——–
א. אין קונים בשר בפיסוק דמים לומר לטבח תן לי בסלע או בשתים, וכן לא יאמר לו הריני שותף עמך בסלע, אלא מחלק להם שלישיות או רביעיות כפי החלקים שדרך לחלק בעיר, בלא פיסוק דמים. ומביא שתי בהמות ויאמר זו כזו ולמחר שמין הנשארת וכפי ששוה כך יפרע לו. הגה: ויש אומרים דדוקא ישראל לגבי ישראל שרי בכהאי גונא, אבל ישראל עם נכרי אפילו בכהאי גוונא אסור (הגהות אשירי פרק אין צדין):
אין קונין בשר מהטבח בפיסוק דמים, אלא אומר לו שיתן לו שליש או רבע.
בביצה כז: תנן אין נמנין על הבהמה לכתחלה ביום טוב אבל נמנין עליה מערב יום טוב ושוחטין ומחלקין ביניהם ובגמרא (שם) מאי אין נמנין אמר רב יהודה אמר שמואל אין פוסקין דמים על הבהמה לכתחלה ביום טוב היכי עביד אמר רב מביא שתי בהמות ומעמידן זו אצל זו ואומר זו כזו תניא נמי הכי לא יאמר אדם לחבירו הריני עמך בסלע הריני עמך בשתים אבל אומר לו הריני עמך למחצה לשליש ולרביע. והיינו כשמואל דאמר אין פוסקין לה דמים ביום טוב. ובתר הכי תנן (כח:) לא יאמר אדם לטבח מכור לי בדינר בשר אבל שוחט ומחלק ביניהם. ושם דף כט. ברש"י הטבחים היו מנתחין בהמותיהם בשוה כך וכך נתחים מן הבהמה ואומר לו תן לי נתח אחד או שניים. וכתב הב"י ומשמע דהכא נמי היה מביא שתי בהמות ומעמידן זו אצל זו ואומר זו כזו דאם לא כן היאך ידעו כמה צריך לפרוע שהרי יש בהמה שנתח ממנה שוה דינר ויש בהמה שנתח ממנה שוה שני דינרים.
וכתב המ"ב (ס"ק א) טעם האיסור להזכיר שם דמים אפילו בהקפה ואפילו שלא קונה ורק משתתף בסלע משום גזירת מקח וממכר.
עוד כתב (ס"ק ד) שאסור לעשות גורל על החתיכות ואפילו באופן שמניח הסכין בין החתיכות ואומר לו לבחור החלק שבצד החד של הסכין או החלק שכנגדו.
עוד כתב (ס"ק ה) שיכול לומר לקצב יהודי או גוי ולומר לו תן לי רגל או חצי רגל.
עוד כתב (ס"ק ו) שכשמביא שתי בהמות ואומר זו כזו, אסור לומר מה שתקבל מחר עבור זו אתן לך עבור זו דהוי סכום מקח.
עוד כתב (ס"ק ז) הטעם שכתב הרמ"א שעם גוי אסור להשתתף אפילו בלא להזכיר דמים, משום שאין רגילות להשתתף עם הגוי לכן נראה יותר כמקח וממכר. וכל זה בחתיכת בשר שאין לה מחיר ידוע אבל אם לוקח ממנו דברים שמחירם ידוע כמו ביצים ואגוזים מותר אם לא מזכיר לו סכום דמים {ומה שכתב לעיל שיכול לקחת רגל או חצי רגל מהגוי צריך לומר שרגל או חצי רגל נחשב מקחם ידוע.} . ואסור ליהודי למכור לגוי בלא פיסוק דמים שרק ליהודי התירו משום שמחת יו"ט. אבל במקום הפסד כגון בשר טרפה מותר למכור לגוי בלא פיסוק דמים. כתב בביה"ל שלדעת הרשב"א אסור להשתתף כמה אנשים יחד לקחת בהמה אחת שזה מעשה חול ושכן דעת הירושלמי. וכתב הפר"ח אע"פ שאין הלכה כן המחמיר תבוא עליו ברכה.
ב. אסור לשקול בשר אפילו בביתו לידע כמה יבשל, ואפילו ליתנו בכף מאזנים לשמרו מן העכברים אסור, אם הוא תלוי במקום שרגילים לשקול בה. ואפילו לשקול מנה כנגד מנה אסור. ומותר לשקול בידו שלוקח החתיכה בידו ומשער כמה יש בה, וטבח אומן אפילו זה אסור, אבל אם הוא יודע לכוין דרך חתיכתו לחתך ליטרא או חצי ליטרא חותך כדרכו ואינו חושש:
אסור לשקול בשר, ואפילו ליתנו בכף מאזנים לשמירה אסור.
בביצה במשנה כח. רבי יהודה אומר שוקל אדם בשר כנגד הכלי או כנגד הקופיץ וחכמים אומרים אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר ובגמרא (שם) מאי כל עיקר אמר רב יהודה אמר שמואל אפילו לשמרו מן העכברים אמר רב אידי בר אבין והוא דתלי בתריטא ופירש רש"י והוא דתלי בתריטא. בטבעת שתולין אותו בה כששוקלין דמיחזי שנותנו לשם משקל. ופסקו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם כחכמים, ושלא כדברי רבינו ישעיה (שה"ג טו. אות א ובפסקי רי"ד כח.) וגאון אחר שכתב האגור (סי' תרלח) שפסקו הלכה כרבי שמעון ברבי ורבי חייא דהוו שקלי מנה כנגד מנה ביום טוב אלא כרבנן שאין משגיחין בכף מאוזנים כל עיקר.
עוד אמרינן בגמ' שם ואמר רב יהודה אמר שמואל טבח אומן אסור לשקול בשר במים. ופירש רש"י שיש לו שנתות וסימנים בכלי ונותנין בו מים והסימנים מודיעין אותו כמה המים עולין למעלה בשביל ליטרא בשר שכבר שיערו לכך.
וכתב המ"ב (ס"ק ח) שגם אם לא שוקל עם אבן משקל אלא עם איזה חפץ אחר שלמחר ישקול את החפץ וידע כמה לקח אסור. עוד כתב (ס"ק ט) מה שכתב מרן לאסור גם אם נותן הבשר במשקל לשומרו, זה דוקא אם יש משקולת בכף המאוזנים השניה אבל בלאו הכי מותר {ואין נראה כן דעת הב"י שהרי הב"י דחה דברי רבינו ישעיה וגאון אחר שכתב האגור שפסקו הלכה כרבי שמעון ברבי ורבי חייא דהוו שקלי מנה כנגד מנה ביום טוב, כיון שאנו פוסקים כרבנן לאסור שאמרו שאין משגיחין בכף מאוזנים כל עיקר ואמרינן מאי כל עיקר אפילו לשומרו מן העכברים וכ"ש לשקול מנה כנגד מנה. ואם איתא כדברי המ"ב שאסור לשומרו מן העכברים הוא רק באופן שיש משקולת בצד השני ואם אין מותר, א"כ לא פליגי רבי שמעון ורבי חייא על רבנן דמתניתין ומה ששקלו מנה כנגד מנה כיון שהוא בלא משקולת. וכיון שהבין הב"י דפליגי משמע שאסור לשומרו מן העכברים אפילו בלא משקולת בצד השני. וכ"כ בהערות איש מצליח שמשמעות הפוסקים לאסור. עוד כתב בביה"ל להקשות על דברי מרן שכתב "ואפילו לשקול מנה כנגד מנה אסור", למה כתב "ואפילו" שמשמע שיש עוד צד חומרה על מה שכתב למעלה שאסור ליתנו כדי לשומרו, הרי לשקול מנה כנגד מנה חמור יותר מלשומרו מפני העכברים. ונשאר בצ"ע קצת. ולכאורה לפי דברי המ"ב שכתב שרק שיש משקולת אסור ליתנו לשומרו א"כ נכון מה שאמר מרן "אפילו", ושיעור הדברים כך הוא אסור לשקול ביו"ט עם משקולת, ואפילו לשומרו על משקל שיש בצד השני משקולת אסור, ואפילו שאין משקולת כלל גם אסור לשקול מנה כנגד מנה. אבל השאלה בעינה לפי מה שהסברנו שלדעת מרן אסור ליתנו לשומרו מן העכברים אפילו בלא משקולת. וצ"ע. ואולי אפשר לומר שהחידוש יותר בשוקל מנה כנגד מנה הוא שאסור אפילו שלא נמצא המשקל במקום שרגילים לשקול בו, ולשמור מן העכברים כתב מרן שאסור רק אם המשקל נמצא במקום שרגילים לשקול שם.} .
עוד כתב בביה"ל שאם המשקל נמצא שלא במקום שרגיל לשקול בו אסור לשקול בו אבל מותר לתת עליו בשר לשומרו מן העכברים שהרי ניכר שלא שוקל. אבל מדברי הרמב"ם משמע שגם בכה"ג אסור. וצ"ע.
מותר לשקול בידו בלי משקולת ביד השניה, ולטבח אומן אסור.
ואמר רב יהודה אמר שמואל טבח אומן אסור לשקול בשר ביד ופירש"י כיון שדרכו בכך גם בחול.
ופירש רש"י שלוקח הבשר בידו אחת והמשקל בידו אחרת ומכוין המשקל. וכתב הב"י משמע אם יודע לכוין המשקל בידו אחת בלי משקולת בשניה מותר, והר"ן כתב שאחרים פירשו לאסור שהרי הוא כמאזנים וכך פירש הרא"ש וכך כתב הטור. וכ"פ מרן לאסור לטבח אומן לשקול בידו.
וכתב המ"ב (ס"ק יג) כתבו האחרונים דלא מחמירינן לאומן לשקול בידו אלא בשעה שמוכר אבל לעצמו בביתו לית לן בה {ואף שלדעת מרן אסור לשקול במשקל גם בבית ושלא כדעת הרשב"א וכדלקמן, עכ"פ כאן ששוקל רק בידו וגם בביתו מותר.} . עוד כתב המ"ב (ס"ק יב) שאם יש לו משקולת בידו השניה אסור לכל אדם.
כתב הב"י בני חבורה המקפידים זה על זה אם יש להחמיר עליהם שלא ישקלו ביד אפילו אם אינם טבח אומן יתבאר בסוף סימן תקי"ז בס"ד.
כתב הרשב"א שטבח אומן שיודע לחתוך חתיכות במשקל מכוון לא אסרו לו לחתוך. וכתב בביאו"ה שאם לא סומך הקונה על השערת המוכר יכול לומר לו לחתוך שתי חתיכות זהות ויקח חתיכה אחת והשניה ישקול מחר וישלם לו לפי משקלה.
עוד כתב הרשב"א לכאורה נראה דכל זה לא מיירי אלא בלוקח מן הטבח או בשני שותפים שחולקין ביניהם אבל לשקול בביתו לידע כמה לבשל מותר. וכך כתב המרדכי בשם הירושלמי. וכתב הב"י ולי נראה דתלמודא דידן לא סבר הכי דהא איפליגו רב ושמואל (שם כט.) במודדת קמח לעיסתה ומשמע דבמודדת בתוך ביתה איפליגו ואפילו רב לא שרי אלא כדי שתטול חלה בעין יפה אבל היכא דלא שייך האי טעמא רב נמי אסר. וזהו שכתב הטור אחר שהביא דברי הרשב"א ומיהו גבי מדידת קמח משמע דאפילו בביתו נמי אסור. וגם מדאמרינן בפרק אין צדין (שם) הנחתום מודד תבלין ונותן לתוך הקדירה כדי שלא יקדיח תבשילו משמע הא אי לאו חששא דשמא יקדיח תבשילו אסור לו למדוד אף על גב דתוך ביתו הוא מודד והוא הדין דלשקול נמי אסור דמאי שנא. הילכך נראה שאין לסמוך על הירושלמי הזה. והגאון מהר"י אבוהב ז"ל כתב לחלק בין קמח שאסור משום שיכל לעשות מעיו"ט מה שאין כן בבשר שנשחט היום. ודחה דבריו הב"י שגם קמח אפשר שלא היה לו מעיו"ט. וכך פסק מרן לאסור לשקול אפילו בביתו. וכתב בביה"ל שגם המסקנת הרשב"א בחידושים וכן בעבודת הקודש לאסור לשקול גם בבית.
אם מותר להטיל גורל ביום טוב כשחולקין בשר או שום דבר נתבאר בסימן שכ"ב (ד"ה המחלק).
ג. אין נוקבין נקב בבשר בסכין לתלותו בו, אבל ביד מותר. ואם לעשות בו סימן מותר אפילו בסכין:
אסור לעשות בית יד בבשר בסכין, וביד מותר.
בביצה כח. אמר רב חייא בר אשי אסור לעשות בית יד בבשר אמר רבינא ובידא שרי אמר רב הונא מותר לעשות סימן בבשר כי הא דרבה בר רב הונא מחתך לה אתלתא קרנתא. ופירש רש"י ביד לנקוב באצבעו שרי דלאו דרך חול הוא אבל בסכין דרך חול הוא כשמוכר בשר עושה בו בית יד ונותנו ללוקח להוליכו לביתו וביו"ט צריך לשנות לעשות היכר שאין מקח וממכר מותר בו.
וכתב המ"ב (ס"ק טו) שמרש"י משמע שרק המוכר אסור לו לעשות כן משום שנראה כמקח וממכר. אבל מלשון מרן משמע שאסור לעשות כן גם בבית והטעם משום שהוא כעושה כלי ושכן כתב רבינו חננאל והר"ן. ולעשות נקב בעלמא בלי שום צורה כגון שעשה נקב בחתיכת אפיקומן כדי לתלותו אין כאן טעם של עושה כלי וגם אינו כמעשה חול מותר לכ"ע.
עוד כתב (ס"ק יז) אף שמותר לחתוך הבשר בצורת משולש כדי שלא יחליפנו אדם, אבל אסור לעשות צורות או אותיות על גבי הבשר.
ד. מולגין הראש והרגלים ומהבהבין אותם באור, אבל אין טופלין אותם בסיד ולא בחרסית ולא באדמה דמתחזי כעיבוד, ואין גוזזין אותם במספרים שנראה כעושה לצורך השיער:
מותר להשיר השיער על ידי מליגה או הבהוב, אבל לא בסיד, אדמה, חרסית, ומספריים.
בביצה לד. מולגין את הראש ואת הרגלים ומהבהין אותם באור אבל אין טופלין אותם בחרסית ולא באדמה ולא בסיד ואין גוזזזין אותם במספריים. וכתב הטור שאין גוזזים אותם במספריים שנראה כעושה לצורך השער. ובסיד ואדמה וחרסית מיחזי כעיבוד.
וכתב המ"ב (ס"ק יח) שנחשב מלאכת אוכל נפש לכן מותר למלוג ולהבהב. וצריך למלוח קודם המליגה.
אם מותר למלוג גדי כתב הטור בסימן תצ"ט.
ה. מותר למלוח כמה חתיכות בבת אחת, אף על פי שאינו צריך אלא אחת. הגה: ויש אומרים דלא שרי להערים רק קודם אכילת שחרית (ר"י ובית יוסף בשם סמ"ג). ומותר למלוח הבשר ביום טוב אף על פי שהיה אפשר למלחו מערב יום טוב (מהרי"ל ותרומת הדשן סימן פ'):
מותר למלוח הרבה חתיכות ביחד, אפילו שצריך רק אחת.
בביצה יא: אמר רב יהודה אמר שמואל מולח אדם כמה חתיכות בשר בבת אחת אף על פי שאינו צריך אלא לחתיכה אחת. ופירש רש"י בבת אחת דחד טירחא לכולהו.
וכתב הרא"ש משום דאין עיבוד באוכלין. ואמרינן עוד בגמרא דרב אדא בר אהבא מערים ומלח גרמא גרמא ופירש רש"י מערים לאחר שמלח זו לאכלה היום אומר חבירתה עריבה עלי לאכלה היום וחוזר ומולחה. וכתב הר"ן אף שמי שלא הניח עירובי תבשילין ובישל בהערמה קנסינן ליה יותר ממי שבישל במזיד, והאוכל נאסר, זה משום שפשיעתו גרמה לו פסידתו שהיה לו להניח עירובי תבשילין, אבל כאן שאם ישחט מאתמול יתקלקל הבשר התירו לו להערים. וכתבו הרי"ף והרא"ש הא דאמר רב יהודה אמר שמואל וגם הא דרב אדא, ומשמע שאין מחלוקת ביניהם שאם מולח את כל הבשר בבת אחת לא צריך הערמה, וע"י הערמה מותר למלוח אפילו חתיכה חתיכה. והרמב"ם לא הזכיר הא דרב אדא בר אהבה שהרי סתם וכתב בפרק א' (ה"י) מולח אדם כמה חתיכות בשר בבת אחת אף על פי שאינו צריך אלא לחתיכה אחת. וכתב הרב המגיד רבינו הזכיר מימרא דשמואל ולא כתב דרב אדא בר אהבה ואפשר שהוא סבור שהם חולקים ששמואל לא התיר אלא בבת אחת ורב אדא בר אהבה התיר בזו אחר זו ומערים בכל אחת ואומר בזו אני רוצה וקיי"ל כשמואל, והרשב"א פסק כרב אדא וכתב ובמקום הפסד ממונו שלא יסריח הבשר התירו לו הערמה זו עכ"ל. וכן הבין רבינו ירוחם שהם חולקים ופסק כרב אדא להתיר למלוח כמה חתיכות בזו אחר זו בהערמה. והטור כתב רק דברי שמואל וכתב הב"י שאפשר שהוא מפרש שהם חולקים ופסק כשמואל לחומרא, וכדעת הרמב"ם. ושיש לתמוה עליו למה לא פסק כרב אדא מאחר שנראה מדברי הרי"ף והרא"ש שהם פוסקים הלכה כמותו. ומרן בשו"ע כתב כלשון הרמב"ם.
וכתב המ"ב (ס"ק כג) שהרבה אחרונים כתבו שהרבה מפרשים כתבו שחסר בדברי מרן וצריך לומר שמותר למלוח גם חתיכה חתיכה ע"י הערמה.
וכתב רבינו ירוחם בשם ה"ר שמואל מאוירא וכן כתב סמ"ק מה שהתרנו להערים למלוח גרמא גרמא, זה דוקא קודם אכילת שחרית אבל לאחר אכילה לא. וכ"כ הטור בסימן תק"ג בשם בעל העיטור לענין מבשל ומשמע דהוא הדין לענין מולח גרמא גרמא או מולח ע"ג העור. וכ"פ הרמ"א.
וכתב המ"ב (ס"ק כד) שגם אם מולח את כל החתיכות יחד צריך למלוח רק קודם האכילה. ואם יודע שיסריח הבשר מותר למלוח גם אחר אכילה אפילו חתיכה חתיכה ע"י הערמה ויאכל חתיכה אחת. ואם שחט בעיו"ט לא התירו למלוח אחר אכילה כלל אפילו שיש חשש שיסריח הבשר, רק למלוח קודם אכילה מותר וכדלקמן.
כתב הב"י בסימן שקודם לזה כתבתי שי"א דלא שרינן הערמת שום איסור אלא לצורבא מרבנן ויש מתירין לכל אדם הערמה זו וכיוצא בה.
הקונה בשר בעיו"ט לא מוכשר, מותר למלוחו ביו"ט, אע"פ שיכל למולחו בעיו"ט.
כתב המרדכי בפרק קמא דביצה בשם ראבי"ה אותן בני אדם שקונין בשר מערב יום טוב ומולחין אותם ביום טוב כתב רבינו אפרים דאיסורא עבדי דאפשר לעשות מערב יום טוב. ובתרומת הדשן (ח"א סי' פ') כתב שאחד מהגדולים קיבל מרבותיו דלא נהגינן הכי מפני שהדבר ידוע שהבשר השוהה במלח מפיג טעמו אמנם מסתפק בדגים שקרעו אותם מערב יום טוב אי שרי למלחם ביום טוב והעלה שיש מיני דגים שבשרן רך שמתקלקלים בשהייה מועטת במלח ובודאי מפיגים טעמם טפי מבשר ואינהו ודאי שרי ויש מיני דגים שאדרבה אם שוהין במלח משביחים ואינהו ודאי צריך למלחן מערב יום טוב ע"כ. וכ"פ הרמ"א.
וכתב המ"ב אע"פ שיכל למלוח הבשר ולהוציא דמו בעיו"ט התירו למלוח ביו"ט משום שאם יעשה כן מעיו"ט יהיה חייב לחזור ולמלוח את הבשר כדי לשומרו שלא יתקלקל אחרי ההדחה, ואם יעשה כן הבשר יפיג טעמו מחמת ששוהה הרבה זמן במלח, לכן התירו לו להשהותו בדמו ולמולחו ביו"ט. וכן מותר להערים קודם אכילה ולמלוח גם שאר החתיכות. ואם כבר נמלח הבשר להוציא את דמו אסור למולחו כדי לשומרו ורק אם מולחו בליל יו"ט שני כדי לשומרו לבשלו ביו"ט שני מותר ויכול להערים ולמלוח כל החתיכות ויאכל אחת למחר. ודגים שלא מתקלקלים בשהיה במלח ויכל למולחם בעיו"ט כדי לתקנם לפני הבישול ולהדיחם ולחזור למולחם כדי לשומרם אסור למולחם ביו"ט. ולמלוח דגים קודם הטיגון מותר שכל האיסור משום טרחה שלא לצורך יו"ט או משום גזרת עיבוד וזה לא שייך בפעולה של בישול {ולפי זה בימינו שיש אפשרות לשמור את הבשר בהקפאה ולא מתקלקל מיום ליום יהא אסור למלוח בשר ביו"ט כדי להוציא דמו אם נשחט בעיו"ט שהרי יכל למולחו מעיו"ט.} .
ו. נוהגין לנקר בשר ביום טוב, אפילו נשחט מערב יום טוב. (וטוב לשנות קצת אם יוכל לשנות באיזה דבר) (מהרי"ל ותרומת הדשן סימן פ"ד):
נשחט מערב יום טוב מותר לנקר ביום טוב, ואפילו אינו צריך אלא למקצתה.
כתב המרדכי בפרק קמא דביצה שמותר לנקר את הבשר ביו"ט שאין כאן שווייה אוכלא שהרי הבשר ראוי לאכילה בכל מקום שנמצא וע"י הניקור לא הופך את הבשר מלא ראוי לאכילה לראוי {בגמ' שבת קנה. נחלקו רב הונא ורב יהודה אם יש איסור של שווייה אוכלא ופירש"י דמשוי להו אוכלא ה"ל אולודי אוכלא בשבת. ולהלכה אנו פוסקים כרב יהודה שמתיר שוויה אוכלא. וצ"ל כוונת המרדכי שאין כאן שום שאלה של שווייה אוכלא ומותר לכ"ע.} .
עוד כתב המרדכי שם שלא שייך בניקור איסור ברירה. וכן בהגהות מימון פרק ג' (אות ב) כתב בשם ראבי"ה (סי' תשל) דמותר לנקר בשר ביום טוב אפילו נשחט מערב יום טוב ואין בזה משום בורר [פסולת מתוך] אוכל משום דא"א לאכול בענין אחר {וצריך לומר שכוונת המרדכי והראבי"ה כיון שמנקר חתיכה שרוצה לאכול לאלתר אע"פ שמוציא הפסולת שהוא החלב מהאוכל שהוא הבשר, לא נחשב מעשה ברירה כיון שאי אפשר לאכול בלי שיוציא החלב נחשב כמקלף קליפת הפרי שאין בו בורר שדרך אכילה הוא, וכיון שההיתר משום דרך אכילה צריך לאכול לאלתר. משא"כ בשאר תערובת של אוכל ופסולת אע"פ שאי אפשר לאכול כך כיון שלא היו מחוברים כך מטבע ברייתם והיה אפשר לאכול את האוכל בלא הפסולת ואח"כ נתערבו נחשבת פעולת הוצאת הפסולת שנתערבה באוכל דרך ברירה ולא דרך אכילה. ועיין בחזון עובדיה שבת ד' שכ"כ שטעם ההיתר כיון שהחלב מחובר בבשר לא שייכא ביה ברירה.} .
ובהגהות אשיר"י כתב בשם ריב"א דאהא סמכינן לנקר הבשר ואפילו אינו צריך אלא למקצתה דדמי להא דמערים ומלח גרמא גרמא. וכ"כ הרוקח (סי' רצז) וז"ל מותר לנקר כל בהמה ביום טוב ולמלחה אף על פי שאינו צריך אלא לחתיכה אחת כרב אדא בר אהבה ע"כ.
ובתרומת הדשן הקשה על דברי הראבי"ה שסובר שאין איסור ברירה בניקור ממה שכתב בהגהות אשרי בשם ריב"א משמע שלא התיר לנקר רק משום פסידא וזה מחמת איסור ברירה {ולפי מה שכתבנו בהסבר הראבי"ה גם לראבי"ה יש איסור ברירה בניקור אלא כשמנקר מה שרוצה לאכול הוא דרך אכילה, והתירו לנקר יותר ממה שרוצה לאכול בהערמה במקום הפסד אם לא מערים עובר על איסור ברירה שהרי בורר שלא לצורך אכילה.} . וגם מה שכתב הראבי"ה שמותר לנקר גם בשר שנשחט מעיו"ט, כתב תרומת הדשן לאסור שהרי יכל לנקר בערב יו"ט והבשר לא היה נפסד מחמת הניקור שאדרבא כשהחלב עם הבשר הוא מתקלקל, לכן אם לא ניקר מעיו"ט ינקר ע"י שינוי כמו בקופיץ או בקרדום. וכתב הב"י שהעולם נוהגין לנקר כדרכן לצורך יום טוב אפילו בהמה שנשחטה מערב יום טוב ונראה שהם סומכים על פשט דברי הנך רבוותא דשרו.
וכתב המ"ב (ס"ק כז) שאם שחט בעיו"ט והיה לו פנאי לנקר אסור לנקר ביו"ט יותר ממה שצריך לאכול {שהרי הראבי"ה שהתיר לנקר מה ששחט בעיו"ט לא התיר לנקר בהערמה מה ששחט בעיו"ט, ומה שהתירו הגהות אשרי והרוקח לנקר בהערמה הוא דוקא מה ששחט ביו"ט ולא בערב יו"ט.} . ומה שהתרנו למלוח בהערמה אפילו מה ששחט בעיו"ט זה משום שלא יכל למלוח בערב יום טוב שאם היה מולח היה צריך למלוח שוב הבשר כדי לשומרו וטעם הבשר היה נפגם אבל בניקור לא היה נפגם אם היה מנקר מעיו"ט.
והרמ"א חשש לדברי תרומת הדשן וכתב טוב לשנות קצת אם יוכל לשנות באיזה דבר. וכתב המ"ב (ס"ק כט) שאם אי אפשר לו לשנות מותר לנקר בלא שינוי ואפילו שיכל לנקר בעיו"ט, משום שבניקור אין שום לתא דמלאכה אלא טרחה בעלמא {היינו שכיון שמנקר לצורך אכילה לא נחשב בורר אלא דרך אכילה הוא וכנ"ל.} . וחלק האחורי שיש בו הרבה טרחה בניקורו אם נשחט בעיו"ט והיה לו שהות לנקרו יש להחמיר שלא לנקרו אלא אם הוא שעת הדחק לצורך יו"ט.
מותר להדיח בשר שהוא ביום השלישי לשחיטתו, וטוב שירחץ עליו ידיו.
ובשר שהוא ביום השלישי לשחיטתו ואם לא ידיחנו יתיבש בו דמו ויהא מותר רק לצלי ולבישול יאסר, כתב המ"ב (ס"ק כט) שמותר להדיחו שהרי אם ירצה מותר לאכול ממנו, ובשבת שלא יכול לבשל ולאכול לדעת המ"א אסור להדיחו שמה שאמרנו שבשר ראוי לאוכלו באומצא סובר שהוא דוקא בשר עוף שהוא רך, אבל הרבה פוסקים סוברים שגם בשר שור ראוי לאוכלו באומצא לכן ידיחנו ע"י עכו"ם ואם אי אפשר ע"י גוי מותר להדיחו בעצמו. וכן הדין בבשר שנשחט מעיו"ט שאסור לנקר כל הבשר בהערמה והוא ביום השלישי מותר לנקר ולהדיח מה שרוצה לאכול והשאר עדיף שידיחנו ע"י גוי כיון שאסור בניקור לא ראוי לבישול ואכילה ואם אי אפשר ע"י גוי ידיחנו בעצמו, שהרי ראוי לאוכלו באומצא, וטוב יותר שיניחנו בתוך גיגית וירחוץ ידיו עליו עד שיהיה שרוי במים.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל
מנחת שי – הלכות
הלכות תפלה ביה"כ וברכות
אברכי הכולל "שומרי גחלת" סניף "מנחת שי" אשדוד
בעידודו של ראש הכולל הרב אליהו דיקורגר שליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5