ניתן להאזין לשיעורי "דרך הבעל שם טוב" בעלות שיחה רגילה בטלפון 03-3090900 - כל הזכויות שמורות
לתגובות ולקבלת דבר תורה של "דרך הבעש"ט" למייל (derech.alon@gmail.com) ולקבלה בוואטצפ 058-3139000
אנחנו נמצאים בתקופת ספירת העומר, בתקופה זו נפטרו עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא על שלא נהגו כבוד זה בזה, זאת טרגדיה...
צריך לעשות חשבון נפש על מה ולמה עשרים וארבעה אלף תלמידים נפטרים תוך תקופה קצרה- מפסח ועד ל"ג בעומר, דהיינו מעל שבע מאות הלוויות ביום.
אז השאלה הראשונה שלנו היא כיצד חז"ל לא באו בטענות לרבי עקיבא? "אתה היית הרב שלהם, אתה לימדת אותם, זאת התוצרת שלך?" אבל אין שום טענה כלפי רבי עקיבא...
יתרה מכך, איך הורי התלמידים לא עשו לו כלום? "לא ראית מה קורה אצלך בישיבה? תעשה בדיקה...", אבל לא, גם ההורים לא אמרו לו מילה...
דבר נוסף, בגמרא מסכת 'חגיגה' דף י"ד עמוד ב' כתוב "ארבעה נכנסו בפרדס"- ארבעה תַּנָּאִים רצו להיכנס לחכמות עמוקות וגבוהות בענייני מרכבה ועניינים רוחניים, וכמו שמפרש רש"י "פרדס": "עלו לרקיע על ידי שם".
"ואלו הן: בן עזאי, בן זומא, אלישע בן אבויה ורבי עקיבא".
הגמרא מספרת שם מה קרה לכל אחד: כשאלישע בן אבויה נכנס ל"פרדס" הוא קיצץ בנטיעות- הגיע לכפירה, יצא לתרבות רעה ועזב את התורה הקדושה.
בן עזאי נפטר- הוא לא הבין בדיוק מה קורה שם ונפטר מהעולם. בן זומא הציץ ונפגע- יצא מדעתו, ורבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום... גם רבי עקיבא נכנס לפרדס וגם הוא שאל הרבה שאלות- אבל יצא בשלום.
השאלה שלנו היא במה היה כוחו המיוחד של רבי עקיבא שהוא היחיד מבין ארבעת התַּנָּאִים שנכנס ל"פרדס" ולא קרה לו כלום? אחד יצא לתרבות רעה, אחד נפטר, אחד יצא מדעתו ורק רבי עקיבא יצא בשלום.
דבר נוסף, הגמרא במסכת 'יבמות' דף קכ"א עמוד א' מספרת מעשה ברבן גמליאל ורבי יהושע ששטו בספינה בים וראו ספינה אחרת עם חסיד אחד. לפתע פרצה סערה בים ושניהם ראו איך הספינה של אותו חסיד מתהפכת והוא טובע בים. רבן גמליאל ורבי יהושע הגיעו לחוף מבטחים, אבל רבן גמליאל הצטער כל הזמן על אותו חסיד שהיה בספינה. לאחר זמן מה, הוא רואה שאותו חסיד מגיע אליו לבית הדין. שואל אותו רבן גמליאל: "תגיד לי, אתה היית בספינה שהתהפכה וכמעט טבעת?"
- "כן, זה הייתי אני..."
- "נו, כיצד ניצלת?"
- "דף של ספינה נזדמן לי, וכל גל וגל שבא עלי נענעתי לו בראשי".
כל גל שבא ורצה להטביע אותו, אותו חסיד הוריד את הראש וכך הוא הגיע לחוף.
הגמרא אומרת שאותו חסיד היה רבי עקיבא. השאלה שלנו היא מה הכוונה "כל גל וגל שבא עלי נענעתי לו בראשי"?
הרי היו במהלך הדורות הרבה אנשים שנסחפו וטבעו בים, וגם הם על כל גל וגל הורידו את הראש אבל בסוף טבעו... כיצד רבי עקיבא הוריד את הראש על כל גל וגל והצליח לחיות? יש כאן מסר חשוב מאוד עבורנו וצריך לדעת מהו...
אני חושב שהמסר היום מאוד יפה וחשוב, כדאי להקשיב והלוואי שיכנס מזה משהו ללב...
טבע העולם הוא שאדם עם השנים זוכה להתקדם בחיים. הוא עולה מדרגה לדרגה- מגן לבית ספר, מבית ספר לישיבה, אחרי הישיבה הוא מתחתן ואז בעזרת ה' הוא הופך להיות אבא לילדים. אבל טבע העולם הוא גם שאדם מתחבר לקידום שלו.
לדוגמא, יהודי רוצה להתקבל לעבודה כפקיד בנק, הוא הולך למנהל הבנק ואומר לו: "שלום, אני רוצה לעבוד פה כפקיד..."
היהודי הזה מוציא קורות חיים שמגלים לנו כמה הוא למד ומה הוא למד. קורות החיים התאימו למנהל והוא הציע לו לעבוד כממלא מקום לתקופת ניסיון. היהודי עבר את החודש בהצלחה והמנהל אמר לו: "התקבלת אלינו לבנק כפקיד". עברה שנה, היהודי הזה תמיד הגיע בזמן והיה אמין ורציני. המנהל קרא לו ואמר לו: "אני שנה שלמה עוקב אחריך, ראיתי איך אתה מתנהג לאנשים ולכן החלטתי להעלות אותך לקומה ב'..."- הוא זכה לקידום בדרגה, קומה ב' זו המחלקה העסקית... אחרי שנה המנהל קרא לו שוב ואמר: "תשמע, אני מאוד מרוצה ממך, החלטנו לקדם אותך ואתה תהיה מנהל מחלקה אצלנו בבנק". היהודי ראה שהוא כבר מנהל מחלקה אז הוא הודיע לאישתו: "ממחר אני לא הולך עם חולצה לבנה אלא רק עם חולצה כחולה. אני כבר מנהל מחלקה, התקדמתי, מנהל מחלקה הולך רק עם חולצות כחולות".
עברה שנה והמנהל מודיע לו: "החלטתי לקדם אותך בעוד דרגה, אני רוצה שתהיה סגן מנהל הבנק". הבן אדם מודיע לאישתו: "תשמעי, מהיום אני הולך רק עם עניבות, אני סגן מנהל! התקדמתי!" מאותו היום שהוא התמנה לסגן מנהל הוא הפסיק לדבר כמו כולם מהפה אלא הוא מדבר עכשיו רק מהאף, הקול שלו השתנה... אפילו לחברים קרובים שרצו להיפגש איתו הוא ענה: "תמתין בבקשה, קח מספר ואני אחשוב עליך..."
אישתו ביקשה ממנו להחליף טיטול לילד והוא ענה לה: "תגידי לי, את לא מבינה? את לא מבינה שהשתניתי? להחליף טיטול זה לא לרמה שלי, זו השפלה ממש!" עברו שנתיים להיותו סגן מנהל ופתאום החליטו לעשות קיצוצים בבנק. המנהל הודיע לו שיש קיצוצים וזה לא תלוי בו, ושהוא קיבל הוראה לפטר אותו, ולצערנו היהודי שלנו קיבל הודעה על פיטורים...
אתם יודעים איזה משבר הוא עבר? הוא לא ידע מה לעשות, איפה הוא ישים עכשיו את העניבה? הוא כבר שכח איך מדברים מהפה... הוא נכנס לדיכאון, הוא לא רצה לאכול ולשתות. הוא 'התחבר' למִשְׂרָה שלו, הוא 'התחבר' לקידום שלו, הוא כבר סגן מנהל אז הוא לא יכול לרוקן את הפח, להחליף טיטול לילד, ללכת בלי עניבה או לדבר נורמלי כמו כולם. הוא שונה מכולם ולכן גם המכה שלו כואבת יותר מכולם.
ככל שהאדם מחשיב את עצמו יותר ויותר- כך גם כשהוא נופל או עובר ביזיונות- הכאב שלו גדול יותר ויותר.
לא כן היה רבי עקיבא, רבי עקיבא היה משהו אחר לגמרי, ופה גם טמון היסוד החשוב שלנו. רבי עקיבא קיבל אישור מאישתו לא להיות בבית וללכת ללמוד למשך עשרים וארבע שנה. אחרי עשרים וארבע שנה חוזר רבי עקיבא הביתה עם עשרים וארבעה אלף תלמידים. היום לדוגמא בישיבת "מיר" המעתירה של הרב פינקל זצ"ל יש ששת אלפים תלמידים לערך, לרבי עקיבא יש ישיבה עם עשרים וארבעה אלף תלמידים ובתקופה כל כך קצרה כולם מתים...
כיצד רבי עקיבא לא נכנס למשבר, לטראומה או לדיכאון מהנפילה העוצמתית הזאת? כל מפעל חייו התרסק לו מול העיניים, הם היו כמו הבנים שלו.
איך רבי עקיבא שורד את המכה הזאת?
מובא בגמרא כי לאחר שרבי עקיבא חזר הביתה לאחר עשרים וארבע שנה, הגיע אליו כַּלְבָּא שָׂבוּעַ- הוא היה חמיו ואחד העשירים של ירושלים- ומבלי לדעת שהוא חתנו אמר לו: "תשמע, הבת שלי הסתבכה עם איזה עני, ממש בור ועם הארץ, לא יודע קרוא וכתוב... אני הידרתי אותם מנכסיי, זרקתי אותם מהבית ואין להם מה לאכול, כואב לי הלב עליהם. הרב, אפשר להתיר את הנדר?"
שאל אותו רבי עקיבא: "אם היית יודע שהחתן שלך יודע פסוק אחד, עדיין היית מדיר אותם מנכסיך?" ענה לו: "אפילו אם פסוק אחד הוא היה יודע הייתי שותק, אבל גם את זה הוא לא יודע". אמר לו רבי עקיבא: "זה אני, אני החתן שלך..." הותר הנדר וכַּלְבָּא שָׂבוּעַ התחיל להזרים כספים הביתה...
רחל שמעה שבעלה הגיע אז היא נדחפה בין ההמון כדי לראות את בעלה אחרי עשרים וארבע שנה שלא ראתה אותו. תלמידיו של רבי עקיבא דחפו אותה, לא נתנו לה להתקרב אליו, היא רצתה לנשק לו את הרגליים. אמר רבי עקיבא לתלמידיו: "הניחו לה. שלי ושלכם- שלה הוא". בפשטות, רבי עקיבא התכוון שהכל בזכותה, אבל יש כאן עומק יותר גבוה.
רבי עקיבא עד גיל ארבעים היה רועה את הצאן של כַּלְבָּא שָׂבוּעַ. הוא היה עם הארץ עד כדי כך שאמר "מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכהו כחמור"- הוא שנא תלמידי חכמים, אבל רחל עקבה קצת אחריו והבינה שהוא צנוע ועם מידות טובות. היא ניגשה אליו ואמרה אותו: "אני מסכימה להתחתן איתך אבל בתנאי שתלך ותלמד..." והוא הסכים. הוא היה אלמן בן ארבעים, אישתו הראשונה נפטרה ואילו רחל הייתה רווקה, היא הייתה גולת הכותרת של כל הסמינרים שהיו באותה תקופה, אבא שלה וכל החברות שלה היו בהלם, אבל היא רצתה אותו והתברר שהיא צדקה.
דרך אגב, אם מישהי היום הייתה רואה רועה צאן עם מידות טובות והייתה אומרת לו: "תשמע, אני רוצה להתחתן איתך אבל בתנאי שתלך ללמוד...", היו זורקים אותה מהסמינר ולא היו מסתכלים עליה... אבל כולם יודעים לספר את הסיפור הזה ואומרים על רחל "איזו אישה, איזו צדיקה, תראו איזו הקרבה", לצערנו זה טוב רק בשביל הסיפור, זה טוב רק בשביל הדרשות- כמו כל דרשה שהיא טובה רק בשביל דרשה- אבל לא מספיק טובה בשביל שנחיה ככה...
אחרי ה'שבע ברכות' רחל בת כַּלְבָּא שָׂבוּעַ אומרת לעקיבא:
"הבטחת לי שתלך ללמוד, לך ללמוד..."
- "איך אני אלך ללמוד? אני בן ארבעים, אני אשב עם ילדים קטנים ואלמד? יצחקו עליי, לא נעים לי..."
הגמרא מספרת שהיא לקחה אותו לשוק והעמידה אותו ליד חמור ושמה עליו אדמה ועגבניות, כולם עברו ברחוב וצחקו "תראו איזה חמור משונה..."
ביום הראשון צחקו, ביום השני צחקו, ביום השלישי כבר לא התייחסו. אמרה לו רחל "אתה רואה? אנשים צוחקים ביום הראשון והשני, ביום השלישי כבר לא צוחקים. לך ללמוד, יצחקו עליך פעם ופעמיים, אבל בפעם השלישית כבר יתרגלו לזה". וכך היא שכנעה אותו ללכת ללמוד. עקיבא הלך ללמוד אבל לא קלט כלום. רחל המשיכה לעודד ולחזק אותו עד שיום אחד הוא נכנס למשבר כי הוא לא קלט את הלימוד...
בספר 'אבות דרבי נתן' מובא הסיפור המפורסם שהוא עבר ליד סלע וראה שיש בו חור, הוא שאל "מי חקק אבן זו?" אז אמרו לו"המים שתדיר נופלים עליה בכל יום". רבי עקיבא הבין שאם טיפות מים עושות חור בסלע, על אחת כמה וכמה שהתורה שנמשלה לאש תעשה חור בליבו, הוא חזר ללמוד ביתר עוז עד שיצא "רבי עקיבא".
רבי עקיבא עד גיל ארבעים היה רועה צאן. כששאלו אותו אחרי עשרים וארבע שנה "רבי עקיבא, מה אתה? איך אתה מגדיר את עצמך כיום? איזה תואר אתה נותן לעצמך?" הוא ענה: "אני רועה צאן. אם רחל בת כַּלְבָּא שָׂבוּעַ לא הייתה מתחתנת איתי, הייתי ממשיך לרעות כבשים עד יום מותי... זה שיצאתי ראש ישיבה עם עשרים וארבעה אלף תלמידים זה הכל מאת ה'..."
"שלי ושלכם שלה הוא"- ה' שלח אותה בתור סיבה וזה מה שגרם לי לצאת ללמוד, אבל אם הקב"ה לא היה שולח אותה אליי הייתי נשאר רועה צאן.
גם כשעקיבא הגיע לדרגת "רבי עקיבא" עם עשרים וארבעה אלף תלמידים, הוא לא לקח את זה לעצמו, הוא אחז שזה לא שלו ולא בזכותו- כלומר הכל סיבה מאת ה', רחל הייתה סיבה מאת ה' שהוא ילך ללמוד, אבל בלעדיה הוא היה נשאר רועה צאן לא יודע קרוא וכתוב...
לכן גם כשקרתה לו טרגדיה- עשרים וארבעה אלף תלמידים נפטרים לו- הוא לא נשבר ולא מתמוטט כי הוא רק רועה צאן. "אני מציאות של רועה צאן...", כך היה רבי עקיבא.
אנשים מתמוטטים מכל דבר קטן שעובר עליהם בחיים
בגלל שהם מתלהבים מעצמם.
למשל, אני מכיר יהודי שהתחתן עם מישהי שההורים שלה לא הביאו שקל.
אני זוכר שאמא שלי ז"ל הייתה השדכנית והיא הציעה לאותו יהודי את הבחורה הזו. שאלו את אבי הכלה: "מה אתה מוכן לתת עבור בתך?"
- "כלום..."
- "אתה מוכן לשלם על האולם?"
- "לא..."
- "כיצד תשלם על המוזמנים שלך?"
- "מהמתנות..."
- "אבל המתנות זה לזוג כדי שיהיה להם כסף לרכישת דירה..."
- "אצלי אין כזה דבר! אצלי האורחים משלמים על המנות שלהם".
- "טוב, מה אתה כן מוכן לתת?"
- "כלום, אני רוצה שאתם תשלמו לי על הבת שלי..."
- "תגיד לי אתה נורמלי? איפה אתה חי? מאיפה באת? עוד ישלמו לך במקום לעזור?"
התחיל בלאגן, החתן והכלה שמעו צעקות, אבל אמא שלי הוציאה אותם החוצה כדי שלא ישמעו את כל הבלאגן. בסוף האבא אמר: "אין לי בעיה שיתחתנו, אבל יותר אני לא רוצה לראות אותם". אתם יודעים איזו השפלה זו הייתה לבת? הוא היה אבא זוועתי. הזוג התחתן והכלה זכרה מהיכן היא באה, "מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן"- החתן לקח אותה מהאשפות. היא כיבדה אותו ואהבה אותו וכל הזמן אמרה לו: "אתה הצלת את החיים שלי". הוא לא התנשא עליה אלא הייתה ביניהם אחדות, אחווה ושלום. לאט לאט החתן היקר המליץ לה ללמוד: "ההורים שלך אף פעם לא דאגו לך, אף פעם אבא שלך לא שלח אותך ללימודים, אולי תלכי ללמוד?" היא ענתה: "מה אני אלמד? אין לי כישרון". ההורים שלה כל הזמן הורידו לה את הביטחון, כל הזמן דחפו לה לראש שהיא לא שווה כלום וששום דבר לא יצא ממנה. לאט לאט בעלה הכניס בה ביטחון עצמי עד שהצליח לשכנע אותה ללמוד ראיית חשבון. הוא היה אברך כולל שהכניס כל חודש אלפיים שקל, ההורים שלו קצת עזרו ועם זה הסתדרו. היא למדה, התקדמה, עברה את המבחנים והתחילה להכניס משכורת. בהתחלה הרוויחה ששת אלפים שקל ואחר כך שמונת אלפים שקל. יום אחד היא אמרה לו: "אדוני, החיים השתנו, היום אני המפרנסת. אתה מביא אלפיים שקל ואני שמונת אלפים...", לאור הדברים הללו כבר לא הייתה לו היכולת לבקש בקשות כמו "את מוכנה בבקשה להכין לי לאכול?" כי היא הייתה עונה לו "אדוני, אני עסוקה, אני עובדת! דבר אליי בדרך ארץ!" בקיצור, שכחה מאיפה היא באה... הבן אדם נכנס לכאבים קשים, הוא בעצמו הרס לו את החיים, הוא לא ציפה שהיא תתגאה עליו ככה...
בסופו של דבר, הגברת התקדמה והתקדמה ולאחר כמה זמן של אי שלום בית, היא קיבלה איזושהי מחלה והם הלכו מרופא לרופא. היא ניסתה כל מיני טיפולים וכלום לא עזר, עד שהגיעה לרב בירושלים ואמרה לו: "הרב, אנחנו רוצים לדעת מה קורה לנו?" והרב ענה לה: "גברת, תחזרי למה שהיית. את יכולה להמשיך לעבוד בראיית חשבון, אבל למה הרמת את האף? למה את מתנשאת על בעלך? למה התחלת להשפיל אותו? למה את לא 'נמוכה'? הגאווה שלך מענישה אותך!" ברוך ה' היום המצב הרבה יותר טוב, אני מלווה את הסיפור הזה עוד מילדותי.
אנשים מאבדים את הכיוון, הם עולים ומתקדמים והם חושבים "אנחנו מתקדמים ומתחזקים..."
במקום ללמוד מרבי עקיבא שאפילו שהוא טיפס לרמות גבוהות תמיד הוא נשאר בעיני עצמו רועה צאן...
אומרים חז"ל "ארבעה נכנסו בפרד"ס"- פשט, רמז, דרש, סוד- נכנסו לסודות התורה הכי עמוקים. אלישע בן אבויה נכנס לשם ופתאום גילה שזה לא מסתדר לו בראש, זה סותר לו כל מיני דברים שידע עד כה, אז סימן שזה לא אמת ועזב את הדת...
בן עזאי לא יכל לסבול את העומק שיש שם ומת. בן זומא לא יכל לסבול את הבעיות שיש שם ויצא מדעתו. גם רבי עקיבא נכנס לפרד"ס והתחיל ללמוד, הוא נכנס לעומק עד שהגיע למקום שכבר הוא לא הבין מה קורה, אבל הוא לא התבלבל: "אם לא הבנתי- אז לא הבנתי, אני בסך הכל רועה צאן, אחזור הביתה..."- זאת הכוונה "נכנס בשלום ויצא בשלום". הוא תמיד זכר שהוא רועה צאן, זה נתן לו את הכוח לשרוד ולהחזיק מעמד בחיים. תזכור מאיזו שכונה באת, מי אתה בכלל?
אם אדם היה זוכר את האמת שלו ואת ההתחלה שלו,
הוא לא היה נפגע מכל דבר שעושים לו,
"מי אני בכלל? הרי לא מגיע לי כלום..."
חז"ל אומרים שכל מלך היה עושה מטבע חדש עם הדיוקן שלו, ואילו אצל דוד המלך היה חקוק מצד אחד של המטבע מגדל דוד עם כינור ומצד שני מקל רועים. זה אותו עיקרון כמו שלמדנו, דוד המלך עד גיל עשרים ושמונה היה זרוק ביערות, "מוּזָר הָיִיתִי לְאֶחָי וְנָכְרִי לִבְנֵי אִמִּי"- האחים שלו זרקו אותו ליער שימות שם עם הדובים והזאבים, חשבו שהוא ממזר, שלחו אותו לרעות שם את הצאן. כתוב בשמואל א' פרק ט"ז שבגיל עשרים ושמונה שמואל הנביא אמר לישי: "הקב"ה ביקש ממני למשוח את אחד מבניך למלך". ישי קרא לשבעת בניו והם מגיעים אחד אחרי השני, שמואל היה בטוח שזה אחד מהם. דוד היה השמיני ולא קראו לו, הוא בכלל לא נחשב בן...
אמר לו שמואל הנביא: "לֹא בָחַר ה' בָּאֵלֶּה"- "אף אחד מהם הוא לא המלך. יש לך עוד ילד?"
- "כן. יש עוד איזה אחד ביער".
- "תביא אותו..."
דוד הגיע לשם, וכתוב שברגע שהוא נכנס שמואל הנביא היה בטוח שהוא רוצח כי הוא היה אדמוני כמו עשו. אמר לו הקב"ה "וְהוּא אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי"- "תראה איזה עיניים יפות יש לו...", ישר אמר הקב"ה לשמואל "קוּם מְשָׁחֵהוּ כִּי זֶה הוּא".
תארו לכם בן אדם בא מהיער ופתאום מודיעים לו בהודעה חגיגית "אתה מלך ישראל!" אתם יודעים איזה מעבר חד זה? איך אפשר לעמוד בכזה דבר? כתוב כי דוד המלך אמר באותה שעה: "ה', לֹא גָבַהּ לִבִּי וְלֹא רָמוּ עֵינַי"- דוד המלך לא התפעל כלל. באותה שעה שהניחו לו כתר על הראש דוד המלך אמר: "אני רועה צאן, זאת המציאות שלי". אבל יש לך כתר על הראש, איך זה? "זה לא אני, אלו הרחמים של ה', זה לא קשור אליי..."
אחרי זמן מה רודפים אותו שָׁאוּל ודֹּאֵג הָאֲדֹמִי ודוד המלך אומר: "שָׂרִים רְדָפוּנִי חִנָּם וּמִדְּבָרְךָ פָּחַד לִבִּי". דוד לא נשבר, "שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי"- דוד לא נשבר כי הוא רועה צאן. "מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ"- אבשלום בנו רצה להרוג אותו, לא נתן לו להיות מלך.
כשדוד המלך העלה את ארון האלוקים לירושלים, הוא פיזז וכרכר בכל עוז, הוא רקד לפני ספר התורה, השתולל, השתגע, הרים ידיים ורגליים. כתוב שאישתו מיכל בת שאול הסתכלה מבעד לחלון וראתה איך הוא משתולל ורוקד "וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ"- היא חיכתה לו עד שיבוא הביתה ואמרה לו: "כל הכבוד. תשמע, נהיית רקדן. איזה בושות עשית לי. תגיד לי, ככה רוקדים? איפה המכובדות? היכן גדלות האדם? מה איתך? אתה יודע איך אבא שלי היה נראה? לאבא שלי בחיים לא ראו את האצבעות מהצניעות והכבוד, אתה נראית כמו עבד, ממש בזית אותי..."
אמר לה דוד המלך: "נראה לך שאני מחפש כבוד? את חושבת שאני כמו בית אביך? את יודעת למה הקב"ה בחר בי ולא בבית אביך? בגלל שאני לא מחפש כבוד! אדרבא, הייתי צריך עוד יותר להתבזות, להיות שפל יותר..."
דוד המלך לא ראה אף אחד ממטר, הוא לא החשיב את עצמו כמלך שצריך לעשות פוזות ולשחק אותה מכובד, אלא הוא נשאר בן אדם פשוט ונמוך ביותר- 'נשאר' רועה צאן, לכן לא הפריע לו לרקוד מול ספר תורה, לכן דוד המלך החזיק מעמד עם כל המעברים הקשים שהיו לו בחיים, "כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ"- לא הייתה צרה אחת בעולם שלא עברה על דוד המלך ובכל זאת הוא החזיק מעמד. למה? כי הוא אחז שהוא לא מלך ישראל אלא הוא 'נשאר' רועה צאן, בן אדם פשוט...
"הבעל שם טוב" אומר שרוב המשברים שאנשים עוברים בחיים שלהם זה כתוצאה מהגאווה שלהם. אדם עולה, מתחזק ומתקדם וחושב "אני ואני ואני...", ואז כשלא הולך לו הוא נופל למטה למטה.
אבל אם אדם מרגיש תמיד 'על הרצפה'- זאת אומרת שהוא מרגיש שפל ונמוך- אז גם כשהוא יתקדם ואולי יפול אחר כך- הנפילה לא תרסק אותו, זה לא יפיל אותו לגמרי...
כשהייתי בישיבה, הגיע בחור חדש וחיברו בינינו כדי שנלמד חברותא, הוא הגיע עם שאיפות ורצונות להיות רציני ומתמיד. היינו לומדים ביחד וכל הזמן הייתה בינינו תחרות מי רציני יותר... הוא ראה שהוא לא מצליח לעבור אותי והחליט שהוא לא רוצה להמשיך להיות החברותא שלי והלך להיות החברותא של מישהו אחר, גם איתו הוא ניסה וניסה ולא הלך לו, בסוף הוא החליט שהוא עוזב את הישיבה... אחרי עשר שנים נפגשנו במקרה ושאלתי אותו:
"מה נשמע? מה איתך היום?"
- "ברוך ה' אני נשוי ואבא לשלושה ילדים..."
- "מה אתה עושה היום?"
- "עיתונאי..."
- "אה, איך הגעת לזה?"
- "אומר לך את האמת, נשברתי. ראיתי שלא הולך לי בלימוד, השאיפה שלי הייתה להיות ראש ישיבה או להיות משהו רציני, ראיתי שלא הולך לי והחלטתי לעזוב. לא התאים לי יותר ללמוד אז יצאתי ונהייתי עיתונאי בעיתון..."
הוא ניסה להיות גדול, וככל שאתה רוצה להיות יותר ויותר גדול ולא הולך לך- אז ההתרסקות היא גדולה יותר.
תשאף, מותר וצריך לרצות להתקדם, אבל אל תחשוב שאתה גדול, תמיד תזכור שהצלחתך היא רחמי ה', אתה בסך הכל
רועה צאן שה' החליט להרים אותו...
השאלה היא איך מגיעים לרמה הזאת? איך תמיד נשאר נמוכים ולא נרים את האף שלנו?
אלא שבאמת זה פשוט, במשך חייו של האדם הקב"ה מעביר אותו מעברים, גלים ומאורעות. השאלה היא מה הוא לומד מזה...
היה יהודי שבסעודה שלישית אישתו הגישה לו לאכול מהדגים של ערב שבת. היא כנראה שכחה לשים אותם במקרר והם היו כמה שעות בחוץ, אבל בכל זאת היא נתנה לו לאכול מהם. היהודי טעם מהדג וראה שזה לא טעם רגיל, נתן עוד טעימה ואמר לאישתו "אין לדגים טעם טוב, אני מוותר עליהם..."
שתי הטעימות שהוא נתן כנראה השפיעו והבן אדם ראה כוכבים ממוצאי שבת ועד יום חמישי. חמישה ימים לא היה לו לא יום ולא לילה, הוא קיבל קלקול קיבה, איבד נוזלים, לא אכל ושתה, שכב כמו מת במיטה לא עלינו. אחרי כמה זמן פגשתי אותו ושאלתי: "תגיד, איפה אתה? לא ראיתי אותך שבוע ימים..."
- "אל תשאל מה עבר עליי, רזיתי בשבוע שבע קילו. היה לי קלקול קיבה אבל ברוך ה' עכשיו יותר טוב".
- "ומה למדת מהשבוע הזה?"
- "תקשיב לי, למדתי לא להתעסק יותר עם דגים שמריחים לא טוב, תדע לך שעם דגים לא שווה להתעסק..."
שבוע שלם הבן אדם לא מתפקד, ומה הוא למד? "לא להתעסק עם דגים..."
במקום שהבן אדם ילמד מזה שהוא שכב במיטה שבוע ימים שהוא מציאות של חולי, שני ביסים של דג והוא גמור, תראה איך בלי הרחמים של ה' אתה לא יכול לאכול ולשתות, אין לך יום ולא לילה, תראה איך אתה חלש כמו נוצה.
פשוט צריך ללמוד מזה: "אבא, אני בלעדיך חסר אונים,
זאת אומרת כשאני אוכל טוב- זה אתה,
כשאני ישן טוב- זה אתה... תודה אבא".
אם היינו לומדים מהמעברים שהקב"ה נותן לנו, היינו מגיעים לבחינת "רועה צאן"- לשפלות, להכנעה, לא היינו מרימים את האף. ברוך ה' יש משפחות עם חמישה ילדים שארבעה מהם יצאו מוצלחים חוץ מאחד. ומה המשפחה המורחבת למדה מכך שהילד החמישי לא יצא מוצלח? הבעל מאשים את אישתו והיא מאשימה אותו. שניהם מאשימים את בית הספר ובית הספר מאשים את השכונה. במקום ללמוד מזה: "אבא, אתה מראה לי דרך הבן שלי שאני לא יודע לחנך. כמה שניסיתי לדבר איתו לא עזר, ואם אני לא יודע לחנך, אז איך בכל זאת ארבעה ילדים יצאו טובים? אלא אלו הרחמים שלך, לי אין מושג בחינוך..."
אם היינו לומדים מכל מעבר היינו זוכים ללכת בדרכו של רבי עקיבא, רבי עקיבא עבר הרבה כאבים ומעברים בחייו: אישתו הראשונה נפטרה, הוא סבל מעוני, עשרים וארבעה אלף תלמידים נפטרו לו ובסוף סרקו את בשרו במסרקות של ברזל.
שאל אותו רבן גמליאל: "תגיד לי, אתה לא אותו אחד שספינתו טבעה בים?"
ענה לו רבי עקיבא: "כן..."
שאל אותו רבן גמליאל: "אז איך החזקת מעמד?"
השיב לו רבי עקיבא: "על כל גל וגל שבא נענעתי לו בראשי"- רבי עקיבא אמר לו "כל כאב שבא לי בחיים נענעתי לו בראשי. הסכמתי עם ה'גל' הזה, התכופפתי ולמדתי ממנו, ה'גל' הזה בא ללמד אותי משהו..."
תלמד מ'גל' של שלום בית שלך אין שלום בית בלי הרחמים של ה'. תלמד מ'גל' של בריאות שלך אין בריאות בלי הרחמים של ה' וכן הלאה על זו הדרך.
כך חי רבי עקיבא, כיוון שרבי עקיבא לא ייחס את התלמידים לעצמו אז הוא לא אחז שהוא "ראש הישיבה" שלהם, לכן גם כשהם נפטרו חז"ל לא האשימו אותו כי הוא אף פעם לא אחז שהוא הרב שלהם אלא הוא בָּאֱמֶת שלו עדיין אחז שהוא רועה צאן, וכיוון שהוא לא לקח אותם לעצמו אז גם בנפילה שלהם חז"ל לא השליכו זאת עליו...
פשוט אנשים לא אוהבים לשמוע את הדיבורים הללו כי הדיבורים הללו אומרים לך תמיד "תהיה נמוך, תכיר שאתה רועה צאן, תהיה שפל...", אפילו אם קידמו אותך להיות מנהל או בחרו בך לראש עיר- תמיד תזכור את ההתחלה שלך, אל תשכח שאתה רועה צאן, אל תתבלבל, זה יתן לך את הכוח לשרוד בכל המעברים שלך. אנשים אוהבים לשמוע על קידום, הצטיינות והעלאה בדרגה, וכשאתה מסביר לאנשים שדרך שפלות וענווה אפשר להצליח בחיים הם עונים לך: "מה פתאום?! בוא אראה לך אנשים מוצלחים בלי כל הדיבורים שלך, תראה איך הם מרגישים טוב עם עצמם!"
את התשובה לזה כותב רבי אהרן ראטה זיע"א מחבר ספר "שומר אמונים", יש פסוק בתהילים: "אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה, לֹא יִירָא לִבִּי. אִם תָּקוּם עָלַי מִלְחָמָה, בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ". מה פשר המילה "בְּזֹאת"?
אומר המדרש "אין 'וְזֹאת' אלא תורה שנאמר 'וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל'".
ה"שומר אמונים" אומר משהו נוסף, "אִם תָּקוּם עָלַי מִלְחָמָה, בְּזֹאת אֲנִי בוֹטֵחַ"- "בְּזֹאת" הכוונה למלחמה עצמה! המלחמה עצמה גורמת לי לביטחון, המלחמות עושות אותי שמח ובוטח. רבי אהרון ראטה ממשיך ומביא משל למכונית זבל שנוסעת ברחוב, אז כל האנשים ברחוב רוצים שהיא תעבור כמה שיותר מהר, אבל כשעוברת בכביש מכונית מלאה אבנים טובות ומרגליות- היצר הרע יגיע לשם ויביא את כל הסקרנים וכל אנשי השכונה יקיפו את המכונית ולא יתנו לה לזוז.
אם אני רואה שיש לי כל הזמן מלחמות- זה מוכיח שאני מכונית מלאה אבנים טובות ומרגליות, אבל היצר הרע לא נותן מנוחה, הוא ילחם בי!
כשאתה רואה מישהו שאין לו קשיים והכל תקין והכל הולך לו חלק- לפי רבי אהרן ראטה יכול להיות שהוא אוטו פח זבל, ולאוטו זבל לא מפריעים...
אין לו שום דבר, הכל ריק מבפנים, אין שום קדושה, אז שימשיך ויעשה מה שיעשה, הוא לא מפריע לשטן בכלל...
ודומה לזה, רבי צדוק הכהן מלובלין זיע"א כותב בספרו "פרי צדיק" שככל שלאשה בהריון יש יותר ויותר קשיים, זה מראה שהנשמה של התינוק יותר גדולה, יש לו נשמה של צדיק, לכן יש התנגדויות שהנשמה הזו תרד לעולם.
אבל אם מישהי אומרת "לא הרגשתי כלום, הכל היה חלק..."- סימן שכנראה זו לא נשמה של צדיק... ככל שיש יותר קשיים בדבר מסוים- מתגלה הקדושה שיש שם. אדרבא, אם אנחנו רואים שיש לנו קשיים בעבודת ה'- כמו רבי עקיבא ודוד המלך- אז התפקיד שלנו זה ללמוד מהקשיים שלנו את שפלותנו, תלמד כמה אתה חסר אונים בלי הקב"ה, כמה אתה לא יכול בלעדיו. וככל שתישאר נמוך וקטן, כך תזכה יותר ויותר לכוח הישרדות בחיים, תוכל להחזיק מעמד ולהיות כמו רבי עקיבא שהיה יסוד התורה שבעל פה, תוכל להיות כמו דוד מלך ישראל שכל עם ישראל נשען עליו כי הוא תמיד אחז: "אָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ".
ואסיים בסיפור שכנראה כבר סיפרתי לכם, כשהתחלתי למסור שיחות, אז הזמינו אותי לפתח תקווה למסור שיחה כל מוצאי שבת, ובתקופה שהתחלתי למסור שם את השיעור השבת יצאה ממש מאוחר, ועכשיו תגיע לשם ותתחיל למסור שיעור ולאחריו גם תענה על שאלות- בקיצור הייתי חוזר הביתה בחצות ומעלה... היה קשה מאוד בבית לקבל את העובדה שאני חוזר בשעות מאוחרות עד שנאמר לי: "תשמע, השעות הללו ממש מאוחרות, זה טיפ טיפה מוגזם..."
כאב לי מאוד על השיעור כי הוא היה ממש טוב, הרבה אנשים הגיעו וראיתי איך משיעור לשיעור יש התחזקות, הנשים באו יותר בצניעות והגברים קבעו עתים לתורה. הרמתי טלפון לרב ושאלתי אותו "מה לעשות? מצד אחד חבל לי על השיעור ומצד שני קשה לי בבית". אמר לי הרב: "אתה האשם! אתה מוסר את השיעור ולאחריו אתה מתמלא גאווה וחושב לעצמך 'וואו, תראה את ההתקדמות, תראה את הקהל, איך אנשים מתקדמים, יש לך את זה...', אתה מתנפח ולכן יש לך התנגדויות וקשיים. תהיה נמוך, תבוא עם הראש למטה, תבוא קטנצ'יק כמו עכבר'". השיעור במוצאי שבת שלאחריו נגמר בשעה אחת. כל הדרך מפתח תקווה לבני ברק התפללתי: "אבא, תזכה אותי להכיר שהשיעור לא ממני, הוא לא שלי. אבא, תזכה אותי להכיר שאני עכבר..."
דפקתי בדלת באחת וחצי בלילה, הדלת נפתחה ונכנסתי הביתה, אמרו לי: "מה נשמע? הכל בסדר?" וזהו, לא אמרו כלום על השעה המאוחרת. צלצלתי לרב ואמרתי לו: "הרב תשמע, זה עובד כמו שעון".
כשתבוא נמוך כמו עכבר- תקבל כבוד של מלך, כשתבוא כמו "מלך"- יעשו ממך לֶמֶךְ... כדאי לך להיות נמוך ועליך ייאמר: "מַגְבִּיהַּ שְׁפָלִים עַד מָרוֹם".
יהי רצון שנזכה ללכת בדרך האמת של אבותינו ורבותינו הקדושים, אמן כן יהי רצון.
ניתן להאזין לשיעורי "דרך הבעל שם טוב" בעלות שיחה רגילה בטלפון 03-3090900
רוצים ללמוד דף יומי בגמרא? לחצו כאן ללימוד הדף היומי
רוצים ללמוד על פרשת השבוע? לחצו כאן לשיעורי תורה על הפרשה
רוצים ללמוד מתוך ספרי הקודש השונים אונליין? לחצו כאן לקריאת ספרי קודש
צריכים לשאול רב שאלות בהלכה או הנהגה? שאל את הרב שאלות בכל התחומים
רוצים להתפלל? תפילות חובה ורשות? לתפילות חובה, רשות וסגולות
רוצים לברך ברכת המזון? לקריאת ברכת המזון בנוסח עדות המזרח או אשכנז
נוסעים ממקום למקום? לחצו כאן כדי לקרוא תפילת הדרך או תפילה לטיסה