דבר תורה לפרשת תרומה “העצמה שלילית” [דרך הבעל שם טוב]

ניתן להאזין לשיעורי "דרך הבעל שם טוב" בעלות שיחה רגילה בטלפון 03-3090900 - כל הזכויות שמורות

לתגובות ולקבלת דבר תורה של "דרך הבעש"ט" למייל (derech.alon@gmail.com) ולקבלה בוואטצפ 058-3139000

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי".

רבי יהודה ליב איגר שהיה הנכד של רבי עקיבא איגר שואל בספרו 'אמרי אמת' למה הפרשה מתחילה במשפט "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר"- הרי דיבור זה לשון קשה, אמירה זו לשון רכה, כמו שכתוב "כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל".

התורה מתחילה במילים "וַיְדַבֵּר ה'"- לשון קשה, "אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר"- לשון רכה. למה ההתחלה בלשון קשה והסוף בלשון רכה?

מקובל להסביר את זה שה' דיבר אל משה בלשון קשה- "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה"- ושהוא יאמר את זה לישראל בלשון רכה- "לֵּאמֹר".

מה זה, לא מגיע למשה רבנו שידברו איתו בלשון רכה? למה לדבר למשה בלשון קשה? שכולם יהיו שווים, שידברו לכולם או בלשון קשה או בלשון רכה...

דבר נוסף, "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי". המפרשים אומרים שיש כאן כפילות, תחילת הפסוק וסוף הפסוק דומים ממש, בהתחלה כתוב "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה" ובסוף כתוב "תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי". השאלה שלנו היא בשביל מה הכפילות הזאת?

דבר נוסף, רבי יהודה ליב איגר אומר בספרו 'אמרי אמת' שבהתחלה כתוב "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה" שזה לשון נסתר- "וְיִקְחוּ", ובסוף הפסוק כתוב "מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" שזה לשון נוכח- "תִּקְחוּ".

השאלה שלנו היא למה תחילת הפסוק בלשון נסתר- "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה", וסוף הפסוק בלשון נוכח- "תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי"?

שאלה נוספת, בהמשך הפרשה רואים את העניין של עשיית המנורה כמו שכתוב "מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה"- לא כתוב תָעֲשֶׂה אלא "תֵּעָשֶׂה", ואומר רש"י במקום: "תֵּעָשֶׂה מאליה לפי שהיה משה מתקשה בה". אמר משה לקב"ה: "רבונו של עולם, ביקשת ממני לעשות מנורה אבל אני לא יודע איך עושים אותה...", ענה לו הקב"ה: "השלך את הכיכר לאור והיא נעשית מאליה"- תיקח את גוש הזהב הזה, תשליך אותו לאש והיא תֵּעָשֶׂה מאליה...

כפי שידוע לכולם, עשיית המשכן זה לא רק סיפור שהיה פעם, אלא זה בא ללמד אותנו משהו בעבודת ה', זה בא ללמד אותנו שאנחנו צריכים להיות 'משכן'... השאלה היא איך אנחנו עושים את זה?

אתם יודעים שכאן בשיעורים מעבירים את "דרך 'הבעל שם טוב'" כפי שלמדנו בבית מדרשו של ר' אשר פריינד זצ"ל.

זו "הדרך", מי שרוצה ללמוד את "הדרך" כדאי שיבחין וישים לב טוב טוב מה שאומרים כאן.

לא בגלל שאמרנו פה את המילה "אמונה", ובחוץ בשיעור אחר גם שמענו את המילה "אמונה"- אז הדרך והעבודה דומות,

זה לא נכון!

אני רוצה שתבינו שהדיבורים הללו לא פשוטים בכלל, לא לעשות השוואות! "וואי, הרב הזה אומר דברים ששמענו בשיעור של דרך 'הבעל שם טוב'...", זה ממש לא אותו הדבר!!!

תקשיבו טוב טוב, אל תתבלבלו, השיעורים כאן צריכים לעשות לכם מהפך במוח, לתת לכם הסתכלות אחרת על החיים. אם זה לא עשה לכם מהפך במוח, אם ההסתכלות שלכם על החיים ועל עצמכם לא השתנתה- זה אומר שלא תפסתם את הדיבורים שלנו. תבינו, זה לא משהו שטחי, "הדרך" דורשת עומק נפשי ולא רק עומק שכלי, לכן כדאי ורצוי להקשיב טוב טוב...

ואני רוצה להגיד לכם שמי שזכה 'לטעום' קצת מהדיבורים שלנו- לא רק להבין אלא גם 'לטעום', כלומר לחיות את "הדרך" הזאת בפועל- מרגיש אושר אין סופי...

כתוב "הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים"- האם אנחנו מרגישים מתיקות?

כתוב גם "טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב ה' אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר יֶחֱסֶה בּוֹ"- איפה זה? האם באמת טעמנו וראינו שה' טוב?

אלא אומר ה'ערבי נחל'- רבי דוד שלמה אייבשיץ זיע"א- שמתיקות זו נמצאת בשפלות...

כשאדם זוכה לחיות בשפלות והכנעה, אז ה' נמצא שם איתו!

ה' לא נמצא במקום של גדלות וגאווה, לא! לא! לא!

הוא לא נמצא שם, כמו שכתוב "אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת"- אתה רוצה 'לטעום' את בורא עולם? רוצה 'לטעום' את המתיקות שלו? תגיע להכרת שפלות, תזהה את אפסיותך... רק אז אפשר יהיה להגיע למושגים הללו, ועל זה אני רוצה לדבר אתכם היום...

יכול להיות שכבר אתם יודעים את זה, יכול להיות ששמעתם ואתם חושבים שהבנתם, אבל בואו תשמעו טוב טוב פעם אחת ולתמיד מה זו "דרך 'הבעל שם טוב'".

מהי נקודת הבחירה של האדם? לפי מה שהעולם יודע וכך גם כותב הרמב"ם, הבחירה של האדם היא האם לעשות משהו או לא לעשות?

אתה צריך להחליט- "האם לפתוח דף גמרא וללמוד?"- זה צד אחד של הבחירה, או שאתה בוחר לא ללמוד- "וואי, אני מה זה עייף, אין לי כוח עכשיו, אני מעדיף לישון קצת..."

על הצד שהחלטת עכשיו ללמוד, אז מי למד? אתה! אם יש לפניך עוגה ובא לך לאכול אותה, מה הבחירה כאן? איפוק- האם אתה תתאפק ולא תאכל את העוגה או שלא תתאפק ותאכל את העוגה עם התבנית...

אם התאפקת- הנה זה אתה, אתה התאפקת! אם לא התאפקת אז בחרת לא להתאפק, אבל על הצד שבחרת להתאפק, אז מי התאפק? אתה! כך העולם מבין את נושא הבחירה.

'חובות הלבבות' נכנס קצת יותר לעומק העניין ואמר שהבחירה היא לא האם לעשות או לא לעשות, אלא הבחירה היא ברצון, לרצות או לא לרצות. 'חובות הלבבות' מודה שהעשייה זה ה', אבל מה הבחירה שלך? הבחירה שלך זה הרצון, אתה צריך לרצות ללמוד, אתה צריך לרצות להתפלל, אתה צריך לרצות לעבוד על המידות...

בדרך של 'חובות הלבבות' הלכו הרב אליהו דסלר בעל 'מכתב מאליהו', רבי ירוחם ממיר ועוד רבים וטובים. רבי ירוחם אפילו מביא את מאמר חז"ל: "בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו"- הבחירה שלך זה הרצון, אחר כך כבר יוליכו אותך, אתה רק צריך לרצות לעשות מעשה חיובי...

בא "הבעל שם טוב" והוסיף שאם אדם יסתכל על מציאות חייו- הוא יראה שגם רצון חיובי אין לו, כשיש לו התקפה של כעס, כשיש לו התקפה של תאווה או כשיש לו איזו סיטואציה קשה- הוא לא רוצה כלום, לא מעניין אותו, לא מדבר אליו שום דבר...

אני ממש מקווה שאתם לא נבהלים ממה שאני אומר, אני מאוד מקווה שאני מדבר לציבור שלא בא לשמוע עכשיו ליטופים... אנחנו פה רוצים לדבר אמת...

לפעמים בן אדם מגיע לסיטואציה של "לא בא לי להתפלל, אני שבור, קשה לי, לא בא לי...", מה אפשר לעשות עכשיו? מה תגיד לו? "תרצה... בוא להתפלל!" אבל הוא לא רוצה, לא רוצה...

אתה יכול לראות זוג צעיר שקצת התווכח, אתה שואל את האישה: "למה את כועסת על בעלך?"

- "שמע, הוא פגע בי, אני פגועה עד עמקי נשמתי..."

- "תמחלי לו".

- "אני לא יכולה..."

- "את צריכה לרצות למחול לו..."

- "אני לא רוצה למחול לו, לא רוצה!"

"הבעל שם טוב" אומר שלפעמים אדם מגיע למצבים שה' מראה לו "לא רק שאתה לא יכול, אתה בכלל לא רוצה! אתה לא מסוגל לעשות כלום..."

אז מה נקודת הבחירה לפי "הבעל שם טוב"? הבחירה שלך היא האם אתה תכיר את שפלותך או לא...

התפקיד שלך הוא להכיר את המינוס שלך, את חוסר היכולות שלך...

התחלנו מקודם להביא דוגמא על תפילה, פתאום אדם מרגיש "לא בא לי להתפלל, אין לי חשק, נמאס לי כבר... התפללתי עשרים אלף פעם וה' לא ענה לי, אין לי כוח, נשבר לי מתפילות..."

אז מה עכשיו הבחירה שלו? לפי "הבעל שם טוב" הבחירה שלו עכשיו זה לזהות את השלילה שלו... שים לב! תכיר את האמת שלך שאתה מצד עצמך לא רוצה להתפלל, לא בא לך להתפלל, אתה לא מסוגל ולא מעוניין להתפלל, מצידך לשים את הסידור בגניזה, זהו! לגנוז אותו...

לפי "הבעל שם טוב" אם תזהה אצלך נקודת שפלות- התוצאה בשטח תהיה רצינות, פתאום בזכות זה שהכרת את אפסיותך ואת השלילה שלך שאתה לא רוצה להתפלל- תוצאת שטח תהיה שהבורא עולם יבוא אליך ואז "ה' שְׂפָתַי תִּפְתָּח"- ה' יפתח לך את הפה ותתחיל להתפלל עם דמעות, תפילות עם השתפכות... איך זה קרה? לפני רגע אמרת שאתה לא רוצה, לא בא לך ונמאס לך... נכון!

כשבן אדם יודה שלא בא לו ונמאס לו, ויכיר באמת שזו מציאות האדם- התוצאה בשטח תהיה תפילות בלי סוף.

אם אין לך חשק להתפלל- סימן שלא זיהית אצלך שפלות, אולי התחלת לקלוט את זה במוח אבל זה עדיין לא חדר לך ללב, עדיין לא הפנמת את זה...

לדוגמא, בכניסה למקווה אצלנו בשכונה יש גלגלת וכתוב בכניסה "הכנס חמישה שקלים, מכשיר זה אינו מחזיר עודף", אם תָשִׂים ארבעה שקלים, הדלת לא תפתח. אתה אומר לעצמך "בואנה, שמתי פה ארבעה שקלים, למה הגלגלת לא זזה?" התשובה היא נכון ששמת ארבעה שקלים, אבל כתוב להכניס חמישה שקלים, לא שמת מספיק כסף... "הדרך" צריכה להיכנס ללב, לא מספיק במוח...

עד עכשיו דיברנו על תפילה, עכשיו נביא דוגמא על עצבות.

איך אפשר להיות או להפוך לשמחים ומאושרים? יש כמה אפשרויות- להתחיל למחוא כפיים, לעשות פרצופים מול המראה, לשמוע מוזיקה ולשיר או אפילו להחליט "אני שמח, אין עצב בעולם, אני מאושר!"

לא יודע עד כמה זה עובד, אבל יש עוד עבודה שהיא לפי "הבעל שם טוב"- תוֹדֵה שזו המציאות שלך, "אבא, תזכה אותי להבין שאני דכאוני, גוש עצבות... זה אני, ואם לא תרחם עליי ככה אשאר לעולמי עד..."

בעקבות זה מה תהיה התוצאה? אם באמת תזהה שאתה גוש עצבות, התוצאה תהיה פרץ אדיר של שמחה! איך זה יכול להיות? פשוט ה' יבוא אליך כמו שכתוב "מַגְבִּיהַּ שְׁפָלִים עַד מָרום"- ה' נמצא עם השפלים, "מְעוֹדֵד עֲנָוִים ה'"- ה' נמצא עם מי שעובד על הענווה ומרים אותו...

פה אני רוצה להגיד משפט ומקווה שאני עושה בשכל...

כתוב בגמרא במסכת 'פסחים' דך קיג' עמוד א': "פשוט נבילתא בשוקא ושקיל אגרא ולא תימא כהנא אנא וגברא רבא אנא"- תפשוט עור נבלה בשוק ותקבל משכורת ואל תאמר "בן אדם גדול אני, כהן גדול אני". מה הפרוש? בפשטות כוונת חז"ל לומר לנו שעדיף לעסוק בעבודה פשוטה ובזויה- אפילו רק לפשוט עורות של נבלות- ולא להצטרך לבריות ולהגיד "אני אדם גדול ולא מתאים לי..."

בואו תשמעו איך המאמר הזה מוסבר לפי "דרך 'הבעל שם טוב'".

"פשוט נבילתא"- תפתח את עצמך, כשאתה מוצא את עצמך פתאום "בשוקא"- בסיטואציה שלילית עם עצמך- כעס או תאווה, אל תגיד "כן, אני מודה שיש לי כעס...", זה למתחילים, לילדים בכיתה א'...

"פשוט נבילתא"- תפתח את היריעות שלך, תפתח את עצמך לגמרי עד הסוף...

אני אעבור מסיטואציה של כעס- אני לא יודע אם תחזיקו מעמד... נעבור לסיטואציה של תאוות אכילה, את זה אני מקווה שתשרדו...

למשל בן אדם חוזר אחרי יום עבודה בשעה עשר בלילה, עייף, רעב, רצוץ ושבור מכל היום שעבר עליו. הוא אמר לאישתו בטלפון בשעה חמש בצהריים "לא אכלתי כלום, אני רעב, אני עייף, אל תחכי לי ערה, אחזור מאוחר..."

הבן אדם בא בעשר בלילה וכבר כולם ישנים, בקושי עושה אמבטיה, פותח את המקרר ורואה תבנית של עוגת גבינה, יש בצד שלט תלוי וכתוב עליו: "לבעלי היקר, מצבך נגע לליבי, חשתי בכאבך ולכן החלטתי לפנק אותך בעוגת גבינה כדי שתוכל להשקיט את רעבונך ומצפונך, בידידות אישתך..."

עכשיו הבן אדם רואה תבנית שלמה של עוגת גבינה, הוא רעב, שבור ורצוץ מכל היום. עכשיו הבן אדם נמצא בניסיון, הוא עלול עכשיו ליפול בתאווה.

במצב רגיל בן אדם יאכל חתיכה אחת או שתיים וזהו, יש לו אישה וילדים, אז טבעי שישאיר להם גם מהעוגה...

בואו תשמעו איך זה עובד לפי "דרך 'הבעל שם טוב'".

שימו לב איך זה עובד: הבן אדם מסתכל על העוגה, קודם כל תזהה מה אתה רוצה. בהתחלה זה נראה לו טוב, יש לו חשק לטעום מהעוגה. הלאה, מה זה לטעום? תפתח הכל- "פשוט נבילתא בשוקא"- תפתח את זה! מה אתה רוצה לעשות עכשיו? תשאל אותו "כמה פרוסות אתה רוצה לאכול?"

"אם לא הייתי מתבייש הייתי אוכל את כל העוגה...", הוא עונה.

יפה מאוד, התקדמת.

"תגיד לי, איך זה שבא לך לאכול את הכל? מה, אתה לא חושב שכדאי שתשאיר קצת לאישה ולילדים?" אם הוא באמת יכיר את מציאותו הוא יענה: "אף אחד לא מעניין אותי!" יפה מאוד! קודם כל ראית מי אתה, גילית שאתה מצד האמת שלך רוצה לפרק את כל התבנית, ובנוסף לא מעניין אותך לא אישתך ולא הילדים... אף אחד! רק האינטרסים והתאוות שלי...

תשאלו אותו "עכשיו מה אתה אומר, אתה מסוגל לעמוד בזה?" והוא יענה "לא! אני לא עומד בזה, אני בטוח נופל..." מצוין, עוד התקדמות. עכשיו הלאה, תפתח את זה הכי הרבה שאתה מסוגל, אם יש לך עוד כמה מחשבות בעייתיות כמו אלו אז תגלה גם אותן, ואז כשתגלה את האמת הזאת אצלך, תוצאת שטח תהיה שהבן אדם יגש לעוגה, יחתוך חתיכה אחת, יברך "בורא מיני מזונות", יכין נס קפה, יחתוך עוד חתיכה אחת ובזה הוא יסיים...

אישתו תקום בבוקר ותראה כמה הוא אכל ותגיד: "אני בהלם, כל הכבוד! איך הצלחת לעצור את עצמך? אני גאה בך, אתה הכתר של המשפחה..."

הוא יחייך לעצמו וישתוק, הוא יעדיף לא לספר לה מה שהוא גילה אתמול על עצמו דרך העוגה הזאת, מקסימום הוא יגיד "תקשיבי, העוגה הזאת לימדה אותי מסר מאוד מאוד חשוב ועדיף שלא תדעי מהו, אם את רואה שרק שתי חתיכות נעלמו- זה בגלל הרחמים של ה'..."

אתה לא צריך לספר את הסודות שלך כי לא בטוח שימשיכו להחזיק אותך בבית... עדיף שסודות כאלו ישארו בינך לבין עצמך...

אבל מה קורה אם הבן אדם לא יבחר להכיר את שפלותו? הוא יגש לעוגה בצורה שכולם ניגשים ויגיד "וואו, איזה יופי! כל הכבוד לאישתי, איזו אשת חיל, הכינה לי עוגה בדיוק כמו שחלמתי...", ואז הוא מתחיל לאכול, מברך כמובן בהתחלה ואוכל חתיכה ועוד חתיכה... הוא אוחז כבר בפרוסה השלישית והרביעית, הוא אומר לעצמו "בוא ניישר קו, נסגור שורה שיהיה יפה ומסודר...", ואז היהודי הזה מחליט שהוא עובר לשורה הבאה, "זו עוגה פשוט מהממת, לא לדאוג, אני יודע מתי לעצור את עצמי, יש לי רגישות, צריך להתחשב באישה ובילדים..."

ואז הוא ממשיך לאכול והוא חושב שמתי שהוא יחליט לעצור את עצמו הוא יעצור... ואז הוא לא שם לב ומחליט לעצמו "'המתחיל במצווה אומרים לו גמור', בוא נגמור גם את השורה הזאת...", הוא מסתכל על הצורה של התבנית והיא כבר לא הכי סימטרית, חצי תבנית נעלמה... ואז היהודי הזה אומר לעצמו "אם בבוקר יקומו ויראו שאכלתי חצי תבנית, זה יכול להיות הבושה של החיים, בוא נעשה העלמת ראיות...", הוא מסיים את העוגה, שוטף קצת את התבנית, שם במדיח וזהו... הולך למיטה כשעוגה שלמה נמצאת לו במעיים ואז הוא מתחיל להגיד לעצמו "איזה טיפש אני, איזו שטות עשיתי! מה קרה לי? איך לא חשבתי קדימה, איך זה קורה לי?"

לפי "הבעל שם טוב" זה קרה לך בגלל שלא הכרת את שפלותך, אז התוצאה בשטח היא שהראו לך את השפלות שלך...

כשאדם לא מכיר את האמת שלו שהוא כעסן-

יראו לו שהוא כעסן...

אם תחיה את שפלותך ותמיד תזכור מי אתה, אז אומר ר' אשר "שָׁמוֹר וְזָכוֹר בְּדִבּוּר אֶחָד"- כשאתה תזכור מי אתה, תזכה ל"שָׁמוֹר" של ה'- של האחד...

זה תלוי אחד בשני- אם תזכור מי אתה, תזכה לשמירה של ה', ואם לא זכית לשמירה של ה', סימן שלא זכרת מי אתה, זה הולך ביחד- "שָׁמוֹר וְזָכוֹר בְּדִבּוּר אֶחָד"- אחד תלוי בשני, אתה רוצה את ה"שָׁמוֹר" בדיבור אחד? תהיה "זָכוֹר", שכחת "זָכוֹר"- לא יהיה "שָׁמוֹר".

אני מסכם את נקודת הבחירה לפי "דרך 'הבעל שם טוב'", אם תכיר כמה אתה לא מסוגל להתפלל, התוצאה בשטח תהיה תפילה בכוונה. תכיר שאתה לא מסוגל להשתלט על הכעס שלך ותראה איך הכעס שלך נעצר... ככל שְׁתּוֹדֶה יותר שאתה לא מסוגל- ככה תזכה לשליטה בשטח.

לא שאתה תשלוט על הכעס, ה' יבוא אליך ויעצור לך את הכעס! לא אתה מתאפק, האיפוק זה ה', איפוק זה גילוי שכינה,

זה לא אתה מתאפק!

אז מה אתה כן יכול לעשות? הכרת שפלות, להודות בחוסר האונים שלך...

צריך לקלוט את הנקודה הזאת, מי שלא תפס אותה לא הבין מה רוצים ממנו. העולם אומר "העצמה אישית", "הדרך" אומרת "העצמה שלילית", הבנתם?! תעצים את השלילה שלך, תגלה כמה המינוס שלך גדול. אי אפשר להגיע לזה אלא רק על ידי דיבורים קשים, "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה"- להגיע לענווה "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד"- זה רק על ידי 'דיבור', לשון קשה.

לדוגמא, מישהי רק יצאה לשידוכין ומצאה חתן, אחרי שנה בן ואחר כך בת וכך כל שנה ילד, אתה שואל אותה "מה זה?"

והיא עונה: "קיבלתי את זה מאמא שלי, יש לי אמא גזעית, ברוך ה' היא לימדה אותנו מגיל אפס לאכול בריא, אנחנו אוכלים אוכל מקמח מלא ושיבולת שועל..."

היא לא תכיר שזה הרחמים של ה', אין עם מי לדבר! אם תגיד לה "תשמעי, יש שיעורים שמדברים על עבודת ה' והכרת שפלות...", היא תענה: "סליחה, מצטערת מאוד, מי שיש לו בעיה שילך לשם, לי אין שום בעיה... יש לי בעל טוב, ילדים טובים, פרנסה... ברוך ה' אני מפרנסת את המשפחה שלי בסיעתא דשמייא...", היא דתיה אז היא אמרה גם "בסיעתא דשמייא", אבל היא לא מבינה עד כמה היא לא באמת חיה שזה "בסיעתא דשמייא", היא חיה רק גאווה והיא לא שמה לב אפילו...

אתם יודעים מי מתחבר לדיבורים הללו? "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה"- להגיע לדרגת "מֹשֶׁה" זה על ידי "וַיְדַבֵּר", אדם שְׁחוֹוֶה קשיים, לא הולך לו בשלום בית, לא הולך לו בחינוך ילדים או בפרנסה, "אבא! אני רוצה שידוך, עד מתי אבא..."

ואז הוא מנסה לפתור בכל דרך את הבעיות שלו אבל לא הולך לו... ואז אומרים לו "תשמע, יש את שיטת 'הבעל שם טוב', כדאי לך לשמוע..." ואז הוא בא לשיעור. ודרך אגב זה מה שקורה בתקופה שלנו, שימו לב איך "דרך 'הבעל שם טוב'" חוצה גבולות, מה קרה? אומר ר' אשר שהשואה שהייתה לפני שבעים שנה הייתה שואה בגוף, ואחרי השואה בגוף תבוא שואה בנפש, וזו התקופה שלנו... אומר ר' אשר שאנחנו נמצאים בתקופה של שואה בנפש, כולם לחוצים, כולם בדאגות ובחרדות, כולם חלשים... לצערנו היום אין בית שאין שם ילד או שניים באבחונים או עם ריטלין. גם אלו שלא הולכים לאבחונים, תסתכלו איך הם נראים... מה קורה לנו? התשובה פשוטה, אנחנו בתקופה של שואה בנפש, אנשים בלחצים, בחרדות ובמתחים... זה לא היה לפני שבעים שנה, אנשים פעם היו רגועים...

אני זוכר את סבא וסבתא שלי זכרונם לברכה, סבא שלי היה רגוע, לא מעניין אותו כלום, יש לו את המיטה שלו והכל בסדר, הוא יושב עם ספר ונהנה. אם תשאל אותו "מה, אתה לא בלחץ אפילו קצת?" הוא יענה לך "יש אלוקים בשמיים, הכל בסדר..."

יום שישי כבר בעשר בבוקר הוא ישב וחיכה לכניסת השבת. אני עד הרגע  האחרון לא מספיק לנשום, עד הצפירה השניה אני בלחץ. אנחנו היום בלחץ עם כל הטכנולוגיה וההתקדמות, אנחנו חוֹוִים שואה בנפש... השאלה היא למה?

אומר ר' אשר שזה בגלל שה' רוצה להביא את הגאולה,

והדרך של "הבעל שם טוב" מקרבת אותנו אל הגאולה...

תכיר שאתה לא יכול בלי ה'... ולכן היום אנשים פשוטי ישראל- לא גדולי ישראל- אנשים פשוטים, כולם רוצים לשמוע אמונה ועבודת ה', אנשים זקוקים לזה, היום זה לא פינוק, היום זה הכרח, היום כבר אי אפשר בלי זה...

"וַיְדַבֵּר ה'"- הדיבור הקשה הוא כדי להביא אותך "אֶל מֹשֶׁה"- לענווה. "לֵּאמֹר"- כשאתה תגיע לדרגת "מֹשֶׁה"- לענווה- מכאן כבר ה' יהיה איתך, רק תאמר מילה ויקשיבו לך...

אמא יכולה לצעוק על הילדים שלה "תלכו לישון! כבר נמאס לי...", היא מחכה שבעלה יחזור מהעבודה, רק הבעל מגיע היא אומרת לו "תקשיב, הם גמרו עליי, תציל אותי! אני לא יכולה עליהם, תשכיב אותם לישון...", הבן אדם הולך רגוע לחדר ואומר: "ילדים מתוקים, כולם עכשיו עולים למיטות לישון...", כולם כמו דגים עולים למיטות, היא שואלת אותו "תקשיב, אני כבר שעתיים צועקת עליהם ולא הולך לי, איך אתה עשית את זה?" אז הוא עונה לה: "את שעתיים צעקת עליהם, אני שעתיים צועק על עצמי...", שעתיים שהוא מתפלל לה': "אבא, תזכה אותי להכיר את השפלות שלי..."

כשאתה תגיע לדרגת "מֹשֶׁה" אז אתה תהפוך אחר כך "לֵּאמֹר"- אמירה רכה, אתה זוכה לראות תוצאות בשטח כי ה' איתך...

עכשיו נפלא להסביר מה זה שמשה התקשה בעשיית המנורה- אומר ה'קדושת לוי' שמנורה רומזת למידות, משה רבנו מתקשה ב'עשייה'- בעבודה על המידות- אדם שמתחיל לעבוד על המידות, מתחיל לראות כמה זה קשה לעבוד על כעס או גאווה... משה התקשה בעשיית המנורה, מה עושים? אומר לו הקב"ה "השלך את הכיכר לאור והיא נעשית מאליה"- מה אש עושה? אש שורפת, אש מביאה לכיליון ומשאירה אחריה רק אפר, פחם ועשן- בן אדם צריך להגיע להכרה של אש, "אבא, אין לי כלום בלעדיך, אני לא מסוגל, אני כבר לא יכול..."

לא אני אישית! לא מדברים פה על דברים אישיים אלא על מציאות האדם, בנושא הזה אין יוצא מן הכלל, גם כשאתה רואה מישהו מאוד מוצלח, אל תתבלבל! זה לא הוא, זה גילוי שכינה, בלי בורא עולם הוא בדיוק כמוך, כולנו אותו הדבר, לא צריך להתפעל מבני אדם...

כשאתה משליך את "הכיכר לאור"- אתה מגיע ל'כיבוי' ואז התוצאה תהיה "והיא נעשית מאליה"- אז ה' בא ודרכיך ה' מפעיל את המידות הטובות שלו. לא שאתה נהיה סבלן, לא! ה' דרכך מגלה את הסבלנות שלו,

ה' דרכך מגלה את הענווה שלו, ה' דרכך מתאפק,

דרכך ה' מתפלל ולומד תורה...

העבודה שלך זה לזהות כמה אתה לא יכול וגם לא רוצה- אתה מינוס- ואז תזכה לפלוס של ה'...

איזה יסוד ענק! אי אפשר לתאר מה שקורה ברגע שאתה מזהה שפלות, מתחילה אצלך תחושה של "אדם שפוי שיוצא מהכלים"- אני אפילו לא יודע איך להגדיר את זה בדיוק- אתה מתחיל להיות בן אדם שיוצא מהכלים מרוב שמחה...

כשזה קורה לי לפעמים ואני במקרה בישיבה, אז אני מתחיל לעבור מתלמיד אחד לשני, מתחיל לחבק ולנשק אותם, אני אומר להם "אני אוהב אתכם, ה' תודה..." והתלמידים לא מבינים מה קורה לי... כשאתה תזהה שפלות זה יתחיל לצוף אצלך, אתה תתחיל להרגיש אהבה לכלל ישראל, אהבה לבורא עולם ולתורה. אנשים לא מבינים, הם לא יודעים איך זה קורה...

פשוט מאוד, זה ה', זה לא אתה, התפקיד שלך זה לגלות כמה אתה מציאות של 'לא', ואז ה' נותן לך את ה'כן' שלו...

אתה לא אמור לייצר שמחה, השמחה היא של ה'. כשתכיר שאתה בעצבות- השמחה של ה' תתגלה אצלך...

איזו מתיקות של דרך היא "דרך 'הבעל שם טוב'".

פעם כשהייתי צעיר ואולי גם היום אומרים "קוקה קולה טעם החיים", היום העולם אומר משהו אחר- "הכנעה טעם החיים", אם אתה רוצה  לטעום את "טעם החיים" תזכור להיות כמה שיותר נמוך.

אתם יודעים איזה כיף זה? אתה נמצא יותר בפינה, קטן וחמוד, לא תופס מקום, לא מחפש תשומת לב, שקט... כולם איתך, כולם מסתדרים איתך, הכל בסדר, איזה כיף לחיות ככה! אתה מפסיק להיות קרצייה, אתה מפסיק להתערב לאנשים, "למה מי אני שאגיד לאנשים מה לעשות?" זה כיף, כיף לחיות ככה, הופכים להיות צנועים ורגועים.

ונסיים כרגיל בסיפור, היום התלמידים בישיבה ביקשו מהמנהל לצאת לפארק, אז התלמידים שאלו אותי "הרב, אתה מוכן לבוא אותנו?" עניתי להם "כן,  אבל תדעו לכם שאני לא יודע לשחק...", ענו לי: "אין בעיה, בכיף..."

יצאנו לפארק, הם שיחקו במגרש ואני לקחתי כמה ספרים. פתאום התחיל לרדת גשם ואין היכן להסתתר, אבל מה אכפת להם- הם משחקים בגשם, בחורים צעירים, לא אכפת להם... טוב, בלית ברירה חיפשתי מחסה שהספרים לא ירטבו, ואז ראיתי בצד הפארק מקום מגודר שיש שם תקרה. החלטתי ללכת לשם לתפוס מחסה... אני מגיע לשם, מתיישב על ספסל, אני יושב וקורא, ואז פתאום סיקרן אותי "מה זה המקום המגודר הזה?" אני יוצא שוב פעם החוצה ואז אני רואה שם שלט שכתוב בו: "פארק לכלבים"...

אתם לא יודעים איזה כיף היה לי, התחברתי שם לאבא, אמרתי "אֱמֶת וְיַצִּיב" והמשכתי ללמוד. אחר כך התלמידים באו להתנצל שהביאו אותי ביום כזה גשום, אבל אמרתי להם "אתם לא יודעים איזה כיף היה לי פה, תענוג! בורא עולם הראה לי בדיוק מי אני בזכותכם..."

כשאתה הולך ככה- הכל טוב, הכל שמח, אתה רואה את אבא. זה כיף רבותיי, זה שווה, אני לא יכול לתאר לכם את הכיף הזה, אני רק יכול להגיד לכם דבר אחד-

"טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב ה'..."

יהי רצון שנזכה ללכת בדרך האמת, אמן כן יהי רצון

ניתן להאזין לשיעורי "דרך הבעל שם טוב" בעלות שיחה רגילה בטלפון 03-3090900