הדף היומי מסכת סנהדרין דף לד

דף היומי - שיעורי הדף היומי בגמרא תלמוד בבלי מסכת סנהדרין מבית "דרשו" עם הרב מאיר שפרכר שליט"א, הדף היומי בהבנה ובבהירות ומתיקות התורה
לשיעורים נוספים באתר דרשו: http://www.dirshu.co.il/

הדף היומי מסכת סנהדרין דף לד

[מוזיקה] סנהדרין דף לד תחלים בעזרת השם דג עמוד ב שורה שישית מלמטה במילים דיני ממונות הכל וכולי שלוש שורות של תלמידי חכמים היו יושבים על הארץ מלפני הדיינים של הסנהדרין וכשהיו באים לדיני תורה הם היו שומעים את כל הדיון ואם היייתה להם דעה הם היו אומרים אותה וכך היו מעלים נושאים ודעות ומעוררים עוד ועוד נקודות כדי שהדיינים יוכלו להכריע בכל דין תורה את האמת ואת הצדק במשנה ראינו שיש הבדל בין דיונים בדיני ממונות לבין דיני נפשות המשנה מונה רה הבדלים היום אנחנו נעסוק בשלושה מתוכם הראשון שנעסוק בו היום זה לגבי אותם התלמידי חכמים שיושבים בשלוש שורות מול הסנהדרין והם יכולים לומר את דעתם אם הדיון הוא בדיני ממונות הם יכולים לומר את דעתם בין לזכות ובין לחובה אבל אם מדברים כאן על דיני נפשות הם יכולים לומר את דעתם רק אם הם באים לזכות את הנידון ולפתור אותו מחיוב מיתת בית דין הם לא יכולים אבל לתון טענה כדי לחייב אותו עכשיו מביאה הגמרא שאלה הכל מלמדים זכות בדיני נפשות אנחנו יודעים שזה בוודאי הכוונה לאותם התלמידי חכמים שיושבים מול הסנהדרין השלוש השורות כמו שמפורט בהמשך המסכת בדף לז השאלה היא האם זה גם כולל את האדים האם אפילו האדים שהעידו נגדו יכולים להעלות כל מיני צדדים של זכות אם נאמר שכן אז המשנה היא כמו דעתו של רבי יוסי ברבי יהודה בברייתא שנראה מיד נמה מתנית רבי יוסי ברבי יהודה ולא דעת רבנן תניה ראינו שיש ביניהם ויכוח הפסוק אומר ועד אחד לא יענה בנפש לפי דעת רבנן לא מקבלים את דבריו של העד כשהוא בא להענות בדיני נפשות בין אם הוא רוצה לומר זכות וובין אם הוא רוצה לומר חובה רבי יוסי ברבי יהודה חולק הוא אומר העד עונה ומקבלים את הסברה שלו כשהוא בא לומר דברי זכות ואינו עונה לחובה ואם נאמר שהמשנה שאמרה הכל מלמדים זכות זה כולל גם את העדים אז זה מתאים עם דבריו של רבי יוסי ברבי יהודה אמר רב פפא אפשר להעמיד את המשנה גם כמו דעת רבנן ומה שאמרנו הכל מלמדים זכות זה לא מדבר על העד אלא באחד מן התלמידים שיושבים לפני הדיינים והם יכולים לומר דברי זכות ואם כן המשנה שלנו דברי הכל היא לא מתאימה רק עם רבי יוסי רבי יהודה אלא גם עם דעת רבנן מבארת הגמרא מה התמה דרבי יוסי בר יהודה למה לפי דעתו אם העד בעצמו רוצה לומר זכות על הנידון שומעים לו ואמר קרא הפסוק אומר אתה יודע מתי עד אחד לא יענה בדיני נפשות רק כשהוא בא לומר שהבן אדם צריך למות למות הוא ד אינו עונה אבל אם הוא בא לומר טענה לזכותו עונה ומקבלים את דבריו ומה הבעיה של רבנן שנקבל את דבריו של העד כשהוא בא לטעון לטובת זה שהוא מעיד נגדו התשובה היא א ריש לקיש משום דמח זי נוגע בעדותו הרי כאן כשהוא בא להעיד על בן אדם שהוא חייב מתת בית דין ום מתחילים הדיונים והוא רואה את הבן אדם והוא יודע שעוד מעט בגלל הדיבורים שלו הולכים לחייב אותו ולהמית אותו את אותו בן אדם אז אם כן יכול להיות שהוא חושש הוא הי יכול להיות שהוא יודע שהוא משקר והעדות שלו שהוא מעיד נגד אותו אחד שעוד רגע הולכים להמיט אותו יהדות שקר עכשיו אדם עם לב יהודי עצם זה לבד כבר לא היה מוכן להעיד והיה חוזר בו אבל כאן הבן אדם הזה הוא מושחט אומנם אולי בזה שהוא בא להעיד עידוד שקר ולהמית בן אדם ועדיין לא אכפת לו טובתו של אותו אחד אלא אכפת לו ממנו בעצמו אמ אולי עוד מעט יבואו שני עדים וטענו כלפי העדים הראשונים והוא ביניהם איך איך אתם מעידים על הבן אדם הזה ואתם באים להמיט אותו מה אתם מיידים שהוא עשה חיוב ש חייב מיתת בית דין מתי הוא עשה את זה איפה הוא עשה את זה בזמן פלוני במקום פלוני אתם לא מתביישים לשקר כך במצח נחושה מול סנהדרין הדת כל אם אנו הייתם במקום אחר לגמרי באותו זמן ואז יעשו לעדים האלה כאשר הם זממו לעשות ימיתו את העדים בעצמם אז אולי מכיוון שכן הוא מתחיל להריח את זה שאולי מגיעים עדים והולכים להזים אותו אז אולי בשביל זה הוא מחפש לזכות את אותו אחד שהוא העיד נגדו כי הוא יודע שאם לא יגמר הדין לחיוב אז לא יענישו את העד שזמן כי עד זומם נענש רק אם נגמר הדין על פי העידוד שלו ולכן הוא מלמד עדו זכות ולכן אומרים רבנן שלא מקבלים את הדברים שלו אפילו כשההוא בא לומר זכות ותשאל רבנן מה הם יענו עם הפסוק שאמר רבי יוסי ברבי יהודה הי לא יענה בנפש משמע שלא מקבלים את דבריו של העד כש באים לדון בדיני נפשות רק מתי שוא מחייב למות מה ידר שבמה הם דורשים מתרצת הגמרא מו קמלי באחד מן התלמידים הם מעמידים שהפסוק הזה לא נאמר על העד אלא נאמר על אחד מהתלמידים שיושבים מול הדיינים שההוא אין בו חשש נגיעה שומעים את דבריו לזכות אבל לא לחובה וכד תניה כמו שראיינו בריתה שמה שנאמר חילוק בין זכות לחובה בפסוק זה מדבר על התלמיד לא מדובר כאן על העד אם אמר אחד מן העדים יש לי ללמד עליו זכות מנעין שאין שו לאו כמו דעת רבנן תלמוד לומר עד אחד לא יענה לא מקבלים בכלל את דעת את דבריו הוא העיד ובזה הוא סיים את התפקיד שלו אבל לעומת זאת התלמידים כן יכולים להעלות כל מיני טענות אבל אם מדברים בדיני נפשות הוא יכול רק ללמד זכות ולא חובה מנעין לאחד מן התלמידים שאמר יש לי ללמד עליו חובה מנעין שאין שומעין לו תלמוד אמר אחד לא יענה בנפש מתי אנחנו לא מקבלים את מה שהוא בא לענות ולומר בדיני נפשות כשהוא בא לחייב למות אבל כשההוא בא לזכות אנחנו כן מקבלים את דבריו אם כן רואים שהברית מפורש דורשת את הפסוק הזה שהוא לא נאמר על העדים אלא על אחד מן התלמידים שיושבים מול הדיינים במשנה למדנו עוד הבדל שיש בין דיני נפשות לדיני ממונות לגבי אחד דיינים דיני נפשות המלמד חובה אם אחד דיינים התחיל לומר דעה לחייב את הבעל דין חוזר בו ומלמד זכות אבל אם הוא בהתחלה לימד זכות הוא לא יכול לחזור בו וללמד חובה אמר ר זה שאנחנו אומרים שהוא לא יכול לחזור בה וללמד חובה זה בזמן הדיונים אבל אם הוא נשאר עם דעתו גם בסוף הדיון בזמן פסק הדין בוודאי שהוא יכול לחזור בו ולומר חובה לא שנינו שאם דיין אמר בהתחלה זכות הוא לא יכול לחזור בו ולומר לחובה אלא בשעת משע ומתן בין הדיינים כי הוא צריך לחפש ראיות לזכות כמו שוא אמר בהתחלה אבל אם בשעת גמר דינו הוא עדיין חזק בדעתו השנייה שהוא רוצה לחייב אפילו שהוא בהתחלה לימד זכות ו חוזר ומלמד חובה נסה הגמרא להקשות מארבע מקומות על דברי רב אבל הגמרא דוחה את כל הקושיות והי נשארת עם החידוש הזה של רב שודאי אדם יכול לשנות את דעתו דיין יכול לשנות את דעתו אם הוא בהתחלה אמר חובה בודאי שהוא יכול לחזור בו ולומר לזכות אם הוא אמר בהתחלה זכות הוא יכול לחזור בו ולומר חובה אבל לא בזמן הדיונים אלא רק בגמר הדין אם הוא נשאר עם דעתו לחובה הוא יכול לומר את דעתו לחובה והקושי הראשונה מבין הארבע קושיות שהגמרא מנסה להקשות על רב היא מהמשנה בהמשך מטיבי כתוב לגבי הסדר של הדיונים בבית הדין שאחרי שביום הראשון קיבלו את העדויות והטענות וכל אחד גיבש את דעתו למחורת משכימי הדיינים ובאין לבית דין המזכה זה שאתמול זיכה אומר אני המזכה מאתמול ואני עדיין עומד בדעתי מזכה אני ואני במקומי עדיין נשאר בדעתי ומי שהיה מחייב אתמול אומר אני המחייב מאתמול ומחייב אני במקומי ואם הם חזרו בהם מם מה שהם אמרו אתמול המלמד חובה חוזר ומלמד זכות אבל המלמד זכות אינו אינו יכול לחזור וללמד חובה ואף על פי שזה למחרת ואף על פי שלמחרת גמר דין הוא אז אם כן לכאורה מדובר כאן ממש בשעת פסק הדין ובכל זאת זה שבהתחלה אמר זכות אתה רואה לכאורה שהוא לא יכול לומר עכשיו את דעתו לחובה דוכה הגמרא ולטעמי וכי לדעתך למחרת ביום השני יש רק גמר דין ומשא ומתן אין מי לקע ודאי שיש אלא מה אפשר לתרץ ש מדברים פה למחורת בזמן שעדיין יש משע ומתן בין הדיינים כי קטני שזה שאמר אתמול את דעתו לזכות שהוא לא יכול לחזור בו ולומר חובה מדובר שזה עדייין ששת משע ומתן אבל באמת בשת גמר דין כמו דברי רב הוא כן יכול לומר את דעתו חיוב אפילו שאתמול הוא אמר את דעתו לזכות קושייה שנייה מנסה הגמרא להקשות על דבריו של רב תשמע מאותה משנה שאם היו 35 מזכים ו-36 מחייבים עכשיו התורה אומרת ש אתה רוצה לחייב לא מספיק שיש אחד יותר ה צריך שלפחות שניים יותר אז אם כן דנין המזכים האלו כנגד המחייבים האלו ו מנסים לשכנע אחד את השני עד שיראה אחד מן הדיינים המחייב ן דברי המזכים והוא יחליט אני גם מזכה ואז יהיה רוב שמלמדים זכות והוא יצא זכאי זה מה שראינו במשנה ואם הייתה אם זה נכון שאפשר גם לשנות את הדעה לחיוב לתני שיהיה כתוב נמי אבך גם מקרה הפוך שדנים עד שיראה אחד מהמזכירה ואז יהיה עוד אחד יותר שמחייב ונידון יצא חייב ומזה שאתה רואה שלא מדברים על אפשרות כזאת משמע שלא יכולה להיות אפשרות כזאת לכאורה שזה שאתמול זיכה לא יכול לחזור בו ולחייב אפילו בזמן גמר הדין דוכה הגמרא באמת בזמן גמרא דין הוא כן יכול לחייב וטנא דיבר על אחד האפשרויות מתוך השניים הל זכות כמ הדר הוא מדבר על מקרה שבו בסוף מזכים על מקרה של חובה לא כמה הדר לא מחפשים על מקרה שבו בסוף יחייבו את הבן אדם שרצו לזכות אותו אבל אין רעיה שזה לא הולך ל שני הכיוונים יכול באמת להיות שגם מי שבהתחלה זיכה אם הוא חוזר בו ורוצה לחייב אז אמנם תוך כדי הדיונים הוא צריך עדיין לנסות למצוא זכות אבל אם בזמן גמרא דין הוא עדיין נשאר בדעתו לחייב אז הוא חייב לומר את דעתו לחיוב נסה הגמרא להקשות קושיה שלישית על רב תשמע דמר רבי יוסי בר חנינה אחד מן התלמידים שיושבים לפני הדיינים שאמר טעם זכות ו זיכה ובסוף לא עלינו הוא מת רואין אותו כאילו חי ועומד במקומו ומזכה והוא נמנע עם הדיינים שמזכים והמי למה יכול להיות שאם הוא היה חי בזמן גמרה דין הוא היה חוזר בו לחייב נמה אילו אב קיים אדרבי אתה רואה מכאן שהוא לא יכול לחזור בו אחרי שהוא אמר טעם לזכות תרץ את הגמרא באמת הוא כן היה יכול לחזור ולמה בכלל זאת מחשיבים אותו בין המזכים כי אשת מי לא הדרבי מכל מקום כעת הוא לא החזר בו כל עוד שהוא לא חזר בו הוא נחשב כמ מזכים שואלת הגמרא אתה רוצה לומר שדבריו של רבי יוסי בר חנינא הם כדברי רב והרי שלחו מתם מארץ ישראל לדברי רבי יוסי בר חנינה מוצא יוצא אחרת מכלל דברי רבינו הינו רב אונה הגמרא יש טעות בנוסח אין מוצא תמר באמת הנוסח היותר נכון הוא שדבריו לא יוצאים מדברי רב אלא הם מתאימים עם דעתו מנסה הגמרא להקשות קושיה רביעית על דברי רב תשמע מהמשנה בהמשך המסכת כתוב ששני סופרי הדיינין עומדין לפני הסנהדרין אחד מן הימין ואחד מן השמאל וכותבן דברי הדיינים המזכים ו ודברי הדיינים המחייבים אז מקשה הגמרא ביש למה זה מובן למה כותבים דברי הדיינים המחייבים כי למחר חזו טעמה אחריה אולי מחר הדיין שראה טעם לחייב הוא יראה טעם אחר לחייב וכיוון שהטעם שלו היום לחייב הוא טעם אחר מהטעם שהיה לו אתמול באו למאבד על הנת דין צריך להשאיר עוד לילה להתבונן בטעם החדש שהוא הלה כי הכלל הוא שאם אדם אחד דיינים אמר טעם של חובה למה לך מחייב אי אפשר באותו יום להכריע לחיוב אלא מה צריך להמתין למחר עכשיו אם למחר הוא עדיין מחייב אבל בגלל טעם אחר צריך שוב שוב פעם להמתין לילה אולי הוא יחזור בו מהטעם הזה אז לכן מובן למה צריך לכתוב את הדברים של המחייבים כדי שנראה אולי הטעם של הדיין שהוא מחייב היום שונה מהטעם שלו אתמול ואז אם כן תצטרכו להמתין עוד יום כדי להתבונן בטעם החדש שהוא אלה זה מובן למה כותבים את דברי המחייבים אלא תסביר לי למה את דברי ה מזקין גם כותבים מה היתה מליב וכי זה לא משום דחזו טחינה לחובה לא משגיחין והוא וכי זה לא בשביל שאם אנחנו נראה היום שהדיין בא לחייב ונדד בדפים של אתמול ונראה שאתמול הוא זיקה אנחנו לא ניתן לו לחזור בו דוכ הגמרא לא באמת הטעם הוא לא כדי שלא יכלו לחזור בהם באמת הם כן יכולים לחזור בהם אלא כדי שלא יאמרו שניים טעם אחד משני מקראות אנחנו כאן נכנסים לדבר פלא פלאים בתורה הקדושה שלא ייאמרו שניים אותה סברה לזכות וכל אחד יאמר שהמקור הוא ממקום אחר בפסוק חידוש גדול כמו שנראה מיד אם לא נכתוב את הטעמים שלהם לא נדע שהם אמרו טעם אחד משני מקורות ונמנה את ה דיינים האלה כמו שניים והדין הוא שהם אינם נמנים כשניים וכדי באה מיני רב אסי מרבי יוחנן הוא ישאל אותו שאלה אם אמרו שניים טעם אחד משני מקראות מהוא אם שני דיינים אומרים טעם אחד וכל אחד מביא את המקור מפסוק אחר בעצם יש כאן דבר אחד אבל כל אחד מביא את זה מפסוק אחר האם מונים אותם כמו שני דיינים או כמו דיין אחד אמר לי אמר לו רבי יוחנן אין מונים להן אלא אחד מכיוון שאמרו סברה אחת וכל אחד ציין למקור מפסוק אחר ודאי אחד מהם טועה שהרי שני פסוקים אומרים דבר אחד בתורה לא יכול להיות שהתורה חוזרת על אותו דבר שתי פעמים לא יכול להיות שיש דבר אחד שכתוב בתורה בשתי מקומות כל פעם בתורה שכתוב משהו יש כאן איזשהו חידוש שלא היה כתוב לפני כן ואם כן כששני דיינים אומרים אותה סברה וכל דיין מביא את זה מפסוק אחר אחד מהם ודאי טועה כי לא יכול לא יכולה להיות אותה סברה משני מקומות בתורה ולכן אחד מהם אנחנו לא מקבלים דבריו וזה הסיבה שכותבים את דברי המזכים כדי לראות שין פה שתי מקורות לאותה סברה שאז אנחנו נדע שאחד מהדיירים כאן אנחנו לא מקבלים את דעתו כי הוא טועה כאן אנחנו נכנסים באמת מנני מילי שתי מקורות שמשם אנחנו לומדים שאין שני פסוקים שאומרים דבר אחד בתורה מקור אחד אמר הביה דאמר קרא הפסוק אומר אחת דיבר אלוקים שתיים זו שמעתי כי אוז לאלוקים זאת אר ז אומרת מקרא אחד דיבור אחד של הקדוש ברוך הוא אפשר ללמוד ממנו שני דברים יוצא לכמה טעמים אבל לא ייתכן אין טעם אחד דבר אחד יוצא מכמה מקראות לא יכול להיות ששתי מקראות הם פשוט כפולים והם מלמדים את אותו דבר זה לא יכול להיות ששתי מקראות באים ללמד את אותו דין ואם אתה מביא כאן שתי מקראות על אותו דין אחד מאלה שאומרים את שתי המקראות אחד מהם טועה כי מקרא אחד לא אומר את מה מה שהוא בא ואומר שהפסוק הזה אומר זה מקור אחד שאנחנו רואים דוי רבי ישמעאל תענה רבי ישמעאל מביא מ פסוק אחר שאנחנו רואים שלא יכול להיות שתי מקורות לדבר אחד בתורה הפסוק אומר הוא כפטיש יפוצץ סלע זה נאמר על דברי התורה מה פטיש זה כמקים איתו בסלע קשה ממש אבן סנפיר או אבן מאוד מאוד קשה הוא נשבר ומתחלק לכמה ניצוצות לכמה שבבים אף מקרא אחד יוצא לכמה טעמים המקרא יוצא לכמה טעמים אבל לא ת ן ששתי מקראות אומרים טעם אחד מביאה הגמרא היחיד מי טעם אחד משני מקראות מה הדוגמה שאפשר ללמוד טעם אחת משני פסוקים ולכן יש כאן אחד מהמקרא שההוא טעות אז מנסה הגמרא לומר ובעצם מביאים כאן שלוש אפשרויות ושתי אפשרויות אנחנו דוחים ובסוף נשאר אפשרות השלישית וכל האפשרויות מדברים על עניינים של קודשים של עבודה בבית המקדש אז האפשרות הראשונה כדתנן המשנה אומרת במסכת זבחים כשמעלים קודשים על המזבח אפילו אם מתברר שהדברים האלה הם פסולים המזבח מקדש אותם ולא מורידים מעל גבי המזבח אבל זה דווקא בתנאי את הראוי לו דברים שראויים לגבי המזבח יש ויכוח תנאים מנן לומדים את זה רבי יהושע אומר מנין יודעים שכל הראוי לעלות על האש שעל המזבח כל הראוי אם עלה על המזבח יקדש פילו אם הקורבן נפסל לא ירד הקודשים מעל גבי המזבח שנאמר בפרשת עולה העולה על מוקדה מוקדה היינו האש של המזבח דורשים העולה על מוקדה מה מצינו בעולה שהיא ראוייה להיתקרב על האש של המזבח לאישים ובעולה אם עלתה על המזבח כמובן לא תרד אף כל דבר שהוא ראוי לאישים לאש המזבח אם עלה ל המזבח לא ירד רבן גמליאל אומר מאיפה לודים את זה מזה שהפסוק מאיפה יודעים שכל הראוי למזבח אם לה לא ירד שנאמר היא העולה על מוקדה על המזבח מה מצינו עולה שהי ראוייה להיתקרב לגבי מזבח אם העולה עלתה על המזבח לא תרד אף כל דבר שהוא ראוי למזבח אם עלה על המזבח לא ירד בעצם הם לומדים משני פסוקים דבר אחד שאם הקודשים עלו על המזבח והם ראויים למזבח אפילו שהקורבן נפסל מקריבים ולא מורידים את את הקודשים על גבי המזבח ואת הריו בין רבי יהושע ובין רבן גמליאל ק מרבו מהם מרבים דרשות שלהם להקדש ב על המזבח כאלה קודשים שהם פסולין שנפסלו באזהרה והויכוח הוא מאיפה לומדים את זה רבי יהושע מרמה תילה הוא לומד את זה מהמילה מוקדה ורבן גמליאל מרמה תילה מהמילה מזבח אז אם כן רואים שיש כאן בעצם הלכה אחת משתי משני פסוקים אז אולי זה יהיה הדוגמה שאחד מהמהם טועה אומרת הגמרא לא והתא מפלג פליגה יש הבדל בין רבי יהושע לבין רבן גמליאל להלכה זה לא טעם אחד משני פסוקים אלא פשוט ויכוח יש הבדל אם לומדים את זה מהמילה מוקדה או מהמילה המזבח דקט ה סיפה כתוב שם בהמשך של המשנה אין הבדל להלכה בין דברי רבן גמליאל לדברי רבי יהושע אלא בדין הדם של קודשים ונסכים של קורבן פסול שעלו על המזבח שרבן גמליאל אומר שהם בכלל על המזבח ולכן לא ירדו ואף על פי שהם אינם ראויים לאש של המזבח כי הרי את הדם זורקים על הדופן של המזבח לא על האש ואת הנסכים מנסחים בנקב שהיה במזבח ולא על האש בכל זאת כיוון שלומדים את זה מעל המזבח אז כל מה שהיה ראוי למזבח הם עלה לא ירד לעומת זאת רבי יהושע אומר ירדו למה כי הוא לומד ממוקד שזה המוקד האש שוקדת על המזבח רק מה שראוי לאש של המזבח אם עלה לא ירד אבל דם שזורקים על על דופן המזבח ולא באש נסחים שנותנים בנקב של המזבח ולא באש אם עלו לפי ד דעתו כן ירדו אז אם כן יש כאן שני טעמים משני מקראות אז זה לא דוגמה ל שאחד מהם טועה בטוח כיוון שהוא הביא טעם אחד משני מקראות ולא יתכן שתי מקראות שאמרו תעם אחד אלא מנסה הגמרא לומר א הסבר אחר היכן מצינו טעם אחד משני מקראות וחייב להיות שאחד מהתנאים טועה כי לא יכול להיות דבר כזה אמר רב פאפה כד תניה ברייתא רבי יוסה הגלילי אומר מתוך שנאמר בפסוק בפרשת המזבח כל הנוגע במזבח יקדש שומע אני כל דבר שעלו אותו למזבח יקדש היינו משאירים אותו ומקריבים אותו על גבי המזבח בין ראוי כמו כבשים ובין שאינו ראוי כמו צבי ואייל שאלה הם טהורים אבל הם חיות והם לא ראויים לקרב על גבי המזבח הייתי אומר שכיוון שלו אותם למזבח כבר מקריבים אותם תלמוד לומר כבשים כך נאמר שם דורשים מה כבשים ראויים לעלות על המזבח אף כל דווקא אם זה דבר הראוי לעלות על המזבח אם העלו אותו אפילו בטעות כבר מקריבים אותו אבל צבי ואייל לא אלא מורידים אותו רבי עקיבא אומר נאמר שם עולה דורשים מה עולה ראוייה כמובן לעלות למזבח אף כל דבר ראוי לעלות למזבח קדע שבל סביב האייל לא אפילו אם האלו אותו מורידים אותו ותרוו בין רבי עקיבא ובין רבי יוס גלילים מק מעטו מה הם ממעטים על ידי הדרשות שלהם שברגע שילו על גבי המזבח בכל זאת ירדו פסולי דברים שהם אינם ראוים בכלל לעלות על המזבח מוצבי וייל ו מה הויכוח שלהם בסך הכל מאיזה פסוק לומדים את זה רבי יוסי הגלילי מרמה תלה מהמילה כבשים ורבי עקיבא מרמה היתלה מהמילה עולז אתה רואה טעם אחד שלומדים אותו משתי מקראות ואם כן אומר שאחד מהם טועה דוחה הגמרא והרי יש ביניהם גם כן ויכוח להלכה אמר רב עדה בר אהבה עולת האוף פסולה אי כ בניו ההבדל ביניהם קורבן עוף קורבן עולה שנפסל ועולה על גבי המזבח זה ההבדל בין רבי עקיבא לבין רבי יוסי הגלילי מן דמת מי כבשים רבי יוסה גלילי שלומד את זה מהמילה כבשים הוא אומר כבשים אם אלו כוסים על גבי המזבח אפילו שנפסלו מקריבים אותם אבל עולת האוף שנפסלה לא מקריבים אלא מורידים על גבי המזבח ולעומת זאת רבי עקיבא מן ד מטלה מי שלומד את המקור של הדרשה מהמילה עולה אפילו עולת העוף פסולה נ מקדשה בזה שהעלו אותה למזבח כי הרי היא גם כן עולה אז אם כן יש ויכוח בין רבי יוס גלילי לבין רבי עקיבא להלכה וזה לא רק שהם אומרים את אותו טעם משני פסוקים אז אם כן גם זה לא מקור שמצאנו שיש כאן שניים שלומדים משני מקראות טעם אחד ואם כן אנחנו אומרים שבוודאי אחד מהם טועה אלא אמר רב השי המקרה השלישי והוא באמת המקרה שאותו אנחנו מחפשים כנ תניה שהתורה אוסרת לשחוט קורבנות מחוץ לבית המקדש מה זה אוסרת מי שעושה את זה חייב כרת הפסוק אומר דם יחשב לאיש ההוא דם שפח זה שהוא שחט קורבן מחוץ לבית המקדש הוא שפח דם אז זה שכתוב כאן דם שפך זה בא לרבות את הזורק דם של בהמת קודשים במזבח שנמצא מחוץ לאזהרה שגם הוא חייב קרד דברי רבי ישמעאל רבי עקיבא אומר לומדים את זה מהמילים או זבח אז אם כן זה בא לרבות את הזורק מי שזורק דם קודשים במזבח מחוץ לאזהרה הוא חייב כרת כמו מי שמקריב מי ששוחט מחוץ לאזהרה הקודשים ותרוו בן רבי ישמעל ן רבי עקיבא מק מרבו את מי הם רוצים לרבות לחייב אותו קרד בגלל קורבן מחוץ לאזהרה מישהו שעשה זריקה של דם קודשים מחוץ לאזהרה וכל הויכוח מאיזה מקרא לומדים את זה רבי ישמעאל מר מתלה מהמילים דם יחשב ורבי עקיבא מתלה מאו זבח אז רואים אם כן שיש כאן שני מקראות שלומדים מהמהם דבר אחד ודאי שלא יתכן ששני המקראות מלמדים דבר אחד אלא רק אחד מהם הדברים שלו הם נכונים ואם כן זה הדוגמה שאם לשל של סנהדרין אמרו שניים אמרו בעצם טעם אחד אבל לומדים את זה משני מקראות חייב להיות שאחד מהם טועה ולכן מקבלים אותם כמו א כמו דעה של אדם אחד ולא כמו שתי דעות שואל את הגמרא והרי אמר רבי הבאו אם שחט וזרק מחוץ לבית המקדש בהלם אחד רק אחרי שהוא גם שחט וגם זרק הוא נזכר שהוא בעצם עושה כאן חטא בזה שהוא מקריב מחוץ לבית המקדש זה ק ביני זה הבדל בין רבי ישמעאל לבין רבי עקיבא האם הוא חייב שתי חטאות או חטאת אחת כ הרי כל דבר שחייבים עליו כרת אם עושים אותו בכוונה במזיד אז הם עשו אותו בלא כוונה בשוגג חייבים עליו חטאת עכשיו השאלה היא האם כאן בן אדם עשה בשוגג גם שחיטה וגם זריקה מחוץ לבית המקדש אם הוא חייב חטאת אחת או לא אומר רבי אבאו זה ההבדל בין רבי ישמעאל לבין רבי עקיבא לדברי רבי ישמעאל שהוא ריבה הייתה זורק בחוץ שמחייבים אותותו מזה כתוב דם שפך שנאמר לגבי מי ששחט בחוץ אז אם כן בעצם לומדים את זה מאותו פסוק זה כמו שהוא שחת פעמיים הוא עשה דבר אחד פעמיים אז הוא חייב רק חטאת אחת אינו חייב אלא חטאת אחת ולדברי רבי עקיבא שהוא מרבה את זה מאור זבח שנאמר לגבי מעלי קודשים למזבח שנמצא מחוץ לאזהרה אז אם כן בעצם יש כאן דבר אחד שהוא עשה שהוא שחט דבר שני שהוא זרק שזה כמו שהוא מעלה את הקורבן על גבי המזבח זה שני דברים שונים לגמרי אז חייבים על זה שתי חטאות חייב שתיים אז אם כן נמצא שאולי נאמר גם על המקרה הזה של הדוגמה הזאת שבעצם יש כאן שני טעמים שלומדים שני דברים אומרת הגמרא לא היתמר עלה נמרו על דברי רבי אבאו אמר הביה אין את ההבדל הזה זה באמת לא נכון אף לפי דברי רבי עקיבא נמי מי ששוחט בחוץ וזורק בחוץ בהלם אחד אינו חייב לחטאת אחת שהרי לגבי מי ששוחט קורבן מחוץ לבית המקדש כתוב שהוא חייב כרת אבל לא כתוב כאן אסור לא תעשה לא כתוב הזהרה ורק לגבי מי שמעלה את הקודשים בחוץ נאמרה הזהרה לא להעלות והרי אין עונשין אלא אם כן מזהירין העונש בא רק אחרי שהתורה מזהירה אז אם כן צריך גם הזהרה וגם עונש אז מני נלמד הזהרה למי ששוחט מחוץ לבית המקדש לומדים את זה בהיקש ממי שמעלה קורבנות על גבי המזבח מחוץ לבית המקדש דמר קרא לגבי מי שמעלה קודשים מחוץ לבית המקדש דווקא שם בבית המקדש תעלה ולות ושם תעשה וגומר רבינו רחמנא התורה ערבה ואמרה הזרה אחת לכולו עשיות לכל השיות גם שחיטה גם זריקה וגם העלה ואם כן נמצא שכיוון שלגבי אזהרה התורה אומרת כל שלושת העבודות אם הם נעשו מחוץ אזהרה במקום אחד אז אם כן גם אם הוא יעשה שחיטה וזריקה בהלם אחד אפילו לפי רבי עקיבא הוא היה חייב רק חטאת אחת כי נאמרה רק אזהרה אחת על שלושת העבודות ואם כן יש כאן כן דוגמה שבעצם יש כאן שני תנאים שלומדים אותו דבר וכל אחד לומד את זה ממקום אחר ואיין הבדל לכה בין שתי המקומות אז אם כן יש כאן בעצם דבר שאומרים טעם אחד משתי משתי מקראות אז ודאי שאחד מהם א אי אפשר לומר טועה אבל בכל אופן אחד ודאי ש רק אחד מהם המקרא הפסוק שלו הוא הפסוק הנכון שמלמד את מה שהוא רוצה לבוא וללמד וזה באמת דוגמה מאוד טובה שאם יש כאן שני דיינים שרוצים לומר שני פסוקים והם בעצם לוקחים ולומדים טעם אחד כיוון שאחד מהמהם טועה אז אנחנו נחשיב את שניהם כמו דעה של אדם אחד עוד הבדל בין דיני ממונות דיני נפשות מתי דנים ביום או בלילה אז תחילת הדין ודאי חייב להיות ביום כמו שנראה דרשה בהמשך סוף הדין אז בדיני ממונות אפשר לסיים בלילה תחילת הדין דנן ביום וגומרים את הדין אפילו בלילה אבל דיני נפשות חייבים גם לסיים את הדין ביום תחילת הדין דנן ביום וגומרים את הדין ביום וכולי מביאה הגמרא מןן יודעים שבדיני ממונות אפשר לסיים את הדין בלילה מביאה הגמרא סימן לשלושה מאמרים שאומר רב אחה בר פפה מאמר אחד הוא אומר כאן ועוד שני מאמרים בדף לו מנמי מנין יודעים שאפשר לסיים את הדין בדיני ממונות אפילו בלילה אמר לפי הנוסח של המרשה זה רב אחה בר פפה דמר קרא הפסוק אומר ושפטו את העם מתי לא כתוב דווקא ביום אלא אפילו בלילה בכל עת שואלת הגמרא אם כן אי החי תחילת דין נמי אז שנוכל גם להתחיל את הדין בלילה אונה הגמרא תשובה לזה כמו דבריו של רבא דרבא הוא הביא סתירה בין שני פסוקים רמי מצד אחד כתיב את הפסוק שהבאנו שאפשר לעשות דין גם ביום וגם בלילה ושפטו את העם בכל עת ומצד שני כתיב לגבי דיני ירושה והיה ביום הנחילו את בניו ובסוף בפסוק ב כתוב משפט הבכורה שמדברים פה על דיני ירושה שזה דיני תורה דיני ממונות וזה כתוב שזה צריך להיות ביום ביום הנחילו את בניו אז האם זה יכול להיות בכל עת או שזה צריך להיות דווקא ביום א כייצד התשובה היא תחילת הדין חייב להיות ביום זה נאמר לתחילת הדין וגמר דין יכול גם להיות בלילה זה נאמר לגמר דין וזה דברי המשנה שלנו שדיני ממונות אפשר גם לסיים בלילה אבל המשנה שלנו חולקת על דבריו של רבי מאיר שלפי דעתו חייבים לסיים ביום גם דיני ממונות מתנית דלו כרבי מאיר ד תניה היה רבי מאיר אומר מה התלמוד לומר על פיהם של הדיינים יהיה כל ריב וכל נגע מה עניין ריבים אצל נגעים מה הקשר בין ריב בדיני ממונות בין אדם לחברו לבין נגע כתם שאדם יש לו שהכהן צריך לקבוע האם זה טהור או לא אלא יש כאן הקש מקיש ריבים דיני ממונות לדיני נגעים מה הנגעים יש לימוד מהפסוק שזה חייב דווקא ביום דכתיב וביום הראות בו אפ ריבים ואפילו גמר דין חייב להיות דווקא ביום וכיוון שכבר הבנו דברי רבי מאיר מביאים עוד דבר שהוא למד מנגעים ומה הנגעים אז חייב שזה יהיה דווקא כהן כזה שרואה אבל לא בומין לא עיוורים גם אם הוא עיור בעין אחת דכתיב לגבי נגעים לכל מראה עיני הכהן שתי העיניים ריבים מחדש רבי מאיר חידוש גדול לפי דעתי הדיינים חייבים להיות כאלה שרואים בשתי העיניים שלא בומים עוד דבר כאן כבר אנחנו לומדים מי דיני ממונות לנגעים מקודם למדנו מנגעים לדיני ממונות עכשיו לומדים מי דיני ממונות לנגעים הוא מקיש נגעים לריבים מה ריבים אין דנים קרובים חייב שזה יה שלאו בקרובים דיין פסול לדון אף נגעים אין כהן רואה אלא שלא בקרובים אבל אם הכהן הוא קרוב לבעל הנגע הוא לא יכול לראות לו את הנגע אז זה הדברים שלומד רבי מאיר מהקשיים לבין דיני ממנות שואלת הגמרא למה הוא לא לומד דבר נוסף אם הרבים דיני ממונות בשלושה דיינים אף נגעים יראו דווקא בשלושה כהנים וכך הדעת נותנת דין הוא אם לדון דיני ממונות בשלושה אז דיני פ של האדם האם הוא יהיה טהור או לא לא כל שכן שיצטרכו שלושה תלמוד לומר בפרשת נגעים והובא אל אהרון הכהן או אל אחד מבניו הכהנים וגומר משמע שמספיק כהן אחד ה מהפסוק הזה למדת במפורש שאפילו כהן אחד רואה את הנגעים מספרת הגמרא ההוא סמיה היה עיוור בעין אחת דאב בשבבי דרבי יוחנן היה שכן של רבי יוחנן דודין דינה ובכל זאת היה אף על פי שה עיבר בעין אחת דלא כמו דברי רבי מאיר שעיו בעין אחת לא יכול לדון דיני ממונות ורבי יוחנן לא אמר לי רבי יוחנן לא אמר לו ולא מידי כלום שואלת הגמרא למה הוא לא אמר לו שאסור לעיבר בעין אחת לדון איך יבי דח והרי הוא בעצמו אמר רבי יוחנן הלכה כמו משנה שהיא לא ש מביאה הלכה בלי לומר מי אמר אותה כסתם משנה ותנן יש סתם משנה במסכת נידה כל אדם הכשר לדון ודאי שהוא כשר להאי אם הוא יכול להיות דיין ודאי שהוא יכול להיות עד ויש אדם שהוא כשר להעיד הוא יכול להיות עד ואינו כשר לדון להיות דיין הוא לא יכול זה סתם משנה ורבי יוחנן בעצמו שומר הלכה כסתם משנה כאן הוא אפילו מפרש אמר רבי יוחנן מה המשנה באה לרבות מיהוא זה שיכול להיות עד אבל לא דיין להטו עיוור בעין אחת סומה באחת מעיניו אז אם רבי יוחנן בעצמו אמור לפסוק כמו המשנה הזאת שהיא נשנתה בסתם והוא סובר שהלכה כמו משנה שכתובה בסתם והוא בעצמו פירש אותה שזה הכוונה של המשנה הזאת אז איך יכול להיות שהוא לא מחה באותו שכן שהיה עיוור בעין אחת והוא היה דן נגד מה שכאן אנחנו רואים שעיוור בעין אחת לא יכול לדון מתרצת הגמרא רבי יוחנן סתם מאחרין אשכך רבי יוחנן מצא את הסתם משנה המשנה שלנו שגם היא שנוייה הלכה בלי שם של התנא שאומר את ההלכה הזאת אצלנו כתוב דיני ממונות אמנם תחילת הדין דנן דווקא ביום אבל סיום הדין גומרין אפילו בלילה אם כן מבאר רשי במסכת נידן דף נ רואים מכאן שהתנה לא קיבל את ההיקש בין ריבים לנגעים כמו רבי מאיר כ אם כן גם גמר הדין היה צריך להיות דוקא ביום אם זה שאתה רואה שגמר הדין יכול להיות גם בלילה אם כן לא לומדים את ההיקש הזה ואם לא לומדים את הקש הזה גם לא לומדים אותו לעניין זה שסו לא יכול לדון ולכן הוא התיר לו לדון שואלת הגמרא מי אולמי ד סתמה מאסתמה למה יש חוזק יותר גדול בסתם משנה במשנה שלנו מהמשנה במסכת נידה למה הוא פסק דווקא כמו המשנה שלנו תרצת הגמרא שני תירוצים אי בתמה אם תרצה אומר תירוץ אחד מבארים שמכיוון שייש כאן סתם משנה לכאן וסתם משנה לכאן אז חוזרים חזרה לכללים הרגילים של יחיד ורבים הלכה כרבים סתם ה דרבנן דרבים עדיף מכיוון שיש ויכוח רבי מאיר וחכמים משנה שלנו פ סותמת כמו כמו רבנן שהם הרבים פוסקים כמו המשנה שלנו והי בתמה אם תרצה אפשר לומר תירוץ נוסף משום דקתני אלה גבי הלכת דינה כאן יש את כל ההלכות מסודרות הלכות הדין אז מסתבר יותר שכאן דייקו יותר לומר את מה שנפסק להלכה אבל בנידה המשנה הזאתי מעובת בדרך אגב כיוון שים שם כל כשר בכך כשר בכך זבים דרך אגב גם את זה אז אם כן שם לא חייב להיות שכל כך הקפידו לומר את הדעה שנפסקה להלכה כעת מתבוננת הגמרא בדעתו של רבי מאיר הי ושפטו את העם בכל עת משמע גם בלילה מה דריש בי הוא סובר שאפשר דווקא ביום מה הוא דורש מזה שכתוב בכל ת אמר רבה זה בע לרבות ליטוי יום המאונן יום שבו אין את האור של השמש כי הוא מאונן עננים שנגע אי אפשר לראות ביום כזה אבל לדון אפשר וזה לומדים כולת אפילו בזמן שעל פי ההיקש בין ריבים לנגעים היינו אומרים לומר שכמו שנגע יהיה אפשר לראות ביום כזה גם לדון איהיה אפשר בכל זאת אפשר ביום המאונן כמו ששנינו במסכת נגעים אין רואין את הנגעים בשעת שחרית אחר עלות השחר או בין ה4ב סמוך לשקיעה ולא בתוך הבית ולא ביום המאונן מפני שכ ה מראה נגע לא כל כך לבן נראית אזה זה נראה מאוד לבן מחמד שאין הרבה אור יחשבו על הנגע שהוא יותר לבן ממה שהוא באמת ויחשבו שהוא נגע טמא לכן לא רואים נגעים בזמנים כאלה ולא בצהריים מפני שהזה נראית כהה בצהריים מחמת שהאור מאוד חזק אז גם אם הנגע הוא לבן שצריך לטמא כמה שיותר לבן הוא יותר טמא בדרך כלל גם הוא באמת מאוד לבן באור של הצהריים זה נראה פחות לבן ויחשבו שזה טהור לכן אי אפשר לראות נגעים בשעת הצהריים אלא דווקא בזמן שהאור הוא ככה לא מידי חלש ולא מדיי חזק אז נגע אי אפשר לראות ביום המאונן מלמדת אותנו התורה במה שכתוב ישפטו את העם בכל עט שדיני ממונות אפשר כן לדון בזמן כזה כעת דן הגמרא בדעתו של רבי מאיר לגבי פסוק נוסף הי ביום הנחילו את בניו שלפי דעת חכמים דורשים לעניין זה שתחילת הדין ביום לפי שיטתו שכל הדין צריך לדון ביום לומדים את זה בהיקש ממרות נגעים מה יבדל מה הוא צריך מה הוא ילמד מהפסוק הזה מתרצת הגמרא או מבלי רבי מאיר צריך את הפסוק הזה לכד תני רבא בר חנינא ברייתא שרבא בר חנינה שנה לפני רב נחמן קמ דרב נחמן שהפסוק מלמד אותנו והיה בום מנחיל את בניו זה מלמד דווקא ביום אתה מוריש את הנכסים מפיל נחלות ואי אתה מוריש אי אתה מפיל נחלות בלילה אמר לי אז רב נחמן התפלא איזה בריתה אתה מביא לי מה אפשר להוריש רק ביום אלא מעתה מןד שחיו ביממה מי שנפטר ועזב את העולם ביום ירון ליבני ירשו אותו הבנים שלו ומן דשכיב בלילי מי שנפטר בלילה לא רטון לבני הבנים שלו לא ירשו אותו כי לא מורישים בלילה דילמה דין נחלות כ אמרת אולי התכוונת שהדין של ירושה לא עושים אותו בלילה תניה ברייתא בביאור הכוונה של הפסוק בסוף פרשת נחלות כתוב והייתה לבני ישראל לחוקת משפט זאת אומרת שהירושה הסתיימה בלשון משפט הוראה כל הפרשה כולה בלשון משפט כדי ללמד אותנו שירוש יכולה להיות דין וכדבריו של רב יהודה שאמר בשם רב שיש מקרים שעצם הצוואה שהאדם ציווה בחייו למי הוא מוריש כל דבר זה כמו פסק דין ואמר רב יהודה אמר בשם רב שלושה אנשים שנכנסו לבקר את החולה וראו שכבר הוא ממש הולך לסיים את התפקיד בזה העולם וללכת לקבל שכר טוב בעולם הבא והוא אומר להם תתנו חלק זה בנכסי לבני פלוני וחלק זה לבני פלוני אם רצו אלה שבאו לבקר אותו כותבים אנו היינו בשעת מיטתו של פלוני וציווה ליתן כך לפלוני וכך לפלוני הם כותבים את זה בלשון עדות אם הם רצו עושים דין נותנים בעצמם את הנכסים לכל אחד מהיורשים כמו שהוא פירט כאילו נפסק הדבר בבית דין הירושה עצמה היא כמו דין וזה מה שלומדים מחוקת משפט זה כשם היו שלושה אבל אם באו לבקר אותו שניים אז הם לא יכולים להיות דיינים כ בשביל דיינים צריכים שלושה אז הם רק כותבים בלשון עדות והן נושעים דין בעצמם כ מכל מקום רואים הפסוק הזה שהמשפט שהירושה יש לה דין גם כן כמו משפט ואמר רב חסדה לא שנינו ששלושה יכולים לעשות דין אלא אם הם שמעו את הצוואה ביום אבל אם הם באו לבקר אותו והם שמעו מה שהוא אומר בלילה הם יכולים להעיד ולכתוב שתר בלשון עידות כותבין ואין נושין דין והם לא יכולים עכשיו לעשות דין הם לא יכולים לחכות שיהיה יום ולעשות דין אלא אז הם כבר צריכים לבוא לבית הדין ולהעיד או לכתוב שטר ובית דין אחר ידון למה הם לא יכולים לדון בעצמם אפילו לא למחורת ביום משום דהב ולהו אותם שלושה ששמו בלילה הם הפכו להיות עדים כי הרי בלילה הם לא היו יכולים להיות דיינים ואין עד שיכול להעיד על דבר מסוים הוא אינו נעשה דיין באותו הדין אלא צריך להושיב דיינים אחרים ועדים מעידים בפניהם אם כן שואל רב נחמן את רבא בר חנינא שאמר לו את הברייתא והיה ביום הנחילו בניו ביום אתה מפיל נחלות ולא בלילה האם התכוונת לזה שאם האנשים שבאו לבקר היו בלילה אז הם לא יכולים לעשות דין אף על פי שהם שלושה אלא הם חיייבים להעיד בפני בית דין וכך יתנו את הירושה למי שהמוריש ציווה זה מה שהתכוונת בדברי הברייתא אמר לי השיב רב אבר חנין רב נחמן אן כן זה מה שהתכוונתי אחי קמינה אם כן ישבנו גם את דעתו של רבי מאיר שסובר בדיני ממונות שגמר הדין חייב להיות דווקא ביום אבל במשנה כבר ראינו את דברי חכמים שסוברים שבזה יש הבדל בין דיני ממונות לדיני נפשות שדיני ממונות תחילת הדין ביום אבל גמר הדין יכול גם להיות בלילה אבל דיני נפשות תחילת הדין דנין ביום וגם גמר הדין גומרים ביום וכולי מביאה הגמרא מנ מילי מנן לומדים שדיני נפשות חייבים גמר הדין גם כן שיהיה ביום אמר רב שימי בר חיא לומדים את זה ממה שהפסוק אומר אמר קרא על עובדי עבודה זרה בבעל פור שצריך לתלות אותם והוקע אותם להשם תכף נראה שזה לשון תליה מתי נגד השמש ביום רואים שדיני נפשות חיייבים להסתיים ביום ככה דורשים מזה שהתורה הוסיפה נגד ה שש אמר רב חסדא מנעין להקאה והוכה אותם להשם שזה הכוונה טליה שתלו אותם דכתיב כתוב שהיה רעב שלוש שנים ודוד המלך שאל את פני השם על מה הרעב אחד מהדברים אמרו לו זה עונש על ששאול המיט את הגבעונים לא מצאנו ששאול המלך המיט בפועל את הגבעונים אלא שהוא הרג את העיר נוב שהיו מפרנסים את הגבעונים ולכן זה נחשב כאילו הוא האמית את הגבעונים ואז היו צריכים ש הגבעונים התרצו אז דוד המלך שאל אותם מה יעשה לכם ובמ החפר וברחו את נחלת השם אז הם אמרו שהם רוצים שינתנו שבעה אנשים מבניו של שאול והוקם שיטלו אותם והוקם להשם בגבעת שאול בכיר השם גם כאן לא כתוב מפורש שוקעה הכוונת ליה אבל שם כן כתיב שאחרי שהקיאו אותם כתוב שאמם של שניים מבני שאול שנמסרו לגבעונים ריצפה בת איה היא לקחה שק ותיקח רצפה בת איה את השק ותתא ולה הייא פרסה אותו לעצמה כדי לשכב עליו אל הצור ליד ההר שבו טלו אותם מתחילת קציר כדי לשמור עליהם מחיות ועופות מכך שהייתה צריכה לשמור עליהם בהכרח שהם היו מגולים ואיזה מיטה ההרוגים נשארים גלויים בתליה אז אם כן רואים שהוק הזאת היייתה בתליה אז אם כן גם מה שכתוב לגבי עובדי עבודה זרה של בעל פאור גם שם זה היה הכוונה בתליה וכתיב שם לגבי העובדי עבודה זרה בבעל פור ויאמר השם אל משה קח את כל ראשי העם והוקע אותם להשם נגד השמש נשאלת השאלה אמנם העם חטאו בבעל פאור וצריך לתלות אותם כציווי השם אבל ראשי העם למה עליהם נאמר שצריך לקחת אותם בזמן הוקעה להשם נגד השמש ראשי העם מה חטאו אמר רב יהודה אמר בשם רב אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה קח את ראשי העם וחלק להם בתי דינים תשיב אותם בהרבה בתי דין לדון את האנשים שעבדו עבודה זרה ואלה שחייבים מיטה תתלה אותם נגד השמש מה הית מה למה היו צריכים לאסוף הרבה דיינים לבתי דין אי לימה אם נאמר משום שאין בית דין אחד דנים שניים למיטה ביום אחד ולכן לא הספיקו בתי דינים מעטים כי כל בית דין יכול רק לדון אדם אחד ביום אחד והרי אמר רב חסדה לא שנינו שאיין בית דין דנים שניים ביום אחד למיתת בית דין אלא בשתי מיטות שונות על שני סוגי מעשים שמה הם לא יענו מספיק בדיני כל מיטה בפני עצמה אבל במיטה אחת על אותו המעשה אין צריך עיון חדש בדיני המעשה השני ודנין שניים ביום אחד ומכיוון שכאן כולם עבדו על איסור עברו על איסור עבודה זרה למה היו צריכים הרבה בתי דינים אלא הסיבה שהיו צריכים הרבה בתי דינים כדי שיפסק הכס של הקדוש ברוך הוא שישוב חרון נף השם מישראל על ידי שהקדוש ברוך הוא יראה שהרבה אנשים מישראל עוסקים בעונש כלפי אלה שעבדו עבודה זרה זה יגרום שהקדוש ברוך הוא תשוב ישוב מחרון פה ויחזור וירחם על עם ישראל עד כאן דף לד
לצפיה בתכנים נוספים: