——–
א. אין מבקעין עצים מן הקורות שעומדות לבנין ולא מקורה שנשברה ביום טוב, אפילו אם היתה רעועה מערב יום טוב וקרובה להשבר. אבל אם נשברה מערב יום טוב, אם אי אפשר להסיקה בלא ביקוע מבקעין ממנה חתיכות גדולות, ולא יבקע לא בקרדום ולא במגל ולא במגירה אלא בקופיץ (פירוש סכין של קצבים ויש עושין בו ב' ראשין דומה קצת לקרדום, רש"י) ובצד הקצר שלו, אבל לא בצד הרחב. ויש מי שאוסר אפילו בקופיץ לפי שאין אנו בקיאין מהו ולא התירו אלא בסכין:
קורה העומדת לבנין היא מוקצה ואסור להסיקה, ואפילו היתה רעועה ונשברה ביו"ט, כיון דאיתקצאי בין השמשות וגם היא נולד.
בביצה לא: תניא אין מבקעים עצים לא מן הסואר של קורות ולא מן הקורה שנשברה ביו"ט לפי שאינו מן המוכן.
סואר של קורות המיועדות לבנין הם מוקצה גם לר"ש מחמת חסרון כיס שהרי מיועדות לבנין. וכן קורה שהיתה מוקצה בבין השמשות ונשברה ביו"ט ועכשיו ראויה להסקה אסור משום מיגו דאתקצאי בין השמשות איתקצאי לכולי יומא ואסורה גם לר"ש. וכתבו התוס' בביצה ב: ד"ה אין מבקעין, מה שאין לר"ש מיגו דאיתקצאי זה רק ביושב ומצפה ולכן אם הקורה היתה בבין השמשות רעועה כיון שיושב ומצפה שתשבר וישתמש בה להיסק אם נשברה ביו"ט מותר לרבי שמעון להסיק בה, ולרבי יהודה אסור שאפילו יושב ומצפה אמרינן מיגו דאיתקצאי.
וכתב הב"י שקורה שנשברה הוי נולד וכ"כ הרמב"ם פ"ב הלכה יב'. וכתב הב"ח שכן פסק הסמ"ג. ונפקא מינא לפי המבואר בסימן תצ"ה שר"ח פוסק כר"ש גם ביו"ט, ומחמיר בנולד ביו"ט לאסור כרבי יהודה, וכן דעת הרמ"א שם, לכן גם קורה רעועה שנשברה ביו"ט אסורה שהרי היא נולד {ולר"ש בקורה רעועה שנשברה ביו"ט לא אסורה משום נולד שלר"ש אין מוקצה בנולד קל ומותרת וכמ"ש התוס' שם שקורה רעועה שנשברה ביו"ט מותר להסיק בה לר"ש. עכ"פ לרבי יהודה אסורה משום דאיתקצאי בבין השמשות וגם היא נולד, ולר"ח והרמ"א הלכה כרבי יהודה בנולד ביו"ט. ולדעת מרן בכל מוקצה הלכה כרבי יהודה ביו"ט. לכן בין לדעת מרן ובין לרמ"א גם קורה רעועה שנשברה ביו"ט היא מוקצה שלדעת מרן מחמירים במוקצה ביו"ט כרבי יהודה וגם הרמ"א שמקל כר"ש גם ביו"ט כאן שהוא נולד מחמיר כרבי יהודה.} . כתב הב"י מה שכתב הטור שלרבי שמעון מותר קורה רעועה ונשברה ביו"ט. נ"ל דהיינו מדתניא בביצה ל: אין נוטלין עצים מן הסוכה אלא מן הסמוך לה ורבי שמעון מתיר ואוקימנא לה בגמרא בסוכה נופלת וברעועה דמאתמול דעתיה עילויה ופירש רש"י ברעועה דמסיק אדעתיה דנפלה ולמחר נפלה הילכך מוקצה ליכא דאמרינן דעתיה מאתמול עילויה ולתנא קמא לא אמרינן דעתיה עילויה בשום מידי דלא חזי בין השמשות.
גרסינן בירושלמי (פ"ד ה"ג) אין מבקעין עצים מן הקורות ולא מן הקורה שנשברה ביום טוב הדא דאת אמר בקורה שנשברה ביום טוב אבל בקורה שנשברה מערב יום טוב מותר בשאין בה תואר כלי אבל אם יש עליה תואר כלי אפילו נשברה מערב יום טוב אסור.
ופירש בדרכי משה קורה שנשברה מעיו"ט ואין עליה תואר כלי כיון שהיתה ראויה מעיו"ט להסקה לכן אינה מוקצה אבל אם נשברה מעיו"ט ויש עליה תואר כלי וראויה להשתמש בה לאיזה עניין ונשברה שוב ביו"ט אסור להשתמש בה משום נולד.
קורה שנשברה בעיו"ט וראויה להסקה, מותר לבקע ממנה ביו"ט חתיכות גדולת בשינוי.
בביצה לא. תנן אין מבקעין לא בקרדום ולא במגל ולא במגירה אלא בקופיץ ופירש רש"י דכל הני כלי אומן הם ונראה כעושה מלאכה ולפיכך אסור אבל קופיץ סתמיה לאו למלאכת אומן הוא וקופיץ פירוש שהוא סכין של קצבים דומה לקרדומות שלנו שאינם כלי אומן ויש שעושים בו שני ראשים והשני דומה לקרדום האוכפות שקורין איישי"ש. ואיכא בגמרא (לא:) תרי לישני בפירוש דמתניתין ופסק הרמב"ם בפרק ד' מהלכות יום טוב (ה"י) כלישנא בתרא דאמר דהא דשרי בקופיץ לא שנו אלא בזכרות שלו אבל בנקבות שלו אסור וכתב הרא"ש (סי' ד) שכן פסק העיטור (ח"ב הל' יום טוב מחלוקת כב' קנא ע"א) ופירש רש"י זכרות הראש הקצר נקבות הראש הרחב.
כתב הטור ובספר המצות אסר גם בקופיץ כי אין אנו בקיאין מהו קופיץ ולא התירו אלא בסכין. כן כתב סמ"ק (סי' קצד עמ' קע אות כב) בשם התוספות (ד"ה אבל).
ופסק מרן בסתם להתיר בקופיץ בצד הקצר כדעת הרמב"ם והרא"ש והעיטור. וביש כתב דעת הסמ"ק.
וכתב הר"ן אע"ג שמכשירין שאפשר לעשותן מאתמול אסור לעשות ביו"ט, ביקוע עצים לעשות מדורה להתחמם כנגדה היא מלאכת אוכל נפש, כיון שנהנה מהעצים המתבקעים, וכיון שהותרה מלאכת הביקוע לצורך אוכל נפש לצורך חימום, הותרה נמי שלא לצורך אוכל נפש לבקע כדי לבשל ובכל אופן הצריכו שינוי כיון שמבקע לצורך עשיית כלי. ולדעת הרמב"ם והראב"ד ביקוע עצים נחשב למכשירי אוכל נפש וכיון שעושה בשינוי לא אסרו בזה חכמים שמא ימצא עץ שאינו מבוקע וימנע משמחת יו"ט. וכתב הראב"ד כמו שהתירו דיכת מלח בשינוי. והקשה המהר"י אבוהב על מה שכתב הר"ן שביקוע לצורך חימום הוא מלאכת אוכל נפש, ולצורך בישול הוא לא מלאכת אוכל נפש, הרי בהבערה ראינו להיפך שהבערה לבישול היא מלאכת אוכל נפש והבערה לחימום הוא לא מלאכת אוכל נפש כמו שאומרת הגמ' (ביצה יג:) מתוך שהותרה הבערה לצורך היינו לבישול הותרה נמי שלא לצורך היינו חימום {לכאורה יש לתרץ שבביקוע עצים לחימום הוא נהנה בשעת החימום מהדבר שנעשתה בו המלאכה והוא העץ שביקע ולכן נחשב הביקוע מלאכת אוכל נפש, אבל בהבערה לחימום לא נהנה בשעת החימום מהאש שיצר במלאכת ההבערה אלא רק מתולדות אותה אש שממשיכה לבעור מחמת האש הראשונה שיצר והאש הראשונה נחשבת כמכשרי אוכל נפש.} . והמרדכי כתב בשם אבי העזרי דביקוע דאמרינן דשרי הני מילי לחתיכות גדולות ואף על פי שאפשר לעשותו מערב יום טוב לאו מלאכה היא אלא עובדא דחול, אבל דקות לא דאפשר לבקע מערב יום טוב ואמרינן בפרק כלל גדול (שבת עד:) האי מאן דסלית סילתא חייב משום טוחן.
ב. עצים גדולים קצת וראוים להסקה בלא ביקוע לא יבקע כלל, ואפילו לשברם ביד יש מי שאוסר:
לא הותר ביקוע העצים אלא באופן שהם גדולים שאי אפשר להסיקם בלא ביקוע.
אם אפשר להסיק את העצים בלא ביקוע אסור לבקעם דהוי טרחה שלא לצורך. כך כתב הרא"ש ואפילו ביקוע בקופיץ לא שרי אלא בקורה גדולה, וכתב דקצת משמע כן מדברי הרמב"ם. וגם הרב המגיד כתב בפרק ד' (ה"י) נראה מדברי רבינו שלא הותר הביקוע אלא בעצים גדולים אבל בעצים דקים שהם נוחים להדליק אסור. וכן כתב הרשב"א שכן נראה מדברי רבינו וכך כתבו בתוספות עכ"ל. וגם הר"ן (יז: ד"ה ומקשו) כתב כן בשם התוספות.
וכתב הטור שנראה מדברי הרא"ש שאפילו ביד אסור לשברם ומרש"י משמע שמותר וטוב להחמיר. וכתב הב"י שמהתוספתא ביצה פרק ג' (ה"י) משמע שמותר לשבור ביד דתניא לא יתן אדם אבן ע"ג בקעת כדי לשברה אבל מכניסה בחור ושוברה. ועל מה שכתב הרא"ש להחמיר כתב הב"י זה באופן שחותך חתיכות קטנות שאסור משום טוחן. וכך כתב מרן בשו"ע שאפילו ביד יש מי שאוסר.
וכתב המ"ב (ס"ק ח) שבחתיכות קטנות יש איסור טוחן ובגדולות אסור משום טרחא שלא לצורך שיכול להסיקם בלא ביקוע. וכן גם בשובר ביד כתב שאסור משום טרחא שלא לצורך שהרי ראויים להסקה בלא שישברם {אולם מהב"י משמע שרק משום איסור טוחן יש לאסור ביקוע ביד.} .
עוד כתב המ"ב שהמדקדקים נוהגים להזהר גם בחול המועד שלא לבקע עצים שאפשר לבקעם בלא ביקוע משום טרחא אלא אם כן יש הפסד אם יבערם כך בלא ביקוע. וכן עצים גדולים עדיף שיכין ויבקע קודם יו"ט.
ג. אין מביאין עצים מן השדה אפילו אם היו מכונסין שם מבערב, אבל מגבב הוא בשדה משלפניו (וכן בחצר לוקח לפניו) (בית יוסף ורמב"ם) ומדליק שם. ומביאין מהמכונסים שברשות היחיד ואפילו היתה מוקפת חומה שלא לשם דירה, ובלבד שיהיה בה מסגרת ותהיה בתוך תחום שבת, ואם חסר אחת מכל אלו הרי הן מוקצה:
אין מביאים עצים מן השדה אפילו מהמכונסים, אבל מביא מן המכונסין שבקרפף שהוא סגור והוא בתוך התחום.
בביצה לא. במשנה אין מביאים עצים מהשדה. ובגמ' אמר רב יהודה אמר שמואל אין מביאין עצים אלא מן המכונסין שבקרפף. ופירש רש"י דטעמא משום מוקצה וכן המפוזרים שבקרפף מוקצים הם והמכונסים דעתו עליהם ואינם מוקצים. וכך משמע ברמב"ם דלקמן שאסורים העצים משום מוקצה. אולם בשעה"צ כתב שטעמו של הרמב"ם משום עובדין דחול וממילא הוי מוקצה. והר"ן (יז. ד"ה ומאי) כתב שאחרים פירשו דטעמא משום גיבוב דהוי כמעמר וסבירא לן דכל מגבב אפילו בקרפף מיחזי כמאן דעביד למחר, ומכונס שבשדות מיחלף במפוזר ומש"ה אין מביאין אלא מן המכונס שבקרפף.
והגדרת קרפף שמותר להביא מהמכונסים שבו במשנה שם אליבא דרבי יוסי בחדא מתרתי סגי או בפותחת היינו שהקרפף סגור אף על פי שהוא רחוק מהעיר ובלבד שיהא בתוך תחום שבת. או בסמוך לעיר דהיינו בתוך שבעים אמה וארבעה טפחים ואפילו בלא פותחת. כן דעת רש"י וכן כתב הרא"ש ז"ל והטור.
אבל מדברי הרמב"ם בפרק ב' (הי"ד) נראה שהוא סובר דלרבי יוסי בין סמוך בין רחוק לא שרי אלא דוקא בפותחת, שהרי כתב מביאין מן המכונסין שברשות היחיד ואפילו היתה מוקפת שלא לשם דירה ובלבד שיהיו לה פותחת ותהיה בתוך תחום שבת ואם חסר אחת מכל אלו הרי הן מוקצה. וכתב הרב המגיד שכן דעת העיטור (ח"ב הל' יום טוב מחלוקת כב קנא.) אבל דעת הראב"ד (בהשגות שם) והרשב"א (עבה"ק בית מועד ש"ב סי' ו, חי' ד"ה כגרסת) כפירוש רש"י. ופסק מרן כהרמב"ם שצריך שיהיה נעול אפילו בסמוך לעיר. והמ"ב (ס"ק טו) פסק שכל שהוא סמוך לעיר בתוך שבעים אמה ושריים לא צריך הקרפף להיות נעול.
וכתב הב"י פותחת דתנן פירוש מסגרת, ונראה לי דטעמא משום דכל שיש לו מסגרת מיחזי כחצר ולא הוו עצים שבתוכו כמוקצים {נראה דר"ל מַסגרת שהקרפף נעול שאי אפשר להכנס לתוכו.} .
וכתב המ"ב (ס"ק יז) אם הטעם משום מוקצה לרמ"א בסימן תצ"ה שמתיר מוקצה ביו"ט יהיה מותר להשתמש בעצים אלו. אבל אם הטעם משום עובדין דחול או מעמר יהיה אסור גם למי שמתיר מוקצה, ולדינא נכון להחמיר. עוד כתב בביאו"ה שלטעם שאסורים משום מוקצה אפילו אם הכינם מעיו"ט לא מהני ודלא כהט"ז.
כשמלקט בחצר עצים כדי לשרוף, מגבב רק מה שלפניו ומדליק, וקסמים דקים לא יעשה מהם ציבור.
בביצה לג: תנו רבנן מגבב מן החצר ומדליק שכל מה שבחצר מוכן הוא ובלבד שלא יעשה ציבורין ציבורין ורבי שמעון מתיר במאי קא מפלגי מר סבר מיחזי דקא מכין למחרת וליומא אחרינא ומר סבר קדירתו מוכחת עליו ומשמע דקיי"ל כתנא קמא וכן פסק הר"ן.
ומה ששנינו (שם) שמגבב רק מה שלפניו ומדליק ולא כל מה שבחצר. מדובר בעצים דקים
וכתב רש"י שהם מוקצה כיון שהם דקים וטורח לגבבן לא היה דעתו עליהם מאתמול. ותנא קמא של הברייתא שהתיר לגבב בכל החצר מדובר בעצים גסים. כ"כ הר"ן וכן דעת הטור.
וכתב הב"י ונראה דבעצים קטנים קצת מיירי אלא שהם גדולים יותר מקיסמים דקים עד שאינם בטלים לגבי חצר אף על פי שהם מפוזרים בו. ומשמע מדברי הר"ן והטור דכיון דשייך בהו גיבוב קצת לא שרי לגבבן אלא בחצר דוקא אבל לא בשדה ואפשר דאפילו בקרפף נמי לא.
נמצא שיטת רש"י עצים אפילו גדולים שנוח לאוספם אם הם בשדה הם מוקצה, ובקרפף המפוזרים מוקצה והמכנוסין אינם מוקצה, ובחצר הדקים שטורח לאסופם הם מוקצה שאין דעתו עליהם מאתמול, והגדולים אינם מוקצה, וגם הקטנים אם הם קרובים לקדרתו מותרים {וצריך לומר הטעם שהקרובים לקדרה אינם מוקצה משום שדעתו היתה עליהם מאתמול לפי שאין טורח לאוספם וצריך לומר שמדובר שמסיק במקום ידוע בחצר שאז שייך לומר שדעתו מאתמול על כל העצים שליד המקום שמסיק.} .
ולהרמב"ם אין הבדל לחכמים בין חצר לשדה אלא הכל תלוי בין מלפניו לשלא מלפניו דמלפניו דהיינו סמוך למקום בישול הקדירה אפילו בשדה מותר ושלא בפניו אפילו בחצר אסור דכיון דרחוק ממקום בישול הקדירה הוא ליכא למימר קדירתו מוכחת עליו ומיחזי כמי שמגבב לצורך מחר.
נמצא להרמב"ם עצים שבשדה הם מוקצה וכן המפוזרים שבקרפף ואעפ"כ הקרובים לקדירה הם לא מוקצה שדעתו עליהם מאתמול {ויש לעיין אם הקדירה צריכה להיות שם מעיו"ט או אפילו הביא אותה היום אמרינן שדעתו היתה על כל העצים שיהיו סמוכים לקדירתו.} , ובחצר אע"פ שאין העצים מוקצה גם כן מותר רק מה שקרוב לקדירה שקדרתו מוכחת עליו שלא מגבב לצורך מחר והרחוקים אסורים. וכך פסק מרן שגם בשדה מותר לגבב מה שלפניו.
והרי"ף והרא"ש אפשר שסוברים כל שהם קטנים דשייך בהו לשון גיבוב אסור לגבב אפילו בחצר אלא מה שלפניו ומדליק וכל שהם גדולים דלא שייך בהו לשון גיבוב אפילו עושה ציבורין ציבורין לית לן בה דכיון שאין טורח כ"כ בלקיטתם ליכא למימר בהו דמיחזי כמאן דמכניף למחר וליומא אחרינא. וכן משמע שכך פוסק מרן שבעצים גדולים מותר לעשות ציבורין ציבורין ממה שלפניו, שהרי לא הזכיר איסור עשיית ציבורין. אבל המ"ב (ס"ק יג) כתב לאסור לגבב בחצר ממה שלפניו ולהניח ואפילו עצים גדולים {והגדרת המקום מה שלפניו נראה לומר שכל מה שהוא רואה כשהוא עומד סמוך לקדירה נחשב מה שלפניו. אבל רוה"כ הרב אליהו שליט"א אמר לי שנראה שכל שהוא בתוך ד' אמות נחשב מה שלפניו.} .
וכתב המ"ב (ס"ק יב) שלדעת המהרש"ל והב"ח ושארי אחרונים לאסור לגבב בשדה אפילו סמוך לקדירתו, דמחזי כמגבב במקום גידולו כיון שהוא בשדה דחייב משום מעמר.
ד. עלי קנים ועלי גפנים אף על פי שהם מכונסים בקרפף, כיון שהרוח מפזרת אותם הרי הם כמפוזרין ואסורים. ואם הניח עליהם כלי כבד מערב יום טוב הרי אלו מוכנים:
עלי קנים ועלי גפנים שבקרפף אפילו כנסן מאתמול, אם לא הניח עליהם כלי כבד חשובים כמפוזרין.
בביצה לא. אמר רבא עלי קנים ועלי גפנים אף על גב דמכנפי להו ומותבי כיון דאי מדלי זיקא מבדר להו כמפוזרים דמו ואסורין ואי אתנח מנא מאתמול עלייהו שפיר דמי ופירש רש"י כמפוזרין דמו. ואפילו לא פיזרתן הרוח דמסתמא לא סמכה דעתיה סבר מבדר להו זיקא: ואי אתנח מנא עלייהו. להכבידן שפיר דמי דסמכה דעתיה ולפירושא דאחרים שכתבתי דטעמא דאיסורא משום גיבוב טעמא דעלי קנים ועלי גפנים משום דאע"ג דמכונסין נינהו חיישינן שמא בשעה שירצה ליקח אותם יפזרם הרוח ואתי ללקטם ואי אתנח עלייהו כלי מאתמול ליכא למיחש להכי ושרי.
וכתב המ"ב (ס"ק כ) שאם הניח עליהם כלי ובכל אופן מצאם ביו"ט מפוזרים אינם מוקצים שהרי הכינם מאתמול. ולטעם שאסורים המפוזרים משום מעמר ואפילו המכונסים אסורים שמא בשעה שיבא לקחתם תפזרם הרוח, אם הניח עליהם כלי ומצאם מפוזרים אסורים.
ה. עצים שנשרו מן האילן ביום טוב אין מסיקין בהם. (ועיין לקמן סימן תק"ז סעיף ב'):
עצים שנשרו מן האילן ביום טוב, אין מסיקין בהם.
ויתבאר בסימן תק"ז בס"ד בסעי' ב' אם נפלו לתוך התנור שמרבה עליהם עצים ומבטלן בלא שיגע בהם. ואם נפלו בשבת שקודם יו"ט לא יסיקם ביו"ט שאסורים משום הכנה מדאוריתא ובדאוריתא לא מרבים לבטל האיסור.
וכתב המ"ב (ס"ק כא) עצים שנשרו ביו"ט כיון שהיו מחוברים מאתמול הוי ליה מוקצה. ועוד אסורים משום שמא יעלה ויתלוש.
ו. כלים שנשברו ביום טוב אין מסיקין בהם שהם נולד. (ואם הסיק בכלים אסור להפוך באש לאחר שהודלקו במקצת דאז הוי שבר כלי אלא אם כן ריבה עליהם עצים מוכנים). (המגיד פרק ב' ור"ן פרק קמא דביצה) אבל מסיקין בכלים שלמים או בכלים שנשברו מבעוד יום:
אוד שהוא עץ שמחתין בו האש ונשבר ביום טוב, אין מסיקין בו.
בביצה לג. דרש רבא אשה לא תכנס לדיר העצים ליטול מהן אוד ואוד שנשבר אסור להסיקו ביו"ט לפי שמסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים.
וכן בגמרא שבת כט. אמר רב יהודה אמר רב מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים דברי רבי יהודה ורבי שמעון מתיר.
וכתב הרמב"ם בפרק ב' (הי"ב) דאין מסיקין בכלים שנשברו ביום טוב מפני שהם נולד אבל מסיקין בכלים שלמים או בכלים שנשברו מערב יום טוב שהרי הוכנו למלאכה אחרת מבערב. וגם רש"י פירש בפרק כל הכלים דטעמא דאין מסיקין בשברי כלים משום דהוו נולד וכדכתב הרמב"ם.
בירושלמי בפרק המביא כדי יין (ה"ג) כלים שנשברו ויש עליהם תואר כלי אפילו נשברו ביום טוב מותר. ופירש בד"מ שנחשב כאילו לא נשבר כלל ומותר להסיק בו שהרי מסיקים בכלים. וכתב במ"ב שעושה מעין מלאכתו הראשונה כגון שברי ערבה לתת בה את המקפה, ושברי זכוכית לצוק לתוכן שמן, ולא הוי נולד.
והקשתה הגמ' בשבת כט. איך מותר להסיק בכלים והרי כיון דאדליק בהו פורתא הוו ליה שברי כלים וכי קא מהפך באיסורא קא מהפך, ותרצה הגמ' דעביד כדרב מתנה דאמר עצים שנשרו מן הדקל לתנור ביום טוב מרבה עצים מוכנים ומסיקן. וכ"כ הרב המגיד בפרק ב' בשם הרשב"א שאם ריבה עליהם עצים מוכנים מותר להפך בהם שבהיתר הוא מהפך בהם. והר"ן כתב כן בביצה יח: ד"ה דרש.
וכתב המ"ב (ס"ק כג) שאסור לטלטל את שברי הכלים וכן אסור להסיק אותם במקומם בלי לטלטלם שמעשה ההדלקה נחשב כמו שמטלטן. ואם מסיק כלי אע"פ שהוא נעשה שבר כלי אחר שנשרף מעט מותר להנות מהאש אע"פ שנהנה מהמוקצה כיון שלא עושה מעשה בידים מותר. וכנזכר בסימן תק"ז.
עוד כתב (ס"ק כח) שלא ישרוף כלי אם יש לו עצים משום בל תשחית. ואם גוי הכין כלי מהעצים של ישראל הוי נולד ואסור להסיק בכלי זה.
ז. שקדים ואגוזים שאכלם מערב יום טוב מסיקין בקליפיהם ביום טוב, ואם אכלם ביום טוב אין מסיקין בקליפיהן. הגה: גם אין להסיק עם האגוזים והשקדים עצמן אלא אם כן הם עדיין בקליפה (בית יוסף). ולפידים שנשארו מיום טוב ראשון שכבו מותר לחזור ולהדליקם אפילו ביום טוב שני של ראש השנה או יום טוב אחר שבת (הרא"ש ומרדכי ריש ביצה ובית יוסף):
שקדים ואגוזים שאכלן מערב יום טוב מסיקין בקליפתן, אכלן ביו"ט לא מסיקין בקליפתן דהוי נולד, אגוזים בקלפתם מסיקין בהם, אגוזים בלא קליפה אין מסיקין בהם.
בשבת כט. אמר רב יהודה אמר רב מסיקין באגוזים אכלן אין מסיקין בקליפתן דברי רבי יהודה ורבי שמעון מתיר. מסיקין בתמרים אכלן אין מסיקין בגרעיניהם דברי רבי יהודה ורבי שמעון מתיר. וכתב רש"י אין מסיקין בקליפי שקדים ואגוזים מפני שהם נולד. וכ"כ הסמ"ג. וכתב הרב המגיד שכן דעת הרמב"ם בפרק ב' (הי"ב) שאם אכלן מערב יום טוב מסיקין בקליפתן ביום טוב, ואם אכלן ביום טוב אין מסיקין בקליפתן.
ובתוספתא שם תניא אגוזים ושקדים עצמם אין מסיקין בהם ביום טוב לפי שאינן מן המוכן. ולכאורה תוספתא זו חולקת על הגמ' הנ"ל שמסיקין באגוזים ומסיקין בתמרים, וכתב הב"י אפשר לישב שהגמ' שאומרת שמסיקין באגוזים ותמרים מדובר שהן בקליפיהן שהאוכל מוכן להיסק אגב הקליפה והתוספתא בשאין קליפיהן עליהם דאינם מוכנים להיסק כלל {וצ"ע מה שייך מוקצה באוכל, ואפשר שבטילטול אוכל לא שייך מוקצה כיון שתמיד מוכן הוא לשימוש היינו אכילה, אבל כשגמר בדעתו להסיק אותו ומשתמש בו כעץ נחשב כנולד.} . וכתב המ"ב (ס"ק לא) שלא דומה למסיק בכלים כיון שלפעמים מסיקים בכלים פחותים. אבל בירושלמי מובא שמותר להסיק באוכל עצמו ושכך פסק הרשב"א.
עוד כתב המ"ב (ס"ק ל) אם דבוק מעט מהתמרים על הגרעינים מותר לטלטלן אגב האוכל.
מותר להדליק בשיורי פתילה ביו"ט שני של ר"ה, או ביו"ט שאחר השבת.
בביצה ד. פסק רבא הלכה כרב שאמר שבת ויום טוב נולדה בזה אסורה בזה משום הכנה דרבה. וכן בשני ימים טובים של ראש השנה רב אמר נולדה בזה אסורה בזה.
והרא"ש (פ"א סי' א) הביא דאמרינן בירושלמי (פ"א ה"א) שיורי פתילה שכבו בשבת לרב אסור להדליקם ביו"ט, וכתב הרא"ש שאנו נוהגים להדליק בשיורי פתילה שלא אסר רב מטעם הכנה דלא שייך הכנה בכהאי גוונא אלא מטעם קדושה אחת הן אסר ליה שכשם שהם מוקצה בשבת הם מוקצה ביו"ט. ומה שפסקנו כרב רק באיסורי הכנה. וה"ר ברוך בעל התרומה (סי' רנג) מפרש טעמיה דרב משום הכנה שיותר טובות להדליק כשהודלקו כבר וכבו הילכך בשבת ויום טוב ושני ימים טובים של ראש השנה אסור להדליק בליל יום טוב שני [שיורי] הפתילה שכבתה בראשונה אם לא שנדלקו ונכבו בחול דהשתא הוכנו מערב יום טוב וכן הלפידים שכבו בראשון אם לא שירבה עליהם עצים אחרים ויבטלם ברוב כדרב מתנה ובלבד שלא יגע בהם אבל יכול להפוך בהם אחר שנתבטלו ברוב. והטור פסק כדעת בעל התרומה. וכ"כ בהגהות מיימוניות פרק א' (אות ס) והמרדכי בריש ביצה (סי' תרמד) כתב בשם אבי העזרי (סי' תשטו) כדברי בעל התרומה וכתב דאסור לטלטלם כמו ביצה. וכתב עוד (המרדכי שם) והקשה ה"ר יהודה מפרי"ש למנהגינו שאנו מדליקין שיורי פתילה ומדורה ושמן שכבו בשבת ויום טוב זה אחר זה ותירץ לו ר"י דודאי הירושלמי סבר שיש שם הכנה אבל התלמוד שלנו לא חשיב ליה הכנה כיון שגוף הפתילה ועצי המדורה בעולם והוי כמו אפייה ובישול דלא מיקרי הכנה כיון שאינו מתקן אלא דבר שישנו בעולם כבר ונראה דעל זה סמכו העולם לחזור ולהדליקם בשבת שאחר יום טוב או ביום טוב שאחר שבת עכ"ל.
וכתוב בתרומת הדשן (סי' פא) על מה שכתב הר"אש שיכול להרבות על הלפידים עצים ולבטלם זה דוקא שאסורים רק מדרבנן כמו שני ימים טובים של ראש השנה שאין איסור הכנה בהם מהתורה שהרי מהתורה אין יום טוב אלא יום אחד, אי נמי קאי איום טוב ושבת ואיירי ביום טוב שני שלאחר השבת.
וכתב הב"י להקשות על בעל התרומה שאם יש איסור הכנה בפתילות א"כ יהא אסור להדליק בכל יום טוב הפתילה שכבתה בו ביום כמו ביצה שנולדה ביו"ט שאסורה וצ"ע. ולענין הלכה כיון ששאר פוסקים לא הזכירו איסור זה משמע דלא סבירי להו כדברי בעל התרומה אלא אפילו ביום טוב שני של ראש השנה וכן ביום טוב שאחר השבת שרי להדליק שיורי פתילה ולפידים שכבו ביום ראשון. וכ"פ הרמ"א.
וכתב המ"ב (ס"ק לד) טוב ונכון לצאת ידי הכל דהינו להכין פתילות מערב שבת או ערב יום ראשון של ר"ה גם לצורך יום טוב שני, ואם לא הכין ישתדל על כל פנים להדליק הפתילות מהצד השני.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל
מנחת שי – הלכות
הלכות תפלה ביה"כ וברכות
אברכי הכולל "שומרי גחלת" סניף "מנחת שי" אשדוד
בעידודו של ראש הכולל הרב אליהו דיקורגר שליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5