——–
א. מוללין מלילות ומפרכין קטניות כדרכן ביום טוב, ומנפח מעט מעט ואוכל ואפילו בקנון ותמחוי, אבל לא בטבלא ולא בנפה ולא בכברה:
התורה התירה כל המלאכות שעיקר עניינם באוכל ונעשות לצורך אכילת היום. וחכמים אסרו במלאכות אלו כל פעולה שאם היה עושה אותה בשבת היה עובר על איסור תורה ועיקר עניינה של המלאכה לעשות לימים הרבה, (כל המלאכות שקודם לישה, וכן מלאכת צידה). אבל גם בתוך מלאכות אלו שעיקר עניינם לעשות לימים הרבה בפעולות מסויימות שדרך העולם שלא לעשות לימים הרבה, וגם לא נעשות כדרך הפעולה שנעשית לימים הרבה, לא אסרו חכמים. אך כל היתר זה הוא באופן שעושה ביד אבל כשעושה בכלי ויש חשש שיעשה הרבה הצריכו שינוי, ואם מפיג טעם כתבלין לא הצריכו שינוי, שהרי לא פשע.
עוד אסרו חכמים שלא יראה כעושה מלאכה שנעשית לימים הרבה, אפילו שלא עושה שום מלאכה. לכן לא ישתמש בכלי המיוחד לבררת חרדל אע"פ שהסובין שלו הם אוכל, והוא בורר אוכל מתוך אוכל, עכ"פ נראה כבורר פסולת מתוך אוכל בנפה. וכן אסרו דבר שנראה כעובדין דחול.
מותר למלול מלילות.
בביצה יב: אסור בשבת למלול מלילות, ביד, מדרבנן שהיא דישה כלאחר יד, וביו"ט מותר, שלא אסרו חכמים ביו"ט מלאכת אוכל נפש דרבנן, ואפילו שנעשית לימים הרבה {או כלך בדרך זו, דישת המלילות היא פעולה הנעשית ליומה ולא אסרו חכמים וכן לא הצריכו בה שינוי כיון שנעשית ביד.} . וכתב המ"ב (ס"ק ג) שיש מחמירים למלול בשינוי בראשי אצבעותיו.
ב. הבורר קטניות ביום טוב בורר כדרכו בחיקו ובתמחוי (אם רוצה לאוכלו בו ביום) (המגיד פרק ג') אבל לא בטבלא ולא בנפה ולא בכברה, במה דברים אמורים כשהאוכל מרובה על הפסולת. אבל אם היתה הפסולת מרובה על האוכל בורר את האוכל ומניח את הפסולת, ואם היה טורח בברירת הפסולת מן האוכל יותר מטורח ברירת האוכל מן הפסולת אף על פי שהאוכל מרובה בורר את האוכל ומניח את הפסולת. הגה: ולוזים ובטנים שנשתברו ועדיין בקליפיהם לא מיקרי הקליפה פסולת כיון דאורחייהו בהכי ועדיין מעורבין (טור):
מותר לברור ביו"ט באופן שאין בו טרחה.
מלאכת ברירה מלאכת אוכל נפש שעיקר ענינה באוכל ואסרוה חכמים כיון שנעשית לימים הרבה. אבל ברירת קטניות היא פעולה הנעשית בדרך כלל ליומה לכן לא אסרו חכמים וגם לא הצריכו שינוי כיון שבורר ביד אין חשש שיעשה לימים הרבה. ולא יברור אוכל מהפסולת אלא הפסולת מהאוכל למעט בטרחה ורק אם הפסולת דקה ויש טורח יותר אם יקחנה, יקח את האוכל ממנה.
וכתב בביאו"ה שלברור הפסולת מתוך החיטים אסור כיון שדרך החיטים לברור לימים רבים {ונראה שברירת החיטין שלנו שנקיים מהמוץ ואנו בוררים אותם מתולעים אין פעולה זאת נעשית לימים רבים ומותר.} . עוד כתב בביאו"ה שלרמ"א שמחמיר בסימן תצ"ה באוכל נפש שלא מפיג טעם שלכתחילה יעשה בעיו"ט כהמהרי"ל ובדיעבד שלא עשה יעשה בשינוי כהסמ"ג. שמא כאן כשעושה ביד לא יצטרך שינוי, וטוב שיברור את האוכל מהפסולת שבזה ודאי יחשב שינוי {וצ"ע דהא חומרה דאתי לידי קולא שהרי מרבה בטרחה. ופשוט שלדידן שדעת מרן כדעת הר"ן שמותר לכתחילה בלא שינוי, לא יברור האוכל אלא הפסולת.} .
וכתב המ"ב (ס"ק ח) שאם האוכל והפסולת שוים בכמותם יברור איזה שירצה. ועל מה שכתב הרמ"א שבוטנים שנשתברו ועדין הם בקליפיהם לא נקראת הקליפה פסולת, כתב המ"ב (ס"ק י) שיברור איזה שקל לו יותר לברור.
ובנפה וכברה אסרו חכמים לברור אפילו קטניות שנבררות ליומן כיון שעושה באופן שעושים לימים הרבה.
ובקנון ותמחוי מותר שהרי בשבת אסור לברור בקנון ותמחוי מדרבנן, ולא אסרו חכמים מלאכת אוכל נפש האסורה רק מדרבנן אפילו שדרכה לעשות לימים הרבה. וכמובן שעושה רק לאותו יום שאם עושה למחר אסור מהתורה.
לברור ביד אוכל מתוך פסולת כדי לאכול אחר זמן לבו ביום, בשבת אסור מהתורה. וביו"ט כשבורר קטניות שאין דרכם לברור לימים הרבה לא אסרו חכמים, וגם לא צריך שינוי שהרי לא בורר בכלי ואין חשש שיעשה לימים הרבה. וזה דעת המ"מ וכתב שכן דעת הרי"ף. ודחה דברי הרשב"א שאסר בזה. וכ"פ הרמ"א כדברי המ"מ.
להציף מים על גבי הקטניות שיש בזה בשבת איסור בורר מהתורה. ביו"ט אסור לעשות כיון שעושה בכלי ויש חשש שיעשה לימים הרבה. ובגמ' מנהגן של בית רבן גמליאל להתיר. וכתב הב"י שלדעת הרמב"ם וכן נראה שהוא דעת הפוסקים לאסור. ורבינו ירוחם כתב להתיר כפשט הגמ' {ונראה שאם יעשה בשינוי יהא מותר לכ"ע.} .
ג. אין מסננים החרדל במסננת שלו. ואין ממתקין אותו בגחלת של עץ, אבל בשל מתכות מותר:
אין מסננים את החרדל במסננת שלו.
בגמ' שבת קלד. ואף שאין כאן שום איסור שהסובין של החרדל הם אוכל והוי בורר אוכל מאוכל עכ"פ כיון שעושה בנפה וכדרך הבוררים מחזי כבורר ואסור.
וכתב המ"ב (ס"ק יב) שאם יברור בכלי אחר שאין דרך לברור בו יהא מותר כמו שמותר לברור בקנון ותמחוי.
כיבוי לצורך אוכל נפש מותר, למיתוק החרדל אסור.
מלאכת כיבוי היא מלאכת אוכל נפש שהתורה התירה שעיקר ענינה של מלאכת הכיבוי באוכל שמכבה את האש בתנור או בכירה כדי לבשל או לצלות בחום הגחלים, וחכמים אסרו פעולה במלאכת אוכל נפש שנעשית לימים רבים ואפשר לעשותה מאתמול שלא מפיג טעם וכנזכר בסימן תצ"ה. ולכן לא התירו פעולת מיתוק החרדל בגחלת של עץ שכן היא נעשית לימים הרבה. ומפרש בגמ' טעמא דאסור משום דהוה אפשר לעשות מאתמול היינו שלא מפיג טעם. ובגחלת של מתכת מותר. וכתב המ"ב (ס"ק יד) שאם לא יכל לעשות מאתמול מותר ויש מחמירים שצריך לעשות בשינוי. עוד כתב שכיבוי גחלת של מתכת הוא איסור דרבנן, ובאיסור דרבנן לא אסרו חכמים ביו"ט במלאכת אוכל נפש אפילו שהפעולה בדרך כלל נעשית לימים הרבה. עוד כתב המ"ב בסימן תק"ז מה שאסרנו מיתוק החרדל בגחלת משום כיבוי כיון שהחרדל ראוי לאכילה בלי כיבוי הגחלת בו ורק המפונקים מכבים בו הגחלת. ועוד שאפשר למתקו ע"י גחלת של מתכת והוא ראוי ומצוי יותר.
והב"י בסימן תקי"א כתב ואיכא למידק מאי שנא דגבי מוגמר שרי ואפילו בגחלת של עץ ולמתק החרדל לא שרי אלא בגחלת של מתכת כמו שנתבאר בסימן שקודם זה ונראה לי דשאני חרדל דהוה אפשר למתקו מבעוד יום שכן דרכו למתק ממנו הרבה בבת אחת אבל עישון פירות אינו נעשה אלא ביומו כדי שלא יפחת ריחו.
ד. אין תולין המשמרת ביום טוב לסנן בה שמרים, אבל אם היתה תלויה ועומדת מותר ליתן בה שמרים לסננן. ומערים ותולה אותה ליתן בה רמונים ואחר כך נותן בה שמרים. הגה: ושאר דיני סינון ביום טוב כמו בשבת כדאיתא סימן שי"ט (בית יוסף):
אסור לתלות משמרת ביום טוב, אבל מותר לשמר שמרי יין במשמרת תלויה.
בשבת קלז: לתלות משמרת אסור בשבת ובין ביו"ט משום שדומה לעושה אוהל ואסרו משום עובדין דחול. לתת לתוך המשמרת שמרי יין בשבת חייב חטאת שהוא בורר. וביו"ט מותר משום שהשימור היא פעולה במלאכת בורר שאין דרכה לעשת לימים הרבה. ואפילו שעושה בכלי לא הצריכו שינוי כיון שהוא דבר שמפיג טעם אם היה עושה מאתמול.
ובגמ' קלט: ומערים ותולה ונותן בה רימונים ואחר כך נותן בה שמרים.
וכתב המ"ב (ס"ק כ) שאסור לסנן מים בסודר משום ליבון, כמו בשבת.
ה. אין עושין גבינה ביום טוב. (ואין מעמידין חלב ביום טוב) (הגהות מיימוני פרק ג' ור"ן סוף פרק ד' דביצה ובית יוסף בשם הרוקח) והוא הדין דאין עושין חמאה מן החלב ביום טוב (ריב"ש סימן קכ"א):
אסור לעשות גבינה.
בשבת קלד. אסור לגבן ולא דומה ללישת בצק שמותר ביו"ט כיון שהיה אפשר לגבן מאתמול.
מצינו ארבע ענינים בעשיית החלב. האחד להעמיד החלב ולהקפותו מה שקורים יוגורטי או לבן. ונעשה ע"י נתינת לבן לתוך חלב ונהפך החלב כולו להיות לבן, ואין בזה סרך מלאכה.
הענין השני מגבן עשיית גבינה רכה. ונעשית ע"י נתינת החלב בתוך קיבת בהמה ומנענעו הרבה עד שנעשה גבינה רכה. וגיבון זה אסרה הגמ' הנ"ל מצד איסור לישה אף שהיא מלאכת אוכל נפש המותרת על כל פנים כשנעשה לימים הרבה ואפשר לעשות הגבינה מאתמול ולא היתה מפיגה טעם אסרו חכמים וכנזכר בסימן תצ"ה.
הענין השלישי הוא מחבץ היינו עשיית גבינה קשה יותר. ונעשית ע"י שנותן חומץ או לימון לתוך החלב וע"י זה נפרדים המים מן החלב ונוצר בכלי, גושי גבינה ומים. וזה אסור בשבת מהתורה משום בורר כנזכר בשבת צה. שבפעולת נתינת החומץ בורר הגבינה מהמים. וביו"ט אסור מדרבנן כיון שמלאכת בורר היא מלאכה שנעשית לימים הרבה ואסרוה חכמים ולא התירו אלא בפעולה שדרכה לעשותה ליומה ובשינוי, אבל עשיית גבינה היא לא פעולה שנעשית ליומה ואסור.
הענין הרביעי הנקרא גם מגבן וענינו אחר החיבוץ הנ"ל שנפרדו גושי הגבינה מהמים, לוקח את אותם גושים ומחברם אחד לאחד עד שמתדבקים לגוש אחד בצורה מסויימת. וזה אסור בשבת מהתורה משום בונה כנזכר בשבת צה. וביו"ט לפי הנזכר בסימן תצ"ה כפי שמשמע מהמ"מ, לא התירה התורה מלאכת בונה לצורך אוכל נפש, כיון שאין עיקר ענינה באוכל, לכן נשארת באיסורה מהתורה, ואפילו ע"י שינוי יהא אסור {ואם תאמר נתיר את בניית הגבינה מכ"ש ממכשירי אוכל נפש שהתירה התורה לעשות כל מלאכה אפילו שאין עיקר ענינה באוכל כמו לתקן שיפוד, א"כ כל שכן שיהא מותר לתקן את האוכל עצמו על ידי הגיבון. לזה אמרינן דדיו לבא מן הדין להיות כנידון ולא התירה התורה מכשירי אוכל נפש שאפשר לעשות מאתמול, הכא נמי בגיבון כיון שיכל לגבן מאתמול ולא היה מפיג טעם לא התירה התורה. אלא שלפי זה אם לא יכל לעשות מאתמול יהא מותר. אבל עכ"פ מדרבנן יהא אסור כיון שגם במכשירי אוכל נפש שאנו פוסקים כרבי יהודה שאם לא יכל לעשותם מאתמול מותרים היינו דוקא מהתורה אך מלאכות שעושים לימים הרבה אסורים מדרבנן כמו שאסרו במלאכות אוכל נפש, כמ"ש הר"ן הובא בסימן תקט.} .
אבל לדעת התוס' וכן משמע בר"ן שמלאכת הגיבון האסורה משום בונה היא מלאכת אוכל נפש שהתורה התירה, כבישול ואפיה, ורק חכמים אסרוה. והטעם כיון שהיא נעשית לימים הרבה ולא מפיגה טעם שבכה"ג אסור לעשות ביו"ט בלא שינוי {וכן דעת מרן כנזכר בסימן תצ"ה לאסור בכל מלאכת אוכל נפש שהדרך לעשות לימים הרבה ולא מפיג טעם.} . והנ"מ, שלדעת התוס' והר"ן מותר ע"י שינוי, וכ"פ המ"ב (ס"ק כא) {והב"י אפשר שיסבור כדעת המ"מ לאסור אפילו ע"י שינוי, שהרי לגבן האיסור הוא משום בונה והוא איסור תורה.} .
עוד כתב המ"ב (ס"ק כב כג) שלהעמיד את החלב שכתב הרמ"א לאסור היינו לתת חומץ בחלב להפריד ממנו את המים והוא מלאכת בורר, ואסרו חכמים כיון שנעשית לימים הרבה, וכן נמי מטעם זה אסור לעשות חמאה, וגם ע"י גוי אסור ואין להקל אלא אם כן לצורך גדול.
ו. אין גוזזין את הירק במספרים שדרכן לחתכם בהן מן המחובר:
לחתוך הירק התלוש במזמרה אסור משום מראית העין.
בביצה לד. וברש"י אין גוזזין עלים הכמושים במספרים שרגיל לחתוך בהם מן המחובר דמאן דחזי סבר שליקטן היום.
לחתוך ירק דק דק מותר.
כתב הביאו"ה בשם הפמ"ג להתיר לחתוך הירק דק דק. (וכן הוא במ"ב סימן תקד). אבל לא יעשה בקוצץ ירקות שהדרך לעשות בו לימים הרבה.
ז. מתקנים את הקונדס והעכביות. הגה: ומותר למלוח הרבה חתיכות צנון ביום טוב אם רוצה לאכלן אף על פי שאסור בשבת ויש מחמירין (מהרי"ל):
מתקנים הקונדס והעכביות.
בביצה לד. מיני ירקות שיש טורח בתיקונם מותר לתקנם ביו"ט.
למלוח כמה חתיכות צנון מותר.
אף שבשבת אסור למלוח כמה חתיכות צנון בבת אחת משום כובש כבשים שהוא מבשל כמ"ש בסימן שכא סעי' ג'. ביום טוב מותר. והמהרי"ל היה מחמיר לטבל אחת אחת כמו בשבת. וכתב המ"ב (ס"ק כז) שטוב להחמיר כן לכתחילה כיון שאפשר לעשות כן.
ח. אף על פי שהותרה הוצאה ביום טוב אפילו שלא לצורך, לא ישא משאות גדולות כדרך שהוא עושה בחול, אלא צריך לשנות. כיצד, המביא כדי יין ממקום למקום לא יביאם בסל ובקופה לתת לתוכה ארבעה או חמשה כדים, אלא יביאם על כתפו או לפניו אחד או שנים דמוכח שלצורך יום טוב הביאם. הגה: ודוקא כשמוליכן ממקום למקום אבל מזוית לזוית (בית יוסף בשם רש"י) או מבית לבית באותו חצר (אור זרוע) שרי בכל ענין:
משאות בכלים גדולים יש להוציא בשינוי.
בביצה כט: במשנה המביא כדי יין ממקום למקום לא יביאם בסל וקופה אבל מביא הוא על כתיפו או לפניו. ופירש"י לתת שלוש וארבע בתוך קופה וישאם משום דנראה כמעשה דחול לשאת משאות: אבל מביא על כתיפו. אחת או שתים דמוכח דלצורך יום טוב: או לפניו. בידו. וכתב הב"י משמע מדבריו דבמוליך הכדים בחוץ במקום רואים דוקא הוא דאמרינן דלא יביאם בסל ובקופה אבל מטלטל במקום שאין רואים כגון מזוית לזוית באותו בית מביא כי היכי דבעי {פירוש, דרש"י אוסר משום עובדין דחול, ובאיסור עובדין דחול צריך שיהא מעשה חול עם דמיון של מלאכה, וכאן הדמיון למלאכה הוא מלאכת הוצאה האסורה בשבת, אבל בתוך הבית שאין דמיון מלאכה מותר. ועדיין קצת צ"ע למה כתב הב"י במקום שאין רואים, משמע שהוא משום איסור מראית העין, ואולי הבין הב"י שהאיסור שנראה כהולך לעשות סחורה ודוקא ברשות הרבים אסרו משום מראית העין אבל בחצר לא נראה כהולך לעשות סחורה ומותר.} . וכתב המ"ב (ס"ק כח) שגם שתיים בתוך סל אסור, שכשמוציא בסל הוא עובדא דחול.
עוד כתב המ"ב (ס"ק ל) שבחצר מותר להוליך אפילו הרבה ואדרבא עדיף להוליך הרבה ביחד משיוליך מעט מעט ויצטרך להרבות בהילוך.
ט. המוליך את התבן לא יפשיל את הקופה לאחוריו אלא נוטלה בידו:
עוד במשנה שם, המוליך את התבן לא יפשיל את הקופה לאחוריו, אבל נוטלה בידו. וכתב המ"ב (ס"ק לא) מטעם דהוי כעובדא לחול.
י. וכן משאות שדרכן לישא אותם במוט ישא אותן על גבו מאחוריו, ושדרכן לישא אותן מאחוריו ישא אותן על כתיפו, ושדרכן להנשא על הכתף ישא אותן בידו לפניו או יפרוש עליהן בגד, וכל כיוצא בזה משינוי המשא. ואם אי אפשר כגון שזימן הרבה אורחים וצריך למהר ולהביא לפניהם עושה כדרכו. במה דברים אמורים בנושא על האדם אבל על גבי בהמה לא יביא כלל:
עוד בגמ' שם (ל.) אתקין רבא במחוזא דדרו בדחקא לידרו ברגלא דדרו ברגלא לידרו באכפא דדרו באכפא ניפרוס סודרא עליה. ופירש רש"י בדחקא. משאוי שאדם נושא על כתיפו בחול בטורח ביום טוב ישאנו ברגלא עתר שקורין פורק"א שהוא שינוי להקל: לידרו באגרא. בשני בני אדם במוט על כתפיהם דהיינו נמי שינוי להקל: לידרו באכפא. במוט שבידיהם משום שינוי ואף על פי שאינו להקל מכל מקום שינוי הוא ואינו מרבה טורח בשינויו: ניפרוס סודרא. קל הוא ואינו מכביד ושינויא בעלמא הוא ולהצנע: והרמב"ם כתב בפרק ה' (ה"ב) משאות שדרכן לישא אותן במוט ישא אותם על גבו מאחוריו ושדרכן לישא אותם על גבו מאחוריו ישא אותם על כתיפו ושדרכן להנשא על הכתף ישא אותם בידו לפניו או יפרוס עליהם בגד וכל כיוצא בזה משינוי המשא.
ובגמ' שם אם אי אפשר לשנות מותר ופירש רש"י אם אי אפשר לשנות. שאין לו סודר לכסותו: והטור מפרש דהיינו שזימן אורחים הרבה: כתב הר"ן (טז: ד"ה והא) הא דלא חיישינן הכא בסודרא דילמא אתי לידי סחיטה כתב הרז"ה (שם ד"ה אתקין) דהכא ביין וביין ליכא למיחש לסחיטה והכי אמרינן בהדיא בגמרא ריש פרק שואל (שבת קמח:) דהני נשי דמליין חצבי מיא משום הכי לא פרסי סודרא עילויה חצבא משום דילמא אתי לידי סחיטה וכתבו שם התוספות (קמח: ד"ה ניפרוס) מכאן מייתי רבינו תם (ס' הישר חדושים סי' רפ"ג) ראיה דביין ושמן לא שייך סחיטה. ואמרינן תו בגמרא ניכסייה בנכתמא זימנין דמפסיק ואתי למיקטריה הילכך לא אפשר.
וכ"כ המ"ב (ס"ק לג) שדוקא משאות יבשים יכסה במפה או ביין שאין ליגזור שמא יסחוט שאין בסחיטת היין משום ליבון כמבואר בסימן שי"ט סעי' י'. אבל מים לא יכסה במפה שמא יפול במים ויבא לידי סחיטה {ונ"מ בכל זה בזמנינו שלא יוציא לרשות הרבים אפילו במקום שיש עירוב ארגז או קרטון של בקבוקים וכיוצא בזה, ואפילו יש בו מעט בקבוקים, אלא אם כן יעשה שינוי שאם הדרך לישא אותו על הכתף ישא אותו לפניו, או יכסנו במפה. ואם אי אפשר לו כגון שאין לו במה לכסות או שהוא ממהר להביא לאורחים מותר להביא כדרכו. ועל גבי בהמה לא יביא כלל כנזכר בסימן תצ"ה.} .
יא. אין מביאין עצים לא בחבל ולא בקופה ולא במחצלת אבל מביא במטפחת ובחיקו:
תניא בתוספתא פ"ג דביצה (ה"ז) אין מביאין עצים לא בחבל ולא בקופה ולא במחצלת אבל מביא במטפחת ובחיקו: בהמה ששחטה בשדה אם יביאנה לעיר במוט ובמוטה נתבאר בסי' תצ"ח.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל
מנחת שי – הלכות
הלכות תפלה ביה"כ וברכות
אברכי הכולל "שומרי גחלת" סניף "מנחת שי" אשדוד
בעידודו של ראש הכולל הרב אליהו דיקורגר שליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5