כתב "בעל הטורים", כי בפרשת תצווה לא נזכר שמו של משה רבנו ע"ה – "משום שאמר: 'מחני נא מספרך אשר כתבת' (לב לב) וקללת חכם, אפילו על תנאי – באה". כיצד זה אנו יודעים שדיבור משפיע כל כך?
מאחיתופל. שבשעה שדוד המלך הכין את המקום לבית המקדש, הוא כרה תעלות שיורדות לעומק האדמה, בסמוך לאבן השתייה – תשתית העולם. באותה שעה הגיע דוד לתהום, והמים שהיו בו עלו וכמעט הציפו את העולם. לא ידע דוד אם מותר להוריד את המים הגואים על-ידי שם קדוש שיושלך אליהם או לא. שאל את החכמים שעמדו לידו אם הם יודעים הלכה בעניין זה, ולא ענו לו. הרגיש דוד שיש בהם מי שיודע, ואמר: "כל היודע לומר ואינו אומר – ייחנק בגרונו!". ענה אחיתופל ואמר לדוד קל-וחומר: "ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה, שמי הנכתב בקדושה – יימחה על המים. כדי לעשות שלום בכל העולם כולו – על אחת כמה וכמה!". כתב דוד את שם ה' על חרס, השליך אותו לתוך המים הגואים, ומיד חזרו המים למקומם.
אומרת הגמרא, כי למרות שלבסוף גילה אחיתופל לדוד את אשר ידע, הגיעה אליו בכל זאת הקללה. וקללה זאת באה לידי ביטוי שכאשר ראה אחיתופל שלא נעשתה העצה שנתן לאבשלום בעת שמרד בדוד אביו, הוא נעלב - "וַיַּחֲבֹשׁ אֶת הַחֲמוֹר וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל בֵּיתוֹ אֶל עִירוֹ וַיְצַו אֶל בֵּיתוֹ וַיֵּחָנַק וַיָּמָת". כך נתקיימה באחיתופל אותה קללת חנק.
מכאן למדו חכמים שקללה, אפילו על תנאי – מזיקה. כך גם היה בקללת יעקב למי שגנב את התרפים, כך גם בקללת יהודה על עצמו למען אחיו, וכך גם היו דברי משה רבנו שאמר לה': "מחני נא", על אף שהיה זה למען ישראל.
היה פעם מעשה כשתלמידיו של מו"ר הרה"ג יהודה צדקה, עליו השלום, ראש ישיבת "פורת יוסף", יצאו להפגין בעד קודשי ישראל ונעצרו, השתדל הרב לשחרר כל אחד ואחד מהם, ואף התאמץ בדבר ביותר.
פעם שאל אותו אחד מחכמי הישיבה: "מפני מה כבוד הרב מתאמץ? הרי התלמידים ישוחררו לבסוף! למה לבטל זמן?". ענה לו הרב צדקה: "התלמידים נשלחו על-ידי הוריהם, ואנחנו צריכים לדאוג להם כמו לבנים שלנו. וכי אם הבן שלך ייעצר – לא תלך לשחררו?". סיפר אחר כך אותו חכם: "הבנתי שהרב גוער בי. ידעתי כוחו של דיבור, בוודאי את כוח הדיבור של הרב צדקה זצ"ל. ידעתי בבירור שאחרי המילים הללו, בני ייעצר על-ידי המשטרה, רק לא ידעתי שזה יהיה באותו יום ממש. וכך, גם אותו הלך הרב צדקה לשחרר בערבות, כמו את שאר התלמידים שנעצרו".
היה אומר גאון ישראל הבבא סאלי, עליו השלום, שאין להוציא מהפה דבר שנראה כקללה, אפילו בשיחה בין חברים. שכוחו של דיבור הוא גדול ביותר, שהרי "מוֹתר האדם מן הבהמה" זה דווקא בנפש החיה שבאדם, כמאמר הפסוק: "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה". ותרגם אונקלוס: "לרוח ממללא" – לכוח הדיבור. שכוח זה כל כך חשוב ועיקר תכליתו היא לברכות ולתפילה, ועלינו לנצל אותו כל זמן שהוא ברשותנו.
וכדי שנוכל להבין מעט מהי מעלת כוח הדיבור, הביא גאון עוזנו ותפארתנו בעל הבן איש חי משל, כבר לפני יותר ממאה שנה, שהפסוק: "בְּכָל הָאָרֶץ יָצָא קַוָּם" מרמז על כך שבימיהם היו פרושים קווי הטלגרף על פני כל הארץ, ומעבירים דברי איש לרעהו ממרחקים. ואמר הבן איש חי, כי יבוא יום והדיבור יעבור בלי חוט, מקצה תבל ועד קצהו, שנאמר: "וּבִקְצֵה תֵבֵל מִלֵּיהֶם". ומעבר לכך שרואים אנו בחוש את התגשמות דבריו, בימינו ניתן כבר לראות כי בכוח הדיבור אפשר להדליק אור ולכבותו, ואף ניתן להפעיל בית חרושת שלם או להשביתו.
כך כבר אמרו חז"ל בפרקי אבות, כי הקב"ה ברא את העולם בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת, שנאמר: "בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם". ולמה ברא העולם בדיבור? "אֶלָּא לְהִפָּרַע מִן הָרְשָׁעִים שֶׁמְּאַבְּדִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת, וְלִתֵּן שָׂכָר טוֹב לַצַּדִּיקִים שֶׁמְּקַיְּמִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת" – להודיע עד כמה גדול כוח דיבור הצדיקים לטובה, ועד כמה מזיק דיבור הרשעים לרעה. ונאמר: "וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה", ועל כן מוטל עלינו להשתמש בכוח זה בדעת ובתבונה, לברכה בלבד. (מתוך "אביהם של ישראל על התורה")
"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ" (כ"ז, כ')
רבנו 'אור החיים' הקדוש ביאר על פי מאמר חז"ל (עיין שבת ק"א. 'משה שפיר קאמרת' וברש"י שם) שכל תלמיד חכם יש בו ניצוץ של משה רבנו, ולכן אמר לו הקב"ה למשה ואתה תצוה - אתה תהא בצוותא עם כל תלמיד חכם העוסק בתורה, "על דרך אומרו (תהלים צ"א, י"א): 'כי מלאכיו יצוה לך' שהוא לשון צוותא ליווי לאיש ישראל הנכבדים".
ויש להוסיף בזה ביאור. ישנם שני סוגי מלאכים: יש מלאכים הבאים בליל שבת לראות אם השולחן ערוך והנר דולק (עיין שבת קי"ט:) – והם מלאכים בגדר מבקרים ושוטרים, אך יש מלאכים המלווים את האדם מיום הגיעו למצוות ועד מאה ועשרים שנה, שהרי מכל מצווה שאדם עושה נברא מלאך, ומכל דיבור של תורה נברא מלאך (עיין שער הגלגולים למהרח"ו שער ל"ה. ודבש לפי לחיד"א מערכת נון אות י"ג ומראית העין סוטה ג'. ובן יהוידע להבא"ח ערובין י"ג: ד"ה שם הללו אומרים. וכ"כ רבים בשם הגר"א). וזהו "ואתה תצוה" - שכל אדם יהיה בצוותא עם המלאכים הללו הנבראים מהמצוות והמעשים הטובים, ומלאכים אלו אינם מלאכי ביקורת הבאים וחוזרים בשבוע הבא, אלא תמידים בבחינת נר תמיד.
"וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד" (כ"ז, כ')
חז"ל אומרים (מנחות פ"ח:) ששיעור השמן בכל נר ונר במנורה היה חצי לוג (כ-180 גרם שמן זית זך). וזו לשון המגן אברהם (או"ח סי' תרע"ב סק"ד): "בשלטי הגבורים (על המרדכי שבת פ"ב ס"ק ב') למד את השיעור לשמן לחצי שעה ממה דאמרינן (עיין בשבת כ"ב: וברש"י שם) חצי לוג שמן למנורה ללילי טבת הארוכים, ע"ש. ובאמת הכל לפי עובי הפתילה".
וכבר אמרו (מגילה י"ד.) על דבורה הנביאה, שנקראה "אשת לפידות" על שהיתה פותלת פתילים למנורה. ויש להבין: מאי מעליותא היא זו?
אלא דבורה היתה חכמה בכך שידעה לעשות פתילות בהתאם לימי הקיץ והחורף, משום שבקיץ הלילות קצרים, ובחורף הלילות ארוכים, ובחכמת ליבה ידעה להכין פתילות עבות לקיץ, כך שידלקו פחות זמן במשך הלילה, ובחורף היתה מכינה פתילות דקות על מנת שידלקו זמן ארוך יותר. בצורה זו לא היה הכהן צריך לכבות את הפתילות בבוקר היום שלמחרת, כיון שהן כבו בדיוק בסוף הלילה, בין בקיץ ובין בחורף.
"וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד" (כ"ז, כ')
יש לשאול: מניין היה לעם ישראל במדבר שמן זית זך כתית למאור, ועוד בכמויות המספיקות להדלקה ממושכת? בתרגום יונתן בן עוזיאל (ל"ה, כ"ח) מובא שהשמן שבמדבר ירד מהשמים בצורה ניסית לצורך הדלקת המנורה. וקשה: הרי התורה ציוותה לקחת שמן זית זך, שהוא כתית מכתישה ראשונה, ושמן שיורד מן השמים לא נקרא שמן זית זך כפי שהתורה דורשת?
אלא בשעה שציווה הקב"ה לקחת שמן זית זך, ידע שלא יהיה להם שמן כזה במדבר, ועל כן התיר באופן מיוחד להשתמש בשמן שירד מהשמים להדלקת המנורה, כהוראת שעה.
ועיין מנחות (דף ס"ט:) בשאלת הגמרא: האם חיטים שירדו בעבים כשרים לשתי הלחם? האם זה נקרא "ממושבותיכם"? רש"י שם מתאר כיצד ייתכן שחיטים ירדו מהעבים: "כששתי העבים באוקיינוס בלעו ספינה מלאה חיטים". על הסבר זה הקשו התוס' (שם ד"ה חיטין): "אם החיטים מחו"ל, וכי הותרו לשתי הלחם בשביל שהיו בעבים? מכל מקום 'ממושבותיכם' בעינן וליכא! ואי מארץ ישראל – וכי נאסרין הן ע"י כך? אלא נראה לי דעל ידי נס ירדו בעבים, כי הנהו אטמהתא דפרק ארבע מיתות" (סנהדרין נ"ט:). ועיין לרמב"ם (פ"ח מהל' תמידין ומוספין הל' ג' ולכס"מ שם).
(מתוך "דברי מרדכי")
מתוך העלון "עטרת מרדכי"
שע"י בית תורה וחסד "עטרת מרדכי אליהו"
רחובות
08-9397933
רוצים ללמוד דף יומי בגמרא? לחצו כאן ללימוד הדף היומי
רוצים ללמוד על פרשת השבוע? לחצו כאן לשיעורי תורה על הפרשה
רוצים ללמוד מתוך ספרי הקודש השונים אונליין? לחצו כאן לקריאת ספרי קודש
צריכים לשאול רב שאלות בהלכה או הנהגה? שאל את הרב שאלות בכל התחומים
רוצים להתפלל? תפילות חובה ורשות? לתפילות חובה, רשות וסגולות
רוצים לברך ברכת המזון? לקריאת ברכת המזון בנוסח עדות המזרח או אשכנז
נוסעים ממקום למקום? לחצו כאן כדי לקרוא תפילת הדרך או תפילה לטיסה