——–
א. אין מראין סכין לחכם ביום טוב לראות אם הוא ראוי לשחוט בו, שמא תהיה פגומה ויאמר לו אסור לשחוט בה מפני פגימתה וילך ויחדדנה במשחזת. וחכם שראה סכין לעצמו יכול להשאילו לאחרים. הגה: ועכשיו בזמן הזה שכל שוחט רואה סכין בעצמו, כל הרוצה לשחוט ביום טוב יבדוק סכינו מערב יום טוב ולא ביום טוב, שמא ישחיזנו. (דברי עצמו ומהרי"ל והגהות שחיטה) מיהו אם לא בדקו מערב יום טוב והוא שעת הדחק יכול לבדקו ביום טוב (שחיטת ישנים):
אסור להראות סכין שחיטה לחכם שמא יבא להשחיזה, אבל תלמיד חכם מותר לו לראות סכין שלו.
בגמ' ביצה כח: אסרו חכמים להראות סכין שחיטה לחכם ביו"ט. ואמר רב יוסף תלמיד חכם רואה לעצמו ומשאילה לאחרים.
וארבע טעמים נאמרו באיסור להראות לחכם. לרש"י והרשב"א משום עובדין דחול, ולעצמו בבית מותר דלא אוושא מילתא.
לרי"ף בשם בה"ג. שמא ילך לחכם שנמצא מחוץ לתחום, אבל לעצמו כשלא מוציא את הסכין מהבית אין חשש.
לרז"ה משום שנראה כמתקן ודן דין, כמו באיסור ראית בכור. והקשה עליו הרמב"ן א"כ למה לעצמו מותר, ותירץ הר"ן שלעצמו נראה רק כמברר את הספק, אבל כשמראה לחכם הוא תיקון גמור בעשיית כלי. (וצ"ע החילוק).
לרמב"ם שמא יבא להשחיזה כשיאמר לו החכם שהיא פגומה, אבל תלמיד חכם שרואה לעצמו אין חשש שיבא להשחיזה. וכן הסכימו הר"ן והרמב"ן.
וכתב המ"ב (ס"ק ג) שאם הראה לחכם בדיעבד מותר לשחוט בה. עוד כתב (ס"ק א) שאפילו בדק לעצמו בערב יו"ט ונמצאת יפה, אסור להראות לחכם ביו"ט.
עוד כתב (ס"ק ד) שמותר לחכם לראות הסכין שלו ולהשאילה לאחר, וכן מותר לחכם להראות לחכם אחר, שאין חשש אצל חכם, שמא יבא להשחיז.
וכתב בד"מ בשם מהרי"ל שבימינו שהשוחטים בודקים הסכין בעצמם, ואינם תלמידי חכמים אסור להם לבדוק ביו"ט מטעם שמא ימצאו הסכין פגומה וישחיזו, לכן צריכים לבדוק את הסכין מעיו"ט. ואם לא בדק אם הוא שעת הדחק מותר לבדוק לעצמו {והטעם כתב בביאו"ה שלשאר הטעמים מלבד הרמב"ם אם רואה לעצמו אפילו אינו ת"ח מותר, ובשעת הדחק יש לסמוך עליהם.} , ואם הוא לא שעת הדחק מותר לשחוט ולבדוק אחר השחיטה, אף שבחול צריך לבדוק לפני ואחרי, כאן שאי אפשר כדיעבד דמי שמועיל לבדוק אחרי. ואם רוצה לשחוט שור ואין לו סכין בדוקה ולא יכול לבדוק שאינו שעת הדחק, ומפחד שאם יבדוק אחר השחיטה הסכין תהיה פגומה ויפסיד כל השור, יכול לשחוט עוף לצורך היום ולבדוק אחריו, וכיון שאחרי השחיטה לא אסרו לבדוק הסכין, לכן אם תמצא הסכין כשרה ישחט בה את השור.
וכתב הביה"ל ואם השוחט בעצמו ת"ח וידע ליזהר שלא להשחיז המ"א השאיר בצ"ע וא"ר מצדד להחמיר {אך באיש מצליח הביא כה"ח בשם כנה"ג שיש להתיר לכתחילה.} .
וכתב המ"ב (ס"ק ח) לדעת הרמ"א שבשעת הדחק מותר לבדוק לעצמו, היינו באופן שאין בעיר סכין בדוק.
וכתב בביה"ל אם נפגם הסכין ביו"ט צ"ע אם מותר לומר לגוי לחדדה. והפמ"ג כתב שבשעת הדחק וצורך גדול שרי.
ב. יכול להוליך סכין והבהמה אצל טבח לשחוט ואפילו גדי קטן שצריך להוליכו על כתפו, ואף על פי שהיה אפשר להוליכה מאתמול. (והוא הדין שהטבח יכול להוליך הסכין אצל הבהמה) (בית יוסף):
מותר להוליך ברה"ר סכין ובהמה לשוחט לשחוט.
בביצה יא. בש"א אין מוליכין טבח וסכין אצל בהמה ולא בהמה אצל טבח וסכין וב"ה אומרים מוליכין זה אצל זה.
וב"ש שאוסרים מבואר בגמ' הטעם שחששו שמא יבא להמלך מלשחוט הבהמה ונמצא שטרח שלא לצורך. וב"ה לא חשו לזה. וכ' הר"ן שמותר אפי' דרך רה"ר ואע"ג דאפשר מאתמול אפילו הכי שרי משום דהוצאה באו"נ כתיקון או"נ עצמו היא ולא כמכשירין ותיקון או"נ עצמו אפילו אפשר לעשותו מעיו"ט שרי דלא מפלגינן בין אפשר ללא אפשר אלא במכשירין {לכאורה הוצאת הבהמה היא מלאכה באו"נ, אבל הוצאת הסכין הוא מכשירי אוכל נפש. ותירץ ידידי הרב איתן שליט"א שכל מלאכה שהתורה התירה משום או"נ כבישול לישה ואפיה מותר לעשות את אותה מלאכה כשהמטרה היא אכילה או שתיה והכל נכלל בהיתר מלאכת או"נ, ולכן כשמוציא סכין למטרת אכילה נחשב מלאכת או"נ כיון שהותרה מלאכת הוצאה באוכל ונחשבת מלאכת אוכל נפש כל הוצאה למטרת אכילה נחשב מלאכת או"נ. ולפי זה אמרתי לו שאם ילוש איזה חומר כדי לסנן איתו את היין, הכי נמי לישה זו תחשב מלאכת אוכל נפש. ונענע לי בראשו. ואני אמרתי לדחוק בדעת הר"ן שרק הוצאת הבהמה היא מלאכת או"נ כיון שנעשית המלאכה באוכל אבל הוצאת הסכין מותרת מדין מתוך וכמו שהותר להוציא איזה חפץ שאין בו צורך אכילה כלל רק יש בו צורך היום קצת, כגון סידור להתפלל בו, מדין מתוך, כ"ש כאן שהוצאת הסכין אומנם אינה מלאכת אוכל נפש אבל יש בה צורך היום להגיע לאוכל נפש, בודאי שיהא מותר להוציאה מדין מתוך. ולפי זה יהא אסור ללוש חמר כדי לסנן את היין ולא נאמר בזה מתוך שהותרה לישה לצורך אוכל נפש נתיר גם לצורך סינון היין, כיון שסינון היין בחמר הוא לא צורך השוה לכל נפש אלא רק למפונקים. ובאוכל נפש עצמו לא אומרים שצריך שיהא שוה לכל נפש, ואם נאמר שלישה שמטרתה תיקון האוכל נחשבת או"נ יהא מותר אף למפונקים. והראני רוה"כ שליט"א שבספר מנחת שלמה עמד בשאלה זו והאריך למעניתו בזה וסוף דבר נשאר בצ"ע.} .
ג. בהמות שיוצאות ורועות חוץ לתחום ובאות ולנות בתוך התחום הרי אלו מוכנות, ולוקחין מהן ושוחטין אותן ביום טוב. אבל הרועות והלנות חוץ לתחום, אם באו ביום טוב אין שוחטין אותן ביום טוב, מפני שהן מוקצין ואין דעת אנשי העיר עליהן. והני מילי בבהמות ישראל, אבל של נכרי לית בהו משום מוקצה, דאין האינו יהודי צריך הכן. אלא אם כן באו בשביל ישראל שאז אסור. לפיכך נכרי שהביא בהמה במקולין (פירוש מקום ששם שוחטים הבהמות) אם ידוע שלנות חוץ לתחום אסורות, ואם ספק מותרות אפילו באו לצורך ישראל, שהמוקצה הולכים בספיקו להקל. ואם הביאם לצורך הנכרי או אפילו סתם, בעיר שרובה נכרים מותר, שכל המביא לצורך הרוב מביא:
מותר להשקות בהמה מדברית אע"פ שהיא מוקצה והשקאה שקודם שחיטה אסור שהרי אסור לשחוט.
בגמ' ביצה מ. תנן אין משקין ושוחטין את המדבריות אבל משקין ושוחטין את הבייתיות. והקשתה הגמרא למה אסור להשקות המדבריות, ותרצה הגמ' שמדובר על השקאה שלפני השחיטה כדי שיהיה קל להפשיטה וזה אסור שהרי אסור לשחוט. אבל השקאה רגילה ודאי שאלו ואלו מותרות דאלו ואלו מזונותן עליך. כך פירש הר"ן {וכן השקאה לבהמה ביתית קודם שחיטה לצורך הפשטת העור מותר.} . וכתב הב"י להקשות שהרי המדבריות הם מוקצה ולכן אסורים בשחיטה, ואם כן יהא אסור להשקותן כלל, מדתנן (כג:) אין צדין דגים מן הביברים ביום טוב ואין נותנין לפניהם מזונות אלמא כל מידי דמוקצה אין נותנין לפניהם מזונות.
ותירץ לפי מה שפירש רש"י שם שהדגים אין מזונותם עליך שאוכלים שורשי עשבים וגדול אוכל את הקטן, כאן השקאת הבהמה מוטלת עליו להשקותה. וגם לפי מה שכתב רש"י בשבת קו: שלא נותנים מזונות לפני הדגים משום שלא התירו לטרוח על דבר שהוא מוקצה. צ"ל דוקא מוקצה כזה שנחשב שאין מזונותן עליך שאינו ניצוד לגמרי, אבל בדבר שהוא ניצוד ומצוי אצלך אפילו שהוא מוקצה נחשב מזונותם עליך, ומותר להשקותן.
ולפי מ"ש הרמב"ם שהטעם שאין נותנים מזונות לדגים ועופות משום שמא מתוך שמאכילם יבא לצודם, מותר להשקות את המדבריות אפילו שהם מוקצה כיון שסתם בהמה אינה מחוסרת צידה אפילו אם היא מדברית.
בהמה מדברית שרועה ולנה מחוץ לתחום היא מוקצה ולא שוחטים אותה.
תחום ולנות שם והן מוקצין שאין דעת אנשי העיר עליהם. ואפילו שדבר הבא מחוץ לת חום לא אסור משום מוקצה, כאן שרועות הרבה זמן מחוץ לעיר דומה לפירות העומדים לאוצר שהם מוקצה. כדאמרינן בביצה מ. ת"ר אלו הן מדבריות ואלו הן בייתיות מדבריות כל שיוצאות בפסח ורועות באפר ונכנסות ברביעה ראשונה. ואלו הם בייתיות כל שיוצאות ורועות חוץ לתחום ובאות ולנות בתוך התחום. רבי אומר אלו ואלו בייתות הן, אלא אלו הן מדבריות כל שיוצאות ורועות באפר ואין נכנסות לישוב לא בימות החמה ולא בימות הגשמים.
ופסקו הרי"ף והרמב"ם כת"ק שכל בהמה הרועה באפר היא מוקצה ביו"ט. וכתב הב"י כיון שהביא הרא"ש את דברי הרי"ף משמע שמסכים לפסוק כת"ק {ולכאורה צ"ע אם פוסק הרא"ש כדעת ת"ק שכל בהמה מדברית היא מוקצה ביו"ט, א"כ סובר הרא"ש לאסור מוקצה ביו"ט, ולקמן כתב הב"י שהרא"ש לא הכריע אם מוקצה אסור ביו"ט או לא. וי"ל שרק בבהמה מדברית יסכים הרא"ש שהיא מוקצת ביו"ט, כיון שיתכן שגם רבי שמעון מודה לאסור משום דהוי כגרוגרות וצימוקים דדחינהו בידים. ואף שכתב הב"י לקמן שלדעת הרא"ש המדבריות לדעת ר"ש אינם מוקצה וכדעת בה"ג, עכ"פ לדעת בעל העיטור לרבי שמעון הוי מוקצה כיון דדחינהו בידים, והוי כעין ספק ספקא להחמיר, ספק כמ"ד שהלכה כרבי יהודה ביו"ט לאסור את המוקצה, ואף את"ל הלכה כרבי שמעון גם ביו"ט שאין לו מוקצה, שמא מודה ר"ש שבהמה מדברית היא מוקצה. ולכן מחמיר הרא"ש לאסור המדבריות כת"ק.} .
וכתב המ"ב (ס"ק יד) שדוקא אם רועות כל הקיץ מחוץ לתחום עד חדש חשון, אז הם מוקצה אבל אם נכנסות לפרקים ללון בביתם, הם לא מוקצה {וגם בהמה ביתית של ישראל שידוע שלנה מחוץ לתחום כתב הב"י בסימן תקטו' בשם הרשב"א דהא דאמר דדבר שאין במינו במחובר והובאו מחוץ לתחום מותר למי שלא הובאו בשבילו הני מילי בפירות גוי אבל בפירות ישראל אסורין לכל דמוקצין הן דכל שהן חוץ לתחום הקצום הבעלים מדעתן דשל ישראל צריך הכן, אבל של גוי אין צריך הכן. וכך פסק הרמ"א שם בסוף הסימן.} .
עוד בגמ' שם יש שתי לשונות אם לרבי שמעון בהמה מדברית שאינה חוזרת לישוב כלל היא מוקצה איבעית אימא שמדבריות אינם מוקצה כיון שלא דחאם בידים. ואיבעית אימא מדבריות שאין נכנסות לישוב כלל כגרוגרות וצמוקין דמיין שמקצה אותם מאצלו בידים.
וכתב הטור שבעל העיטור פסק דאזלינן לחומרא כלישנא שהמדבריות הוי לרבי שמעון כגרוגרות וצימוקים.
אבל לדעת בה"ג שוחטים את המדבריות ואינם מוקצה כיון שמוקצה הוא מדרבנן וכיון דאיכא תרי לישני אזלינן בה לקולא ושרי לרבי שמעון. וכתב הטור שהרא"ש שכתב דברי בה"ג לכאורה משמע שכך סובר, וכתב הב"י שאין להביא ראיה מכאן שפוסק הרא"ש שהלכה כר"ש ביו"ט שאין לו מוקצה, שהרי הרא"ש לא הכריע בזה, אם הלכה כרבי יהודה ביו"ט או הלכה כרבי שמעון. אלא רק סובר הרא"ש כדעת בה"ג שלדעת ר"ש אין מוקצה במדבריות, ונ"מ למי שסובר שהלכה כרבי שמעון ביו"ט מותר לשחוט את המדבריות.
וכתב הב"י שגם הסמ"ג כתב דברי בה"ג וכ"כ ג"כ רבינו ירוחם ולא כתבו סברת העיטור ויש לדקדק שהם סוברים כבה"ג שלדעת רבי שמעון המדבריות לא מוקצה. וכל זה נפקא מינא רק לסוברים שהלכה כר"ש גם ביו"ט ולא הוו המדבריות מוקצה, אבל לדידן שהלכה כרבי יהודה ביו"ט שיש לו מוקצה, אסור לשחוט את המדבריות כלל. וכ"כ הב"י ולענין הלכה כבר כתבתי בסימן תצ"ה דהלכה כמאן דאית ליה מוקצה ביום טוב.
גוי שהביא בהמה מחוץ לתחום מותרת למי שלא הובאה בשבילו, וגם לא הוי מוקצה שאין הכן לגוי, ובספק אם הביא מחוץ לתחום מותר גם למי שהובאה בשבילו.
ומבואר בסימן תקטו' שדבר שהובא מחוץ לתחום ע"י גוי אסור למי שהובא בשבילו שלא יהנה ממלאכה איסור שנעשתה בשבילו. ולכן ההיתר לשחוט בהמה ששהתה בבין השמשות מחוץ לתחום אפילו שאינה מדברית וכן המתירים לשחוט בהמה מדברית, הוא רק באופן שערבו לאותו צד, או שהבהמה באה מאליה מחוץ לתחום, או שהובאה לאדם מסוים ומשתמש בה אדם אחר, דהבא מחוץ לתחום בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר, אבל לאותו שהובאו בשבילו אסור.
וכתב הר"ן שבהמה מדברית של גוי ואפילו לנות כל השנה מחוץ לבית לא אסורה משום מוקצה כדאמרינן בירושלמי (שבת פ"א ה"ז, ביצה פ"ג ה"ב) דאין הגוי צריך הכן. לכן אם הביא הגוי בהמה מדברית שלו בשבילו או בשביל ישראל אחר מותר לשחוט ולאכול בהמה זו, שהרי אין כאן מוקצה, ואין כאן איסור הנאה ממלאכה שעשה הגוי שהרי לא הביא בשביל הישראל הנהנה מהבהמה.
כתב הב"י וזה לשון ארחות חיים (הל' יום טוב אות כט) כתב הרשב"א (עבה"ק בית מועד ש"ה סי' ב) כבר ביארנו (שם ס"א) שהמוקצה מדברי סופרים והולכין בספיקו להקל לפיכך גוי שהביא בהמה במקולין אפילו באו לצורך ישראל אם ידוע שלנות חוץ לתחום אסורות ואם ספק מותרות ואם הביאום לצורך הגוים או אפילו סתם בעיר שרובה גוים מותר שכל המביא לצורך הרוב מביא {ומדברי הרשב"א אלו מבואר שאם הביא הגוי בהמה מחוץ לתחום לצורך ישראל אסור לו להינות ממנה כיון שהגוי עשה עבורו איסור תחומין לכן אסור לו להינות ממעשה זה, וכיון שלא יכול להינות ממנה היא גם מוקצה, אבל אם ספק הביאה מחוץ לתחום, לא אסרו להינות מספק איסור תחומין ומותר להינות ממנה, ואף שיש כאן ספק איסור מוקצה שהרי על הצד שבאה מחוץ לתחום היא מוקצה, או שספק הביא הגוי בהמה של ישראל ששהתה מחוץ לתחום והבאנו בשם הרשב"א לעיל שאסורה משום מוקצה, עכ"פ גם במוקצה אמרינן שספקו להקל. ורק במוקצה של מחוסר צידה או מחובר אזלינן בספיקו להחמיר והטעם כתב הרשב"א שם באות א' כיון שיש בהם חשש שיבא לאיסור תורה בצידה או תלישה. ואם הביאה הגוי מחוץ לתחום לצורך גויים או הביאה סתם בעיר שרובה גויים מותרת. והמ"ב כתב שהרשב"א קורא לאיסור תחומין גם כן מוקצה, ויש לדחוק שכוונתו כנ"ל שמחמת איסור תחומין נובע ממילא גם דין מוקצה ואזלינן בספקו להקל.} .
ד. בהמות הידועות ללון חוץ לתחום ונמצאו בעיר ביום שני, אני אומר שמא מבערב הכניסן וחוץ לחומה לנו ומותרות. וכל שכן השחוטות בבוקר שחזקה מבערב הכניסן לתוך התחום:
בהמות הידועות שלנות חוץ לתחום, ונמצאו בעיר ביום טוב מותרות.
עוד כתב האורחות חיים בשם הרשב"א שם בהמות הידועות ללון חוץ לתחום ונמצאו בעיר ביום טוב שני אני אומר שמא מבערב הכניסן וחוץ לחומה לנו ומותרות. וכל שכן השחוטין בבוקר שחזקה מבערב הכניסום לתוך התחום ולא ראיתי לאחד מרבותי שחששו לזה עכ"ל.
וכתב המ"ב (ס"ק כו) מה שכתב יו"ט שני הוא ט"ס וצ"ל יו"ט. וכן הוא באורחות חיים וברשב"א שלנו. והוא הדין הנאמר למעלה שרק אם ידוע לנו בברור שלנו הבהמות חוץ לתחום אז אסורות אבל בלא ידוע לנו אפילו שלא ראינו אותם בעיר רק ביו"ט עצמו, יש לומר שהגוי הכניס אותם לתוך התחום מערב יו"ט, וביו"ט הכניסם לעיר, ומספק הם מותרות. וכתב המ"א שדוקא אם הגוי גר בעיר ויש בהמות מצויות בעיר וכנזכר בסימן תקטו סעי' ז'.
ה. עגל שנולד ביום טוב מותר לשחטו אם האם עומדת לאכילה, והוא דקים ליה בגויה שכלו לו חדשיו. הגה: ובעינן גם כן שהפריס על גבי קרקע (טור והרא"ש). דחיישינן שמא יראה בו ריעותא באיברים הפנימיים ונמצא שחט ביום טוב שלא לצורך כן נראה לי מדברי הרא"ש והטור. ואם היו שבת ויום טוב סמוכים זה לזה נולד בזה מותר בזה:
עגל שנולד ביו"ט מותר לשוחטו אם האם עומדת לאכילה.
בברייתא ביצה ו: עגל שנולד ביום טוב מותר הואיל ומוכן אגב אמו.
וכתב הרא"ש (סי' ז) דוקא בהמה העומדת לאכילה דאי בבהמה העומדת לגדל ולדות אסור למאן דאית ליה מוקצה.
וכתב הרב המגיד בפרק ב' (ה"א) שכל שאמו אינה עומדת לחרישה או לחליבה הוי מוכן אגב אמו, ואף על פי שהיא טרפה לפי שהטרפה עומדת היא לכלבים והכי איתא בהדיא בגמרא.
וכתב המ"ב (ס"ק כח) שהטרפה לא נחשבת למוקצה כיון שעומדת לאכילת כלבים וא"כ העגל שנולד ממנה הוא מוכן אגב אימו ואינו מוקצה. עוד כתב שעגל שנולד, לא נחשב מוקצה של נולד, כיון שלא נתחדש כלום בלידתו ולא נשתנה גופו כלל. עוד כתב שגם אם האם לא עומדת לאכילה לדעת הרמ"א שמתיר מוקצה ביו"ט מותר לשוחטו.
עגל שנולד בשבת מותר ביו"ט ולא נאסר משום הכנה.
כתב הטור ואם נולד בשבת כתב ה"ר אפרים שאסור ביום טוב שלאחריו משום הכנה. ובעל העיטור כתב שמותר, וכ"כ הרא"ש דלא שייך הכנה בלידת העגל.
וכך כתב הרא"ש שם ולא שייך הכא טעמא דהכנה {פירוש שלכאורה יש לאסור בעגל כמו בביצה שנולדה ביו"ט שאסורה מדרבנן גזירה אטו ביצה שנולדה ביו"ט שאחר השבת, שאז אסורה מהתורה משום הכנה דרבה. ואע"פ שכשנולדה בשבת כבר נגמרה והוכנה במעי אמה מאתמול שהוא חול, עכ"פ עצם לידת הביצה לאויר העולם בשבת גם נחשבת להכנה. וא"כ לכאורה גם עצם לידת העגל יחשב להכנה ונאסור עגל שנולד בשבת לשוחטו ביו"ט, וכן נגזור בעגל שנולד ביו"ט אטו נולד ביו"ט שאחר השבת. ועל זה מתרץ הרא"ש.} , שדוקא לידת ביצה חשיב הכנה משום דעל ידי לידה הוכנה לגדל אפרוח דאילו נמצאת במעי אמה אינה מגדלת אפרוח. וגם טובה יותר לאכול, אבל ולד הוא טוב לאכילה וראוי לכל דבר אם נשחטה אמו ונמצא במעי אמו כמו אחר הלידה.
וגם הרב המגיד בפרק ב' (שם) הסכים ג"כ לדברי המתירים כשנולד בשבת לשחטו ביום טוב שלאחריו ואפילו ביומו מותר לחולה {ולא צריך לקחת עגל אחר שלא נולד היום שאין איסור הכנה בעגל שנולד בשבת או ביו"ט.} , ולזה הסכים הרשב"א (עבה"ק בית מועד ש"ה סי' ד) ז"ל ע"כ.
היתר שחיטת עגל ביום הוולדו הוא דוקא אם ידוע שכלו לו חדשיו, ואם לא אסור לשחוט עד יום השמיני, וגם צריך שיפריס ע"ג הקרקע.
עוד כתב הרא"ש שם והא דמותר לאכלו ביום הלידה היינו היכא דקים ליה דכלו חדשיו אבל אי לא קים ליה דכלו חדשיו אסור עד ליל שמיני כדאיתא בפרק רבי אליעזר דמילה (שבת קלו.) וגם צריך שיפריס על גבי קרקע שיצא מספק ריסוק אברים כדאיתא בחולין נא: עכ"ל. והקשה הב"י שהרי בגמ' חולין שם אמר רב נחמן בית הרחם אין בו משום ריסוק אברים. וכן נראה מדברי כל הפוסקים. והרא"ש בעצמו כתב שם (פ"ג סי' לה) דברי רב נחמן סתם ולא הצריך שיפריס על גבי קרקע. וגם הטור ביורה דעה סימן נ"ח כתב עובר שנולד אף על פי שבית הרחם הוא מקום צר אין חוששין לו לריסוק אברים אפילו אם רואים בו ריעותא שאינו יכול לעמוד ומותר לשחטו מיד אם ידוע שכלו לו חדשיו עכ"ל ולא הזכיר שצריך שיפריס על גבי קרקע. וכבר תמה רבינו ירוחם כן על דברי הרא"ש והעלה שבודאי טעות סופר יש בדבריו במסכת יום טוב כי אין צריך שיפריס: והרב מהר"י בן חביב ז"ל תירץ שלדעת הרא"ש עגל שרוצה לשוחטו ביומו, לכתחילה צריך להמתין מעת לעת, או הפריס ע"ג קרקע, לחוש לצאת ידי כולם שבזה יצא מכלל ריסוק אברים, ובדיעבד אם שחט אותו לא נאסור אכילתו, כרב נחמן שאין בבית הרחם משום ריסוק אברים {וקצת קשה שמלשון הרא"ש משמע שצריך שיפריס ע"ג קרקע גם אם שוחטו ביום השמיני, ומשמע שלא מספיק המתנה מעת לעת אלא צריך גם שיפריס ע"ג קרקע.} .
עוד כתב הב"י וראיתי מי שכתב דכיון שהמפרשים חלקו בההיא דרב נחמן אם היא דוקא בשאינה מקשה או גם במקשה לילד אפשר לדחוק ולומר שמה שכתב הרא"ש ורבינו בדיני יום טוב הוא במקשה לילד ומה שכתב בדיני מאכלות אסורות הוא בשאינה מקשה לילד.
ובד"מ תירץ לחלק שביו"ט אם ימצא טרפה נמצא ששחט שלא לצורך לכן צריך שיפריס, ואפילו כלו לו חדשיו, אבל ביום חול לא צריך שיפריס שגם אם ימצא טרפה לא עשה איסור. ומה שמותר לשחוט עוף שנדרס אחר מעת לעת אע"פ שצריך בדיקה אחר השחיטה, כמבואר בסעי' ח', תירץ הד"מ שם שבעוף יש חזקת כשרות לכן אע"פ שצריך בדיקה אחר השחיטה מותר, וכ"פ בהגה {ולכאורה יש לישב בפשיטות שמה שכתב הרא"ש שלא חיישינן לריסוק אברים זה דוקא בשכלו לו חדשיו ומותר לשוחטו בו ביום בלא שיפריס, ומה שכתב שצריך שיפריס הוא בלא כלו לו חדשיו ואפילו שהמתין שבעה ימים לא יצא מחשש ריסוק עד שיפריס. שו"ר שכ"כ הפרישה בשם רש"ל.} .
וכתב המ"ב (ס"ק לב) שהיום לא בקאים בכלו לו חדשיו כנזכר ביו"ד סימן יג' לכן צריך להמתין עד שיעברו שבעה ימים, ושוחט ביום השמיני, שמא נפל הוא. ואם חל יום השמיני ביו"ט אסור לשחוט כיון שבבין השמשות היה מוקצה אמרינן מיגו דאיתקצאי בין השמשות איתקצאי לכולי יומא, ואפילו ביו"ט שני אסור {ולא נחשב מיגו דאיתקצאי מחמת יום שעבר שהרי בביה"ש לא ברור הדבר שיחיה.} . ולדעת הישעות יעקב מותר כיון שרוב הולדות אינם נפלים ובודאי יגיע לכלל היתר לא נחשב מוקצה.
ו. בהמה מסוכנת שירא שמא תמות והוא אכל כבר ואין צריך לה אסור לשחטה אלא אם כן יש שהות ביום כדי לאכול ממנה כזית צלי מבעוד יום (ואפילו אין שהות לנתחה ולבדקה תחלה) (טור). וכשיש שהות ביום ושחטה אינו נוטל עורה אלא אם כן שייר ממנו אבר אחד ומביאו עמו. הגה: ויש אומרים דאין להפשיטה כלל אלא אם כן שחטה לצורך יום טוב וכך ראוי להורות (הגהות אלפסי פרק אין צדין):
מותר לשחוט בהמה מסוכנת אפילו אחר שאכל, כל שיכול לאכול ממנה כזית.
במשנה ביצה כה. בהמה מסוכנת לא ישחוט אלא אם כן יודע שהוא יכול לאכול ממנה כזית צלי מבעוד יום, רבי עקיבא אומר אף כזית חי מבית טביחתה.
כתב הב"י לכאורה משמע מהרא"ש והרמב"ם שצריך לאכול כזית בפועל, אבל המ"מ פירש כל שיש שהות ביום כדי לאכול אף על פי שאינו אוכל מותר דמשום הפסד התירו לו בכך. וכן כתב הר"ן. וכן כתב רבינו ירוחם שרק למ"ד שלא סובר שאומרים הואיל צריך שיגמור בדעתו לאכול כזית, אבל למי שסובר הואיל, לא צריך שיגמור בדעתו לאכול. וכתב הב"י שכן משמע כרבינו ירוחם בגמ' פסחים מו: וכיון שהרי"ף והרא"ש פסקו שם כמאן דאית ליה הואיל וגם הרמב"ם פסק כן בפרק א' מהלכות יום טוב הט"ו. אפילו גמר בלבו אינו צריך אלא כיון שיש שהות ביום כדי לאכול ממנה כזית צלי מבעוד יום שרי.
וביאר במ"ב (ס"ק לד) כיון שמהתורה מותר לשחוט אפילו שלא אוכל ממנה ביו"ט מטעם הואיל ומקלעי ליה אורחים, ורק חכמים אסרו כל שאין לו בה צורך יו"ט, כאן במקום הפסד לא אסרו.
והתירו לאכול כזית צלי מהמסוכנת כשאין שהות אפילו בלא בדיקה, משום הפסד ממונו, כ"כ הרא"ש ורבינו ירוחם. וכתב המ"ב כיון שמן הדין לא צריך בדיקת הראה אלא שהחמירו לבדוק, כאן משום הפסד ממונו אין צריך להחמיר בזה. ויש אחרונים שחולקים וסוברים שצריך שהות לבודקה, ובספר ישועות יעקב חילק שבגדיים וטלאים שלא שכיח סירכא לא צריך שהות לבדוק, אבל בבהמה גסה ששכיח סירכא צריך שהות כדי להפשיט ולבדוק {ונראה שאף שמן הדין התירו לו לאכול משום הפסד ממונו, עדיף שלא יאכל עד שיבדקנה במוצאי יו"ט, שהרי לא חייב לאכול ממנה בפועל. והראני הרב חיים ביטון שליט"א שמרן ביו"ד סימן לט סעי א כתב שאף שסתם בהמה לא צריכה בדיקה אבל בדיקת הראה צריך והפורץ גדר ישכנו נחש. וכתב הש"ך שצריך לבדוק מדרבנן. וכ"ש כאן שהבהמה מסוכנת, ובמסוכנת אפילו אחר בדיקה כתב מרן ביו"ד סימן יז סעי' ג שגדולי החכמים לא היו אוכלים ממנה, והמחמיר הרי זה משובח.} .
וכתב הר"ן בשם הרשב"א שכשוחט את המסוכנת והפשיט את עורה לא התירו לטלטל את עורה, שלא התירו לטלטל את העור אלא בשוחט מדעתו ביום טוב שהתירו סופה משום תחלתה כדי שלא ימנע משמחת יום טוב, אבל בשוחט את המסוכנת לא {היינו כשהיא בריאה שוחט אותה מדעתו ומרצונו ואם לא נתיר לו את העור לא ישחט, אבל כששוחט את המסוכנת שוחט אותו שלא מרצונו אלא כדי להציל את כספו, לא ימנע מלשחוט אפילו שיפסיד את העור.} . ושכן מוכח בירושלמי שכתב המביא את הבהמה אברים מהשדה צריך לשייר ממנה אבר אחד עם העור ומביא העור עמו.
וכתב המ"ב (ס"ק מ) שמשמע ממרן שמותר להפשיט העור כיון שמהתורה אמרינן הואיל שאם יבואו לו אורחים ההפשטה היא לצורך, ורק חכמים אסרו, ומשום הפסד ממון הקלו. וזה דוקא אם יסריח הבשר אם לא יפשיט.
אבל הרמ"א אסר ההפשטה שאין לו בה צורך יו"ט. וכתב המ"ב שלדעת הרמ"א אסור גם למרוט נוצות העוף המסוכן אם לא אוכלו ביו"ט. וכתב שכמה אחרונים סוברים כדעת מרן שמותר להפשיט העור, ואם מפשיט בשינוי ע"י קוץ או קנה שהוא אסור רק מדרבנן אין להחמיר בזה.
וכתב בביאו"ה שגם לדעת הרמ"א שאוסר להפשיט, היינו להפשיט כל הבהמה אבל להפשיט מעט כדי לבדוק הראה מותר אם יש פנאי כדי שיבדוק ויבאו אורחים ויאכלו מהבשר.
עוד כתב בביאו"ה גם כשמפשיט בהמה לא מסוכנת שצריך לאכול ממנה מעט שמותר להפשיט את כולה מטעם שלא יבא להמנע משמחת יו"ט, זה רק באופן שאין איסור תורה באופן ששייך לומר הואיל, אבל אם השעה מאוחרת וגם אם יבואו אורחים לא יספיק לצלות את כל בשר הבהמה שהופשט, לא יהיה מותר להפשיט אלא רק חלק מהבהמה ששייך שיבואו אורחים ויאכלוהו.
ז. אם שחט בהמה בשדה לא יביאנה במוט או במוטה כדרך שעושה בחול אלא יביאנה בידו איברים איברים:
השוחט בהמה בשדה לא יביאנה במוט בשניים דמחזי כעובדין דחול, אלא מביאה אברים אברים. במשנה ביצה כה. ואם שחטה בשדה לא יביאנה לעיר במוט ובמוטה אבל מביאה בידו אברים אברים. ופירש רש"י לא יביאנה בשני בני אדם משום דאוושא מילתא ומזלזל ביום טוב.
וכתב הר"ן אע"פ שמרבה בהילוך עדיף מאשר עובדא דחול. עוד כתב שיש אומרים שזה דוקא מסוכנת שיש לה קול שלא מביאה לצורך אכילה אבל בבריאה מותר ע"י שינוי אם אפשר, וי"א שלא אמרו רק במסוכנת, אלא הוא הדין לבריאה וכן דעת הרמב"ם בפרק ה' (ה"ה) וכתב שם הרב המגיד בשם הרשב"א (עבה"ק בית מועד ש"ב סי' ב) שכזה ראוי להורות.
וכתב המ"ב (ס"ק מד) שלדעת הפמ"ג לדעת הר"ן לפי הי"א השני לא יועיל להביא במוט בשניים ע"י שינוי. ובשעה"צ כתב שלכ"ע יהא מותר בשינוי, והמחלוקת בינהם בבריאה אם חייב לשנות, או רק טוב לשנות אם אפשר, שללישנא קמא לא חייב, וללישנא בתרא חייב. ולכן כתב המ"ב (ס"ק מה) שאם אי אפשר לו להביאה אברים כגון שממהר להביא לאורחים מותר לו להביאה ע"י מוט בלא שינוי.
ח. עוף שנדרס ברגלים ויש לחוש שנתרסקו איבריו ולכן צריך שהייה מעת לעת ובדיקה אחר שחיטה מותר לשחטו ביום טוב ולא חיישינן שמא ימצא טריפה אף על גב דאתיליד ביה ריעותא:
עוף שנדרס שצריך שהייה מעת לעת ובדיקה אחר שחיטה, מותר לשוחטו ביו"ט.
בביצה לד. עוף שנדרס ברגלים ויש לחוש שנתרסקו אבריו ולכן צריך שהייה מעת לעת שיצא מחשש ריסוק אברים, ובדיקה אחר שחיטה שיצא מחשש טרפה, והוא בעיא דלא איפשטא אם יכול לשוחטו אחר מעת לעת ביום טוב, משום חשש איסור מלאכה ביום טוב שמא ימצא טרפה ונמצא ששחט שלא לצורך, או לא מחזיקינן ריעותא ומותר לשוחטו ביום טוב.
ופסק הרא"ש (סי' טו) לקולא וכן פסק הרמב"ם בפרק ב' (ה"ד) וכתב הרב המגיד שכן הוכיח הרשב"א (עבה"ק שם) אבל הר"ן (יט. ד"ה גרסינן) כתב דנקטינן בה לחומרא דהוה ליה ספק דאורייתא ולא דמי לשאר בהמות דאע"ג דמחמירינן אנפשין ובדקינן מיהו סמכינן ארובא ורוב בהמות אינן טרפות, וכ"כ הכל בו (סי' נח יט:) בשם בעל ההשלמה (שם בביצה).
וכתב הב"י ולענין הלכה נקטינן כהרמב"ם והרשב"א [והרא"ש] ז"ל להקל:
כתוב בהגהות אשיר"י בפרק המביא כדי יין (סי' טו) בשם אור זרוע (ח"ב הל' יום טוב סי' שסד) דמקום שהטרפות מצויות כמו הכשרות אסור לשחוט בהמה ביום טוב. ע"כ. וכתב הב"י זה כדעת מי שפוסק בהאי בעיא לחומרא, דאילו לדעת מי שפוסק בה לקולא, פשיטא שמותר לשחוט ביו"ט ולבדוק, שלא חמור מה שהטרפות מצויות יותר מהדין שלנו שנולד ריעותא בגוף העוף עצמו, ואנו מקילים לשחוט ביו"ט.
וכתב המ"ב, (ס"ק מט) הטעם להתיר כשהטרפות מצויות כמו הכשרות, שמעמידים אותה בחזקת היתר, שרוב בהמות שבעולם כשרות הן. ושהאחרונים הכריעו שאם המחצה טרפות מצד הדין יש להחמיר שלא לשחוט ביו"ט, אבל אם רק מחומרות האחרונים מותר לשחוט ביו"ט. והמנהג שלא לשחוט שום בהמה שמא תמצא טרפה, אלא אם כן לצורך, או במסוכנת מחמת הפסד ממון, אבל עוף נוהגים לשחוט ביו"ט.
והרמ"א ביורה דעה סימן נ"ח סעיף ו' כתב, שהיות והיום אנחנו לא בקיאים בבדיקה, אין להתיר אחר מעת לעת רק אם הלכה ד' אמות הילוך יפה.
ט. בכור בזמן הזה שאינו יכול לשחטו בלא מום, אין חכם יכול לראותו ביום טוב אם יש בו מום, ואפילו אם עבר וראהו ומצא שיש בו מום אינו יכול לשחטו. אבל אם נולד במומו ועבר וראהו נשחט על פיו. ואם ראה המום מערב יום טוב, וראה שהוא מום שראוי לישחט עליו יכול לחקור עליו ביום טוב אם נפל בו המום מאליו ומתירו. הגה: ואם נפל בכור לבור אסור להעלותו דהא אינו ראוי לשחטו אלא עושה לו פרנסה במקומו (רמב"ם פרק ב'):
אין רואים מומים ביו"ט, ואם ראהו בעיו"ט יכול לשאול ביו"ט איך נפל בו המום ולהתירו.
בביצה כו. נתבאר שנחלקו במשנה רבי יהודה ורבי שמעון אם רואין מומין ביום טוב רבי יהודה סבר רואין ורבי שמעון סבר אין רואין.
וכתבו הרי"ף (יד.) והרא"ש (סי' ו) דקיימא לן כרבי שמעון.
עוד בגמ' רבי אמי ראה מאתמול וביום טוב שאל היכי הוה עובדא. אם נעשה בגרמא שמום שנעשה אפילו בגרמא אסור דתניא מום לא יהיה בו (ויקרא כב כא) אין לי אלא שלא יהיה בו מום מנין שלא יגרום לו על ידי דבר אחר וכו' תלמוד לומר כל מום.
והטעם שלא רואים מומים ביו"ט. כתב הר"ן בי"ט דהוה ליה מתקן או כדן את הדין. ורק הראייה בתחילה נחשבת כמתקן או דן את הדין, אבל כשמתיר החכם אחר שראהו מערב יום טוב כיון דהיתרו הוי מחמת ראייתו, והראייה מאתמול היתה אין כאן תיקון כלל, ולכן רבי אמי ראה מעיו"ט ושאל ביו"ט.
וכתב המ"ב (ס"ק נ) שמותר לחכם להורות באיזה ספק ולא נחשב כמתקן שאינו אלא מברר הספק. אבל בבכור אסור לחכם להורות כיון שאינו מברר הספק שאפילו יש בו מום גמור אינו ניתר רק ע"י הוראת החכם או ג' הדיוטות לכן נחשב כמתקן.
והרמב"ם בפרק ב' (שם) כתב הטעם שאין רואים מומין שהוא מפני מומין שנולדו ביום טוב שאין שוחטין עליהם מדין מוקצה שהרי לא היתה דעתו עליהם מערב יום טוב. ומפני כך אסרו אף בנולדו מערב יום טוב כל שלא ראה אותם חכם מבערב.
עוד כתב הרב המגיד שיש נותנין טעם אחר לאסור ראיית מומין יש מי שאומר מפני שיבוא לטלטל לפעמים מה שאינו ראוי לו כלומר שאם ימצא שאין המום מום נמצא שאין הבהמה ראויה ואי אפשר שלא יטלטלנה ויש מי שכתב משום דמיחזי כמתקן ע"כ וגבי בכור שנולד ומומו עמו כתב (שם ה"ד) הטעם שזה מוכן לפי שלא היתה לו חזקת איסור מעולם ועוד שהיה מוכן אגב אמו ולכתחלה אין מבקרין אותו משום נולד מערב יום טוב וכולה חדא גזירה היא כך יש לומר לפי טעם רבינו עכ"ל:
וכתב בביאו"ה בשם הט"ז שלטעם שאסור לראות מומים שלא ראה אותם החכם מערב יו"ט משום מוקצה. א"כ גם בתבשיל שנתערב בו איסור מעיו"ט ונאסר, כיון שבבין השמשות הוא מוקצה לכן אם שוב נתערב בהיתר לא יכול החכם לשער ולהורות להתירו. ודחה הביה"ל דבריו שתבשיל שנתערב בו איסור הוא לא מוקצה שהרי ראוי הוא לכלבים.
עבר וראהו החכם ביו"ט שיש בו מום והתירו, כיון שנתקצה בבין השמשות הוי מוקצה. ואם נולד עם מום ביו"ט ועבר וראהו החכם והתירו מותר לשוחטו, שאין מוקצה לחצי שבת.
וכתב הב"י אסיקנא בגמרא שם דהא דאמר רבי שמעון במשנה כל שאין מומו ניכר מערב יום טוב אין זה מן המוכן. היינו לומר דאפילו היה בו מום מערב יום טוב כיון שלא הראהו לחכם מערב יום טוב אין זה מן המוכן ואפילו עבר וראהו ביום טוב אסור לשחטו ביום טוב משום מוקצה. והרב המגיד בפרק ב' (ה"ג) כתב לא נתבאר בדברי רבינו אם עבר וביקרו זה שנולד בו מום מבערב מה דינו ונחלקו המפרשים בזה יש מתירין לשחטו ויש אוסרין.
ופסק מרן לאסור. וכתב המ"ב (ס"ק נב) הטעם כיון שהסיח דעתו ממנו שהרי לא חשב שיראו אותו באיסור ביו"ט ויתירוהו לו, וגם המתירים מוקצה ביו"ט כר"ש יודו בהסח הדעת כזה לאסור. ואסיקנא נמי דהיכא דנולד ביום טוב ומומו עמו אם עבר וביקרו מבוקר אבל לכתחלה אסור לבקרו, וכן כתב הרא"ש ז"ל.
וכתב הב"י הטעם שלא הוי מוקצה כיוון דקי"ל דאין מוקצה לחצי שבת כמו שנתבאר בסימן ש"י. וכן כאן בבין השמשות היה העגל מוכן אגב אימו שהרי אם ישחט את האם והוא בתוכה מותר לאוכלו, וכשנולד ביו"ט הוא נדחה ונעשה מוקצה, וכשרואהו החכם שוב נראה ואינו מוקצה. בזה אמרינן אין מוקצה לחצי שבת, לכן אם עבר וראהו שוחטין אותו ביום טוב.
וכתב בביה"ל שבמקרה ונולד ביו"ט כשהוא תם ואח"כ נפל בו מום וראהו חכם והתירו, בזה אמרינן יש מוקצה לחצי שבת ואסור, כיון שכשנדחה נדחה דיחוי גמור שהרי נולד בלי מום, אע"פ שחזר ונראה אסור, ולא דומה לגרוגרות שנדחו או נולד עם מום שלא נדחו כ"כ שקרוב להעלות על לב שיהיו ראויים. כ"כ המאירי. ודלא כהפר"ח שהתיר גם בזה מטעם שאין מוקצה לחצי שבת. והחמד משה והפרי מגדים שנסתפקו בזה.
עוד כתב הביה"ל בשם הפרי מגדים שאם נולד ביו"ט אי אפשר לשוחטו שהרי אנו לא בקיאין היום בכלו לו חדשיו, ונזכר לעיל שבלא כלו חדשיו צריך להמתין עד היום השמיני.
בכור שנפל לבור עושה לו פרנסה במקומו.
כתב הב"י כתב הרמב"ם בפרק ב' מהלכות יום טוב (שם) בכור שנפל לבור עושה לו פרנסה במקומו שהרי אינו יכול להעלותו מפני שאינו ראוי לשחיטה ביום טוב. וכתב הרב המגיד מפורש בפרק אין צדין (כו.) דלדידן דקיימא לן כמאן דאמר אין רואין מומין, אפילו נפל לבור לא ירד מומחה לבור לראות אם יש בו מום כדי להעלותו, אלא עושה לו פרנסה במקומו.
וכ"פ הרמ"א. וכתב המ"ב (ס"ק נו) ואע"ג דפסק מרן בסימן תצ"ז ס"ב דכל דבר שהוא מוקצה אסור ליתן לו מזונות הכא התירו שלא ימות.
י. אותו ואת בנו שנפלו לבור מעלה את הראשון על מנת לשחטו ואינו שוחטו, וחוזר ומערים ומעלה את השני, רצה זה שוחט רצה זה שוחט:
אותו ואת בנו שנפלו לבור מעלה את הראשון על מנת לשחטו ואינו שוחטו, וחוזר ומערים ומעלה את השני, רצה זה שוחט רצה זה שוחט.
תניא בביצה לז. אותו ואת בנו שנפלו לבור רבי אליעזר אומר מעלה את הראשון על מנת לשוחטו ושוחטו, והשני עושה לו פרנסה במקומו כדי שלא ימות. רבי יהושע אומר מעלה את הראשון על מנת לשחטו ואינו שוחטו, וחוזר ומערים ומעלה את השני, רצה זה שוחט רצה זה שוחט.
ופסק הרמב"ם בפרק ב' מהלכות יום טוב (ה"ד) כרבי יהושע וכתב דמשום צער בעלי חיים התירו להערים. וכתב הרב המגיד בירושלמי (ביצה פ"ג ה"ד, פסחים פ"ג ה"ג) נראה דאפילו אינו שוחט אחד מהם. אבל הטור הביא הברייתא כפשטה בגמרא שלנו. וכ"כ הרשב"א (עבה"ק בית מועד ש"ב סי' ב) שראוי להחמיר ולשחוט אחד מהם, כדי שלא תהיה ניכרת ההערמה.
כתב המ"ב (ס"ק נז) העלאת בהמה מהבור היא טרחה שאינה אסורה ביו"ט, שהרי יכול לשחוט ביו"ט כמה שרוצה, אבל אותו ואת בנו שיכול לשחוט רק אחד מהם אסור להעלות שניהם משום טרחה שלא לצורך, והתירו משום צער בעלי חיים להעלות בהערמה כאילו רוצה לאכול. ומפשטות דברי מרן שכתב רצה זה שוחט רצה זה שוחט משמע שחייב לשחוט אחד מהם.
יא. בהמה חציה של נכרי וחציה של ישראל יכולים לשחטה ביום טוב ואפילו יש להם שתים יכול לשחוט שתיהן:
בהמה חציה של גוי וחציה של ישראל יכולין לשחטה ביום טוב.
בביצה כא. אמר רב חסדא בהמה חציה של גוי וחציה של ישראל מותר לשחטה ביום טוב משום דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה. עיסה חציה של גוי וחציה של ישראל אסור לאפותה ביום טוב דהא אפשר למיפלגה בלישה.
וכתב הרא"ש אפילו הם שותפים בשתי בהמות מותר לשחוט שניהם ולא צריכים לחלק קודם שחיטה, שכל אחד יקח בהמה אחת ונמצא שהישראל שוחט רק בשבילו, כיון שאי אפשר לחלק לפי שאינן שוות. וכ"כ הכל בו שאם יש להם שתי בהמות אם אינן שוות בדמיהן שיאמר לו הגוי טול איזו מהן שתרצה, שוחט שניהם. וכתב הב"י משמע מדבריו שאם הן שוות בדמיהן והישראל צריך כל הבשר השייך לו חולקים אותם מחיים והישראל ישחט רק אחת שלו.
והמ"ב (ס"ק סא) כתב שגם אם שניהם שוות לא צריך לחלק אותם מחיים שאפשר שאין הבשר של בהמה זו שמן ומוטעם כבשר בהמה אחרת {אבל מהב"י משמע שאם הם שוות חולקים.} . ולכ"ע אם רוצה לתת לגוי את החלק האחורי כדי שלא יטרח בניקור החלב, מותר לשחוט שניהם אפילו שניהם שוות.
יב. השוחט בהמה ביום טוב אינו רשאי לתלוש הצמר לעשות מקום לסכין אלא מפנהו (בידו, בית יוסף) ומושכו אילך ואילך ואם נתלש נתלש:
קודם השחיטה לא יתלוש בידים השער שבצוואר, אלא מפנהו ומושכו הילך והילך.
בגמ' בכורות כד: הסתפקה הגמ' אם אסור לתלוש את השיער שבצוואר הבהמה קודם שחיטה, משום איסור גוזז שתולש היינו גוזז, וממילא יהא אסור לתלוש בידים בין בבכור שאסור בגיזה ובין ביו"ט, ורק לפנות הילך והילך יהא מותר, ואפילו שאפשר שיתלש, משום דהוי דבר שאינו מתכוין ומותר. או שתולש בעלמא לאו היינו גוזז, ובבכור שאסור רק בגיזה יהא מותר לתלוש קודם שחיטה, אבל ביו"ט תאסר התלישה משום עוקר דבר מגידולו.
ולפי שני צדדים אלו אסור לתלוש בידים ביו"ט השער קודם השחיטה, ורק לפנות השער לצדדים ואפילו שיתלש השער לא אכפת לן הוי דבר שאינו מתכוין ומותר. וכן דעת התוס' והרא"ש. ואף שהוא רק איסור דרבנן שהרי אין דרך לתלוש השער ביד, בכל אופן לא התירו לצורך השחיטה.
וכתב הב"י שלדעת הרמב"ם מסקנת הגמ' שתולש צמר מהבהמה בידים לא הוי אלא גוזז ועוקר דבר מגידולו כלאחר יד, כיון שאין דרך לתלוש הצמר ביד, וכיון שאסור רק מדרבנן התירו רבנן משום שמחת יו"ט. אבל תלישת הנוצות מהעוף מבואר בגמ' שם, שכן הדרך בעלמא לתלוש ביד, לכן הוי איסור דאוריתא משום גוזז ויהא אסור לתלוש הנוצות קודם שחיטת העוף. שכך פסק הרמב"ם להתיר תלישת הצמר מהבהמה קודם שחיטה, אבל למרוט הנוצות מהעוף אסר. וגם בתלישת הצמר מהבהמה כתב שלא יזיזנו ממקומו אלא ישאר הצמר מסובך שם בשאר צמר הצוואר.
ופסק מרן כדעת התוספות והרא"ש שלא יתלוש בידים השער קודם שחיטה אלא מפנהו ומושכו הילך והילך ואם נתלש נתלש.
וכתב הב"י ממה שאומרת הגמ' שם כה. גבי בכור לא שנו אלא ביד אבל בכלי אסור, נראה דהוא הדין ביום טוב דבכלי אסור. וכתב המ"ב (ס"ק ס"ג) שאם יעשה בכלי יהיה נראה כגוזז. ובביאו"ה כתב שלדעת המ"א וכן משמע ברא"ש ורבינו חננאל, שאם תולש בכלי נחשב דרך גזיזה {ולכן כשמפנה בכלי הוי דבר שאינו מתכוין במילתא דאוריתא, ואסור.} .
עוד כתב המ"ב (ס"ק סה) שאם נתלש מהצמר לא יזיזנו ממקומו אלא ישאר שם עם שאר הצמר.
עוד כתב באופן שיש הרבה צמר ואי אפשר לפנות את הצמר לצדדים, ואסור לשחוט כך, וחייב לתלוש את הצמר, כמבואר ביו"ד כד' ח', אם לא יכל לתלוש מערב יו"ט, מותר לו לתלוש ביו"ט {ונראה הטעם לפי מה שכתב הרא"ש שתלישה לצורך שחיטה היא מכשירי אוכל נפש, כמובא לקמן, לכן כל שלא יכל לעשות מאתמול מותר. ועיין ביבי"א ח"ד סימן מד שהביא מנהג השוחטים להקל בזה ומשמע שאם לא יכל לעשות מאתמול מותר וכנ"ל.} . ומותר להפשיט הבהמה אף שהוא אב מלאכה, שנחשב מלאכת אוכל נפש שהותרה.
יג. השוחט את העוף לא ימרוט את הנוצה כדי לעשות מקום לסכין:
וכן השוחט את העוף לא ימרוט הנוצה לעשות מקום לסכין.
הבאנו לעיל דעת הרמב"ם לאסור מריטה בעוף לעשות מקום לסכין, כיון שהדרך גוזז בנוצת העוף היא ביד ויש בה איסור תורה.
אבל הרמב"ן (חי' שבת עד: ד"ה הא, הל' בכורות פ"ג יח.) כתב שמותר לתלוש נוצה מצואר העוף ביום טוב כדי לשחוט דכיון דלא שאני לן באיסור תלישה בין מחיים לאחר מיתה, וניתנה יום טוב לידחות אצל מלאכה זו, שהרי עתידה הנוצה ליתלש משום אוכל נפש, אף מחיים מותר. ועוד דקיימא לן (שבת קה:) כרבי שמעון דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה הילכך אפילו לכתחלה שרי משום שמחת יום טוב. וכתב הר"ן שכן נהגו.
וכתב בביה"ל שכן הדין בשער הדק של העיזים שמוכח בגמ' שדינו כנוצת העוף שדרכו בתלישה ולרמב"ם אסור כמו נוצת העו"ף, וגם לרמב"ן יהיה אסור משום שאין דרך לתולשו אחר שחיטה לצורך אכילה אלא להפשיט את כל העור.
אבל הרא"ש בפרק הלוקח בהמה (סי' ה) סתר דברי הרמב"ן וז"ל מה שכתב שמותר לגזוז לצורך אוכל נפש מחיים כמו לאחר שחיטה, לא נראה לי, דודאי לאחר שחיטה כיון דכבר הותרה לאכול ואי אפשר לאוכלה בלא תלישת נוצה מותר לתלשה כמו שמותר לצלותה ולבשלה, אבל בעוד שלא נשחטה, כל מה דעביד מכשירי אוכל נפש דאפשר למיעבד מאתמול הוא ואסור. ומה שכתב דמלאכה שאינה צריכה לגופה היא כתבתי לעיל בשם ר"י (שם כד: ד"ה והינו) דאין לדמות מלאכה שאינה צריכה לגופה לעוקר דבר מגידולו כלאחר יד והמחמיר תבא עליו ברכה עכ"ל.
והמרדכי כתב בפרק ב' דביצה (סי' תרפד) להיתר, ובפרק כלל גדול (סי' שסז) כתב לאיסור. והרב המגיד כתב שדעת ה"ר יונה והרשב"א (שם) כדעת הרמב"ם דאסר. והוא ז"ל הסכים לדבריהם.
וכתב הב"י ולענין הלכה נקטינן ככל הני רבוותא והרא"ש שהסכימו לאסור. וכתב המ"ב (ס"ק סז סח) שמותר לפנות נוצת העוף, ושנהגו השוחטים לסמוך על הרמב"ן להקל לתלוש הנוצה שבצוואר העוף קודם שחיטה. וכתב המ"ב שאם יש אפשרות לפנות ביד יש להחמיר {לכאורה לפי מה שפסק מרן יש בזה איסור דאוריתא במריטת הנוצות משום תולדה דגוזז, ואיך הקלו בזה השוחטים. ואולי מנהגם היה באופן שלא יכלו לתלוש את הנוצות מערב יו"ט, ובכה"ג מותר גם לדעת הרא"ש ומרן, כדין מכשירי אוכל נפש שלא יכל לעשותם מאתמול.} .
יד. לא ישחוט אדם חיה ועוף ביום טוב אלא אם כן יש לו עפר מוכן מבעוד יום ואם עבר ושחט אם יש לו דקר (פירוש כעין יתד של ברזל שחופרין בו את הקרקע) נעוץ מבעוד יום בעפר תיחוח מכסהו בו (ואפילו היה צריך לכמה דקירות שרי) (בית יוסף):
לא ישחט אם אין לו עפר תיחוח מוכן. עבר ושחט, אם יש לו דקר נעוץ בעפר תיחוח יכסה.
בביצה ב. תנן השוחט חיה ועוף ביום טוב בית שמאי אומרים יחפור בדקר ויכסה, ובית הלל אומרים לא ישחוט אלא אם כן היה לו עפר מוכן. ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה. ובגמרא ז: ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה, אמר רבי זריקא אמר רב יהודה והוא שיש לו דקר נעוץ מבעוד יום. והא קא עביד כתישה, אמר רב חייא בר אשי אמר רב בעפר תיחוח. והא קא עביד גומא, כדאמר רבי אבא החופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה פטור עליה. ופרשו הרא"ש והר"ן כיון דבשבת פטור ביום טוב היכא דשחט כבר שרי לכסות לב"ה משום מצוות כיסוי הדם, ולב"ש מותר לשחוט לכתחילה משום מצוות שמחת יו"ט.
קודם שנבאר מחלוקת ב"ה וב"ש יש להקדים מספר דברים על פי מה שכתב הב"י. הנה בלקיחת עפר לצורך כיסוי הדם על ידי חפירה ביו"ט, עובר בג' איסורים, והם: איסור דאוריתא של טוחן, בשעה שכותש את רגבי העפר כדי לכסות. איסור דרבנן של חופר, שע"י שחופר נוצרת גומא, ואם היה צריך את הגומא וחפר בבית היה חייב משום בונה, ובשדה משום חורש, ועכשיו שלא צריך את הגומא אלא רק את העפר כדי לכסות הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, שפטור אבל אסור. ואיסור דרבנן של מוקצה, כיון שלא הכין את העפר מעיו"ט במקום מסויים כדי להשתמש בו.
וכדי להנצל מג' איסורים אלו צריך העפר להיות תיחוח היינו מפורר, שאז אין את איסור טוחן. וגם עפר זה התיחוח צריך להיות במקום שאין קרקע קשה מסביב שאז כשנוטלו משם לא עושה גומא. וגם צריך העפר להיות מוכן מעיו"ט דהיינו שמניחו בקרן זוית כדי להשתמש בו.
ואם אין לו עפר תיחוח אלא רגבי עפר שצריך לכותשם, אין אפשרות לבצע מצוות כיסוי הדם בשום אופן אפילו בדיעבד שכבר שחט שהרי יש בכתישה איסור תורה. וזה לכולי עלמא.
ובאופן שיש לו עפר תיחוח ואין את איסור טוחן. ורק יש את שני האיסורים האחרים, איסור עשיית גומא כגון שהעפר נמצא במקום שסביבו קרקע קשה. וגם איסור מוקצה שלא הכין את העפר. גם כן אסור לכסות הדם בעפר זה מחמת שני איסורים אלו, ואפילו שחט לא יכסה את הדם, וגם זה לכולי עלמא.
אולם במקרה זה שיש את שני איסורי דרבנן איסור גומא ואיסור מוקצה, הקלו חכמים לכסות באופן שיש דקר נעוץ מבעו"י בעפר, שאז נקלשים קצת איסורים אלו, דהיינו איסור עשיית גומא נעשה קל יותר כיון שכבר לא נראית פעולת עשיית הגומא למלאכה רגילה של חפירה, וגם איסור מוקצה נעשה קל יותר כיון שעשה תחילתה של הכנה בשעה שנעץ את הדקר כדי להשתמש בעפר. אלא שבזה נחלקו ב"ש וב"ה, שלבית שמאי כיון שנעשו שני איסורים אלו קלים ע"י הדקר נעוץ, מותר לשחוט לכתחילה כדי לכסות בעפר זה, משום שמחת יו"ט. ולב"ה אסור לשחוט לכתחילה, ורק אם שחט מותר לכסות משום מצוות כיסוי הדם.
ואם יש רק איסור דרבנן אחד, או של עשיית גומא בלא מוקצה, כגון שהכין את העפר מעיו"ט והניחו במקום שסביבו קרקע קשה. או של מוקצה בלא עשיית גומא, כגון עפר תיחוח שאין סביבו קרקע קשה ולא הכינו מעיו"ט, או אפר כירה שהוסק היום ונתקרר, מותר לב"ה לכסות בו בדיעבד אם שחט, אפילו בלא דקר נעוץ, משום מצוות כיסוי הדם. שדוקא כשיש שני איסורי דרבנן הצריכו דקר נעוץ, שהדקר עושה אותם לאיסורים קלים יותר, אבל באיסור אחד לא הצריכו {כעין משל, איסור דרבנן אחד שוה לשני איסורים קלים, ולכן לב"ש יהיה מותר באיסור דרבנן אחד לשחוט לכתחילה לצורך שמחת יו"ט.} . ולדעת רבינו תם אין איסור מוקצה בעפר שלוקח לצורך כיסוי הדם ולדעתו אפילו לכתחילה מותר לשחוט ולכסות בעפר תיחוח שאינו מוכן מערב יו"ט, ואפילו באופן שעושה גומא מתיר לשחוט לכתחילה כיון שסובר מה שאמרו בגמרא י. אמר רבי יוחנן מוחלפת השיטה היא המשנה שלנו, וב"ה הם המתירים לשחוט לכתחילה. אבל רש"י שם פירש דמתניתין דסילוק תריסין מחליף ולא המשנה שלנו, וכן דעת הרי"ף והרמב"ם שלא מוחלפת השיטה במשנתנו, והלכה כבית הלל שמחמירים. וכן סוברים שיש איסור מוקצה אפילו לצורך כיסוי הדם, והכל כדפירשנו למעלה.
ולדעת סמ"ג אם שחט כבר ואין לו עפר מוכן יכול לכסות באינו מוכן, וכ"כ הסמ"ק. והגהות מיימון הקשה מהא דמוקמינן להא בגמרא והוא שיש לו דקר נעוץ מבעוד יום {כיון שיש כאן שני איסורים איסור מוקצה ואיסור חפירה לא מתירים בלא דקר נעוץ ותירץ הב"י ולי נראה דטעמא דהני רבוותא שהם סומכים על ר"ת בדיעבד מיהא. ובד"מ תירץ שהסמ"ג והסמ"ק מדברים באופן שיש רק איסור מוקצה כגון אפר כירה, ובאיסור אחד לא אסרו ב"ה לכסות בדיעבד אחר ששחט.} .
וכתב הב"י בביאור מחלוקת הרי"ף ור"ת, שלר"ת מותר לשחוט לכתחלה חיה ועוף ביום טוב אם יש לו דקר נעוץ מאתמול בעפר תיחוח שמאחר שהוא נעוץ מאתמול אין צריך לחפור ומאחר שהוא בעפר תיחוח אין צריך לכתוש ואף על פי שלא הזמין עפר זה מאתמול שנעיצת הדקר לא היתה לדעת הזמנה וכל שכן שאם הזמין עפר מאתמול ששוחט ומכסה בו אף על פי שאין לו דקר נעוץ בו דכל שהזמינו מותר לטלטלו להדיא וזה לשיטת ר"ת כפי מה שפירשו בו התוספות. אבל להרי"ף אף על פי שיש לו דקר נעוץ בעפר תיחוח לא ישחוט דמאחר שלא הזמינו מאתמול אסור לשחוט כדי לכסות בו ומיהו היכא דעבר ושחט מותר לכסות בדקר הנעוץ מאתמול בעפר תיחוח.
עוד כתב הב"י מאחר שיש לו דקר נעוץ מכסה אפילו בכמה דקירות, שלא חילקו בין דקירה אחת ליותר. ורק אם יש תערובת דם חיה ובהמה אמרינן בגמ' ח: שחט בהמה וחיה ונתערבו דמם אם יכול לכסותן בדקירה אחת יכסה.
וכתב המ"ב (ס"ק עה) שדקירה אחת מועילה רק בעפר שהוא תיחוח לגמרי אלא שהוא מוקצה ואין בו איסור גומא, אבל כשיש איסור גומא לא יחפור יותר מחפירה אחת שהדקר היה נעוץ בה.
עוד כתב (ס"ק ע) שאם יש לו עפר או אפר מוכן ישחט על העפר המוכן ויכסנו בו גם מלמעלה. ובדיעבד ששחט על קרקע קשה יקח קצת מהדם ויתנהו בעפר תיחוח ויכסהו. ואם התייבש לא יגררנו שלא יבא להשוות גומות.
עוד כתב המ"ב (ס"ק עג) שלהתיר איסור מוקצה צריך שיהא הדקר נעוץ בכונה להכין את העפר ובכל זאת לא נחשב העפר מוכן לגמרי כיון שלא הזיז את העפר ולכן רק בדיעבד ששחט מותר לכסות בו. אבל להתיר רק את איסור עשיית גומא כדי לכסות בדיעבד אם שחט, מספיק שיש לו דקר נעוץ אפילו בלא כונה.
טו. אפר כירה שהוסק מערב יום טוב מותר לכסות בו אבל אם הוסק ביום טוב אסור, אלא אם כן הוא חם שראוי לצלות בו ביצה, ואם שחט מותר לכסות בו אף על פי שאינו ראוי לצלות בו ביצה. (ומיהו עדיף טפי לכסות בדקר נעוץ בעפר תיחוח אם יש לו) (בית יוסף בשם הרא"ש וטור):
מכסה באפר כירה שהוסק מערב יום טוב, שאינו מוקצה. ואם שחט מכסה אפילו באפר כירה שהוסק ביו"ט.
במשנה ביצה ב. שאפר כירה מוכן הוא. ובגמרא ח. לא שנו אלא שהוסק מערב יום טוב אבל הוסק ביום טוב אסור, ואם ראוי לצלות בו ביצה מותר. ופירש רש"י שהוסק מערב יום טוב. מאתמול דעתיה עילויה לכל מילי: אבל הוסק ביום טוב. דליכא למימר דעתיה עילויה מאתמול אסור: ואם ראוי לצלות בו ביצה מותר. דאתמול בעודן עצים היו מוכנים להסק ולבשל ולצלות ועודנו בתשמישו זה ואיידי דחזי להפוכי ביה לצליית ביצה שקיל ליה נמי ומנח ליה על הדם:
וגם למי שמתיר מוקצה ביו"ט כרבי שמעון יאסור בזה שכך כתבו התוספות (ד"ה אמר) והרא"ש (סי' י) וז"ל ורבי שמעון מודה בהך נולד שהוא מעשה חדש דמעיקרא עצים והשתא אפר.
וכתב הטור שאם שחט כבר מותר לכסות. והוא מהירושלמי (פ"א ה"ג) כתבוהו התוספות (ד"ה אמר) והרא"ש (שם) בפרק קמא דביצה (ח.) וכתב עליו הרא"ש ואף על גב דבשחט בעו בית הלל דקר נעוץ אבל בלא דקר נעוץ לא משום דאיכא תרתי איסורי חדא דאינו מוכן ועוד דקא עביד גומא אף על גב דאינו צריך אלא לעפרה איסורא מיהא איכא: כתב הכל בו (סי' נח כ:) בשם ה"ר משולם שאם שחט מותר לכסות באפר כירה שהוסק ביום טוב ולא יכסה בדקר עכ"ל. וכתב הב"י ונראה לי דהכי קאמר ולא יחפור בדקר ויכסה אבל אם היה לו דקר נעוץ ודאי עדיף טפי והכי אמרינן בירושלמי אם שחט מוטב שיטול מאפר שהוסק ביום טוב ואל יחפור בדקר ויכסה אלמא דבאין לו דקר נעוץ קאמר אבל אם יש לו דקר נעוץ עדיף וכן נראה מדברי הרא"ש (סי' י) והטור. וכ"פ הרמ"א {וסדר העדיפויות הוא, צריך לכסות בעפר שאינו מוקצה, וכשאין לו עפר מוכן או אפר כירה שהוסק מעיו"ט, עדיף לכסות בעפר תיחוח שלא הוכן אבל נעץ בו דקר מעיו"ט, שהוא הכנה קצת. ואם אין לו יכסה בעפר תיחוח או אפר שהם מוקצה גמור. והתירו בדיעבד איסור מוקצה באופן שכבר שחט משום מצות כיסוי הדם. אבל המ"ב (ס"ק פ) כתב לפרש שבדקר נעוץ אין איסור מוקצה רק איסור עשיית גומא ועדיף לעשות איסור עשיית גומא מאיסור מוקצה. ושיש חולקים על זה וסוברים להיפך שעדיף שיעשה איסור מוקצה מאיסור עשיית גומא. ע"כ. ומה שכתב שבדקר נעוץ שנעץ אותו מעיו"ט כדי לכסות בו אין בו איסור מוקצה, צ"ע שהרי כתב לעיל בס"ק עג' שהדקר נעוץ לא עושה את העפר למוכן לגמרי, ורק מקליש את איסור המוקצה. וצ"ל שגם כאן כוונתו מה שכתב שאין איסור מוקצה כוונתו מוקצה גמור, אבל יש כאן איסור מוקצה שאינו גמור, וכן יש איסור עשיית גומא קל שהרי יש לו דקר נעוץ, ועדיף שיעשה שני איסורים קלים אלו מאשר איסור מוקצה גמור. והיש חולקים סוברים להיפך.} .
טז. הכניס עפר הרבה לביתו לצורך גינתו והוא כנוס במקום אחד מותר לכסות בו, שכל זמן שהוא צבור דעתו עליו לכל מה שיצטרך. אבל אם הכניס מלא קופה לצורך גינתו לא שמאחר שהוא מועט בטל:
יז. מכניס אדם ועושה מלא קופתו עפר לבית בסתם בו כל צרכו (ועיין לעיל סימן ש"ח סעיף ל"ח) ולא אמרינן שהוא בטל אגב קרקע הבית והוא שייחד לו קרן זוית דכיון שלא שטחו מוכחא מילתא דלצרכו בעי ליה ואם הוא עפר תיחוח מותר לכסות בו:
מכניס אדם מלוא קופתו עפר מעיו"ט, ועושה בה כל צורכו. ואם הכניס לצורך גינתו אסור, אא"כ הכניס הרבה מותר לכסות בו הדם בדיעבד שכבר שחט.
בביצה ח. אמר רב יהודה מכניס אדם מלוא קופתו עפר ועושה בה כל צרכו דרש מר זוטרא והוא שיחד לו קרן זוית. ומקמי הכי תניא הכניס עפר לגנתו ולחורבתו מותר לכסות בו.
ופירש רש"י הכניס עפר הרבה במקום אחד לצורך גנתו או לצורך חורבתו לשטחן בהם, מותר לכסות בו, דכל זמן שהוא צבור דעתיה עילויה לכל צרכיו. ומכניס אדם מלוא קופתו (מעט) עפר בסתם ונותנו במקום אחד ועושה בו כל צרכיו ולא אמרינן בטלה לה לגבי קרקע הבית איידי דזוטרא. והוא שיחד לה קרן זוית ולא שטחה, דמוכחא מילתא דלצרכיו קא בעי לה. ובעפר תיחוח קאמר שאינו מחוסר לא חפירה ולא כתישה אלא הכנה. וכתב הב"י שמשמע לטור דכיון דפירש רש"י הכניס עפר הרבה לצורך גנתו וכו', שדוקא בהכניס הרבה הוא דמותר לכסות בו אבל אם הוא מועט לא דבטל לגבי קרקע הגנה או החורבה, מה שאין כן בהכניסו לבית או לחצר דהתם אף על פי שלא הכניס אלא מלוא קופתו אינו בטל לגבי קרקע הבית והחצר {מה שכתב בטל לגבי קרקע הגינה הוא לאו דוקא אלא דיבר בהוה והוא הדין הכניס לבית לצורך גינתו. וכן מה שכתב מה שאין כן בהכניסו לבית פירוש לצורך הבית. ופירשנו כן שיבוא הלשון מכוון כמו שכתב הטור. ודלא כמו שהבין המ"ב ס"ק פא' בב"י.} . וכתוב בארחות חיים (הל' יום טוב אות מו) בשם הרשב"א (עבוה"ק בית מועד ש"ב ס"ב) הכניס עפר לגנתו ולחורבתו לכסות בו (גנו) [גגו] הרי זה כדקר נעוץ ואין סומכין עליו לכתחלה ביום טוב ואם עבר ושחט מכסין בו עכ"ל:
סיכום הענין. הכניס מעיו"ט מעט עפר לבית לצורך כל השימושים מותר להשתמש בו לכל מה שירצה שהרי הכינו ואינו מוקצה. ואפילו שהוא מועט לא בטל לגבי קרקע הבית כיון שהכינו לשימוש ויחד לו קרן זוית. אבל אם הכניס מעט לצורך הגינה כיון שלא הכין את העפר לשימוש המותר ביו"ט הרי הוא מוקצה וכיון שהוא מועט ויש בו את שתי הגריעותות גם שהוא מוקצה וגם שהוא מועט בטל הוא לגבי הקרקע ונחשב למוקצה גמור ככול שאר העפר שבבית. ואם הכניס עפר הרבה לצורך גינתו אומנם נחשב למוקצה שהרי לא הכינו לכל התשמישים המותרים אבל לא נחשב למוקצה גמור כיון שהוא הרבה ולא בטל לגבי הקרקע ואמרינן שדעתו היתה להשתמש בו לכל צרכיו, ולכן דינו כמוקצה קל כדוגמת עפר שנעץ בו דקר שהוא מוקצה קל, כנ"ל ובכל זאת אסור להשתמש בו ואסור לשחוט לכתחילה כדי לכסות בעפר כזה אבל בדיעבד אם שחט מותר לכסות בו שהרי מותר לכסות בדיעבד אפילו במוקצה גמור {ואם יש לו עפר שהוא מוקצה גמור וגם עפר זה שהוא מוקצה קל יעדיף לכסות בעפר זה מאשר בעפר שהוא מוקצה גמור.} . וכתב המ"ב (ס"ק פז) שיש אומרים שאם הכניס עפר לבית לצורך שימוש מסוים כגון לכסות בו דם עוף אסור לכסות בו צואה. ויש מתירים.
עוד כתב (ס"ק פט) שצריך להזהר שיקח מלמעלה שלא יעשה גומא ואם הוא תיחוח ביותר שמיד שלוקח נופל העפר לתוך הגומא וסותמה מותר לקחת כדרכו. וגם בעפר תלוש אפילו מונח בכלי שייך איסור עשיית גומא ולכן אסור לתחוב נר בעפר שאינו תיחוח גמור, אבל להוציא נר שהיה תחוב כבר מותר ואין כאן איסור עשיית גומא, שהרי הגומא היתה עשויה כבר.
יח. כוי (פירוש בריה שנולדה מתיש וצבי) אין שוחטין אותו ביום טוב ואם שחטו אין מכסין את דמו אפילו יש לו עפר מוכן מפני שהרואה יאמר ודאי חיה הוא דאם לא כן לא היו מטריחין לכסות דמו ביום טוב ויבא להתיר חלבו ולערב אם רשומו ניכר יכסנו. הגה: ודוקא ששחטו בקרן זוית וכהאי גוונא אבל אם שחטו באמצעית החצר אפילו דם בהמה יכול לכסות אם יש לו עפר מוכן דהוה ליה כגרף של רעי וצריך לכסות שלא יתלכלכו כליו בחצר (הגהות אלפסי פרק קמא דביצה):
כוי אין שוחטין אותו ביום טוב, ואם שחט לא יכסה דמו שלא יבואו להתיר חלבו.
במשנה חולין פג: כיסוי הדם נוהג בכוי ואין שוחטין אותו ביום טוב ואם שחטו אין מכסין את דמו:
ובגמ' ביצה ח: אמרינן דאפילו יש לו עפר מוכן אין שוחטין אותו ויהיב טעמא רמי בריה דרב ייבא גזירה משום התרת חלבו.
ופירשו הרי"ף (ד.) והרא"ש (סי' יא) דמאן דחזי דמכסי לדמיה ביום טוב אתי למימר דמין חיה הוא דאי ספק הוא לא הוו מטרחי רבנן לכסות לדמיה מספק ביום טוב ואתי למישרי תרבא דיליה הילכך אין מכסין את דמו ביום טוב כלל אבל לערב במוצאי יום טוב מכסין את דמו דכיון דלא מכסי ליה ביום טוב אף על גב דמכסי ליה בחול לא אתי למימר הכי: כתב הרא"ש עוד והא דאין שוחטין אותו לכתחלה וישמור את הדם עד הלילה ויכסנו לפי שאין שוחטין לתוך הכלי ואם ישחטנו על העפר יבלע בארץ ולא יהא רישומו ניכר ע"כ.
וכתב המ"ב (ס"ק צב) שיש שני סוגי כוי האחד הוא בריה בפני עצמה שהיא ספק חיה ספק בהמה, ויש כוי שהוא צבי שבא על התישה.ובכוי זה כתב הצל"ח שאם הכין את העפר לכסות כוי זה מותר לשחוט ולכסות, ולא חוששים להתרת חלבו כי אימו בהמה וודאי שחלבו אסור, ועכ"פ צריך להכין את העפר במיוחד לכסות את דמו כי אפר כירה מוכן לודאי ולא לספק. ובתיש שהוא בהמה הבא על הצביה שהיא חיה אף שגם כן חלבו אסור שוחטים אותו ביו"ט שדינו כצבי ומברך על כיסוי הדם {ומה שחלבו אסור משום שבחלב זה יש גם צד בהמה. ולגבי כיסוי הדם בברכה כיון שודאי יש כאן צד חיה לא איכפת לן אם יש כאן צד בהמה.} . עוד כתב (ס"ק צח) שהמ"א כתב מה שכתב הרמ"א שאם הדם באמצע החצר מותר לכסות דם הכוי דוקא אם לא מתכוין לשם כיסוי. וכתב בביה"ל שיכוין גם למצוות כיסוי שהרי מצוות צריכות כוונה ואם לא יכוון כלל לשם כיסוי יבטל מצות כיסוי בידים, שהרי יכול לכסות כמצוותו בערב אם ישאר רישומו של הדם ניכר.
יט. שחט בהמה וחיה ונתערב דמם ויש לו עפר מוכן או אפר כירה, אם יכול לכסותו בדקירה אחת שאינו צריך להרבות בשביל דם הבהמה יכסנו, ואם לאו לא יכסנו:
שחט בהמה חיה ועוף ונתערבו דמם זה בזה, אם יכול לכסותו בדקירה אחת מותר לכסות.
בביצה ח: תני רבי זירא לא כוי בלבד אמרו אלא אפילו שחט בהמה חיה ועוף ונתערבו דמם זה בזה אסור לכסותו ביום טוב. אמר רבי יוסי בר יאסיניאה לא שנו אלא שאין יכול לכסותו בדקירה אחת אבל יכול לכסותו בדקירה אחת מותר פשיטא מהו דתימא נגזור דקירה אחת אטו שתי דקירות קמ"ל ופירש רש"י אלא אפילו שחט וכו' דאיכא חד דטעון כיסוי אפ"ה אין מכסין משום דקא טרח נמי בשל בהמה:
וכתב הב"י לדעת הרמב"ם בפרק ג' מהלכות יום טוב (ה"ב) אף על גב דאית ליה עפר מוכן ואפר כירה כל שצריך יותר מדקירה אחת לכסותו אסור משום דטרח נמי בשל בהמה. ואם אין לו עפר מוכן אף על פי שיש לו דקר נעוץ בעפר תיחוח אסור לכסותו אפילו בדקירה אחת דעד כאן לא שרי בדקר נעוץ אף על פי שלא הזמין העפר אלא בשכל הדם בר כיסוי אבל כשנתערב בו דם בהמה לא. וכ"פ מרן.
והטור נראה שהוא מפרש שהטעם שאסור לכסות היינו מפני שמטלטל עפר ביום טוב לצורך דם בהמה דלאו בר כיסוי הוא ואם כן היינו דוקא כשאין לו עפר מוכן אבל אם היה לו עפר מוכן מכסה אפילו בכמה דקירות.
וכתב המ"ב (ס"ק קא) שהוא הדין אם נתערבו דם כוי וחיה {ונראה אם נתערבו כוי ובהמה אסור שמא יבא להתיר חלבו.} . עוד כתב (ס"ק קב) אפילו דם החיה מועט מהבהמה חייב בכיסוי, כל שאם היה דם הבהמה מים היה ניכר בהם דם החיה לא בטל.
עוד כתב (ס"ק קג) מה שאמר מרן רק דקירה אחת מותר זה דוקא אם דם החיה לבד היה מתכסה בדקירה אחת אבל אם דם החיה לבדו מרובה וצריך שני דקירות או יותר מותר לכסות לפי כמות דם החיה.
עוד כתב (ס"ק קד) שבדיעבד אם שחט ונתערב לו הדם מותר לכסות אפילו בעפר מוקצה בכמות עפר שהיה מכסה את דם החיה לבד, שהרי בדיעבד מותר לכסות בעפר מוקצה דם החיה.
עוד כתב (ס"ק קה) שגם כשמכסה בדקר אחד צריך לכסות את כל הדם המעורב, שאם יכסה רק חלק שמא אין באותו מקום כמות של דם חיה שטעון כיסוי כשהוא בתערובת.
כ. שחט צפור מערב יום טוב ולא כיסה דמו, לא יכסנו ביום טוב:
שחט צפור מערב יום טוב ולא כיסה את דמו, לא יכסנו ביום טוב.
בביצה ח: שחט צפור מערב יום טוב ולא כיסה את דמו לא יכסנו ביום טוב.
וכתב המ"ב (ס"ק קו) אפילו יש לו עפר מוכן לא התירו משום מצות כיסוי כיון שיכל לכסות מעיו"ט. ויכפה עליו כלי לשומרו ובערב אם רשומו ניכר יכסנו.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל
מנחת שי – הלכות
הלכות תפלה ביה"כ וברכות
אברכי הכולל "שומרי גחלת" סניף "מנחת שי" אשדוד
בעידודו של ראש הכולל הרב אליהו דיקורגר שליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5