——–
א. אין צדין דגים מן הביברים. הגה: אפילו במקום שאינם מחוסרים צידה לפי שהביבר רחב הרבה והדגים נשמטים אילך ואילך (המגיד פרק ב'):
ב. דגים ועופות וחיה שהם מוקצה, אין משקין אותם ביום טוב ואין נותנים לפניהם מזונות, שמא יבא ליקח מהם. וכל מה שאסור לאכלו או להשתמש בו מפני שהוא מוקצה אסור לטלטלו:
אסור לצוד דבר שהוא מחוסר צידה, ואסור לתת לפניו מזונות.
במשנה ביצה כג: אין צדין דגים מן הביברים בי"ט ואין נותנים לפניהן מזונות. פרש"י אין נותנים לפני דגים מזונות משום שאפשר להם בלא מזונות. ובשבת קו: הוסיף רש"י טעמא משום שהם מוקצין לא שרי למיטרח עלייהו. וכתב הר"ן שכן מוכח בירושלמי שכתב שאין עושין תקנה לדבר שאינו מן המוכן.
אבל תו"ס כתבו אין נותנים לפני דגים מזונות גזירה שמא יצוד. וכתב הב"י שכן דעת הרמב"ם שסובר שהלכה כרשב"ג שדגים וחיה ועוף דין כולם שוה שכל שמחוסר צידה שצריך מצודה כדי לצודו, אסור בצידה ואסור לתת לפניו מזונות שמא יצודנו.
והראב"ד והרשב"א סוברים שלא התיר רשב"ג לתת מזונות לדגים כלל ואפילו בביבר קטן, כיון שהם מכוסים מהעיין שייך בהם צידה. וכ"פ הרמ"א. וכתב המ"ב (ס"ק ב) שאם המים צלולים והביבר קטן מותר לצוד הדגים. וכתב בשעה"צ הטעם שאין בדגים משום מוקצה כיון שהביבר קטן ורואה הדגים נחשבים כמונחים בקופסה ולא צריכים הכנה.
ועיין בב"י סימן תצח שלדעת הרמב"ם בהמה מדברית אע"פ שהיא מוקצה כיון שאין בה איסור צידה מותר לתת לפניה מזונות. וכתב המ"מ שאינו אוסר לתת מזונות בבהמה טמאה ועופות טמאים {שאין חשש שיבא לצודנו שהרי אסור באכילה.} . וכתב במ"ב (ס"ק ה) שאם נותן להם מזונות במרחק מסוים הוי היכר שלא יבא לצודם ומותר.
ג. אפילו ספק צידה אסור, כגון מצודות חיה דגים ועופות שהיו פרושות מערב יום טוב ולמחר מוצא בהם, אסורים, אלא אם כן ידוע שניצודו מבעוד יום. ואם מצא המצודות מקולקלות מבערב יום טוב בידוע שמערב יום טוב ניצודו:
ספק מוקצה אסור.
בביצה כד. במשנה מצודות חיה ועופות ודגים שעשאן מעיו"ט לא יטול מהם ביו"ט, אלא אם כן ידוע שנצודו מערב יו"ט. ובגמ' נחלקו תנאים בספק מוכן ונפסקה הלכה כמי שאוסר. והטעם שלא אומרים בספק מוקצה ספיקא דרבנן לקולא, כתב המ"מ, משום דהוי דבר שיש לו מתירין. או שרצו חכמים להחמיר בדבר זה. ודחה המ"מ דברי הרשב"א שכתב שרק בספק מוקצה של איסור צידה אסור משום שנוגע באיסור תורה, אבל ספק מוקצה אחר כגון נולד מותר. והקשה המ"מ עליו שהרי ספק ביצה שנולדה ביו"ט אסורה והוי ספק נולד. ונשאר בצ"ע {לכאורה אפשר ליישב דברי הרשב"א שלהלכה ביצה שנולדה לא אסורה משום מוקצה אלא משום הכנה דרבה שהוא מהתורה, ואפילו ספק נולדה ביו"ט הוא ספק איסור הנוגע באיסור תורה. וזה על הדרך שכתב הב"י לעיל בדברי הרמב"ם שאין נותנים מזונות למוקצה מחמת איסור צידה, ואפילו שאין בו עכשיו איסור צידה כגון שהוא נצוד, והטעם שלא יגע באיסור צידה ויבא לצוד.} . וכ"כ במ"ב (ס"ק ח) דלאו דוקא ספיק צידה, אלא כל ספק מוקצה ונולד, אסור. עוד כתב שבערב מותר מיד ואפילו בודאי ניצוד היום ולא צריך להמתין בכדי שיעשה כיון שלא ניצוד בידי אדם רק ממילא.
ד. ספק מוכן מותר ביום טוב שני משום דהוי ספק ספיקא:
ספק ספקא במוקצה מותר.
כתב הר"ן בשם הרא"ש מלוניל שספק מוכן ביו"ט שני מותר מספק ספיקא, ספק מוקצה, ואפילו את"ל מוקצה, ספק היום חול הוא. ואפילו דהוי דבר שיש לו מתירים לא אוסרים בספק ספקא באיסור דרבנן {וכתב בשה"צ שכל זה שאנו מתירים מספק ספיקא דבר שיש לו מתירין, דוקא כששני הספקות להתיר הם בגוף הדבר, אבל ספק אחד בגוף והשני בתערובת לא מתירים בדבר שיש לו מתירים, כמבואר בסימן קי סעי' ח ביורה דעה. וכתבנו בסימן תקיג שבסימן קב' גם מרן פסק לאסור אם נתערבה הספיקא באלף. וכ"פ בחזון עובדיה עמוד לב.} .
וכ"פ מרן. אבל המ"ב (ס"ק יא) כתב שיש חולקים בזה וסוברים שיו"ט שני הוא לא ספק אלא ודאי, ואין כאן ספק ספקא ואסור, ויש להחמיר כסברא זו אם לא במקום הפסד גדול. ויו"ט שני של ראש השנה שקדושה אחת היא, לכ"ע אסור בשני. וכן יו"ט שני שאחר השבת אסור בשני, ממ"נ אם ניצוד אתמול אסור משום הכנה דרבה, ואם ניצוד היום הוא מוקצה.
ה. אם סכר אמת המים בכניסה וביציאה מערב יום טוב, מותר ליקח ממנה דגים ביום טוב דהוה ליה ניצודין ועומדין. (מאחר שאמת המים היא צרה ואינן יכולים להשמט) (המגיד פרק א'):
אם סכר אמת המים, כיון שהדגים נמצאים במקום צר אין בהם איסור צידה.
כן הוא בגמ' ביצה כה. וכתב הב"י שגם הראב"ד והרשב"א שאסרו צידת דגים בביבר קטן, באמת המים שהיא צרה ורוחבה אמה שהיא ששה טפחים אפילו ארוכה הרבה, יסכימו להתיר, שאע"פ שהדגים מכוסים מן העין כיון שאינם יכולים להשמט לצדדים נחשבים כנצודים.
עוד כתב הב"י שמשמע בגמ' שבפעולת סכירת אמת המים נחשב שזימן את הדגים. וכתב המ"ב (ס"ק יג) שבהזמנה זו לא הוי הדגים מוקצה שהרי רוצה להשתמש בהם. ואם חשב שאולי יצטרך להשתמש בכל הדגים נמצא שהזמין את כולם, ולכן יהא מותר לו לברור ולהחזיר דג למים, כיון שהזמין את כולם. אבל אם לא חשב כן נמצא שרק מה שרצה להשתמש הזמין והשאר נשארו מוקצה, לכן אם יקח ויחזיר הדג נמצא שטילטל מוקצה. עוד כתב המ"ב (ס"ק יד) שגם באמת המים שאין צידה, יש מחמירים לכתחילה שלא יצוד הדגים עם רשת, משום עובדין דחול. אבל אם הניח דגים בבור יכול לצודם בכלי ולא צריך לרדת לבור, אבל אם הניחם בבאר שאי אפשר לרדת לשם וחייבים לצודם בכלי, אסור לצודם ביו"ט, שכל שלא יכול לקחתו ביד נחשב צידה. ואם הניחם בתיבה יש אומרים שלא שייך בהם צידה כלל, ואפילו רחבה יותר מששה טפחים. ויש להקל לצודם ביד {לפי"ז דגים שבאקווריום לדעת רש"י אסור לתת להם מזונות כל שיודע שיכולים לחיות בלא שיתן להם. ולטעם שכתב משום טרחא אפשר אפילו שיודע שלא יחיו אסור. ולדעת התו"ס והרמב"ם אם הדגים טהורים שיש חשש שמא יצוד לאכול מהם אסור לתת להם מזונות, וזה באקווריום גדול והדגים קטנים או בברכות דגים שצריך רשת כדי לצודם שיש בהם איסור צידה, אבל אם יכול לצודם ביד מותר. ואם הם מין דגים טמאים או כאלו שאינם ראויים לאכילה שאין חשש שיבא לצודם מותר לתת להם לאכול אפילו באקווריום גדול. ואפשר שבשבת מותר לתת מזונות גם לדגים הראוים לאכילה ואפילו בביבר גדול, כיון שמזונותם עליו, ואין חשש שיבא לצודם, שהרי אסור לבשל בשבת, אבל מהרשב"א בעבודת הקודש בית מועד שער א' פרק ט אות ב משמע לאסור, שכתב שם כל שמותר לצודו נותנים לפניו מזונות ואפילו בשבת כל שכן ביו"ט. ע"כ. משמע שכל שיש בו צידה אסור בשבת. אבל יש לעיין שמרן בסימן שכד סעי' יא' כתב לאסור בשבת לתת מזונות לפני דבורים. ובב"י הביא כן מהרמב"ם מהטעם שאין מזונותיו עליו ולא מטעם שמא יבא לצודם. ויש לישב שדוגמא בעלמא נקט לבע"ח שאין מזונותם עליך כגון דבורים ויוני שובך ויוני עליה. ועיין עןד בחזון עובדיה שבת ה' עמוד קטז' שהדבר נתון במחלוקת אם יש איסור צידה מהתורה בדבורים. עכ"פ דגי נוי שאין בהם איסור צידה ואם לא יאכילם ימותו הוי מזונותם עליך מותר לתת לפניהם מזונות בשבת ויו"ט. וכ"כ בחזון עובדיה שבת ג' עמוד רכב בהערה, דגים שבתוך אקווריום מותר ליתן לפניהם מזונות בשבת ויו"ט. ע"כ. וכ"כ בחזון עובדיה יו"ט עמוד כג. ועיין שם בהערה לד הטעם, כיון שאינם מחוסרים צידה כלל.} .
ו. אווזים ותרנגולים ויונים שבבית או שבחצר העומדים לאכילה מותר לצודן ואין צריכים זימון:
מותר לצוד אוזים ותרנגולים שבחצר, וכן לא הוי מוקצה ולא צריכים זימון.
בבריתא ביצה כה. דוקא יוני שובך ועליה הם מוקצה וצריכים זימון אבל אווזין ותרנגולים ויוני הרדסאות לא צריכים זימון. וכ"פ הרי"ף והרא"ש והטור. וכ"כ הרמב"ם שתרנגולים ויונים שבבית הרי הם מוכנים. והגהומ"י בשם ראבי"ה כתב אע"פ שמותר לא יברור ויניח אלא מתחילה יתן עניו במה שצריך משום טרחא. וכ"כ מהר"י אבוהב שאע"פ שכולם מוכנים עם כל זה טלטול העוף שלא לצורך שאפשר לבדוק מערב יו"ט איזו שמנה ואיזו כחושה נראה שאסור ביו"ט. אבל בהגהות אשר"י כתב תרנגולת העומדת לאכילה אין לחוש אי מטלטל ושביק להו ויכול לברור איזו שירצה דכולן חזו לאכילה ומותרים כולם לטלטל. וכתב הב"י שזה כדעת הרמב"ם והכי נקטינן. והמ"ב (ס"ק יח) כתב שירא שמים יבררם מעיו"ט משום טרחא.
וכתב המ"ב (ס"ק טז) שתרנגולת העומדת לגדל ביצים היא מוקצה ואם קנה סתם תרנגולים סתמייהו לאכילה קיימי ואינם מוקצים.
ולענין איסור צידה בביצה כד. תניא הצד אווזים ותרנגולים ויוני הרדיסאות פטור. וכתב הרא"ש שלפי זה אסור לצוד תרנגולים שבחצר שכל פטורי דשבת פטור אבל אסור אבל העולם נוהגים להתיר. ובעל העיטור כתב שפטור כאן היינו פטור ומותר. וכתב הב"י שגם לדברי התוס' שם שפטור ואסור אחר תירוץ הגמ' כיון שבאים לכלובם בערב ומזונותם עליך לא נאסרה צידתם, אפשר להסביר בבריתא פטור ומותר.
וכתב המ"ב (ס"ק יז) שמותר לצודם אפילו מרשות הרבים ואפילו צריך לומר הבא מצודה {אבל נראה שיצודם ביד, כנ"ל בדגים, משום עובדא דחול.} , כיון שבאים לכלובם ומזונתם עליך הרי הם כניצודים. וכל ההיתר לצודן דוקא ביו"ט לשוחטן לצורך שמחת יו"ט. ודוקא שרגילים להכנס לכלוב בערב אבל אם הם חדשים שעדיין לא התרגלו לכך אסור לצוד אא"כ נכנס בבית למקום צר, או בלילה שעניהם מתעוורות ואינם נשמטים מיד התופסם.
ז. שאר כל חיה ועוף שמחוסרים צידה שצריך לומר הבא מצודה ונצודנו, אסור לצודן וליתן לפניהם מזונות. וכל שאין מחוסרים צידה מותר לצודם וליתן לפניהם מזונות:
שאר חיה ועוף שאינם בתיים וצריכים מצודה לצודם, אסור לצודם ולתת להם מזונות.
בביצה כג: תנן אבל צדין חיה ועוף מן הביברים ונותנין לפניהם מזונות רבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל הביברים שוים זה הכלל כל המחוסר צידה אסור שאינו מחוסר צידה מותר. ואיפסיקא בגמרא הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. היכי דמי מחוסר צידה אמר שמואל כל שאומרים הבא מצודה ונצודנו. ופירש רש"י הבא מצודה. כלומר שצריך לבקש תחבולות לתפסו: ולדעת רש"י מה שאמר רב אשי כל היכא דרהיט אבתרה ומטי לה בחד שחייה ביבר קטן ואידך ביבר גדול ואסור. הוא אותו שיעור של הבא מצודה. ופירש רש"י בחד שחייה. בפעם אחת שהוא שוחה עליו לתפסו אין לו להשמט ממנו: אבל לדעת התוספות הם שיעור שונה וחד שחיה הוא שיעור להתיר בחיה, ואם לא צריך מצודה הוא שיעור להתיר בעוף.
והטור לא חילק בין חיה לעוף וכתב ושאר כל חיה ועוף כל שמחוסרין צידה שצריך לומר הבא מצודה ונצודנו אסור לצודם וליתן לפניהם מזונות. וכתב הב"י שכן דעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל שסתמו דבריהם לומר דמחוסר צידה היינו כל שאומרים הבא מצודה ונצודנו ולא חילקו בין חיה לעוף. וכ"פ מרן.
כתב המ"ב (ס"ק יט) ששחיה אחת היינו ריצה אחת ואם צריך לנוח באמצע היינו שתי שחיות והוא שיעור של הבא מצודה ונצודנו. עוד כתב שבעוף שנמצא בבית והחלון פתוח שיכול לברוח משם אפילו שיכול לתופסו בחד שחיה אסור לצודו {לכאורה מהא דלא ברח איגלאי מילתא שהיה ניצוד, ואפשר לומר כיון שבכגון זה אומר הוי מצודה ונצודינו, כדי שלא יברח מהחלון, נחשבת לקיחתו צידה ואפילו שלקחו בחד שחיה. וכמו הצד צבי ישן שחייב.} . עוד כתב (ס"ק כ) שצריך שיזמין אותם מעיו"ט.
וכתב בביאו"ה בשם הרשב"א שבמקום הפסד מותר לתת לפניהם מזונות כמו מזון לדבורים שלא יברחו.
ח. איל וצבי שקננו בפרדס וילדו בו עפרים ועדיין הם קטנים שאין צריכים צידה, מותרים בלא זימון. ודוקא בפרדס הסמוך לעיר בתוך שבעים אמה דדעתיה עלייהו, והאם אפילו זימון אין מועיל לה כיון שמחוסרת צידה:
מצא עופרים קטנים שאין בהם צידה בפרדס שלו הסמוך לעיר מותרים בלא זימון.
בגמ' ביצה כה. וכ"כ הטור איל וצבי שקננו בפרדס וילדו בו עפרים, ועדיין הם קטנים שאין צריכים צידה, מותרים בלא זימון; ודוקא בפרדס הסמוך לעיר בתוך שבעים אמה דדעתיה עלויה. והאם, אפילו זימון אין מועיל לה כיון שמחוסרת צידה. וכתב הב"י וטעמן של דברים פשוט דבפרדס הסמוך לעיר כיון שאינם מחוסרין צידה מאתמול דעתיה עלייהו וכמו שזימנן דמי אבל בפרדס שאינו סמוך לעיר אי זמין אין ואי לא זמין לא דאסח דעתיה מינייהו ואף על גב דבגמרא לא אמרו אלא פרדס הסמוך לעיר ולא הזכירו שיעור סמיכתו כתב הטור דהיינו בתוך שבעים אמה מדתנן בפרק המביא כדי יין (לא.) איזהו קרפף כל שהוא סמוך לעיר ופירשו המפרשים דהיינו כל שהוא תוך שבעים אמה ושירים וכמו שיתבאר בסימן תק"א.
וכתב המ"ב (ס"ק כא) שרק אם הפרדס גדור נחשב כאילו זימנו. עוד כתב ששירים היינו ארבעה טפחים. עוד כתב שאם אין הפרדס סמוך לעיר צריך הזמנה ולא מספיק שידע מהוולדות. וגם בסמוך לעיר שלא צריך הזמנה כתב בשעה"צ שמדובר שידע מהם בעיו"ט. עוד כתב שהאם ששייך בה צידה לא יועיל לה הזמנה אפילו אם תהא ניצודת מאליה שההזמנה לא חלה והוי מוקצה.
ט. יוני שובך ויוני עלייה וצפרים שקננו בטפיחים (פירוש כלי חרס הבנויים בכותלים לקנן בהם העופות) אסור לצודן, לפיכך אין זימון מועיל להם. והני מילי בגדולים אבל בקטנים שאינם מפריחים מותר לצודן, אבל זימון צריכים:
יוני שובך ויוני עליה גדולים אסור לצודם, וקטנים שמותר לצודן צריכים זימון.
כתבו התוספות בביצה ט. והרא"ש י: שיוני שובך ויוני עלייה וצפרים שקננו בטפיחים אסור לצודן, ודוקא בגדולים אבל בקטנים שהם מדדים אין בהם איסור צידה. כדאמרינן התם גבי חיה שקננה בפרדס הא בה הא באמה. וכ"כ המרדכי והר"ן. והרב המגיד בפרק ב' (ה"ה) כתב שלדעת בעל העיטור אין יוני שובך צריכים צידה מעליא ונראה שכך דעת הרמב"ם {פירוש אף שיש בהם איסור צידה כיון שאינה צידה מעליא מועיל בהם זימון ונ"מ אם ניצודו מאליהן שמותר לקחת מהם.} , ושהרשב"א כתב כדעת האוסרים. שיוני שובך שהם מפריחין ומחוסרין צידה אסור לצודן ואין זימון מועיל בהם. והקטנים המדדים לכ"ע צריכים זימון כמתניתין י: ב"ה אומרים עומד ואומר זה וזה אני נוטל. וכ"פ מרן שיש איסור צידה בגדולים ובקטנים צריך זימון.
וכתב המ"ב (ס"ק כו) שמדובר ביונים שקיננו אצלו בחצר אבל אוכלים הם מבחוץ, לכן לא דומה ליונים שבבית שהוא מאכילם ולכן אין בהם צידה ולא צריכים זימון. עוד כתב (ס"ק ל) ומה שהקטנים צריכים זימון והעופרים הנ"ל לא צריכים זימון הוא משום שדרך היונים לדדות ולצאת מהקן לכן אין דעתו עליהם אא"כ זימנם.
י. כיצד הוא הזימון, אומר זה וזה אני נוטל למחר ואין צריך לנענעם, אבל באומר מכאן אני נוטל למחר לא סגי:
הזימון הוא שיאמר זה וזה אני נוטל.
במשנה בפרק קמא דביצה י. בית שמאי אומרים לא יטול אא"כ נענע מבעוד יום ובית הלל אומרים עומד ואומר זה וזה אני נוטל וידוע דהלכה כבית הלל וכתב הר"ן שמדובר ביוני שובך המדדים הנ"ל שאין בהם צידה וצריכים זימון. ואמרינן בגמרא דדוקא באומר זה וזה אני נוטל ולא מספיק שיאמר מכאן אני נוטל למחר, ואף שבדרבנן אמרינן יש בררה ולכאורה מה שיקח למחר הובר שאותם הזמין, בכל אופן אסרו שחששו שיקח ויחזיר שירצה אחר היותר שמן ונמצא שטילטל הכחוש שלא הזמין, אבל כשיאמר מערב יום טוב זה וזה אני נוטל שמאחר שאינו מקפיד למשמש בהם כבר נמלך עליהן בדעתו בין שיהו שמנים בין שיהו כחושים ולא אתי לטלטל ולמישבק.
וכתב המ"ב (ס"ק לא) שצריך שיסמן בדעתו בטביעת עיין איזו שיקח שלא יחליף למחר באחרת. וכתב בביאו"ה שכן הדין לכל מוקצה של בעלי חיים כגון תרנגולת העומדת לגדל ביצים שצריך לזמן ולומר מעיו"ט זה וזה אני נוטל. ספר העיטור עשרת הדיברות – הלכות יום טוב
יא. אם זימן כל השובך ואינו צריך אלא לזוג אינו מועיל. הגה: ואם הוא אפשר שיצטרך כל השובך, יכול להזמין כל השובך ולמחר נוטל מה שצריך (רבינו ירוחם והגהות אשירי פרק קמא דביצה):
אין יכול לזמן בכלליות כל השובך ולקחת רק חלק, אלא אם כן יש אפשרות שיצטרך לכולם.
כתוב בהגהות אשיר"י פרק קמא דביצה (סי' יד) אין אדם יכול להזמין אלא לפי מה שהוא צריך ואם הזמין יותר לא הוי הכנה {משמע דלא הוי הכנה כלל והוי מוקצה ולכן אם אמר מכאן אני נוטל ולמחר לקח בדיעבד גוזל אחד ורוצה לשוחטו אסור משום מוקצה.} . וכך כתב רבינו ירוחם אם זימן כל השובך ואינו צריך אלא לזוג אינו מועיל עד שיאמר זה וזה אני נוטל. ואם אפשר שיצטרך לכולן מזמין כל השובך ולמחר נוטל כל מה שצריך:
וכתב המ"ב (ס"ק לג) שאם רוצה אחד וזימן שניים גם כן אין מועיל הזימון, שמא למחר יטלטל אחד ויעזבנו. ובאופן שיש אפשרות שיצטרך את הכל מועיל הזימון לכולם ויכול לטלטל ולעזוב את מי שאינו רוצה.
יב. זימן שנים ומצא שלשה, או זימן שחורים ולבנים בקינים המובדלים במחיצה, ומצא שחורים במקום לבנים ולבנים במקום שחורים, אסורין, אלא אם כן מכירן:
זימן שני גוזלים ומצא שלושה ולא מכיר את מי זימן כולם אסורים.
במשנה י: שניים ומצא שלושה אסורים. ופירשו התוס' והר"ן שאין להתיר משום ביטול חד בתרי, דבעלי חיים חשיבי ולא בטלי ועוד דכל דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל.
וכתב המ"ב (ס"ק לו) שאם נאכל אחד מהם או נפל לים שכבר אינו בעולם, מותרים השאר, דאמרינן איסורא נפל או נאכל, ועל פי האופנים המבוארים ביו"ד סעי' ז' ח'.
זימן שחורים ולבנים ומצא שחורים במקום לבנים ולבנים במקום שחורים אסור.
במשנה שם זימן שחורים ומצא לבנים לבנים ומצא שחורים אסור בגמ' מפרש טעמא משום דאמרינן הנך אזדו לעלמא והני אחריני נינהו. וכתב רבינו ירוחם וכל זה מיירי שאין מכירן. וכתוב בהגהות אשיר"י שהשחורים והלבנים היו בקינים המובדלים במחיצה כדרך קינין שבשובכים, אבל בקן אחד ודאי אתהפיכו ומותרים. וכתב המ"ב (ס"ק לט) שמדובר שיש קן של גוזלות בתוך חמישים אמה שאל"כ אנו אומרים שודאי התהפכו. לפי שאין הגוזלות מדדים יותר מחמישים אמה. או שהם פורחים קצת (ואין בהם איסור צידה) ויכולים להגיע יותר מחמישים אמה.
יג. זימן שלשה ומצא שנים מותרים. (ואפילו היו מקושרים ביחד, מנתחי מהדדי) (בית יוסף):
זימן שלשה ומצא שנים מותרין.
במשנה שם זימן שלשה ומצא שנים מותרין. ובגמ' אמר רב אשי אפילו אם הניח שלשה מקושרים ובא ומצא שנים בלבד מותרים שדרכם להתנתק ואחד מהם הלך לו. והסתפק הב"י למה לא כתבו הפוסקים שאפילו היו מקושרים מותרים, ואפשר דסברי דכיון דמקושרין היו אמרינן כולהו ניטלו והנך אחריני נינהו, ואסורים. כיון שסוברים גבי הניח מאתים מעשר שני ומצא מנה דהלכה כמ"ד בשני כיסים מחלוקת האם הנותר הוא מעשר או חולין אבל בכיס אחד דברי הכל חולין, וכן פסק הרמב"ם בהלכות מעשר שני. ורב אשי דיבר אליבא דמאן דאמר בכיס אחד מחלוקת.
אולם מהטור בסוף סימן תלט שכתב גבי הא דהניח עשר ומצא תשע צריך לבדוק אחר כולן דוקא בשקשורין יחד אבל אם אינם קשורין ביחד אין צריך לבדוק אלא אחר האחד והיינו אליבא דמאן דאמר בכיס אחד מחלוקת, א"כ סובר שהלכה כמותו וכיון שכן יש לתמוה למה לא כתב כאן דהא דזימן שלשה ומצא שנים מותרין אפילו הניחם מקושרין נמי מותרים, כרב אשי, ואפשר דכיון דכתב סתם זימן שלשה ומצא שנים מותרין אף אם הניחם מקושרין במשמע {להלכה מהב"י משמע יותר להחמיר בקשורים וכדעת הרמב"ם במעשר שני.וכן פסק בסת"ם בסימן תלט, אולם הרמ"א פסק להתיר וכפירוש הב"י בדעת הטור.} . וכתב המ"ב (ס"ק מא) שכן דעת כמה אחרונים כדעת הרמ"א להתיר, והט"ז אוסר. ולכ"ע אם הניח שתיים מקושרים ומצא אותם מותרים, אמרינן שאלו הם שהניח והתנתקו מהקשרים, ומותרים.
יד. זימן בתוך הקן ומצא לפני הקן אסורים, ואם אין סביבותיהם קן אחר הרי אלו מותרים. והני מילי במדדין, אבל אם הם מפריחין אסורים. ואפילו יש קן אחר בתוך נ' אמה, אם הוא בקרן זוית שאינו יכול לראותו מקן זה, כיון שאינם מפריחין אלא מדדין, משום דכל היכא דמדדה ולא הדר חזי לקניה לא מדדה. (ואם הזמין תוך הקן ומצא על פתח הקן מותרים) (אור זרוע):
זימן בתוך הקן ומצא לפני הקן אסורים אם יש קן בתוך חמישים אמה שלא בקרן זוית.
במשנה שם בתוך הקן ומצא לפני הקן ולא בתוכו אסורין. ובגמרא יא. לימא מסייע לרבי חנינא דאמר רוב וקרוב הלך אחר הרוב וכתב הב"י בשם רבינו ירוחם וכיון דקיי"ל דהלכה כרבי חנינא כדאיתא בפרק לא יחפור (ב"ב כג:) אית לן למימר דטעמא דמתניתין משום דרוב וקרוב הלך אחר הרוב ותו לא צריכינן לאוקמי בשני קינין זו למעלה מזו, והילכך איכא למימר דשני קינין זה למעלה מזה זימן בתחתונה ולא זימן בעליונה ומצאם במקומם בתוך הקן בתחתונה ולא מצא בעליונה שרו ולא אומרים שמה שזימן הלכו ואלו באו מהקן שלמעלה, דכיון דאותם שזימן מצאם במקומן לא חיישינן להו כלל. במשנה שם אם אין שם אלא הן הרי אלו מותרין. כיון שהם אפרוחים מדדים ואין קן בתוך חמישים אמה שנאמר שהגיעו משם, שאפרוח לא מדדה יותר מחמישים אמה מהקן שלו, א"כ ודאי אלו הם שהזמין בתוך הקן ובאו לפניו. ואם יש קן בתוך חמישים אמה אסורים. וגם אם יש קן בתוך חמישים שאסורים זה דוקא אם יש קשר עיין בין הגוזלות לקן שיתכן שהגיעו משם, אבל אם הוא בקרן זוית שהגוזל לא רואה את הקן מותרים שגוזל שמדדה מהקן אם הוא רואה את הקן הוא מדדה אבל כשאינו רואה את הקן לא מדדה אפילו בתוך חמישים אמה. ואם הם פורחים קצת אפילו יש קן מחוץ לחמישים אמה אסורים.
טו. אינו יהודי שהביא דורון לישראל ביום טוב בני יונה קטנים משובכות שיש לו בעיר, כיון שאין צריכים צידה מותרים:
אין הכן לגוי ובני יונה שלו מותרים בלא זימון.
כתב הרשב"א בתשובה (ח"ד סי' מז) גוי שהביא דורון לישראל ביום טוב בני יונה קטנים משובכו שיש לו בעיר נראה דמותרין הם. ואף שלא זימן בני יונה אלו לא הוי מוקצה כיון שגוי לא צריך הכן {דגוי לא מקצה מדעתו כלום, וכיון שהוא מוכן לבעה"ב מוכן לכולי עלמא. כף החיים אות צב' ממחצית השקל.} . אבל אם היו גדולים שהגוי צד אותם אפילו לעצמו, הם מוקצה, כמו אם תלש הגוי פירות מהמחובר אפילו לעצמו שהם מוקצה מחמת איסור. וכן הוא בתשובת הרא"ש הביאו הב"י בסימן תקי"ז.
וכתב המ"ב (ס"ק מח) שאם הביאם הנוכרי מחוץ לתחום אסורים למי שהביא ומותרים לאחר, וכנזכר בסימן תקט"ו.
טז. השוחט בהמה ביום טוב טוב לו שלא יבדוק עד שיפשיט, שאם תמצא טריפה לא יהא רשאי להפשיטה:
השוחט בהמה בי"ט, טוב לו שלא יבדוק עד שיפשיט, שאם תמצא טריפה לא יהא רשאי להפשיטה.
כתב הטור השוחט בהמה ביום טוב צריך שלא יבדוק עד שיפשיט. כ"כ רבינו ירוחם שלא יבדקנה עד שיפשיט עורה שמא תטרף ויאסר לטלטלה ולא יוכל להפשיטה. וכ"כ הכל בו ואם ירצה להפשיט הבהמה אחר השחיטה קודם הבדיקה הרשות בידו לפי שמשנשחטה בחזקת היתר עומדת ואחר ההפשטה מעמידין הבשר והעור בחום היום שלא יסרח אם נמצאת טרפה לא יזיזנה ממקומה עד מוצאי יום טוב ואף על פי שזה קרוב להערמה כדי שלא ימנע משמחת יום טוב התירו זה.
וכתב המ"ב (ס"ק נ) שההפשטה אסורה מהתורה שאינה לצורך אכילה, וגם להפשיט באופן שמקלקל העור או בשינוי שאין איסור תורה בכל אופן אסור, ולא התירו שלא יבא להמנע מלשחוט, שהרי יכול להפשיט לפני בדיקה.
יז. אם נמצאת טריפה אסור לטלטלה, אבל מותר למוכרה לנכרי כדרך שהתירו מכירה לישראל, שלא ישקול ולא יזכיר סכום דמים ואם אינו מאמינו יקח ממנו משכון:
אסור לטלטל בהמה שנמצאת טרפה, אבל מותר למכרה לגוי.
כתב הטור שלטלטל בשר הטרפה לרבי שמעון שאין לו מוקצה מותר ולרבי יהודה אסור. והקשה עליו הב"י הרי בסימן תקי"ח כתב שבריאה ומתה ביו"ט לכ"ע אסור, מסוכנת לכ"ע מותר, ונחלקו בחולה קצת לר"ש מותר ולרבי יהודה אסור. והרי כאן היתה בריאה ואיך כתב שלר"ש מותר. ותירץ שדוקא בריאה שמתה אסר רבי שמעון שלא חשב עליה כלל שתמות אבל כאן שהיה בדעתו לשוחטה ויש סבירות שתצא טרפה לא אסר ר"ש.
ופסק מרן לאסור לטלטל הטרפה וכמו שנתבאר בסימן תצ"ה שאנו פוסקים ביו"ט להחמיר כרבי יהודה.
וכתב המ"ב (ס"ק נא) שלדעת הגר"ז כיון שעתה בהמה זו ראויה לכלבים נחשבת נולד ובנולד גם הרמ"א שם אוסר לטלטל ביו"ט. עוד כתב שהטעם שלא מקילים לטלטל ולא חוששים שמא לא ישחט וימנע משמחת יו"ט, משום שהרי יכול לשחוט מעיקרא במקום מוצנע שלא תסריח. וי"א משום שטרפות לא שכיח ולא ימנע מלשחוט מחשש שתמצא טרפה ולא יוכל לטלטל הבשר והעור. ולפי זה היום שמחמירים בהרבה טרפות אם לא נתיר לו את הטלטול יבא שלא לשחוט וימנע משמחת יו"ט, ולכן יהא מותר לטלטל הטרפה. רק באוזים ותרנגולים שלא שכיח בהם טרפות הראה אסור לטלטל הטרפה. ובביאו"ה (ד"ה אסור) כתב לפרש כן דעת הראשונים שהביא הרשב"א שלא אמרו שיראה החכם הטרפה ביו"ט במקום שהיא משתמרת שם שאם תמצא טרפה תהא משתמרת שם, וזה כיון שסוברים שמותר לטלטל שלא ימנע מלשחוט וימנע משמחת יו"ט.
וכתב הטור שמותר למכור הטרפה לגוי בלא משקל והזכרת סכום דמים, ומותר לקחת משכון אם לא מאמינו.
וכתב המ"ב (ס"ק נב) שכן מותר למכור לגוי החלק האחורי של הבהמה אם אין לו מי שינקר כמו שמותר למכור את הטרפה. ובשניהם ההיתר למכור הוא רק אם חושש שיתקלקל עד מוצאי יו"ט. וכן אם שחט מעיו"ט והיה יכול למכור לגוי ולא מכר אסור למכור ביו"ט.
כתב בביאו"ה שחט את המסוכנת ונמצאת טרפה מותר לטלטה, כיון שאם היתה מסוכנת ומתה לכ"ע לא הוי מוקצה כיון שהיתה דעתו עליה שיתנה לכלבים, גם כאן שהיתה מסוכנת ונמצאת טרפה מותר לטלטלה.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל
מנחת שי – הלכות
הלכות תפלה ביה"כ וברכות
אברכי הכולל "שומרי גחלת" סניף "מנחת שי" אשדוד
בעידודו של ראש הכולל הרב אליהו דיקורגר שליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5