דבר תורה לפרשת ויחי - ברכת יעקב אבינו ומהי גבורה ישראלית?

מהי גבורה ישראלית?

כשאנו מברכים את בנינו בליל-שבת, אנו פותחים בפסוק: "ישִׂמךָ אלֹקים כאֶפרים וכִמנַשה". ברכה שכוללת את ברכתו של יעקב לאפרים ולמנשה גם יחד. עוד לפני שיעקב בירך את הברכה הזאת, בזמן שיוסף רק ראה שאביו רוצה להאציל מברכתו על שני בניו, תחילה שולח את ידו הימנית – "וַיָשֶׁת על ראש אפרים, והוא הצעיר", ואחר כך שולח אף את ידו השמאלית ושם אותה "על ראש מנשה", כך שהוא "שִׂכֵּל את ידיו, כי מנשה הבכור". יוסף חשב שיעקב פשוט טועה – "ועיני ישראל כָבדו מִזֹקֶן, לא יוכל לראות". הוא אומנם נזהר בכבוד אביו ולא מפריע לו באמצע הברכה, אך מייד בסיומה של הברכה הוא תומך את ידי אביו להניח את היד הימנית על מנשה, תוך שהוא מסביר: "לא כן אבי, כי זה הבכֹר, שים ימינך על ראשו".
אך יעקב ממאן. הוא אומר ומסביר ליוסף: דע לך כי הברכה שאני מברך את בניך, אינה מיועדת רק להם. זו ברכה שתלווה את ישראל לדורי דורות, בכל מהלך ההיסטוריה שלהם. בכל פעם שיברכו את ישראל – גם אפרים ומנשה יתברכו. וצריך לברך את עם ישראל כאפרים וכמנשה גם יחד. עוד צריך לדעת, כי צריך לשים את אפרים לפני מנשה, גם עכשיו וגם לדורות. "ויברכם ביום ההוא לאמור, בך יברך ישראל לאמר, ישִמך אלוקים כאפרים וכמנשה; וישֵׂם את אפרים לפני מנשה".
יעקב המשיך להסביר ליוסף את מעשיו ואת העומק שבהם. הוא הסביר לו מה המיוחד בצאצאי אפרים עד לכדי שיש צורך לשים אותם תמיד לפני צאצאי מנשה, על אף שגם מנשה – "יהיה לעם, וגם הוא יגדל". אך הדרך של אפרים עדיפה, כיוון שהיא זאת שמביאה את עם ישראל למטרתו, לקדש את שם ה' לעיני כל הגויים.
חכמינו אמרו, שדרכו של אפרים באה לידי ביטוי אצל יהושע, שגם היה מבני בניו של אפרים וגם היה ממשיך דרכו של משה רבנו. הוא המשיך בכיבוש הארץ שהתחיל בו משה, והוא אף המשיך את התורה לדורות. "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים" וכו'. גם תורה וגם כיבוש הארץ.
לעומת זאת, דרכו של מנשה באה לידי ביטוי אצל גדעון השופט. הוא שומע על הנסים והנפלאות שהיו לעם ישראל במצרים. הוא מבקש עליהם בתפילה, ובכוח אהבתו לעם ישראל הוא אף הולך ומנצח. באהבה ובגבורה. "לך בכֹחך זה והושעתָ את ישראל מכף מִדיָן". הוא נלחם בעבודה זרה. הוא מאמין באלוקים. נלחם ומנצח מתוך אמונה. אבל דבר אחד חסר לו, הוא לא מלמד תורה לדורות הבאים.
התוצאה כואבת מאוד. הניצחון שלו הולך ומתפורר. הזהב שנאסף בעקבות הניצחון הופך להיות אפוד של עבודה זרה – "וַיעשׂ אותו גדעון לאֶפוד ויצג אותו בעירוֹ בעֹפרה, ויזנו כל ישראל אחריו שם; ויהי לגדעון ולביתו למוקש". גם בנו אבימלך יוצא לתרבות רעה, שתכליתה אבדון. הוא אוסף אנשים ריקים ופוחזים. הורג את שבעים אחיו. ובסוף יוצאת אש מבית אבימלך, ואוכלת את כל בעלי שכם. ברגע שגדעון מת – אין עוד קיום לכל האמונה הגדולה שהייתה מלווה בתפילה ובאהבת ישראל – "ויהי כאשר מת גדעון וישובו בני ישראל ויזנו אחרי הבעלים וישימו להם בעל ברית לאלקים".
גם גדעון וגם יהושע נלחמו, גם גדעון וגם יהושע ניצחו את אויבי ישראל. אצל יהושע הלוחמה הייתה מתוך תורה וקדושה. בכל רגע פנוי מלחימה הוא ישב ועסק בתורה (עיין רש"י מגילה ג ע"א). בדרכו של יעקב "ינחיל את הארץ וילמד תורה לישראל" (רש"י מח יט), בדרך זו מעשיו עתידים להתקיים.
אין די באהבת ישראל ובגבורה. אין די באמונה ובתפילה. צריך גם תורה וקדושה. מעשיו של מנשה-גדעון ללא שילוב של אפרים-יהושע – לא יכולים להתקיים. רק בשילוב כוחם של אפרים ומנשה אפשר להחזיק את התורה והארץ.
יעקב מלמד את יוסף בנו, כי אפשר אמנם להעריך צבאיות בלי תורה, אבל רק כאן ועכשיו. באופן זמני בלבד. אם רוצים שצבא יחזיק מעמד לדורי דורות, חייבים את כוחו של אפרים. חייבים את כוחו של יהושע. חייבים את כוחה של תורה. בלי החינוך לתורה אין לכוח הצבאי שום המשכיות וקיום עתידי. צריכים לדעת כי דרכו של אפרים היא גם חיונית וגם עושה קידוש ה'. "ואולם, אחיו הקטֹן יגדל ממנוּ, וזרעו יהיה מלֹא הגוים".
לכן, בכל ליל-שבת אנחנו מברכים את ילדינו במילים: "יְשִׂמְךָ אֱלֹקִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה". שניהם יחד. ואפרים לפני מנשה. (מתוך "אביהם של ישראל" על התורה)

אפרים לפני מנשה - למה?

"וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵף, וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה" (מ"ח, ח')

כאשר בא יעקב לברך את מנשה ואפרים, שינה יעקב את סדר לידתם ובירך את אפרים הצעיר לפני מנשה הבכור. יעקב הסביר ליוסף מדוע הוא מאחר את מנשה (מ"ח, י"ט): "ידעתי בני ידעתי, גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל, ואולם אחיו הקטון יגדל ממנו וזרעו יהיה מלֹא הגויים". הסביר רש"י: "'גם הוא יהיה לעם' – שעתיד גדעון לצאת ממנו (ממנשה), שהקב"ה עושה נס על ידו; 'ואולם אחיו הקטון יגדל ממנו' – שעתיד יהושע לצאת ממנו (מאפרים), שנחל את הארץ וילמד תורה לעם ישראל".
במה מיוחדת גאולת יהושע מגאולת גדעון? גאולת גדעון היתה גאולה זמנית, הנוגעת לבני אותו הדור בלבד; אבל יהושע הוא "שינחיל את הארץ וילמד תורה לישראל" (רש"י) – אין זה עניין זמני מקומי, אלא צורך לדורות.
במה זכה יהושע לכך? משום שהיה מחזק את לימוד התורה בארץ ישראל. בשכר זה קיבל יהושע שני כוחות, ואת שניהם קיבל בברכת "חזק ואמץ" (יהושע א', ו'-ז'): "חזק ואמץ כי אתה תנחיל את העם הזה את הארץ אשר נשבעתי לאבותם לתת להם" – הרי כוח המנהיגות והכיבוש מזה; "רק חזק ואמץ מאד לשמר לעשות ככל התורה אשר צוך משה עבדי אל תסור ממנו ימין ושמאל למען תשכיל בכל אשר תלך" – הרי חיזוק התורה וקיומה מזה.
כאשר הקדים יעקב אבינו את אפרים - אבי-יהושע - למנשה, הוא בא ללמד לדורות שיש לחזק ולקבע את לימוד התורה בארץ ישראל. אין תועלת בכיבושה של ארץ ישראל אם אין לומדים בה תורה. התורה היא המגן המוחלט של גבולות הארץ.
אלו הם שני היסודות הנצחיים של עם ישראל: ארץ ישראל ותורת ישראל. יהושע ישריש בישראל את שני היסודות הללו, ולכן חשיבותו של אפרים, אבי-אביו, גדולה מזו של אחיו מנשה.

כלי מלחמה רוחניים

"וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי" (מ"ח, כ"ב)

פשט הדברים הוא, שיעקב אבינו נלחם וכבש את העיר שכם מיד האמוריים (עיין 'ספר הישר'). אבל תרגום אונקלוס לא פירש כן, וז"ל: "ואנא יהבית לך חולק חד יתיר על אחך דנסיבית מידא דאמוראה בצלותי ובבעותי". לפי דבריו, אין הכוונה כאן לחרב וקשת ככלי מלחמה ממשיים, אלא לכלי מלחמה רוחניים. יעקב אבינו ניצח במלחמה בזכות תפילתו ובזכות בקשתו. הרי שלמרות שיעקב היה בקיא בעשיית מלחמה, והמדרש (בראשית רבה פ', י') מפרט את גבורתו וחכמתו בקרבות, עם זאת נשען בעיקר על תפילתו כדי לנצח במלחמה. ידע יעקב שכלי המלחמה הטוב ביותר הוא התפילה. את כוחה של התפילה בימינו מצאנו אצל האדמו"ר בבא סאלי זיע"א. פעם שאלתי אותו כיצד זכה לכוח תפילותיו. הוא אמר לי שזה בזכות שמירת המסורת שבידו להיזהר מאוד מלשון הרע. אמרתי לו: הרבה נזהרים בכך ולא עלתה בידם! ואז הוא אמר לי, שזכותו היא בגלל הקדושה והטהרה שהקפיד עליהן, ובפרט בשמירת העיניים, שלא להביט בשום מראה שיש בו פקפוק של כשרות וצניעות מוחלטת.
כשנפטר האדמו"ר "בבא סאלי" זיע"א הגיע קהל רב ועצום להלווייתו. בין ההמון היו גם שרים ואנשים רמי מעלה. הרה"ג חכם דוד יהודיוף זצ"ל, חתנו של בבא סאלי (הוא הוציא לאור את כל ספרי רבני משפחת אבוחצירא זצ"ל, וכן את ספרו של הרה"ג יצחק אלפייא זצ"ל), הנחה את ההלוויה, והזמין אותי לפתוח את ההספדים. דיברתי על כוחו העצום של בבא סאלי בתפילתו, שבקעה את כל המחיצות והעפילה עד לכסא הכבוד. לא היתה תפילה שחזרה ריקם. הבאתי כמה עובדות ומעשיות שהיו עמו בחייו. כן הדגשתי, שהוא היה מסוגל לראות למרחוק, ממש הפלא ופלא. כל זה היה בדור שלנו, ולא בדורות קודמים ורחוקים. ראו עד כמה קדושתו באה לידי ביטוי, שאפילו ראש הממשלה הראשון של ישראל, שהיה אדם נערץ וחשוב מאוד – כיום אין אפילו מנין שעולה לקברו. אף אחד לא מתעניין במקום קבורתו. להבדיל אלף אלפי הבדלות, אל קברו של ה"בבא סאלי" עולים מדי שנה עשרות אלפי אנשים, שבאים להעתיר בתפילות ובתחנונים בזכותו של הצדיק הגדול שקבור שם. זהו הכח העצום של "בחרבי ובקשתי" – כח התפילה. (מתוך "דברי מרדכי")

האמונה בביאת המשיח

"עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה" (מ"ט, י')

בתחילת ברכות יעקב לבניו הביא רש"י (מ"ז, כ"ח) את דברי המדרש (בראשית רבה צ"ו, א') שמסביר למה פרשה זו סתומה- "כיון שביקש יעקב לגלות את הקץ נסתלקה ממנו שכינה". וב'דעת זקנים מבעלי התוספות' (שם) כתב שחשב יעקב אבינו כי ראויים הם לגלות להם את הקץ.
חז"ל אמרו (סנהדרין צ"ז ע"ב): "תיפח עצמן של מחשבי קיצין". והרמב"ם באגרת תימן כתב: שאיננו רשאים לחשב קיצים, ומה גם שיכשלו בהם ההמון. יש אומרים שכל זה נאמר דוקא בתקופה שלהם, אך בתקופתנו, שאנו קרובים ממש לביאת המשיח, אפשר לחשב את הקץ.
בסיום תפילת שחרית בכל יום ויום אנחנו אומרים: "אני מאמין באמונה שלימה בביאת המשיח ואף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא". וצריך אדם להאמין בכל לבו שבכל יום המשיח צריך לבוא, בבחינת: "היום - אם בקולו תשמעו" (תהילים צ"ה, ז'), ובכל יום שעובר צריך האדם להצטער על כך שלא בא אתמול. אם יאמר לך אדם שמחר יבוא המשיח- אל תאמין לו אלא תצפה לו שיבוא היום. אעפ"י שאמרנו שישנם שאומרים שכיום אפשר לחשב קיצים- אין דעתנו נוטה לזה, וידע כל אדם שיש קץ קבוע- "בעתה", ויש קץ מוקדם- "אחישנה" (עי' ישעיה ס', כ"ב), ולשניהם אין זמן קבוע. אך כל אחד חייב לעשות את כל המאמצים על ידי לימוד תורה, קיום מצוות בין אדם לחבירו ובין אדם למקום, שהגאולה תהיה בבחינת "אחישנה". וגדולה היא צפיית הישועה, עליה אדם נשאל כשנכנס לדין: "ציפית לישועה ?" (עיין שבת ל"א ע"א). ואנו תפילה לה' יתברך שיגאלנו גאולה שלימה ובקרוב.

סגולות נכונות על חששות מעין הרע

"בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן" (מ"ט, כ"ב)

יש אנשים כשאומרים דבר מה וחוששים מפני עין הרע- נוהגים לומר "בלי עין הרע". אין איסור לומר כך, אלא שלפעמים אמירה זו פוגעת באנשים שאומרים להם בלי עין הרע. ולכן טוב שלא לומר, אם רוצה וחושש - יאמר בלבו. אבל נשתרש דבר חמור בעם ישראל ויש בזה ספק איסור עבודה זרה או משום דרכי עכו"ם, והוא- כשאחד רוצה לומר דבר, שכאילו חושש שלא יחול עליו עין הרע, אוחז בעץ או נותן מכה על השולחן ואומר דבר מסויים. מנהג זה חמור מאוד כי יסודו בתורת הנצרות כאילו מחזיקים בעצים של אותו האיש וחושבים שזה יציל אותם. זו דרך של עבודה זרה ודרכי עכו"ם ואיסור חמור לעשות כן.
עדיף שיאמר אדם שחושש מעין הרע: "בן פרת יוסף בן פרת עלי עין" (מ"ט, כ"ב). אבל טוב שאדם ידע מה שאמרו חז"ל (פסחים ק"י ע"ב): 'כל דקפיד- קפדי בהדיה, ודלא קפיד- לא קפדי בהדיה' – כלומר: כל מי שחושש יש לו לחשוש. ועדיף לאדם שלא יחשוש ויבטח בהקב"ה וה' יהיה בעזרו. ואם חושש יכול גם לומר לפני שנפגש עם אנשים את הפרק בתהילים (צ"א, א'): "ישב בסתר עליון". (מתוך "דברי מרדכי")

מתוך העלון "עטרת מרדכי"
שע"י בית תורה וחסד "עטרת מרדכי אליהו"
רחובות
08-9397933