ניתן להאזין לשיעורי "דרך הבעל שם טוב" בעלות שיחה רגילה בטלפון 03-3090900 - כל הזכויות שמורות
לתגובות ולקבלת דבר תורה של "דרך הבעש"ט" למייל (derech.alon@gmail.com) ולקבלה בוואטצפ 058-3139000
"וְעָשִׂיתָ אֶת מְעִיל הָאֵפוֹד כְּלִיל תְּכֵלֶת... וְעָשִׂיתָ עַל שׁוּלָיו רִמֹּנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי עַל שׁוּלָיו סָבִיב וּפַעֲמֹנֵי זָהָב בְּתוֹכָם סָבִיב".
ידוע שלכהן הגדול היו שמונה בגדים, ואחד משמונת הבגדים הללו היה מעיל תכלת של הכהן הגדול.
בשוליים של המעיל- למטה- היו רימונים, רימונים בליווי פעמונים, כמו שכתוב "וּפַעֲמֹנֵי זָהָב בְּתוֹכָם סָבִיב".
מה זה "בְּתוֹכָם סָבִיב"? מפרש רש"י: "ביניהם סביב בין שני רימונים אחד דבוק ותלוי בשולי המעיל"- בין כל שני רימונים שמו באמצע פעמון זהב.
פעמון זהב- רימון, פעמון זהב- רימון, וכן הלאה על שולי המעיל סביב.
רש"י מסביר שהפעמונים לא היו בתוך הרימונים, אלא בין הרימונים. השאלה שלנו היא למה הפעמונים היו בין הרימונים ולא בתוכם?
רבנו בחיי אומר שהיו 36 רימונים ופעמונים מצד אחד ועוד 36 רימונים ופעמונים מהצד השני של המעיל, כך שבסך הכל היו 72 פעמונים ורימונים.
השאלה שלנו היא לשם מה היה צריך 72 פעמונים ורימונים? למה כל כך הרבה?
דבר נוסף, כתוב: "וְהָיָה עַל אַהֲרֹן לְשָׁרֵת וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי ה' וּבְצֵאתוֹ וְלֹא יָמוּת"- כשאהרון הכהן היה נכנס לשרת בקודש, אז תוך כדי הליכה הפעמונים היו מצלצלים והקול של אהרון הכהן היה נשמע, וככה זה היה גם בבואו אל הקודש וגם בצאתו, ועל זה נאמר: "וְלֹא יָמוּת".
שואל "אור החיים" הקדוש מה זאת אומרת "וְלֹא יָמוּת"? ועונה שאם היה חסר לכהן הגדול פעמונים במעיל שלו, אז הוא היה חייב מיתה בידי שמיים...
וזה דבר לא מובן, כהן גדול חייב מיתה בגלל שחסרים לו במעיל פעמונים? מה זה, שבת? יום כיפור? למה הפעמונים הללו כאלו חשובים שבלעדיהם כהן גדול חייב מיתה בידי שמים?
וחוץ מזה, למה כל כך חשוב שישמע קולו של אהרון כשהוא בא לשרת בקודש?
אדרבא, הרי אנחנו יודעים את הכלל שכתוב בספר 'מלכים': "לֹא בָרַעַשׁ ה'"- הקב"ה בא בשקט, בלי רעש... עבודת ה' צריכה להיות בלי רעש, בלי פרסומים, בשקט ובצנעה. לא להיות ראוותן, תהיה נמוך, תבוא בשקט...
אתה עושה חתונה לבן שלך? למה לא? תהנה מהחתונה, אבל בלי להוציא עיניים, לא צריך שכל העולם ישמע איזו חתונה מיוחדת, לא צריך שכל העולם ידע מה הוא עשה...
שאלה נוספת, כתוב במסכת 'ערכין' דף ט"ז עמוד א': "מה קרבנות מכפרין, אף בגדי כהונה מכפרין, מעיל מכפר על לשון הרע, אמר הקב״ה: 'יבוא דבר שבקול ויכפר על מעשה הקול'"- יבוא הקול של הפעמונים ויכפר על לשון הרע, הקול של הפעמונים מכפר על הקול של אותו אחד שדיבר לשון הרע...
והשאלה היא למה קול הפעמונים מכפר על הקול של לשון הרע? מה, רק בגלל שכתוב פה את המילה "קול" ובלשון הרע הוא הוציא קול- אז "קול" מכפר על "קול"? גם על חתן וכלה כתוב את המילה "קול" ולא פעם אחת, אלא כמה פעמים "קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה...", אז מה? הקולות של החתן והכלה גם מכפרים על לשון הרע? לא...
זה פלא, למה הקול של הפעמונים מכפר על הקול של הלשון הרע?
זה פחות או יותר השאלות, היום אנחנו רוצים לדבר על הרימונים והפעמונים שנמצאים בשולי המעיל של הכהן הגדול.
מעניין מאוד שמנהג ישראל לשים על ספר תורה 'רימונים'. אפילו מוכרים את זה, קונים את זה בדרך כלל לילדים... מה מיוחד ברימונים הללו?
אז בואו תשמעו את היסוד שאנחנו רוצים לומר היום.
את היסוד הזה מביאים "דגל מחנה אפרים", "מי השילוח", וכן "פרי הארץ"...
כתוב בשיר השירים "כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ"- אומרים חז"ל במסכת 'ברכות': "אפילו ריקנין שבך מלאים מצוות כרימון"- "רַקָּתֵךְ" מלשון "ריקנין".
שואל "פרי הארץ" אם הם מלאים מצוות, אז למה אתה קורא להם "ריקנין"? אמרת שהם מלאים מצוות, אז הם לא "ריקנין", הם מלאים... ואז עונה "פרי הארץ" ואומר: "הם ריקנין בגלל שהם מקיימים את המצוות בלי שמחה".
הם עשו מצוות אבל בלי שמחה... מה זאת אומרת בלי שמחה?
עשו את המצווה, אבל אין פנימיות, הכל ריק, אין תוכן בפנים...
היום אנחנו ננסה להסביר את הדברים של "פרי הארץ".
אם אדם עושה מצווה ולא משנה איזו מצווה, והוא מייחס את המצווה לעצמו- אותה מצווה מתרוקנת מהקדושה שבה.
בכל מצווה יש קדושה, כמו שכתוב "אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ..."- בכל ברכה ובכל מצווה יש קדושה!
אבל שימו לב היטב, הקדושה נשארת במצווה בתנאי שאתה מזהה
שזה ה' מזכה לך את המצווה הזאת!
אבל אם אדם מייחס לעצמו את המצווה- הקדושה מסתלקת מהמצווה ונשארת ריקה...
זאת אומרת שבן אדם יכול להיות בעשייה אינסופית של פעילות של קדושה: לימוד תורה, חסד, תפילות, שמירת שבת, עזרה בבית ועוד ועוד, אבל מתי ישאר לו משהו ביד? רק בתנאי שהוא אוחז: "אבא זה אתה, ריבונו של עולם, תזכה אותי להכיר שזה שלך וממך. זה לא אני שעושה ופועל..."
אם אדם מייחס לעצמו את המצוות- כל הקדושה מתרוקנת מהמצווה!
היום קיבלתי טלפון מאישה שעוברת כאבים מאוד גדולים, והיא אמרה לי: "הרב, אני אישה כל כך רוחנית, אני מחוברת לבורא עולם, כל החיים אני מתפללת ועושה חסדים, למה אני מקבלת כל כך הרבה סטירות?" והתחילה לספר לי כאבים נוראיים שהיא עוברת...
היא שאלה אותי: "למה זה קורה לי? אני כל כך רוחנית..."
וזאת בדיוק הבעיה! כשאדם אוחז מעצמו: "אני רוחני", "אני מתפלל", "אני לומד", "אני עושה חסדים"- הכול עף, מתרוקן. וכמו שאמר "פרי הארץ" בפרשת שופטים: "הכל הולך לסיטרא אחרא"- הכול הולך לחיצוניים...
זה מבהיל! הבן אדם נשאר בלי כלום...
וממילא כתוב "כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ"- "רַקָּתֵךְ" זה "ריקנין", ולמה? כי הם מלאים מצוות! אם אתה אוחז שאתה מלא "אני מלא מצוות, וואו, כמה מצוות יש לי...", אז זה גורם שהוא יהיה ריק, יתרוקן לגמרי, מסכן...
זה שאתה חושב שאתה מלא- זה גורם שבאמת תהיה ריק.
וזו הפסיעה הראשונה בעבודת ה', קודם כל תכיר שאתה רימון, תכיר שאתה מלא מצוות כרימון! אם בן אדם יהיה אמיתי עם עצמו, הוא יגלה שהוא אוחז מעצמו שהוא בסדר גמור, שהוא מלא מצוות.
כולנו ככה! "בסך הכל אני אדם טוב, מקיים מצוות, אמנם נופל פה ושם, אבל בסך הכל אני בסדר גמור!"
מי לא אוחז מעצמו ככה? זה הטבע שלנו. הטבע שלנו זה להרגיש טוב, "אני עוזר בבית לאישתי, אני תומך, מעודד ומחזק, בטח שאני מלא מצוות כרימון..."
ומה החשיבה הזאת עושה מבחינה רוחנית? זה גורם לריקנות!!!
קודם כל תכיר בזה, תכיר באמת האמיתית שלך! זה שלב ראשון- תכיר שאתה מחזיק מעצמך רימון! מחזיק מעצמך מלא מצוות! אל תבוא ותגיד לי סיסמאות שאתה לא מאמין בהם.
אתה בא לבן אדם אחרי השבת חתן שלו ואומר לו: "בואנה, איזו שבת חתן מהממת, בלי עין הרע, איזה יופי...", והבן אדם עונה: "זה לא אני, זה ה'... ברוך ה', הכל ממנו...", תגיד לי! איך הגעת כבר לביטול הזה?!
"זה לא אני"- איך הגעת לשם?! קודם כל תהיה אמיתי- אתה רימון! שאתה אוחז מעצמך מלא מצוות! אל תדבר איתי ישר על ענווה וביטול... ענווה תגיע בהמשך! קודם כל תהיה אמיתי... ומה האמת? שאתה מרגיש מלא! ובגלל שאתה מרגיש מלא- מה זה עושה לך? התרוקנות... וואי וואי וואי, הבן אדם נהיה ריק, מסכן...
ומיד אחרי הרימון מגיע הפעמון... מפה מגיעות התפילות!
"ה', וואי, תראה את המצב שלי, אני אוחז שאני מלא, אבא, אני אוחז מעצמי כל כך מלא, תרחם עליי! תציל אותי בבקשה מהגאווה שלי!"
אנשים אומרים לי: "מה זאת אומרת? ברור שהכל מה'...", זאת טעות!
זה ממש לא ברור שהכל מה', תֹודֶה שאתה אוחז שהכל זה אתה... אנחנו רחוקים מזה, אנחנו אוחזים שאנחנו מלאים מצוות. תהיה אמיתי, תחפש עמוק בפנימיות שלך, ואז כשבן אדם יתחיל לקלוט את הרימון שלו, מכאן יתחילו התפילות, עכשיו יגיע הפעמון...
רימון- פעמון- רימון. הרימון הראשון בא כדי להזכיר לי מי אני באמת, בא להזכיר לי שאני מציאות גאוותן, וכתוצאה מההכרה של הגאווה מיד יגיע אחר כך הפעמון- הפעמון שמקשקש ומצלצל, שעושה קולות ורעשים... מה מסמל הפעמון הזה? אומר ה"דגל מחנה אפרים" שהפעמון זה תפילות אל ה': "ה', תציל אותי מהגאווה שלי..."
אנשים לא מבינים למה הם סובלים, לא הולך להם, יש להם קשיים בפרנסה או קשיים עם הילדים... למה?
פשוט, אנחנו לוקחים הכל לעצמנו...
אתה סובל? ה' לא נותן לך סתם לסבול, ה' יודע מה הוא עושה... אם יש כאבים וזה לא משנה איפה: בבריאות, בעבודה או בבית, עם הילדים או עם האישה, זה סימן שאתה לוקח לעצמך. כמה שזה יכול לעזור לאנשים אם הם יקלטו את זה...
אני זוכר את עצמי כשהייתי אברך צעיר עוד לפני שהכרתי את "הדרך" הזאת- בהתחלה בישיבה ואחר כך בתחילת הנישואין- היו לי כאבים נוראיים, תאמינו לי, סבלתי מאוד! היה לי מאוד קשה, שאלתי את בורא עולם: "ריבונו של עולם, למה אתה עושה לי את זה? אני כל כך בסדר..."
הייתי לומד כל לילה עד השעה שתיים בלילה. עד שלא הייתי כמעט מתמוטט כמו סמרטוט, לא הייתי הולך לישון... הייתי לומד עם החברותא שלי בצעקות, בהתלהבות... וואי, כל הרחוב היה מזדעזע מהצעקות של הלימוד שהיה לנו.
תפילת העמידה שלי הייתה חצי שעה, כבר כאב לי הראש מהריכוז ומהמאמץ בתפילה... לא עזר לי כלום, ולא הבנתי את בורא עולם, "בורא עולם, מה אתה עוד רוצה שאני אעשה?!"
הלכתי לאיזה רב אחד ושאלתי: "הרב, למה אני סובל?" אז הוא ברך אותי ואמר: "תוסיף עוד חצי שעה לימוד...", ואני כבר לומד עד שתיים בלילה, אני גם ככה בקושי חי, איך אוסיף עוד חצי שעה? הרגשתי שאין לי למי לפנות, הרגשתי שנעשה לי עוול!
ואז הגעתי לר' אשר זצ"ל, והיהודי הקדוש הזה אמר לי: "אתה מלא בגאווה, אתה אוחז שאתה לומד, 'אני לומד עד שתיים בלילה', 'אני ואני ואני...', אז מה אתה רוצה, שבורא עולם עוד יפרגן לך? הוא נותן לך ללמוד, הוא נותן לך להתפלל, הוא נותן לך הכל. אבל אתה אוחז מעצמך, אז יש כאבים- עד שתיכנע...", ככה אמר לי ר' אשר...
וואי וואי, זה היה בשבילי מהפך במוח! הייתי צריך לשנות את הפיוז...
כל הזמן אחזתי מעצמי, תדעו לכם שזה לא צחוק בכלל, זה עולה ביוקר הגאווה הזאת, "הדרך" הזאת שאתם שומעים פה עלתה לי בדמים מרובים- תרתי משמע!
זה עלה לי בהמון המון כאבים!
אני רוצה לספר לכם פה סיפור שהיה בערך לפני שלוש עשרה שנה. הייתי אז משגיח בישיבת "אוהל משה"- ישיבה גדולה של הרב משה מלכה זצ"ל. הכניסו ספר תורה לישיבה והזמינו מאות אנשים, היו שם בסביבות חמש מאות איש לפחות. לא פחות ולא יותר, ראש הישיבה אמר שהיחיד מכל הצוות שידבר יהיה אני...
הוא החליט לכבד אותי, אף אחד אחר לא דיבר, אפילו הוא בעצמו לא דיבר.
טוב, מסרתי שיחה קבל עם ועדה, דווקא יצאה שיחה משהו משהו...
בסביבות אחת בלילה יצאתי משם וחזרתי הביתה, ורציתי להתקשר לר' אשר כדי לספר לו מה שהיה, אני מצלצל אליו ואומר לו: "הרב, יצאתי עכשיו מהכנסת ספר תורה בישיבה, היו שם מאות אנשים. נחש מי היחיד שדיבר?"
- "מי?"
- "תנחש... נו?"
- "נו, מי?"
- "לְמִי יַחְפֹּץ הַמֶּלֶךְ לַעֲשׂוֹת יְקָר יוֹתֵר מִמֶּנִּי?" ממש כמו המן...
ואז צעקתי לטלפון: "אני! אני היחיד שדיברתי!!!"
ואז אמר לי ר' אשר: "מה אתה אומר?! וואי, אתה רציני? מסכן! יואווו, יואווו, מה שהם עשו לך! אתה לא יודע מה הם עשו לך עכשיו!"
"מה הם עשו לי?" שאלתי את הרב בפחד. המשיך הרב ואמר לי: "תקשיב טוב! אתה לא הולך לישון עכשיו, אתה הולך להגיד עכשיו 26 פרקי תְּהִלִּים! ותתפלל טוב טוב שה' ישמור שלא יקרה לך כלום...", את האמת- חשבתי שהוא הגזים...
בסדר הבנתי, גאווה, זה אסור, אבל לא צריך להגזים, קצת הגזמה נראה לי...
בכל אופן, חזרתי הביתה, אישתי והילדים כבר ישנו. ליתר ביטחון לקחתי את שני הילדים הקטנים שלי והשכבתי אותם לישון במיטה לידי בחדר ההורים. ה' ירחם, הרב הלחיץ אותי... טוב, אמרתי 26 פרקי תְּהִלִּים והלכתי לישון...
בסביבות השעה ארבע לפנות בוקר, אני שומע שלושה פיצוצים מכיוון הדלת הראשית. זרקו לי על הדלת שלושה בקבוקי תבערה. בום! פיצוצים! הבניין רעד!
זה אמיתי מה שאני מספר לכם... קמתי בבהלה לכיוון הדלת הראשית וראיתי להבות נכנסות לתוך הבית, חזרתי מהר לאישתי וצעקתי: "קומי, קומי, יש אש!"
רצנו לאמבטיה, לקחנו את הדליים של הספונג'ה והתחלנו לשפוך על האש, כל חדר המדרגות היה עשן... ברוך ה' השתלטנו על האש הזאת בסביבות השעה שש בבוקר.
כמובן שהעבריינים שעשו את זה ברחו ואין לי עד היום מושג מי עשה את זה.
בשעה שש בבוקר נזכרנו להזמין משטרה, כבר כל חדר המדרגות היה שחור, שמעתי את השכנים אומרים אחד לשני: "מסכן, מה עובר על הבן אדם הזה, איזו התעללות..."
זה הסיפור, המשטרה לא תפסה את האשמים ואני אמרתי להם לסגור את התיק.
בסביבות שמונה בבוקר צלצלתי לר' אשר ואמרתי לו: "הרב, אל תשאל מה עבר עליי בלילה..." וספרתי לו מה קרה. ואז הוא אמר לי: "ידעתי שזה יקרה! אני אמרתי לך להיזהר! מה אתה חושב? על הכבוד הזה משלמים ביוקר! הגאווה הזאת עולה ביוקר!
בורא עולם לא יוותר לך, זה לא פשוט..."
בן אדם לא מבין למה כואב לו ולמה הוא סובל, אבל התשובה היא שאנחנו לא שָׂמִים לב, אנחנו לוקחים לעצמנו את העשייה שה' עושה דרכנו וזה עולה ביוקר!
לכן השלב הראשון הוא להודות- תוֹדֶה שאתה רימון!
תוֹדֶה שאתה אוחז שאתה מלא מצוות כרימון, אל תשקר את עצמך...
אל תגיד ישר: "לא, זה לא אני, זה ה'...", קודם כל תוֹדֶה שאתה אוחז מעצמך שאתה מלא מצוות כרימון, ואז ממילא מה יקרה לך? אתה תתרוקן, תרגיש ריקנות...
ומה עושים עכשיו עם הריקנות הזאת? עכשיו מגיע הפעמון, עכשיו תלך ותפנה לבורא עולם: "אבא, תרחם עליי! תציל אותי מהרימון שלי!"
ואז כשבן אדם מתפלל לה' שיציל אותו מהרימון שלו- זו הגאווה שלו- אז לא רק שה' מציל אותו, אלא ה' גם מביא לו ישועות בלי סוף...
מאז שהתחלתי להתפלל על הנקודה הזאת של הגאווה: "אבא, תרחם עליי שאני לא אשכח אותך. תזכה אותי להבין שאני מציאות של גאווה. תציל אותי...", מאז התחיל שינוי לטובה אצלי וגם אצל המשפחה שלי. הכל השתנה לטובה, לא היה תחום שלא ראינו בו ברכה. ה' זיכה אותי להכיר את "הדרך" הזאת, להסכים לקבל אותה...
זה שהסכמתי לקבל את "הדרך" הזאת של "הבעל שם טוב" זה לא כי הייתי צדיק- פשוט לא הייתה לי ברירה. הכאבים גמרו עליי ואז נכנעתי, ואני אומר לכם שזה לא היה פשוט בכלל כי אני עקשן! להסכים להתכופף ולקבל את הדיבורים האלו ולהודות שאני בעל גאווה- וואי, וואי, וואי, זה היה לי קשה מנשוא.
הייתי צריך לשנות את כל כיוון החשיבה שלי בחיים וזה בכלל לא קל...
לכן מיד אחרי הרימון מגיע פעמון שזה התפילות לה', "אבא, תציל אותי מהרימון שלי...", ואחרי שאתה זוכה לישועות, מגיע שוב הרימון...
מה זה הרימון הנוסף? למה יש עוד פעם רימון? רימון- פעמון- רימון... למה?
כי גם אחרי שה' זיכה אותך לפעמון- לתפילות והתקרבות אל ה'- אל תשכח שאתה מציאות של רימון ורק ה' מציל אותך...
וככה שוב ושוב, אתה מתחזק ושוב פעם נופל... מתחזק ושוב פעם נופל וחוזר חלילה.
כמה זמן? עד מאה ועשרים שנה, יש שבעים ושניים רימונים כדי ללמד אותך:
אדוני, זה לכל החיים!
רימון- מתגאים, חוטפים מכות, פעמון- תפילות אל ה'...
שוב מתגאים, שוב מכות ואחר כך תפילות, שוב מתגאים, שוב מכות ואחר כך תפילות... וככה זה מאה ועשרים שנה של מעברים וקשיים. עד שבן אדם בסופו של דבר זוכה שה' נותן לו את זה במתנה.
לכן כתוב "וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ"- הקול שאהרון היה משמיע- כך אומר ה"דגל מחנה אפרים"- לא היה קול של גאווה: "הנה באתי, קבלו אותי..."
לא!!! זה היה קול של תפילות, קול של תחנונים לפני ה':
"אבא, אני חסר אונים בלעדיך..."
יש לי תלמיד שהוא רופא מומחה- הוא מטפל בעמוד השדרה- הוא לא דתי עדיין אבל הוא בא לשמוע את השיעורים, ואני רוצה לספר לכם את הסיפור שלו.
הוא בא אליי וסיפר לי: "יום אחד הייתי באפיסת כוחות והגיע אליי לקוח, הלקוח הזה לא הצליח להרים את יד ימין מרוב הבעיות שהיו לו בעמוד השדרה. זה היה כבר סוף היום, אני כבר תקופה ארוכה מטפל לו בעמוד השדרה ולא עוזר כלום".
ממשיך אותו רופא לספר: "מה אני כבר אגיד לחולה הזה? מה אני אעשה איתו? ואז נזכרתי בדיבורים של 'הבעל שם טוב': 'ריבונו של עולם, אני חסר אונים בלעדיך, בוא תטפל בו אתה...', אמרתי לו לשכב על המיטה, 'סגרתי' את המוח והתחלתי לעשות לו כל מיני דברים בגב... במשך חצי שעה אני מזיז לו פה ולוחץ שם, לא יודע בדיוק מה עשיתי לו... בסוף הטיפול החולה הרים את היד ואמר: 'יאוו, איזה יופי! בואנה, חודשים שלא הצלחתי להרים את היד... תראה מה עשית לי, איזה יופי!'"
הרופא אומר לי: "הייתי בהלם... מיד ישבתי ורשמתי על דף מה עשיתי לו, כדי לזכור בפעם הבאה אם וכאשר הוא יבוא אליי, אני אעשה לו את מה שעשיתי לו עכשיו..."
הרופא המשיך ואמר לי: "אחרי תקופה הוא חזר אליי שוב להמשך טיפול. הוצאתי את הדף ועשיתי שוב מה שכתבתי בזמנו על הדף".
החולה מתקשר אליו אחרי יומיים ואומר לו: "תקשיב טוב, זה נהיה יותר גרוע... אני לא מצליח להרים עכשיו גם את יד שמאל..."
הרופא הזה אומר לי: "בואנה, זה מפחיד, הקב"ה תופס אותי קצר... בפעם הראשונה שסמכתי עליו- הלך טוב. בפעם השנייה כבר סמכתי על הדף במקום על ה'- בגלל זה המצב נהיה יותר גרוע..."
מי שמתחיל ללכת "בדרך 'הבעל שם טוב'" מתחיל לראות איך ה' נמצא לידו צעד צעד, פסיעה פסיעה.
אתה מזייף טיפה- בום, סטירה!
אתה מיישר קו- לטיפה, ישועות!
וזה מה שר' אשר אמר: "נתתי לכם דרך שהולכת על חודו של סכין".
"הדרך" הזאת חדה מאוד, אם אתה חי עם אבא- תראה ישועות! אתה שוכח אותו- תקבל מכות!
אתם יודעים מה זה גורם לבן אדם? זה מביא לו רוגע ושלווה, "אבא, אני איתך ואתה איתי, כל הזמן יש מישהו לידי, אני לא לבד..."
השבוע הייתה לי שיחה עם בחור צעיר שסובל מקונפליקט פנימי. הבחורצ'יק הזה לא יכול להישאר בבית המדרש, לא רק בשביל ללמוד אלא גם לתפילות, נמאס לו מתפילות. הרבה פעמים באמצע התפילה הוא קם ויוצא החוצה...
אבל יש לו גם יסורי מצפון שאומרים לו: "מה יהיה? מה, לא תתפלל? כל החברים שלך בבית המדרש, מה יהיה איתך?" ואז הוא נכנס לבית המדרש כדי להתפלל ואז בא לו הקול השני: "מה אני עושה פה? אני לא סובל תפילות..." ואז הוא יוצא...
וככה הוא נקרע בין שני העולמות.
איך מסדרים לבן אדם את הסתירה הפנימית הזאת? איך מביאים אותו למצב של שקט נפשי? בא "הבעל שם טוב" ומגלה לנו את הסוד...
אמרתי לו: "ידידי, אין לך שום פיצול אישיות, בוא תקשיב טוב. הקול הזה שאומר לך: 'לא רוצה להתפלל'- זה האדם! זה לא משהו אישי עליך, אלא זה האדם! כולנו במהות שלנו לא רוצים להתפלל, אנחנו רוצים להיות מסודרים בכוחות עצמנו, רוצים להיות עצמאיים. אז מה זה הקול הפנימי שכן אומר לך להתפלל? זה ה'. זה ה' שמעורר אותך, זה לא אתה. אל תתבלבל, תהיה רגוע... ואגיד לך דבר אחרון, כדאי לך להיכנע לקול של ה'..."
תבינו, הבן אדם לא יודע איך להגדיר את עצמו: "אני החיובי או השלילי? מי אני?!"
בא "הבעל שם טוב" ומגלה לנו שאנחנו מציאות שלילית כמו שכתוב "כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" וכל נקודה חיובית שאתה רואה בעצמך- זה גילוי שכינה!
הקב"ה התגלה בתוכך, זה לא אתה!
ברגע שתתחיל לחיות ככה- אתה תתחיל לראות שדברים מתקדמים.
כמה כואב שאנשים מתעקשים: "לא, אני החיובי, אני הטוב...", והם לא מבינים למה הם כל כך סובלים...
אני זוכר שלפני חמש עשרה שנה היה לי שיעור קבוע בפתח תקווה כל מוצאי שבת.
השיעור היה מסתיים ממש מאוחר בלילה- הייתי מגיע בערך באחת בלילה הביתה, פשוט אנשים היו שואלים אותי שאלות אחרי השיעור וזה היה נמשך עד כמעט אחת בלילה.
בבית אמרו לי "תראה את השעה, זה מאוחר מאוד. בשעות כאלו זה ממש קשה לחזור הביתה...", צלצלתי לר' אשר ואמרתי לו: "קשה מאוד בבית עם הזמנים של השיעור וזה לא הולך בקלות. מה עושים?" אז הרב ענה לי: "יש לך טעות, זה לא קשה לבית, אתה יוצר את הקושי. אתה מייצר לעצמך את הצרות. אל תאשים אף אחד בחיים שלך- לא את האישה, לא את הילדים, לא את הבוס בעבודה ולא את ההורים, תאשים רק את עצמך... פשוט כנראה אתה מתנפח כמו טווס- אז אתה גורם לקשיים בשיעור..."
שאלתי אותו: "טוב, אז מה לעשות?" והוא ענה לי: "תפסיק לחזור הביתה כמו טווס, תחזור הביתה קטן כמו עכבר וזהו..."
שבוע לאחר מכן נסעתי לשיעור וכל הדרך חזרה ביקשתי: "ה', תציל אותי מהגאווה שלי, אבא תציל אותי...", עליתי במדרגות כמו עכבר, אמרתי פיוטי סליחות כשעליתי במדרגות... הסתכלתי על השעון וראיתי שהשעה אחת וחצי בלילה, הייתי בטוח שהיום זה היה השיעור האחרון שלי שם...
המנעול היה סגור, דפקתי בדלת ואין תגובה. דפקתי שוב ואחרי כמה דקות קמו, פתחו את הדלת וחזרו למיטה. שום מילה לא אמרו לי... נכנסתי בשקט, שמתי פיג'מה ועליתי כמו עכבר למיטה. דרך אגב השיעור נמשך מאז עוד חמש שנים...
כשחזרתי הביתה כמו טווס- היו בעיות. כשחזרתי נמוך- היו ישועות והצלחות...
עכשיו אפשר להבין למה שָׂמִים רימונים על ספר תורה.
שמים רימונים בשביל לזכור! אתה רוצה לזכות לתורה הזאת? קודם כל תכיר שאתה 'רימון', תכיר את האמת שלך כמה שאתה מנופח, תכיר את האמת שלך כמה אתה אוחז מעצמך...
ועכשיו גם נבין למה הרימונים הללו מכפרים על לשון הרע. הרי מה הסיבה שאנחנו מדברים לשון הרע על השני? התשובה היא כי אנחנו חושבים שאנחנו יותר טוב ממנו.
יש כאלו שברוך ה' זכו ללמוד הלכות לשון הרע של רבנו ה"חפץ חיים" זיע"א.
אבל זה לא מספיק, הוא אמנם סוגר את הפה שלו ולא מדבר לשון הרע, אבל במוח שלו הוא מדבר ועוד איך: "תסתכל עליו, תראה איך הוא מתנהג", "תראה איך הוא אוכל", "תראה את המעשים שלו", כל הזמן בלה בלה בלה... למה אנחנו כל הזמן מלכלכים- אפילו שזה רק במחשבה- אחד על השני?
פשוט אנחנו חושבים שאנחנו יותר טובים. אבל אם בן אדם יכיר את האמת שלו שהוא רימון: "אני עצמי מנופח מגאווה, במה אני יותר טוב ממנו? בגלל שאני מתגאה אני ריק, אז יש לי זכות עוד לדבר עליו? אני לא יותר טוב ממנו..."
יוצא שהרימונים שבמעיל מכפרים על לשון הרע כי בזכותם אנחנו מפסקים לדבר לשון הרע אחד על השני.
וכמעט כרגיל אני רוצה לסיים בסיפור אמיתי שקרה לי...
בישיבה שאני נמצא, ראש הישיבה מינה אותי להיות המנהל הכללי של הישיבה, הוא פנה אליי ואמר לי: "אתה תהיה המנהל. כל תזוזה פה תהיה רק באישור שלך. הבנת? אני רוצה שתציל לי את הישיבה..."
הישיבה הייתה בבלאגן גדול, לא רציתי בהתחלה את התפקיד, אבל הם קצת לחצו, אז יאללה- הלכתי על זה...
אחרי חצי שנה שהעסק פחות או יותר התייצב ראש הישיבה בא אליי ואמר לי: "תשמע, יש איזה יהודי מיוחד, לפני כמה זמן הוא ניהל בית ספר ברמה מאוד גבוהה ועכשיו הוא עוזב שם. אתה מסכים שאני אביא אותו לישיבה כדי שהוא יהיה המנהל כאן במקומך?"
עניתי לו: "אם זה יביא תועלת לישיבה אז כן... תרגיש חופשי, אתה רוצה להביא מנהל במקומי, תביא..."
מה אני אגיד לכם, הגיע מנהל ברמה מאוד גבוהה, מכניס אותי בכיס הקטן שלו מבחינת ניהול. הרי ממתי אני יודע לנהל? לא יודע לנהל כלום, עפיפון...
בקיצור המנהל החדש מרשים, יודע לדבר, יש לו שפה מקצועית מאוד מיוחדת.
אבל ברגע שהוא נכנס לתפקיד ירד לי האסימון, אז מה התפקיד שלי עכשיו?
הלכתי ושאלתי את ראש הישיבה: "אז מה התפקיד שלי עכשיו?"
הוא ענה לי: "אתה תהיה סבא ג'פטו..."
שאלתי: "מה זה סבא ג'פטו?" לא ידעתי מי זה...
הוא אמר לי: "אתה תהיה הסבא הטוב..."
סבא טוב? בסדר...
סידרו לי קראוון בישיבה, הייתי יושב שם מהבוקר עד השעה שלוש בצהריים, תקוע בחדר הזה, אין לי תפקיד בישיבה אז שמו אותי סבא ג'פטו...
התלמידים היו מסתכלים עליי מהחלון של הקראוון ואומרים: "הנה הוא, זה המנהל לשעבר, הוא לא מחליט עלינו עכשיו..."
הייתי בתור שמורת טבע או במילים יותר עדינות: "פינת החי..."
מדי פעם התלמידים היו מרחמים עליי ושואלים: "הרב אולי רוצה לשתות משהו?"
ככה במשך שלושה חודשים היו רואים אותי יושב שם כל היום בתוך הקראוון, לא זז...
אחרי שלושה חודשים ראש הישיבה קורא לי ואומר: "תקשיב, אנחנו רוצים שאתה תהיה המשגיח של הישיבה".
עניתי: "בסדר, מה שתגידו..."
ואז נתנו לי למסור שיחות בישיבה כל יום בבית המדרש, ואחרי שלושה חודשים התחלתי גם למסור שיעורים בגמרא לכיתה י"ב.
מה קרה עכשיו? פשוט הבחורים לאט לאט התחילו לפחד מהצוות שסביבם, והפינה שנשארה חמימה לתלמידים הייתה אצל סבא ג'פטו...
התלמידים התחילו לקלוט אותי בתור 'הבן אדם שמחייך', זה לא אני שמאיים על כולם כי אני כבר לא מנהל...
הפוך, היום יש מנהל, יש אנשים אחרים- שהם יהיו המקל... אני רוצה להיות סבא ג'פטו!
בזכות "דרך 'הבעל שם טוב'" זכיתי להישאר בישיבה, הסכמתי להיות שלושה חודשים ככה בשקט. ממנהל הפכו אותי לכלום, הייתי עציץ...
התלמידים היו שואלים אותי: "הרב, מה התפקיד שלך?"
הייתי עונה להם: "עציץ, תפקיד עציץ..."
תוריד את הראש שלך ותפסיק לחפש להיות בוס!
ואז הופ, מעציץ הפכתי להיות משגיח בישיבה. ומה אני אגיד לכם? הרגשתי שקניתי לי מאה חברים לחיים! תלמידים שאני כל כך אוהב אותם וקשור אליהם, זה יצר בינינו כזה קשר אוהב וחם. אני מודה לה' על "הדרך" הנפלאה הזאת, כי בלי "הדרך" הנפלאה הזאת הייתי בא לראש הישיבה ואומר לו: "סליחה?! תעשה צחוק ממישהו אחר! לא ממני! לא מקובל עליי!"
ומה הייתי מרוויח? כלום! היינו מסתכסכים ואני הייתי מפוטר.
אבל כשאתה הולך בהכנעה ומוריד את הראש- הקב"ה מרים אותך מעלה מעלה.
אז בואו נלך בדרך של צדיקי האמת, אמן כן יהי רצון.
ניתן להאזין לשיעורי "דרך הבעל שם טוב" בעלות שיחה רגילה בטלפון 03-3090900
רוצים ללמוד דף יומי בגמרא? לחצו כאן ללימוד הדף היומי
רוצים ללמוד על פרשת השבוע? לחצו כאן לשיעורי תורה על הפרשה
רוצים ללמוד מתוך ספרי הקודש השונים אונליין? לחצו כאן לקריאת ספרי קודש
צריכים לשאול רב שאלות בהלכה או הנהגה? שאל את הרב שאלות בכל התחומים
רוצים להתפלל? תפילות חובה ורשות? לתפילות חובה, רשות וסגולות
רוצים לברך ברכת המזון? לקריאת ברכת המזון בנוסח עדות המזרח או אשכנז
נוסעים ממקום למקום? לחצו כאן כדי לקרוא תפילת הדרך או תפילה לטיסה