Categories: דבר תורה לפרשת השבועשיעורי תורה

דבר תורה לפרשת כי תבוא "הָאֵשׁ הֶעָנָן וְהָעֲרָפֶל" [דרך הבעלש"ט]

ניתן להאזין לשיעורי "דרך הבעל שם טוב" בעלות שיחה רגילה בטלפון 03-3090900 - כל הזכויות שמורות

לתגובות ולקבלת דבר תורה של "דרך הבעש"ט" למייל (derech.alon@gmail.com) ולקבלה בוואטצפ

058-3139000

"וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה' בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד".
התורה מספרת לנו שבמעמד הר סיני, הר סיני היה מלא עשן, "וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן..."
השאלה היא בשביל מה התורה מספרת לנו שהר סיני היה מלא עשן?
מה זה משנה אם היה עשן או לא היה עשן? אדרבא, עדיף בלי עשן, עשן מזיק לבריאות... ובכלל איך עשן קשור לעשרת הדיברות?
פסוקים שלמים שמתארים שהיה מלא עשן במעמד הר סיני...
ואני שואל מה אני אמור לעשות עם העשן הזה עכשיו? איך אני יכול לקחת את העשן הזה עכשיו לעבודת ה' שלי?

דבר נוסף, בפרשת 'ואתחנן' כשהתורה מדברת על מעמד הר סיני, כתוב "אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר ה' אֶל כָּל קְהַלְכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הֶעָנָן וְהָעֲרָפֶל..." שוב התורה מתארת לנו שבמעמד הר סיני הקב"ה דיבר עם ישראל "מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הֶעָנָן וְהָעֲרָפֶל..."
גם כשהתורה מתארת כיצד משה קיבל את לוחות הברית אז כתוב "וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹקִים".
לאן משה ניגש? לא להר, אלא "וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹקִים".
כל הזמן תיאורים סביב עשן, אש, ענן וערפל...
מישהו אמר לי שכל הסיפור של העשן והערפל במעמד הר סיני היה כדי להכניס קצת דרמטיות למעמד הזה, שזה לא יהיה מעמד כזה פשוט, אלא משהו דרמטי, "וַיְהִי קוֹל הַשּׁוֹפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד...", משהו מיוחד שיזכר לדורות, שהיה המון עשן, בטח אנשים השתעלו שם ונחנקו מהעשן...
אבל למען האמת המטרה לא הייתה כדי להכניס דרמטיות, ממש לא.
מעניין שדווקא את הפרט של "הָאֵשׁ הֶעָנָן וְהָעֲרָפֶל" אנחנו לא מספרים לילדים שלנו, אנחנו רק אומרים שה' התגלה לעם ישראל בהר סיני עם עשרים ושניים אלף מלאכים וכל העולם שתק ואף ציפור לא צייצה... השאלה היא למה אנחנו לא מעבירים לילדים שלנו את העניין של "הָאֵשׁ הֶעָנָן וְהָעֲרָפֶל"?

דבר נוסף, בפרשת 'בראשית' מתוארת בריאת העולם, קודם כל התורה מספרת מה היה לפני בריאת העולם, "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹקִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם. וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר". השאלה שלנו היא בשביל מה התורה צריכה לספר לי מה היה לפני שנוצר האור? "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם..."
מה אכפת לי מה היה לפני האור? דבר בקיצור ולעניין, ה' ברא אור, ברא חושך, ברא שמש וכוכבים...
מה הסיפור הזה שבהתחלה היה "תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם"?
בשביל מה לתאר את ההיסטוריה שהייתה לפני הבריאה?
עד כאן השאלות להיום, בואו תשמעו משהו שאני חושב שהוא מאוד חשוב ויפה.
העולם הזה נקרא "עולם" מלשון "הֶעֶלֶם"- כי מרובה הנעלם מהגלוי, בן אדם לא יודע מה יהיה איתו עוד דקה.
לדוגמא בחור רווק, האם הוא יודע עם מי הוא יתחתן?
ולאחר שכבר מצא את הכלה שלו, האם ברור שיהיה לו שלום בית?
האם בטוח שיהיו לו ילדים? וגם לאחר שזכה בילדים– מישהו יכול לדעת האם הם יהיו יראי שמיים?

האמת היא ששום דבר לא ברור לנו...
אנחנו כל הזמן עוברים מדלת לדלת ומחדר לחדר, כאשר החדר הבא עם סימן שאלה יותר גדול מהסימן שאלה של החדר הקודם...
הגמרא במסכת 'ברכות' דף כ"ח עמוד ב' מספרת על רבן יוחנן בן זכאי שלפני פטירתו מן העולם ראו אותו תלמידיו בוכה.
שאלו אותו "'רַבֵּנוּ, נֵר יִשְׂרָאֵל, עַמּוּד הַיְּמָנִי, פַּטִּישׁ הֶחָזָק, מִפְּנֵי מָה אַתָּה בּוֹכֶה?' אמר להם 'ׁיֵּשׁ לְפָנַי שְׁתֵּי דְּרָכִים, אַחַת שֶׁל גַּן עֵדֶן וְאַחַת שֶׁל גֵּיהִנּוֹם, וְאֵינִי יוֹדֵעַ בְּאֵיזוֹ מוֹלִיכִים אוֹתִי– וְלֹא אֶבְכֶּה?'"
זאת אומרת בן אדם חי עשרות שנים בעולם הזה והוא לא יכול לדעת מה בורא עולם חושב עליו, אף אחד לא יכול להגיד "בורא עולם מרוצה ממני".
אתה חי פה בעולם הזה וכולך נמצא בחתיכת אי וודאות אחת גדולה...
"ה' אוהב אותי או לא?", "אני נחשב צדיק או רשע בעיני ה'?"
עד הרגע האחרון שלנו בעולם הזה אנחנו לא יודעים מה התשובות לשאלות הללו.
אנשים מטבעם מחפשים שלווה, מחכים מתי יגיע הרגע שיהיו להם חיים מסודרים.
מה ההגדרה של "חיים מסודרים" אצל אנשים?
נשוי, ילדים, האישה מביאה הביתה משכורת מסודרת, האבא לומד בכולל כל היום, מכבדים אחד את השני, וככה ממשיכים הלאה.
זה מה שבן אדם מבקש לעצמו בחיים- אנשים מחפשים שלווה ובהירות
אדם לא מחפש להישאר רווק ולא להביא ילדים, לא לעבוד ולא ללמוד, אדם רוצה חיים ברורים.
מנגד הקב"ה מכניס אותנו כל פעם לכל מיני סיטואציות ומקרים בחיים שאנחנו מגיעים לרחוב ללא מוצא...
אתה פתאום מוצא את עצמך עומד מול קיר בטון ואתה רואה שאתה לא יכול להמשיך הלאה- והשאלה היא מה אתה עושה עכשיו?
במצבים כאלו הטבע שלנו זה להתייאש ולהרים ידיים, וכך אנשים נכנסים לדיכאון, לעצבים ולכעס.
יש כאלו שבורחים למיטה והולכים לישון עשרים וארבע שעות, הם חושבים שאם ילכו לישון אז הבעיה תעלם... ומה האמת?
האמת היא שהקב"ה הביא אותך בכוונה למצב הזה כדי שעכשיו תגלה אותו, כי רק במצבים כאלו בחיים יש את ההזדמנות לגלות את בורא עולם!
הדברים הללו מאוד חשובים ואמיתיים...
בחור אחד אמר לי "הרב, כבר נפגשתי עם מעל מאה שידוכים, הקב"ה חתך אותי לחתיכות... מה הוא רוצה ממני? קשה לי! שיגיד לי מה הוא רוצה ממני. את כולם הוא מחתן חוץ ממני. עד איזה גיל אני צריך לחכות בדיוק?"
בקיצור, הוא כבר על סף שבירה והכי גרוע שהוא לא יודע עד מתי זה ימשך. הוא לקראת ייאוש ופירוש הדבר הוא "זהו, אני עוזב הכל, אני מוריד את הכיפה, אני לא יכול יותר..."
ומה האמת?
עכשיו כשהגעת למצב הזה שהעתיד מעורפל ואין בהירות, לא רואה סיכוי, לא רואה את האור בקצה המנהרה- פה הקב"ה רוצה ממך עבודה!

זו האמת! העבודה שלנו היא לא להתייאש!
במקום להתייאש, תלמד מהמצב הזה את אפסיות האדם ותתפלל לה' "ריבונו של עולם, תזכה אותי ללמוד מהמצב שאני נמצא בו שאני חסר אונים בלעדיך".
אסור להישבר אפילו במצבים הכי קשים, הקב"ה הביא אותך למצב הזה בכוונה כדי שתילחם!
ואיך באמת נלחמים?
תלמד את אפסיותך, תחזיק חזק בבורא עולם ותמשיך הלאה...
נשאר רק להתפלל "אבא, תזכה אותי להבין שאני חסר אונים בלעדיך".
צריך עכשיו תפילה כי בשכל קלטתי את מצבי, אבל כדי שזה יחדור ללב צריך תפילה!
"אבא, תזכה אותי ללמוד מהמצב הזה שנקלעתי אליו שאני בלעדיך לא יכול להתחתן, אני בלעדיך לא מסוגל לתפעל פה את העסק, לא יכול..."
ועכשיו אחרי שזכית ללמוד את אפסיותך- לא רק בשכל אלא אתה מרגיש את זה בלב- זה חדר אליך ללב שאתה בלי בורא עולם לא מסוגל אבל אתה יודע שהוא נמצא איתך- עכשיו מפה תמשיך הלאה!
מה זאת אומרת להמשיך הלאה?
תמשיך לתפקד, תמשיך לעבוד, תמשיך ללכת לישיבה, תמשיך להיות בקשר עם שדכנית, תמשיך לצאת לפגישות, אפילו שהטבע שלך אומר "די! נמאס לי, אני לא יכול יותר", אל תישבר! עכשיו רוצים ממך את המלחמה הזאת- בחושך הזה!
ולמה זה ככה?
כי אדם שהולך לו בחיים- לא מגלה את ה'.
בחור שעל ההצעה הראשונה סוגר חתונה, וברוך ה' אחרי שנה זוכה לבן ואחר כך לבת, וכל פעם כשהוא חוזר הביתה אישתו אומרת לו "מתי אתה רוצה לאכול, בעלי היקר? אתה יודע שתמיד אני מכינה לך אוכל טרי באותו יום..."
אדם שיש לו כאלו חיים, תבוא ותשאל אותו "תגיד לי, איך זכית למשפחה כזו טובה?"
אז הוא יענה "הכול הודות לאישתי, יש לי אישה זהב..."
אחר כך תשאל את האישה "תגידי, איך זכית להקים כזה בית לתפארת?"
היא תענה "יש לי בעל זהב".
היא אומרת שיש לה בעל טוב והוא אומר שיש לו אישה טובה...
ואז אני שואל אותם "והיכן בורא עולם בתמונה?"
אז הוא עונה לי "זה ברור, ברור שהכל זה סיעתא דשמייא, אין ספק..."
אבל כששאלו אותו "איך הגעת לזה?" הוא ענה "זה הכל בזכות אישתי".
פתאום כשאתה שואל אותו "מה עם ה'?", אז הוא עונה לך "זה ברור שקודם כל ה'".
פתאום זה ה', אבל התשובה הראשונה והספונטנית הייתה "אישתי", אז איפה ה'?

בכזה מצב שטוב לך- אתה לא יכול לגלות את ה'!
זה הכל "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי"– "אישתי", "בעלי".
להבדיל, יש אחד לא עלינו שקיבל אישה עקשנית, או אחת שקיבלה לא עלינו בעל לא קל, כל דבר הבעל מבין עקום או יותר גרוע הוא לא מבין בכלל מה שהיא רוצה.
אמר דוד המלך "טוֹב לִי כִי עֻנֵּיתִי לְמַעַן אֶלְמַד חֻקֶּיךָ".
כשטוב לבן אדם אז הוא מתחבר לבורא עולם מהשפה ולחוץ, זה לא חיבור פנימי, הוא יגיד "תודה רבה לה'", אבל זה לא יהיה חיבור פנימי שבא מהלב.
מתי החיבור יהיה עוצמתי שבא מהלב?
כשיהיה לו קשה!
לדוגמא, יש זוג ששלום הבית ביניהם מתחת לכל ביקורת, כל פעם הבעל מעצבן את אישתו ועוקץ אותה ליד הילדים, האישה זועקת "אלוקים, אני לא יכולה להסתדר עם הבעל הזה, הוא ממרר לי את החיים..."
הילדים רואים איך שהאבא מתנהג, האישה מאבדת את העשתונות ובמצב כזה אי אפשר לחנך את הילדים- הבעל לא תומך ולא מהווה דוגמא אישית, עושה הפוך ממה שצריך...
האישה במצב כזה אמורה ישר ליפול לייאוש...
אבל אם האישה במצב הזה לא מתייאשת אלא לומדת מהמצב ומתפללת "אבא, תזכה אותי להבין שבלעדיך אין לי שלום בית ואין לי הצלחה בחינוך הילדים. אבא, תרחם עליי, תחנך במקומי את הילדים ותעזור שיהיה לי שלום בית..."
ובמצב הזה במקום להתייאש, היא ניגשת לילד שלה ואומרת לו "מויישה, מה נשמע? בוא תעשה שיעורים ואני אפצה אותך".
ואפילו שהיא יודעת שהילד יגיד לה "לא בא לי!" היא לא נשברת, היא ממשיכה לרצות את הילד עד שהוא סוף סוף יכין שיעורים, והיא עוברת לילד השני ומשכנעת גם אותו, וככה היא ממשיכה הלאה, עוברת ילד ילד.
אף על פי שכל הסיכויים מראים שהיא עובדת לחינם, הרי מה תעזור ההשקעה שלה- מילה אחת של בעלה והוא יהרוס את הכל, היא זורקת את השכל שאומר לה "תתייאשי, אין לך סיכוי, את גמורה..."
היא לא נשברת, היא זורקת את השכל וממשיכה הלאה מתוך ידיעה "אבא, בלעדיך אני לא יכולה, אבא תרחם עליי, תחנך לי את הילדים", והיא נכנסת לתוך החושך הזה, בתוך הערפל הזה היא ממשיכה לצעוד.
פתאום לאחר שנה או שנתיים הילד הבכור נכנס לישיבה, אחר כך גם הילד השני הולך לישיבה, והגברת נלחמה כמו רחל אמנו, לא לשכוח שבבית הזה היו מלחמות- בסופו של דבר היא זכתה להוביל את הילדים שלה לחופה כשהם שומרי תורה ומצוות.
אם נשאל את אותה הגברת "תספרי לנו בבקשה, מה הסוד שלך?"
אחרי מה שהיא עברה היא תענה "הסוד שלי זה שאני הבנתי שאני לא מסוגלת, הגעתי להכרה הזאת שאני בלי אבא לא יכולה, רק הוא מרחם עליי, לאט לאט בורא עולם הוביל לי את העסק..."
בשלב הראשון, כשהיא במצב קשה– שבעלה לא תומך בה ולא מעודד אותה והילדים לא ממש מקשיבים לה- למרות הקושי היא מנהלת בית במצב הזה ולמרבה הפלא כולם יוצאים בני תורה.
מה הסוד שלה? איך כל הילדים יצאו טובים? הסוד הוא שבשלב השני- בזמן החושך והערפל- היא התפללה "אבא, בלעדיך אני לא מסוגלת, אין לי כלים להתמודד עם החיים האלו בלעדיך, אני לא יכולה, בלעדיך אני מתמוטטת עכשיו!"
היא לא רק אמרה את זה בלב, אלא התפללה לזכות ולהבין את זה שבלעדי הקב"ה היא אפס.
מישהו שאל אותי "למה היא לא מתגרשת?"
עניתי לו "היא מפחדת להתגרש, היא לא רוצה לפרק בית, לא רוצה לפרק את המשפחה שגם ככה מפורקת אז היא מתמודדת במציאות שבה היא נמצאת, היא נשארת במציאות הזאת ומתמודדת..."
ההצלחה שלה לא באה בגלל שהיא פתחה איזה ספר, לא בגלל שהיא דיברה עם הבעל או במקרה היותר גרוע צעקה עליו...

יש 'מפתח' אחד שפותר את כל הבעיות והוא "תלמד להכיר את אפסיותך"
העצה היחידה היא ללמוד כמה שאתה חסר אונים, להמשיך להילחם ולבקוע את החושך, וזה בכל תחום בחיים שלנו ובעבודת המידות שלנו!
מישהו שמתמודד עם כעס אומר לך "אני כבר אלף פעם ניסיתי לעבוד על הכעס שלי וזה לא הולך, דייי, אני מרים ידיים, עכשיו אני כועס חופשי..."
או מישהו שיש לו תאוות אכילה אבל הוא מנסה לעשות דיאטה, הוא בא ואומר לך "ניסיתי ולא הולך! מה לא ניסיתי? גמרנו, אני לא רואה סיכוי, מהיום והלאה 'תָּמוֹת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְׁתִּים'– אני אוכל מה שבא לי ומתי שבא לי..."
אבל זה לא הכיוון הנכון!
הבן אדם בעצם מנסה 'לעבוד' על עצמו- מנסה לא לכעוס, מנסה לשלוט על תאוות האכילה שלו או על תאווה אחרת- ורואה שהוא לא מצליח, הוא לא יכול, הוא לא מסוגל!
עכשיו עומדות לפנינו שתי אפשרויות- להתייאש מהמצב או ללמוד ממנו.
ומה אפשר ללמוד מהמצב הזה?
ללמוד שאנחנו חסרי אונים בלי בורא עולם, להמשיך להתמודד ומפה יצמחו לנו הרבה ישועות!
אני רוצה להגיד לכם פה משהו אישי עלי.
השיעורים שאני מוסר לכם כאן הם לא שיעורים שחיפשתי רעיון באיזה ספר ועכשיו באתי להעביר לכם את הרעיון הזה.

אני אגלה לכם "סוד" מקצועי...
איך אני מחליט כל שבוע על איזה נושא לדבר?
זה פשוט, עבר עלי איזה משהו השבוע- איזו התמודדות או ניסיון- וממה שעברתי צומח שיעור...
אני אספר לכם משהו, בישיבה שאני משגיח ברחו תלמידים מהישיבה ושני מחנכים התפטרו- כל המערכת בישיבה נשענת עליי- באו אליי ואמרו לי בשעה אחת בלילה "תבוא דחוף לאסיפת רבנים!"
איזה בלאגן, תלמידים ברחו מהישיבה, רמי"ם התפטרו...
כל הרבנים אומרים לי "נו קדימה, תעשה משהו, תציל את המצב".
ושתבינו על איזה בחורים מדובר- בתפילת שחרית הם באים אחרי הזמן, הם לוקחים את הטלית ולפני שמתעטפים בה הם זורקים אותה לגובה ומשחקים איתה... הם מדברים ביניהם "צדיק, מה שלומך?", מתנשקים ומתחבקים- ואתה כבר באמצע תפילה, אין עם מי לדבר...
אתם שומעים שאני צרוד? זה נובע מחוסר שינה, אני כבר קרוב לשבוע בקושי ישן, לא מצליח להירדם בלילות מהלחץ ומהפאניקה...
אבל מה אני אמור לעשות עכשיו?
אפשרות ראשונה להרים ידיים ולומר "חבר'ה, אני מצטער, טעיתי... המקום הזה לא מתאים לי, אני חוזר הביתה..."
או אפשרות שנייה "אבא, אני לא יכול בלעדיך! אין לי פתרון לילדים האלו, אין לי! תרחם עליי, אני נכנס לשם עכשיו איתך".
הנה, 'סגרתי' את המוח והתחברתי לאבא.
אמרתי לרבנים באסיפה בשעה אחת בלילה "אין לכם מה לדאוג, הכל יהיה בסדר! מחר אני אמסור להם שיחה ויהיה בסדר..."
והם מתלהבים, הם לא יודעים שאני כבר שבוע לא ישן בלילות, רק מתגלגל ומתגלגל...
למחרת בבוקר נכנסתי לישיבה, תפילת שחרית הסתיימה ומיד הבחורים נכנסו לכיתות. נכנסתי לכיתה ואני רועד מפחד, אני מסתובב שם כמו אריה, אבל בפנים אני רועד מפחד...
התלמידים מסתכלים עליי ואני אומר "תלמידים יקרים, אני לא מוכן לשמוע יותר שאתם בורחים מהכיתה בלי אישור, מי שרוצה לצאת רק באישור ממני!"
דממה... פחד... אני מדבר והם מפחדים, אני רואה את זה וממשיך "אם אני אשמע שוב שיש הפרעות בשיעורים אחר הצהריים- לא יהיה טוב לאף אחד, חבל! אל תנסו אותי..."
כל מיני מילים שאני זורק באוויר, אם תבואו עכשיו לישיבה- כולם בשקט, לא מעיפים טליתות באוויר, עונים "אָמֵן, יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא" בקול רם, מתפללים, ואפילו התחילו להיכנס לשיעורים!
באים אליי הרבנים ואומרים לי "היום היה שיעור מאוד מוצלח, התלמידים ממושמעים, אפשר להעביר שיעור בכיף..."
ואם תשאלו אותי "מה הסוד שלך? מה עשית?"
הסוד הוא שאני לא ישן, הסוד הוא שאני חסר אונים ושאין לי שום כלי לטפל בהם!
אבל מה אני כן עושה? מתפלל, "אבא, תזכה אותי להכיר שאני בלעדיך לא יכול!"
לא יודע מה קורה לי אבל זה נותן לי כוחות, אני ניגש לשטח כמו נמר שברח מהכלוב, החבר'ה רק רואים אותי מסתובב בבית מדרש וכולם צועקים "אָמֵן, יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא..."
כולם בפאניקה, יש דממה בשיעורים, זה לא יאומן!

והכל הודות לזה שאני לא יודע מה לעשות...
אני לא מרים ידיים ולא בורח מהמערכה אלא מתפלל "אבא, תזכה אותי להכיר שאני חסר אונים בלעדיך", ואני ממשיך להתמודד, וזה מביא ישועות.
קוראים לך "קוסם" ואני לא קוסם בכלל, אני רועד מפחד מהם, זה הכל בורא עולם!
ככה זה בחינוך ילדים, ככה זה בשלום בית ובכל תחום שתרצו.
אנשים מתייאשים ואומרים "דיייי, נמאס לי כבר מהאישה הזאת... שתעשה מה שהיא רוצה, אני אחיה את החיים שלי ושהיא תחיה את החיים שלה", זה ייאוש!
זה נכון שאתה לא רואה פיתרון באופק אבל אל תתייאש, אלא תתפלל "אבא, תזכה אותי להבין שבלעדיך אין לי שלום בית"- ולהמשיך להילחם שיחזור השלום לבית.
"אבא, תזכה אותי להבין שבלעדיך אין לי הצלחה בחינוך הילדים"- ולהמשיך להילחם על חינוך הילדים...
וזה מביא ישועות!
מזה צומחים השיעורים הללו שאתם שומעים, מההתמודדויות היומיומיות שאני עובר, אני רואה איך בורא עולם מלווה אותי בכל צעד ושעל, אני רואה ניסים ונפלאות, דברים שלא יאומנו.
כולם בהלם איך תוך שבוע וחצי הישיבה נכנסה למשמעת וסדר, אבל אני אומר שזה רק רחמי ה'.
ומי באמת גילה לי שזה רחמי ה'? פשוט, "תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם" שהיה לי.
זו ההקדמה של "וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר", לפני האור אתה צריך לעבור "תֹהוּ וָבֹהוּ", כי ה"תֹהוּ וָבֹהוּ" הזה זו ההזדמנות לגלות לך שאתה מסכן ושאתה חסר אונים בלי אבא שבשמיים.
אנחנו פה בשיעורים מלמדים שפרסום שֵׁם ה' מתחיל אצלי, אני צריך לפרסם אותו אצלי לפני שאני מפרסם אותו בחוץ.
יש אנשים שכל דבר אומרים לך "זה לא אני, זה הקב"ה... הכל זה רק בורא עולם".

קיבלת מחמאה?
רק רגע, חכה! קודם כל תפרסם את שֵׁם ה' אצלך...
מישהו נתן לך מחמאה? אל תרוץ ותגיד לו "זה לא אני, זה הקב"ה..."
תגיד "תודה רבה" ותחייך, אבל בפנים- בתוך הלב שלך- תפרסם את ה'...
זה הפרסום הראשון שאדם צריך לעשות- בינו לבין עצמו! ברגע שאני אפרסם את בורא עולם אצלי– התוצאה תהיה שהבורא עולם יתפרסם אצל אחרים עוד ועוד... זה כבר יקרה מעצמו.
וממילא לפי זה אפשר להבין נפלא מה שכתוב על מעמד הר סיני- "וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה' בָּאֵשׁ..."
לקבל תורה- זה רק כשהכל עשן אבל אתה לא נבהל מהעשן הזה אלא אתה נכנס לתוך העשן, אתה רואה שאין סיכוי, אתה רואה שלא הולך- אבל אתה לא נשבר, אתה ממשיך להיכנס לתוך "הָאֵשׁ הֶעָנָן וְהָעֲרָפֶל..."
"וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹקִים"- רק שם בערפל אפשר לגלות את מציאות ה'.
לפי זה אפשר להסביר נפלא מה היה הניסיון של אברהם אבינו, בפרשת 'לֶךְ לְךָ' כתוב "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ".
ה' לא אומר לו לאן בדיוק ללכת, ה' רוצה לחנך את אברהם ואומר לו "אברהם, תדע לך שעבודת ה' זה עם סימני שאלה ועם אי בהירות- שם מוצאים אותי. לגלות אותי זה לא כשהכל ברור לך והכל הולך כמו שצריך, שם קשה מאוד לגלות אותי!"
לגלות את ה' זה כשאתה מגיע למצב של "להיכן הולכים? לאן אפנה? אני לא יודע מה הכיוון בחיים שלי...", שם מגלים את בורא עולם.
אותו הדבר היה בעקידה של יצחק אבינו, הקב"ה אמר לאברהם לשחוט את יצחק והוא חושב "אבל אם אעקוד את יצחק לא יהיה לי המשך, נגמר אברהם אבינו, נגמר עם ישראל... מה יהיה העתיד? אין עתיד, זהו, הכל הלך..."
זה אותו הניסיון כמו "לֶךְ לְךָ", שני הניסיונות הללו מביאים את אברהם למצב של אי בהירות, כלום לא ברור. הכל נהיה מעורפל, זה בדיוק הפוך ממה שהיה איתו עד היום, עד היום ה' דיבר איתו יפה ואמר לו "בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע", ועכשיו הוא אומר לו ללכת לשחוט אותו- אז מה יהיה? הכל הפוך...

השכל שלך לא עובד ואתה לא יודע מה רוצים ממך
ואברהם אבינו במצב הזה ממשיך הלאה בתוך החושך, בתוך אי הבהירות, ומזה יוצא "עקידת יצחק" שעד היום אנחנו ניזונים ממנה.
זה הקשר בין שני הניסיונות, הקב"ה מבקש מאברהם "תזרוק את השֶׂכֶל שלך!"
השֶׂכֶל הזה מכניס אותך לייאוש, השֶׂכֶל הזה מתחיל לעשות לך כל מיני הסתברויות, "תראה, אין סיכוי, עם הילד הזה אין סיכוי..."
זו החכמה- לקלוט ולהבין כמה אתה חסר אונים בלי הקב"ה.
ה' נתן לך שֶׂכֶל שתפסיק להאשים כל מיני מצבים וכל מיני עניינים, אלא שתלמד ותודה בכל מצב, "הנה ה', שוב הוא מראה לי שבלעדיו אני לא יכול..."

תכלית הידיעה היא: שלא נדע!
בשביל זה נתנו לנו שֶׂכֶל, כדי שנלמד ונראה שאנחנו חסרי אונים... זה שֶׂכֶל אמיתי!
ה' איתנו בכל צעד ושעל, רק צריך לפתוח את העיניים ולראות- בחינוך הילדים, בעבודת המידות, בשלום בית, בבריאות...
בן אדם יכול להגיד שיש לו משהו ביד שהוא בטוח בו?
שום דבר, אין לנו כלום!
אז מה כן החלק שלנו?
להודות שאין לנו כלום ושאנחנו צריכים להישען רק על אבא, זה מה שה' רוצה!
בשביל זה הקב"ה הביא אותנו לעולם כזה ששום דבר בו לא ברור.
ותדעו לכם שהסימן שאלה הכי גדול זה ככל שמתקרבים לסוף...
שם הסימן שאלה נהיה ענק- "איך יהיה הסוף שלנו?"
יש כאלו נפטרים- ה' ישמור- בכל מיני צורות, אחד מחלה, אחד בית אבות, אחד תאונה...
כל פעם אתה שומע סיפורים אחרים, מישהו יודע מה יהיה הסוף שלו?
אנחנו מעלימים עין ולא חושבים על זה בכלל, אבל בכוונה בורא עולם שָׂם אותך בכזה מצב של אי וודאות כדי שמזה תכיר שאתה לא בעל הבית!
וזה מה שקרה לי, ברגע שאני למדתי שאני חסר אונים, זה נסך בי כוחות על, התחלתי לשדר ולהפגין כזה ביטחון שהתלמידים והרמי"ם רק רואים אותי וכולם בהלם, איך זה קורה?
"ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן", אם תשתיק את עצמך- אתה תזכה שה' ילחם לך, אתה תזכה להיות בשמחה!
אם אתה אוחז שגם אתה בתמונה וגם לך יש כלים ודרכים להתמודד עם בעיות- אז אתה מסכן, אתה מסכן גדול...

מה רוצים מהבן אדם בראש השנה?
בראש השנה הקב"ה דן את כל בני האדם בעולם, המשנה במסכת 'ראש השנה' דף ט"ז עמוד א' אומרת "בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון", והגמרא שם בדף י"ח עמוד א' מביאה שלוש הגדרות לביטוי "בני מרון":
1. כמו כבשים.
2. כמעלות בית מרון- מקום צר שרק אחד יכול לעבור שם.
3. כמו חיילות של בית דוד- כמו חיילים של דוד המלך.
לפי מה שאנחנו אומרים זה לא שלוש הגדרות שונות אלא זה אותו הדבר.
העולם שלנו הוא מקום צר כמו מעלות בית מרון, מקום מסוכן שאתה יכול בכל רגע ליפול לכאן או לכאן...
התפקיד שלנו זה לזרוק את השֶׂכֶל כמו כבש שאין לו שֶׂכֶל והוא לא שואל שאלות, ואז להילחם כחיילות של בית דוד- באמונה.
האם כשהיה לך ויכוח עם אישתך אמרת "נמאס לי ממך, לא רוצה יותר לראות אותך, את יכולה לחזור לאמא שלך", או שגם במצב הזה שאתה לא רואה סיכוי עם הגברת הזאת אתה אומר "אני ממשיך עם אבא, אני לא בורח מהמערכה, אם הבורא עולם הביא לי את האישה הזאת- איתה אני אתמודד, איתה אני אביא שלום בית, איתה אני אחנך את הילדים, רק איתה... ואם היא לא מוכנה להקשיב לי, אז אני אדבר עם בורא עולם!"
ואתה במצב הזה ממשיך לעבוד על השלום בית, לכבד את האישה ולעשות הכל, וזה לא מעניין אם היא מעריכה את זה או לא, אתה ממשיך ובוקע בתוך "הָאֵשׁ הֶעָנָן וְהָעֲרָפֶל" וממשיך הלאה...
למרבה הפלא, מה שיקרה זה שהילדים יבואו לאבא ויאמרו לו "אבא, אנחנו רוצים להגיד לך משהו, תדע לך שאנחנו רואים מה אמא עושה לך ואיך היא מתנהגת אליך, אבל זה שאתה שותק וממשיך לכבד אותה באמת- גם בלב- אתה לא יודע איזה כוחות זה נותן לנו- כשקשה לנו בלימודים או כשלא בא לנו ללמוד- אנחנו נזכרים איך אתה מתנהג לאמא, גם לך אין רצון לכבד אותה ואתה בכל זאת מכבד, אתה ממשיך להילחם. אבא, זה נותן לנו כוחות בלימודים, במאבקים עם היצרים שלנו..."
פתאום הבעל מגלה שההתמודדות הזאת עם האישה חיזקה משפחה שלמה!
לא יאומן כי יסופר, אבל ככה בן אדם בעולם הזה מתמודד.
כולנו עוברים מעברים בחיים!
לכל אחד יש את המעברים שלו ואת ההתמודדויות שלו- פרנסה, שלום בית, בריאות, מידות, כל אחד והעניינים שלו, ואפילו יש כאלו שיש להם בעיות בהכל...
ויש לכל אחד מאיתנו שתי אפשרויות- ליפול לייאוש או במקום ליפול לייאוש ללמוד מזה את האפסיות שלנו, ואז נתחבר לאבא ומשם נמשיך להתמודד, ואז נזכה לישועות גדולות.