קומץ המנחה ב׳:ע״ט

א

על כן קרא שמו גלעד. השם בכ"מ הוא כח הדבר וקיומו וחיותו כמ"ש (בראשית) כל אשר יקרא לו האדם נפש חי' הוא שמו ולכן אז"ל בשבטים בכ"מ שנאמר על כן מרובה באוכלסין כי השם הוא החיות וטעם השם הוא מקור החיות ועל כן היינו שהשם דבוק בטעם השם וכאשר החיות דבוק במקורו אז הוא בשפע ולכן אז"ל חוץ משבט לוי שהארון כו' ועדיין מה תירוץ, רק רצה לומר שהדביקות שלהם במקורן במדרגת דכא אתי ולא במדרגת אני את דכא כמ"ש במקום אחר בביאור גמ' זו דסוטה (ה) ולכן אז"ל (מכות ט) בגלעד שכיחי רוצחים כי ידוע ב' ראשי הרעות הם לא תרצח ולא תנאף נגד מצורע וזב זב אין משתלח ממחנה ישראל שדבר זה נמשך ממקור ישראל שהמקור לעבודה הוא התשוקה וגם התאות כאשר הם ע"פ הראוי הם עיקר החיים ההשראה והולדה חיים בדומים וכן האכילה חיי הגוף ולכך בירושלים היה זנות ראש תועבותיהם וכמ"ש בסנהדרין לא עברו כו' להתיר עריות כו' אבל באומות עיקר רציחה וזה משתלח חוץ למחנה ישראל וכמו שאמרו ז"ל (ע"ז) על והגבעונים לא מבני ישראל וד"ז נמשך בישראל מצד לבן שהוא שורש האמהות והבנים אין מתייחסים אלא אחר האב לכך אין זה ממחנה ישראל בדרך משפחה ומחנה כי משפחת אם אינה משפחה רק מכל מקום הוא נמצא בהם אף על פי שאינו בקנין עצמיי ולכך ויגנוב וגו' בלי הגיד וגו' כדי לעקור ההשתלשלות והשייכות לו ולבן רדף ואמר הבנים בני כו' החזיר לייחסם לו ושיש לו חלק בהם וכן הצאן הם כל נפשות ישראל כנ"ל אות ע"ז אמר צאני ומצד זה נשרש הגלות וזהו ביקש לעקור את הכל שרצה להחזירם ולהיות הוא העיקר ומתייחסים אחריו אבל מכל מקום ארמי אובד בהוה עד עת קץ שנאמר ארי' כבקר וגו' (ישעיין י"א) וכתתו את חניתותיהם וגו' לא ישא וגו' חרב שיכלה הרציחה לעתיד וגלעד הוא הגבול בין לבן ליעקב כמ"ש אם אני אעבור את הגל כו' שזה מעבר לגל מזה וזה מזה ולכ"א בנדרים (כ"ב א') לב רגז כו' אכתי לא עברו ירדנא ובפ' מטות נקרא כל עבר הירדן ארץ הגלעד שם הלב רגז, ולכך בגלעד שכיחי רוצחים והגל הוא המבדיל ביניהם כי גלעד עצמו הוא ההבדל והוא ההתייחסות ביניהם גם כן מצד שצריכים גדר וגם ששם הכריתות ברית שזהו ההתייחסות ומצד זה שכיחי ומצד שהוא המבדיל בו הוא ההבדל כדמוכח במכות שם בשם רציחה דשוגג שחייבים גלות והשוגג הוא בלא מתכוין שהמתכוין הוא שיש לו הכנה גדולה לדבר שהם האומות שבהם הוא מצד העצם מה שאין כן השוגג במקרה דבארץ ישראל רק מצד המקרה וזהו ההבדל בין לשון ארמי ללשון הקודש כי לשון ארמי גם כן הלכה למשה מסיני כמ"ש במגילה (כ) רק מלאכי השרת אז"ל אין מכירים והיינו שלשון ארמי הוא מצד ההתיחסות של ישראל עם האומות ולכך לשון ארמי הוא לשון האומות מה שאין כן לה"ק לשון ישראל ביחוד ופרעה לא הכירו וכן תורה שבכתב בלה"ק דמצד התורה שבכתב שמן השם יתברך הוא ההבדל בינם לישראל אבל אדם הראשון אז"ל (סנהדרין ל"ח) בלשון ארמי סיפר שהוא המערבב הראשון טוב ורע ומייחסם לכן התלמוד תורה שבעל פה דתמן פסול וכשר אסור ומותר כו' מצד עץ הדעת כמ"ש בתיקונים כך הוא בלשון ארמי שהוא חכמת חכמים וחכמים יש גם כן באדום כמו שאמרו ז"ל אבל באמת חכמי תורה אין שם ומצד עצם ההתייחסות משם עצמו ניכר ההבדל וכמו שאמרו ז"ל (ילקוט הושע ח') דניתן תורה שבעל פהע"פ שלא יאמרו האומות אנו ישראל ע"ש והיינו דמצד ההתייחסות ניכר ההבדל ובמלאכים דאין שייך ערבוביא דטוב ורע אין מכירים בלשון ארמי וזהו ולבן קרא כו' ויעקב קרא כו' לב' הוראות כנ"ל ולבן רצה להמשיך אליו כטענת הבנים כו' ולכך נאמר כמה פעמים ויאמר לבן על עד הגל כו' שיעקב לא רצה כלל ההתייחסות רק אחר שקרא לו לבן שם שהוא המשכת כח אז קרא לו יעקב בלה"ק דהיינו ששם יהיה נמשך חיים והכרת ההבדל כנ"ל ולכך הנחיל זה משה כמ"ש פני משה כפני חמה כו' שהוא נגד אור עולם הזה כמו שאמרו ז"ל בעשו ויעקב ועשו על חרבך תחי' כח הרציחה הוא הניצוח בעולם הזה מה שאין כן א"י נגד עוה"ב:

ב

פ' וישלח. מלא תעשה שלא לאכול ג"ה, ונאמר עד היום הזה וכו' עד עולם. עיין בש"ך ח"מ סי' מ"ג סקמ"ה ונאמר כאן ביחוד לשון זה אולי לפי שזו לבדה נתנה קודם מתן תורה לבני יעקב חוץ ממצות ב"נ לכ"א עד היום הזה רצה לומר עד זמן משה רבינו ע"ה כותב התורה (עיין מהרי"א בהקדמה לס' יהושע) כבר לא אכלוהו. ועד"ה הזה יאמר על דבר שהוא בגלוי וניכר לנוכח עיניו וכמו שאמרו ז"ל על זה אלי ראתה שפחה כו' ועוה"ב נקרא בנביאים בכ"מ יום ההוא והי' ביום ההוא כו' וכמ"ש בזוהר והיינו דעוה"ב נעלם כמ"ש אשר צפנת ליראיך ואין מקום לאיסור אכילת גיד אלא בעולם הזה אבל לעתיד לבוא יכלה זרעו של עשו ויבוער יצר הרע מהעולם ותסתלק הנגיעה בכף ירך יעקב וכמ"ש בתיקונים תיקון ח"י (כ"ה ב') ע"ש וטעם המצוה מפורש בכתוב על כן וגו'. וע"ד הפשט כתב בספר חסידים סי' רל"א כי אמר הואיל ופשענו שהנחנו הלילה הזקן לבדו לכך אירע לו בשבילינו לכך נדרו שלא לאכול ג"ה דאמר דין הוא לפי שהאב והבנים גוף אחד ודין שיצטערו הבנים כו' ע"כ (ועיין בדברי הרשב"א בעל ידי פג"ה במ"ש שא"כ היה מתחייב שאז נגף יעקב ברגלו שלא יאכלו בניו רגל לעולם כו'. ועל פי דברי הס"ח נתיישב כי בכאן הם פשעו. והעיקר לפי שבכאן הניצוח ההוא על ידי שרו של עשו כדרז"ל). ואף על פי שאינו בנו"ט מחשב נזירותו מאכילה צער שיש טורח לטלו מן הירך ואפשר שלכן לא נדרו מכל הירך שזה היה דבר קל אצלם שהיו מועטים בעולם וגויים רבים וימכרו לגוי או לכלבים ולא יפסידו אבל כאשר הותר הירך רק הגיד נאסר הרי אמרו בפ' סדר תעניות (כ) מאכל אדם אין מאכילין לבהמה וכ"ש לגוי דגרע כמו שאמרו ז"ל ע"פ לכלב תשליכון וע"כ יצטרכו לטרוח ולנקרו וזהו צער ונד"ר קשה יותר, וע"ד הדרש אז"ל בב"ר פע"ז שהי' שרו של עשו ונגע ביוצאי ירכו אלו דורו של שמד ויש שם ג' מ"ד חלק א' שייעא וחלק א' סידקה כדג וחלק א' פירשה ממקומה פירוש כמו שאמרו ז"ל בגיטין (נז) בזמן שהקול קול כו' שכשעוסק בתורה אין עשו שולט וזהו וירא כי לא יכול לו כמדרגתו שיעקב מדרגת התורה כמ"ש אמת ליעקב אמרו פרק קמא דע"ז (ד) דתורה קרוי' אמת ופגע ביוצאי יריכו שיוצאים ממנו רשעים ע"ה הנרמזים בגיד שאין בו טעם ע"ד שאז"ל בוי"ר מה הדס אין בו טעם כך בישראל שאינם בעלי תורה כי יעקב חזר גם על פכים קטנים כמו שאמרו ז"ל פג"ה פירוש פכין כלי חרס רומז לע"ה כמו שאמרו ז"ל (סנהדרין נב) אכל עמו דומה לקיתון של חרס וכמ"ש בזוהר בסוד כ"ח אין להם תקנה אלא שבירה והוא חשב מחשבות לבל ידח ממנו נדח אף פכין קטנים וכן היה כמו שאמרו ז"ל ב"ר פע"ח ויזרח לו השמש שנתרפא מצלעתו כך לעתיד לבוא בניך יהיה השמש מרפא כו' והיינו שיבוער היצר הרע כי רק נשה ממקומו ויש לו רפואה שלא נטלו לגמרי ורומז לגלות ממקומן ודורו של שמד והנה ידוע שהיו ג' מינין בגולים דשמד. מהם שברחו וגלו לארץ אחרת וזהו שפירשה ממקומה. ומהם שנהרגו על קדוש השם וזהו סידקה שנשתברה כדג שהוא טהור דכל שבים טהור וכמ"ש בפסחים (נו) הרוגי מלכות אין כל ברי' כו'. ומהם שנשתמדו ונטמעו באומות זהו שייעא שבליטת הירך רצה לומר שיש בליטה נכרת (שכ"ד הבולט רצה לומר שניכר בולט) שאלו יוצאי ירך יעקב ושייעא עד שאין ניכר כף ירך רצה לומר שאלו יוצאי ירך יעקב. ולשון המדרש בצדיקים כו' אף שהעיקר בע"ה כמ"ש בהכונס (ס') אין פורעניות כו' ואין מתחלת כו'. וכמ"ש בפג"ה (קא) דבר שלח ביעקב זה ג"ה ונפל בישראל שפשט איסורו בכ"י כמ"ש בס"פ אמ"ע (ל"ג ע"ב) יעקב הם פ"ה כי שם יעקב ע"ש ידו אוחזת בעקב שהניצוח בעקב ובסוף וזהו בע"ה שהסוף לנצח וזרחה כו' כנ"ל מהמדרש ומסיים ומלהטת או"ה אבל ישראל ת"ח דרומז כי שרית וגו' שכבר נצח בזמן שהקול כו' וז"ש זה ג"ה הרומז לגלות הוא הדבר שעניינו דבר שלח ד' ביעקב בהיות עדיין שמו יעקב שרומז שהנגיעה וגוף השליחות באה ביעקב אבל נפל בישראל שנתפשט גם להת"ח כנ"ל וזהו שנתפשט איסורו איסור הוא האסור ומקושר שאין לנו רשות ליגע בו שאינו מחלקינו. וכמו טריפה שניצודה ונטרפה על ידי צודדה עיין בטיו"ד סי' ק"ט וזה חלק עשו הצד ציד ואינו חלקינו כך הגיד מאחר שהי' שליטה לשר עשו עליו לנשותו ממקומו הרי הוא אסור ומקושר בידו לחלקו ואינו לחלקינו ביחוד רק רשות אחרים עליו שאסור בידם ופשט איסורו גם בישראל שאין ראוי לאוכלו וזהו כי נגע מאחר שהי' לו נגיעה שם נאסר לנו. ולכן נוהג רק בחי' ובהמה ולא בעוף כי יש ליעקב שם ג' והוא ישורון כמ"ש מאהבתך וכו' ורז"ל דרשו אין כאל ומי כאל ישורון והיינו שלמדרגה זו זכה יעקב בי"ז שנה אחרונות שנא' בהם חיים ואז"ל בתדבא"ר חיים שלא בצער ושלא מיצר הרע כדרך שמצינו לאי"ו כו' ובספרק קמא דב"ב ג' מתו בעטיו של נחש אי"ו שנסתלק מהם יצר הרע כל עיקר בימי זקנותם וזהו כאל וזהו ג' מדרגות בהמות הם ע"ה שחלבן פירוש המוברר אסור וקשור ביד היצר וחי' חלבן מותר ת"ח. ועוף הוא הטהור לגמרי כמ"ש פי"ז דכלים הוא מדרגת ישורון שאין עוד טומאה (ושם הוא תכלית הנייחא ולשם אין מתפשט איסורו כלל (שאין עוף בכלל חי' ובהמה ועבתוס' ב"ק ע"ז) וכמו שאמרו ז"ל פרק קמא דברכות (ה') אין עוף אלא תורה פירוש עצם התורה מה שאין כן ת"ח רק דבק בתורה כמ"ש בע"ז י"ט בתחלה תורת ד' ולבסוף כשמגיע למדרגת ישורון תורתו שנעשו כליותיו כב' מעינות נובעות חכמה ושם אין התפשטות לשליטת עשו כלל. ובזוהר קע"א א' דורש ירך על סמכי אורייתא כירך שמעמדת הגוף (והגוף הוא יעקב שהוא התורה כנ"ל) וכמה דברים שם מכוונים לדברינו בענין דבר שלח ביעקב כו' כי הע"ה הם סמכי אורייתא וכמ"ש שילהי כתובות (קי"א ב') מצאתי להם רפואה מן התורה כו' ובשאר דוכתי, ובזה תבין כמ"ש בפג"ה (צ"א) ליבעי רחמי אתכליא על עליא דאלמלא עליא לא אתקיימין כו' (וכלשון הזוהר וכד לא ישתכח מאן דסמיך לי' כדין לא יהיה הקול כו') שייכות המאמר לענין הפרק כאשר קבלתי שיש שייכות לכל מאמר אל הענין המדובר והנרצה בפרק ומסכתא שבא בו ולא דבר ריק הוא ואם ריק כו' וע"ש בזוהר בטעם איסור האכילה כ' ובעיין לקיימא לההיא ג"ה כו' וחילא דיעקב בעיין לאתתקפא כו' וע"ד לא בעיין למיהב דוכתא לברייתא דעלמא למכיל לי' ולא לאתאכלא כלל ע"כ. ועפ"ז משמע טעם האיסור אדרבה להרבות תוקפו וע"ש ק"ע ב' לא משמע כן ומיהו גם שם אחר כך מביא בשם ר' ייסא סבא דדריש כי נגע בכף מהנוגע במת ומאחתר מסאבא ל"ל לאתהנאה עיי"ש והוא ע"ד שכתבנו, והרשב"א מובא בעל ידי כתב טעם המצוה על כף הירך להגן על יוצאי הירך שנתקנו במה ששומרים שם צויו וכמו שאמרו ז"ל שנתן דם פסח ודם מילה כדי שיגאלו ע"כ, וע"ד הרמז כי יעקב בחר עוה"ב ועשו עולם הזה כמו שאמרו ז"ל והרמב"ם ה' תשובה וכ"ה בתנחומא שמות וכן בזוהר כ' כי העוה"ב אינו מחודש אז והוא מכבר רק הוא נעלם פירוש כי עולם הזה נקרא עלמא דשקרא ועוה"ב נקרא עולם האמת שקר הוא דבר הפוסק כמו יכזבו מימיו שאין לו קיום והוא כל עניני עולם הזה שיש להם קיום בדמיון אבל אינו באמת שעתידין להתבטל אבל העוה"ב רצה לומר הפשטת כ"ד מן הדמיון אל האמת של הדבר ההוא רצה לומר כח של הכח ההיא הקיים לעד זהו נצחי והנה שניהם קרוים עולמות שניהם שוים כל מה שיש בזה יש בזה וכמ"ש בחולין (קכז) כ"מ שיש ביבשה יש בים (חוץ מן החולדה רומז ליצר הרע כמ"ש במקום אחר כחולדה הדרה בעיקרי בתים) כמ"ש (ילקוט משלי) העולם הזה דומה ליבשה והעוה"ב לים אם לא התקין ביבשה כו' וכמ"ש בפ' חלק (צד) צדיקים וכו' ישיטם ע"פ המים כו' והיינו שכל ענינו עולם הזה וכחות הברואים שבו הם אמיתים גם כן כי לא תהו בראה לשום דבר רק שאין נגלה ממנו אלא הדמיון והאמת צפון ויעקב דבוק באמת שבו ועשו בדמיון וכחו של עשו על חרבך תחי' ואז"ל ע"פ וזרחה שעיר כו' לא תרצח כו' והוא אדום המורה רציחה כמ"ש (מלכים ב' ג) אדומים כדם (ובישעיין סג) מדוע אדום ללבושך שעיקר אחיזתו הוא בגבורה וכח הגבורה של דמיון הוא בחרב אבל אמיתות כח הגבורה אז"ל בתמיד ואבות הכובש את יצרו וזהו מדת גבורה של עוה"ב שבה דביקות יעקב וזה ענין ההתאבקות שכאשר יבורר כחו של יעקב שזהו בעוה"ב מעט מן האמת דוחה הרבה מן השקר וכאשר נתברר האמת על בוריו ממילא יאבד השקר שהוא כחו של עשו מכל וכל והי' כלא היה וכמ"ש בית יוסף להבה ובית עשו לקש וליהט וגו' כידוע דזרעו של יוסף הם שומרי הברית כידוע בזוהר כמה פעמים דזהו דרגא דיוסף הצדיק והוא מקור התאות שצריך לכובשם ואז"ל (מדרש תזריע) ע"פ בעון חוללתי אפילו חסיד כו' וזהו וירא כי לא יכול לו בכבישת כל מיני תאות היצר ויגע בכף יריכו כענין יוצא יריכו תחת יריכו דשם גם חסיד שבחסידים אין מדת הגבורה האמיתי על בורי' וז"ש בפג"ה (ק"א) למה נקרא שמו ג"ה שנשה ממקומו ועלה וכה"א נשתה גבורתם הי' לנשים פירוש שגם בזה היה קדוש ומובדל לא מיבעיא מן האיסור רק גם מן המותר לו ולכך לא אירע שום בטול לגיד רק נשה ממקומו ע"ד הקב"ה מקומו של עולם שאחיזת העולם ומקומו הוא בהשם יתברך וזה נשה ממקומו כשנתכוין להנאתו ומביא קרא נשתה גבורתם מדת הגבורה שלהם היו לנשים שדעתן קלה להתפתות ואין להם גבורה דכבישת היצר ואותו גיד הוא חוזק התאוה וכמ"ש הקדמונים ובזוהר (חלק א') ק"ע ב' דתמן יצר הרע רביע כו' ע"ש ולכ"א לא יאכלו וגו' פירוש אכילה הוא הנאת הגוף והושאל גם כן כ"א הלחם אשר הוא אוכל (וישב) אכלה ומחתה פירוש (משלי) והיינו שאסר ע"ע כל הנאה מתאוה זו שעל ידי זה יהיה הניצוח לעשו ולכן יוסף שהוא שומר הברית שטנו של עשו, ותוספת ביאור זה על פי מ"ש בזוהר שם דשס"ה לאוין נגד שס"ה ימים ונגד שס"ה גידין ותשעה באב הוא נגד ג"ה ע"ש והיינו כי הגידין אין להם חיות בפ"ע דקיי"ל אין בגידין בנו"ט והם כעץ רק שהם חוזק הגוף שבלעדם לא יעמוד וכן הלאוין (כי מ"ש (קידושין ל"ט ב') ישב ולא עבר עבירה כו' מפרשינן לה התם בקידושין כדר"כ ור"צ) וחיות הגידין מן הלאוין וחיות ג"ה מסתמא משמירת לאו דלא יאכלו ג"ה כי אז"ל וכ"ה בזוהר שם כי אבר מחזיק אבר אבל בג"ה הוא להיפך כמו שאמרו ז"ל (סוכה נ"ב) אבר קטן משביעו רעב מרעיבו שבע ששביעותו הוא רק על ידי הרעבון וזהו ע"כ לא יאכלו ועל ידי העדר אכילת האבר זה מחזיק האבר וזהו גם כן ענין ת"ב שנוהג אבילות שענין אבילות מורה כאלו אותו יום אינו נמצא כלל שאינו יוצא מביתו ולא עושה מלאכה ולא לומד רק יושב ודומם כמת ועבר ובטל מן העולם וכאלו אינו באותו יום בעולם וכענין שאומר המתאבל יאבד יום וגו' אל יחד וגו' שכך ענין המתאבל משתוקק שלא יהיה כלל בעולם.ומואס בקיומו וחפץ בהעדרו וכאלו אינו במציאות וזה הוא קיום אותו היום חיותו וכמ"ש (תענית) כל המתאבל זוכה ורואה בשמחתה שעתיד להיות יו"ט שהוא קיום היום, ואולי יש לפרש שנקרא ג"ה לשון שכחה כמ"ש בזוהר שם ע"ש רצה לומר שצריך לשכוח ממנו כאלו אינו כלל אותו כח באדם ואז אינו נושה ממקומו כלל ויובן ענין פלוגתת ר"י וחכמים אי רק בימין או נשיי' בתרויהו (חולין צ"א א') כמ"ש בפ' חלק (קז) יצר כו' שמאל דוחה וימין מקרבת ולכ"א ר"י דרק נשי' בימין וקאמר שם בגמ' דגם דעת נוטה כן הוא והיינו דרק בימין הוא קירוב התאוה ורבנן אמרו מאחורי' אתא ונשיי' לתרויהו פירוש כי ענין שמאל דוחה כו' כידוע ענין ימין ושמאל שהם ב' זרועות עולם (שכל מה שבנפש יש בעולם זרועות בנפש וזרועות בעולם כמו שאמרו ז"ל והם צפון ודרום קור וחום) חסד וגבורה שהם זרועות כגוף שעיקר כח הגוף בזרוע והם ב' ראשי המדות חסד הוא אהבת עצמו וזולתו ולהטיב לאחרים ולעצמו, והגבורה להיפך והם בעלמא דשיקרא ב' כחות רעות תאוה להטיב לעצמו ורציחה כמ"ש בזוהר (פ' בלק קצ"ט) ע"פ וזרח משעיר מה כתיב בה לא תרצח כו' מהר פארן מה כתיב בה לא תנאף שישמעאל ועשו הם ב' זרועות עלמא דשקרא זה זרוע ימין שהוא בנו של אברהם שאחז באותה מדה ועולם האמת בגמ"ח ויטע אשל וכמ"ש חסד לאברהם וזה בנו של יצחק שאחז במדת הגבורה אמיתית שהוא לגבי עצמו כובש יצרו כמו ששמעתי ע"פ ויצחק בא וגו' והוא יושב בארץ הנגב מנוגב מכל תשוקה וחמדה וכמ"ש פחד יצחק והחסד מיוחד לימין ששם תוקף הכח כי חסד הוא התפשטות עד אין קץ מה שאין כן גבורה אא"ל בהתפשטות שיחריב העולם רק בצמצום כפי מדת המשפט והם ב' הפכים כימין ושמאל קור וחום וכידוע שכל נואף איננו רוצח וניצוח התאוה הוא על ידי גבורה האמיתית בכבישת היצר וניצוח הרציחה על ידי החסד זהו בזמן שהקול קול יעקב כו' כמ"ש תורת חסד שהתורה במדת החסד שגם לה יש תאוה כמ"ש (מכות י) אוהב כסף כו' וכן המשילה שלמה המלך ע"ה לאשה וזהו התאוה אמיתית של עולם האמת ועל ידי תאוה נדחית רציחה וזהו ניצוח על ידי ההיפוך והתנגדות ובזה אין הידים כו' אבל עדיין יש קיום לעשו שהרי ישנו עדיין לשמאל בעולם ולא נתבטל לגמרי רק שאין לו שליטה מפני הימין שגובר עליו אבל הנפילה הגמורה וליהט וגו' ולא ישאר שורש ולא ענף זהו על ידי בית יוסף שהוא הגבורה וכבישת היצר ונתברר התגלות השמאל האמיתי בעולם ונתבטלה ונכלה השמאל השקר ממילא וזהו רק וליהט אותם היום הב"א שיבוער היצר הרע מן העולם אז מה שאין כן בעולם הזה צ"ל יצר כו' כח ימין המקרבת ואפילו חסיד שבחסידים כו':

ג

ומ"ש ר"י שנטפל מימינו ושם היה ההתאבקות על הניצוח של קול קול יעקב שזהו הניצוח בכל המשך זמן שליטת עשו ושם נשה הגיד ממקומו שאין יעקב דבוק עדיין בימין האמיתי באותו גיד. ורבנן אמרי מאחורי' אתא מן האחרית של יעקב שיהיה בית יעקב אש וב"י להבה וגו' ואש הוא התורה הלא כה דברי כאש שגם בית יעקב ע"ה כנ"ל יזכו לזה לעתיד כמשנת"ל שיהיה להם מרפא ולהבה היראה והגבורה ולכן נשי' בתרוייהו וז"ש אחר כך דרשו שהעלו אבק עד כסא הכבוד רצה לומר כמ"ש אין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק כי הכסא רומז ליראה כמ"ש השמים כסאי ואמרו תכלת דומה לרקיע שהוא גוון היראה כמ"ש בזוהר בס"פ שלח וגבורה היא היראה כידוע כי כבישת התאוה היא על ידי היראה כמ"ש (משלי) ירא וסר מרע כי כסא הוא מקום המושב למלך ואין מקום מכיל ומחזיק ישיבת השם יתברך רצה לומר משיג מציאות השם יתברך אלא כבישת התאות כי התאוה מסך המבדיל מלהשיג רוחניות כ"ז שדבוק בחומר שהיא התאוה כידוע וזהו שעלה התאבקותם עד כה"כ שכאשר הוא שלימות הכסא אז הוא מחיית עמלק ובטול כחו של עשו מן המציאות וליהט אותם היום הבא וגם ע"ז היה התאבקותו דנשי' בתרוייהו (אין השם שלם ואין הכסא שלם הם ב' אלה ואין השם שלם קודם רומז לתורה שכולה שמותיו של הקב"ה וכמ"ש בברכות כ"א א' ברכת התורה מן כי שם ד' אקרא. ובאה מצוה זו אחר מצות פר"ו הקודמת ואחרי' מצות מילה שהיא מיעוט התאות כמ"ש הרמב"ם במו"נ ואחריהם זו הרומזת העדר ההרגשה בתאוה לגמרי שאף על פי שהזהרתיך בפר"ו תהי' זהיר לקדש עצמך ובזה נשלמו מצות הס' בראשית שס' שמות הוא תורה וס' ויקרא עבודה וס' בראשית הוא יראה כמ"ש בתיקונים ירא שבת ירא בשת שהיראה הוא על ידי ההכרה בבריאת הברואים ושפלותם וגדולת הבורא וכמ"ש הרמב"ם בה' יסוה"ת שהוא הפתח החיצוני לתורה כמ"ש ביומא ע"ב וכמ"ש ראשית חכמה יראת ה' וכמ"ש (אבות) כך דרכה של תורה פת במלח כו' כבישת התאות הוא דרך הכניסה לתורה ואחר כך שנכנס לתורה אז סופה לקיימה מעושר שאם עשית כן אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה גם כן כי כבישת התאוה הוא דבר קשה מאד בעולם הזה לנגד לחומר רק יש דרך אחר בניצוח שאינו ע"ד הניגוד וההיפוך רק על ידי התגלות האמת ממילא בטל השקר כמשנת"ל בגבורת עשו וכן בתאוה השקריית כאשר הניצוח שלה על ידי התורה שהיא התאוה האמיתית כמשנת"ל אז ממילא מתבטל השקר וכמ"ש הרמב"ם סוף הא"ב שלהנצל מתאוה יפנה לבו לתורה ואז ממילא אשריך בעולם הזה שממלא כל תאות לבו וכמ"ש (תהילים כ״א:ג׳) תאות לבו נתת לו שתאותו ותשוקתו רק לד"ת ותאות האמת כי השקר אצלו נעלם מן העולם ואיננו עולה על לבו כלל:

ד

ולכן כתב האריז"ל שפ' שובבי"ם הם עת לתיקון הברית שהם תורה (כי מפ' תרומה והלאה ההתחלה לעבודה וכידוע שסוף כל מדרגה התחלה למדרגה שלאחרי' וכבר ביארתי במקום אחר כי סוף נקרא בכ"ד משעבר רוב אותו דבר ושובבי"ם הם הרוב מי"א פרשיות שבס' שמות) והוא תיקון הברית מה שאין כן יראה הוא רק שמירת הברית אבל לא תיקונו שיהא כל תאותו רק לדבר אמת רק ההתחלה צריך להיות בכבישה:

ה

וזה ענין שבעוף אינו נאסר ג"ה לפי שאין לו כף בבשר שסביב לירך הבשר רומז לחומר המתאוה כמ"ש פרק קמא דסוטה (ה) בושה כו' ושסביב הירך דומה לכף שהוא כלי קבול המאכל כך הוא כלי קבול לתאות הירך שמכונה גם כן בלשון אכילה כמ"ש בכתובות (סד) על אוכלת עמו לילי שבת ועוף רומז לתורה כמ"ש פרק קמא דברכות (ה) וכמ"ש פ' השוחט (ח) עופות מן הרקק נבראו שהוא תערובת מים שהוא התורה בעפרות גופם הוא אין לו כף כלל שאין לו כלל במציאות תאוה כל עיקר ולכך א"צ לאיסור ג"ה. ולכן נכתבה מצוה זו כאן ולא אחר מתן תורה שכאן מקומה בפתח החיצוני של תורה:

ו

וזה ענין מ"ש בזוהר קע"א א' דמשה אסתכל באספקלריא דנהרא ולא גרם לי' נגיעת כף הירך יעקב כלשאר נביאים ע"ש כי משה הוא הדעת אמיתי מד"ת עד שנקראת על שמו ולכן ל"ל כף כלל וזהו גם כן ענין מ"ש במגילה (ה) רבי ביקש לעקור ת"ב שהוא המסדר תורה שבעל פה דוגמת משה רבינו ע"ה תורה שבכתב וט"ב נגד ג"ה כנ"ל בשם הזוהר שהאוכל בט"ב כאוכל ג"ה ואין לו שייכות למי שהוא במדרגת דעת אמיתי בד"ת וכמ"ש בברכות (לג) כל מי שיש בו דיעה כאלו נבנה בית המקדש בימיו שלא הזיק לו נגיעת הכף ירך כלל:

ז

וע"ד הסוד מבואר בזוהר תולדות קמ"ו א' וישלח קס"ו א' אתא לימינא וחמא לאברהם כו' לשמאלא ותמא ליצחק כו' לגופא וחמא ליעקב כו' כדין ויגע כו' עמודא דסמיך לגופא כו' ע"ש והוסיף בפ' וישלח קע"א א' דעל ידי זה אתחליש חילא דנביאי כו' יעוש"ב. ובתוס' ביאור בפ' בראשית כ"א ב' צולע על יריכו דא איהו נצח כו' דלא אתנבי ב"נ מתמן עד דאתי שמואל (מבואר להלן ובפ' משפטים קי"א ב' עוד מענין שמואל שתיקן זה יעו"ש) כו' נצח ירכא שמאלא דיעקב ובגם כן אתא דוד וכליל לי' בימינא דכתיב נעימות בימינך נצח (עוד עיין בזה בפ' תרומה קס"ח ב') כו' יעוש"ב:

ח

והנה שם בפ' בראשית כ"ו ב' איתא הוד שוקא שמאלא דעלה אתמר ליעקב והוא צולע על יריכו כו' עיי"ש וכ"ה עוד בפ' פנחס רמ"ג א' דנגע בירך שמאלא דיעקב דאיהו הוד ע"ש וזה סותר למ"ש במאמר הקודם (ועיין בתיקונים תיקון י"ג ע"ש) תירץ בלק"ת להאר"י בטעמי מצות פ' וישלח כי בהיות המלכות דבוקה עם ז"א אב"א כאשר נפגם הנצח של הזכר נפגם הוד דנוקבא וכאן מיירי בדכורא ושם בנוקבא אלו תו"ד ויעש"ב:

ט

וביאור הדברים אל אוזן שומעת לפי ק"ד ונבאר מקודם ענין זו"נ אשר הוא עצמו ענין לשיקבה"ו שנשבע בתשו' חו"י סי' ר"י כי לא הוא ולא כל חכמי דורו ידעו לפרשו על בוריו ובסדר רי"ע בהקדמה הכביר מלין אודותיו ופשוטן של דברים והוא גם כן ענין כונת שילוב השמות הוי"ה ואדנות המפורסם בדברי חכמי האמת ובודאי אין הכונה רק על כונת שילוב האותיות לבד רק על שילוב ההוראה אל הלב מבין ומרגיש בהוראת שילובם והיינו הוי"ה רצה לומר היה הוה ויהיה כמ"ש בטוא"ח סי' ה' שמורה התפשטות אורו יתברך בלי תכלית ובלי גבול ולכ"א בפסחים (נ.) דלעלם כתיב שדבר זה נעלם משכל האדם שהוא בעל גבול ולפי שרצה השם יתברך להקרא אדון ומלך ואין מלך בלי עם לכן צימצם השם יתברך התפשטות אורו כדי שיושג לברואים האור והוא חיותם וקיומם כמ"ש ואתה מחי' את כולם וזהו שם האדנות שמורה שהוא אדון הכל והם עובדיו והוא הנקרא שכינה שהוא השוכן בתוך בני ישראל בקרב איש ולב עמוק שוכן אור והשגת השם יתברך מה שאין כן השגת השם יתברך מצד שהוא א"ס ובב"ת זה נקרא קודשא בריך הוא קדושה בכ"מ הבדלה שד"ז נבדל מהשגת בנ"א ומקודש בהם בעשר קדושות וקדוש יאמר לו הנעלם לרוב קדושתו וזה הוראת השם הוי"ה הנעלם וגילויו רצה לומר הברתו בפה הוא בשם אדנות שזהו הגלוי ללבות בנ"א וזהו הנקרא בר"פ כ"מ (ל"ה) אבא ואימא אביו הקב"ה ואמו כנסת ישראל פירוש כנסת ישראל הוא קבוצת חלקי החיים שבכל לבות בני ישראל רצה לומר אור השגת השם יתברך שזהו כל חיותם כי לולא זה היו כלא היו וככל העמים וקבוצת החיים הללו שהוא אור השכינה השוכן בלבם הוא הנקרא כנסת ישראל כי אור ד' השוכן בתוך בני ישראל הוא הכנסת ישראל והאם לכל נפשות ישראל שכל נפש פרטי נפרד ממנה והיא המולדת על ידי כח האב רצה לומר כח ההוי"ה שהוא אורו יתברך המתפשט לאין קץ השופע לאור זה המצומצם שיוכל להאיר לאותה נפש וכן לכל נפש באופן שהאדם משיג ב' מיני אורות והשגות מאור ד' הא' מצד הגדלות של השם יתברך עד א"ס וא"ק והוא נעלה ומרומם מאד ועל ידי זה האהבה מתגברת על ידי ידיעת עולם גדלותו ית"ש והאור הב' המושג לאדם כי אור ד' אתי תוך חדרי לבבו כענין שויתי ד' לנגדי תמיד וזה מולדי היראה יראת בושת כמ"ש בהג"ה דריש או"ח (והוא ירא בושת דבתיקונים והוא ירא שבת שהיא ממדרגה זו) והאהבה היא מתוך השמחה העצומה כמ"ש בכ"מ שמחו בד' וכיוצא שהשמחה היא משם הוי"ה כאשר אנו יודעים ומשיגים שהשם יתברך מכה"כ ממש כקודם שנברא העולם שמתפשט לאין קץ ואין סוף ואין שום דבר חוצץ נגדו אין כאן עצמות. כי עוז וחדוה במקומו מאחר שהוא מקומו של עולם והתיחדות ב' השמות ושילובם הוא מ"ש בתדבא"ר פ"ג אני יראתי מתוך שמחתי ושמחתי מתוך יראתי הויינו שבאמת עצם השם יתברך אחד יחיד ומיוחד רק ב' האורות רצה לומר ב' מיני השגות לנפש האדם המשגת וכאשר משגת שכינת השם יתברך בתוכו יגיע היראה והבושה ממנו וכאשר משיג האור הבב"ת ישיג השמחה ותכלית העבודה ומעשה המצות כולם הוא יחוד קודשא בריך הוא ושכינתי' רצה לומר להשיג ביותר השגת השם יתברך בהבנת הלב ומוח והיינו שיתוסף אור השכינה אצלו רצה לומר אור וההשגת אלקות השוכנת בקרבו והוא על ידי שיתאחד אצלו באור הבב"ת רצה לומר שיתבונן כי הוא אחד יחיד ומיוחד באמת כי אור השוכן בקרבו שהוא משיגו שהוא הוראת האדנות הוא מיוחד עם שם ההוי"ה שהכל אחד שהוא עצמו האור הבב"ת שאין לפניו שום דבר מכל ברואי העולם החוצץ עכשיו כעד שלא נברא העולם ועל ידי זה יתוסף בו אור והשגה להשם יתברך וכל מעשה המצות כולם הם אמצעיים והכנה לזה ומטרת כונתם להשיג היחוד ההוא שהוא שילוב השמות הנזכרים והן הם זו"נ שאור השכינה נקרא אם כנזכר במדרגת נוקבא מקבלת השפעה מאור הבב"ת כנ"ל והוא הנקרא ז"א כי אנפין הוא השגת השם יתברך כמו אשר ידעו ד' פנים אל פנים וכן ופני לא יראו ונקרא זעיר מפני שיש עוד השגה יותר גדולה הנקרא אריך אשר אין כאן מקומו לבארה. והנה ידוע מ"ש הזוהר בכ"מ ובריש התיקונים במאמר פתח אליהו חסד דרועא ימינא גבורא דרועא שמאלא תפארת גופא נו"ה תרין שוקין כו':

י

וביאור זה כמ"ש מבשרי אחזה אלוק ואומר בצלמינו כדמותינו בצלם אלקים והיינו כי כל האורות אינם חס ושלום אורות חלוקות בעצם האלקות רק החילוקים הם אצל נפש האדם המשגת שאינו משיג אמיתות האור כאשר הוא באמת וזה היה הבריאה שיהיה מושג אור השם יתברך אל נפש הנבראת והיינו שניתן היכולת להיות השגת השם יתברך מצומצמת כפי כח השגה של הנפש ונמצא כפי השגת הנפש כך הם חלוקת האורות שאנו אומרים שהנפש משגתו לפי שהנפש היא מלובשת באיברי הגוף מסתמא גם הוא נחלקת כאיברי הגוף בכחותי' הרוחנים כי הלבוש הוא דוגמת הנלבש וזה מבואר ולפי שאין שום דבר יכול להשיג יותר ממה שהוא כי ההשגה אינה אלא לפי כח המשיג לכן א"י לראות ולהשיג מהשם יתברך אלא כפי כחותיו כולם להתחלקותם כך הוא משיג מכחות השם יתברך אבל לא יוכל להשיג הנעלמים ממנו שאין בכחו כלל ולכך ההשגה הוא מבשרינו ודוגמתינו (כי מאחר שא"י להשיג כחות זולתו אם כן אין כאן כחות בענין אחר כלל שהרי מצד השם יתברך הוא יחיד ומיוחד בלי שום חילוק כחות כלל והשגת כחות שונות הוא רק מצד אדם המשיג) ונמצא בעת הבריאה שצמצם השם יתברך אורו רצה לומר השגת אמיתיתו לנפש האדם היה ההתצמצמות רק כפי השגת נפש האדם שהיא רק כפי ענינו וכחותיו שבזה הסדר הוא משיג האור שזה הוא הנקרא צמצום האור מה שהוא משיג והנה בנפש הזרועות רצה לומר שהגוף ומקור הנפש פעול על ידם הם ב' רצה לומר ב' ראשי מדות אשר הגוף פועל על ידם כל הפעולות הנחלקים בכלל לב' אלה וכנז"ל שהם חו"ג ימין ושמאל מדרגת אברהם ויצחק, ויעקב הוא הגוף רצה לומר מקור ושורש הנפש בהפועל באלו ב' הפעולות בב' הזרועות והוא קו האמצעי שבן ב' אלה הקצוות שבידו להטות לכל קצה שירצה ולתווך ביניהם והוא מקור כח הפעולות וזהו הנקרא תפארת שזהו התפארת ודרך ישרה שיבור לו האדם שתפארת לו כו' כאשר אינו נוטה אל א' מהקצוות כמ"ש הרמב"ם בה' דעות וכמ"ש תתן אמת ליעקב ואמת הוא דבר קיים לעד כמ"ש בשבת (ק"ד) קושטא קאי שקרא לא קאי שנקרא כזב ע"ש שפוסק ולא קאי מה שאין כן אמת כמ"ש בירוש' פרק קמא דסנהדרין ובויקרא רבה דחותמו אמת לאמור אני ראשון כנז"ל בהוראת הוי"ה הי' הוה ויהיה והיינו שקיים נצחי ולכך שם ההוי"ה מורה על תפארת שהוא גופא דז"א רצה לומר ההנהגה אמצעית על השם יתברך כפי עצם הנהגת השם יתברך המתפשטות לאין קץ והגוף הוא העיקר ושורש שההנהגה אמצעית היא המתקיימת מה שאין כן הנטי' לב' הקצוות כמ"ש וזהו אמת ליעקב וז"ש בשבת (קי"ח) נחלת יעקב נחלה בלא מצרים היינו עד א"ס:

יא

ואלו הג' מדות בנפש וכן בהשגתינו מהנהגת השם יתברך הם הנקרא אל (כמ"ש חסד אל כל היום) אלקים (גבורה כמו שאמרו ז"ל כמ"ש אלקים דיין ומדה"ד) הוי"ה (רחמים שהוא המיצוע כמ"ש י"ג מדות של רחמים אינם חוזרות ריקם לעולם שהם קיום העולם כנ"ל) דבר ויקרא ארץ שהם כלל הנהגת הארץ:

יב

ואמנם כ"ז הוא הנהגת הקב"ה שהוא הבב"ת, וסדר ההשתלשות ממנו לאור השכינה השוכן ומושג בינינו שההשגה באור זה לבד אינה השגה בעצם שם הוי"ה ואינה השגת אלקות מבוררת עדיין וכמ"ש בתיקונים תיקון י"ח הוי"ה אד' איהו קודשא בריך הוא ושכינתי' כו' ואינון אספקלרי' המאירה ושאינה מאירה ע"ש והיינו כי השגת השכינה היא השגה מצומצמת ואינה מאירה ומבוררת רק כאשר מתיחד עם השגת ההוי"ה רצה לומר כאשר משיג יחוד ב' ההשגות שגם מה שד' שוכן בקרבו הוא מהכח הבב"ת אז גם שוכן אצלו באור רב וכמ"ש בתיקון כ"ב דשכינתא איהי אספקלריא דנהרא כד נחית הוי"ה לנהרא בה וכד איסתלק אספקלריא דלא נהרא ע"ש, והנה אדם השוקיים הם המעמידים הגוף שלולא כן לא היה לו מעמד ומצב וכן יש בצורות האדם שהוא הנפש כחות כמו אלו המעמידים את הנפש על קיומה ומעמדה וכן בהשגותינו לאור ד' אשר עלינו כדמותנו נחזה שגוף אור הוי"ה הוא התפשטות עד אין קץ ואין לו מעמד בשכלינו והשגתינו אלא על ידי כחות שוקיים רצה לומר כחות ההעמדה לגוף שמעמידים אותו על מקום אחד שיהיה נתפס לנו וזהו ראשית הצמצום במושג לזולת של שם הוי"ה על ידי הכחות המעמידות הללו וז"ש בזוהר פ"א א' דנו"ה הם לבושי דקודשא בריך הוא כמו הלבוש שמכסה ומאפיל קצת תוקף בהירות הנלבש כדי שנוכל על ידי להסתכל בגוף הנלבש והם נקראים גם כן בזוהר ויקרא כ"ו ריש ע"א שחקים ששוחקים מן פירוש מזון הצדיקים שהוא ההני' בהשגת זיו השם יתברך כמ"ש ברכות י"ז א' וז"ש בפ' יוה"כ (ע"ה) מן לחם שמאה"ש אוכלין כמ"ש בשמות רבה פ' ל"ב על מלאכי השרת אותו לשון דברכות שם ניזונין מזיו השכינה וההני' הזו רק כאשר מתיחדת עם דודה ובאה על ידי השוקיים המצמצמין ההשגה וטוחנין עד אשר דק וראוי למאכל ומזון, ונק' גם כן צבאות כמ"ש בזוהר ויקרא י"א ריש ע"א דהוראת שם זה על צבאי צבאות שברא וכמ"ש בפ' את עצמו (ל"א) ומקום גלוי זה הוא מצד אלו המצמצמים ומעלימים התפשטות האור ברבוי כעד של"נ העולם:

יג

ומשם הוא השגת הנביאים המסתכלים בכבוד הוי"ה על ידי מלבושיו שהם נו"ה ולכך עד חנה לא היה אדם שקראו צבאות כ"ש בפ' את עצמו (ל"א) כי עד שמואל היה דבר ד' יקר אין חזון נפרץ וכנ"ל מדברי הזוהר בראשית ששמואל היה הראשון לעורר הנבואה שהוא ההשגה בשם צבאות ולכן קראתו חנה בעת שהתפללה על שמואל בשם זה. ובזוהר אמור צ' ב' חתום תורה שבכתב באן אתר בלימודי אילין נביאי כו' יעו"ש היינו דתורה שבכתב נקרא אמת ליעקב בשם הוי"ה ארוכה מארץ מדה נחלה בלי מצרים בלא גבול כהוראת הוי"ה וזה שאז"ל על אור שצופה בו מסוף עולם וע"ס שהוא השגת הוי"ה ואור הבב"ת היה הוה ויהיה שזהו מס"ע וע"ס היכן גנזו בתורה שהתורה הוא האור והשגה הזו דמאן דאחיד באורייתא איהו אחיד בתפארת ומי שמשיג תשוב"כ על בוריו משיג אותו האור שהתורה נק' תורת הוי"ה:

יד

ותורה שבעל פה הוא מה שחדשו חכמי ישראל וכנ"י על ידי השגת לבם ומוחם מרצון השם יתברך והוא ההשגה שחלק להם השם יתברך כפי צמצום לבם ומוחם הנק' שכינה וכמ"ש בריש התיקונים מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה כו' והממוצעים ביניהם הם הנביאים שיניקתם מנו"ה רצה לומר מראשית הלבוש והצמצום של השגת הוי"ה ודרך ראשית הצמצום הזה הולך שפע ההשגה מהוי"ה לשכינתי' יתברך שבקרבינו וזהו סדר המהלך משה רבינו ע"ה נתן תורת ד' (משה מלגאו הוא יעקב מלבר) והנביאים ואנשי כנה"ג ומהם כמה נביאים ושמעון הצדיק משיריהם הוא התחלת חכמי המשנה ותורה שבעל פה והיינו שמתחלה נתצמצם ומתעלם תוך לבוש ואחר כך שופע אור השגתו להשגה המצומצמת בשכלינו ובמקום הוי"ה שהוא התפשטות האור עד א"ס אין שום דבר חוצץ ולכך לא היה לעשו אחיזה בימינא ושמאלא וגופא ששם השגה מבוררת שהכל לד' לבדו ואין בלתו והאלילים כליל יחלוף וליהט אותם שאינם ממש כלל רק בחד עמודא דלבר מגופא ששם התחלת הצמצום שהוא העלם התפשטות מאור א"ס והעלמו מוליד ההיפוך לכך שם מקום האחיזה אל ההיפוך ותקע כף ירך ולכן נחלש חילי' דכולי נביאי עד שמואל לא אתנבי ב"נ אבל שמואל אוקמי' ואתחלש חילי' חוץ ממשה רבינו ע"ה דחמא באספקלריא דנהרא שהוא הוי"ה עצמו ולא דרך הלבושים לפי שהוא אחיד באורייתא שנקרא ע"ש תורת משה ואחיד בתפארת ושם לא יכול לו עשו אבל שאר הנביאים שאין השגתם אלא על ידי הלבושים שם שלט למנוע ההשגה עד שמואל לגמרי ושמואל אף שסף אגג והרג גוף הטף מזרע עמלק עדיין לא נמחו לגמרי ולכך עדיין חלש הוא שעדיין יש מקום מציאות אל ההיפך מההשגה (ולכ"א בבראשית רבה פי"ח דשלט בנביאים ונביאות היוצאות ממנו ולא מצינו לעשו שיהרוג נביאים דלא הי' בבית ראשון כלל אבל זו ראיתא מבוררת לרמיזות חכמי האמת בדברי רז"ל במדרשות הנגלים לכל):

טו

(ולכך שמואל משח מלכים שהוא מדת המלכות שהוא שלימות הכנסת ישראל כאשר תקבל השפע מבעלה). וענין מה שהם ב' איתא בזוהר תצא רפ"ב א' דנטלו חיוורי מחסד וסומקי מגבורה אהרן ודוד מתמן הוו חד נטיל רחמי וחד דינא דוד מסטרא דשמאלא והוא אדמוני. אהרן איש חסד ותרווייהו נביאי קשוט:

טז

וברע"מ ויקרא ג' ב' נצח דרגא דאהרן דרועא ימינא בירכא ימינא. ושם ד' א' הוד דרגא דדוד כו' ע"ש. ובתיקונים תיקון י"ח איתא דקובה"ו בתרין שוקין הוי"ה לימינא ואד' לשמאלא:

יז

וביאור זה כי זרועות הגוף שהם חו"ג כאשר מתצמצמים הם ב' הכחות מצומצמים בב' השוקיים המצמצמים כחות הגוף (וירידת שפע ההשגה לשכינה הוא על ידי קו האמצעי שהוא הצדיק יסו"ע כידוע שעל ידי מדרגת הצדיק שהוא כבישת היצר הגמורה וצדיק בכל דרכיו שופע השגת ד' וזהו הקו אמצעי:

יח

והשוקיים הם הקצוות רצה לומר התצמצמות ולבושי הוי"ה מצד כחות חו"ג שבו וצמצום החסדים דהוי"ה הם על ידי המעמיד ומצמצם הימני ולכן מיוחס אל שם ההוי"ה כי בכלל כל התפשטות הוא חסד וכל צמצום גבורה כמשנת"ל וכן האהבה מיוחסת אל החסד זרע אברהם אוהבי והיראה פחד יצחק והן הם חלוקת הב' אורות דהוי"ה ואד' כמשנת"ל ולכך אד' לשמאלא שהוא צמצום ירכא שמאלא והוא מדרגת דוד מלך ישראל שהוא דבוק במדת מלכותו יתברך דמלכותא דארעא מעין כו' שהוא האדנות היינו אדון היינו מלך והוא כח השגת השכינה כידוע והמלכות הוא הדין כמ"ש מלך במשפט וגו' ודינא (אותיות אד') דמלכותא דינא פירוש שכאשר האור מצומצם זה נקרא דין כי חסד הוא התפשטות וזהו גם כן זוהר מבהיק מעצם האור ולא עצמות האור ממש רק זוהר ממנו. ונצח לבוש לחסד שהוא התפשטות בלי הפסק וכך הוראת מלת נצח. והנה כסבורים אנו שנו"ה הם חו"ג ואינו אלא להיפך גו"ח מצד כח עצמם כי כח המעלים החסד שלא יתפשט כ"כ הוא כח גבורה וכן כח המעלים הגבורה הוא חסד שבהגלות החסד נעלם הגבורה בהיותם הפכים ובזה יובן מ"ש בזוהר שמות מ"ב סע"ב מארי נצחן קרבין בנצח. מפרש לשון נצח על ניצוח שהוא בגבורה וכ"ה עוד ברע"מ פנחס רכ"ג ב' למנצח תמן נצח ובי' אתקרי הויה מארי נצחן קרבין לגבי או"ה כו' הוד בי' הודו לד' ובתיקונים תיקון י"ג אמר על הוד ואינון ניסים ובי' שבח משה אז ישיר הרי כי הנצח הוא הניצוח בגבורה לאו"ה והוד הוא עשיית הנסים וכבישת הגבורות לישראל עד שאומרים הודו וגו' כי לעולם חסדו (ועיין בפ' נשא קל"ו ב' מבואר נמי דדינין בנצח) והיינו כמ"ש כי לגבי המלובש כח הוי"ה שבהם נצח נטיל חיורי מחסד דרועא ימינא והוד מגבורה רק כלפי כח המלבוש שהוא כח המעלים והמצמצם הוא ממש להיפך:

יט

והנה לעולם החסד מיוחס אל הימין והגבורה אל השמאל כמשנת"ל לפיכך אצל הקב"ה נקרא נצח ימין והוד שמאל אבל אצל השכינה המקבלת האור מן המלבושים האלה אצלה הוד ימין רצה לומר דרגא דחסד ונצח שמאל כמשנ"ת (ובזה יובן דל"ק הסתירה מש"ל דאהרן נטיל מנצח ובכ"מ איתא דמשה ואהרן הם נו"ה ואהרן בהוד:

כ

ויש בזה הרהורי דברים ארוכים ועמוקים וישוב הרבה מאמרים הסותרים ואין כאן מקום להאריך. וזהו מ"ש הוא משה ואהרן הוא אהרן ומשה פעמים משה קודם פעמים אהרן קודם מצד שופע ומושפע. וז"ש דוד נעימות בימינך נצח שהוא בימינך כלפי השם יתברך אצלו הוא בימין אבל ביחס אל מדת המקבלת הוא ירכא שמאלא. והנה עשו היה אדמוני גבור מפסולת הגבורה: תושלבע