Categories: דבר תורה לפרשת השבועשיעורי תורה

דבר תורה לפרשת כי תשא “תְּפִלָּה לְעָנִי” [דרך הבעל שם טוב]

ניתן להאזין לשיעורי "דרך הבעל שם טוב" בעלות שיחה רגילה בטלפון 03-3090900 - כל הזכויות שמורות

לתגובות ולקבלת דבר תורה של "דרך הבעש"ט" למייל (derech.alon@gmail.com) ולקבלה בוואטצפ 058-3139000

מכיוון שניצוצות "פוּרִים" עדיין איתנו, נמסור שיחה על "פוּרִים"...
יש גמרא במסכת 'מגילה' בדף י"ב עמוד א' וכתוב בה כך: "שאלו תלמידיו את רשב"י: 'מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה?' אמר להם: 'אמרו אתם', אמרו לו: 'מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע..."
המפרשים שואלים האם בגלל שנהנו מסעודתו של אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, אז זו סיבה להשמיד אותם, כמו שכתוב "לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד"? על מה ולמה? מה היה כל כך נורא בסעודה הזאת? למה היה כל כך מסוכן לאכול שם?
ובפרט שידוע לכולם שהאוכל שם היה בכשרות מהודרת. מהיכן יודעים זאת? כתוב ב'מגילת אסתר': "לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ"- הגמרא במסכת 'מגילה' אומרת: "'לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ'- אמר רבא לעשות כרצון מרדכי והמן..."
הגמרא בעצמה אומרת שהאוכל היה בהשגחת מרדכי, אז על מה ולמה יצא הקצף הגדול? "מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע", נו אז מה? מה קרה?
דבר נוסף, "וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת בְּגָדָיו וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדֹלָה וּמָרָה"- מרדכי יודע מה קרה, הוא קורע את הבגדים ויוצא לרחובות העיר וזועק זעקה גדולה ומרה.
"וַיָּבוֹא עַד לִפְנֵי שַׁעַר הַמֶּלֶךְ כִּי אֵין לָבוֹא אֶל שַׁעַר הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ שָׂק וַתִּשְׁלַח בְּגָדִים לְהַלְבִּישׁ אֶת מָרְדֳּכַי וּלְהָסִיר שַׂקּוֹ מֵעָלָיו וְלֹא קִבֵּל"- אסתר שלחה למרדכי בגדים והוא לא רצה לקבל אותם... מה היה שם?
אסתר קלטה שמרדכי קרע את הבגדים, אז בשביל מה היא שולחת לו בגדים חדשים? מה, את שולחת לו בגדים חדשים כדי שיקרע גם אותם? לא היו חסרים למרדכי בגדים, לשם מה את שולחת לו בגדים חדשים?
דבר נוסף, "וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה"- מרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות, את זה אנחנו מבינים...
אבל כתוב גם בהמשך "תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ"- למה אתה לובש תכריכים? "בּוּץ" זה פשתן, ויחד עם בגדי המלכות- "תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה"- הוא לבש גם "וְתַכְרִיךְ בּוּץ". כשמרדכי יוצא מלפני המלך הוא לובש גם תכריכים, "וְתַכְרִיךְ בּוּץ" הוא תכריך מפשתן, זה בגד של מתים... השאלה היא לשם מה מרדכי היהודי שם עליו תכריכים?
עוד משהו, "עַל כֵּן קָרְאוּ לַיָּמִים הָאֵלֶּה פוּרִים עַל שֵׁם הַפּוּר"- קוראים לחג "פוּרִים" על שם "הַפּוּר". "הַפּוּר" זה השם של הצרה שהייתה אמורה להיות והתבטלה, אז למה אתה קורא לחג על שם "הַפּוּר"? אתה קורא לחג על שם הצרה? למה לא לקרוא לחג על שם הישועה? וחוץ מזה, אם שם החג קרוי על "הַפּוּר", אז למה קוראים לחג "פוּרִים" בלשון רבים? תקרא לחג בלשון יחיד, "פּוּר"...
שאלה נוספת וחשובה, "אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי".
הגמרא שואלת מה זה "בֶּן יָאִיר"? "שהאיר עיניהם של ישראל בתפילתו".
מה זה "בֶּן שִׁמְעִי"? "ששמע ה' אל תפילתו".
מה זה "בֶּן קִישׁ"? "שהקיש על דלתי רחמים ונפתחו לו".
לכאורה, הסדר פה הפוך לגמרי. כבר בהתחלה כתוב "בֶּן יָאִיר"- "שהאיר עיניהם של ישראל בתפילתו", אבל זה אמור להיות בסוף, בשלב הראשון צריך להיות "בֶּן שִׁמְעִי"- "ששמע ה' אל תפילתו" ו"בֶּן קִישׁ"- "שהקיש על דלתי רחמים ונפתחו לו", ורק בסוף זוכים שיהיה אור בעיניים, "שהאיר עיניהם של ישראל בתפילתו".
אנשים לא כל כך מתייחסים לחג הזה, אבל הוא יום כל כך חשוב, רציני ומהותי לעם ישראל. אפשר לומר אפילו שיום "פוּרִים" הוא סיכום השנה, הוא היום האחרון של השנה... הרי לפי התורה השנה מתחילה בחודש ניסן, מתחילים עם "פסח", אחר כך "שבועות", י"ז בתמוז, ט' באב, "ראש השנה", "יום כיפור", "סוכות", "שמחת תורה", "חנוכה" וסוף השנה- "פוּרִים".
לפי התורה אדר הוא החודש האחרון, ודווקא ביום הזה באים יהודים ומשתכרים. ר' אשר דיבר בחריפות נגד זה, תשתה קצת יין, אבל אל תשתכר, זה יום מאוד חשוב.
חז"ל אומרים וכך גם נפסק ב'שולחן ערוך' סימן תרצ"ד סעיף ג': "כל מי שפושט ידו ליטול- נותנים לו", אם בין בני אדם זה כך, קל וחומר שזה כך עם הקב"ה...
מי שבא לקב"ה ופושט את ידו- מקבל.
מה מסמלת היד? היד מסמלת "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי"- 'תפתח' את היד שלך, תשחרר אותה: "אבא, אין לי כלום. תרחם עליי!"- ורק אז נותנים לו. זהו יום של תפילות ובקשות ולא יום של שיכרות, לא כדאי להעביר את היום הזה בבטלה וטיולים או לראות תחפושות, זהו יום רציני...
בשושן הבירה מתרכזים כל האנשים הרציניים- "מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ" של היהדות בראשות ראש הסנהדרין מרדכי. מרדכי והסנהדרין מרוכזים בשושן הבירה, בשושן הבירה נמצא מרכז העצבים של היהדות.
"בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְמָלְכוֹ עָשָׂה מִשְׁתֶּה לְכָל שָׂרָיו וַעֲבָדָיו חֵיל פָּרַס וּמָדַי הַפַּרְתְּמִים וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת לְפָנָיו". במשך מאה ושמונים יום אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עושה סעודה לכל הציבור הרציני והחשוב שנמצא בשושן, ובסיום הימים הללו הוא מחליט לעשות סעודה נוספת לכלל האזרחים כמו שכתוב "וּבִמְלוֹאת הַיָּמִים הָאֵלֶּה עָשָׂה הַמֶּלֶךְ לְכָל הָעָם הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן מִשְׁתֶּה שִׁבְעַת יָמִים בַּחֲצַר גִּנַּת בִּיתַן הַמֶּלֶךְ".
מה הפירוש "לְכָל הָעָם הַנִּמְצְאִים"? יהודים וגוים, כולם מוזמנים לסעודה מגדול ועד קטן. יהודי חזר הביתה מתפילה וראה בתיבת הדואר הזמנה:
"לכבוד ידידינו היקר שוקי, הנך מוזמן לסעודה ומשתה שתימשך שבעה ימים שתכלול שלוש ארוחות ליום בחצר גינת המלך".
כולם קיבלו הזמנות בתיבת הדואר, והיהודי שראה את ההזמנה חשב לעצמו: "תשמע, איזה עם טוב, אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אחלה מלך. איזה לארג', יש לו לב רחב, ברוך ה' אנחנו בידיים טובות, יש על מי לסמוך. אנשים פה רגועים ושלווים, אלו לא חמאסניקים, הם חבר'ה טובים, יש להם לב זהב, כולם מוזמנים על חשבון המלך. איזה מלך מקסים הוא..."
"נהנו מסעודתו של אותו רשע"- פירוש הם נכנסו לתחושת שלווה. יש על מי לסמוך- על אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, "ברוך ה' אנחנו נמצאים בידיים טובות". הרי המטרה של הקב"ה לשלוח אותנו לָגַלוּת הייתה כי כשהיינו בירושלים חשבנו שהכל בסדר, אז הקב"ה הראה לנו "חבר'ה, בלעדיי אתם בָגַלוּת, בלעדיי אתם מסכנים. אל תשכחו את זה...", ואז ה' הוריד אותנו לָגַלוּת- לפָרָס- ושם היינו צריכים להתעורר ולהבין "אנחנו מציאות של גַלוּת... אבא, בלעדיך אין לנו כלום".
הגיעו לשושן הבירה- עוד פעם שכחו. רק הזמינו אותם לסעודה, רק אמרו להם שהם מוזמנים, ישר "איזה עם טוב הָפָרְסִים, הם אוהבים אותנו..."
והקב"ה אמר: "שכחתם אותי! אני מוכן להיטיב לכם, אבל אל תשכחו את המציאות האמיתית שלכם שאתם מסכנים ואומללים, כל אחד ואחת מכם מצד עצמו הוא עני ואביון..."
דוד המלך אומר בתהלים: "וַאֲנִי עָנִי וְאֶבְיוֹן ה' יַחֲשָׁב לִי עֶזְרָתִי וּמְפַלְטִי אַתָּה אֱלֹהַי אַל תְּאַחַר". מה פירוש הפסוק? מפרש רש"י במקום: "תן לי לב לחשוב עניותי ואביונותי להושיעני". התפילה של דוד הייתה: "ה', תעזור לי להבין שאני עני ואביון, תן בליבי...", לא מספיק במוח, שיכנס ללב שאני עני ואביון, "אפילו שיש לי כתר על הראש ואני מלך נעים זמירות ישראל, תעזור לי לא לשכוח שאני מציאות של עני ואביון..."
"תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף"- לא לשכוח שאני מצד עצמי מציאות של עני, מציאות סכנה, מציאות תלותית ברחמים, לבד אני לא יכול להסתדר.
אם נזכור את זה נזכה לכל הישועות, אבל אם נשכח את זה ונחשוב "אין כמו בעלי בעולם! איזה בעל מקסים, כשהוא איתי אני רגועה..." או "הבן הגדול שלי, כפרה עליו, עיניים שלי, כיבוד ההורים שלו זה משהו משהו..."
וואי, איזה מילים, "הבן הגדול שלי", "בעלי"...
כשבן אדם חי כך ומתחיל להרגיש שיש לו על מי לסמוך- כאן הבעיה מתחילה! אנחנו שוכחים את המציאות האמיתית שלנו.
אומר הקב"ה לעם ישראל: "סעדתם עם הרשע? בטח שכחתם אותי, אתם מתחילים להרגיש בטוח איתו, 'אין על אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ'. בואו ואראה לכם מיהו באמת אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ..."
ומה כתוב אחר כך? "וְהַמֶּלֶךְ וְהָמָן יָשְׁבוּ לִשְׁתּוֹת וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ וְהָעָם לַעֲשׂוֹת בּוֹ כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ"- קח את הכסף מתנה, עשרת אלפים כיכר כסף, תעשה מה שבא לך עם היהודים. בשנייה אחת יוצאת גזרה "לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר וּשְׁלָלָם לָבוֹז"- חיסול בחתימת המלך. המלך האהוב, זה שסמכנו עליו. תראו, לא יצא לנו ממנו כלום! הוא האויב מספר אחת שלנו. זה מה שה' רצה להראות לנו.
תפסיק לחשוב שאתה מסודר, תפסיק לחשוב שאתה בטוח. תמיד תחיה "אני בסכנה, אני בסימן שאלה, כל רגע שאני נושם והכל תקין- זה רחמים, זה חסד, זה ישועה, ה' זה אתה...", ככה צריך לחיות.
זה בטח נשמע לכם קצת דיכאוני. אבל ממש לא!
עני אחד נכנס לחדר המדרגות וראה בתיבת הדואר מעטפה, הוא פתח את המעטפה וגילה בפנים מאתיים שקל. "יאוו, איזה יופי. אישתי אל תשאלי, מצאתי מאתיים שקל, ממש חסד ה'. יש אוכל למחר וגם לשבת. אמרתי לך שיהיה בסדר...", היא עונה לו: "מה אתה מדבר? גם אני מצאתי מעטפה בבוקר, היה שם חמישים שקל". מיד שניהם פותחים במקהלה "ה', אין עליך! מאתיים וחמישים שקל. תודה..."
עולה עשיר במדרגות ורואה מעטפה בתיבת הדואר, הוא פותח אותה ומוצא מאתיים שקל. ישר הוא אומר "מי זה החצוף הזה? מה, הוא עושה ממני צחוק? מה אני נראה לו, מסכן? שילך הוא והמאתיים שקל שלו, פחות מחצי מיליון אין על מה לדבר...", עשיר הוא מסכן עלי אדמות. הוא לא מעריך כלום. רק אם תדבר איתו על סכומים רציניים, אז אולי זה ידגדג אותו.
כמו שאמר המן: "וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי"- שום דבר לא שווה לו, המיליונר הכי גדול, משנה למלך, מאתיים ושמונה ילדים היו לו, לא פחות...
יש כאלו שהם לא עשירים אלא הם רק חושבים שהם עשירים, האנשים הללו הם הכי מסכנים. "מרבה נכסים מרבה דאגה", "יש לו מנה רוצה מאתיים". הבן אדם הזה לא מרוצה אף פעם, רק תלונות יש לו. הוא חושב שהכל מגיע לו, הוא לא מעריך כלום...
אישתו מגישה לו כוס תה והוא אומר לה: "שִׂימִי פה!"
- "מה זאת אומרת 'שִׂימִי פה'? תגיד תודה..."
- "על מה תודה? את צריכה להכין לי כוס תה! עכשיו שִׂימִי פה!"
חייבים לו הכל, אין לו שמחת חיים, אין לו כלום... אם אתה חי בתחושה שאתה מסכן ועני- שזו המציאות של כולנו- אתה מודה לה' על כל דבר קטן: "תודה לך ה', תודה רבה...", כל רגע הוא מתנה, אלו חיים אחרים. זה אושר! אבל עם ישראל שכחו את זה וה' הראה להם: "בואו מתוקים, אני אראה לכם מי אתם, אתם בלעדיי מציאות של 'לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד'".
"וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת בְּגָדָיו וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדֹלָה וּמָרָה". מרדכי אומר: "עם ישראל, תלמדו- אנחנו מציאות שַׂק וָאֵפֶר. העובדה שיש לכם בגדים ועכשיו אתם חיים ונושמים פה בשושן הבירה- אלו הרחמים של ה'..."
המציאות שלנו היא לשכוח, "תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף"- אנחנו מצד עצמנו מציאות עני. כשאתה שוכח את זה אתה לא יודע מה עומד לקרות לך.
חבל, מאבדים את הטעם בחיים, החיים מאבדים את כל השמחה, מאבדים את כל הרחמים של ה'.
ובנוסף מקבלים גם צרות וגם יסורים. כל הזמן יהיו לך תלונות, "למה הוא לא עוזר לי?", "למה הוא לא תומך בי?", "למה הוא לא מכבד אותי?" כל הזמן למה, למה, למה...
"וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה"- בזמן שמרדכי לובש בגדי מלכות ועטרת זהב גדולה, הוא שָׂם על עצמו גם תכריכים. גם כשמרכיבים אותו על הסוס בלבוש מלכות, מרדכי לא מתבלבל, הוא תמיד זוכר את האמת שלו: "אני מצד עצמי מת, זה מה שאני- תכריכים..."
בליל הסדר נהוג אצל האשכנזים ללבוש קיטל. קיטל זה בגד לבן שלובשים ביום כיפור, זה בגד של מתים... למה הם לובשים קיטל גם בליל הסדר?
כתוב בספרים שליל הסדר זה הזמן שאתה מוציא את כל הכלים היקרים שלך, יושב ואוכל בהסבה כמו מלך, כל המשפחה נמצאת, יש מלא אוכל. ארבע כוסות של יין... זה הזמן לָשִׂים עליך קיטל, לָשִׂים עליך את התכריכים.
תזכור, אל תתבלבל ואל תשכח! אתה בלי הרחמים של ה'– מת...
זה שעכשיו אתה חי ונושם, שותה ארבע כוסות, אוכל כרפס, מגיד רחצה ומוציא מצה- אלו רחמי ה'. שים עליך "תַכְרִיךְ בּוּץ" ורק אז "וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה".
אל תשכח! אנחנו לא שָׂמִים לב לזה אבל אנחנו עוברים
את השיעורים הללו יום יום.
יום יום ה' מלמד אותנו את היסוד הזה, כל יום במשך שמונה שעות יש שיעור שה' מעביר כל יהודי.
"יָשַׁנְתִּי אָז יָנוּחַ לִי"- "אָז" בגימטריא שמונה, סימן שצריך לישון שמונה שעות בלילה. כל יום לקראת השעה שתים עשרה בלילה העיניים של הבן אדם מתחילות להיעצם, קולו מתחיל להישמע קצת צרוד, רמת העצבים שלו הולכת ועולה, הסבלנות נגמרת... גם אם הוא יתחיל לקבל עכשיו טלפונים הוא יבקש "אפשר אולי מחר בבוקר? אשמח לדבר, אבל עדיף מחר בבוקר..."
מה קרה? לפני כמה שעות היית כוכב הערב!
איפה המרץ? היכן האנרגיות?
"לא, תקשיב, השעה כבר שתים עשרה. עבר עליי יום מאוד עמוס, בוא נדבר בבקשה מחר..." ואז הוא לובש פיג'מה, יושב על המיטה ואומר קריאת שמע. לאט לאט הוא שָׂם את הראש על הכרית, מתכסה, עוצם את העיניים ומחכה להמראה. הבן אדם נעלם... עכשיו יש רק נחירות. הילד מהחדר ליד צועק לאבא: "אבא, אני מפחד מהחושך!", אבל אין עם מי לדבר, הוא לא שומע... האבא הגדול שאמר שהוא המפרנס, שהוא המחנך הדגול, שהוא איש שלום ואשכולות- הוא הכל, שמונה שעות ביום אין לך עם מי לדבר, ואם הוא כבר יקום אליך- חס וחלילה אתה בסכנה, עדיף שלא יקום!
בבוקר הוא קם, נוטל ידיים, שוטף פנים ומצחצח שיניים, חוזר לחיים, שוב מחייך ושוב מאיר פנים. ואחר כך בברכות השחר הוא אומר: "אֱלקַי, נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהורָה, אַתָּה בְרָאתָהּ, אַתָּה יְצַרְתָּהּ, אַתָּה נְפַחְתָּהּ בִּי וְאַתָּה מְשַׁמְּרָהּ בְּקִרְבִּי....", אה, מי גילה לך? אלא עכשיו הוא עבר שיעור של שמונה שעות... "בָּרוּךְ אַתָּה ה', הַמַּחֲזִיר נְשָׁמות לִפְגָרִים מֵתִים"- פגר מת!
מי גילה לך שאתה פגר מת? "היה לי שיעור רציני מאוד של שמונה שעות..." כל יום הקב"ה מראה לבן אדם "בוא, בוא איתי, אני רוצה להראות לך מי אתה, בוא תראה שאתה מצד עצמך לא יכול לזוז".
"פּוקֵחַ עִוְרִים", "מַתִּיר אֲסוּרִים", "זוקֵף כְּפוּפִים", כל יום ה' מראה לנו את כל זה, אבל העשייה היומיומית משכיחה לנו את זה, ואז ה' בלית ברירה צריך עוד פעם לתת לנו 'ניעורים', "אל תשכח מי אתה!"
"עַל כֵּן קָרְאוּ לַיָּמִים הָאֵלֶּה פוּרִים עַל שֵׁם הַפּוּר"- לא קוראים לימים הללו "ימי הגאולה", נהפוך הוא- קוראים להם "פוּרִים". אל תשכחו את הסכנה, "פוּרִים" זו צרה שהייתה, את זה צריך לזכור: "אני כל הזמן בסימן שאלה, אני כל הזמן בסכנה, והעובדה שאני חי, יושב פה ומוסר שיחה- אלו רחמי שמיים..."
זו השמחה הגדולה של "פוּרִים", היום הזה נודע לנו שאנחנו תלויים על בלי מה, "תֹּלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִי מָה"- על כלום, תלויים על רחמי שמיים.
בעלי הוא רחמים, ילדים הם רחמים, פרנסה היא רחמים,
בית זה רחמים. שום דבר לא מובן מאליו...
רק מי שחווה גזירות, רק מי שנפגש עם ה'הָמָן' שלו, רק מי שטעם את המציאות של "לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד" שלו מבין מה מדברים איתו בשיחה הזו. אנשים שלא עברו את זה, אין להם גזירות, הם לא רואים את "היצר הרע" מול העיניים, לא רואים כלום, הכל בסדר, הם המסכנים הכי גדולים! אין להם צרות בבחינת "פוּרִים"...
"וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת בְּגָדָיו וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר... וַתִּשְׁלַח בְּגָדִים לְהַלְבִּישׁ אֶת מָרְדֳּכַי, וּלְהָסִיר שַׂקּוֹ מֵעָלָיו וְלֹא קִבֵּל". אסתר אומרת למרדכי: "מרדכי, נכון שזו עכשיו שעת צרה, אבל מה אתה עושה? אי אפשר להפעיל ישועות מתוך עצבות, פועלים ישועות רק מתוך שמחה! אם לא תהיה שמח איך תפעיל ישועות?"
אבל מרדכי לא מקבל את דבריה של אסתר... מה, האם הוא חושב שאפשר לפעול ישועות גם לא מתוך שמחה? לא! מרדכי מודה שצריך שמחה, בוודאי שרק עם שמחה אפשר לפעול ישועות, אבל אומר מרדכי לאסתר: "אי אפשר להגיע לשמחה אלא רק על ידי דרך 'שַׂק וָאֵפֶר', לא שייך לקפוץ ישר לשמחה...", "בוא נהיה בשמחה, תקפוץ ותמחא כפיים, תהיה שמח..."
לא מקבלים שמחה על ידי לחיצה על כפתור. אומר מרדכי לאסתר: "אני חייב קודם כל ללבוש 'שַׂק וָאֵפֶר', זה אני, אני מציאות של 'שַׂק וָאֵפֶר'! ורק כשאני אקלוט את זה תבוא לי השמחה, מפה תבוא הישועה- מהבנה של החוסר אונים שלי, של הָאָיִן שלי..."
זה כל כך אמיתי, העולם מפסיד, העולם לא מבין...
שמעתם איך מדברים בבחירות? "אנחנו מפלגה חזקה! נקבל תקציבים, קצבאות ילדים, נדאג לשכבות החלשות, נוריד את מחירי הדירות, אם יהיו לנו חמישה עשר מנדטים כולם יראו מה אנחנו מסוגלים לעשות..."
והיכן בורא עולם? מפלגה חזקה תביא יותר כוחות ומפלגה חלשה תביא פחות? זה תלוי בכמה מנדטים יהיה לנו? הכל תלוי איך אני חי עם ה'! הכל תלוי כמה אתה מחובר לאבא, כמה אתה מכיר את האפסיות שלך...
"יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן הַיּוֹם אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ"- להזמין את המלך למשתה זה מובן, אבל מה הקשר להזמין את המן? הגמרא במסכת 'מגילה' דף ט"ו עמוד ב' שואלת את זה ועונה: "כדי שלא יאמרו ישראל 'אחות יש לנו בבית המלך' ויסיחו דעתן מן הרחמים". אסתר רצתה שהם יתפללו, אבל היא חששה שיהיו כמה יהודים שיגידו "עזוב אותך, אסתר נמצאת בבית המלך, היא כבר תדאג לנו!" ואז הם לא יקלטו באיזו סכנה הם נמצאים.
כדי שעם ישראל יתייאש ממנה היא מזמינה את המן לסעודה ואז עם ישראל אומר: "עזוב, היא התקלקלה לגמרי, היא לא משלנו. תקשיב, היא בצד של האויב, אנחנו באמת אבודים. מה עושים?" עכשיו מה שנשאר להם זה רק להתפלל... זה היה המהלך שלה, "אל תישענו עליי, תסמכו רק על ה'..."
"אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי"- "בֶּן יָאִיר שהאיר את עיניהם של ישראל בתפילתו", להאיר את העיניים בתפילה הכוונה היא ללמד את עם ישראל, כשאתה בצרה ואתה מתפלל אל ה': "ה', תציל אותי מהצרה שלי. ה', בבקשה תעזור לי בפרנסה. קשה לי בפרנסה...", בא מרדכי ואומר "לא ככה!" באמת יש לך קשיים בפרנסה? תלמד מזה שאתה מסכן, זאת מציאות האדם, זאת המציאות שלנו להישאר עניים. לנו אין יכולת לפרנס את עצמנו בכוחות עצמנו, אם ה' לא ירחם עליי- אין פרנסה! "אִם ה' לֹא יִבְנֶה בַיִת שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ".
אין לךָ שלום בית בגללך, "אישתי צדיקה חבל על הזמן...", ולךְ אין שלום בית בגללך, "בעלי מושלם, אין עליו...", זה לא נכון! יכול להיות שהוא הבעל הכי טוב בעולם, הבחור הכי מוצלח שיש, והיא האישה הכי טובה שיש, והם אפילו זיווג משורש נשמתם, אבל אם ה' לא יהיה איתם- הם יריבו כל היום וכל הלילה... לא יעזור להם בית דין, כמה שהוא יתאמץ וכמה שהוא יתן לא יעזור כלום. "אִם ה' לֹא יִשְׁמָר עִיר שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר"- שיהיו חיילים, שיהיו טנקים ונגמ"שים- לא יעזור, רק ה'. אבל אנחנו לא מבינים את זה אז ה' נותן לנו שיעורי בית יופי יופי.
"בֶּן יָאִיר"- "שהאיר עיניהם של ישראל בתפילתו"– דבר ראשון שמרדכי עושה הוא פותח לעם ישראל את העיניים, "תלמדו מהמצב, תלמדו מ'לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד' שזאת המציאות שלנו, אנחנו 'כבשה בין שבעים זאבים'..."
כתוב ב'מדרש תנחומא' בפרשת 'תולדות' שאנדריאנוס הרשע פגש את רבי יהושע ואמר לו: "גדולה הכבשה שחיה בין שבעים זאבים". השיב לו רבי יהושע: "גדול הרועה שמצילה מידם"- אנדריאנוס אומר לרבי יהושע: "תקשיב, אתם בסך הכל 'כבשה', אתם מוקפים בשבעים אומות- שבעים זאבים- חיזבאללה, חמאס, איראן, כל חולי הנפש לידכם ואתם מחזיקים מעמד כבר שנים. אם אתם שורדים, זה סימן שאתם זן מיוחד, זה אצלכם בָּגֶנִים, בטח אתם אוכלים גם אוכל בריא, איזו כבשה גדולה אתם, אתם חזקים..."
עונה לו רבי יהושע: "אתה טועה, 'גדול הרועה'! אנחנו באמת כבשה גדולה אבל אנחנו בסכנת הכחדה בגלל 'שבעים זאבים', זה שאנחנו חיים ונושמים– 'גדול הרועה'. יש לנו רועה...", "ה' רֹעִי לֹא אֶחְסָר", לזה קוראים "האיר עיניהם של ישראל".
"בֶּן שִׁמְעִי"- אחרי שאתה לומד את המצב ואת הסכנה שלך, עכשיו זה הזמן להתפלל אל ה': "ה', תציל אותי" ועכשיו אחרי הסדר הנכון ה' יקשיב לתפילותיך.
"בֶּן קִישׁ"- "שהקיש על דלתי רחמים ונפתחו לו". אחרי שה' שמע את התפילות שלך, ואחרי שאתה זכית לרחמים של ה'- רק אז זכית לישועה. בדרך כלל אחרי שאדם מקבל את הישועה מה' אז אומרים לו:
"תגיד לי, יש לך עשרה ילדים בלי עין הרע, כולם מוצלחים. איך עשית את זה? כולם מסודרים עם דירות, קיבלת חתנים טובים וכלות טובות... איך זה?"
והוא עונה בחיוך: "תפילות, רק תפילות... כל היום אמרתי תהילים אדוני..."
וואי, עוד פעם יצאת גדול! יצאת 'בעל תפילה', "התפילות שלי".
"בֶּן יָאִיר"- "שהאיר עיניהם של ישראל בתפילתו", פתח להם את העיניים להבין כמה הם מסכנים.
"בֶּן שִׁמְעִי"- "ששמע ה' אל תפילתו", אבל אחרי ששמע ה' את התפילה שלו הוא בסכנה, הוא יכול להתחיל לחשוב "רואה מה התפילות שלי עושות? אני מלומד בניסים..."
"בֶּן קִישׁ"- "שהקיש על דלתי רחמים ונפתחו לו". שואלים אותו: "איך זה שיש לך עשרה ילדים וכולם מוצלחים?" הוא עונה: "רחמים, הכל זה הרחמים של ה'. לא התפילות שלי, לא החסדים שלי, לא הדמעות שלי, רחמי שמיים. גם התפילות שהתפללתי היו חסד ה' עליי שבכלל זיכה אותי להתפלל..."
לא להיתקע ב"בֶּן שִׁמְעִי", אחרי "בֶּן שִׁמְעִי" מגיע "בֶּן קִישׁ". קודם כל תקלוט את המצב ותדע שאתה בסכנה. "פוּרִים עַל שֵׁם הַפּוּר"- על שם הסכנה והצרה ומהזכרון הזה באה הישועה. אחרי שאתה קולט שאתה בסכנה אתה מתפלל לה' שיציל אותך וה' באמת מציל אותך, אבל אל תתקע פה, אתה עלול להתגאות בתפילות שלך, אל תיקח לעצמך את הישועה.
הייתה לי השבוע שיחה עם מישהו שסיפר על קרוב משפחה שלו שעבר משבר גדול מאוד. שאלתי אותו: "תגיד לי, איך הוא עבר את זה בסופו של דבר?" והוא ענה לי: "הוא טיפוס חזק! הוא יעבור את זה, הוא גבר..."
כדי שה' יביא אותו להבין שהוא טיפוס חלש, ה' ישלח לו עוד משברים.
ככל שאתה יותר חזק כך תקבל יותר מכות עד שתיכנע.
הוא לא מבין שטיפוסים חזקים סובלים הכי הרבה, עד שהם נכנעים לוקח זמן... הפוך! תכיר כמה אתה חלש- "תְּפִלָּה לְעָנִי"- ורק אז תזכה לכל הישועות. "אבא, אין לי כלום אבא, תראה, היד שלי פתוחה, אין לי כלום משל עצמי...", כשתינוק בא לעולם הוא בא עם ידיים קפוצות: "אני אראה לכולכם מי אני", וכשאדם יוצא אחרי מאה ועשרים שנה אז הידיים שלו פתוחות: "לא לקחתי איתי כלום, לא נשאר לי כלום..."
בפורים תבואו לבורא עולם עם יד פשוטה, תגידו תהילים ותתפללו: "ה', תרחם עליי, אין לי כלום... תעזור לי תמיד להכיר כמה שאני תלוי ברחמים שלך..."
שה' יזכה אותנו לכל הישועות ושנלך בדרך האמת, אמן כן יהי רצון.