"א היה לה אבל מיוחד ח"מ:

יד

שלא ישא אדם יותר מד' נשים. כדי שיגיע לכ"א עונה בחודש כשעונה שלו בכל שבוע פ"א שהוא וסת ברוב נשים שלשים יום נמצא מגיע לה עונה קודם הוסת שלה אבל טייל יכול לישא יותר וכל זה לא כנ"י פ' החולץ שכ' דוק' ביבמה אתמר שנוש' ד' נשים אבל בשאר נשים חייב לכל אחת עונה שלה:

טו

יקיים ז' ימים. אפי' הוא מלח הטעם מבואר בש"ס אין דומה מי שיש לו פת בסלו מי שאין לו לכן כשלא נדר אשת המלח מצפ' אולי יבא בכל עת וא"ל איך ילפינן נודר מנדה הא נדה הוי פת בסלו כמ"ש בש"ס י"ל משום נודר הוי נמי קצת פת בסלו שמא ימצ' פתח לנדרו וע' תו' דף ס"ג והר"ן שם:

טז

ומותר להתיחד עמה. הגמיי' למד מק"ו מנדה שהיא בכרת ומותר להתייחד עמה ולכאורה קשה ממ"ש ריש סוטה היא נותנ' נדה חמורה לכן מותר להתיחד עמה ולמ"ש בתו' שם ניח' וע"ש:

יז

ימתין ששה חדשים. בש"ג כתב אם הוא חולי הראוי לרפואה צריכה להמתין עד שיתרפ' ואין דינו כמורד מתשמיש כיון שאינו עושה מחמת שנאה ע' במ' והג"א פ' אף על פי:

יח

ואמר לה ע"מ כן. פירש הטור המתני' פ' המדיר והר"ן מפרש בנדרה היא ואסרה על עצמה הנאת תשמיש אם לא תעשה זאת והוא לא הפר אז צריך ליתן לה הגט מיד משום מסני סני והא דלא פירש הטור כדברי הר"ן עב"ח ודין זה אתי' שפיר לשיטות הפוסקים דס"ל אם לא היפר צריך לגרש אותה אבל לשיטות הרמב"ם דס"ל דאינו מחוייב לגרש אותה לא אתי' שפיר ובסימן ע"ד כתבתי דהמחבר פסק כהטור, וכל אלו דצריך ליתן לה כתובה היינו כתובה ותוספת כתובה ע' בהג"מ:

יט

האומר א"א אלא בבגדי כו'. ב"ח מדייק מל' הריטב"א שכתב יוציא ויתן כתובה משמע דהוא אינו מוריד כשאומר א"א אלא בבגדי וכן היא ג"כ אינה מורדת ויש לדחות וי"ל הריטב"א לישנ' דש"ס נקיט ובש"ס מצינו באומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה אף על גב דהוא מורד כמ"ש בש"ס דף ס"ג אליב' דר"י וכן כתב בח"מ, אלא מיהו י"ל דין זה תלי' בפלוגת' דאית' בש"ס אם שארה דכתיב באוריית' פירושו קירוב בשר או אם פירושו מזונות ולרמב"ם ושאר פוסקים דסביר' להו דפירושו מזונות יש לומר משום קירוב בשר לאו מורד היא והריטב"א אפשר דס"ל דפירושו הוא קירוב בשר:

א

וי"א כו'. עתוס' שם ד"ה והתניא כו' והרא"ש וטור כ' כר"י ב"ב:

ב

בד"א כו'. כמש"ש כגון מפקי כו' וה"ה לכל כיוצא:

ג

ואפינו אם כו'. שם וכרב להקל כיון דאינם אלא משום אורחא דמלתא הרא"ש אבל הרמ"ה פ' כר' יוחנן:

ד

ואם נותנת כו'. עתו"ס שם ד"ה אלא אורחא כו' וא"ת כו' אבל הרא"ש שם בשם הראב"ד תי' דבת"ח לא חשו לאורח' דמלתא ומיהו כ' דוקא בתורתו אומנותו וכ"כ בטור:

ה

בד"א כו'. מתני' פ"ו דיבמות ס"א:

ו

והוא כו'. שם :

ז

וכמה כו' לפיכך כו'. שם מ"ד א':

ח

אבל במקום כו'. דה"ל כחמר ונעשה גמל וכ"ש בהתנו שם:

ט

אפילו הוא מלח כו'. שם ס"ב א"ב:

י

מיהו אם כו'. כנ"ל ס"י:

יא

ומותר כו'. דכיון דיש לאיסור כמ"ש בסוטה ז' א':

יב

אסור כו'. שם מ"ז ב' ואף לראב"י יליף במכילת' מק"ו והביאם תוספת שם בד"ה ראב"י כו':

יג

ואם כו'. עהג"א פ"ה סכ"ט ד"ה כתב רבינו משה כו':

יד

או יוצאים כו'. עסי"ג:

טו

האשה כו'. עמ"ש בי"ד סימן רל"ה ס"ד:

טז

וכ"ש כו' מתני' סוף נדרים:

יז

וכן כו'. במנ"ש:

א

והטיילים עונתן בכל לילה. הטור מפרש אדם בטל שאין לו מלאכה והוא בריא ומעונג ואין פורע מס ואינו הולך בדרך איש כזה אין עליו עול תורה שהוא אדם בטל ואינו מנדד שינה מעיניו וגם אין עליו עול מלכו' דלא חליף פירסתקא דמלכא אבביה והוא ברי ומעונג היינו מפנקי דמערבא איש כזה שאינו בעל מלאכה יש לו כח לקיים עונה בכל לילה והרמב"ם לא כתב תנאי זה שאינו פורע מס שהוא מפרש לא חליף פירסתקא דמלכא שאינו צריך לילך בשליחו' ובאנגריא של מלך וע"כ כתב ויושבין בבתיהם:

ב

מלאכתם בעיר פעמים בשבת. ומ"מ יש להם רשות לצאת שלא ברשות שבת אחת ועיין בר"ן:

ג

ת"ח עונתן פעם אחת בשבת. כתב הר"ן בכתובו' דף תצ"ה ע"ב תימה עונת ת"ח למה לא הוזכרה במשנה (פי' בין שאר המנויין במשנה בכתובו' דף ס"א ע"ב רק בגמר' דף ס"ב ע"ב פריך עונת ת"ח אימת) ונ"ל שאין לת"ח עונה קבועה והעונה משתנה להם כפי מה שהם צריכין לנדד שינה מעיניהם בענין לימודם ולטרוח בו והא דאמרו בגמר' שם שעונתן פעם אחת בשבת היינו כשאין מתחדש להם בלימודם דבר ולפי שזה דבר שאינו מצוי שלא יתחדש להם בלימודם דבר ע"כ לא נישנית עונתן במשנה עכ"ל:

ד

בליל טבילתה. ועיין בא"ח סי' תקע"ד דאפי' בשני רעבון וה"ה בשאר צרות דאסור לשמש אפ"ה ליל טבילה מצוה:

ה

ובשעה שהוא יוצא לדרך. עיין בי"ד סי' קפ"ד סעי' י':

ו

ולא יצא אלא ברשות'. כבר כתבתי ס"ק ב' דהפועלים יוצאים שלא ברשות שבת אחת כדאית' במשנה שם דף ס"א ע"ב:

ז

אין לו להתאחר אלא חודש. כלו' אעפ"י שברשותה כמה דבעי יכול להתעכב דהאשה יכולה למחול על עונתה מכל מקום אורחי' דמלת' שאין לו להתאחר אעפ"י שנותנת רשות לבה מצטער:

ח

כגון חמר שבקש להעשו' גמל. לשון רש"י דף ס"ב ע"ב נישאת לו כשהוא חמר מהו ליעשות גמל שלא ברשו' משמע שאם בשעת נשואין לא היה לו אומנות מיוחדת יכול אח"כ לשנות ממלאכה למלאכה בלא רשות' מאחר שבשעת נשואין לא היה לו אומנו' מיוחדת:

ט

שנים ושלשה שנים. בב"ח נסתפק אי שלשה ושנים דוקא ולא יותר או נימא דלאו דוקא דה"ה טפי ודע' מהרש"ל דוקא שלשה שנים ושתי שנים דנקט לאורחא דמלתא ולכל היותר שלש' שנים:

י

ואם נותנת לו רשות ת"ח יכול וכו'. הראב"ד כתב ת"ח שתורתן אומנתן לא חשו לאורחא דמילתא משמע אבל כגון אנו צריכין לחוש לאורחא דמילתא ואף ברשות אין לעגנה יותר מן הראוי ואפי' לדברי חכמים דס"ל דאף שלא ברשות יוצא ב' או ג' שנים היינו לדינא או למי שתורתו אומנתו:

יא

ואין אשתו יכולה לעכב. אף על גב דממעט עונתה דמאחר שהמנהג בעיר ליקח הרב' נשים מסתמא הוי כאלו התנה עמה שיקח עוד נשים ועליה דידה רמיא להתנות שלא יקח עוד וכמו שכתב בסעיף שאחר זה:

יב

והוא שיהי' יכול ליתן וכו'. משמע קצת דאם אין האשה מעכבת אין הב"ד מוחין בידו דהרשות ביד הנשים למחול על חיוב שלהן זכר לדבר והחזיקו שבע נשים באיש אחד וגו' (ישעיהו ד׳:א׳) ועיין לעיל סי' א' ס"ק י"ג:

יג

לדור בחצר א'. כדי שלא יתקנאו זו בזו וסמך לדבר באהל לאה ובאהל רחל ובאוהל שתי האמהו' וכתב הרמב"ן כי לכל אחת מהארבעה נשים היה אהל מיוחד בעבור שלא תדע האחרת בבואו אל רעותה גם אסור הוא מדין תורה כמו שהזכירו חכמים במסכת נדה:

יד

פועל שיש לו ב' נשים. היינו פועל שמלאכתו בעיר שעונתו פעמים בשבת אזי יחלק אחת לזו ואחת לזו:

טו

שלא ישא אדם יותר על ד' נשים. היינו המתנהג כת"ח או פועל שמלאכתו בעיר אחרת או חמר שכל אלו עונתן פעם אחת בשבת ולד' נשים יגיע כל אחת עונה בחודש שהוא סתם וסת לאשה כל ל' יום נמצא יגיע לפחות עונה אחת לאשה טרם יגיע וסת השני אבל טייל שמלאכתו בעיר יכולין לישא יותר מד' נשים:

טז

יקיים ז' ימים. אפי' הוא טייל צריך להמתין אולי ימצא פתח לנדרו וגמרינן לה מנדה כדאיתא בגמרא:

יז

אפי' הוא מלח. שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו כך בלא נדר אשת המלח מצפה אולי יבא בכל עת:

יח

ימתין ששה חדשים עד שיבריא. בהגהות אלפסי בשם רבי ישעיה אחרון שאם הוא מחמת חולי הראוי לרפואה צריכה להמתין עד שיתרפא:

יט

האשה שנדרה נדר של עינוי נפש וכו'. הרב המחבר נמשך כאן אחר לשון הטור שמפרש המשנה הנישנת פרק המדיר (כתובות דף ע"א ע"ב) א"ל ע"מ שתאמרי לפלוני מה שאמרת לי או מה שאמרתי לך לא מיירי במדירה מהנאתו ע"מ שתאמרי לפלוני אלא מיירי בזה האופן שהיא נדרה נדר שיכול להפר והוא מפר לה ע"מ שתאמר לפלוני ולדעת המחבר והטור כ"ש אם לא הפר לה כלל גם כן יוציא ויתן כתובת' רק קמ"ל שאינו יכול לו' ותימא היא הדברים שהתנה עמה שתאמרי לפלוני או ותיעבד היא הדברים שאמר לה לעשות וכמו שהקשו בגמר' שם על ההיא מתניתין אמר לה ע"מ שתאמרי וכו' ותימא ותיעבד והנה דין זה לא יצדק לדברי הרמב"ם דלעולם בנדרה היא והוא קיים לה או לא הפר אין כופין אותו להוציא כפשט לשון הברייתא שם דף ע"א ע"א גבי אשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה ולא הפר לה אם אמר אי אפשי באשה נדרנית יוצי' ויתן כתובה דמשמע דאם אמר איפשי באשה נדרנית אין כופין אותו ולא פליגי תנאי התם אלא לענין כתובה אבל כ"ע מודו דאם ירצה לקיים הרשות בידו וע"כ מפרש הרמב"ם מתני' כפשוטו במדירה מהנאתו אם לא תאמר לפלוני וכו' ואה"נ דימתין ל' יום אולי ימצא פתח לנדרו וכמ"ש המ"מ פי"ג מה"א גבי הדיר' שלא תשאיל שלא אמרו יוציא לאלתר ומכאן משמע דכל נדרי עינוי נפש ודברים שבינו לבינה אם לא הפר יוציא ויתן כתובה דאל"כ מאי מזיק לה שהפר לה ע"מ שתאמר לא יהא לא הפר לה כלל:

כ

האומר אי אפשי וכו'. וכ"ש אם אינו נזקק וכו' מפשט לשון זה משמע דאם אינו נזקק כלל ואומר אי אפשי אלא בבגדים דין אחד להם ודין מורד אית ליה וכן היא דין מורד' אית לה לכל דבר דהא ילפי' לה משארה זה קירוב בשר שלא ינהיג בה מנהג פרסיים וכאלו לא קיים עונה כלל ולא ידעתי מ"ש הב"ח דלענין קריא' השם קורין אותה מורדת ולא שידונו בה דין התלמוד כמורדת כלל ולא ידעתי מי הכריחו לזה ופשוט בעיני כל שלא מתנהג עמה ע"פ הדין למעט מן העונות או בשאר דברים מורד מקרי וכן היא שאינה עושה לו רצונו מורדת מקרי מה לי כולה מה לי פלגא:

א

סעיף יב האשה שנדרה נדר של עינוי נפש וכו' או מדברים שבינו לבינה וכו' נ"ב כן הוא שיטת הטור בפירוש המשנה דפ"ז דכתובות והר"ן פירש בע"א ולכאורה קשה לי לשיטת הטור הנ"ל דנ"ל לפסוק כהך משנה דלדידי' י"ל דהך משנה הוי דלא כהילכתא דהנה בפי' בפ"ז דכתובות מפורש בש"ס דתנאי לא מהני רק באפשר לקיימו ע"י שליח אבל במה דאי אפשר לקיים ע"י שליח לא מהני תנאי והנה הפ"י שם בחידושיו ובגיטין דע"ה הקשה למה מהני תנאי בנדרים ושבועות הרי א"א לקיימו ע"י שליח ותירץ דכלל זה לא נאמר רק בדבר שיש בו מעשה אז היכא דאי אפשר לקיימו ע"י שליח חזינן דהוי המעשה עיקר לא הדיבור ולכך לא מהני התנאי דלא אתי הדיבור ומבטל להמעשה אבל בנדרים ושבועות דהוי רק דיבור לכך אתי דיבור ומבטל דיבור עכ"ד הפנ"י ע"ש וא"כ תינח בנדרים ושבועות דחזי' דלא אחשביה התורה להדיבור כמעשה רק הוי כדיבור בעלמא דהרי מהני בי' שאלה מה"ט גופו דאתי דיבור ומבטל דיבור כמ"ש הש"ך בחו"מ סימן רנ"ה לכך מהני בי' תנאי אבל בהפרה כיון דמפורש בש"ס והכי קיי"ל דאין נשאלין על ההפר' ובע"כ דהתורה אחשביה להך דיבור כמעשה ולא אמרי' בזה אתי דיבור ומבטל דיבור א"כ כיון שכן אף תנאי לא מהני ביה מה"ט גופו כיון דאין הבעל יכול להפר ע"י שליח א"כ הוי דבר דאי אפשר לעשותו ע"י שליח ולמה מועיל בזה תנאי והמשנה הנ"ל י"ל דאתיה כר' יונתן דס"ל דהבעל יכול להפר ע"י שליח לכך מהני בי' תנאי אבל לדידן דקיי"ל כר' מיאשא דלא מהני הפרה ע"י שליח לא מהני הפרה בתנאי דלא שייך בזה דין תנאי ואתי דיבור ומבטל דיבור ג"כ לא שייך בזה כיון דלא מהני בי' שאלה וביותר קשה לי לפמ"ש בחידושי הרמב"ן לב"ב הובא בבית מאיר סי' ק"כ סעיף ס' דלכך מהני תנאי בנזירות אף דא"א לקיימו ע"י שליח מכח דהוי בינו לבין עצמו ולא בעי' דיני תנאי רק בינו לבין חבירו א"כ קשה בהפרה לאשתו דהוה לבין חבירו למה יועיל תנאי וצ"ע ודו"ק:

א

סעיף א' (חייב בעונה) אני מסופק אודות מצות עונה אם די בהעראה קטנה או הגדולה ועל כל פנים הזרעה וכן להמתירין שלא כדרכה בלי זרע או פעם אחת אם יוצא ידי חובת עונה בזה. וכעת לא ראיתי בזה הכרע ולא עיינתי בזה היכא דשייך פו"ר פשוט שגם העונה היא מהתורה הק' באופן של קיום פו"ר אך בזקנים צל"ע בהנ"ל וגם במקום פו"ר לא מצאתי בזה להדיא רק שממ"ש הב"ש ז"ל רסי' א' באה"ע שעונה שייכת עם פו"ר ע"ש ובסי' ע"ו מזה משמע קצת כנ"ל וצלע"ע אך בלי פו"ר צל"ע גם לגבי לכתחלה ואמרו חז"ל על אם תענה את בנותי שהיא מניעת עונה ולא אמרו שלא כדרכה כמו שאמרו על מה שאמר הכתוב ויעניה שהוא שלא כדרכה צל"ע במדרשים כעת לא ראיתי רק בפירש"י ז"ל ולהנ"ל אולי בכלל שלא כדרכה יש ממילא גם כן ביטול עונה ולזה נקטו ביטול עונה שכולל יותר ומכל מקום צלע"ע בכל זה. ונראה להכריע שגם בזמן דלא שייך ביה פו"ר מכל מקום עצמיות העונה היא רק בבחינת שכבת זרע שהיא נקראת משכב וכמו שאמרו חז"ל והיינו בחינת העונה שהרי לפי מ"ש במק"א גדר איסור השחתה הוא רק במה שנוגע לעונה או לפו"ר והיינו טעמא דהפוסקים ז"ל שהתירו שלא כדרכה פעם אחת. גם כשמזריע שבימי חז"ל שלא הי' חרם דרגמ"ה ז"ל הי' תמיד שייך בחינת השחתה בגרעון פו"ר שהי' יכול לישא אשה להזרעה ההיא וכיון שאין אשה מתעברת בפעם הראשון אין בפעם אחת גרעון הולדה. וגם אם לא שייך זה רק בבתולה מכל מקום מצד דלא שכיחי אלמנות בעילם כל כך ואיננו זיווג הגון כל כך כבזוהר הק' סבא של משפטים על סוס לא נרכב כו' בחינת סוס גי' אלמנה מצד זה דנין רק כפי דרך נשואי בתולה. וגם אם שייך הי' חשש של בחינת חימוד גם בבחינת מאן הויא ליומא שאמרו חז"ל ביומא מכל מקום הי' יכול להכין ז' ימים קודם או שיוכל לשמור זרע ההיא לגבי מי שתספור ויש בזה גם כן בחינת ספק ספיקא גבי אלמנה אולי לא תרצה אלמנה לינשא לו ואולי לא תתעבר בזה מה שאין כן נשואי בתולה מצד טב למיתב טן דו מסתמא ימצא אך עכשיו שיש חרם דרגמ"ה ז"ל וחז"ל יכולים לעקור בשב ואל תעשה גם מילי דאורייתא אין איסור ההשחתה על פי הרוב רק מצד החיוב דעונה דאשתו כשהוא מבטל בזה עונתה כי לגבי פו"ר לא שייך גרעון כל כך על פי הרוב גם שייך ספק ספיקא ספק לא תתעבר עכשיו כי גם שרוב נשים מתעברות מכל מקום אין זה מסוים על זמן זה דוקא גם במי שעברו עליו הרבה חדשים ולא נתעברה עד אז וספק שתתעבר גם אחר גרעון זריעתו שסבב. אך מצד עונה שאין לה שיעיר ונקבעה רק לכל אחד ואחד כפי כחו מצד שבריאות הגוף הוא שלא לחסר כח הזרע שבו וכמו שאמר הכתוב אל תתן לנשים חילך כו' וכמ"ש בס' הק' וכבש"ע אך על כל פנים כל מה שמזריע שייך לאשתו כיון שאין בזה גדר שמירת בריאותו וכל זה רק בזמן טהרתה מעיקר הדין רק מצד גדרים הנכונים אין להתיר לכתחלה בשום פעם. ולזה לא שייך איסור בפעם אחת בשלא כדרכה מצד עונה שכיון שהיא מתרצית בשלא כדרכה לא גרע זה ממחילות עונה לגמרי ורק לגבי פרישות לגמרי ממנה לא מהני מחילה שעל ידי פיוס לפעמים מה שאין כן שלא כדרכה שאין זה גדר פרישות וכל שמרוצה בכך מסתמא הוא ברצון גמור ואין עוד חשש. אך אי נימא שגדר עונה גם ישנו בלי הזרעה או גם באבר מת או גם בהעראה הקטנה הי' נופל איסור השחתה על פי הרוב להתהפך מאיסור להיתר בזקנים שאינם ראוים להוליד בפרט כשאשתו איננה מולדת עוד ואחר חרם דרגמ"ה ז"ל ולומר לא פלוג חז"ל ואסרו תמיד אין לנו מקום לזה לדון מימי חז"ל בש"ס לכעין עכשיו ואין להוסיף בגזירות מה שלא מצינו להדיא והרי בימי הש"ס הי' שייך בזה שפיר לא פלוג מצד פו"ר שישא בתולה וכנ"ל. וגם זקן שקיים פו"ר שייך בו מצוה דרבנן לערב אל תנח כו' מה שאין כן עתה שכל עוד שאשתו קיימת מצד חזקה דטב למיתב טן דו לא תתרצה להתגרש ובפרט אשתו ראשונה שאין נכון לגרשה וגם זיווג שני אין נכון לגרשה בחנם לגמרי גם על כל פנים יש בזה ספק ספיקא ספק לא תרצה להתגרש ספק שלא ימצא בתולה שתשאנו או ספק אם יהי' עוד עבור על ידו והרי לא מצינו כלל בזה גדר תקנה קבועה לחז"ל שנימא לא פלוג חז"ל. אך מחוורתא מצד מצות עונה וגם בפנוי מצד מצוה לישא אשה ומצוה לערב אל תנח כו' מצד זה שייך לא פלוג חז"ל גם עכשיו כבימי הש"ס וגם אם לא שייך בזה גדר לא פלוג כלל כיון שלא מצאנו תקנה בזה וכנ"ל. וכן נוטה על כל פנים הרי תמיד שייך על פי רוב או צד עונה או פו"ר. וגם כשלא שייך נכון מצד גדר ומדת חסידות במשמרת בזה שלא לחלק בזה והיינו רק אם עיקר מצות עונה היא בהזרעה מה שאין כן בלא זה לא היה שייך כלל גדר האסמכתא של חז"ל במה שאמר הכתוב לא תנאף שיהי' קאי אאיסור השחתה כיון שאין זה גדר ניאוף כלל שגדרו הוא מנאפת תקח את זרים וכן הוא בגדרו כשלוקח זרה כמו שאמר הכתוב שיחה עמוקה פי זרה כו'. וזה רק אם כל כח זריעתו שייך לאשתו שעל ידי זה כל חוץ ממנה הוא בגדר זרות וזה מוכרע רק אם בחינת עונה שייך בהזרעה דוקא ומ"ש במק"א שמוכרע שהשחתה היא אסמכתא מצד שאם לא כן היה אפשר לפרש לא תגנוב בגונב ממון ולא שייך דבר הלמד מענינו דלא תרצח שבמיתה כי הי' מקום לומר לילף מלא תנאף שישנו גם כן במה שאיננו במיתה בידי אדם דהיינו השחתה. ולכאורה הי' מקום להשיב על זה שעל כל פנים השחתה יש בה מיתה בידי שמים כנלמד מער ואונן ז"ל ומה שנאמר לבני נח ולא נשנה בסיני לעם בני ישראל לבד נאמר. אך משום הא לא תברא שעל כל פנים לא היה מצטרך לאוקמי על גונב נפש והיה יכול' לאוקמי על הגונב הקסוה שבמיתה בידי שמים ומה שנקיט גונב נפש מכריע שצריך להיות ההיקש על מיתה בידי אדם ומוכרע שהוא רק אסמכתא וגם גדר השחתה שנזכרה בתורה הק' לא שייך כלל כי אם בצד מה שנגרע על ידי זה עונה או פו"ר שבדרך היתר גמור ולא זולת זה כלל ומצד בריאות הגוף אין בזה יותר חלישות מבזיווג שבהיתר ועל כל פנים אין להקל בכל זה ונכון להרבות מדת חסידות בכל זה לטוב וכנראה שבין מוני המצות הק' וכן בין הפוסקים ז"ל דפליגי בשלא כדרכה פעם אחת יהי' הפלוגתא בסברא הנ"ל אם הוא אסמכתא אך גם אם נימא בהחלט כהסמ"ק ז"ל למנות השחתה בכלל מצות לא תעשה שמשמע דסבירא ליה שאין זה רק אסמכתא רק הוא דרשא גמורה מלא תנאף ואם נאמר כן צריך לומר שמיתה בידי אדם ובידי שמים הם בגדר אחד לענין ההיקש הנ"ל ויש לומר גם כן שלכך לא נקיט גונב הקסוה מצד שאז לא היה עדיין כלי שרת הק' בעולם וגם שצוה השי"ת אז במעמד מתן תורה הק' מזבח אבנים כו' שזה קאי ודאי על כל בית המקדש ויש גם כן בכלל זה כלי שרת שאין הכונה על במה שאין בה כלי שרת ויעקב אבינו ע"ה נטע ארזים במצרים על כל בית המקדש כמו שאמרו חז"ל גם אולי המזבחות דאבות הק' הי' בהם כלי שרת על כל זה יש לומר שכיון שלא הי' בידם בפועל אז כלי שרת ניחא לחז"ל לאוקמי על גונב נפשות וצלע"ע אך על כל זה יש לומר שגדר הניאוף שבזה הוא רק מצד זרות וכנ"ל והוא מצד מניעת עונה או פו"ר כי אשה קנויה לבעלה והיא משעבדא ליה תמיד ובפירוש גילתה התורה הק' איסור אשת איש בהחלט כי אין רגע דלא משעבדא ליה וגם ברצון אישה חייבים מיתה בלי שום שנוי כי האיסור איננו מכל צד משום שיעבוד דידיה רק האיסור הוא בהחלט בכל צד בכל רגע בכל אופן. אך לגבי מה שזה קרוי איסור ניאוף שהוא בחינה של קיחת זרים וכנ"ל הוא מצד שהיא קנויה לו בהחלט תמיד ולא חזיא לזולתו כלל מה שאין כן הוא אינו קנוי לה כלל וכמו שאמרו חז"ל להדיא ורק שיעבוד לבד יש עליו רק לכדי גבול העונה המחויבת כפי ההלכה ולא יותר ולזה לכ"ע לא שייך גדר ניאוף בזה רק במה שמתנגד להעונה וזולת זה אי אפשר שיכונה בזה כלל בחינת ניאוף. גם יש לומר שסברת הסמ"ק ז"ל היא שכיון שמפורש בתורה הק' העונש שעל השחתה. גם דלא כתיב שם אזהרה הרי קודם מתן תורה הק' לא הי' שייך גדר לא ענש אלא אם כן הזהיר שהרי בני נח אזהרתן איננה מפורשת בתורה הק' על כל מצות שלהם רק בדרך רמז בעלמא ובעם בני ישראל לא שייך כן כלל ולא ענש אלא אם כן הזהיר להדיא באר היטב כ' מפורש והיינו מצד שהתורה הק' נותנות לעם בני ישראל לבאר להם המצות לזה תורתן מתפרשת להדיא מה שאין כן בני נח שאין להם חלק בתורה הק' וכתיב מגיד דבריו כו' לא עשה כן כו' לזה אזהרתן די גם ברמיזה ומצד זה סבירא להו למוני המצות הק' שלפני הסמ"ק ז"ל שאין למנות השחתה שגם שקודם מתן תורה הק' הי' די בה בלי אזהרה מפורשת מכל מקום לאחר מתן תורה הק' גם שכל מה שלא נשנה בסיני מהכתוב לפני מתן תורה הק' בהתורה הק' לעם בני ישראל לבד נאמר מכל מקום אין זאת רק במה שהוא מפורש להדיא בהתורה הק' בדרך מצות עשה או בדרך אזהרה מפורשת כעין הסגנון שאחר מתן תורה הק' רק מצד שעברו על ידי זה על מצות פו"ר ואז הי' די באזהרה ברמז והרי זה בכלל פו"ר שנשארה רק לעם בני ישראל וכן הוא בחינת ההשחתה וכמ"ש התוס' להדיא בסנהדרין או אולי יש איזה רמז אחר שהי' בו די לכדי אזהרה בזה לגבי בני נח מה שאין כן אחר מתן תורה הק' לא שייך בזה אזהרה כיון שאין מפורש בלשון אזהרה גם קודם מתן תורה הק' ודרשא דלא תנאף סבירא להו דהוה ליה רק אסמכתא וכנ"ל ולומר שלכך לא מנו זה בפני עצמו משום שהוא בכלל ניאוף זה ודאי ליתא שהרי ניאוף כולל מצות לא תעשה רבים ולא מנו כאחד כולם בכלל לא תנאף רק מנו כל איסור בפני עצמו וכן הי' להם למנות זה. גם לומר ששייך בזה יהרג ולא יעבור כבגלוי עריות ואביזרה זה לא שמענו גם אלו הי' זה בגדר גלוי עריות הי' זה אסור בהחלט לבני נח והרי חז"ל אמרו בפירוש בעירובין אדם הראשון ז"ל חסיד גדול הי' שפירש ק"ל שנה מחוה ז"ל והוליד כו' שמבואר מזה ממש כמו שכתבו התוס' בסנהדרין כנ"ל שאיסור השחתה הוא רק נגרר אחר מצות פו"ר אין כעת פה ספר הק' היד להרמב"ם ז"ל לעיין בזה והרי גלוי עריות בכלל שבע מצות שנאמרו לאדם הראשון ז"ל לא הי' אפשר לחול בו צד היתר על ידי מה שהיתה חוה ז"ל בעיניו אז כנדה על ידי זוהמת נחש הקדמוני עד שהוכרע לו מסתמא מהשמים שיולידו את שת והרי הרמב"ם ז"ל מנה כמה מצות הנלמדים מלאו אחד שבתוה"ק כל אחד ואחד בפני עצמו כידוע ומדלא מנו זה משמע דסבירא ליה שהוא רק אסמכתא. אך מכל מקום הסמ"ק ז"ל סבירא ליה שלמנות בגדר מנין המצות ראוי למנות גם שאיננו בתורה הק' בדרך אזהרה מפורשת פרטיית כי אין זה רק לגבי העונשים וכנ"ל מה שאין כן לגבי מנין המצות כל מה שיש דררא דאיסורא גם אם הוא טמון ברמז בהתוה"ק יש למנותו וכל שכן מה שכבר הי' עליו משפט כתוב בתורה הק' בעונש קודם מתן תורה הק' שאז היה די ברמז כן הוא סברתו בזה ומכל מקום נראה דאפושי פלוגתא לא מפשינין וגם הסמ"ק ז"ל יודה שאין מלקות בזה וכמפורש בהרמב"ם ז"ל במנין הלוקין ובשאר ספה"ק וזה לא נחשב בכלל לוקין כלל והוא מצד אין עונשים אלא אם כן מזהירים ולא תנאף אינו רק אסמכתא ומדאורייתא העיקר רק משום פו"ר ובעם בני ישראל גם מצד חיוב העונה וצלע"ע:

ב

(עוד מצאתי) בחיוב עונה אולי יוצא ידי חובתו גם בהעראה נשיקה. ובשלא כדרכה נראה שאינו יוצא ידי חובתו כיון דכתיב אם תענה כו' והיינו ביטול עונה כמו שאמרו חז"ל. וכתיב ויעניה. ואמרו חז"ל בשלא כדרכה ואולי שם מצד שלא נתרצית מה שאין כן כשמרוצה כיון שבגלוי עריות יש חיוב בשלא כדרכה יוצא ידי חובת עונה. גם אם לא מחלה לו להדיא על ידי שלא כדרכה חיוב העונה וצלע"ע:
בחיוב העונה נראה שיש תשלומין גם אחר טבילתה שנית או אחר כמה טבילות כיון דלא כתיב לא תאחר רק לא יגרע. ואולי לזה הי' סומך את עצמו האריז"ל בזמנים קרירות על שמחלה לו. במקום אחר כתבתי שמסתמא הי' שלא על ידי פיוס ממנה ואין חשש לכ"ע וכבש"ע:
ואם היו על ידי פיוסו. יש לומר שהשלים אחר כך בזמנים שלא הי' קרירות כל כך וגם אם אין תשלומים רק תוך שלשים יום. מצד מה שאמרו חז"ל שמי שהדיר יותר משלשים יום יוציא כו'. מכל מקום יש לומר שהי' משלים תוך שלשים. כי שמעתי ששם אין קרירות רק בג' ימים ולא יותר. גם יש לומר שבמדירה היא בבחינת אין לה פת בסלו מה שאין כן כשרוצה להשלים לה אחר כך מהני באולי גם תוך השנה או יותר וצלע"ע היטב:
נראה פשוט דבועל ושונה תיכף כמו שאמרו חז"ל שעל ידי זה יולדת זכרים כי היא הזריעה תחילה זה עולה במקום ב' עונות כיון שיש תשלומין לעונות ע' בספה"ק הפלאה על כתובות. בפרק אעפ"י ובפרק המדיר. ובפרט כשכבר הי' יכול לפרוש באבר מת ושונה יצא ידי חובת ב' עונות בזה בהחלט. וגם אם אולי היא אינה מרגשת בב' הזרעות. מכל מקום המצוה היא מצד התעוררות עליון לטובה כידוע ורק בלי דעת לגמרי לא טוב שלא ברצון או כשהיא ישינה. מה שאין כן בזה ונראה דבדיעבד גם כשהיא ישינה או בנים ולא נים ומכל מקום אין זה ידיעה ברורה ולא ידעה בשכבו ובקומו. מכל מקום קיים מצוות עונה בזה וצלע"ע בזה:
בחדשים שקשה לאשה אולי לא שייך כל כך מצוות עונה על כל פנים במוחלת לגבי חשש של צער בלב כי גם שאשה רוצה בקב כו' מכל מקום לא ציוותה תורה הק' באולי לגבי מה שקשה לה. כמו שלא ציוותה עונה רק כפי כח שלו גם אולי במה שקשה לה לא שייך רוצה אשה בקב כו' גם אולי במה שקשה לעובר לא שייך עונה או לא שייך רוצה אשה כו':
לגבי זמן היניקה כתבתי במק"א שאולי לא שייך אז פו"ר אך עונה שייך וגם שמוטל עליה להניק כל הזמן. מכל מקום אם יתן ה' הריון יספיק גם כן לשכור מינקת ואמרו חז"ל שבשלו אין חשש להיונק. אך פו"ר נראה דלא שייך כיון שרוב נשים אינן מתעברות בזמן הנקה והי' על פי זה חילוק בין הנשים כי יש אשה שידוע טבעה שנתעברת אחר שנה ראשונה דהנקה תיכף ואם מצוות פו"ר אינה חלה עד אחר תשלום ימי הנקה כ"ד חודש אז כל הנשים שוות בזה וצלע"ע. ולגבי שלשים יום שמותר בלא רשות משמע מסתמיות לשון הפוסקים שכן הוא גם בלא קיים פו"ר וצלע"ע:

ג

שם (הטיילים) אודות עונה דטיילים נראה פשוט שאין זה כי אם לגבי טיילים גמורים בלי שום עשויה כל דהו מה שאין כן מי שהוא עוסק באיזה עשיה גם שתהא קלה כמות שהיא בתכלית זה מוציא מגדר טיילים ואין צריך לומר מלאכת הכתיבה שהוא בכלל מלאכה גמורה אך גם היותה קל מזה הרבה ונראה שאין בחינת טיילים כי אם במתהלכים רק דרך טייל לגמרי מה שאין כן בההולכים להמציא פרנסה או הרווחה נראה שיחשב גם כן לכלל עשיה ומלאכה וגם שיחה לצורך משא ומתן וקא עביד בדבוריה שום מעשה שנגמר המשא ומתן על ידי זה הרי זה גם כן מלאכה להא מלתא להוציאו מגדר טיילים. והרי משא ומתן לגבי חול המועד הוא חמור מכתב משיטא. וכתיבה פשוט לכל שגם במושיטא מוציאה מכלל טיילים וכן הוא במשא ומתן. ולימוד תורה הק' אין צריך לומר בדרך כתיבה פשוט שמוציא מגדר טיילים אך גם דרך שיחה בתכלית על כל זה שייך בזה לומר דכיון דבדבוריה קא עביד מעשה שמים וארץ חדשים וכמ"ש במק"א הרי זה בגדר מלאכה גמורה תלמידי חכמים פטורים רק משבת לשבת מצוותן וצלע"ע בקצת מזה ועל כל פנים כשיש עוד ספק לומר שמוחלת לו העונה ויש זכות גמור בזה ובפרט כשהי' לו גלוי דעת ממנה פעם אחת שאינה מקפדת ומוחלת גם שיש חשש לפעמים שאומרת כן מחמת בושה ולא מלב שלם אם הדיבור הי' על ידי פיוס ממנו או אולי גם על ידי שאלה ממנו על כל זה הרי איכא ספק ספיקא נכון. גבי מי שאינו טייל גמור בהחלט לטיילים רקנים רק הרהוריו הם בתורה הק' וכל שכן כשמדבר וכל שכן כשכותב כנ"ל וכן המתהלכים בדרכי משא ומתן על כל פנים אי אפשר להוציאו מכלל ספק מלאכה וספק שמא מחלה ועל ידי זה פטור הוא לגמרי. וגם אם רואה ממנה כהתעוררות או הכנות אין זה מוציא מכלל ספק מחילה כי אין לך כשרה בנשים אלא העושה רצון בעלה ויש לה לעורר האהבה דרך שאלה שיכריע הוא כרצונו וכמו שהי' בבחינת מראות הצובאות שעל ידי מלאכתן היו פטורים ומכל מקום עוררו הן האהבה ועל ידי זה נתרבו עם בני ישראל. שעם בני ישראל הכריעו במדת חסידות להרבות להוליד בבחינת מצוות פו"ר שגבולו בחיוב קבוע מתחלת בריאת עולם ויש בזה מדת חסידות לה סוף מה שאין כן במי שאשתו איננה מולדת עוד. כפי הידוע בסדר העולם לא שייך בזה גם מדת חסידות כיון שיש ספק ספיקא לפטור ומצד בחינת עונה עם אשתו על ידי ספק אחד די לפטור את עצמו ממדת חסידות בזה ובכזה אמרו חז"ל הוה מחשב הפסד מצוה נגד שכרה פי' דלגבי להוליד בנים של קיימא יש להכריע במדת חסידות להוליד גם אם פטור ודאי מצד חשש תשות כח על כל זה הרי הוא מחליף עולם עובר בעולם עומד שעל ידי שיעמיד דורות בעם בני ישראל גם אם יקבל איזה חלישות או צער לפי שעה אין זה בעיניו לכלום בפרט שיש לבטוח בהשי"ת ששומר מצוה לא ידע דבר רע וגם שהוא במדת חסידות מכל מקום הרי זה בגדר שומר מצוה כמ"ש במקור"ב שבחינת שומר היינו משמרת למשמרת במדת חסידות. ולזה אין צריך לומר בספק ספיקא דמצוה שהיא בכלל משמרת וגדר נכון ממש ושייך למצוה אך גם במה שפטור ודאי ועושה במדת חסידות בדרך חדשים גם ישנים גם כן הוא בטוח שלא ידע דבר רע מה שאין כן לגבי מה שאין בו לידה ממש גם שכתוב בספרים הק' שעל ידי זיווג דמצוה יש לידה לבושין דנשמות גר. על כל זה הרי מצינו שחז"ל תיקנו טבילה כדי שלא להיות מצוי אצל נשותיהן כו' ואלו הי' בזה מדת חסידות להרבות גם במה שאיננו ללידה גופניות לא היו חז"ל גודרים הדרכים לפני מדת חסידות. אלא ודאי דשייך בזה בחינת מה שאמרו חז"ל בל תשחית דגופא עדיף וצריכים לשמור את עצמו מתשות כח. ואין לידה ללבושין דגר כי אם על ידי זיווג דמצוה ודאיית וממילא שב ואל תעשה עדיף ומכל מקום כל אחד ואחד כפי מה שמשער בנפשו בזה לפי המזגים והטבעים והזמנים והתשוקות במדת חסידות כיון שיש זכות לכל צד. ומי שלא קיים פו"ר עדיין ואשתו מולדת עכשיו. אין בזה ספק ספיקא כנ"ל. כי יש ספק ספיקא להחמיר ספק שתתעבר עכשיו ויש בזה פו"ר דהולדה גופניית ספק שאינה מוחלת ויש משום עונה. דגם דספק דעונה יש נגדו ב' ספק ספיקות לפטור. מכל מקום ספק הולדה היה ליה גם כן ספק דאורייתא ולחומרא. רק שנראה דלא שייך בזה בל תאחר והגבול הוא רק על ידי מצוות עונה ולגבי עונה יש ספק ספיקא לפטור כנ"ל. וכיון שיש ספק ספיקא להחמיר נגד הספק ספיקא שלהקל יש להחמיר שהרי בזמן הולדה נראה דלא מהני מחילתה וצלע"ע בזה ולגבי מה שאין אשה מתעברת כי אם סמוך לווסתה או ליל טבילה צל"ע אם זה גם כן בטבילה דכתם ונראה נוטה דכיון דחביבין דברי סופרים. וצריכה טבילה מתעברת אך בטבילה בספק מציאות שלא דיברו בו חז"ל צל"ע גם אולי אין זה כלל קבוע רק שכן הוא על פי הרוב או לפעמים וצל"ע ואודות השלמה עבור זמן נדתה ע' בספה"ק הפלאה ז"ל בפרק אעפ"י וכנראה דכיון שהי' פטור אז אין צריך השלמה ודרך שאני שלא הי' פטור רק על ידי מחילתה ומכל מקום צלע"ע:

ד

סעיף ב' (החמרים) מצד מה שאמרו חז"ל שיעור עונה לחמרים לגמלים וספנין גם שפורשים לפעמים מביתם שלא לצורך פרנסתם אז ויש להם הון הרבה להתפרנס כמה שנים בלי שיצטרכו לפרוש מביתם. מכל מקום כל שהוא עושה מצד סגנון סדר פרנסה. וסגנון זה לא מיחתה בו אשתו לא חל חיוב העונה רק לפי סגנון ההוא. ומשמע שגם דקיימא לן שחוששין לפעמים שהרשות שנותנת לו על פי בקשתו ממנה אינו מלבה רק לפנים. מכל מקום לגבי קביעות סגנון פרנסה אין חוששין לזה וכל שיודעת שהוא לוקח לו כעת סגנון זה לפרנסה אומרים שבודאי ניחא לה על ידי מה שלא מיחתה בו. וממילא כן הוא אודות מלמדים הפורשים מביתם כדי להתפרנס ע"י מלמדות במקומות שחוץ לעירם. וכן סוחרים המתעכבים בדרכיהם כל שהוא מצד סגנון דרך התגרים משום ספק ריוח בצע או הצלה מהפסד. או להמתין על עגלות ליסע כדרך העולם אשר תגרים כערכם אין סגנון שלהם לילך ברגל מעיר לעיר וזה נוגע גם כן אל סגנון הפרנסה. כי מי שמוחזק בסגנון סוחר שבסגנון מכובד קצת משא ומתן שלו עולה בידו יותר בנקל ויותר בריוח ואבב בזיוני לית אחי ולית מרחמי. דהיינו ניגוד לבחינת ריחום בלשון תרגום שהוא אהבה. וכל משא ומתן הוא על ידי חן מקח על מקחו. אהבים ויעלת חן נמצא שכל זה נוגע לסגנון סדר פרנסת ביתו והרי זה כפרנסה של ספנין. שאין להבחין במה שבידו הון רב. ועל ידי זה הוקל חיוב העונה קלת ממילא:

ה

סעיף ה' בהגה (אין לו להתאחר אלא חדש) השיעור שלשים יום שבאבה"ע סי' ע"ו נראה דלא פלוג בזה בין אם אין יותר משלשים יום מעונה לעונה בין אם על ידי מה שאינה טהורה יש עיכובים הרבה ימים קודם לכתו ויודע שלפי סגנון ווסתה שיהי' על ידי זה הרבה עיכובים אחר בואו כיון שסתם אמרו חז"ל השיעור שלשים יום. ומכל מקום צלע"ע בזה שאולי מנכין ימי טומאה מהשלשים יום או על כל פנים פעת אחת מנכין כווסת בינוני שיש תמיד בשלשים יום ימי טומאה ואם יש יותר אין מנכין. וכן הסברא נותנת שפעם אחת מנכין ומכל מקום גם במעוברת ודכוותה השיעור שלשים יום וצלע"ע.

ו

שם (ות"ח יוצאין לת"ת) יש זכות על הנהוג שמלמדים נוסעים חוץ לעירם ללמד ולהתפרנס גם שיש חילוקים בההיתר לפרוש ג' שנים כדי ללמוד. בין תורתו אומנתו. והי' מקום חשש לפעמים מצד שמצטערת. אך על כל פנים בששה חדשים אין טענה. לפי מ"ש הב"ש ז"ל שכל שלא הי' לו מלאכה ידועה בזמן תחילת נשואין. יכיל להעשות מחמר ספן. גם כשהיא מוחה וכן הוא במדינות אלו שבשעת הנשואין אין להם אומנות קבוע ואין ידוע כלל אם יהי' מלמד או סוחר למקומו' רחוקים. ויש על ידי זה זכות היטב על כל שאינם מפליגים מנשותיהם יותר מששה חדשים כיון שיש ממה נפשך. שאם עיקר מגמתם בשביל הלימוד הרי הם בסגנון תורתן אומנתן בזה דקיל. ואם מצטרפת בכוונתם הכנתם על ידי זה פרנסתם ממילא הרי זה כנעשה ספן. כיון שבשעת נשואין לא הי' אומנתו קבועה להתפרנס דוקא בביתו וכל שכן אם עיקר כוונתם בשביל לימוד תורה הק' שמועיל גם כן טעם פרנסתו על פרישותו. אך הפורשים ברשות נשותיהם. כבר כתב הב"ש ז"ל שגם בלי סגנון תורתן אומנתו יוכל לפרוש עד ג' שנים ולא שייך גם כן מניעה בזה מצד אורחא דמלתא לכל הפירושים ומכל מקום יותר מג' שנים נראה שאין לפרוש גם ברשות. כי טעם מ"ש הב"ש ז"ל שמועיל רשות גם על ידי פיוס כדי ללמוד נראה שהוא מטעם ספק ספיקא. ספק שהלכה כחכמים ז"ל שללמוד פורש גם שלא ברשות ג' שנים ולגבי הלכה ברורה אין עוד חשש סכנה ואורחא דמלתא לכ"ע והיינו גם שלא בסגנון תורתו אומנתו יכול להיות דעת חכמים ז"ל להתיר ללמוד ג' שנים שלא ברשות וספק אולי מחלה בלב שלם ואינה מצטערת כלל בלב מה שאין כן יותר מגבול המותר על פי חכמים ז"ל שלא ברשות על זה לא כתב הב"ש ז"ל היתר על ידי רשות כיון שיש חשש צער בלב:
כתבתי בסמוך אודות מ"ש הב"ש ז"ל שברשות מותר פרישה ללמוד ג' שנים. שהוא מצד ספק ספיקא. הנה לפי זה הי' מקום לומר שגם בלי רשות מפורש ממנה. הי' מותר כל שיש לו אומדנא ברורה שכשישאלנה תתן לו רשות דהרי יש גם כן בזה ספק ספיקא ספק שהלכה שמותר גם שלא ברשות גם למי שאין תורתו אומנתו גם לפי אורחא דמלתא ומה שאמרו חז"ל אודות אורחא כו' נדחה מהלכה. ומשמע שגם כשמוחה להדיא אמרינין בטלה דעתה אצל רוב הנשים דסברי וקבילי שיפרשו אנשיהם ללמוד תורה הק'. וספק שמא גם אם ההלכה כשמוחה יש מניעה מאורחא דמלתא לשאין תורתו אומנתו מכל מקום שמא אשה זו ניחא לה כפי אומדנתו והיה מקום גם כן לומר שגם בלי אומדנא יהי' שייך גם כן ספק ספיקא כנ"ל אך יש מקום לומר שאם ההלכה שאינו פורש בלא רשות יש בכלל זה לומר שרוב נשים לא ניחא להו בזה מצד רוצה בקב כו' ופרישות. וממילא אין עוד להסתפק באשה שלפניו שמא ניחא לה. אך אלו הי' סברא לומר כן. לא הי' היתר גם כשאומרות שנותנת רשות לגבי חשש שאומרת כן מצד בושתה. כיון שרוב נשים לא ניחא להו מסתמא גם הוא מצטערת בלב. ומסתמא רוב הנשים מתביישות למחות להדיא אלא ודאי דלא שייך בזה רוב וממילא שייך ספק ספיקא גם בלי אומדנא. כן יש לומר באולי ואולי שייך לומר בזה שגם כשיש ספק ספיקא אין סומכין את עצמו על זה כיון דאיכא לברורי וכמו שאין סומכין את עצמו אחזקה היכא דאיכא לברורי וגם שכתב הרשב"א ז"ל שאולי ספק ספיקא עדיף מרוב וברוב קיימא לן שאין צריך לברורי ע' פר"ח ז"ל או"ח סי' תל"ז מכל מקום היכא דאפשר בקל לברור מבררינין כמ"ש הפר"ח ז"ל שם גם אולי יש לומר שההיתר בלי רשות אינו כי אם בסתם ולא במוחה ומכל מקום יש ספק ספיקא שכשיש גלוי דעת ממנה יש סברא יותר שלא לחוש לצער בלב ולפי זה אין שום היתר רק במרשה להדיא וצל"ע וכשאומרת בלי פיוס שגם אם אמר לה תחלה דרך שאלה בעצה אם יתפרנס בסגנון כזה ולא מנעתו ואמרה שניחא לה שיתפרנס בדרך זה אין לחוש עוד שאמרה בלא לב ומותר גם יותר מחצי שנה אם קיים פו"ר. כיון שלא פייס ממנה כלל או אולי גם כשמשמעות דבריו שיש לו חשק לסגנון זה יש חשש אך נגד חשש זה יש לומר שמועיל משמעות סגנון דבריה שאומרת מחשק לבה. ומכל מקום יש לומר שאומדנא מלתא בזה לכ"ע להקל גם בלי צד ספק ספיקא גם בלי מה שכתבתי לעיל אודות חצי שנה צד זכות היטב גם כן יש לומר שסומכים את עצמם על אומדנא:
פעם אחת נסעתי מביתי על מנת לשוב תיכף ועל ידי גלוי דעת של כבוד הרב בעל קדושת לוי ז"ל. נסעתי לק"ק בארדיטשוב יצ"ו על מנת להתעכב ערך רבע שנה עד שובי לביתי ולא עלה בלבי שום ספק גמגום בהלכות שבסי' ע"ו. ופו"ר כבר קיימתי אז בעזהי"ת וזוג"ה תי' שלחה לי אז מטלטלין לצורך נסיעתי לק"ק בארדיטשוב יצ"ו ויש לי אומדנא שאלו שאלתיה לא הקפידה וכפי אומדנא גם בלב לא הי' קפידא והי' בדעתי בנסיעתי בשביל לימוד תורה הק' מהרב הנ"ל ז"ל בסגנון שימוש תלמיד חכם מובהק בדור בטיול פרד"ס הק'. ומכל מקום אני חושש עלי שמא לא הי' זה בסגנון תורתו אומנתו כי אולי נתערב בי איזה מחשבת תהו או הבל בזמן ההוא אך על כל פנים עשיתי בטרדא דמצוה לשמוע דברי חכם הדור. ומצוה ללמוד ועל ידי זה הרי זה כאונס כדקיימא לן בשובר כלים ברוצו לקבלת שבת"ק וכבר כתבתי לעיל היתר בפחות מחצי שנה גם קודם קיום פו"ר. ועל כל פנים הוה ליה ספק ספיקא. על כל פנים בצירוף סברא הנ"ל דעונת ספן. גם לומר שרק בפורש בשביל פרנסה שייך בו סברת עונת ספן. מכל מקום הי' מקום לומר שהנסיעה הי' בה גם כן תועלת לפרנסה כגון ללמוד ממנו סגולות ורפואות שהי' הרב הנ"ל ז"ל עוסק בהם אך אחר כך נתבלבלה עלי השעה ולא למדתי ממנו בזה רק דברי תורה הק' שאמר אני זוכרם בעזהו"ת קצתם כתבתי וקצתם אני זוכר ומצד שהי' אז זמן יניקת בתי הקטנה תי' אולי לא הי' מוטל עלי אז מצוות לערב אל תנח ידך מלבד מה דאיגלאי למפרע שלא ילדה זוג"ה תי' מאז עד כה כלל וגם דלגבי פו"ר צל"ע אם מועיל זמן יניקה לומר שאין אז חיוב פו"ר אחר תקנת רגמ"ה ז"ל וחז"ל חששו בזמן יניקה לסכנת היונק על ידי עיבור אז אך מכל מקום אמרו דלגבי בעלה אב היונק אין חשש בזה כל כך וצל"ע. ומכל מקום לגבי לערב אל תנח ידך. יש לומר שמועיל יניקה להפקיע החיוב גם להב"ש ז"ל רסי' א' (יש ממה נפשך לסברת הב"ש ז"ל לגבי נותנת רשות דסבירא ליה שמהני רשות גם לגבי אורחא דמלתא ועל ידי זה יש לדידיה קולא גם שהחמיר ברסי' א' מצד לערב אל תנח ידך) ויש גם כן סברא שהולדה תמיד מסופקת אם תהי' כי מצויים מניעות רבות מלהוליד ברצופים וספק שמא כבר מעוברת ואין עוברה ניכר. וספק שמא אינה מעותדת להוליד זרע של קיימא על כל פנים ועל ידי זה יש באולי זכות קצת על הפורשים ברשות קודם שקיימו פו"ר יותר משנה כשהם במקום שאין להם ידיעה אם נשותיהם מעוברות כבר או הולידו כבר בט' חדשים משפרשו מביתם וחוששין גם כן לעיבור י"ב חודש כידוע ועל כל פנים פחות מחצי שנה חזי לאצטרופי ספיקות שכנ"ל להסברא דעונת ספן שנזכרה לעיל היטב:
גם יש זכות אודות מלמדים כנ"ל במה שלפעמים אי אפשר לשוב לביתם על ידי אחריות הדרך ותחלה סברו שיזדמן להם שיירא. וגם להוציא סך מרובה אין מוטל כל כך כהגבול שבאו"ח סי' תרנ"ו. ולגבי עונה לא יגרע דלא שייך כן כי במצוות לא תעשה חייב להוציא כל יש לו. בזה בטוחים על שמוחלת ונתנה רשות להדיא ולגבי פו"ר מצוות עשה מועיל מה שאין מוטל לבזבז יותר מחומש. ולפעמים בעלי הבתים ששוכרים למלמדים מקפידים שלא ישובו לביתם ותחילה סברו שלא יקפידו וגם שפועל יכול לחזור בו בחצי יום מכל מקום אין נכון לעשות כן. והמשנה בדיבורו אין רוח חכמים נוחה הימנו ולפעמים כשישוב יהי' לו פסידא גדולה בהשכירות ונראה שכשלא התנה יכול בעל הבית למחות שישוב וצל"ע:
וכן הוא בהבורחים מביתם מחמת ממון ואין צריך לומר הבורחים על ידי פחד יסורים שיש בזה זכות קצת גם לגבי מניעת עונה גם להנצל מיסורים מסתמא מוחלת (וגם להנצל רק מעלבון קבוע לדורות גם כן מוחלת מסתמא וצל"ע) ולגבי פו"ר מהני מה שאין צריך לבזבז הרבה במצוות עשה. וביד גוי שייך בחינת כתוא מכמר. והרי זה בכלל אונסא רחמנא פטריה וצלע"ע היטב:

ז

שם בהגה (ואם נותנת לו רשות) נראה שכשיש פעולה מצדה שמורה שמוחלת. אין חשש לכ"ע תמיד. וכעין דקיימא לן נחת רוח עשיתי לבעלי בקנין באוה"ב שנל שמקבלת על עצמה אחריו ת. אין טענה נחת רוח עשיתי כי הנחת רוח לא שייך רק לגבי מאי דלא סגי בלאו הכי בזה ואם לא תקבל קנין סודר הוא התנגדות לרצון בעלה לגמרי מה שאין כן במה שיש לפניה דרך לאשתמוטי את עצמה ולומר אינני רוצה לקבל עלי אחריות כל שלא השמיטה את עצמה מזה מוכרע ממילא ומחשבתה ניכרת מתוך מעשיה שלבה שלם בזה בלי נטיה. ורק גבי קנין סודר קיימא לן נחת רוח גם בפעולה. כיון דלא סגי בלאו הכי כנ"ל. ואיננו גדר פעולה כל כך. וגבי אמתלא דהוחזקה נדה. או דטבח שעשה סימן בראש הכבש. קיימא לן שלעקור פעולה לא שייך שום אמתלא וכן הוא בזה שכשאשתו שולחת לידו כתנות או נותנת לידו בלכתו לדרך וכל שכן בשולחת לידו והי' לה מקום לאשתמוטי ולומר אמתלאות שאין לה מכובסים וכדומה אמתלאות שבעת נסיעת שליח תאמר טרודה אני או אין לפני המפתח פעולה כזו מוציאה מכלל חשש בעולם לכ"ע והרי זה גדר מחילה גמורה ברצון. ולא שייך חשש ביטול עונה בנסיעה כזו לכ"ע ומכל שכן כשיש גם כן ספק ספיקא ספק שיש בדרך ההוא צד הליכה ללמוד תורה הק' שיש בזה היתר לפרוש שלא ברשות גם כמה שנים גם שיש גם חשש גרעון פו"ר בכמה שנים ועל כל זה מותר וכנראה שהמדות חסידות שבזה עיקרו מצד גדר פו"ר מה שאין כן כשאשתו מעוברת או מניקה שאין חשש ביטול פו"ר בזמן ההוא גם מדת חסידו' לא שייך בזה וידוע מבן עזאי ז"ל. שלא נשא כלל על ידי אהבת התורה הק'. ספק שיוצמח לו על ידי דרך זה סגנון הטבת הספקת פרנסתו. באופן שמובן לכל שמוחלת מסתמא על ידי טובת הנאה כזו וכדקיימא לן שכל הולך בשביל פרנסתו אין חוששין בו שאין מחילתה בלב שלם ורצון גמור והרי סגנון העונה נקבע לפי סגנון הפרנסה וחמרין כו' וספנין לששה חדשים ולא פלוג בזה גם אם הון רב בביתו להתפרנס זמן רב. וגם אם בהדרך אין בו רק ספק לימוד תורה הק' מה שיהי' שייך בזה התלמדות בסגנון שלו. באיזה פרט אחד מפרטי פרד"ס התורה הק' באיזה סגנון כל דהו. והרי אמרו חז"ל אלמלא לא באתי אלא לשמוע דבר זה די מכל מקים יש בזה ספק ספיקא. ספק לימוד. וספק מחילה ברצון טוב מצידה. אך בזמן מוכשר לעיבור צריכים ליזהר יותר אך כשידוע סגנון זוגתו שאיננה מתעברת עד כלות כ"ד חדשים דהנקה יש קולא נכוכה כנ"ל וכל שכן כששלחה מטלטלין כנ"ל. גם אולי יש לחשוב י"ד ימים הנהוגים עכשיו קודם טבילה. מלבד הלמ"ד יום שבש"ע בזה ועל כל פנים יש לחשוב הימים שנתוספו בחומרא אחר ימי הש"ס מלבד הז' נקיים. מלבד השלשים יום ההם וצלע"ג בזה. ומצד השחתה שאסורה מדרבנן על כל פנים בכל אופן בלא פלוג. כשהוא יותר מפעם אחת בזה יש גם כן ספיקות. ספק שלא יהי' יוצא ממנו זרע בכל הדרך כלל. וספק שהי' אירע לו כן ח"ו גם אם הי' בביתו ולא הי' הולך לדרך כלל. ועל כל פנים אם לדבר מצוה הלך נגה לו וכשהי' לו גלוי רצון מחשוב שבדור שיסע. הרי מצוה לשמוע דברי חכמים. וכל שכן במובהק גדול בחשיבו' בדורו:

ח

סעיף ו' (חייב לבעול כו' עד שיקיים) נראה שגם בימי יניקה אין לבטל עונה על ידי מחילתה כל שלא קיים עדיין פו"ר. כי גם שתיקנו חז"ל שלא לישא מעוברת חברו מצד חשש חסרון הנקה. אין זה כי אם מצד שהוא מסור לרבים בכל הזמנים וכל המקומות ורובא דעלמא יש בהם קלות הדעת בכזה מצד נטותם אחר הבצע. ומצד עצלות וכדומה מה שאין כן לגבי המצוה דפו"ר. בכל זמן שאפשר שתתעבר שייך אז מצוה זו ואטו עני שאין לו במה לפרנס ילדים יהי' פטור ממצוות עשה דפו"ר כן הוא בזה כיון שאפשר למסמס בבצים או לשכור מיניקת אין על ידי זה שום צד השמטה ממצוות פו"ר ומי שברא יומו ברא פרנסתו תמיד וצלע"ע:

א

חייב בעונה. עבה"ט בשם הרדב"ז. וכ"כ בס' שעה"מ פ"ג מהא"ב סוף דין ט"ו ע"ש:

ב

בכל לילה. עבה"ט ומ"ש וכל זה איירי כשאינו ת"ח כו' והיא מדברי הב"ש מ"ש וע' בש' ישועות יעקב שחולק עליו וע' בשיטה מקובצת בכתובות שם:

ג

תלמידי חכמים. עי' בס' יערות דבש ח"ב דרוש י"ח שכ' בהא דאיתא בברכות כ"ז אמר להו איזל ואימלך באינשי ביתי כו' שהדבר תמוה איך שייך שראב"ע שבק עצת כל חכמי ישראל שרצו למנו' אותו וילך אחר עצת אשתו אך הענין הוא דהנה עונת ת"ח מליל שבת לשבת ובמס' אבות דר"נ מבואר דעונת נשיא הוא מחודש לחודש מפני ביטול בהמ"ד ואנן קיי"ל חמר ונעש' גמל צריך לימלך באשתו כו' ע"ש ובס' כרם שלמה כ' עליו שדבריו דפח"ח אבל בקשתי באבות דר"נ ולא מצאתי ולא בשום מקום אשר חפשתי וע' בתשו' מעיל צדקה סי' נ"א שכ' שכל מי שהוא לומד בתמידות הן אם הוא מהמורים בעם או מן התלמידים רשאי שלא לקיים עונתו כ"א א' בשבת ואף שאין לנו דין ת"ח בזה"ז בכמה דברים מ"מ בזה לדעתי רשאי כל אדם לעשות עצמו ת"ח ואף שהובא (במג"א סי' ר"מ סק"ג) בשם ס' הקנה שאין כל אדם רשאי לעשות עצמו ת"ח היינו כשהוא באמת פועל או טייל ואינו עוסק בתורה אבל לעוסקי תורה שמתשת כחם אין חילוק בין ת"ח שבימיהם לאותן שבזמנינו ואדרבה היא מתשת כחינו יותר לפי חסרון הבנתינו וגם בסמ"ק מ"ע רפ"ה איתא בהדיא ויעשה כל אדם עצמו כת"ח כו' אך משום פריצת הדור וקנאת ירך חברתה אני מורגל לומר לכל הסבובים אלי לקיים עונת פועלי' שתים בשבת כו' עכ"ל ע"ש:

ד

יכולה לעכב. עי' בתשו' חתם סופר חלק יו"ד סי' קמ"ט. שכ' דזהו לשון הרמב"ם פי"ד מה' אישו' ומשמע אפי' עומדת וצווחת א"י לעכב אך מלשון הרא"ש וטור שכתבו דכיון שהוא מצוי אצלה תמיד בעיר וגם כיון שהוא לומד אינה מקפדת משמע דעומדת וצווחת לא ומדברי הב"י משמע דהרא"ש לא פליג בזה על הרמב"ם ורק לפי דהרא"ש כ' הטעם כיון דמצוי אצלה תמיד בעיר והיינו דנחית לפרש אפי' להנך דפסקו כר"א ע"כ כ' אינה מקפדת אבל לדינא מודה הרא"ש לפי מאי דקיי"ל כחכמים אפי' אינו מצוי אצלה בעיר ואפי' עומדת וצווחת אך לדברי הב"ח שהובא בב"ש סק"י משמע דפליגי ומפירש"י משמע קצתכהרא"ש וכו'. והאריך בזה ומסיק דאינו מוכרח וי"ל דגם רש"י מודה להרמב"ם ואולי גם הרא"ש והטור ס"ל כן ודכתבו אינה מקפדת היינו כיון דאנן סהדי דאינה מקפדת בשעת הנישואין א"כ לא נשתעבד לה מעולם וא"כ אפי' צווחת לא מהני ומעתה כיון שכל הפוסקים שוים בזה בודאי דהכי נקטינן ודקדק הש"ע כלשון הרמב"ם והדין עמו עכ"ד. וע"ש עוד שהעלה ע"פ האמור באשת חבר שמצאה בעד הבדיקה כעין מראה אדמדם ושאלה לחכם וטהר דשרי בעל' להחמיר על עצמו ואפי' אם בעת הנישואין לא התנהג בפרישות כזה ואפי' היא עתה עומדת וצווחת ע"ש והובא ג"כ בפ"ת ליו"ד סי' קפ"ח סק"ב:

ה

אחר שנשאת. עיין במל"מ פט"ו מה"א דין א' שכ' דמשמע דקודם נישואין לא מהני רשות' כו' עש"ב:

ו

עונתן לפי מנין. עיין בס' ברכי יוסף לעיל סי' א' שנסתפק בפועל שיש לו שתי נשים והאחת מחלה ולא קיים פ"ו דדיניה דההוא גברא לבעול בכל עונה והא ודאי דמזו שמחלה פטור רק דצריך לקיים באחרת (ודלא כדעת הרב המגיה בט"ז לעיל ר"ס א' דפשיטא ליה דחייב בשתיהן) מעתה יש להסתפק אם חייב האי פועל לקיים מצות עונה באחרת שלא מחלה שתים בשבת או דילמא כיון דמצד עונה אינו חייב אלא אחת בשבת דאדעתא דהכי עמדה ונשאת בהא נמי שפיר מקיים פו"ר. והדר פשיט לנפשיה דנהי דמצד עונה אינו חייב אלא אחת בשבת מ"מ מצד פו"ר חייב בזו שלא מחלה שתים בשבת כדין פועל וקצת ראיה מדברי הה"מ ריש פט"ו ע"ש:

ז

יקיים שבעה ימים. עיין בס' קרבן נתנאל פ' אע"פ אות ל"ג שכתב דלדידן דכל אשה בימי נדותה עד י"ב ימים יש לנו לומר דאין כופין להוציא עד י"ב ימים וצ"ע לדינא ע"ש:

ח

אם נדר ברשותה. עמ"ש בפ"ת ליו"ד סי' רל"ד סק"ח בשם ס' בני אהובה:

א

סי' ע"ו ס"ז שימנע עונת'. נ"ב אבל קודם שנשאה מהני הרשאתה מ"ל:

א

אפילו הו' מלח דאעפ"י שבלאו הכי מונע מתשמיש מכל מקום כל שאינה אסורה האשה עליו ה"ל פת בסלו: