דבר תורה לפרשת וארא "דרך הסבלנות" [דרך הבעלש"ט]

ניתן להאזין לשיעורי "דרך הבעל שם טוב" בעלות שיחה רגילה בטלפון 03-3090900 - כל הזכויות שמורות

לתגובות ולקבלת דבר תורה של "דרך הבעש"ט" למייל (derech.alon@gmail.com) ולקבלה בוואטצפ

058-3139000

"לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים".
השאלה שלנו היא למה הקב"ה מבקש ממשה רבנו לומר לבני ישראל שהוא ה', "אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה'"? הרי כבר שמענו את זה בפרשה הקודמת כמו שכתוב "זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה...", אנחנו יודעים את זה כבר...

שאלה נוספת, למה כתוב "וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם"? היה אפשר לכתוב "וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִסִבְלֹת מִצְרַיִם" - למה להוסיף את המילה "מִתַּחַת"? וחוץ מזה, מה ההבדל בין "וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם" לבין "וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם"? הרי 'סבל' ו'עבודה' זה היינו הך...

"וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם" – גם כאן כתוב "מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם", למה?

נסתפק בשאלות הללו להיום, אני רוצה להתחיל ביסוד שאני חושב שהוא מאוד יפה וחשוב.
את היסוד הזה אומרים ה'תפארת שלמה', ה'דברי ישראל' וה'קדושת לוי' זכותם תגן עלינו בפרשת חוקת.

סבלנות!!!

לרוב בני האדם חסרה מידת הסבלנות, כל דבר אנחנו רוצים "כאן ועכשיו"! סבלנות באה מהמילה "סבל", ולבן אדם צריכה להיות הנְכוֹנוּת לסבול – אם זה בעבודה, אם זה בבית עם האישה והילדים ואם זה עם השכנים.
יש אנשים שחסרה להם מידת הסבלנות, כלומר אין להם "כוח סבל", הם חסרי סבלנות. בעיקר זה קורה לילד מפונק שהוריו פינקו אותו, הוא מקבל כל מה שהוא רוצה, ילד כזה לא יתרגל אף פעם למושג "סבלנות".
כשאמא אומרת לבן שלה "אמא עכשיו לא יכולה, חכה בסבלנות...", והילד צורח ומשתולל "לא! אני רוצה עכשיו!", הילד הוא לא רע וגם לא חצוף, פשוט לילד חסרה מידת הסבלנות...
בן אדם אף פעם לא מקבל את מה שהוא רוצה – 'שידוך' או 'ילדים' לא מגיעים מתי שאתה בוחר, לא כל דבר שאתה רוצה תקבל הרגע, מי שמכתיב את הקצב זה ה', יש דברים שהוא לא נותן לך מיד כי הוא רוצה לראות עבודה, הוא רוצה לראות איך אתה מתנהג והאם אתה הולך בהכנעה, ובשביל זה אתה צריך נְכוֹנוּת לסבול...
אומרים ה'דברי ישראל' ו'התפארת שלמה' שבני ישראל יצאו ממצרים אודות למידת הסבלנות שהם גילו כשהיו במצרים. הסבלנות זו המידה שבזכותה יצאנו ממצרים וזו המידה שבזכותה תגיע לכל הטוב שלך.
אתם יודעים, אחד הקשיים שיש ב"דרך הבעש"ט" זה הזמן שהיא לוקחת, בכל דרך אחרת אתה מיד מקבל כותרת מכובדת - "עבד ה'" או "בן תורה".
רק אמרת איזה חידוש או מסרת שיחה - כבר נהיית "גדול", אבל כשאתה נכנס ל"דרך הבעש"ט" – הסיפור עוד לא התחיל! עכשיו העבודה שלך זה להכיר את האמת שלך...
ר' פנחס מקוריץ זיע"א אמר על עצמו "שבע שנים לקח לי לגלות את השקר שלי ואחר כך עוד שבע שנים לעבוד על האמת..."
שנים של עבודה רק כדי לגלות את האמת שלך – תראה עם מי יש לך עסק, תבין מה היא הנפש הבהמית שלך, וזו עבודה קשה ויומיומית...

"וְהָסֵר מִמֶּנּוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה"

אנחנו אומרים בתפילה "הָשִׁיבָה שׁוֹפְטֵינוּ כְּבָרִאשׁוֹנָה" - "ריבונו של עולם, זכה אותי לשפוט את עצמי, שאזכה לעשות עבודה עם עצמי, שאראה מה אני עושה ואיך אני מתנהג".
ואחר כך אומרים "וְיוֹעֲצֵינוּ כְּבַתְּחִלָּה" – "אבא, שפטתי את עצמי וגיליתי את הנקודות השליליות שלי, תן לי עצה מה לעשות...", ואז אומרים "וְהָסֵר מִמֶּנּוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה" – הודות לכך ששפטת את עצמך בהתחלה, זכית לקבל עצות מאת ה' מה לעשות עם הבעיות האלו – תפילה, סגולה מסוימת, ללכת לציון של צדיק, באיזו צורה לדבר ומתי וכדומה...
ואחר כך אתה זוכה להסרה של יגון ואנחה כמו שכתוב "כִּי כְּשֶׁיֵּשׁ דִּין לְמַטָּה אֵין דִּין לְמַעְלָה", שפטת את עצמך והגעת להכרה של "אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ", ובסוף אומרים "וּמְלוךְ עָלֵינוּ מְהֵרָה אַתָּה ה' לְבַדְּךָ" - ואז אתה מגיע למלכות ה', אתה כבר לא עושה כלום, כל הטוב שיוצא ממך זה ה' עושה דרכך.
כמו שאמרנו, ה'דרך' הזאת לוקחת המון זמן, לכן הרבה אנשים שנכנסים ל'דרך' הזאת חושבים שתוך כמה ימים הם כבר יהיו קרובים לה', הם חושבים שהם יהיו צדיקים גדולים, אבל הם לא מבינים שזאת עבודה של עשרות שנים, זה לא מהרגע להרגע, בשביל זה צריך סבלנות, כל דבר צריך סבלנות...
"וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם" – "אתם יודעים בזכות מה אני מוציא אתכם 'מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם'? הודות לכך שסבלתם את מצרים, לא סבל גופני - אלא שהייתה לכם סבלנות לכל מה שהמצרים עשו לכם, עם כל הקושי לא מרדתם ולא נלחמתם", כמו שאמרו חז"ל "שלושה דברים לא שינו ישראל במצרים – שמותם, מלבושם ולשונם", הם הורידו את הראש וקיבלו עליהם את עול מצרים בסבלנות, ובגלל שבני ישראל היו סבלניים ה' החליט לגאול אותם ולהוציא אותם משם.
"וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם" – משה ראה את מידת הסבלנות שלהם, הוא ראה אנשים שהולכים בסבלנות ובהכנעה למרות הקושי הגדול...
אתם יודעים, יש אנשים שלא קל להם עם הילדים שלהם, האבא יכול ברגע אחד לסטור לבן שלו, אין לו בעיה עם זה - הוא חזק ועוצמתי - אבל הוא תופס את עצמו בשיניים והולך בסבלנות, הסבלנות הזאת זו הזכות לצאת מה'מצרים' שלך ולהגיע לכל הטוב שלך בחיים. הבעיה היא שאנחנו חסרי סבלנות ולכן אנחנו תקועים ב'בוץ', וככל שיש לנו פחות סבלנות אנחנו נכנסים ל'בוץ' יותר עמוק...

חמש שנים של ציפייה

יש זוגות שאין להם ילדים והם נמצאים כבר בשנה השלישית לנישואים, אף אחד לא יודע את זה אבל הקב"ה החליט לתת להם ילדים אחרי חמש שנים, כלומר רק בעוד שנתיים. בינתיים האישה בבית משתגעת, משתוללת וצועקת, הבעל מבקש ממנה להירגע אבל האישה נכנסת לעצבים עד שבסוף, לא עלינו, היא לוקחת כדורים...
הקב"ה רצה להביא לה ילדים אבל הוא רצה שהם יהיו בהכנעה, שיחיו באמונה ויחכו בסבלנות, אבל חוסר הסבלנות שלה גרם לה להשתגע ואחרי שנתיים לקב"ה כבר לא היה למי להביא ילדים.
בן אדם צריך ללכת בסבלנות עם הילדים שלו, נכון שהיום לא קל איתם אבל תחכה עוד קצת, אחר כך מגיע גיל הטיפש עשרה שזה גיל מאוד קשה, אבל עדיין – תמשיך לאט לאט, תהיה איתו בקשר, תזרום איתו, תנסה לתת לו יד ותלך בסבלנות - בסוף יחזור לו השכל והוא יהיה איתך...
זאת הייתה הדרך של ר' אשר בהעמדת התלמידים, הוא המתין לבן אדם אפילו עשרים שנה כדי שישנה את ההתנהגות שלו.

הסבלנות של ר' אשר

את ר' אשר עניין רק דבר אחד – עבודת ה', אבל הוא חיפש תמיד את שעת הכושר לדבר עם האנשים. אם בא אליו מישהו שכל מה שמעניין אותו זה רק המינוס שלו בבנק – ר' אשר היה קורא לו ואומר "בוא, כנס למטבח, קח ירקות, עופות וחלות לשבת", היהודי הזה ראה שיש פה מישהו שמבין אותו, מישהו שיודע כמה לא קל לחיות היום במינוס, אבל ר' אשר ראה שעדיין אי אפשר לדבר איתו על עבודת ה'. אחרי שבוע אותו יהודי שוב הגיע אליו ואמר "הרב, מה יהיה? המצב קשה!" ור' אשר רוצה לומר לו "תפנה לקב"ה, תבקש רחמים, תכיר שאתה לא יכול בלעדיו", אבל אין עם מי לדבר... ר' אשר יכול היה לסחוב עם בן אדם כזה עשרים שנה, ורק אחרי עשרים שנה שסוף סוף היה אפשר לומר לו איזו מילה בעבודת ה' ר' אשר אמר לו "תכיר שאתה חסר אונים, תכיר שאתה לא מסוגל...", הוא חיכה בסבלנות לכל אחד, הוא ידע בדיוק מתי לומר לו את המסר ולא ישר 'שבר כלים' ו'ירה' עליו תוכחות ומוסר.
כל יסודה של "דרך הבעש"ט" זה סבלנות. ואיך באמת מגיעים לסבלנות הזאת? "לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה'" – "תגיד להם שאני המשגיח, אני מכוון להם הכל...", כמו שאומרים בי"ג עיקרי האמונה "וְהוּא לְבַדּוֹ אֱלֹקֵינוּ, הָיָה הוֹוֶה וְיִהְיֶה".
וכשאתה תלך עם האמונה הזאת בהשגחה פרטית - אתה תזכה לסבלנות, ומיד אחר כך תזכה בבחינת "וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם" – כי זה לא מצרים אשמים, אלא זה ה' מנסה אותך דרכם, אין לך בעיות עם אישתך או עם הילדים שלך - זה בורא עולם מנסה אותך דרכם.
יש מבחן פשוט למי שהולך ב"דרך הבעש"ט" וזה הסבלנות, האם אתה חי בסבלנות עם המשפחה שלך? האם אתה הולך איתם בהכנעה? אתה מוריד את הראש או שאתה הולך איתם ראש בראש?
"וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" - אומר רש"י "עָנָיו" פירושו "שפל וסבלן". ענווה פירושה שאדם יודע שכל מה שיש לו אלו רחמי ה', האדם הזה יודע שהוא חלק ממציאות ה', הוא לא מציאות נפרדת כאילו יש את ה' ויש אותו, הרי כתוב "אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ"– זאת ענווה!

הדרך לענווה

ואיך מגיעים לענווה? דרך ה'שפלות'! - זה מתחיל מזה שאתה מכיר קודם כל את שפלותך, את חוסר האונים והמידות הרעות שלך ואתה מזדהה עם זה, אתה לא מתבלבל מהדברים החיוביים שאתה עושה, אתה יודע להפריד - החיובי זה ה'... "זה שהתפללתי היום - לא ה' עזר לי, אלא ה' התפלל דרכי. זה שלמדתי היום - לא אני למדתי היום, אלא ה' למד דרכי. זה שעזרתי בבית - לא אני עזרתי אלא ה' עזר דרכי..."
ומה אני באמת? גאוותן, גס רוח, עצוב ודיכאוני - כל השלילה זה ה'אני האמיתי' שלי - זה האדם! "כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" - התורה מעידה עליך שה' יצר אותך ונתן לך לב עם יצרים שליליים. תבין שאתה מציאות של רוע, ואם תשאל: "אבל אם אני מציאות רעה - איך זה שדרכי יוצא דבר טוב? זה בסך הכל רחמי ה'...", מהשפלות אתה תגיע לענווה - להכרה שכל הטוב שיוצא ממך זה רחמי ה'.
"סבלן" זה הביטוי המעשי לשפלות, אם אתה מבין באמת שאתה שפל - אז תהיה לך סבלנות לאישתך, אתה תקלוט שאתה לא יותר טוב ממנה, היא לא חייבת לך כלום כי לא עשית עבורה שום דבר טוב - כל הטוב שיוצא ממך זה ה', תהיה לך סבלנות לילדים שלך, "כל הבעיות שהם עושים זה בגלל שלאבא בעייתי כמו שלהם יוצאים ילדים כאלו..."
אדם שפל שמכיר את שפלותו ואת חוסר האונים שלו באופן אוטומטי באה אצלו לידי ביטוי מידת הסבלנות, הוא יכול לסבול את מה שעובר עליו, הוא בהכנעה, אין לו תלונות לבורא עולם, "מי אני בכלל? בעיקרון צריך לזרוק אותי מהחלון, ברוך ה' שעוד לא עשו את זה..."

האם 'הדרך' מביאה לך עצבות ויאוש?

אני עוד זוכר כשהלכתי בפעם הראשונה לר' אשר ונחשפתי לספר "פרי הארץ", אז אמרתי לרב שהכיר לי את ר' אשר "הדרך הזאת מכניסה אותי לדיכאון ועצבות", הוא אמר לי "אדרבא ואדרבא! כשאדם חי שפלות - אין לך אדם יותר מאושר ממנו, כשבן אדם אוחז שהוא 'משהו' אז כשהוא מגיע לאירוע הוא מצפה לקבלת פנים לבבית, שיושיבו אותו במקום מכובד ושיתייחסו אליו, הוא חושב שמגיע לו. 'כגודל הציפיות כך גודל האכזבות' – רוב בני האדם מתאכזבים מהיחס שהם מקבלים. אבל כשאדם חי שפלות, 'מי אני בכלל? מה יש לי? תאוות אכילה, תאוות ממון, אני גאוותן, שחצן ושפל' והוא מגיע לחתונה - מה הוא חושב שמגיע לו כשהוא בא לחתונה? יחס משפיל, 'מי צריך אותך פה בכלל? לך מפה!' אז אדם שחי שפלות – שאוחז שמגיעה לו בעיטה כשהוא נכנס לאולם - וכשהוא נכנס לאולם הוא רואה שלא בועטים בו - הוא מאושר עלי אדמות..."

הרב שטיינמן זיע"א

תדעו לכם, הרב שטיינמן זיע"א היה חי ככה, הנכד שלו נהג ללוות אותו לשיחות, פעם אחת כשהם חזרו הביתה שאלה אותו הסבתא "איך הייתה השיחה של סבא?" הוא ענה לה "סבתא, למה את שואלת אותי? תשאלי את סבא, הוא לידך...", אז היא ענתה לו "אני לא יכולה לשאול אותו כי כל פעם שאני שואלת אותו הוא עונה לי 'העיקר שלא זרקו אותי מכל המדרגות...'"
שמעתי עוד סיפור על הרב שטיינמן מפי אחד מבאי ביתו שאמר "תדעו לכם שהרב שטיינמן 'עושה לנו את המוות', אנחנו רוצים להעניש את התלמידים בישיבה והוא לא מרשה לנו, יש תלמידים שאנחנו חושבים להעיף אותם והוא לא מוכן לשמוע. פעם אחת הגעתי אליו כדי להתייעץ איתו האם להוציא את אחד התלמידים מהישיבה והוא התנגד ואמר 'בשום פנים ואופן אתה לא נוגע בו'. הייתי כל כך כאוב שהרב כביכול 'קושר לנו את הידיים'".
הוא המשיך ואמר "הרב ראה את התמיהה שלנו והוא סיפר לי סיפור אישי שלו וכך הוא סיפר: 'כשהייתי ראש ישיבת פּוֹנִיבֶז' לפני הרבה שנים, היה תלמיד אחד בישיבה שלא מצאה חן בעיניו ההנהגה שלי והוא החליט 'להוכיח' אותי. פעם אחת הייתי באמצע תפילה והתלמיד בא מולי והוציא לי לשון מול הפרצוף, עשיתי את עצמי כאילו לא ראיתי וסובבתי קצת את הראש לצד השני, התלמיד הלך לצד השני והוציא לי שוב לשון ושוב עשיתי עצמי כלא רואה. כשהבחור ניסה להוציא לשון בפעם השלישית החלטתי ללכת להתפלל בפינה אחרת בבית המדרש... ותדע לך שהיום התלמיד הזה הוא ראש ישיבה מפורסם, תאר לך שהייתי זורק אותו על החוצפה הבלתי נתפסת שלו, מה הייתי מרוויח?'"

מבחן השפלות

איזה יופי של הנהגה! "שפל וסבלן" - האם אתה הולך בסבלנות עם המשפחה שלך – עם אישתך והילדים ועם השכנים?
אנשים באים לשיעור הזה והם אומרים לכולם שהם ב"דרך הבעש"ט" - באיזו 'דרך' אתה? ל'דרך' הזאת יש מבחני כניסה והם סבלנות ושפלות. הגעת הביתה ואישתך הרימה עליך קצת את הקול? תלמד מהרב שטיינמן ותסתובב לצד השני.
'מתלבשים עליך'? תשתוק! גם אם הילד מתחצף אליך תשתוק ותעשה עצמך כאילו לא שמעת. הבן התחצף לאבא שלו והאבא מתעצבן ומעניש אותו, הוא חושב שככה הוא מחנך אותו - זה לא חינוך אלא זה פריקת עצבים! חינוך יעיל זה רק כשאתה נקי ולא נפגעת בכלל, אבל אם אתה עושה את זה מטעמי נקמה אי אפשר לקרוא לזה חינוך. רק כשהלב נקי אפשר לחנך...
מספרים על הסבא מקלם זיע"א שאחד מהתלמידים שלו נכנס לחדר הפרטי של הרב והסתכל על הכתבים שלו שהיו אישיים מאוד, הרב לא הרשה לאף אחד להסתכל בהם, זו הייתה עזות שאין כדוגמתה מה שהתלמיד עשה.
הסבא מקלם נכנס לחדר וגילה שנגעו בכתבים שלו, הם חקרו ומצאו את התלמיד שעשה את זה. שלושה חודשים הסבא מקלם שתק ולא אמר מילה! רק אחרי שלושה חודשים הוא קרא לבחור והוכיח אותו על התנהגותו. שאלו את הרב "למה הרב חיכה שלושה חודשים? למה הרב לא הגיב מיד?" והרב זיע"א ענה "שלושה חודשים לקח לי להירגע...", הוא לא הגיב כל עוד הוא הרגיש שיש בו כעס והקפדה על הבחור, רק אחרי שהוא הרגיש נקי הוא הוכיח את הבחור – זה חינוך אמיתי!

תבינו, חינוך זה לא פעולות טרור שבאות מכעס ונקמה...

רבותיי, זה יסוד מבהיל! מי שרוצה גאולה פרטית ורוחנית צריך סבלנות בחיים, תן לבורא עולם להביא לך דברים טובים על מגש של כסף, מי שהולך בסבלנות עם ה' רואה ישועות מעל הטבע, כמובן לא להיות ממורמר בלב ולהעמיד פנים "הכל לטובה" אלא באמת להפנים את המצב ולחיות איתו בסבלנות.
"וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹקִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם" – אנחנו צריכים לזכור שה' הוציא אותנו ממצרים בזכות שהתנהגנו בסבלנות שבאה משפלות, כל גאולת מצרים היא תוצאה של הכרת שפלות שממנה באה לאדם הסבלנות.
אחיי ורעיי, זה מה שפרעה רצה לעשות, פרעה הכביד את העול כדי לשבור לעם ישראל את הסבלנות.
"וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לָמָּה מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן תַּפְרִיעוּ אֶת הָעָם מִמַּעֲשָׂיו לְכוּ לְסִבְלֹתֵיכֶם" - אומר ה'תפארת שלמה' זיע"א שפרעה צחק על משה ואהרון ואמר להם "תמשיכו לעבוד על מידת הסבלנות, נראה מה ייצא לכם מזה..."
כולנו חברים בעבודה המשותפת שלנו ולא רק בשמיעת שיעורים, עיקר העבודה היא ללמוד לסבול, להיות בסבלנות, להוריד את הראש בבית – בזה אנחנו חברים אחד לשני. אצלנו ב"דרך הבעש"ט" צריך לעשות מעשים, חבר לעבודת ה' הוא אחד שעובד על הסבלנות שלו שבאה מהשפלות שלו.

שהקב"ה יזכה אותנו ללכת בדרך האמת, אמן כן יהי רצון.