דבר תורה לפרשת בשלח "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ" - הרב מרדכי אליהו

"וַיֹּאמֶר השם אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ" (שמות פרק יד פסוק טו)

שואל "אור החיים" הקדוש זיע"א:

קשה ולמול מי יצעק (-משה רבנו) אם לא לה' אלהיו, ובפרט בעת צרה דכתיב (קראתי) מצרה לי (יונה ב'), מן המצר קראתי יה (תהלים קי"ח), ואם לצד (-משום) שהרבה להתפלל, - הלא כל עוד שלא נענה מהעונה (-הקב"ה) בצר לו - לא ירף מתפלה!? עוד רואני כי נתקבלה תפלתו ואמר לו ה' "הרם את מטך" וגו', אם כן קובלנות זה שאמר "מה תצעק אלי" למה!? עוד קשה אומרו "דבר אל בני ישראל ויסעו" - להיכן יסעו אם רודף מאחור והים לפניהם, ואם הכוונה אחר שיבקע הים אם כן היה לו לומר "הרם את מטך" וגו' ואחר כך יאמר "דבר אל בני ישראל ויסעו"!?:

ומתרץ: אכן יתבאר הענין על פי מאמרם ז"ל (שמות רבה פכ"א) שישראל היו נתונין בדין מה אלו אף אלו (-מידת הדין טענה כשם שהמצרים עובדי ע"ז כך בדיוק ישראל עובדי ע"ז, וא"כ מדוע שישראל ינצלו והמצרים יטבעו?), ודבר ידוע הוא כי כח הרחמים הוא מעשים טובים אשר יעשה האדם למטה יוסיפו כח במדת הרחמים (-למעלה), ולהיפך בר-מינן ימעיטו הכח... והנה לצד שראה אל עליון כי ישראל קטרגה עליהם מדת הדין, והן אמת כי חפץ ה' לצדק ישראל אבל אין כח ברחמים לצד מעשיהם כנזכר (-שגם הם עובדי ע"ז), אשר על כן אמר למשה תשובה ניצחת מה תצעק אלי!? פירוש כי אין הדבר תלוי בידי, הגם שאני חפץ עשות נס, כיון שהם אינם ראויים - מדת הדין מונעת, ואין כח ברחמים כנגד מדת הדין המונעת.

ואמר אליו "דבר אל בני ישראל" פירוש זאת העצה היעוצה להגביר צד החסד והרחמים - דבר אל בני ישראל ויתעצמו באמונה בכל לבם ויסעו אל הים - קודם שיחלק,  על סמך הבטחון כי אני אעשה להם נס, ובאמצעות זה תתגבר הרחמים (-וישראל ינצלו ממידת הדין ויזכו לנס)!, "ואתה הרם את מטך" פירוש באמצעות מעשה הטוב (-שיעשו ישראל שיכנסו לים קודם שיבקע) נעשה להם הנס ובקע הים, כי גדול הבטחון והאמונה הלז (-הזו) להכריעם לטובה. ותמצא שכן היה וצדיק הראשון הוא נחשון בן עמינדב ונכנס עד גרונו ולא נבקע הים עד שאמר "כי באו מים עד נפש" כמאמרם ז"ל (סוטה ל"ז א) ובזה נתישבו הכתובים על נכון. ונראה לי לומר כי רשם ה' לומר להם טעם תגבורת הדין עליהם לצד שהם המעיטו בלבם האמונה ואמרו "הלא וגו' טוב לנו עבוד את מצרים" (-כלומר הסיבה שאמר ד' למשה מה תצעק אלי? ונכתב הדבר בתורה, הוא כדי ללמד לבני ישראל שתלונתם וחוסר אמונתם היא שגרמה לקטרוג), לזה צוה ה' לעשות כנגד עוון זה הצדקת האמונה בכל תוקף [-ולכן אמר ליסוע לתוך הים, לפני הציווי שינטה ידו על הים ויבקעהו, משום שרק בזכות אמונתם להיכנס לתוך הים במסירות נפש (למרות שלא ידעו שיבקע) - היתה יכולת בשמים להתגבר על טענת מידת הדין, ולצוות למשה שיבקע את הים].                                                                  

שכר טוב

"נָטִיתָ יְמִינְךָ תִּבְלָעֵמוֹ אָרֶץ" (ט"ו, י"ב)

"מגיד שהים זרקן ליבשה והיבשה זרקתן לים. אמרה היבשה: ומה אם בשעה שלא קיבלתי אלא את דמו של הבל יחידי, נאמר לי 'ארורה אדמה', ועכשיו האיך אני יכולה לקבל את דמן של כל אלו אוכלסין? עד שנשבע לה הקב"ה שאינו מעמידה בדין, שנאמר: 'נטית ימינך' – ואין ימין אלא שבועה, שנאמר: 'נשבע ה' בימינו'"
(מכילתא פרשה ט"ו, י"ב)

מדרש זה צריך ביאור: על מה היה הוויכוח בין הים ליבשה, ומדוע היה צורך בשבועה של הקב"ה? לביאור העניין נקדים, שכאשר רצה הקב"ה להעניש את המצרים, רצה להענישם באופן של מידה כנגד מידה. משום כך הענישם גם ע"י המים וגם ע"י האדמה-היבשה. וכך הם דברי חז"ל (שמות רבה כ"ב, א') כפי שהובאו בתרגום יונתן בן עוזיאל ובמכילתא (וראה גם באוה"ח הקדוש): שכיון שהמצרים הטביעו את ילדי ישראל ביאור, ונתחכמו למושיען של ישראל בכך שחשבו שלא ידון אותם במים, שכן כבר נשבע ה' שלא להביא מבול לעולם – כך מידה כנגד מידה, הקב"ה ידון אותם במים, בבחינת (תהילים ב', ד'): "יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו"; אמנם ה' לא יביא עוד מבול לעולם, אבל המצרים בעצמם הם שירדפו אחרי עם ישראל, ייכנסו לים ויטבעו בו. כמו כן, המצרים שיעבדו את ישראל בטיט, בחומר ובלבנים ושיקעו את ילדי ישראל במקום הלבנים – על כן נענשו, מידה כנגד מידה, בכך שהאדמה נעשתה רפש וטיט, לדון אותם כפי רוע מעלליהם.

והנה בבוא המצרים לים התווכחו המים והארץ. הים אמר ליבשה: קבלי את בניך, אדם מן העפר נוצר ולכן ישוב לעפר, ולא יטמא אותי. לעומתו אמרה היבשה לים: קבל את הרוגיך, שהרי בך טבעו ומתו. היבשה סירבה לקבל את המצרים מחשש שמא תיענש, כמו בימי הבל וקין שנענשה על (בראשית ג', י'): "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה". לכן נטה הקב"ה את ימינו ונשבע לארץ שלא ידון ולא יעניש אותה בקבלת המצרים שטבעו בים.

ומה טעם נשבע הקב"ה לארץ שלא יעניש אותה? אפשר להעלות מספר סיבות לכך: ראשית, משום שרצה לעשות לישראל ניסים ונפלאות בצורה גלויה, שיראו עין בעין את מפלתם של המצרים. בני ישראל חששו שמא המצרים שנכנסו לים בצד אחד יצאו מצד אחר וירדפו אחריהם; לכן הראה להם הקב"ה את עונשם של המצרים, שהיה באופן של מידה כנגד מידה: הם טבעו במים ונקברו בארץ (עיין פסחים קי"ח:). ולא זו בלבד, אלא "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים" – היינו שכל יהודי ראה את אותו המצרי אשר שיעבד אותו טובע בים ונפלט אל שפתו.

אולם יחד עם זה שהקב"ה דן את המצרים לאבדם במים ובטיט, מידה כנגד מידה, הוא גם זכר להם בשעת הדין את החסד של אמירת "ה' הצדיק". וכדברי רש"י: "'תבלעמו ארץ' – מכאן שזכו לקבורה, בשכר שאמרו 'ה' הצדיק'". ה' הורה לאדמה לקבל לתוכה את המצרים, לבל יהיו כדומן על האדמה ולמאכל לעוף השמים.

למדנו מכאן על מידת הרחמים של הקב"ה, שגם בשעה שהוא עושה דין ברשעים ודן אותם מידה כנגד מידה, הוא משלם להם שכר טוב על אמירה טובה שאמרו. וכן כתוב בנביא (יחזקאל ל"ט, י"א): "והיה ביום ההוא אתן לגוג מקום שם קבר ישראל". למרות שגוג ועמו נלחמים בישראל, הם יקבלו שכר "להיות להם קבר באדמה", כפי שכתב רש"י.

ואם כך הוא משלם לשונאיו – על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת למקום לשלם לבניו-אהוביו.

(מתוך "דברי מרדכי")

הלכות ט''ו בשבט

• ט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות לעניין ערלה ולעניין תרומות ומעשרות. אין אומרים בו תחנון, כי שמחת האילן משפיעה על שמחת האדם - "כי האדם עץ השדה".
• יש נוהגים ללמוד בליל ט"ו בשבט בסדר "פרי עץ הדר". ויש נוהגים להרבות בלימוד עניני מעלת פירות הארץ ומעלת ארץ ישראל הכל כפי הלומדים וכפי הזמן.
• נוהגין להרבות באכילת פירות האילן בליל וביום ט"ו בשבט, ומשתדלים שיהיו מהפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל.
• עדיף לאכול מפירות שגדלו בארץ ישראל ולברך עליהם תחילה אם הם מאותו סוג של פירות חו"ל.
• יש להקפיד במיוחד ביום זה על הברכות שמברך על הפירות שיהיו כדין, ויהיו בכוונת הלב, כיון שבהם מביא האדם ברכה לפירות האילן.
• כשמברך על הפירות יברך על הפרי החשוב ביותר קודם אם רוצה לאכול ממנו, והחשוב הוא זה הכתוב קרוב ביותר למילה "ארץ" בפסוק: "ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון ארץ זית שמן ודבש". ולכן הסדר הוא: לחם לסוגיו, עוגות, יין, זית, תמר, ענבים, תאנה, רימון, שאר פירות העץ, פירות האדמה, ברכת "שהכל", ברכת הריח. אחרי הברכה כנ"ל - אין חשיבות לסדר האכילה.
• יתפלל בט"ו בשבט על אתרוג מהודר לסוכות.
• ט"ו בשבט שחל בשבת - הטוב ביותר לאכול את הפירות אחר ברכת המזון ולא לאחר הקידוש כדי שיהיה לו תיאבון בארוחה. ולא בתוך הסעודה, שלא יכנס לספק ברכות. ואין בזה חשש ברכה שאינה צריכה, כיון שצריך להרבות בברכות בשבת.
• סדר הברכות נרמז במלים "מגע אש":

מזונות - "המוציא", "מזונות".

גפן - ברכה על יין.

עץ - ברכה על פרי העץ משבעת המינים או פרי עץ אחר אם אין משבעת המינים. (ולהרמב"ם תמיד מברך על פרי שחביב עליו).

אדמה - ברכה על פרי אדמה משבעת המינים (כגון חיטה שלמה לא מבוקעת) או אחר.

שהכל - ברכה על מים וכדומה או ברכה על דבר שאינו יודע ברכתו.

• אם אין פירות עץ משבעת המינים יברך על פרי העץ השלם. ואם כולם שלמים יקדים לברך על הפרי החביב עליו. וכן כשיש לפניו פירות האדמה, יקדים לברך על הפרי השלם קודם, ואם כולם שלמים יברך על החביב עליו קודם.

(מתוך "מאמר מרדכי" למועדים)

מתוך העלון "עטרת מרדכי"
שע"י בית תורה וחסד "עטרת מרדכי אליהו"
רחובות
08-9397933