דבר תורה לפרשת כִּי תֵצֵא "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה" [דרך הבעלש"ט]

ניתן להאזין לשיעורי "דרך הבעל שם טוב" בעלות שיחה רגילה בטלפון 03-3090900 - כל הזכויות שמורות

לתגובות ולקבלת דבר תורה של "דרך הבעש"ט" למייל (derech.alon@gmail.com) ולקבלה בוואטצפ

058-3139000

"כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ".
המפרשים שואלים למה כתוב "עַל אֹיְבֶיךָ"? היה צריך להיות כתוב "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עִם אֹיְבֶיךָ", אדם נלחם "עִם" האויב שלו ולא "עַל"...
בהמשך הפסוק כתוב "וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּיָדֶךָ" אבל בפרשת 'בחוקותי' כתוב "וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב"- האויבים נופלים לפנינו, למה כאן כתוב "וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּיָדֶךָ" ולא "לְפָנֶיךָ"? מה זה "בְּיָדֶךָ"?
"וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ"- לא רק שתנצח את האויב אלא גם תזכה לקחת שבויים...
צריך להבין את כל הפסוק הזה איך הוא מסתדר עם עבודת ה' לשיטתנו.

ב'שיר השירים' פרק ה' כתוב דבר מאוד מעניין, את השאלה שאשאל אתכם שואל הרב שלום שבדרון זיע"א, כתוב שם "אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי... פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם. דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו. קַמְתִּי אֲנִי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי וְיָדַי נָטְפוּ מוֹר... וְדוֹדִי חָמַק עָבָר נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי".
"אֲנִי יְשֵׁנָה"- הכוונה על עם ישראל, "דּוֹדִי"- זה הקב"ה.
הקב"ה דופק בדלת ומבקש "פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי", ומה התשובה של עם ישראל? "פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה? רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם?"- "וואי! כבר לבשתי פיג'מה, עכשיו להתלבש שוב? כבר רחצתי רגליים, מה זה? עכשיו אלכלך אותם עוד פעם?"
אני אגיד לכם את האמת, אם ככה היו מתייחסים אליי אני הייתי נפגע והולך... הקב"ה דופק בדלת, מדבר אליה כל כך יפה והיא עונה לו שהיא עייפה ואין לה כוח בשבילו...
זה מאוד פוגע!
אבל הקב"ה לא מתייאש, "דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר"- דרך החור של המנעול הקב"ה מכניס את היד שלו לתוך החדר, "וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו"- וואי, היא רק ראתה את היד של הקב"ה וכבר התעוררו בה כל הרגשות וכל הגעגועים...
טוב, מה הלאה? "קַמְתִּי אֲנִי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי"- היא הולכת לפתוח את הדלת, "וְדוֹדִי חָמַק עָבָר נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי"- כשהיא סוף סוף פתחה את הדלת- הדוד ברח...
זה לא מובן...
הדוד כל הזמן ניסה ואמר "פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי..."- סוף סוף אותה אחת קמה, עשתה טובה ופתחה את הדלת, אז למה הדוד חמק?
אומר הרב שלום שבדרון זצ"ל שכתוב "קַמְתִּי אֲנִי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי"- הואיל והיא קמה עם ה"אֲנִי" שלה, היא קמה בתחושה שהיא משהו מיוחד, אז הקב"ה הריח את הגאווה שלה ובגלל זה הוא ברח משם.
גם כשאתה קם לפתוח לבורא עולם, תקום עם הכנעה, בפרט כשמקודם ראית את האמת שלך, "פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה?", הרי בהתחלה היו לך מחשבות "עזוב, אין לי כוח, כבר שמתי פיג'מה ורחצתי רגליים..."
הרי כשמעירים בן אדם בבוקר מהשינה- מה המחשבה הראשונה שלו?
"אוי, חבל שהעירו אותי באמצע החלום, הייתי רוצה לראות איך הוא ייגמר...", בדרך כלל בן אדם רוצה להמשיך לישון אחרי שמעירים אותו, רק אחרי כמה דקות הוא מתאושש וקם.
לכן אל תשכח את העצלות שהייתה לך בהתחלה ותבין שזה ה' מזכה אותך לקום.
אומר הרב שלום שבדרון, כשבאים עם ה"אֲנִי" אז הקב"ה בורח...
אנחנו בעזרת ה' רוצים להסביר את זה בכיוון נוסף בהמשך.

שאלה נוספת, בפרשת 'בשלח' כתוב "וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם"- כשעם ישראל היה ברפידים אז בא עמלק ונלחם איתם...
למה דווקא עמלק נלחם עם ישראל "בִּרְפִידִם"?
אומר ה"כלי יקר" זיע"א במקום כי "'רְפִידִם' אותיות 'רף ידיים', לפי שרפו ידיהם מן התורה".
אבל רגע, אדם לא לומד תורה עם הידיים אלא עם הפה...
היה צריך להיות כתוב "רפו שפתותיהם מדברי תורה", מה זה "רפו ידיהם מדברי תורה"? מה יש בידיים?

אם נתבונן היטב נראה שמלחמת עמלק התנהלה עם הידיים. כשמשה רבנו שלח את יהושע להילחם בעמלק, משה עלה לראש הגבעה ומטה האלוקים בידו, כשמשה רבנו הרים את הידיים היו ישראל מנצחים את עמלק וכשמשה רבנו הוריד את הידיים שלו, עם ישראל היה נחלש ועמלק היה מתגבר, לכן כתוב "וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד"- משה רבנו ביקש מאהרון וחור שיבואו להחזיק לו את הידיים כדי שישארו כל הזמן למעלה שעם ישראל ינצח את עמלק.
עמלק בא בגלל רפיון ידיים מדברי תורה והניצחון היה על ידי ידיים, משה מרים ידיים- מנצחים, משה מוריד ידיים– עמלק מנצח.
גם כשעם ישראל יוצאים ממצרים אז כתוב "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה"-
מה זה לצאת "בְּיָד רָמָה"? מה הם עשו עם היד שלהם שם ביציאת מצרים?

לסיום השאלות נביא מעשה שכתוב בגמרא שגם הוא קשור לידיים...
הגמרא במסכת 'ברכות' דף ה' עמוד ב' מספרת על רבי יוחנן שבא לבקר את רבי אליעזר שהיה חולה. רבי יוחנן ראה את רבי אליעזר יושב בבית אפל וחשוך, מה עשה רבי יוחנן? גילה את זרועו- הרים שרוול ונהיה אור בבית...
התחיל רבי אליעזר לבכות, שואל אותו רבי יוחנן "למה אתה בוכה?"
ענה לו רבי אליעזר "אני בוכה על היופי שלך שיבלע באדמה כשתיפטר מהעולם...", ענה לו רבי יוחנן "על זה באמת צריך לבכות" ושניהם בכו.
ממשיכה הגמרא ואומרת שרבי יוחנן שאל את רבי אליעזר "חביבין עליך יסורים?" רבי אליעזר ענה לו "לא הן ולא שכרן"- "לא, אני רוצה להיות בריא", אמר לו רבי יוחנן "אז תן לי את היד שלך", רבי אליעזר נתן לו את היד שלו, רבי יוחנן הקים אותו מהמיטה והוא הבריא...
זה הסיפור בגמרא, קודם כל הסיפור סובב סביב ידיים, רבי יוחנן נכנס לבית חשוך, הוא מרים את היד, מפשיל את השרוול ונהיה אור.
רבי אליעזר רואה את זה ואז הוא מתחיל לבכות ועל מה? על היופי שלו שיבלע באדמה. היופי של רבי יוחנן זה מה שמפריע לרבי אליעזר?
יותר מזה, כשרבי יוחנן שואל את רבי אליעזר "חביבין עליך יסורים?" ונענה בשלילה, אז רבי יוחנן מבקש ממנו "תן לי את היד שלך" ואז הוא מושך אותו מהמיטה והוא מבריא. מה זה הדבר הזה עם הידיים הללו?

עכשיו אחרי ששאלנו הרבה שאלות, נתחיל להסביר את הדברים
אני רוצה היום לדבר על נושא שלא כולם יסכימו איתי, זה אולי נושא קצת כואב אבל זה נושא אמיתי.
הרבה פעמים אפשר למצוא שאבא ואמא לא כל כך אוהבים את הילדים שלהם, לא שלא אוהבים, אוהבים אבל בערבון מוגבל.
הרבה פעמים קורה כשמגיע החופש הגדול אז מתקשרת דודה צדיקה ואומרת "שולה שלום, מה נשמע? תגידי, בא לך להביא את הילדים שלך אלינו לשבוע? עכשיו חופש, מסכימה שהם יבואו אלינו לשבוע?"
שולה אומרת "אני אתייעץ רגע עם בעלי...", הבעל נותן אישור והילדים נסעו לשבוע לדודה...
הילדים נסעו, ואז עוברת לאבא ולאמא מחשבה בראש "וואי, איזה כיף! סוף סוף שומעים את השקט, אפשר לנשום... לא יאומן איזה טרור היה בבית, מזל שהיא התקשרה..."
ההורים אוהבים את הילדים שלהם, אבל בתוך תוכם עוברת מחשבה "אם היה קצת אפשר לשלוח אותם, לפזר אותם לאיזה מקום, באיזו צורה..."
אנחנו אוהבים את הילדים אבל גם לפעמים מתגעגעים לימים שבהם היינו רווקים והיה שקט...
היום מישהו התקשר אליי ואמר לי שהבת שלו לקחה צבע גועש והתחילה לעבור על הבית, לא דילגה על אף קיר...
אומר לי האבא שהוא נפל במידת הכעס ויצאו לו המילים "אלוקים! למה הבאת לי ילדה היפראקטיבית כזאת?"
במילים אחרות, פתאום מתגלה לבן אדם שהוא לא היה רוצה כזאת ילדה, הוא רוצה משהו 'נורמלי', יש לו טענות לקב"ה...
יש הרבה דוגמאות בבית שפתאום רואים שהאהבה שלנו לילדים היא לפי אינטרסים אישיים ומצבי רוח.
והאמת, זה לא רק כלפי הילדים, לפעמים זה גם קורה כלפי בן הזוג...
אישה נוסעת מטעם העבודה לשלושה ימים להתרעננות או משהו דומה, היא שואלת את הבעל והוא נתן אישור, "ה' יעזור לי עם הילדים" הוא חושב... יש לו את הילדים על הראש והוא בקושי מצליח להתמודד איתם, עד שבמשפחה שמעו שהוא מסתבך, אז הם נחלצו לעזרתו ולקחו את הילדים, עכשיו הוא נשאר לבד ואז הוא מגלה את השקט הקסום ואומר "וואי, זה דבר טוב השקט הזה... איזה רחמים יש לבורא עולם, הקב"ה זיכה אותי לקצת שקט מהמטרידים הללו...", פתאום הוא מגלה שאישה וילדים זה מטרד...
וגם הצד השני- האישה בנופש שלה פתאום מגלה כמה שבעלה מטריד, איזה כיף שיש שקט מהבעל...
ושתדעו לכם שזה לא רק הילדים, הבעל או האישה, אלא זה גם הבית שלנו.
הרבה אנשים לא סובלים את המקום שהם גרים בו, תמיד יש להם תלונות "איזה בית מגעיל, גועל נפש...", "איזה מרצפות שה' ירחם עליי, נמאס לי מהבית הזה, הכל פה עובש...", כל היום רק תלונות...
וכשהם הולכים להתארח אצל אחרים, "תראה איזה בית, איזה יופי, הלוואי והיה לי כזה דבר..."
בקיצור, אם נתבונן נראה שאנחנו לא כל כך אוהבים את הילדים, לא כל כך אוהבים את האישה ולא כל כך אוהבים את הבית.
השאלה היא מהיכן מתחיל כל הסיפור הזה?

"אהבה עצמית"
התשובה היא שזה מתחיל מזה שאני לא כל כך אוהב את עצמי!
בגלל שאני לא אוהב את עצמי אז אני לא יכול גם לאהוב את השני.
"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ- כָּמוֹךָ", איך שאתה אוהב את עצמך ככה אתה תאהב את השני. אדם שלא יאהב את עצמו- לא יאהב את השני...
ברחוב אומרים לך "תאהב את עצמך!", למה הם באמת מתכוונים?
"תפנק את עצמך, תלך לבריכה, תתפנק במסעדות, תאכל ארטיקים, תנוח..."
לא! זה לא נקרא לאהוב את עצמך, זה סתם פינוקים והפקרות.
תיכף נראה מה זה באמת לאהוב את עצמך...

קודם כל נבין, למה באמת אנחנו לא אוהבים את עצמנו?
בואו תשמעו למה.
כל בן אדם נורמלי שרק מתבונן על עצמו קצת, מגלה שיש לו תאוות.
למשל, 'תאוות אכילה', הוא אומר לעצמו "וואי, איך אני אוכל, אין לי שליטה..." והוא מתחיל להיגעל מעצמו.
אדם שרואה לפעמים את הכעס שלו או את ההתפרצויות שלו, הוא ניגש אחר כך למראה ואומר "אמא'לה, ה' ירחם עליי, איך אני מאבד שליטה... אלוקים, למה בראת אותי כזה מגושם? למה?"
כשבן אדם מתחיל להכיר את עצמו, הוא מתחיל לזהות בעצמו כל מיני נקודות שליליות, ואז הוא מתחיל לפתח שנאה עצמית, הרי לכולם יש מידות רעות, ואם הן רעות והן בתוכו אז הוא לא סובל את עצמו...
מידה אחת יותר ומידה אחת פחות אבל הוא רואה איזה מידות רעות יש לו!
עצלות, כעס, לחץ, תאוות אכילה, לא חסרים דברים רעים...
במילים אחרות, בדרך כלל בן אדם לא אוהב את עצמו, הוא היה רוצה להיות כמו החבר או השכן, לזה קוראים שנאה עצמית.

"שנאה עצמית"– האם זה קיים אצלי?
שנאה עצמית נמצאת אצל כל בן אדם נורמלי...
זה קיים אצל אנשים שמבינים שיש להם מידות רעות שצריך לתקן, מי שלא מבין שיש לו מידות רעות זו כבר בעיה אחרת, מי שקצת מודה על האמת מכיר שיש לו מידות רעות ואז הוא מתחיל לשנוא את עצמו...
השאלה היא מה עושים עם זה?
יש אנשים שמסתכלים על עצמם במראה ואומרים "חבל שיש לי כזה שיער... אלוקים, מה זה השיער הזה?", "מה זה? איזה אף גדול יש לי?"
עכשיו אני שואל אתכם, אחד כזה יכול לאהוב את אישתו או את הילדים?
הרי את עצמו הוא לא אוהב, והרי כתוב "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ- כָּמוֹךָ", רק אם תאהב את עצמך תוכל לאהוב אנשים אחרים.
מה הפתרון לבעיה הזאת? התשובה היא פשוטה אבל נעשה הקדמה קצרה.
איך אפשר לראות או להרגיש את ה'? איך אפשר להרגיש "הנה אבא איתי"?
אומר הפסוק "וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹ-הַּ"- דווקא מהבשר הגשמי שלנו נרגיש את ה', "זֶה הַשַּׁעַר לַה' צַדִּיקִים יָבֹאוּ בוֹ".
דרך הגשמיות אפשר להשיג את ה'- לא דרך הרוחניות- ואני אנסה להסביר.
שבת זה היום המקודש ביותר, היום הכי קדוש... נו, ומה עושים ביום הכי קדוש? שלוש סעודות, שינה, שירים, פיצוחים...
תגידו לי, זאת שבת קודש? התשובה היא כן!
משיגים את הקדושה של השבת בתוך העניינים הגשמיים, שם נמצאת הקדושה!
"וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹ-הַּ"- דרך הבשר שלי, דרך הדברים הגשמיים אפשר למצוא את ה', אי אפשר לקפוץ ישר לרוחניות.
רק אם אתה מוצא נקודה גשמית בתוך הדבר הגשמי הזה- רק ככה אפשר למצוא את ה'.
למשל, מישהו מתחיל להתפלל, ויש כאלו שאני לא יודע איך הם עושים את זה- אבל הם מתלהבים ועושים תנועות ופרצופים מוזרים, בסוף התפילה כשהם מגיעים ל"עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו" הם בטוחים שהם כבר הגיעו לה', ואיפה נמצא הבן אדם הזה באמת? בדמיונות שלו...
לא עם ה' ולא עם אף אחד, הוא מדומיין, לא ככה משיגים את ה'.

איך אפשר למצוא את ה' בתפילה?
פשוט, בן אדם מתחיל להתפלל, מגיע לברכת "אַתָּה חוֹנֵן לָאָדָם דַּעַת" ופתאום המחשבה שלו בלי לשים לב טסה לכיוון המטבח, "מעניין מה אישתי הכינה לארוחת הבוקר? היא הבטיחה לי אתמול טוסט או פיצה..."
הוא ממשיך את התפילה אבל הראש שלו בפיצה ובטוסט... בקיצור, הוא 'מתעורר' בברכת "אֱלֹקַי נְצֹר לְשׁוֹנִי מֵרָע..." ופתאום הוא קולט שנגמרה התפילה... "וואי, איזה מגושם אני, איזו תאוות אכילה יש לי, את כל התפילה לקחה לי ארוחת הבוקר הזאת!"
הנה עכשיו הוא השיג בתפילה את הגשמיות שלו- 'תאוות אכילה'- עכשיו בתוך התאווה הזאת הוא צריך למצוא את ה'.
עכשיו זה הזמן לבקש "אבא, תזכה אותי ללמוד מהתאווה שיש לי לאכול שככה אזכה לאהוב אותך".
הנה השגתי את ה', מצאתי אותו בתוך התאווה שהתגלתה לי בתפילה.
אפשר להשיג את ה' אפילו בלי תאווה, אני אתן לכם דוגמא שקרתה לי בשבת בתפילת שחרית. הגעתי לתפילה, התחלתי להתפלל והרגשתי יבש כמו 'הנגב'...
לא יאומן איזה יובש, התחלתי להתנדנד בתפילה אבל אף אחד לא יודע שעם כל הנדנודים הללו אני לא מרגיש חשק ושמחה בתפילה, אני אומר את המילים של התפילה אבל לא מרגיש כלום, הכל רדוד ובלי כוונה.
הנה נקודה של שפלות, הנה "מִבְּשָׂרִי"- זה מה שה' רוצה להראות לך, שאתה מצד עצמך יבש.
ביקשתי "אבא, תזכה אותי להבין שאני מציאות של יובש, אין לי שום חשק מצד עצמי להתפלל, רק אתה מרחם עליי ומאפשר לי להתפלל בלב שלם", ככה המשכתי להתפלל ופתאום אני מתחיל להרגיש דמעות, סיימתי את תפילת שמונה עשרה, ולא יאומן כי יסופר איזו התעוררות הייתה שם, אבל ידעתי "אבא, זה אתה! אתה נתת לי לראות בחצי שעה הראשונה איזה יבש אני... והדמעות הן לא שלי– הן שלך!" ומתוך היובש אני מוצא את ה'. "וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹ-הַּ", מה זה "בְּשָׂרִי"?
הבשר הגשמי שלי, הנה מצאתי גשמיות בתפילה, חוסר חשק וחוסר רצון, עכשיו מה עושים עם זה?
לא אומרים "נו, תהיה עם חשק!" או כל מיני אימרות ופתרונות מדומיינים, תחפור ב"בְּשָׂרִי"– בגשמי- "אבא, תזכה אותי להכיר שאני עצלן, שאני לא רוצה לעזור לאישתי..."
ובמקביל לתפילות תנסה להילחם עם זה שאין לך חשק לעזור, מה שיקרה בסוף זה שאתה תראה איך ה' מתגלה אליך בתוך העצלות הזאת.

הרוחניות נמצאת בתוך הדברים הגשמיים
העולם מחפש את הקב"ה באוויר, הולכים לרשב"י לומר 'תהילים'- "וואו, איזו התעוררות, סיימתי את כל ה'תהילים', לא דיברתי באמצע, הרגשתי ריחוף..."
זה לא נקרא למצוא את ה'!
למצוא את ה' זה כשאתה מוצא אצלך נקודה של שפלות.
לדוגמא, אדם אומר 'תהילים', פתאום הוא פוזל עם העיניים לדף הבא, "רגע, כמה עוד נשאר לי לקרוא? חצי שעה? טוב, נו שיהיה..."
הנה! עכשיו תמצא את ה'! עכשיו נותנים לך כלי, ה' נותן לך יד כדי שתתפוס אותו, גילו לך נקודה של "בְּשָׂרִי", נקודה של גשמיות, גילו לך שאתה מצד עצמך לא רוצה לקרוא 'תהילים', ובתוך ה'אי רצון' הזה איך בכל זאת אתה אומר 'תהילים'?
הנה הקב"ה, מצאנו את ה' בתוך הגשמיות שלנו!
"אני קורא 'תהילים' כי הקב"ה מרחם עליי..."- הנה מצאת את הקב"ה!
למצוא את הקב"ה בתוך הכעסים והתאוות שלנו, שם אפשר למצוא את ה',
למצוא את ה' ברוחניות ישר- זה לא שייך.
הסמל של הגשמיות זה הידיים, "ידיים עסקניות הן".
הידיים שלנו הן סמל החומר, סמל ההתעסקות, כתוב "וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם"- על זה כתוב "רפו ידיהם מדברי תורה", בידיים הללו שמסמלות את החומר היה רפיון, מה הרפיון שהיה?
בפרשת 'בשלח' כתוב שעם ישראל אמרו "הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן"- כולם מודים שה' נמצא, אבל בקרבנו? שהקב"ה נמצא בתוכי? בתוך הטבעים שלי? ה' נמצא בכעס או בתאוות שלי? "מה פתאום? על מה אתה מדבר? ה' לא נמצא שם, ה' נמצא בבית הכנסת, בבית המדרש או בכותל, הקב"ה לא נמצא בתוך המידות הרעות שלי..."
"הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן"- ה' נמצא בתוכנו? לא...
מיד כתוב "וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם"- זה בדיוק מה שעמלק טען.
לעמלק לא אכפת שתגיד שה' נמצא, אבל אל תגיד שה' נמצא בתוכך, במידות שלך ובתכונות הגשמיות שלך- שם ה' לא נמצא...

הויכוח שלנו עם עמלק
משה רבנו לקח את הידיים והרים אותם כלפי מעלה כדי להראות "כן! על ידי הידיים מגיעים למעלה, דרך הגשמי אני אגיע להכיר את בורא עולם".
וכשמשה רבנו הוריד את הידיים עמלק ניצח- כי זה בדיוק מה שעמלק טען- "תוריד את הידיים שלך, אי אפשר להתקרב לה' דרך הידיים, מתקרבים לה' רק בדרך רוחנית ישר..."
רבותיי, זו נקודה מאוד עמוקה וחשובה!
מי שמסתכל על עצמו בצורה כזאת, מפסיק לשנוא את עצמו. אדם שמבין שבתוך הכעס שלו יש אור רוחני וקדוש- כל עוד הוא לא מוציא את הכעס על השני וכל עוד הכעס בתוכו והוא נלחם עם עצמו להתאפק- אבל עדיין מרגיש אש בפנים, האש הזאת זו אש ה', אם הוא ישמור עליה הוא יזכה להיות משכן לשכינה, תבקש "אבא, תזכה אותי ללמוד מהכעס שיש לי את הכעס שלך ותזכה אותי להתלהבות בעבודתך".
זו מידת הגבורה שבאה לשכון עכשיו בתוכך דרך מידת הכעס, כל המידות שיש- לחץ, דאגה, עצבות, עצלות וכד'- כל עוד אתה לא מוציא את זה החוצה אלא מתאפק ושומר שזה ישאר בתוכך, בדרך כזו אתה מתחבר לה'– זה שיא הקדושה!
מסכן מי שאין לו כעס, הכעס זה אוצר, העצלות היא אוצר, כמובן שאתה לא נגרר אחריה, אם אתה נשאר במיטה אין בזה שום קדושה!
אם אדם נלחם בעצלות שלו וממשיך לפעול ולעשות פעולות חיוביות, אבל דרך העצלות שלו הוא מבין "מי ברא לי את העצלות הזאת? אני? לא, ה' ברא לי אותה... ה' ברא את העצלות כדי שדרך העצלות אני אגלה שכל פעולה חיובית זה ממנו!"
אז העצלות הופכת להיות גילוי שכינה!
בן אדם שחי ככה מתחיל לאהוב את עצמו, אין לו שום בעיה עם הכעס או עם התאוות שיש לו, הוא נלחם בזה אבל הוא יודע שבתוך זה יש קדושה אז הוא מתחיל לראות את עצמו כחיובי, "איזה מזל שבורא עולם הביא לי תאוות אכילה גדולה, אני יכול להשיג על ידי התאווה הזאת מלא אהבת ה'...", בן אדם הולך לאכול, מביאים לו צלחת עם אורז ודגים, שמים לו על השולחן קולה קרה עם קרח... עכשיו במקום לשעוט על האוכל- הוא טיפה נלחם עם עצמו...

ומה המלחמה? למצוא את ה'
איך מוצאים פה את ה'? איך מוצאים את ה' בתוך התאווה של האכילה?
פשוט, בתוך התאווה הזאת יש אהבת ה', בתוך כל דבר גשמי יש דבר רוחני!
החכמה היא לדעת לזהות את זה ואז להתפלל באותו הרגע, "אבא, תזכה אותי ללמוד מהתאווה שאני מרגיש לאוכל שככה אני אזכה לאהוב אותך".
אתם יודעים מה יקרה עכשיו? קודם כל הקב"ה נמצא איתו באוכל, ובלי קשר הוא יאכל ברגיעות ובעדינות, הוא יסיים לאכול, יהיה לו חשק להתפלל, חשק לעשות חסד, חשק לעזור לזולת, לאישתו ולילדים... וכל זה למה?
כי הוא הגיע לאהבת ה'!
מהאוכל מגיעים לבורא עולם, מוצאים את ה' בתוך התאווה הזאת.
בן אדם מגיע הביתה מהעבודה או מהכולל, אם יש לו אישה חכמה אז כשהוא נכנס היא מקבלת את פניו בחיוך ואומרת "ברוך הבא, מה נשמע?"
והאמת, הילדים שיגעו אותה, היא מלאה עליהם מעל הראש, אבל היא לא אומרת לו כל מה שקרה, אלא קודם כל "ברוך הבא, מה אתה רוצה לשתות?"
מדברים קצת על עניינים שונים ואז היא מתחילה, "אל תשאל מה קרה פה..." ואז היא מספרת לו מה עשו הילדים...
אבל ברוב המקרים זה לא קורה ככה, איך שהבעל נכנס הביתה, ישר היא 'יוֹרָה' עליו "בוא תיקח את הילדים שלך! תראה איך הם שיגעו אותי, קח אותם ממני...", בלי "שלום! מה נשמע בעלי, אתה רעב?"

ישר בוםםםםםם, ישר הוא נכנס לתוך הג'ונגל ולבלגאן...
ושימו לב נשים צדיקות- זה מאוד מעצבן שמקבלים כך את הבעל, הבעל יכול להוציא את הכעס על הילדים אחר כך וחבל...
אבל אם יש בעל ששומע את הדיבורים שלנו, הוא כבר מכיר את המערכת ויודע מה מצפה לו, הוא כבר יודע לקראת מה הוא הולך, הוא פותח את הדלת ומיד התקפת אש, "נמאס לי כבר! קח אותם, בוא תראה מה הם עשו בבית, אין לי כוחות...", עכשיו הוא מרגיש שכל העצבים עולים לו, עכשיו במצב הזה הוא נותן נקודה של מלחמה בתוך תוכו והוא מתפלל בשקט "אבא, הסברתי לאישתי כבר אלף פעם שלא אומרים לי את זה מיד כשאני מגיע כי אני עלול 'להתפוצץ' ולעשות שטויות... אבא, תזכה אותי ללמוד מהכעס שיש לי עכשיו את הכעס שיש לך... זה אתה בא לשכון בתוכי עכשיו, תזכה אותי שכמו שאני כועס עליה ועל הילדים שכך אזכה להתלהב בעבודתך".
הוא שותק ושותק ומתפלל בלב, לאט לאט זה נרגע...
אני לא אומר 'לבלוע' את הכעס ולהשאיר את ה'פצצה' בפנים כי אז מה יצא מזה? אם עוד פעם אחת היא תעשה את זה הכל יתפוצץ עליה, זה נקרא להדחיק את הכעס- לא עשית כלום אם אתה מדחיק את הכעס, אוי ואבוי...
אז מה כן עושים? פשוט מעלים את המידה הזו אל ה' ואז הבן אדם ירגיש "אהבה שאינה תלויה בדבר", כל הכעס הזה יהפך לאהבה לאישה ולילדים...
אני אומר לכם תבדקו את זה, תראו שמרוב אהבה תתחילו לבכות כמו אבא ואמא שמחתנים את הבן או הבת שלהם.
זוג הורים מובילים את הבן או את הבת שלהם לחופה, ואז צפים ועולים בעיניהם כל הזיכרונות מהילדות, כל הדברים היפים ולהבדיל כל הקשיים עד שהגיעו ברוך ה' לרגע הזה. אבא ואמא נורמליים קשה להם להחזיק מעמד ולא לבכות, אבל זה לא בכי של עצבות- זה בכי של התרגשות אינסופית, של געגועים, של שמחה והודיה.
כשאדם רוצה לכעוס על אישתו- אבל במקום זה הוא מוצא בתוך הכעס את ה'- הכעס הזה נהפך לאהבה, אבל לא אהבה רגילה כמו שמגדירים היום אהבה ברחוב...
אני מדבר על "אהבה שאינה תלויה בדבר", זה עושה איחוד בנשמות, הנשמות התאחדו כי הבעל התחבר לבורא עולם, כשהבעל והאישה ביחד עם בורא עולם הם נשמה אחת.
האישה מרגישה את בעלה שהם יחידה אחת ולא בסך הכל שני אנשים שחיים תחת אותה קורת גג אחת...
"הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן"- זאת הכוונה "רפו ידיהם", היה להם ריפיון ב'ידיים', הם לא האמינו שבתוך ה'ידיים' שמסמלות את החומר בורא עולם נמצא- "וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹ-הַּ".

אנשים חושבים "לא... ה' נמצא רק ברוחניות", וזה בדיוק להיפך!
אפשר להשיג את הקב"ה דווקא בארציות– "מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ", "מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ", וזה מה שיהיה בזמן משיח צדקנו, "מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה'"- הארץ, הארציות, הכל יהיה מלא בקדושה ובאהבת ה'.
לפי זה אפשר להבין מה שכתוב אצלנו בפרשה "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ"- מי זה האויב? זה היצר הרע, איך נלחמים מול היצר הרע?
תבין קודם כל שה' נמצא בתוך היד שלך ואז "וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּיָדֶךָ..."- תבין שיש קדושה בתוך ה'ידיים' שלך, יש קדושה בתוך הדברים הגשמיים שלך.
ואז "וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ"- את מי אנחנו לוקחים בשבי? את ה', את השכינה, את השכינה שנמצאת בגלות ומתחברים אליה בתוך כל הדברים הגשמיים הללו.
עכשיו נבין מה כתוב בשיר השירים, הדוד דופק לכלה ואומר "פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי", היא לא רצתה לפתוח, היה לה קשה... מה עשה הדוד?
"דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר"- דרך החור של המנעול הקב"ה שלח את היד שלו.
עכשיו מה הכלה הייתה צריכה לעשות? לתפוס את היד כמובן...
אבל לא, "דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו"– הכלה אמרה "אני לא רוצה את היד שלך, אני רוצה אותך..."
וזו הייתה הטעות! הקב"ה אומר "אי אפשר להשיג אותי ישירות, אלא רק דרך ה'ידיים', רק דרך הדברים הגשמיים אפשר להשיג אותי".
"קַמְתִּי אֲנִי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי"- לא רציתי את היד שלו אלא רציתי לתפוס את ה' ישירות, ואז "דוֹדִי חָמַק עָבָר"- אי אפשר לתפוס את ה' ישר, אתה חייב לתפוס את היד, להשיג את ה' דרך הדברים הגשמיים.
תראו בעצמכם, היכן משיגים את קדושת השבת? באוכל ובשתייה, בשינה, שירי שבת, בגדים נאים...

דרך ההנאה הגשמית מגיעים להנאה רוחנית
עכשיו נבין נפלא את הסיפור על רבי יוחנן ורבי אליעזר, רבי אליעזר שכב בבית אפל, הוא היה חולה, הוא היה בצער...
בא רבי יוחנן וגילה את זרועו, מה זה "לגלות את הזרוע"?
הזרוע זה היד, זה הדבר הגשמי, רבי יוחנן גילה שבתוך הצער של רבי אליעזר יש את צער גלות השכינה- אז נהיה אור בבית.
כשיש לך צער ואתה מגלה בתוך הצער הזה את צער השכינה- אתה זוכה לאור כי מצאת את אבא!
אחר כך רבי יוחנן אמר לרבי אליעזר "הב לי ידך"- "אתה רוצה להיות בריא? תביא לי את היד שלך ותרים אותה!"
כשאתה מרים את ה'ידיים' כלפי מעלה ומבין שבתוך הדברים הגשמיים הקב"ה נמצא- זה יביא אותך לאהוב את עצמך, לראות את עצמך כמו כלי לקדושה, אתה תתחיל לאהוב את האישה והילדים, תאהב את הבית שלך- כי תדע שבתוך כל הדברים הללו, ודווקא דרכם אפשר להתחבר לבורא עולם.

יהי רצון שנזכה ללכת בדרך האמת, אמן כן יהי רצון.

ניתן להאזין לשיעורי "דרך הבעל שם טוב" בעלות שיחה רגילה בטלפון 03-3090900