——–
א. אין מוציאין אש לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן העפר ולא מן המים. ואין עושים פחמים ואין נופחין במפוח אלא בשפופרת, ונהגו היתר במפוח של בעלי בתים על ידי שינוי להפכו מלמעלה למטה. הגה: ומותר לכסות האש בכלי או בעפר מוכן אם אינו מכבהו ודוקא לצורך יום טוב ראשון אבל לצורך יום טוב שני אסור (מהרי"ל). העושה מדורה ביום טוב כשהוא עורך את העצים אינו מניח זה על זה עד שיסדר המערכה מפני שנראה כבונה אלא או שופך העצים בעירבוב או עורך בשינוי כיצד מניח עץ למעלה ומניח אחר תחתיו ואחר תחתיו עד שהוא מגיע לארץ וכן הקדרה אוחז אותה ומכניס האבנים תחתיה אבל לא יניחנה על גבי האבנים וכן המטה אוחז (הקרשים) למעלה ומכניס הרגלים תחתיהם אפילו ביצים לא יעמיד אותם שורה על גבי שורה עד שיעמדו כמו מגדל אלא ישנה ויתחיל מלמעלה למטה וכן כל כיוצא בזה צריך שינוי. הגה: וכן שלחן שיש לו דפנות המגיעות לארץ (תוספות) צריך שינוי אבל מותר להושיב שלחן שלנו על רגליו ואין בזה משום בנין ויש אומרים דאפילו מגיע לארץ כל זמן שאינו צריך לאויר של תחתיו שרי (טור):
אסור להוליד אש חדשה ביו"ט, ואם הוליד מותר להשתמש בה.
במשנה ביצה לג. אין מוציאין האש לא מן העצים ולא מן האבנים וכו'. ובגמרא הטעם משום דקא מוליד.
ברע"ב בפירוש המשנה כתב שטעם איסור מוליד הוא, משום שדומה למלאכה שבורא האש הזה ביום טוב.
וכן הוא ברש"י בביצה כג. בדין מוליד ריח. ובגמ' שבת נא: בדין אין מרזקין לא את השלג ולא את הברד בשבת. דדמי למלאכה שבורא המים האלו.
והטעם שלא התירו חכמים את איסור מוליד, לצורך אוכל נפש. הרמב"ם בפרק ד מהלכות יו"ט ה"א כתב להמציא אש אסור שהרי אפשר להמציא אותה מבערב. נמצא שהרמב"ם מחשיב את איסור מוליד בהמצאת האש כמכשירי אוכל נפש שהיה יכול לעשותם מאתמול שאסור לעשותם ביו"ט. וכ"כ הרשב"א בעבודת הקודש בית מועד ש"ב פ"ו ה"ו.
והראב"ד בהשגות פירש שאיסור מוליד אש חדשה הוא, שאין כאן הכנה, היינו כמו ביצה שנולדה ביו"ט אסורה משום הכנה דרבה.
והמ"מ שם דחה דברי הראב"ד וכתב שאין הולדת האש כביצה שנולדה שאסורה, שאין זה דבר הראוי בעצמו אלא לבשל ולאפות בו. ע"כ {וצ"ע מנין למד לחלק בין דבר הראוי בעצמו ללא ראוי בעצמו. ואפשר שלא נופל על דבר לשון הוכן אלא בדבר שמוכן ומזומן להנות ממנו.} . עוד כתב המ"מ ונראה שאם הוציא שמותר להשתמש בו. וכ"כ הב"י בסימן תקג שהרשב"א בתשובה פסק להקל והתיר תבשיל שהתבשל ביו"ט ראשון לצורך יו"ט שני, שכל האיסור בישול ביו"ט למחר הוא רק מדרבנן שהרי מהתורה אומרים 'הואיל', ושאלה הגמ' ביצה יז. מדין המבשל בשבת ותירצה 'איסורא דשבת שאני' ומקילים ביו"ט יותר משבת ולכן המבשל ביו"ט לשבת אף שעבר על איסור דרבנן במזיד לא אסרו להינות ממנו כמו שאסרו בשבת. ולא רק באיסור בישול אלא כל איסור מדרבנן שעשה בשבת במזיד שאסור להנות ממנו כמו הפרשת תרומות ומעשרות, והטבלת כלי, ביו"ט מותר. וכ"פ מרן בסימן תקכז סעי' כג אם עבר במזיד ובישל כמה קדרות שלא לצורך יו"ט מותר לאוכלן בשבת או בחול.
וכ"פ המ"ב (ס"ק ד) בפשיטות שמותר להשתמש באש אם עבר והוציא, ובביאו"ה שם כתב שכן משמע מהרב המגיד ושכן כתב הרדב"ז בשם הרשב"א (כן מובא בעבודת הקודש בית מועד בהוספות עמוד אחרון). וכן הסכימו הב"ח והאליה רבא ושאר אחרונים, וכל שכן שאין לאסור התבשיל שנתבשל בזו האש. ודלא כט"ז שמחמיר בזה וסובר שאיסור הולדת האש הוא מדאוריתא. וכ"פ בחזון עובדיה יו"ט עמוד מט שאם עבר והדליק אש ביו"ט מותר להשתמש בה. וכ"ש כשהוליד אש מגפרורים שי"א שאין בהם איסור הולדת האש.
עוד כתב מתשובת כתב סופר שאוסר לחכך הגפרורים בברזל חם. אבל להדליק בגחל אפילו עמום מתיר רק שיהיה בו אש אבל אם הוא רק אפר חם אסור.
אין עושים פחמים.
במשנה ביצה לב. ואין עושין פחמין ופירש רש"י שעושה כלי משום דהוו כלי לצורפי זהב. והר"ן פירש טעמא מפני שהוא מכבה.
וכתב הרמ"א שמותר לכסות את הגחלים באפר או כלי כדי לשמור את האש לצורך יו"ט, אבל לא לצורך יו"ט שני. וכתב המ"ב (ס"ק י) שאף שיש סיכוי שהאש תכבה מותר כיון שאינו מתכוין לכבות ולא הוי פסיק רישא שיכבה. ומה שהתרנו כיבוי לצורך אוכל נפש בבשרא אגומרי מדובר שם שהכיבוי באותה פעולה של תיקון האוכל מה שאין כאן שתיקון האוכל יבא אחר זמן כשירצה לבשל. ויש אומרים כיון שאין כוונתו לכבות אלא רק לשמור האש מותר אפילו שמכבה בודאות חלק מהאש. והאיסור לשמור האש ליו"ט שני כתב המ"ב (ס"ק יא) שאסור לטרוח מיו"ט אחד לחבירו.
אין נופחים בגחלים במפוח של אומן, ומפוח קטן מותר בשינוי. וכן מותר לנפח בשפופרת.
בברייתא ביצה לד. אין נופחין במפוח מפני שדומה למלאכת אומן אלא בשפופרת.
וכתב בשם הרא"ש ז"ל שי"א שמפוח קטן של בעל הבית מותר מיהו אין להקל שלא התירו אלא בשפופרת מכלל דכל מפוח אסור. וכן כתבו גם כן התוספות וסמ"ג וכתבו התוספות בשם הר"ר פרץ דיש לדחות דמה שלא חילקה הברייתא בין אומן לבעל הבית לא משום שאין חילוק אלא שחילקה בשני הכלים ששניהם של אומן דמפוח אסור ושפופרת מותר. וכתבו התוס' מיהו העולם נהגו היתר בקטן של בעל הבית בשינוי על ידי שהפכו מלמעלה למטה.
וכתב המ"ב (ס"ק ו) שמותר לנפנף בכלי של נוצות המיוחד לזה שאין זה דומה למפוח שדומה למלאכת אומן שאסור אפילו בשינוי.
לא יסדר העצים דרך בנין, אלא שופך אותם, או יסדרם מלמעלה ללמטה.
בביצה לב: אמר רב יהודה האי מדורתא מלמעלה למטה שרי מלמטה למעלה אסור וכן ביעתא וכן קדרה וכן פוריא וכן חביתא.
והרמב"ם כתב בפרק ד' (הי"ד) העושה מדורה ביום טוב כשהוא עורך את העצים אינו מניח זה על זה עד שיסדר המערכה מפני שנראה כבונה אלא או שופך העצים בערבוב או עורך בשינוי כיצד מניח עץ למעלה ומניח אחר תחתיו ואחר תחתיו עד שהוא מגיע לארץ. וכיוצא בזה הם דברי הרי"ף. והרא"ש פירש דברי הרי"ף שכשעושין מדורה גדולה עושין ארבע שורות של עצים לארבע רוחות כעין ארבעה דופני התיבה ונותנים עליהם עצים למעלה ודומה לאוהל ובהא קאמר שלא יעשה הדפנות תחלה ואח"כ יעשה עליהם הגג משום דהוי דרך בנין אלא אחד יאחז העליונים שהם לגג בידו באויר ואח"כ יסדרו תחתיו עצי הכתלים דהשתא לא הוי דרך בנין. וכך הם דברי רש"י. ומרן כתב כלשון הרמב"ם.
וכתב המ"ב (ס"ק טו) לפרש דברי מרן כפירוש הרא"ש שדוקא לעשות שני כתלים ועליהם גג אסור אבל מותר לסדר העצים אחד ע"ג השני כשהכל כותל אחד. {וכן משמע בכ"מ שרוצה לפרש דברי הרמב"ם כמו שפירש הרא"ש את דברי הרי"ף. וצ"ע שהרי הרמב"ם כתב להדיא שאינו מניח זה על זה אלא שופך הכל בערבוב, משמע אפילו כותל אחד לא יסדר.}
עוד כתב (ס"ק יג) שאם היו שני הצדדים של העצים מוכנים מערב יו"ט מותר לסדר עליהם את העצים ביו"ט. וכן בקדירה אם היו האבנים מונחים מעיו"ט מותר להניח עליהם הקדרה ביו"ט.
וכן בקדרה יחזיק הקדרה ואח"כ יניח האבנים מתחת, וכן במיטה, וכן לא יסדר ביצים שורה על גבי שורה.
מימרא דרב יהודה שם דאמר וכן קידרא וכן ביעתא וכן פוריא וכן חביתא.
ולענין ביצים פרשו התו"ס והרא"ש והר"ן כשצולין אותם ומניחין אחת על גבי שתים. ולאפוקי מרש"י שפירש ביעתא ביצים גסות הניתנות על פני כלי חלול כעין טריפי"ד או על האסכלא. דכיון דלא עביד השתא מחיצות לא הוי דרך בנין ושרי. והרמב"ם כתב בפרק ד' (הט"ו) אפילו ביצים לא יעמיד אותן שורה ע"ג שורה עד שיעמדו כמו מגדל אלא ישנה ויתחיל מלמעלה למטה.
ומרן כתב כלשון הרמב"ם ומשמע שהרמב"ם אוסר לעשות כצורת בנין אפילו בלא אויר מתחת, אבל המ"ב (ס"ק טו) כתב שאין לאסור אלא כשמניח אחת ע"ג שתי ביצים שיש אויר ביניהם לצלותם כולם כאחת.
וכתבו התו"ס גבי מיטה דוקא אם המחיצות מגיעות לארץ אסור וכתב הב"י ומיהו כשמגיעות פחות משלשה טפחים סמוך לקרקע נראה דכנוגעים בקרקע דמו דכל פחות משלשה טפחים כלבוד דמי. והקשה הד"מ שהרי לא אומרים לבוד להחמיר, ולכן מקיל במחיצות שלא מגיעות לארץ אפילו שאין ג' טפחים מהקרקע {וי"ל שכל שהמחיצה כתיקנה ורק היא פחות מג' לארץ לא צריך לזה הלכה למשה מסיני להחשיבה מחיצה אלא סברא הוא לומר בזה לבוד וכסתום דמי בין להקל ובין להחמיר שזו היא מחיצה גמורה, הגע בעצמך וכי אם המחיצה מובדלת מהקרקע אצבע אחת לא תחשב כמחיצה גמורה ונצטרך להלמ"מ לומר לבוד להחשיבה מחיצה.} .
ולפרוס השולחן ע"ג הספסלים לפי זה מותר שהרי אין כאן מחיצות. והר"ן בריש פרק תולין (שבת נו: ד"ה וכתבו) כתב בשם הרשב"א (חי' קלח. ד"ה אבל) טעם אחר להתיר מפני שאינו צריך לאויר שתחתיו מה שאין כן במטה שמשתמש באויר שתחתיה בנתינת סנדלים וכיוצא בהם. והמרדכי בפרק המביא (סי' תרצב) כתב שני הטעמים.
וכתב הטור אבל אבנים של בית הכסא מותר לצדדן. מימרא דרב נחמן בביצה לב: ופירש רש"י אבנים גדולות שמצדדין אותם להיות כמין מושב חלול ויושבין עליהם בשדות במקום המיוחד לבית הכסא ומפרש טעמא בגמרא משום דבנין עראי מדאורייתא שרי ורבנן הוא דגזרו ביה והכא משום כבוד הבריות לא גזרו.
ב. אגודה של עצים שהודלקה במדורה, כל עץ שלא אחזה בו האש מותר לשמטו, ואינו דומה למסיר שמן מהנר. הגה: ומותר ליקח עץ הדולק מצד זה של מדורה ולהניחו בצד אחר, הואיל ואינו מכוין לכיבוי (מרדכי):
מותר להוציא עץ שלא נדלק מתוך אגודת עצים בוערת, ואם נדלק העץ אסור משום מכבה.
בביצה כב. אמר רב יהודה קינסא שרי. כך היא גירסת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש בשם הערוך והמרדכי בשם רבינו חננאל ופירש הטור מדורה העשויה מעצים דקים מותר להסיר מהם כל זמן שלא אחז בהן האור. ואיצטריך רב יהודה לאשמועינן דשרי דלא תימא דהוי כמסתפק משמן שבנר דאסור משום מכבה. ומשמע דאם אחזה האור בהם אסור להסיר מהם מיהו משמע מלשון הטור דדוקא בעצים דקים הוא דאסור לפי שכולם חשובים כאחד. אבל הרמב"ם כתב בפרק ד' אגודה של עצים, משמע דדוקא באגודת עצים אסור להסיר מהם. לכן כתב הב"י שאם יש תרתי לטיבותא גם אינם אגודים כהיתר הרמב"ם וגם הם גסים כהיתר הטור אפילו אחזה בהם האש מותר להסיר מהם. (עיין מחצית השקל). אבל הרוקח (סי' רצט) סתם וכתב עצים שבאש אין לסלק דהוי כמכבה. ופסק מרן כהרמב"ם שדוקא אגודים ואחזה בהם האור נחשב לאש אחת ואסור להוציא עץ אחד אבל עץ שלא אחזה בו האש אפילו אגוד מותר לסלקו {ועצים או פחמים הבוערים בתוך כלי נראה שאסור להוציא אחד מהם שהכלי מצרפם ונחשב לאש אחת הבוערת בעצים דקים ואגודים וכשלוקח מהם נחשב מכבה.} .
והמרדכי כתב על פירוש רבינו חננאל דקינסא שרי ולפ"ז משמע שאם אחזה בהם האור אסור להסירם ביום טוב מיהו ליקח האוד מצד זה להניחו בצד זה של מדורה מותר כיון שאין מתכוין כלל לכיבוי ע"כ ובפרק ב' (סי' תרפג) כתב אם לוקח אדם אוד מן המדורה להאיר בלילה לא דמי למסתפק מן הנר מיהו העולם רגילין ליזהר ונכון עכ"ל. וכ"כ הרמ"א וכתב הטעם במ"ב (ס"ק יט) כיון שאינו מכוין לכיבוי ולא הוי פסיק רישא לכן מותר {ולכאורה צ"ע למה לא הוי פסיק רישא הרי בהכרח שיתמעט מהאש כשמוציא עץ אחד שדולק, וי"ל שהרמ"א סובר שמיעוט האש של המדורה לא נחשב כיבוי אלא רק פיצול האש, אבל יש חשש שהעץ שהוציא יתכבה לכן אם הוא חפץ בכך שהעץ שהוציא יתכבה אסור לו להוציאו אבל אם לא חפץ בכיבוי אלא רק להעבירו או להאיר מותר להוציא כיון שלא מתכוין לכיבוי וגם לא הוי פסיק רישא שעץ זה יתכבה.} . וכתב המ"ב (ס"ק כ) שיש מחמירים בזה ונכון להחמיר {ולפי"ז כשמדליק את הגז ביו"ט יש להחמיר להשאיר את הגפרור מונח על הגז ויתכלה שם שאם יוציאנו ויניחנו יכבה מאליו. אבל במוצאי שבת שחל בליל יו"ט ורוצה לברך על הנר באופן שמצמיד שתי נרות אין איסור כיבוי כשמפרידם כיון שפיצול האש לא נחשב מכבה וגם אין חשש שע"י הניתוק יכבה אחד הנרות וגם אינם אגודים או דבוקים יחד שיחשב כמוציא שמן מהנר. ובאור לציון כתב להחמיר בזה.} .
ודע שיש גורסין קינבא במקום קינסא ומפרשים בענין אחר ויתבאר בסימן תקי"ד (ד"ה נר שכבה) בס"ד.
ג. אין סומכין את הקדרה ולא את הדלת בבקעת. הגה: אבל מותר לצלות בו (הרי"ף) וכל שכן שמותר להסיק בו עם שאר עצים אף על גב שאינו ראוי להסיק בפני עצמו (ר"ן):
אין סומכין את הקדירה או הדלת בבקעת עץ הראויה רק להסקה, כיון שאינה כלי היא מוקצה לשימוש שאינו ראוי לה לרבי יהודה. אבל מותר להשתמש בקוץ יבש בתור שיפוד לצלות בו, כיון שצליה היא כמו הסקה, וקוץ רטוב או אוד עבה אסור לצלות בו.
בביצה לב: תנן אין סומכין את הקדירה בבקעת. ופירש רש"י קסבר לא ניתנו עצים אלא להסקה. ורבי שמעון מתיר. ופירש רש"י (לג.) ורבי שמעון מתיר דלית ליה מוקצה.
וכ"פ הרמב"ם (פ"ד הי"א) אין סומכין את הקדירה ולא את הדלת בבקעת של קורה שלא התירו לטלטל עצים ביום טוב אלא להסקה בלבד עכ"ל: וכ"כ הרי"ף אין סומכין את הקדירה בבקעת וכן הדלת לפי שלא ניתנו עצים אלא להסקה. וכתב הר"ן (שם) פירוש שכיון שאין מיוחדים אלא להסקה בלבד ואין תורת כלי עליהם יש להם דין מוקצה לגבי שאר מלאכות ומיהו במידי דאיכא תורת כלי עליהם שרי לאישתמושי ביה אפילו למלאכה שאינו מיוחד לה דהא מסיקין בכלים אף על פי שאין מיוחדין להסקה. עוד כתב הר"ן שסוגייתנו חלוקה על הסוגיא בשבת קכד. שהעמידה את המשנה כבית שמאי ולב"ה מותר לסמוך הקידרה בבקעת, והלכה כסוגייתנו לאסור שסוגיא בדוכתא עדיפא.
עוד בגמ' לג. נחלקו אמוראים אם מותר להשתמש בחיזרא בתור שיפוד, חיזרא הוא ענף עץ שהוא חד כקוץ וראוי לתקעו בצלי כמין שפוד ולצלות בו ואסיקנא והלכתא יבישתא שרי רטיבתא אסור. וכך פסק הרי"ף שיבש מותר לצלות בו. וההבדל מבקעת שאסור להשתמש בה כתב הב"י שתשמיש זה של צליה בעץ זה דומה לשימוש של הסקה ונחשבת הצליה בו כהסקה. והטעם שרטוב אסור לצלות בו כתב הר"ן אף שמותר להשתמש בו להסקה שראוי להסק גדול עם עוד עצים יבשים, אסור להשתמש בו בתור שיפוד כיון שלא דומה השימוש של הצליה שצולה בו לבדו לשימוש של ההסק שמשתמש בו עם שאר עצים ולא נחשבת הצליה בו כהסקה.
והרמב"ם בפרק ב' (הי"ג) כתב קוץ רטוב הרי הוא מוקצה מפני שאינו ראוי להסקה לפיכך אסור לו לעשות כמו שפוד לצלות בו בשר {אף שראוי להסק גדול כיון שלא ראוי להסקה בפני עצמו אסור לצלות בו שלא נחשבת הצליה בו כהיסק וכמו שפירש הר"ן.} . ומה שכתב בפרק ד' (שם) לא תכנס אשה בין העצים ליטול מהם אוד לצלות בו. כתב שם הרב המגיד אפשר שאוד רוצה לומר לדעת רבינו עץ לח ורטוב שאינו ראוי להסקה בפני עצמו אבל עץ יבש ודאי מותר וכן כתב הרשב"א ז"ל (עבה"ק בית מועד ש"ה סי' א) עכ"ל. וכתב הב"י ולי נראה דאין צורך לידחק בכך אלא אוד עץ יבש הוא ואפ"ה אין צולין בו ולא דמי לחיזרא שהוא חד ודק כמו שפוד ואינו צריך תיקון כלל הילכך כיון דיבש הוא שראוי להסקה צולין בו אבל אוד כיון דעב הוא ולא חזי לשפוד בלא תיקון אלא על ידי הדחק אף על גב דיבש הוא שראוי להסקה אין צולין בו.
וכל זה לשיטת הרי"ף והרמב"ם שאנו מחמירים ביו"ט ופוסקים הלכה כרבי יהודה ולכן מחמירים להשתמש שימוש שאינו של הסקה בבקעת ובקוץ רטוב. אבל לשיטת רש"י שסובר כשיטת כמה ראשונים הנזכרים בסימן תצה שסוברים שגם ביו"ט מקילים במוקצה כרבי שמעון לכן סובר שמותר להשתמש בבקעת וגם בקוץ רטוב, ומה שאמרה הגמ' להלכה יבש מותר ורטוב אסור, כתב על זה רש"י הך הלכתא אליבא דמאן דאית ליה מוקצה איקבע אבל אנן כרבי שמעון סבירא לן. ותמה עליו הרא"ש (סי' יב) דרב אשי יקבע הלכתא דלא קיי"ל הכי.
ור"ת שגם סובר שהלכה כרבי שמעון גם ביו"ט חוץ מנולד, פירש מה שאסור להשתמש בבקעת לא משום שהיא מוקצה שהרי ראויה להסקה אלא כיון שבשבת היא מוקצה שאינה ראויה לכלום אסרו להשתמש בה גם ביו"ט משום גזירה יום טוב אטו שבת. והגמ' בשבת קכד. מסיקה שהמשנה כאן לא להלכה שהיא כבית שמאי היא שגזרו יו"ט אטו שבת ורבי שמעון מתיר כבית הלל. ולכן מותר להשתמש כל שימוש בבקעת יבשה הראויה להסקה. ומה שאמרה הגמ' גבי קוץ לעשות ממנו שיפוד הלכתא יבישא שרי דינו כמו בקעת ורטיבא אסור כיון שלא ראויה לכלום אפילו להסקה ובזה גם רבי שמעון מודה שהיא מוקצה {לגרסת הגר"א בדברי הרא"ש ובשה"צ אות כו' כתב שהיא דעת התוס'.} . וכך פסק הטור. והמרדכי (סי' תרצב) כתב בשם אבי העזרי (סי' תשפא) כדברי רש"י להתיר גם עץ רטוב לעשות בו שיפוד.
ופסק מרן כהרי"ף והרמב"ם שפוסקים ביו"ט כרבי יהודה ואסור להשתמש בבקעת אפילו יבשה משום מוקצה {וצ"ע למה לא הגיה הרמ"א להתיר להשתמש בבקעת כמו רש"י או ר"ת שהרי לא סובר כדעת הרמב"ם והרי"ף שבסימן תצה פסק שאין לנו מוקצה ביו"ט כר"ש.} . וכתב המ"ב (ס"ק כא) שכתבו כמה אחרונים כיון שבסימן תצה לדעת כמה ראשונים מוקצה מותר כרבי שמעון מותר לסמוך בבקעת יבשה שראויה להסקה אבל בלחה כיון שאינה ראויה להסקה אסור דדינה כאבנים. והבית מאיר כתב שיש להקל בבקעת יבשה בשעת הדחק. עוד כתב (ס"ק כב) מה שכתב הרמ"א שמותר לצלות בו היינו שדוחף בו הבשר לצליה ודוקא בעץ יבש שראוי להסקה וכיון שראוי להסיק בו הצליה בו דומה להסק, אבל בלח אסור לצלות שהרי לא ראוי להסיק בו. ומה שכתב הרמ"א כ"ש שמותר להסיק בו עם שאר עצים, מדבר על עץ לח שאינו ראוי להסיק בפני עצמו.
ד. לדידן מותר לבשל בקדרות חדשות ביום טוב. הגה: ויש אוסרין (הרא"ש והטור) וכן המנהג אם לא על ידי הדחק ולכן נהגו כשקונין קדרות חדשות בפסח מבשלים בהן קודם יום טוב (דברי עצמו):
מנהגנו לבשל בקדרות חרס חדשות ביו"ט. ולרמ"א יש מחמירים.
בביצה לג. תנן אין מלבנין את הרעפים לצלות ובגמרא לג: האיסור ללבן רעפים חדשים הוא או משום אולי יתפקעו ונמצא שטרח שלא לצורך, או משום שמחסמן להקשותן שבהיסק ראשון הם מתחזקים ומתקשים וכיון דבהיסק זה נעשה כלי אסור.
וכתב הרא"ש שאין לבשל בקדירה חדשה ויש בזה חיוב חטאת של מכה בפטיש שאין מחזיקים מים עד שיבשלו בהם פעם אחת. וראיה מגמרא לד. דתניא השופת את הקדירה בשבת חייב חטאת. מאי קא עביד אמר ריש לקיש הכא בקדירה חדשה עסקינן ומשום ליבון רעפים נגעו בה. ומכאן משמע שהאיסור בליבון רעפים הוא משום מחסם שיש בו חיוב חטאת בשבת שבטרחא שלא לצורך אין חיוב חטאת, וגם מכאן ראיה לאסור לבשל בקדירה חדשה.
אבל התוספות לד. דחו ראיה זו שרק בקדירה ריקנית שייך בה ליבון רעפים ששופתה קודם שמביא המים אבל כשמבשלין בה מאכל לא שייך בה ליבון רעפים.
עוד הביא הרא"ש ראיה מירושלמי דמועד קטן (פ"א ה"ט) רבי יודן ב"ר ישמעאל אורי מדוחק להביא כירה חדשה מבית האומן לשפות עליה קדירה ביום טוב.
ובסמ"ג דחה ראיה זו שיש לחלק בין קדירות שלנו לכירה. וכ"כ המרדכי לחלק בין קדירה שלנו לכירה. והגהות מיימון כתב בפרק ג' (אות ז) דברי סמ"ג ואח"כ כתב אמנם הר"מ היה מזהיר לבשל בכל קדירה חדשה מערב יום טוב אם רוצים לבשל בה ביום טוב וכ"כ התוספות (שם) וכן נמצא בתוספות הר"מ דאסר אם לא מדוחק כגון שאין לו מה יאכל וכן הרוקח (עיי' מעשה רוקח סק"ג) עכ"ל. ורבינו ירוחם (נ"ד ח"ב לא:) כתב קדירה חדשה לבשל בה ביום טוב כתבו התוספות שאסור ודקדקו כן מדאסור ללבן רעפים כמו כן הקדירה אין גמר תיקונה עד שיבשלו בה פעם אחת שאז מתחזקת. ונראה דבקדירות שלנו שכל תיקונן וגמר עשייתן היא בבישולן בתנור של יוצרים שאינו אסור וכן עמא דבר עכ"ל וכתב הב"י וכן המנהג פשוט היום לבשל בקדירות חדשות ביום טוב ומעולם לא ראינו מי שפקפק בדבר.
וכתב המ"ב (ס"ק כד) שכתב המ"א שכלים המצופים זכוכית כיון שהם מחזיקים את המים בטוב מותר להשתמש בהם גם לכתחילה, והמנהג להחמיר רק בכלי חרס שאינם מצופים.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל
מנחת שי – הלכות
הלכות תפלה ביה"כ וברכות
אברכי הכולל "שומרי גחלת" סניף "מנחת שי" אשדוד
בעידודו של ראש הכולל הרב אליהו דיקורגר שליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5