דביקות בהשם - עד היכן?- הרב מרדכי אליהו

דביקות בהשם - עד היכן?

"וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹקֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (ד', ד')

דבקות אמיתית בקב"ה פוגשים אנו במעשה שמספרת הגמרא (ברכות ל"ב ע"ב): מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך. בא שר אחד ונתן לו שלום, ולא החזיר לו שלום. המתין לו עד שסיים תפילתו. לאחר שסיים תפילתו אמר לו: "ריקא! והלא כתוב בתורתכם (ד', ט'): 'רק הישמר לך ושמור נפשך', וכתיב (ד', ט"ו): 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם'. כשנתתי לך שלום, למה לא החזרת לי שלום? אם הייתי חותך את ראשך בסייף, מי היה תובע את דמך מידי?" אמר לו: "המתן עד שאפייסך בדברים". אמר לו: "אילו היית עומד לפני מלך בשר ודם, ובא חברך ונתן לך שלום, היית מחזיר לו?" אמר ליה: "לאו". – "ואם היית מחזיר לו, מה היו עושים לך?" אמר לו: "היו חותכים את ראשי בסייף". אמר לו: "והלא הדברים קל וחומר! ומה אתה שהיית עומד לפני מלך בשר ודם, שהיום כאן ומחר בקבר, כך – אני שהייתי עומד לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, שהוא חי וקיים לעד ולעולמי עולמים על אחת כמה וכמה!" מיד נתפייס אותו השר, ונפטר אותו חסיד לביתו לשלום.

מקובלנו, שחסיד זה היה ר' יהודה ברבי אלעאי. ובאמת צריך להבין: מדוע ר' יהודה ברבי אלעאי סיכן את עצמו, ולא הפסיק בתפילתו? הרי על דין המשנה (ברכות ל' ע"ב): "אפילו המלך שואל בשלומו לא ישיבנו" נאמר בגמרא (שם ל"ב ע"ב): "אמר רב יוסף: לא שנו אלא למלכי ישראל, אבל למלכי עכו"ם - פוסק". והסביר רש"י: "'פוסק' – שלא יהרגנו". מכאן שמותר היה לו להפסיק בתפילתו כדי שלא לסכן את עצמו!

הנה כל אדם מישראל העומד להתפלל צריך לעשות זאת בכוונה גדולה. וכך הם דברי הרמב"ם בהלכות תפילה (פ"ד הט"ו): "כוונת הלב כיצד? כל תפילה שאינה בכוונה אינה תפילה"; והוסיף השולחן ערוך (סימן צ"ח סע' א'-ד'): "המתפלל צריך שיכוון בליבו פירוש המילות שמוציא בשפתיו, ויחשוב כאילו שכינה כנגדו. ויסיר כל מחשבות הטורדות אותו, עד שתישאר מחשבתו וכוונתו זכה בתפילתו. ויחשוב כי אילו היה מדבר לפני מלך בשר ודם היה מסדר דבריו ומכוון בהם יפה לבל ייכשל, קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, שהוא חוקר כל המחשבות. וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה שהיו מתבודדים ומכוונין בתפילתם".

אומר גאון עוזנו ותפארתנו בעל ה'בן איש חי' בספרו 'בן יהוידע', שהחסיד שהה שעה אחת קודם התפילה, ועיין והתעמק בגדולת הקב"ה, ומתוך כך הגיע בתפילתו לדבקות ולהתעלות, עד אשר לא שמע כלל ועיקר את דברי השר שנתן לו שלום. ועוד, אותו חסיד דבק בכל מאודו וכוונתו בהשי"ת, ודרכם של החסידים להישמר מאוד מכל חטא ועוון ואפילו חטא קל, וכדברי ה'אור החיים' הקדוש (במדבר כו, כג) "ואמרו ז"ל כי חסידים הראשונים היו שומרים חמישים שערי היתר לבל יכשלו בשער האיסור", וברוב דבקותו נזהר שלא להסיר את מחשבתו ואת כוונתו בתפילה, כדי שתהיה כמו קרבן, בכוונה זכה וטהורה.

רבי יהודה ברבי אלעאי שומע את דברי השר לאחר התפילה, וחושב לעצמו: אם אומר לשר שלא שמעתי אותו מחמת כוונתי בתפילה ודבקותי בקב"ה - הוא לא יאמין לי, שהרי השר הגוי אינו מסוגל לקלוט מהי דבקות, כפי שתוארה בשולחן ערוך (סי' צ"ח סע' א') על החסידים הראשונים: "עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהגברות כח השכלי". על כן אומר לו: "המתן עד שאפייסך בדברים", וכיון שהשר לא הרגו בשעת התפילה הבין רבי יהודה שהשר אינו מהיר חימה, ולכך השיב לו: "המתן").

אכן, זו היא דבקות בקב"ה, כזו אשר מרוממת את האדם עד אשר אינו שומע ואינו רואה את הסובב. וכך היא לשון השו"ע: "שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות ולהגברות כח השכל".                                      (מתוך "דברי מרדכי")

לעילוי נשמת רבנו מרדכי בן מזל (הרב מרדכי אליהו זיע"א)

מתוך העלון "עטרת מרדכי"
שע"י בית תורה וחסד "עטרת מרדכי אליהו"
רחובות
08-9397933