דבר תורה לפרשת שופטים "אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי" [דרך הבעלש"ט]

ניתן להאזין לשיעורי "דרך הבעל שם טוב" בעלות שיחה רגילה בטלפון 03-3090900 - כל הזכויות שמורות

לתגובות ולקבלת דבר תורה של "דרך הבעש"ט" למייל (derech.alon@gmail.com) ולקבלה בוואטצפ

058-3139000

אנחנו נמצאים בחודש אלול, חודש הרחמים והסליחות- זהו זמן של חשבון נפש...
ידוע שחודש אלול זה ראשי תיבות "אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי", זאת אומרת בן אדם צריך להתקרב לה'.
מצד שני אלול זה גם ראשי תיבות "אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים".
"אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי"- זה מובן, צריך להתקרב לה'.
"אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים"– זה בכלל קשור לפורים, מה הקשר לחודש אלול?
אפשר להשיב בכך שהשלמות של חודש אלול צריכה להיות גם בין אדם למקום וגם בן אדם לחברו, אבל אנחנו רוצים לומר עומק נוסף...

דבר נוסף, חז"ל אומרים במסכת 'ברכות' דף ח' עמוד א' "גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמיים"- בפשטות, הכוונה לאדם שעובד, למשל אינסטלטור, השאלה היא האם באמת בן אדם שעובד לפרנסתו יותר גדול מירא שמיים?

דבר נוסף, בספרים הקדושים כתוב ששלושת הרגלים הם כנגד שלושת האבות- 'פסח' כנגד אברהם, 'שבועות' כנגד יצחק ו'סוכות' כנגד יעקב, וחודשי השנה הם כנגד שנים עשר השבטים.
אנחנו לא יודעים בדיוק איזה חודש כנגד איזה שבט, אבל מה שכן ידוע לנו זה שחודש אלול הוא כנגד יוסף הצדיק.
מובא בספר "שער המלך" שאת העבודה שאנחנו צריכים לעשות במהלך חודש אלול נמצא אצל יוסף הצדיק...

דבר נוסף, בנוסח הסליחות כתוב:
"רַחֲמָנָא אִדְכַּר לָן קְיָמֵהּ דְּאַבְרָהָם רְחִימָא..."
"רַחֲמָנָא אִדְכַּר לָן קְיָמֵהּ דְּיִצְחָק עֲקֵידָא..."
"רַחֲמָנָא אִדְכַּר לָן קְיָמֵהּ דְּיַעֲקב שְׁלֵימָא..."
"רַחֲמָנָא אִדְכַּר לָן קְיָמֵהּ דְּמשֶׁה נְבִיאָה..."
"רַחֲמָנָא אִדְכַּר לָן קְיָמֵהּ דְּאַהֲרן כַּהֲנָא..."
"רַחֲמָנָא אִדְכַּר לָן קְיָמֵהּ דְּדָוִד מַלְכָּא מְשִׁיחָא..."
"רַחֲמָנָא אִדְכַּר לָן קְיָמֵהּ דְּפִינְחָס קַנָּאָה..."
מבקשים מה' שיזכור לנו את הברית שעשה עם האבות הקדושים.
אבל אצל יוסף כתוב "רַחֲמָנָא אִדְכַּר לָן זְכוּתֵהּ דְּיוסֵף צַדִּיקָא"– תזכור לנו את זכותו של יוסף הצדיק.
למה השתנה הנוסח? אצל אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרון ודוד כתוב "קְיָמֵהּ"- לזכור את הברית, ואצל יוסף כתוב "זְכוּתֵהּ"- זכותו של יוסף...

שאלה נוספת, בברכות התורה אנחנו אומרים "וְהַעֲרֵב נָא ה' אֱלקֵינוּ אֶת דִּבְרֵי תורָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִיפִיּות עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל. וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֱצָאֵי צֶאֱצָאֵינוּ כֻּלָּנוּ יודְעֵי שְׁמֶךָ וְלומְדֵי תורָתְךָ לִשְׁמָהּ..."
למה דווקא בברכת "וְהַעֲרֵב נָא..." הכניסו את התפילה על הילדים שגם הם ילמדו תורה ולא למשל בברכת "אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים וְנָתַן לָנוּ אֶת תּורָתו"- אולי שם היה עדיף לכתוב שגם הילדים שלנו יזכו ללמוד את התורה הקדושה?
עד כאן השאלות להיום.

היום אנחנו נדבר על היסוד וההשקפה של אלול
אלול זה החודש האחרון לפני סוף השנה, זהו זמן של חשבון נפש ועשיית תשובה. לפעמים אנשים עושים תשובה על המעשים שלהם אבל לא במקום הנכון!
כלפי מה דברים אמורים? טבע האדם תמיד לחפש הנאה, הנפש שלנו תמיד מחפשת תענוגות להבדיל מהנשמה...
הנפש רוצה תענוגות וזה לא מעניין אותה מאיפה תביא לה את זה, אתה תחליט מהיכן להביא לה. זה צורך קיומי בסיסי ביותר לנפש, אחרת הנפש גוועת ברעב וזה יבוא לידי ביטוי בהתפרצויות קשות ביותר.
אם האדם מספק את הנפש שלו ונותן לה הנאה ושמחה בעבודת ה'- אם זה בתורה, במצוות, בתפילה או בחסד- הנפש מרגישה שהיא קיבלה את שלה והיא כבר לא תחפש לרעות בשדות זרים.
אבל אם אני מוצא את עצמי 'גולש' החוצה ומחפש ברחוב כל מיני דברים לא טובים- סימן שהנפש שלי לא באה לסיפוק בקדושה, סימן שאני לא נהנה מספיק מעבודת ה'.
למשל, על מה אני צריך לעבוד כשאני רואה שיש לי 'תאוות אכילה' או תאוות מתוגברות אחרות?
התשובה, לא על התאוות עצמן!
הרבה אנשים טועים בזה, אני חושב שרוב הציבור טועה בזה...
קודם כל תבדוק האם עבודת ה' שלך היא כמו שצריך? האם אתה נהנה מספיק מעבודת ה'? אם אתה תהנה ותהיה שמח בעבודת ה' אז ממילא לא יהיו לך רצונות ותאוות מתוגברות.

קודם כל צריך להצביע על הבעיה!
הבעיה היא לא שנולדת עם 'תאוות אכילה' גדולה, אלא הבעיה היא שאתה לא נהנה בעבודת ה'...
אנחנו הרבה פעמים עושים בחודש אלול עבודה מאוד יפה, קמים לסליחות ומבקשים סליחה, "ריבונו של עולם, לא הייתי בסדר, כעסתי יותר מדי, סלח לי..."
אבל על שורש הבעיה אנחנו לא עושים תשובה, ומה שורש הבעיה? "עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה..."
למשל, כשאתה בא לילד ואומר לו "תשמע, מחר יש לך טיול!"
הוא יכין יום לפני את התיק, אתה תראה אותו כמו אריה. אבל מצד שני כשאתה מדבר איתו על לקום בבוקר לתפילה- וואי, צריך על זה כבר הרבה תחנונים... למה, מה קרה?
עכשיו אל תגידו שהוא עצלן, זה לא נכון!
תראו איך הוא קם כמו אריה לטיול, זה אומר שאין לו בעיה של עצלות, אלא יש לו בעיה אחרת יותר פשוטה, התפילה פשוט לא מעניינת אותו.
אז מה צריך לעשות איתו?
העבודה היא לא להגיד לו "תקום, קדימה, תפילה, אל תהיה עצלן!"
אלא תחפשו איך לעשות שיהיה לו כיף בתורה, במצוות ובתפילה, ואז תראו איך שהוא יקום.
חודש אלול זה קודם כל תשובה, אבל לא תשובה על מה לא עשינו אלא על איך עשינו!

תשובה לא רק על ה'כמות' אלא גם על ה'איכות'
מישהו שאל אותי "מה לקבל עליי באלול? להספיק עוד כמה דפים? להתפלל יותר? יותר מעשי חסד?"
אמרתי לו "לא, תלמד שורה אחת בגמרא עם כיף, שתהנה מזה. שמעשה חסד אחד ביום שאתה עושה יהיה עם התחברות, עם שמחה על הזכות שזכית למצווה הזאת..."
זה הפירוש "וְהַעֲרֵב נָא ה' אֱלקֵינוּ אֶת דִּבְרֵי תורָתְךָ בְּפִינוּ..."
אנחנו בעיקר עובדים על הכמות, יש נשים שאופות לשבת שתים עשרה חלות. יפה מאוד, אבל כמה עצבים היו בבית בגלל זה? איזו אווירה הייתה בבית כדי להספיק להכין את זה?
אלול זה ראשי תיבות "אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי", פעם שאלתי מישהו "אתה יודע מה זה 'דוֹדִי'?" אז הוא ענה לי: "דוֹד זה אח של אבא..."
אמרתי לו "אז הקב"ה הוא דוד שלך? הוא אח של אבא שלך? מה פתאום! הקב"ה זה אבא שלך בעצמו!"
אז מה זה "אֲנִי לְדוֹדִי"?
"דוֹדִי" זה לא אח של אבא! "דוֹדִי" זה חברי, "זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי בְּנוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם" "דוֹדִי" זה חבר...
"אֲנִי לְדוֹדִי" פירושו אני רוצה להתחיל לחיות עם הקב"ה לא כמו מפקד בצבא אלא כמו חבר שאתה נהנה מכל רגע שאתה יושב איתו.
אלול זה "אֲנִי לְדוֹדִי"- לחזור לחברות ולידידות שיש לנו עם התורה והמצוות.
בעולם מקובל יותר להגדיר ימים אלו בתור "ימים נוראים"- פחד, דין...
ואז כשהחזן אומר "מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת" הוא כולו נכנס ללחץ, "מִי בַמַּיִם וּמִי בָאֵשׁ"- איזו פאניקה! כולם בלחץ, בוכים ומשתעלים...
אבל האמת היא שאימת הדין צריכה להיות אימה של "האם אבא יאהב אותי?" ולא אימת דין של איזה דוב שרוצה להעניש ולטרוף אותי... זה ממש לא הכיוון הנכון!
רבי ישראל סלנטר זיע"א אמר שיום כיפור זה כמו עוגה וכל דקה מיום כיפור זו פרוסת עוגה וצריך לנצל את זה. חבל שיש לנו רק יום אחד בשנה יום כיפור, צריך להודות לה' שלפחות הביא לנו פעם בשנה יום שבו הוא רוחץ אותנו ומנקה אותנו, הקב"ה מזכך אותנו...

ככל שאני אהיה יותר חבר של אבא- ככה השנה הבאה תהיה יותר טובה
וזו בעצם הנקודה שחסרה לנו, אנחנו טובים בכמות, בן אדם יכול לקום בנץ, ללכת למקווה, יכול לשבת וללמוד- אבל בסדר, למדת עשר שעות, השאלה היא האם נהנית? עם איזה מסר אתה בא הביתה? מה אתה משדר בבית?
אתה משדר אושר אין סופי, "זכיתי במיליון דולר!" או "אני עייף, קמתי מוקדם וכל היום למדתי גמרא, זה מעייף וקשה..."
חשוב המסר, האיכות והשמחה!
דוגמא נוספת, אנשים מחפשים להשפיע על הילדים שלהם, "תלמד, תתפלל, תפתח קצת גמרא..."
למה ככה?
אם הילד יראה את אבא שנהנה מהלימוד או מהתפילה, ממילא זה יעבור לילדים– זה מדבק, זה פשוט.

חינוך עם "הוראות"
לא צריך לתת לילד הוראות "תלמד, תתפלל , תפתח גמרא!", זה לא יעזור...
אבא חוזר הביתה מבית הכנסת בליל שבת, כולו זורח מאושר, קידוש בנחת ובמנגינה נעימה, מתענג מהאוכל הטעים, מחייך לאישתו ומפרגן לה על כל ההכנות, אז הילד אומר לעצמו "גם אני כשאגדל רוצה שיהיה לי כיף כמו אבא... למה שרק אבא שלי יהנה? גם אני רוצה כיף!"
אבל אם ליל שבת זה מקום לעצבים והערות, "שקט, שולחן שבת! לא מדברים דברי חולין בשולחן שבת, ששש!"
אז הילד מסכן, אם הוא רוצה לבקש מאמא שלו איזו תוספת או שניצל, האבא ישר עושה לו עיניים, "חכה חכה עוד רגע..."
אז ילד כזה יאמר לעצמו "אצלי לא יהיה את הסיוט הזה, אצלי לא יהיה שולחן שבת!"
אם הילד כל היום שומע את אבא אומר "אבא אוהב ללמוד תורה, אבא אוהב ללמוד גמרא..." אבל הילד בקושי רואה את האבא עושה את זה בפועל אז המסר לא נקלט, זה לא יחדור!
אם נהיה שמחים במצוות, בחסד, בתורה ובתפילה הילד יראה איך אבא חוזר שמח מהכולל- ממילא הילדים ירצו גם את החוויה הזאת.
אבל כשהילד סופג אווירה של "נו, עוד שבת...", אוכלים, ישנים, משתעממים, קוראים איזה דף מפרשת השבוע ואבא אומר "מי בא ללמוד עם אבא?" ואבא נראה כזה מסכן, עייף... ואמא גם אומרת "כן, תלכו תלכו..."
צריך לומר בהתלהבות ובשמחה "מי רוצה לזכות בפרס ולבוא עם אבא?"
אבל האבא בעצמו לא מרגיש שזה פרס, והאמא גם לא מבינה שזה פרס ושניהם משדרים שזה כאב ראש אחד גדול, אז הילדים קולטים את העסק, אי אפשר לעבוד עליהם!
אז הילד עונה לאבא "לא, אין לי כוח אבא, קח את מוישה..."

אל תנסה לחייך לילד ולחשוב שתעבוד עליו שאתה מתלהב!
זה לא עובד ככה... זאת הבעיה שלנו בחינוך, אנחנו מלמדים את הילדים שלנו לקיים מצוות אבל לא מלמדים אותם לשמוח בזה וליהנות מזה, זה לא מרגיש להם כיף...
ההורים משדרים לחץ ועצבות, כל הזמן עייפים, כועסים ומרירים...
ולא דיברנו על האווירה בבית לפני פסח, ה' ישמור ויציל...
זה מה שמתחבר לו בחוויה, הנפש קולטת את האווירה שיש מסביב.
"שבת שווה שעמום והערות", "פסח שווה לחץ ועייפות...", זה המסר.
ברור לי שכמו בכל בית סטנדרטי יש גם רגעים של שמחה, צחוק וכיף, אבל השאלה היא מה הקו הכללי? האם אנחנו שואפים תמיד שיהיה יותר שמחה ויותר כיף? כי ממילא כשזה כיף רוצים לעשות עוד מצוות!
זה כל כך חשוב.
"אֲנִי לְדוֹדִי"– תחזור לחבר הגדול שלך, תשמור תורה ומצוות בגישה של שמחה וחברות עם בורא עולם.
זו לא עבודה קלה- אבל לפחות שזה יהיה הכיוון שלנו בבית, שזה יהיה הכיוון שלנו במצוות שאנחנו מקיימים.
אמרתי לבן שלי "כשאתה לומד- תשתדל להתחבר לפחות לשורה אחת, תחפש כל פעם משפט אחד שתהנה ממנו, זה מה שאני מבקש ממך".
ברגע שהוא יתחבר לגמרא אפילו בנקודה אחת- זה כבר ימשוך אותו...
יש הורים שמתלוננים "איך זה שהבן סיים שנה שלמה בישיבה ובבית לא פותח אפילו דף אחד גמרא?"
מה התשובה?
כי הבן מרגיש "סוף סוף יש לי שקט... לא באתי הביתה כדי שגם אתם תלחיצו אותי, אני רוצה חופש מהגמרא הזאת...", זאת אומרת שהוא לא למד בישיבה גמרא בהנאה ושמחה.
לכן דווקא בבקשה של "וְהַעֲרֵב נָא ה' אֱלקֵינוּ"- דווקא שם אנחנו מבקשים על חינוך הילדים, חז"ל רצו ללמד אותנו "אתה יודע במה תלוי חינוך הילדים? בתפילת 'וְהַעֲרֵב נָא'!"
ככל שיהיה יותר "וְהַעֲרֵב נָא"- ככל שיהיה יותר הנאה ושמחה בלימוד ובקיום המצוות- ככה יהיה חינוך הילדים.
מספרים על רבי ישראל סלנטר זיע"א- מייסד תנועת המוסר- שהיה לו תלמיד גאון עולם, אבל התלמיד הזה ביום אחד פרש, עזב את הכל, הוריד את הכיפה ויצא לתרבות רעה.
התלמידים באו וסיפרו את זה לרבי ישראל סלנטר, אז ענה להם הרב "ידעתי... אף פעם לא ראיתי אותו שמח בלימוד התורה, הוא למד אבל לא היה באמת מחובר ללימוד, אז מה הפלא שהוא יצא לתרבות רעה לחפש הנאות אחרות?"

יודעים מה מחבר את הכל? השמחה!
כתוב בפרשת 'כי תצא' "נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח"- בשנה הראשונה לנישואין צריך להיות שמח עם האישה.
השאלה היא למה צריך לשמח אותה, היא בדיכאון?
היא התחתנה מרצונה החופשי, היא לא בדיכאון, למה צריך שנה שלמה לשמח אותה?
התשובה היא כדי להתחבר, שמחה זה דבר שמחבר בין שניים!
אם אתה שמח עם הגמרא- אתה מתחבר לגמרא.
אם אתה שמח בתפילה- "עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה"- אתה תתחבר לתפילה.
אם תעשה חסד בשמחה- אתה תתחבר לחסד. שמחה זה דבק!
כשחתן וכלה שמחים שנה שלמה– הם מתחברים, הם מאוחדים, "וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד".
העבודה בחודש אלול היא לעבוד על שמחה בעבודת ה'. ליהנות יותר, אפילו רק פעולה אחת של קדושה ביום שתהיה בשמחה.
אישה הכינה לבעלה ארוחת צהריים, היא אומרת לו "גש ליטול ידיים..."
הבעל שואל: "האוכל מוכן?" והיא עונה "כן, כבר מזמן..."
הכל קר, בלי חיוך אחד אפילו...
היא באמת עבדה קשה להכין את האוכל, אבל מה עם האיכות? מה עם השמחה?
אני לא מדבר על מקרה מסוים שהיא הייתה ללא מצב רוח, אני מדבר על הקו הכללי בבית.
את מגישה לבעלך ארוחת צהריים? את הפעולה הזו תעשי בשמחה, "בעלי היקר, קח מכל הלב..."
החיוך והדיבור הזה עושה 'דבק' בזוגיות, מאחד בין בני הזוג.
אני לא אומר שזה קל, אבל זו עיקר העבודה שלנו בכלל ובפרט בחודש אלול.

לא צריך ריבוי עשייה, אלא דבר אחד שאתה עושה- תעשה את זה בשמחה
נכון, כולנו עסוקים וטרודים, אבל תתפנו לכמה דקות ביום ותקראו פרק תהילים אחד בשמחה או תנו משהו אחד לבן הזוג בשמחה.
אפילו אחד! זה כבר יתפרץ לאט לאט הלאה לכולם.
ברגע שבאמת נהיה שמחים בתפילה אז לא נגיד לבן שלנו "תתפלל! למה אתה לא מתפלל?" אלא יצא לנו משפט עדין "אתה לא יודע מה אתה מפסיד..." או "אתה יודע איך נהניתי היום בתפילה?"
זה בעצם ההמשך של ראשי התיבות של אלול "אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים"– אבל מה באמת הקשר של זה לפסוק "אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי"?
אתם יודעים איך נראה בן אדם שמח? תראו חתן או מישהו שעושה ברית מילה לבן שלו, זה יום השמחה שלו, הוא רוצה שכולם יבואו וישתתפו בשמחה שלו.
כשאדם שמח הוא אוהב אנשים, הוא רוצה להיות עם אנשים, אבל כשאדם בעצבות- איך הוא נראה?
"לא רוצה קשר עם אף אחד, אני רוצה שקט, אין לי כוח לאף אחד".
כשאתה תהיה שמח- "אֲנִי לְדוֹדִי"- זה יתן לך סיפוק, אתה תתקרב לבורא עולם בשמחה, ואתה יודע מה תהיה התוצאה?
התוצאה תהיה "אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים"- זאת תהיה התוצאה!
מרוב שמחה אתה תרצה להתחבר לכולם, זו השלכה ישירה של עבודת ה' בשמחה.
הבנתם? אנחנו בדרך כלל דואגים לכמות, מה עוד אפשר לעשות אבל זה לא שווה כלום!
תבדוק את מה שאתה כבר עושה– שזה יהיה יותר עם לב, יותר בשמחה.
אנחנו לא שמים לב שאנחנו עושים את הטעויות הללו כל שנה מחדש, אחר כך אנחנו רואים שלילדים שלנו אין חשק לשיר בשולחן שבת או ללמוד תורה, לא רוצים ללכת עם אבא לבית כנסת ואז מתפלאים "למה?"
האם אתה שר בשולחן שבת בשמחה?
האם אתה אומר דבר תורה בשמחה ובנחת?
הכל מתחיל מאיתנו ההורים- עד כמה אנחנו משדרים את האושר שיש לנו בתורה ובמצוות.

עכשיו תראו למה אלול קשור ליוסף
העניין של יוסף היה 'מידת השמחה', כך כותב ה"מאור ושמש" זיע"א, הוא אומר שכשיוסף היה במצרים הוא היה מסלסל בשערו כדי שיראה יפה...
מה, יוסף היה משועמם? זה מה שיש לו לעשות- לסלסל בשיער? אין לו משהו אחר לעשות שם במצרים?
אלא עונה ה"מאור ושמש" שיוסף עשה הכל כדי להיות בשמחה ולא ליפול לעצבות. "נכון, אני פה לבד ובלי משפחה, אבל אני לא אשבר! אני אלבש בגדים יפים ואראה טוב, אעשה הכל כדי לא ליפול ברוחי..."
יוסף התכוון לעבוד על מידת השמחה!
המעשים החיצוניים משפיעים על הפנימיות, בגד יפה לשבת, מפה לבנה על השולחן, פמוטים איכותיים– כל החיצוניות הזו עושה אווירה טובה, אווירה מיוחדת שמרגישים אותה בלב.
אבל אם בן אדם חוזר מבית הכנסת בערב שבת, האישה עם פנים נפולות, החלות לא על השולחן, או שבת בבוקר הוא חוזר מבית כנסת וצריך לגרד את כולם מהמיטות והאוכל נשאר מאתמול בלילה על שולחן שבת, איך זה נראה?

האם מעשים חיצוניים משפיעים?
בהחלט שזה משפיע!
יוסף כדי להישאר שמח- התלבש יפה והקפיד להיראות טוב, הוא ידע שהחיצוניות תשפיע על השמחה הפנימית שלו...
פעם תלמידים שאלו אותי "הרב, מה צריך לעשות כדי שיהיה לנו חשק בלימוד?"
זה היה כשהייתי בתחילת דרכי כמשגיח, אז שאלתי את הרב "הרב, איך אפשר להשפיע על התלמידים שיבואו עם חשק ללימוד?"
אז אמר לי הרב "תדאג שיהיו נקיים ומסורקים, שיצחצחו שיניים ושיהיה להם ריח טוב, שילבשו מכנסיים מגוהצים וחולצה נקייה- ואתה כבר תראה איך הם יבואו לבית המדרש ויהיה להם חשק ללמוד. אם בחור בא בלי לצחצח שיניים ובלי מקלחת, בא עם בגדים לא נקיים- החיצוניות שלו משפיעה עליו ועל הסביבה, מאיפה יהיה לו חשק ללמוד?"
יוסף הצדיק כל הזמן היה שמח.
למשל, כשיוסף פגש את שר המשקים ושר האופים לאחר שהוא כבר היה עשר שנים בבור, הוא שאל אותם "מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים הַיּוֹם?"
אני לא מבין, למה הם לא שאלו אותו "למה? אתה נראה יותר טוב?"
התשובה היא כן, הוא היה נראה הרבה יותר טוב מהם!
הוא כבר עשר שנים בבור והוא נראה פי אלף יותר טוב מהם, הם היו שם שלושה ימים וכבר נראו לא טוב...
יוסף תמיד ראה רק את הרחמים של הקב"ה, "וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹקִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב".
יוסף אמר לאחים שלו "אתם חשבתם שזה רע שמכרתם אותי, אבל טעיתם- הכל לטובה כדי שאגיע למצרים ואחר כך אפרנס את המשפחה".
לכן אצל יוסף אומרים "רַחֲמָנָא אִדְכַּר לָן זְכוּתֵהּ דְּיוסֵף צַדִּיקָא"– את הזכות, הוא ראה בכל דבר זכות, ראה בזה מתנה, לכן יוסף ואלול הולכים יחד.
העבודה שלנו באלול זה להיות כמו יוסף, לעבוד כמה שאפשר על השמחה.
פעם לפני ראש השנה הרב ראה אותי בעצבות אז הוא שאל אותי "למה אתה לא שמח?"
עניתי לו "על מה אני אשמח?"
אז הוא אמר לי "תהיה שמח שאתה ברשימת המוזמנים לראש השנה, אתה מאותם אנשים שבורא עולם הזמין אותם להיות האורחים שלו בראש השנה, יש כאלו שלא קיבלו הזמנה, הם נפטרו באמצע השנה..."
אנחנו לא עושים טובה לקב"ה, זה הוא מזכה אותנו לעוד ראש השנה ועוד יום כיפור- "קח, נראה אותך איך אתה מנצל את זה..."
חז"ל אומרים במסכת 'סוטה' דף י"ז עמוד א' "איש ואישה זכו- שכינה ביניהם, לא זכו- אש אוכלתן".
מה זאת אומרת "זכו"?
שהם מרגישים כל הזמן זכייה בזה שהם מעניקים אחד לשני...
יש גבר שמעניק לאישתו אבל הוא מרגיש קורבן, לא מרגיש זכייה.
אומרים חז"ל "איש ואישה זכו"- זו מתנה, זו זכות להעניק אחד לשני, שבעל מעניק לאישתו ואישה מעניקה לבעלה– תראו בזה זכות.
מה זה "לא זכו"?
הם אמנם מקריבים אחד לשני, אבל הם לא רואים את זה כזכות אלא כעול, "וואייי, כמה דרישות יש לו לבעל הזה, כל רגע כוס תה..."
זה לא פשוט, תדעו לכם שרק ככה אפשר ללכד את המשפחה.

אנחנו עובדים על הכל במקום לעבוד על ה"איך"...
אנחנו עובדים לא נכון, אתה עונה לטלפון "כן? מה? כן! לא, טוב, ביי..."
למה אתה מדבר ככה? למה אתה עונה בקרירות?
כבר ענית, אז למה לא להגיד "כן, מה אני יכול לעזור? אני אשמח לעזור במה שאני יכול, בוודאי..."
כבר החלטת שאתה עונה לטלפון אז תענה יפה, תהנה מהפעולה הזאת.
אל תעשה משהו אם אתה לא נהנה, אתה לא תחזיק מעמד, אלא תשמח מהפעולות שלך.
ולזה התכוונו חז"ל כשאמרו "גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמיים".
איך יכול להיות שמישהו שהוא יגיע כפיים שווה יותר ממישהו ירא שמיים?
אלא התשובה היא ששניהם יראי שמיים, אבל אחד הוא רק ירא שמיים, כל הזמן הוא מסתובב באווירה של יראה, "אסור! אני מבקש לא להזיז, מוקצה!" עוד איסור, עוד חרדה ועוד פחד, זה מה ששומעים ממנו.
וגם אם הוא לא כל הזמן כזה- זו האווירה הכללית, זה מה שהוא משדר...
אבל יש אדם שהוא ירא שמיים, אבל הכל עם הנאה, הכל עם שמחה ועם חיוך, אדם כזה הרבה יותר גדול מאחד שהוא רק ירא שמיים...
לפי זה אפשר להבין מה שנאמר אצל דוד המלך, "לוּלֵי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי אָז אָבַדְתִּי בְעָנְיִי"- כולם מסבירים פה שלדוד המלך היו כל כך הרבה צרות, אז הוא חיפש ללמוד גמרא כדי לשקוע בלימוד ולשכוח מכל הבעיות שלו, כמו מקלט, מכניס את עצמו למקלט והופ! בורח מכל הצרות...
אנחנו רוצים לתת הסבר עמוק יותר, מה זה "אָבַדְתִּי בְעָנְיִי"? הרי דוד המלך לא היה עני...
אלא "בְעָנְיִי"– הכוונה היא המידות הרעות שלי, ההרהורים והתאוות... "בְעָנְיִי" פירושו המידות הרעות שיש לכל אחד...
אומר דוד המלך "לוּלֵי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי"- "אם לא הייתי נהנה מהלימוד, מהתורה והמצוות- הייתי הולך לאיבוד עם כל המידות הרעות שלי!"

אבל באמת איך נהנה מהמעשים שלנו?
אז דבר ראשון תפילה, "אבא, תזכה אותי לשמוח במה שאני עושה".
דבר שני, מה שאנחנו תמיד אומרים להעלות את המידות לקדושה, כשבאה לאדם תאווה מסוימת- תאוות אכילה, תאוות ממון או תאווה אחרת, הוא מבקש מהקב"ה "ריבונו של עולם, תזכה אותי שכמו שאני נהנה ואוהב את העוגה הזאת, שככה אזכה לאהוב אותך", "כמו שאני נהנה מהנכד שלי, שככה אזכה ליהנות ממך".
לאט לאט הוא יזכה להנאה בקדושה.
לוקחים מידה גשמית והופכים אותה למשהו רוחני.
למשל, יש סבא שהנכד שלו הגיע אחרי הרבה זמן לבקר אותו אז הדבר הראשון שעושה הסבא הזה לנכד הוא "צדיק שלי! וואי וואי, איך התגעגעתי לנכד שלי", ואז הוא לוקח את הנכד ובום! נשיקה מפה ונשיקה משם, תופס אותו ולא עוזב... והיכן בורא העולם?
הוא הוציא את כל האהבה הגשמית שלו על הנכד, הוא הפסיד את המתנה.
תן נשיקה, תן חיבוק, בוודאי! אבל אל תיתן כמו שרצית עם כל ההתלהבות, טיפה תעצור את עצמך ותתפלל "אבא, תזכה אותי שכמו שאני מרגיש אהבה לנכד הזה, שככה אני אזכה לאהוב אותך..."
ואז תיתן נשיקה וחיבוק, תהיה רגוע ועדין, אל תתלוש לו את הלחי "אני אוכל אותך..."

לא ככה! את עיקר האש שאתה מרגיש תשאיר לרוחניות
אחר כך תזכה ותרגיש אהבה לחסד, אהבה לתפילה וללימוד... אבל אם הוא מוציא את כל התאוות והאהבה על שטויות– 'מפרק' עוגה שלמה, ישן בלי סוף, מנשק את הנכדים שלו מכל הכיוונים... אז מה נשאר בקדושה?
והוא עוד אומר "הקב"ה, אני אוהב אותך"- אין כבר מה לאהוב, פירקת את הכל! את כל המטען הוצאת בצד הגשמי, מה תעביר לקדושה?
בספרים הקדושים כתוב שיש לזה גבול, יש גבול לאהבה...
זאת אומרת שאם אדם מוציא את התאוות לשלילה- זה על חשבון הקדושה!

הרי איך זוכים לאהבת ה'?
על ידי זה שיש לך אהבה גשמית ואתה מעלה את זה לה', מי שאין לו אהבה גשמית לא יכול להגיע לאהבת ה'.
זאת אומרת צריכה להיות לאדם אהבה לבני ביתו, אהבה לילדים, אהבה לאוכל, אהבה למשהו כדי שאת זה אחר כך נעביר לבורא עולם.
אם אדם לא אוהב את אישתו או את הילדים, לא אוהב אוכל או כסף– איך הוא יגיע לאהבת ה'?
הדרך להגיע לתענוג בקדושה זה דרך התענוג הגשמי שאותו תעביר אל ה' דרך התפילה, אבל בשטח- אתה כמו נמר, מתאפק עד הסוף...
אם נלך ככה חינוך הילדים ושלום הבית שלנו יראו אחרת לגמרי, כל עבודת ה' שלנו תתחיל להשתפר אם נתחיל לעבוד על האיכות.
כדי שיהיה "אֲנִי לְדוֹדִי"– לחברי- יש להתחיל לראות את התורה והמצוות כשעשועים, "לוּלֵי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי".
כמו שאתה הולך לטיול ונהנה, כך כשאתה הולך להתפלל- תהנה קצת.
יש כאלו שרק מעמיסים על עצמם, מעמיסים אפילו מה שהם לא צריכים– ואז נופלים לגמרי.
עדיף שתעשה קצת ותהנה מזה, ומזה תגיע לעוד ועוד...

יהי רצון שנזכה ללכת בדרך האמת, אמן כן יהי רצון.

ניתן להאזין לשיעורי "דרך הבעל שם טוב" בעלות שיחה רגילה בטלפון 03-3090900