ניתן להאזין לשיעורי "דרך הבעל שם טוב" בעלות שיחה רגילה בטלפון 03-3090900 - כל הזכויות שמורות
לתגובות ולקבלת דבר תורה של "דרך הבעש"ט" למייל (derech.alon@gmail.com) ולקבלה בוואטצפ 058-3139000
אנחנו נמצאים בימי ספירת העומר. סופרים ארבעים ותשעה ימים מחג ה'פסח' ועד 'שבועות' כהכנה למתן תורה.
כתוב אצלנו בפרשה "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן"- השאלה שלנו היא למה תלו את ההכנה למתן תורה בעומר? "מנחת העומר" זה קורבן שמביאים מיד אחרי חג 'שבועות' ומקריבים אותה מהתבואה החדשה, מביאים שְׂעוֹרִים מהתבואה החדשה ומקריבים בבית המקדש, ומזמן הקרבת העומר סופרים ארבעים ותשעה יום.
מה הקשר בין ההכנה למתן תורה לבין ספירת העומר?
למה אדם שמתכונן לקבלת התורה צריך לספור את ימי העומר?
שאלה נוספת, ישנה מחלוקת בפוסקים איך סופרים את ימי העומר.
האם סופרים "היום שישה ימים בעומר" או "היום שישה ימים לעומר"?
עם האות ל' או עם האות ב'? הספרדים אומרים "היום שישה ימים לעומר" והאשכנזים אומרים "היום שישה ימים בעומר". השאלה שלנו היא מה ההבדל?
את האמת, היה הגיוני יותר לומר "לעומר" כי הרי הקרבנו את העומר, והיום למשל "שישה ימים לעומר" שהוקרב...
"בעומר" הכוונה בתוך העומר, אבל מה יש בתוך העומר? צריך להבין את דעתם של הפוסקים שאומרים שצריך לומר "בעומר".
דבר נוסף, תלמידי רבי עקיבא נפטרו בתקופה הזאת בין 'פסח' לעצרת "על שלא נהגו כבוד זה בזה". השאלה שלנו היא למה הקב"ה החליט לטפל בהם דווקא בתקופה הזאת? אם הם "לא נהגו בכבוד זה בזה" אז יש מספיק ימים בשנה כדי לטפל בהם, למה הקב"ה החליט להעניש אותם דווקא בין 'פסח' ל'שבועות'?
ושאלה אחרונה, ידוע שבבית המקדש לא היו מקריבים קורבן שהוא חמץ, כל הקורבנות היו מבצק שלא החמיץ, לא היה חמץ בבית המקדש כמו שכתוב: "כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַיהוָה לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'". אבל מתי כן היו מקריבים קורבן מחמץ? רק בחג ה'שבועות', בחג ה'שבועות' יש קורבן שנקרא "שתי הלחם", מכינים לחם מחמץ ומקריבים אותם בבית המקדש בחג ה'שבועות' כמו שכתוב "מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַה'".
נו, אז מה פה הבעיה? הרי כל הזמן אנחנו עובדים להתרחק מ"חמץ", שהרי ה"חמץ" רומז ל"יצר הרע", ב'פסח' ביערנו את ה"חמץ", לא היה לנו בכלל מגע עם "חמץ". דווקא בחג ה'שבועות'- ביום מתן תורה- הקב"ה אומר: "תקריבו לפני קורבן 'שתי הלחם' מחמץ בחג השבועות".
אבל אנחנו צריכים לבער את "יצר הרע", למה דווקא כאן ביום הקדוש הזה מוכנס "יצר הרע" לתמונה? זה פלא עצום...
בואו נתחיל את היסוד, אני חושב שהוא מאוד יפה וחשוב.
אנחנו יודעים שיש "יצר טוב" שהוא טוב, ויש "יצר הרע" שהוא רע. "היצר הרע" תמיד מוגדר אצלנו כדבר שלילי ו"היצר הטוב" מוגדר כדבר חיובי, וממילא "היצר הרע" מתקשר לנו לעניינים גשמיים ולכן אנחנו מחפשים תמיד איך להתרחק מזה. אבל חז"ל לא רואים זאת כך, כתוב בפרשת 'בראשית':"וַיַּרְא אֱלֹקים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד"- אומרים חז"ל במדרש: "'וְהִנֵּה טוֹב'- זה 'היצר הטוב'. 'וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד'- זה 'היצר הרע'".
"היצר הטוב" הוא רק "טוֹב", עוד לא ברמה של "טוֹב מְאֹד", אבל לעומתו "היצר הרע" הוא "טוֹב מְאֹד".
איך זה יתכן? לדוגמא, אם יגידו לנו שיש מישהו עם תאוות האכילה, רוב הציבור יגיד שזה "גרוע מאוד", אם לדוגמא יגידו לנו שיש מישהו כעסן, גם כאן רובנו נגיד שזה "חמור מאוד!", אנשים פוסלים שידוך בגלל זה...
הכרתי פעם בחור שנפגש עם מישהי, זו הייתה כבר הפגישה הרביעית והוא שאל אותה: "תראי, אני רוצה שתגידי לי את האמת..."
- "רק את האמת".
- "מה המידה הכי רעה שיש לך?"
- "תראה, הכי קשה לי עם מידת הכעס..."
- "מה את עושה כשאת כועסת?"
- "אני צועקת, אני מרימה את הקול..."
- "וזה מגיע עד השכנים?"
- "לא יודעת, אף פעם לא שאלתי אותם..."
מבחינתו זה הספיק, הוא המשיך את הפגישה כאילו הכל כרגיל אבל בסיומה הוא הוריד את השידוך על חוסר התאמה. כמובן שהיא עשתה טעות שענתה לו תשובות כאלו, אבל הוא עשה טעות הרבה יותר חמורה שהוא הוריד את השידוך במקום לשמוח שהיא הייתה כנה ואמיתית איתו, היא לא 'שיחקה אותה', לא עשתה לו הצגות כאילו היא מושלמת והכל טוב אצלה, היא הייתה מאוד אמיתית וזה למעשה הכי חשוב...
הוא לא היה צריך לשאול: "איזו מידה רעה יש לך?" אלא היה צריך לומר לה: "האם את מעוניינת לעבוד על עצמך? אני גם לא מושלם, אבל אני מאוד מעוניין לעבוד על עצמי ואני מחפש מישהי לעבוד איתה יחד..."
אנשים מסתכלים על כעס כעל פוטנציאל שלילי, כאילו זה משהו רע ושאם יש לך אותו אז צריך לברוח ממך. אותו הדבר בחינוך הילדים, אם יש לנו ילד שמשתולל ועושה שטויות, אנחנו מיד מקנאים בשכנה ואומרים: "איזה כיף לשכנה, איזה ילדים 'ברווזים' יש לה- עדינים, לא זזים, לא שומעים אותם, לא צועקים, לא הולכים מכות. אלו ילדים מחונכים! תראה איזה ילדים יש לנו, ממש חיות...", האמא 'אוכלת' את עצמה, היא בוכה ושואלת את עצמה "מה אעשה? מה יהיה הסוף?"
ה"חזון איש" זיע"א אמר שדווקא אותם ילדים שמשתוללים, סוערים ושובבים, דווקא להם יש את הפוטנציאל להפוך לגדולי ישראל.
אותו ילד עדין ושקט, אפילו כשהוא יגדל ואישתו תגיד לו: "הילדים רוצים דבר תורה בבית, תגיד משהו בשולחן שבת..."
- "תגידי את..."
- "תראה איך הילד מתנהג, תגיד לו משהו שירגע..."
- "עדיף שאת תגידי..."
הוא היה ברווז כשהיה ילד וישאר ברווז גם כשהוא מתבגר.
ברגע שאתה לוקח את הילד שהוא מלא מרץ והאש בוערת בו ואתה מלמד אותו איך לכוון הכל לקדושה, אז הוא יהיה 'אש' בלימוד, הוא יהיה 'אש' בתפילה, הוא יהיה דרשן, רב קהילה, הוא ימסור שיעורי הלכה, כשהוא יתפלל הוא 'יזעזע' את הקירות... הוא יהיה פעיל, אדם שמריץ עניינים, מרים קהילות בישראל, כך אמר ה"חזון איש".
אבל אנחנו רואים את ההיפך, "ילד שובב שזז כל הזמן הוא שלילי ורע..." אנחנו מזהים את הפראות כשלילית, לא רואים את "היצר הרע" בתור "וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד".
ההסתכלות הזאת מביאה אותך ליותר סבלנות,
אסור להתייאש לעולם!
יש נשים מלאות אנרגיה, מדברות הרבה, פעילות, הולכות לפה וחוזרות לשם, והבעל אומר לה: "די, תירגעי! שבי קצת...", אבל הוא לא מבין שזו ברכה, רק תכוון את האנרגיה שלה לקדושה, אל תסגור אותה, תן לה להוציא הכל החוצה...
יש מישהי שחזרה בתשובה, בעברה היא הייתה זמרת, הרקידה אלפים ורבבות, היא ויתרה על עולם הנגינה והזמרה וחזרה בתשובה. בעלה הקודם עזב אותה כי הוא לא רצה לחזור איתה בתשובה. היא התחתנה עם חוזר בתשובה והחליטו שהם בונים בית על אבני התורה והיראה, אבל אותה נפש פנימית שהייתה תמיד שמחה, שרה ומנגנת- לא נעלמה.
אחרי חמש שנים הגברת הגיעה לתחתית, היא הרגישה שכבר אין לה כוחות נפש, הרגישה חסרת מוטיבציה, אין לה כוח לבעלה ולילדיה, וכבר היו דיבורים על גירושין. הזוג הזה היה אצלי וכך היא סיפרה לי: "הנשמה שלי חיה את הניגונים והשירה והיום אני דועכת. אני כל הזמן בבית ומרגישה שנפער אצלי בור- חלל- והוא נשאר ריק ולא מתמלא, לאט לאט אני מתייבשת..."
היא הגיעה פשוט לחוסר אונים עד הרצון לעזוב את בעלה. שאלתי אותה: "תגידי לי, למה את לא מכוונת את כל הרצונות והשאיפות שלך לקדושה? מה הבעיה? אם הקב"ה נתן לך את המתנה להרים לבבות של אנשים- למה שלא תמשיכי עם זה? תיקחי את זה לקדושה, תכווני את זה לקדושה עם צניעות. קחי את כל הדיבורים של דרך 'הבעל שם טוב' ותעשי מהם שירים, תעבירי את המסר שלך בשירים". היא שמעה שיחה שלנו בעבר ואמרנו שם שהעובדה שמישהו מגיע לתחתית- אלו הרחמים של ה' כדי לגלות לו מי הוא באמת, שכולנו אותו הדבר...
היא ובעלה ברוך ה' שומעים את השיחות כבר תקופה, היא אמרה לי: "'הדרך' הזאת ריפאה לי את הנפש, עכשיו אני מבינה למה ה' העביר אותי את כל המעברים הללו. הבנתי למה ה' הביא אותי עד לרצפה, הייתי חסרת אונים, רציתי להתגרש מבעלי, לא היו לי כוחות... פעם הייתי 'הפיה הטובה'..."
פשוט כשהיא התחתנה עם בעלה היא טיפלה יפה בילדיו מהנישואים הקודמים, הילדים שלו עברו חוויה מאוד קשה בעקבות הגירושים של ההורים לכן היא קיבלה אותם יפה וחיזקה אותם, אבל היא מספרת שהיום היא לא יכולה לראות אותם, ולא רק אותם, אלא גם את הילדים שלה היא לא יכולה לסבול כבר...
כולם אומרים לה: "מה קרה לך? השתנית. את לא ה'פיה הטובה' שהכרנו..." כאילו פעם היא הייתה אישה טובה והיום היא מכשפה...
היא אמרה לי: "היום אני מרגישה שאני מכשפה. אני לא יודעת מה קרה לי..." עניתי לה: "לא קרה לך כלום, תמיד היית מכשפה... לא רק את אלא כולנו ככה, גם אני מכשף. זה שפעם היית ה'פיה הטובה' והיה לך כוח לילדים, אלו הרחמים של ה', רק שלא ידעת את זה, לקחת הכל לעצמך. הקב"ה רצה לקרב אותך אליו והראה לך את האמת שלך".
היא ענתה לי: "הרב, אתה רואה? תמיד בתוך תוכי הרגשתי ככה. בעלי תמיד פירגן לי ואמר לי 'כמה את טובה ונהדרת', ואני אף פעם לא הרגשתי טוב עם הפירגונים הללו, הרגשתי שהם לא טובים לי. האמת היא שאני אותה אחת, לא השתניתי, רק הפעם ה' גילה את רחמיו עליי ורצה שאני אבין שהכל ממנו...", בעקבות השיחה שלנו הגברת החליטה לחזור לעולם השירה והנגינה אבל הפעם בקדושה, והתחילה ללמד שיעורים.
הקב"ה לא רוצה לסגור לנו את ה'ברז'. הקב"ה לא אומר לך: "אל תאכל עוגות. אם תראה אוכל טעים תזרוק אותו..."
"'וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד'- זהו יצר הרע", כל הקדושה נמצאת ב"יצר הרע", הוא רק מצטייר כדבר רע...
"יצר" מלשון ציור, הוא מצייר לך את המצב כאילו עכשיו זו מידה רעה ושאתה עושה משהו רע, אבל התפקיד שלך למצוא בתוך הרע את הקדושה, להילחם בחיצוניות של ה"יצר הרע"
ולגלות את הפנימיות שלו.
הגמרא במסכת 'קידושין' דף ל' עמוד ב' אומרת: "הקב"ה אמר להם לישראל 'בָּנַי, בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין'".
שואל המגיד ממזריטש זיע"א- תלמידו של "הבעל שם טוב"- למה כתוב "תבלין"? היה צריך להיות כתוב "בראתי לו תורה רפואה"- "היצר הרע" הוא מחלה והתורה היא התרופה...
אם התורה היא התבלין של היצר הרע- היא רק מתבלת אותו- אז את מה אנחנו אוכלים בסוף? את "היצר הרע". התורה לא מלמדת אותך להתנתק מ"היצר הרע", היא מלמדת אותך איך לאכול אותו, הוא בעצמו ה"אוכל הטעים", רק התורה מלמדת אותך איך להוציא את הטוב שבתוך "היצר הרע".
התורה מלמדת אותנו איך לקדש את החומר,
פשוט צריך לגלות שבתוך החומר הגשמי הזה יש קדושה.
אנשים לפעמים מזהים אצל עצמם מידות מסוימות ומתחילים לשנוא את עצמם, "למה אני כזה לחוץ? כל דבר מלחיץ אותי...", "למה אני כזה כעסן? מכל דבר אני נדלק...", אנחנו מזהים את הכעס כדבר רע, מזהים את תאוות האכילה כדבר רע, מזהים את הלחץ כדבר רע.
"כמה מלחמות יש לי? הלוואי ולא היה לי אותן!", "מי שמאמין לא מפחד..."-אותו אדם שהוא לא לחוץ, לא כעסן ולא פחדן, הוא באמת מסכן גדול- כי איך אחד כזה יזכה למשל להגיע ליראת שמיים?
למשל יש אדם שיש לו פחד מגנבים, כל רעש מקפיץ אותו, הוא רואה את עצמו כפחדן, הוא אומר "הלוואי והיה לי אומץ, אבל אין לי... מה אני אעשה? אני פחדן". זה לא נכון!
אז איך באמת זוכים ליראת שמיים?
תקשיבו טוב, המהלך הוא כזה: ה' מביא לאדם פחד גשמי, לדוגמא חושך, בעלי חיים, גנבים וכדומה. הוא לא מביא לאדם ישירות יראת שמיים ברוחניות, אלא הקב"ה מביא לנו את זה בקפסולות קטנות שאנחנו מסוגלים לעכל אותן, האדם הוא גשמי ולכן כלי הקיבול שלו הוא גשמי. בתוך הקפסולה הגשמית הזאת יש גרעין רוחני שנקרא "יראת שמיים", בשעת הפחד במקום להשתולל ולהתאבן, אני מנצל את הזמן הזה לתפילה לה': "אבא, תזכה אותי ללמוד מהפחד שיש לי שכך אפחד ממך כי בתוך הפחד הגשמי אתה נמצא, אתה רוצה להעניק לי יראת שמיים...", כך בעצם הפחד הגשמי עולה לרמה רוחנית של "יראת שמיים".
הקפסולה הגשמית יוצאת ואז אתה מקבל את היהלום שבתוכה, הגעת לרוחניות שבתוך הגשמיות!
לאדם יש גוף, הגוף הוא גשמי- בשר ודם- אבל בתוך הגוף נמצאת הנשמה. אתה לא רואה אותה אבל זו האמת, היא מחייה את הגוף. ברגע שהנשמה מסתלקת הגוף הולך לקבר, עפר ואפר... מה מחזיק את כל המערכת הזאת שנקראת "גוף האדם"? הנשמה... הנשמה היא "חֵלֶק אֱלוֹקַּ מִמָּעַל" ממש, היא טהורה ומלאת קדושה אבל לא רואים אותה. כשאתה רואה פחד גשמי- בתוך הפחד הזה יש גם נשמה, לכל בריאה בעולם יש את הגשמיות והחיצוניות שלה, אבל יש לה גם נשמה והנשמה היא ריבונו של עולם...
איך אזכה לאהבת ה'? פתאום בא לי לאכול עוגה, אני מרגיש תאוות אכילה גשמית וזה מתחיל לבעור בי. אני מתחיל ללכת לכיוון המקרר, רואה את העוגה ומוציא אותה, כך אני הולך אחרי התאווה הגשמית, אבל הקב"ה רוצה שתעלה את התאווה הגשמית לרוחנית: "אבא, תזכה אותי ללמוד מהתאווה שיש לי לעוגה- שכך אזכה לאהוב אותך, כמו שאני נמשך אחרי העוגה הזאת שכך אמשך אחריך".
עכשיו העבודה היא לא לאכול מיד, אלא להתאפק.
תן מעצור- חצי דקה או דקה- ותנצל את הזמן הזה לתפילה לה'.
תוך כדי אכילה תילחם עם עצמך, ובמקום להיות שקוע בעוגה תתפלל: "אבא, תזכה אותי ללמוד מהתאווה שיש לי לעוגה שכך אני אזכה לאהוב אותך", וכך תתחיל לאכול את העוגה יחד עם התפילה. בכל תאווה מוסתרת אהבת ה', ברגע שאני מעלה את אותה התאווה לקדושה- הקב"ה באותו רגע איתי, ה' כבר ידאג שאוכל בצורה רגועה ועדינה, שלא אגזים, במקום לפרק חצי תבנית של עוגה אני אסתפק רק בפרוסה אחת או שתיים...
ה' רוצה שנכיר את האמת שלנו שאנחנו מצד עצמנו לא מסוגלים להתגבר על התאוות שלנו. הדרך לזכות לאהבת ה' היא דרך כל התאוות הגשמיות.
אדם שיש לו תאוות אכילה או תאוות ממון- זה לא דבר שלילי, צריך רק לכוון את זה למקום הנכון.
הקב"ה הביא לי את התאווה כדי שאתחבר אליו, הבעיה היא שבמקום להתחבר לה' דרך העוגה או השוקולד- אני מתחבר ודואג לבטן שלי, אז יוצא שבמקום להגיע מניצוץ הקדושה שהיה שם לאהבת ה', הורדתי את הניצוץ הזה לתחתית, השארתי את הניצוץ בגשמיות, לא תיקנתי את הניצוץ וגם הפסדתי אפשרות להתחבר ולאהוב את ה'.
בן אדם שיש לו פחדים והוא לא מעלה אותם אל ה', סופו של דבר שהוא יְפַתֵּחַ עוד ועוד פחדים עד שהוא יתחיל לקבל לחץ דם גבוה, חרדות, מחשבות כפייתיות וכדומה, הוא יהפך לשבר כלי... אדם שלא מעלה את תאוות האכילה אל ה', בסופו של דבר הוא ישמין, הוא יְפַתֵּחַ סוכר בדם, פצעים בפנים וכל מיני דברים שלצערנו נלווים לזה...
כתוב בשיר השירים "עַל מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו"- אומר רבי נחום מצ'רנוביל זיע"א מחבר ספר "מאור עיניים"- למה הגעתי למצב שאני שוכב? למה נפלתי למשכב?
כי "בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי"- הלכתי אחר התאוות שלי במקום להעלות אותן אל ה', הגשמתי את התאוות שלי והפסדתי את המתנות החבויות בהן...
המחלות שיש לנו בדור הזה הן בגלל שאנחנו לא
מעלים את תאוות האכילה אל ה'.
רק כשבן אדם מתחיל לקלוט כמה התאוות הללו עושות לו צרות- הוא מתחיל לעבוד על הנושא הזה כדי שה' יציל אותו. אבל כל עוד טוב לנו ואנחנו לא מרגישים את ההשפעה השלילית- זה קשה מאוד. רק שבן אדם מתחיל לחטוף מכות הוא מתחיל לעבוד עם עצמו, רק כשהבן אדם מתעורר הוא חוזר שוב אל בורא עולם.
אז לפי מה שאמרנו יוצא אם כן שכל הדבש נמצא ב"יצר הרע", יראת שמיים ואהבת ה' של הבן אדם נמצאות בתוך הפחדים והתאוות שלו.
אנשים שמתבגרים מתחילים לפחד: "מי יודע מה יהיה הסוף שלי? אני מקווה שאני אמות בשלום...", מבוגרים לעת זקנה מפתחים פחדים מהמוות, הם שואלים את עצמם כל הזמן "מה יהיה?" ואז מה באמת קורה בסופו של דבר?
"וַאֲשֶׁר יָגֹרְתִּי יָבֹא לִי"- בסופו של דבר יקרה לו באמת מה שהוא מפחד ממנו כי הוא לא העלה את הניצוץ לה', אותו ניצוץ רוחני שנמצא בתוך הפחד יטפל בו, "למה לא העלית את הפחד שלך אל ה'? למה נשארת עם הפחד?"
עליך להבין שהפחד שבא לך הוא מתנה: "אבא, תזכה אותי ללמוד מהפחד שיש לי שכך אפחד ממך", וכך הפחד הגשמי הופך לרוחני.
כשיש לאדם פחד רוחני יש לו רגיעות ושלווה, פחד גשמי ממוטט את האדם, אבל כשאתה הופך אותו לרוחני הוא עושה לך טוב.
כשנופלים בעבירה ה' נותן כאבים, אנשים מתייסרים: "למה נפלתי? למה לא עצרתי את עצמי לפני כן?" עכשיו מה צריך לעשות? פשוט, תעלה את הכאב שלך אל ה': "אבא, תזכה אותי ללמוד מהכאב והצער שיש לי את הצער שלך".
בתוך צער גשמי נמצא הכאב של ה', ברגע שאדם לומד מהנפילה שלו מי הוא באמת ומעלה את הכאב הנלווה לו לאחר הנפילה אל ה'- הקב"ה ישלח לו ברכה למרות נפילתו...
רגע לפני שאדם מחליט לבצע עבירה הוא צריך להתפלל אל ה'. למשל, אם לאדם עוֹלָה מחשבה לשקר, הוא צריך לפנות לה' ולומר: "אבא, תציל אותי מדבר שקר". דוד המלך אמר לקב"ה: "ה', הַצִּילָה נַפְשִׁי מִשְּׂפַת שֶׁקֶר מִלָּשׁוֹן רְמִיָּה"- למה דוד המלך מבקש מהקב"ה לא לשקר? כי זאת מציאות האדם, כך ה' ברא אותנו. קודם כל האדם צריך להכיר שהוא מציאות של שקרן, הוא אוהב את השקר, כולנו שקרנים ורמאים, וזה שאנחנו לא משקרים אלו רק הרחמים של ה'.
אם בן אדם לא מודה שהוא שקרן במהותו- הוא משקר את עצמו.
ה' בסך הכל רוצה שנבין מי אנחנו- שקרנים שמשקרים את עצמנו, אנחנו אוהבים שקרים, ה' ברא אותנו ככה כדי שנפנה אליו: "אבא, תציל אותי, אני עומד כרגע לשקר..."
בורא עולם מעביר כל אדם מעברים. למשל, פתאום אין פרנסה ואתה מתחיל לדאוג: "מה יהיה עם הפרנסה?" ואז אתה מנסה לעבוד על זה ואומר: "איפה האמונה שלך? ה' יעזור!" אז למה בכל זאת אתה מפחד? הרי בתוך תוכך אתה מפחד, סימן שאין לך באמת אמונה. ה' מגלה לך את המציאות שלך, אין לך אמונה! לכולנו אין אמונה, גם מי שיש לו אמונה- זה לא בגלל שהוא מאמין, כולנו כופרים וה' ברחמיו הרבים נותן לנו אמונה...
אם תשאל מתנחל: "איך אתה גר ככה ליד הערבים?" הוא יענה לך: "עזוב אותך, מי שמאמין לא מפחד, אני לא רואה אף אחד ממטר. אני חי עם ה', לי אין פחדים, אני פוחד רק ממנו!" לזה לא קוראים אמונה! הוא חי בדמיונות, הוא בסך הכל מדומיין...
זה פחד אימים לגור בשטחים, אמונה אמיתית זה לדעת שיש לי פחד מהערבים, אבל כשהרגשתי את הפחד העליתי אותו לה': "אבא, תזכה אותי ללמוד מהפחד שיש לי מהערבים שכך אפחד ממך". וכמובן, לגור שם רק אחרי שהרב שלך אמר לך שאתה יכול לגור שם, לא ללכת על דעת עצמך למקומות מסוכנים כי זה נקרא להתאבד. מי שאומר שהוא לא מפחד הוא חי בעננים, "כוכב גדול". אמונה מתחילה מהקרקע! אני יודע שיש לי פחדים, אני מגלה מהם שלי אין אמונה ורק ה' נותן לי אמונה, ה' מחזק אותי, אני לא אגור שם כשאין לי היתר. בן אדם צריך להיות אחראי לחיים שלו ושל משפחתו.
לנו באמת שאין כלום- לא יראת שמיים, לא אמונה, לא מידות טובות ולא כלום, אנחנו רק צריכים לבקש מה' שיתן לנו אמונה ויראת שמיים וכך נזכה לזה.
הכרתי חשמלאי שישב בבית כמה חודשים ללא עבודה, יום אחד שאלתי אותו: "למה אתה לא בא לבקר אותי?"
- "הרב, אין לי אפילו כסף לדלק לבוא אליך..."
- "מה קרה, אין לך עבודה?"
- "את האמת שיש עבודה... אבל תראה, היום אני לוקח לביקור מאתיים שקל, ואנשים מוכנים לשלם לי רק שמונים שקל לביקור, אז אני לא הולך..."
אמרתי לו: "אתה נורמלי? תגיד תודה על מה שה' מביא לך, לך לעבוד גם בשביל שמונים שקל לביקור..."
אחרי שבוע הוא בא אליי ואמר: "הרב, ברוך ה' יש הרבה עבודה עכשיו וגם העלו את המחירים".
כשאתה מודה לה' על הקצת שהוא נותן לך- הוא יתן לך עוד ועוד.
אם אדם חי בפנים את האמת שלו שהוא מציאות של ריקבון-
ה' יתן לו הכל.
ואז כשישאלו אותו: "איך אתה כזה מוצלח?"
הוא יענה: "אני מוצלח? אני אולי צלחת! ה' מצליח לי..."
עכשיו לפי זה נפלא לראות מהי ספירת העומר. העומר הוא קורבן שבא מִשֶׂעוֹרִים, שֶׂעוֹרִים זה מאכל בהמה. "ספירה" היא מלשון "סַפִּיר וְיָהֲלֹם"-
זאת אומרת להאיר, לגלות את היהלום שבתוך העומר, שבתוך מאכל הבהמה.
לגלות שבתוך הבהמיות יש "סַפִּיר וְיָהֲלֹם", זה ספירת העומר...
ולפי זה הנוסח הנכון צריך להיות "היום שישה ימים בעומר"- לגלות את הרוחניות "בעומר" ולא "לעומר". המילה "בעומר" מרמזת לנו שבתוך העומר נמצאת הרוחניות, צריך בתוך הגשמיות לגלות את הרוחניות.
בחג 'שבועות' מקריבים קורבן שעשוי חמץ כי ב'שבועות' אנחנו מקבלים את התורה, התורה מלמדת אותך איך מקריבים את "היצר הרע" עצמו אל ה'. ב'פסח' עדיין לא קיבלנו את התורה, לכן אנחנו צריכים לבער את החמץ, ובחג ה'שבועות' כשאנחנו מקבלים את התורה אנחנו יכולים לקחת את החמץ- את "היצר הרע"- ולהקריב אותו אל ה'.
את התאוות שלך, הפחדים שלך, הכעסים שלך, הצער
והדאגות שלך- את כל "היצר הרע" שלך תעלה לקדושה.
התורה מלמדת אותנו שבתוך "היצר הרע" יש קדושה,
גם בתוכו נמצא עבודת ה'.
אם אני רואה שבעלי כעסן אני לא צריכה לומר לו: "איזה טיפוס מושחת אתה...", להיפך- צריך לומר "אתה לא יודע כמה אור יש בך, אבל תעשה לעצמך טובה ותעלה את זה אל ה', אתה מפסיד, אתה מפספס..."
כשאני רואה את אישתי בצער אני לא אומר לה: "די! תהיי בשמחה!"
אי אפשר להגיד לבן אדם שנמצא בצער להיות בשמחה אלא צריך להגיד לו: "תעלה את הצער אל ה', 'אבא, תזכה אותי ללמוד מהצער שלי את צער גלות השכינה', ואז ה' יתן לך שמחה". אנשים רואים בן אדם עצוב וישר אומרים לו: "די! תהיה שמח!" כאילו על ידי לחיצת כפתור אפשר לעבור ממצב של עצבות למצב של שמחה.
אי אפשר לעבור ממצב של עצבות לשמחה, אי אפשר לעבור מקצה לקצה, פשוט ברגע שתעלה את הצער שלך אל ה',
ה' יתן לך שמחה.
תלמידי רבי עקיבא נפטרו בתקופה הזאת שהיא הכנה למתן תורה. הרי מה הכוונה "לא נהגו כבוד זה בזה"? מישהו ראה בבן אדם אחר את מידת הכעס והחל לזלזל בו, למה הוא מזלזל בו? כי הוא כעסן, הוא מסתכל על כעס כעל דבר שלילי ולכן הוא מזלזל בחבר שלו, סימן שהוא לא הולך נכון בעבודת ה'. אם הוא היה מבין שהתאוות, הכעסים והפחדים הם דברים חיוביים- אלא שצריך להעלות אותם לה'- הוא לא היה מזלזל באף אחד. אפשר רק לרחם על אחד כזה שלא מנצל את הכלים שה' נתן לו.
התורה מלמדת אותנו שבתוך "היצר הרע" יש קדושה ותלמידי רבי עקיבא הסתכלו על "היצר הרע" כדבר שלילי ולכן זלזלו אחד בשני.
אם נלך בדרך הזאת אנחנו נזכה לאושר. הדרך הזאת נותנת לך כלי עבודה להתמודד בחיים. אנשים אוכלים את עצמם שיש להם צער, עוגמת נפש מהילדים ומהבעל. כולנו מלאים בכאבים, כל איש והשק שלו...
לכל אחד יש כאבים ויסורים, אבל מה אתה עושה עם זה? אוכל את הלב במקום להעלות את הכאב לה': "אבא, תזכה אותי ללמוד מהצער שיש לי את הצער שלך".
הקב"ה "מתעטף" בכאב שלו, וכשאתה לומד מהכאב שלך
את הכאב שלו- תראה ישועות.
אם אבחר להיות קשור אל ה' תהיה איתי הנהגה חיובית עם כל הסובב אותי. אם לא אהיה קשור אליו- אני וכל הסובבים אותי ניפול... כשאני אגיע להכרה שאני לא מסוגל, אני אקבל מה' כל אשר אבקש.
אתה תיתן צעד- ה' יתן שני צעדים. אתה תצעד שני צעדים- ה' יצעד ארבעה צעדים. כשאתה תכיר את השלילה שלך אז אתה תזכה לעוד רחמים.
היום העולם הולך עם "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי"- כששומעים 'חדשות' אז אומרים: "צה"ל הצליח...", "פיתחנו טיל חדש...", אותו הדבר גם אצלנו, "אני לומד תורה", "אני התחזקתי", "אני מתפלל" זה לא נקרא להחזיק חזק בחבל של האמונה. אנשים אומרים "אני מאמין בה', אני בוטח בו ואף אחד לא יכול על האמונה שלי...", אמונה אמיתית היא ההכרה שלי אין אמונה, לי אין יראת שמיים, לי אין ביטחון, אני פחדן, כולי שקרן עם מידות רעות.
מה שנותר לנו זה רק להכיר את שפלותינו, לבקש ולהתפלל "אבא, אתה תיתן לי אמונה כי לי אין אמונה". כך מחזיקים חזק בשפלות וזוכים לישועות.
לדוגמא, בטח שמעתם הרצאה שבה המרצה קם ואומר "רבותיי, יש 'אילוף' ויש 'חינוך'. 'אילוף' פירושו שאתה רק אומר לילד 'תתפלל טוב' או 'תתנהג יפה' אבל בתוך תוכו הוא לא רוצה להתנהג יפה והוא לא רוצה להתפלל, ואילו 'חינוך' פירושו שהוא יאהב תפילה ושהוא ירצה להתנהג יפה..."
זאת אחת ההרצאות המרכזיות בימינו. המרצה אומר שכך צריך לחנך את הילד, להביא את הילד למצב שהוא יעשה חסד כי הוא אוהב לעשות חסד, להביא את הילד למצב שהוא יאהב להתפלל...
אבל האמת היא שאפילו שרואים מישהו שעושה חסדים בהתלהבות גדולה או מתפלל ממש בדבקות, בסך הכל ה' נתן בליבו רצון להתפלל או לעשות חסד, האמת שלו שהוא אגואיסט כמו כולנו, רק ה' מרחם עליו.
כשבן אדם יכיר שהוא אגואיסט ה' ירחם עליו. דוד המלך נהיה מלך כי הוא הכיר שהוא "תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ", ה' עשה אותו מלך בזכות ההכרה הזאת. הוא הכיר את האמת שלו- הוא בסך הכל "תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ".
אדם שאוחז שהוא אריה- מלך החיות- הקב"ה יראה לו כמה הוא עכבר קטן.
יהי רצון שנזכה ללכת בדרך האמת, אמן כן יהי רצון.
ניתן להאזין לשיעורי "דרך הבעל שם טוב" בעלות שיחה רגילה בטלפון 03-3090900
רוצים ללמוד דף יומי בגמרא? לחצו כאן ללימוד הדף היומי
רוצים ללמוד על פרשת השבוע? לחצו כאן לשיעורי תורה על הפרשה
רוצים ללמוד מתוך ספרי הקודש השונים אונליין? לחצו כאן לקריאת ספרי קודש
צריכים לשאול רב שאלות בהלכה או הנהגה? שאל את הרב שאלות בכל התחומים
רוצים להתפלל? תפילות חובה ורשות? לתפילות חובה, רשות וסגולות
רוצים לברך ברכת המזון? לקריאת ברכת המזון בנוסח עדות המזרח או אשכנז
נוסעים ממקום למקום? לחצו כאן כדי לקרוא תפילת הדרך או תפילה לטיסה