הרמב"ן כתב: "נצטווינו לרשת הארץ אשר נתן הא-ל יתעלה לאבותינו, לאברהם, ליצחק וליעקב, ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה. והוא אמרו להם: 'והורשתם את הארץ וישבתם בה, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה, והתנחלתם את הארץ אשר נשבעתי לאבותיכם'. ופירט אותה להם במצווה הזו כולה, בגבוליה ומצריה... שלא יניחו ממנה מקום (שאינו בידינו).
והראיה שזו מצווה אמרו, יתעלה, בעניין המרגלים: 'עלה רש, כאשר דבר ה' לך, אל תירא ואל תחת.'. ואמרו עוד: 'ובשלוח ה' אתכם מקדש ברנע לאמור עלו ורשו את הארץ אשר נתתי לכם'. וכאשר לא אבו לעלות במאמר הזה כתוב 'ותמרו את פי ה'', וכן 'לא שמעתם', הוראה שהוא מצווה, לא ייעוד והבטחה. ואומר אני, כי המצווה שחכמים מפליגים בה, והוא דירת ארץ ישראל, עד שאמרו 'כל היוצא ממנה ודר בחוץ לארץ יהיה בעיניך כעובד עבודה זרה' .... וזולת זו הפלגות גדולות שאמרו בה – הכול ממצוות עשה הוא, שנצטווינו לרשת הארץ לשבת בה. אם כן, היא מצוות עשה לדורות, מתחייב כל אחד ממנו, ואפילו בזמן גלות, כידוע במקומות הרבה".
ולשון ספרי: "מעשה ברבי יהודה בן בתירה ורבי מתיא בן חרש ורבי חנניה בן אחי ר' יהושע ור' נתן, שהיו יוצאין חוצה לארץ, והגיע לפלטיה, וזכרו את ארץ ישראל, וזקפו את עיניהם, זלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם, וקראו המקרא הזה: 'וירשתה וישבתה בה ושמרת לעשות.' ואמרו: ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות." גם דעת הרמב"ם היא שיש מצווה לעלות לארץ ישראל, וזה מופיע בכמה וכמה מקומות בהלכותיו. למשל בהלכות אישות (פרק יג) מובא שבני זוג כופים זה את זה לעלות מחוצה לארץ לארץ ישראל. ובהלכות מלכים "אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן העכו"ם ויחזור לארץ וכן יוצא הוא לסחורה אבל לשכון בחוצה לארץ אסור וכתב שם גם על חיבת הארץ שהזכיר הרמב"ן: "גדולי החכמים היו מנשקין על תחומי ארץ ישראל ומנשקין אבניה ומתגלגלין על עפרה וכן הוא אומר כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו". וזה היה בשעת הגלות.
העולה מהלכות אלו, וגם מהרבה הלכות אחרות, שיש גם לדעת הרמב"ם מצווה ומעלה וערך גדול לשבת בארץ ישראל גם בזמן הגלות כפי שמובא בדבריו במפורש. כותב רבי אלעזר אזכרי בעל "ספר חרדים": "כל עת ורגע שהאדם דר בארץ ישראל – הוא מקיים המצווה זו, וידוע שעיקר שכר המצווה על השמחה הגדולה בה כדכתיב "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה",
אם כן צריך היושב בארץ ישראל להיות שמח תדיר במצוותו התדירה באהבתו אותה. וכתוב בזוהר הקדוש (במדבר קי"ח ע"א) אין שמחה אלא בשעה שעם ישראל נמצא על אדמתו. ומפרש שם רבי אלעזר את הפסוק שאומר "עבדו את ה' בשמחה" על ארץ ישראל ואת הפסוק "עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה" על חוץ לארץ. "בזמן דישראל שראן בארעא קדישא – בשמחה; בזמן דישראל שראן בארעא אחרא – גילו ברעדה.
וכך כותב אור החיים הקדוש (כי תבוא): אין לשמוח אלא בישיבת הארץ. על דרך אומרו "אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה". ויהי רצון שנזכה לקיים את האמור בתפילתו של משה רבנו עליו השלום: "שׁוּבָה ה' עַד מָתָי וְהִנָּחֵם עַל עֲבָדֶיךָ: שַׂבְּעֵנוּ בַבֹּקֶר חַסְדֶּךָ וּנְרַנְּנָה וְנִשְׂמְחָה בְּכָל יָמֵינוּ: שַׂמְּחֵנוּ כִּימוֹת עִנִּיתָנוּ שְׁנוֹת רָאִינוּ רָעָה: יֵרָאֶה אֶל עֲבָדֶיךָ פָעֳלֶךָ וַהֲדָרְךָ עַל בְּנֵיהֶם: וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹקֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ" במהרה בימינו, אכי"ר.
(מתוך אביהם של ישראל על התורה)
כמה וכמה פרשיות בתורה נכתבו כתוצאה משאלותיהם של אנשים: פסח שני, סיפור בנות צלפחד ותנאי בני גד ובני ראובן. הביטוי 'תנאי בני גד ובני ראובן' הפך להיות יסוד בכל משא ומתן, ותנאי זה נדרש להלכה הן בדיני ממונות (עיין רמב"ם זכיה ומתנה ג', ז') והן בדיני אישות (עיין רמב"ם גרושין ט', כ'). כלשון המשנה (קידושין ס"א ע"א): "ר' מאיר אומר: כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי, שנאמר (ל"ב, כ"ט): 'ויאמר אליהם אם יעברו בני גד ובני ראובן', וכתיב (שם ל'): 'אם לא יעברו חלוצים'". כלומר: על כל תנאי להיות כפול (על צד החיוב ועל צד השלילה), כפי שהתנה משה רבינו אם בני גד ובני ראובן: "אם יעברו" ו"אם לא יעברו".
המפרשים שאלו: מדוע נזכר שמם של בני גד תחילה, ולא של בני ראובן, הבכור?
האבן עזרא כתב (ל"ב ב'): "'ויבאו בני גד' – הם היו בעלי העצה בתחלה, על כן הקדימם הכתוב". כן כתב הרמב"ן, והוסיף טעם נוסף: "והם היו גיבורים יותר מבני ראובן".
והנה בני גד נתברכו במספר מעלות. הם היו עשירים, כמאמר הכתוב (ל"ב, א'): "ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאד". הם היו גבורים, כדברי רש"י: "מתוך שגבורים היו, שכן נאמר בגד (דברים ל"ג, כ') 'וטרף זרוע אף קדקד'". גבורתם של בני גד במלחמה מוסברת בדברי רש"י על פסוק זה בספר דברים: "'וטרף זרוע אף קדקד' – הרוגיהם היו ניכרין, חותכים הראש עם הזרוע במכה אחת". אך על הכל – הם היו יראי ה', שכן אמרו חז"ל (סוטה מ"ד ע"ב): "שח בין תפילה לתפילה – עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה", ואילו בני גד זכו לברכת "זרוע אף קדקד", בשכר שלא שחו בין תפילין של יד לשל ראש. לכן עליהם נאמר (בראשית מ"ט, י"ט): "'והוא יגוד עקב' – כל גדודיו ישובו על עקבם לנחלתם שלקחו בעבר הירדן, ולא יפקד מהם איש".
משה רבנו אכן מברך אותם, באמרו (דברים ל"ג, כ"א): "וירא ראשית לו, כי שם חלקת מחקק ספון, ויתא ראשי עם צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל". רש"י הביא שני הסברים לברכה זו: "'צדקת ה' עשה' – שהאמינו דבריהם ושמרו הבטחתם לעבור את הירדן עד שכבשו וחלקו. דבר אחר: 'ויתא' – משה – 'ראשי עם צדקת ה' עשה' – על משה אמור".
לפי הפירוש הראשון, היו בני גד צדיקים, ומשה בטח בדבריהם והחשיב להם כאילו כבר קיימו את הבטחתם. לפי הפירוש השני, הודיע הקב"ה את צדקתו של משה רבינו. ואפשר להסביר שאין סתירה בין הפירושים: מדוע זכה שבט גד שיהיה משה ספון בתוכם? מפני שהיו דומים לו בצדקתם, וכשם שמשה היה צדיק – כך היו גם בני גד.
והנה, בני גד אומרים (ל"ב, י"ז): "ואנחנו נחלץ חֻשִּׁים". לא הזכירו את שם ה' בדבריהם, שכחו לומר "בעזרת ה'". משה רבינו מתקן אותם ואומר להם (שם כ'): "אם תעשו את הדבר הזה, אם תחלצו 'לפני ה'' למלחמה' (עיין ב'אור החיים' הקדוש שביאר מדוע אמר משה פעמיים "אם"). והם מקבלים את דבריו ועונים לו: אמנם לא הזכרנו בתחילה את שם ה', אבל כעת אנו אומרים: "עבדיך יעשו כאשר אדֹני מצוה" (ל"ב, כ"ה), "ועבדיך יעברו כל חלוץ צבא לפני ה'" (ל"ב, כ"ז).
(מתוך "דברי מרדכי")
מתוך העלון "עטרת מרדכי"
שע"י בית תורה וחסד "עטרת מרדכי אליהו"
רחובות
08-9397933
רוצים ללמוד דף יומי בגמרא? לחצו כאן ללימוד הדף היומי
רוצים ללמוד על פרשת השבוע? לחצו כאן לשיעורי תורה על הפרשה
רוצים ללמוד מתוך ספרי הקודש השונים אונליין? לחצו כאן לקריאת ספרי קודש
צריכים לשאול רב שאלות בהלכה או הנהגה? שאל את הרב שאלות בכל התחומים
רוצים להתפלל? תפילות חובה ורשות? לתפילות חובה, רשות וסגולות
רוצים לברך ברכת המזון? לקריאת ברכת המזון בנוסח עדות המזרח או אשכנז
נוסעים ממקום למקום? לחצו כאן כדי לקרוא תפילת הדרך או תפילה לטיסה