דבר תורה לפרשת יתרו - מעמד הר סיני - הבסיס לאמונה היהודית

שמח בטובתו של חברו

שמה של פרשתנו מעורר שאלה. כיצד זה ייתכן שדווקא הפרשה שבה ניתנה התורה לישראל נקראת על שמו של יתרו? איזו מעלה מיוחדת הייתה בו עד שזכה לכך? דוד המלך מספר לנו, כי רבים שואלים איך מגיעים לטוב – "רַבִּים אֹמְרִים: מִי יַרְאֵנוּ טוֹב?". על זה עונה דוד ואומר: "נָתַתָּה שִׂמְחָה בְלִבִּי". על-ידי שהייתה לו שמחה בלב, שמחה שמתרבה כשיש טוב לאחרים, "נָתַתָּה שִׂמְחָה בְלִבִּי – מֵעֵת דְּגָנָם וְתִירוֹשָׁם רָבּוּ". שמחתי בטובתם של אחרים. כשאחרים קצרו את הדגן והתירוש שלהם – רבתה השמחה בלבי.
מסתבר כי דוד לא היה הראשון ששמח בטובתם של אחרים. הראשון היה יתרו. הגמרא במסכת סנהדרין אומרת (דף צד): תָּנָא מִשּׁוּם רַבִּי פַּפְּיָס: גְּנַאי הוּא לְמֹשֶׁה וְשִׁשִּׁים רִבּוֹא, שֶׁלֹּא אָמְרוּ: "בָּרוּךְ", עַד שֶׁבָּא יִתְרוֹ וְאָמַר: "בָּרוּךְ ה'". יתרו פותח את פיו ומברך: "ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד פרעה ומיד מצרים, אשר הציל את העם מתחת יד מצרים". ויש לשאול – וכי משה וישראל לא בירכו את ה' עד שבא יתרו? והלא ספר בראשית מלא ברכות. נח מברך את ה'. מלכיצדק מברך את ה'. ואפילו אליעזר עבד אברהם אומר: "בָּרוּךְ ה' אֱלֹקֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אֲשֶׁר לֹא עָזַב חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ מֵעִם אֲדֹנִי..."! אלא שעד שלא בא יתרו, כולם אמנם בירכו את ה', אך הם עשו זאת משום שהם היו כלולים באותה טובה שנעשתה על-ידי ה'. לעומתם, יתרו היה הראשון שבירך את ה' על טובה שנעשתה לאחרים. הוא בירך על יציאתם של ישראל ממצרים, טובה שהוא לא היה מעורב בה ולא צמח לו ממנה שום תועלת. הוא לא סבל במצרים. לא השתעבד בה. הוא לא ראה את מצרים רודפים אחריו ליד ים סוף. אף על פי כן, הוא הרגיש את הכאב הזה כאילו היה כאב שלו. "ויחד יתרו". הוא שמח כאילו זו שמחה שלו, ועליה הוא בירך. דווקא בגלל שיתרו עדיין לא התגייר ובכל זאת היה שמח על הטובה שעשה הקב"ה לעם ישראל, שהיו נחשבים עדיין כזרים לו, ברכתו היא חשובה מאוד.

תנאי למתן תורה

כל העובדות הללו גם יחד מצדיקות את קריאת הפרשה הזאת על שמו של יתרו, והן אף משמשות כהקדמה נפלאה למתן תורה. היכולת לשמוח בטובתו של חבר, היא מהתכונות שחייבים ללמוד לפני קבלת התורה, להיות "כאיש אחד", להיות "בלב אחד". זאת התכונה שאברהם אבינו הנחיל לעולם: לעשות טוב לזולת, לרדוף אחרי טובתו, להשתתף בצערו ולמסור את הנפש להצלתו.
גם אהרון הכהן נתייחד במעלה זו, שכן כך מעיד עליו הקב"ה, שברגע שהוא יראה את משה, הוא ישמח בטובתו ובמנהיגותו – "וראך ושמח בלבו". בזכות זה הוא זכה לחושן שהונח על לבו וכן לעבודתו בקודש הקודשים, ששם מונחת התורה ומונחים שני לוחות הברית. ומי לנו גדול ממשה רבנו, מוסר התורה, שמסר נפשו כשאמר: "מחני נא מספרך אשר כתבת" – והכול למען הצלת עם ישראל. וזה אות לכל אחד ואחת החפצים ללכת בדרכם, להתעלות בתורה ולהתחזק במידה זו של "ואהבת לרעך כמוך", במידה שאהרון הכהן כל כך הצטיין בה – "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". להתחיל קודם כל מהבסיס של אהבת השלום בתוך עם-ישראל. אחר כך גם לרדוף אחרי המטרה הנעלה הזאת, עד שתתקיים בין כל שכבות העם. וכשעם-ישראל רואה שאכפת למישהו ממנו, שמכבדים אותו, שרוצים בטובתו, הוא יחפש גם את האהבה. וכשיראה שאוהבים אותו, הוא יהיה מוכן גם להתקרב דרכה אל התורה. להתפלל על שונאיו ולהלחם באויביו תכונה נוספת של דוד המלך היא התפילה על שונאיו. הוא לא רק שתק כשהיו מבזים אותו, אלא שהיה מברך אותם: "וַאֲנִי בַּחֲלוֹתָם – לְבוּשִׁי שָׂק, עִנֵּיתִי בַצּוֹם נַפְשִׁי". צמתי בשבילם כשהיו חולים. כך היה דוד בצעירותו עת הורחק על-ידי בני משפחתו. כך היה כשעלה מעט לגדולה, כשרדפוֹ שאול המלך. כך היה גם כשמלך בעצמו, כשמרד בו בנו אבשלום. וכך היה גם עם כל אויביו של דוד.
מכאן לימדו חכמים לכל אדם, שצריך לשמוח בשמחת אחרים ולכאוב את כאבם. צריך להתפלל עליהם כמו שאברהם אבינו התפלל על אבימלך, למרות שהזיק לו. כמו שהתפלל משה על הסרת המכות ממצרים "וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה'" – צעקה אמתית. צריך להתענות בעבור הרשעים המצֵרים לנו, כמו שעשה דוד. התפילות הללו לא מנעו מאברהם, ממשה ומדוד להילחם ברשעים ולהתפלל למפלתם, כשהמשיכו להחזיק ברעתם, שכך אומר עליהם דוד לבסוף: "יֵבשֹׁוּ וְיִכָּלְמוּ מְבַקְשֵׁי נַפְשִׁי, יִסֹּגוּ אָחוֹר וְיַחְפְּרוּ חֹשְׁבֵי רָעָתִי. יִהְיוּ כְּמֹץ לִפְנֵי רוּחַ וּמַלְאַךְ ה' דּוֹחֶה. יְהִי דַרְכָּם חֹשֶׁךְ וַחֲלַקְלַקֹּת וּמַלְאַךְ ה' רֹדְפָם" אמן, כן יהי רצון.

(מתוך "אביהם של ישראל על התורה")

"וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה" (י"ח, א')

"מה שמועה שמע ובא, קריעת ים סוף ומלחמת עמלק" (רש"י)

רבים שואלים: מדוע דוקא שני עניינים אלו השפיעו על יתרו כהן מדין? שמעתי מדודי הרה"ג רבי יאודה צדקה ראש ישיבת פורת יוסף זצוק"ל, שקריעת ים סוף ומלחמת עמלק הינם שני דברים הפכיים: קריעת הים היא בלתי-טבעית לחלוטין, כנגד כל חוקי הטבע; אך מלחמת עמלק הינה מלחמה טבעית. ואף שתפילת משה באותה המלחמה גרמה לניסים, כמו שכתוב: "וכאשר ירים משה ידו וגבר ישראל", מכל מקום בעיקרה היתה זו מלחמה טבעית, עם צבא הנלחם בכלי מלחמה, וכלשון הפסוק (י"ז, י"ג): "ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב".
מצד אחד ישנה מלחמת עמלק, בבחינת "כוחי ועוצם ידי", ומצד שני – קריעת ים סוף, בבחינת "וזכרת כי ה' הנותן לך כח לעשות חיל". גם ניסים וגם מלחמה, גם חרב וגם תפילה – שני דברים הפכיים.
יתרו בא כדי לראות את הכח המיוחד שיש בעם ישראל, היודעים גם להילחם ולשלוף חרב וגם להתפלל ולחיות בניסים.

מעלת הנהנה מסעודת חכמים

"וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֶאֱכָל לֶחֶם עִם חֹתֵן מֹשֶׁה לִפְנֵי הָאֱלֹקִים" (י"ח, י"ב)

כתב רש"י משם חז"ל (ברכות ס"ד:): "מכאן שהנהנה מסעודה שתלמידי חכמים מסובין בה כאילו נהנה מזיו השכינה".
אפשר לבאר זאת כך: כאשר חכמים יושבים לאכול, הם מדברים ביניהם דברי תורה. ייתכן גם שהם מפלפלים ודנים בדיני קדימה בברכות כדי לידע מה להקדים ולאכול (ראה שו"ע או"ח סי' רי"א דין קדימה בברכות). לפעמים הדיון מתארך, ולא מתחילים בסעודה עד שמסיימים את המשא והמתן. יש מי שיש לו צער מפלפול זה, שכן הסעודה מתעכבת והוא לא נהנה ממנה. לכן כתוב שכל הנהנה מסעודה שתלמידי חכמים מסובין בה – אף אם היא על חשבון האכילה ממש – הרי הוא נהנה מזיו השכינה.

חכמת הפרצוף

"וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל" (י"ח, כ"א)

בזוהר הקדוש כתוב (שמות ע"ח.) שהקב"ה מסר למשה רבינו סימנים בחכמת הפרצוף כדי שידע איך לבחור את אותם אנשי החיל.
ויש לומר שבא הכתוב להזהיר, כי לא כל אחד יכול להבין בחכמת הפרצוף. וכך מדויק: "ואתה תחזה" – אתה והדומים לך, ולא אחרים.

אחדות – תנאי לקבלת התורה

"וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" (י"ט, ב')

"'ויחן שם ישראל' – כאיש אחד בלב אחד, אבל שאר כל החניות בתרעומת ובמחלוקת" (רש"י, מכילתא).
מכאן אנו למדים מהו כוחה העצום של האחדות. כל הפסוק כתוב בלשון רבים: "ויסעו", "ויבואו", "ויחנו"; אבל בהגיעם לקבל את התורה כתוב "ויחן" – בלשון יחיד, וכדברי רש"י לעיל: "כאיש אחד בלב אחד". כל זמן שהיו מפורדים, לא היתה להם זכות לקבל את התורה. אבל כאשר התאחדו והיו כאיש אחד לפני הר סיני, או אז יכלו לקבל את התורה.
כך עלינו לנהוג בכל הדורות, שלא להיות בפירוד, אלא באחדות. בכח האחדות אנו יכולים לנצח את אויבינו, כשם שעם ישראל זכו למתן תורה שהיא כוחנו וחוסננו בעולם כשהיו מאוחדים. בזכות אחדות זו גם נקרע להם הים והמים הגנו עליהם כחומה – שהרי מטרת קריעת הים היתה כדי שיוכלו לקבל את התורה במעמד הר סיני.
(מתוך "דברי מרדכי")

מתוך העלון "עטרת מרדכי"

שע"י בית תורה וחסד "עטרת מרדכי אליהו"
רחובות
08-9397933