דבר תורה לפרשת תרומה - כמה להשקיע בחינוך הילדים?

כמה להשקיע בחינוך הילדים?

הרה"ג רבי יהודה צדקה, עליו השלום, שהיה ראש ישיבת "פורת יוסף", היה רגיל לומר, שמי שקורא קריאת שמע ולא משקיע בחינוך הילדים – כאילו מעיד עדות שקר בנפשו. שהרי הוא קורא "ושיננתם לבניך", והוא לא לומד עם ילדיו תורה! כמו כן, אם נתבונן בכתוב בפרשתנו, נוכל לראות כי גם מתוך המבנה של המשכן והמקדש אפשר להבין עד כמה חשוב להשקיע בחינוך הילדים.

על הכרובים – שכינה שורה

הפסוקים שמתארים את בניית המשכן, מתחילים בבניית הארון שבתוכו נמצאים לוחות הברית. זהו המרכז של המשכן. משם אלוקים מדבר עם משה רבנו ועם כל הנביאים שאחריו. "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת". משם עולה התפילה למרומים.
הכרובים שעל הארון הם "המרכבה", כמו שכתוב בדברי הימים (א כח, וברש"י): "וּלְתַבְנִית הַמֶרְכָּבָה – הַכְּרֻבִים זָהָב". ולמה נקראו "מרכבה"? משום שהשכינה רוכבת עליהם. וידוע הוא, כי לימוד "מעשה מרכבה" הוא מיוחד מאוד, עד שאמרו עליו חז"ל: "אין דורשין בעריות בשלושה, ולא במעשה בראשית בשניים, ולא במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו" (חגיגה י"א). כי הלימוד הזה עוסק בנסתרות היותר עליונות, וכבוד אלוקים – הסתר דבר.

הכרובים – תבנית הילדים

"אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: כְּרַבְיָא (כמו ילדים), שֶׁכֵּן בְּבָבֶל קוֹרִין לִינוּקָא – רַבְיָא" (חגיגה י"ג). ומסביר רש"י (דה"ב ג), שהכרובים היו בתבנית ילדים ש"פניהם איש אל אחיו", כמו שני חברים שנושאים ונותנים בדברי תורה. ודווקא הם היו על הארון, "כי נער ישראל וָאוהבהו" (הושע יא א. בעל הטורים, שמות). דווקא הם במרכז בית המקדש. מעל לוחות האבן שכתובים עליהם עשרת הדברות. מביניהם דיבר אלוקים עם משה ועם הנביאים האחרים. משם הייתה השראת שכינה לישראל.

האם סוגרים את הארון ואחר כך ממלאים אותו?

עד כמה הייתה גדולה חשיבותם, ניתן ללמוד מהפסוק המתאר את הדרך שבנו את הארון. הפסוק הזה מסתיים במילים: "וְנָתַתָּ אֶל הָאָרֹן אֵת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ" (שמות כה י), והכוונה היא כמובן ללוחות העדות. בפסוק אחר כך כתוב: "וְעָשִׂיתָ כַפֹּרֶת זָהָב טָהוֹר", והמשמעות היא שהכפורת היא בעצם מִכסה הארון ושמים אותה רק אחרי שהלוחות בתוך הארון.
אבל בסיום הציווי על עשיית הכפורת, כתוב: "וְנָתַתָּ אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל הָאָרֹן מִלְמָעְלָה, וְאֶל הָאָרֹן תִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ". וזה קשה, כי איך אפשר לכסות את הארון בכפורת ואחר כך לשים בתוכו את לוחות העדות?
רש"י שואל עוד שאלה: למה הכפילות? הרי התורה אמרה כבר לתת את הלוחות בארון! והתשובה שלו שם היא, שהפסוק הזה בא ללמד כי צריך לתת את הלוחות בארון לפני שמכסים אותו בכפורת. וקשה על פירושו: וכי אפשר אחרת? ועוד, שפשט הפסוק הוא בדיוק הפוך – שקודם צריך לכסות את הארון בכפורת, ואחר כך לשים את הלוחות!

חשיבותה של התורה היא בחינוך הילדים

מתוך הפסוקים אנו למדים שהתורה רוצה ללמד אותנו שהחשיבות של התורה והלוחות היא על-ידי הכרובים. ואם הכרובים הם הילדים, צריך לומר שעיקר התורה הוא כאשר מלמדים אותה לילדים. מעין מה שנאמר שלא מבטלים תלמוד תורה של ילדים אפילו לבניין בית המקדש.
כל החשיבות של התורה היא כאשר מלמדים אותה "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז", כאשר מחנכים אותם בדרך התורה. ולכן חזרה התורה ואמרה כי אע"פ שכבר אמרתי לך לשים את לוחות העדות בתוך הארון, אנו מזכירים שצריך לשים את הכרובים על הארון. ללמדך שהם העיקר והתכלית.
ובאמת הכלל הזה נכון לגבי מבוגרים כמו לגבי ילדים. אם לא לומדים תורה – היא חמדה גנוזה וזה מתאים יותר למלאכים. אך התורה לימדה דין זה על הילדים דווקא כדי שלא נזלזל בלימודם. אם לא מחנכים אותם ומוקירים את תורתם כבר מגיל קטן, הם לא ישמרו את התורה בהיותם גדולים. על כן הזכירה התורה את הכפורת עם שני הכרובים בהתחלה ורק אחר כך את לוחות האבן שניתנים בארון קודם לכן. (מתוך "אביהם של ישראל על התורה")

קבלה לשם נתינה

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה" (כ"ה, ב')
"'לי' – לשמי" (רש"י)

על נדבת המשכן אומרת התורה: "ויקחו לי תרומה", ומסביר רש"י: "'לי' – לשמי". בסיום הציווי על בנית המשכן נאמר שוב: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", ושוב מסביר רש"י: "ועשו לשמי בית קדושה".
יש להבין: מה משמעות הדגש שמדגישה התורה "לי"? אלא, יש לבאר את הענין כך: הנה התורה מציינת שלושה-עשר דברים שניתנו בנדבה לצורך בניית המשכן וכליו (שם): "זהב וכסף ונחשת ותכלת וארגמן" וכו'. כאשר נתבונן נראה, כי דברים אלו לא היו אצל עם ישראל במצרים, אלא חלק מהם קיבלו במתנה בקריעת ים סוף, וחלקם נבראו באותה השעה, כדברי רש"י (כ"ה, ה'): "והתחש מין חיה, ולא היתה אלא לשעה" – נבראה במיוחד לצורך נדבת המשכן. ושמן למאור מנין? ביאר התרגום יונתן שירד להם מן השמים. וכן אבני השוהם ואבני המילואים הובאו על ידי העננים (ראה בתרגום יוב"ע ל"ה, כ"ז-כ"ח בפסוק "והנשיאים הביאו"). עוד כתב שם התרגום שהמן שירד מן השמים הביא להם את אבני השוהם. כן מובא במדרש (תנחומא תרומה ט') כי חלק מהעצים שהשתמשו בהם לצורך בנית המשכן היו מארזים שנטע יעקב אבינו.
מכל מקום, אנו רואים כי הקב"ה השפיע לישראל שפע טובה וברכה בביזת הים, וע"י כך הרימו את תרומתם ונדבו למשכן מהדברים שאספו. ולכאורה יכול היה הקב"ה לבקש ממשה רבנו לשלוח שליח לים לאסוף כסף וזהב ולהביאו למשכן, ולשם מה נעשה הדבר באמצעות בני ישראל שנטלו ממה שפלט הים ואחר-כך תרמו לבנית המשכן?
אלא רצה הקב"ה שבני ישראל יקחו ואחר כך יתנו ויתרמו, כך שזו תהיה נדבת הלב, שהיא הדבר החשוב יותר. וכן כתב בעל 'אור החיים' הקדוש (כ"ה, ב'): "ויחפוץ ה' שכל נדבה תהיה מלב, ולא תהיה הנתינה עד שתקדם הנדבה בלב".
כלומר הקב"ה נתן לבני ישראל את ביזת הים, ונתן להם מתנות מן השמים, כך שהכל יהיה שלהם, ומממונם יפרישו נדבה.
מכאן מסר לדורות. יכול האדם לחשוב שכאשר הוא עובד את אדמתו, והיא מצמיחה לו תבואה, הרי שהתבואה שייכת לו; אך הקב"ה מלמד אותנו כי לו הכסף ולו הזהב, בין אם הכסף ירד משמים ובין אם הרוויח האדם את כספו בעמלו – הכל שייך לה'. הוא נותן לנו מידו הרחבה, כדי שאנחנו ניתן מכספנו שלנו, "כי מידך נתנו לך".
אכן, הקב"ה אינו זקוק לנדבותינו, אלא רוצה הוא להרגיל ולחנך אותנו לתת לשם שמים. מטרת הנתינה היא להפריש לשמו של הקב"ה, ולא לשם כבוד או פרסום חלילה. ועל כן אומר הקב"ה למשה לקחת לעבודת המשכן את בצלאל שהיה בן שלוש עשרה שנה בלבד, ואומר לו להפקיד בידו את כל הכסף וכל הזהב (עיין סנהדרין ס"ט:).
אלא שיש להבין: מנין למד בצלאל צורפות, הנדסה ועבודת בניין? אלא ה' "יהיב חכמתא לחכימין" (דניאל ב', כ"א). החכמה היא מאת ה'. משום כך לא נבחר לעבודת המשכן אדם מבוגר, המומחה בדברים מעין אלו, משום שאז היו אומרים שהצלחת בניית המשכן וכליו היא בזכות חכמתו ושכלו. לעבודת הקודש נבחר בצלאל, כדי שהכל ידעו שדבר זה מאת ה', כדי שתיעשה העבודה לשם שמים.
אם נעמיק עוד בכך נראה, שכל נתינה היא לקיחה. נתנה אשה כסף לאדם חשוב, לתלמיד חכם או לעשיר, ואמרה כי היא מקודשת לו בהנאה שנהנה מכסף זה – הרי היא מקודשת. זאת משום שהעשיר שקיבל ממנה את כספה נהנה, ונתן לאישה הנאה וחשיבות בכך. הרי שהאישה 'קיבלה' דבר מה מהאיש, ובדבר זה התקדשה לו (קדושין ז'. שו"ע אבה"ע סי' כ"ז סעי' ט'). כך בתרומת המשכן: הנתינה של עם ישראל היא בעצם קבלה. כל מי שתרם לבניין המשכן התחנך לתת לשם שמים, "'ויקחו לי' – לשמי". (מתוך "דברי מרדכי")

מתוך העלון "עטרת מרדכי"
שע"י בית תורה וחסד "עטרת מרדכי אליהו"
רחובות
08-9397933