——–
א. מתוך שהותרה הוצאה לצורך אכילה הותרה שלא לצורך כגון קטן ולולב וספר תורה וכלים. הגה: הצריכים לו קצת או שמתיירא שלא יגנובו או שאר פסידא (הגהות סמ"ק ורבינו ירוחם). אבל אבנים וכיוצא בהן אסור. הגה: ומותר לשחוק בכדור אפילו ברשות הרבים אף על גב שאינו אלא טיול בעלמא (תוספות ורבינו ירוחם). ואם הניח עירוב מותר לטלטל ולהוציא כל שיש לו תורת כלי אף על פי שאינן לצורך היום כלל (ר"ן פרק ב' דביצה):
מלאכה שעיקר ענינה באוכל מותרת אפילו שלא לצורך אכילה מדין "מתוך" אבל צריך צורך קצת.
במשנה יב. לבית הלל מותר להוציא את הקטן או לולב או ס"ת לרה"ר ביו"ט. וכתב הרא"ש שמה שהתירו ב"ה מתוך שהותרה לצורך הותרה גם שלא לצורך אבל צריך שיהא צורך היום קצת. ובשם ר"ת כתב שקטן מותר להוציא לא רק למולו אלא גם לטייל עמו (שיש לאב געגועים על בנו. מ"ב) או שרוצה לטייל ולא יכול להשאירו בבית לבד שגם זה קצת צורך שמחת יו"ט. ובשם הגאונים כתב שמותר לצאת בתכשיט משום כבוד יו"ט. וכ"כ הר"ן שמותר להוציא מפתח של תיבה של כלים שיש בהם צורך היום. והסמ"ק כתב גם מפתח של תיבה של מעות שדואג עליה מותר. וכך פסק הרמ"א וכתב המ"ב שלדעת הרא"ש והטור לא התירו משום הפסד ממון ונכון להחמיר כמותם. כתב רבינו ירוחם משם ר"ת שמותר להחזיר את המחזור מביהכנ"ס אפילו שלא צריך אותו בבית שלא יהיה ליבו דואג עליו שלא יגנב. והמרדכי כתב הטעם שהתירו סופם משום תחילתם. ובשם מהר"מ כתב לאסור להחזיר. וכתב המ"ב שמותר להחזיר המחזורים רק באופן שהביא אותם מבתו ויש הטעם שהתירו סופם משום תחילתן אבל מחזור שהיה בבית הכנסת אסור להחזירו אם לא משתמש בו בבית.
כתבו תו"ס שמותר לשחק בכדור ברשות הרבים ואפילו שאינו אלא טיול. וכ"פ הרמ"א וכתב המ"ב שהרש"ל כתב שהוא רק לקטנים אבל לגדולים מנהג רע הוא שאינו שמחת יו"ט אלא קלות ראש. ובלאו הכי לדעת מרן בסימן שח שכדור הוא מוקצה.
וכתב הר"ן שלדעת רש"י גם אם אין צורך היום כלל מותר להוציא, כל שאינו מוציא לצורך מחר. וכ"כ המ"מ שלרש"י מהתורה מותרת לגמרי בכל דבר רק בהוצאת אבנים וכיוצא אסורה מדבריהם משום טרחא. ושהרי"ף והרמב"ם גם סוברים כן, ולדעת הרא"ש לא הותר רק אם יש צורך היום קצת אבל כשאין בו צורך מצוה או צורך הדיוט ביומו כלל כהוצאת אבנים לוקה. וכתב הב"י שהלכה כדעת הרי"ף והרמב"ם {נמצא שבדין מתוך הותר לכ"ע אם יש צורך היום מחמת מצוה או שמחת יו"ט. ואם יש בדבר צורך רק שאינו צורך היום כמו לסקל אבנים מתוך שדהו, לדעת הרא"ש אסור מהתורה ולהרמב"ם מותר מהתורה ואסור מדבריהם כיון שאין בו צורך להיום הוי טרחא שלא לצורך. וכך פסק מרן. ואם אין בדבר צורך כלל כגון מוציא מפתחות שבכיסו ללא שום צורך או שמוציא לצורך מחר לכ"ע אסור מן התורה. ולפי זה סרה קושיית הביאו"ה על מרן שהבין שלדעת מרן כשאין צורך כלל לא אסור מהתורה והביא חבל ראשונים שסוברים שהוא איסור תורה. ובאמת שגם דעת רש"י והרמב"ם ומרן הוא איסור תורה, ורק הכי דיש צורך רק אינו צורך היום פליגי כנ"ל.} .
וכתב המ"ב שכן הדין בכל המלאכות שהתירה התורה שהם מלאכת אוכל נפש, אמרינן בהו מתוך.
עוד כתב שלהוציא סכין אם ברור לו שלא ישתמש בו אסור להוציאו אפילו לכרמלית אבל אם יש צד שיצטרך אותו יש מקילים להוציאו.
ביו"ט צריך עירובי חצרות להתיר להוציא לחצר כלי שאין בו צורך כלל.
לדעת הר"ן מסתפק לומר שביו"ט לא צריך ערובי חצרות כלל כיון שרוב ההוצאות לא צריכות עירוב לכן יהא מותר להוציא לחצר גם כלי שאין בו צורך היום כלל. אבל הרשב"א כתב שכלים שיש בהם צורך היום קצת לא צריכים ערוב אבל שאין בהם צורך היום כלל כיון שאם מוציאם לרה"ר יש בהם איסור דאוריתא צריכים ערובי חצרות. וכ"פ הרמ"א {לכאורה לב"י שפסק שאין איסור דאוריתא במוציא כלי שאין בו צורך היום כלל רק אסור מדרבנן, ממילא לא צריך עירובי חצרות. ורק על דבר שאין לו בו צורך כלל שיש בהוצאתו איסור דאוריתא כמו מפתח בכיסו שאינו צריך לו, או מוציא לצורך מחר, יצטרך עירובי חצירות, והוא מילתא דלא שכיחא, לכן מרן בסימן תקכח כתב שיו"ט אין צריך ערובי חצרות ושתופי מבואות. אבל לעולם אם עשה עירובי חצרות יועיל לו להוציא לחצר דבר שהוא שלא לצורך כלל או לצורך מחר. וכמו שכתב שם בב"י וכבר כתבתי בסימן תקיח היכא דעירב עירובי חצרות אם מועיל לו לשום דבר. והכונה להוציא לחצר שלא לצורך כלל, שלזה יועיל עירובי חצרות. ולא כמו שכתב המ"ב שם שמסתימת מרן משמע שלא תקנו עירובי חצרות בשום ענין ביו"ט.} . והתוס' בכתבות ז. כתבו בשם הרשב"א שביו"ט לא תקנו ערובי חצרות כלל.
ב. אסור לישראל להוציא שום דבר ביום טוב לצורך נכרי. הגה: אבל מותר לשלוח לו על ידי נכרי כגון שצריך להחזיר משכון לנכרי אלם וכדומה לזה (מרדכי סוף פרק קמא דביצה ובית יוסף בשם תוספות פרק קמא דכתובות):
להוציא לצורך גוי אסור.
כתבו התוס בכתובות ז. שאסור להוציא לצורך גוי אפילו לכרמלית. וכ"פ מרן. וכתב המרדכי שאם צריך להחזיר משכון לגוי אלם מותר להוציא על ידי גוי. וכ"פ הרמ"א. וכתב המ"ב שסומכים על הדעה שאין לנו רשות הרבים מהתורה והוי שבות דשבות במקום צורך.
ג. לקח עץ שאינו מיוחד לשפוד וצלה בו בשר אסור לטלטלו אחר כך שאינו כלי, אלא שומטו ומניחו בקרן זוית כדי שלא יזוקו בו אפילו אין עליו בשר כלל. הגה: ולצורך אוכל נפש מותר לטלטל הכל אפילו מוקצה (רמב"ם פרק א' ומרדכי ריש פרק בכל מערבין):
מותר לטלטל מוקצה לצורך אוכל נפש.
כתב הרמב"ם בפ"א שמותר לטלטל מוקצה לצורך אוכל נפש. וכ"כ הרמ"א.
וכתב המ"ב שלא רק לטלטל מוקצה אפילו אבנים כדי להגיע לאוכל מותר, אלא גם אם מותר לטלטל המוקצה לצורך המקום שצריך לאכול שם. ובסימן תצ"ה מובא שיש אומרים שאין מוקצה ביו"ט ולשיטתם עץ העומד להסקה לא נחשב מוקצה ומותר לטלטלו לכל צורך.
עוד כתב בשם החיי אדם שמותר לטלטל תיבה שיש בה מעות כדי להוציא ממנה מפתח של אוכלים וגם מותר להחזירו לשם אם חושש לו, משום התירו סופם משום תחילתם.
כתב הב"י בשם המרדכי שאם יש איזה עפר או אבנים שמפריעים לו לקחת את הפירות מותר לטלטלם כדי לקחת את הפירות שמותר לטלטל מוקצה לצורך אוכל נפש. וראיה ממה שמטלטלים אפר שהוסק ביו"ט לכסות הפשטיד"א. והקשה הב"י אם כן מדוע נאסרה שחיטה אם אין לו עפר מוכן ולא התרנו לטלטל העפר לצורך כיסוי הדם. ונשאר בצ"ע {גם הב"י מודה שמותר לטלטל מוקצה לצורך אוכל נפש. אבל אסור להשתמש במוקצה לצורך אוכל נפש, ולכן מקשה על המרדכי איך מתיר כיסוי הפשטיד"א הרי הוא איסור השתמשות במוקצה ואסור כמו השתמשות בעפר מוקצה לצורך כיסוי הדם.} .
שיפוד שאינו מיוחד לכך אחר שצלה בו שומטו לקרן זוית כדי שלא יזוקו בו.
בגמ' ביצה כח: שפוד שצלו בו אסור לטלטלו אלא שומטו ומניחו בקרן זוית וכמו שמותר לטלטל קוץ ברשות הרבים כדי שלא יזיק. ופירש"י שומטו מלפניו מהר בגרירה ובטלטול מן הצד עד שיעבירנו מלפניו לקרן זוית אבל לא טלטול גמור. ופירש הטור שמדובר בעץ שאינו מיוחד לשיפוד, אבל במיוחד לשיפוד נחשב כלי ומותר לטלטלו, ולא כמשמעות רבנו ירוחם שמדובר בכלי מיוחד לשיפוד וכיון שאינו עושה מעשה כלי אלא מעשה קוץ בעלמא מותר לטלטלו רק לצורך גופו. וכ"פ מרן כדברי הטור.
וכתב המ"ב שקודם שצלה בו היה ראוי להסקה ולא הוי מוקצה באופן שרוצה להסיקו או לצלות בו, ואחר שצלה בו חוזר להיות מוקצה, ומה שצלה בו לא עושהו כלי שהרי נמאס לשמוש אחר הצליה, ואף שראוי להסקה אם לא רוצה להסיקו, הוא מוקצה ואסור לטלטלו. ואם מונח בצד שלא יזוקו בו אסור לטלטלו אפילו מן הצד {ולפי זה בשיפוד חד פעמי שצלה בו אף שמעיקרא היה עליו שם כלי, אחר הצליה נמאס והוי מוקצה מחמת מיאוס, וגם אם נאמר שלא נמאס להחשיבו מוקצה מחמת מיאוס, עכ"פ כיון שהשימוש שלו חד פעמי אחר שגמר להשתמש בו פקע ממנו שם כלי והוי מוקצה, ואף שראוי להסקה, כל שאינו רוצה להסיק בו הוי מוקצה, שלא הותרו עצים בטלטול אלא להסקה או צליה. לכן אם הניחו על השיש לא יטלנו לזורקו באשפה. ואם הוא מזיק יגררנו ע"י איזה כלי לפינה.} . עוד כתב שקוץ ברשות הרבים לא הצריכו טלטול מן הצד כיון שהוא היזק של רבים. וכן בשברי זכוכית אפילו בבית משום שברי היזיקא, ואם יכול לטלטל מן הצד לא יטלטל להדיא. כתב בביאו"ה שלדעת מרן בשיפוד של מתכת מותר לטלטלו לכל צורך. ולפמ"ג רק לצורך גופו ומקומו ככלי שמלאכתו לאיסור וכדעת רבנו ירוחם הנ"ל.
עוד כתב בביאו"ה בשם הרשב"א שאם אין השיפוד מזיק ויש עליו מעט בשר ג"כ מותר לטלטלו מן הצד. ואם יש עליו כזית בשר מותר לטלטלו לגמרי.
ד. מותר לטלטל סולם של שובך משובך לשובך אפילו ברשות הרבים, אבל סולם של עלייה אסור בטלטול:
סולם שניכר שהוא של שובך מותר לטלטל גם ברה"ר, וסולם גדול שאפשר לעלות בו לגג אסור אפילו ברה"י.
בביצה ט. במשנה ב"ה מתירים להוליך את הסולם של שובך (שניכר בצורתו שהוא משמש לשובך) משובך לשובך. ובגמ' נחלקו אם התירו ב"ה גם ברשות הרבים, או אסרו משום מראית העין שמא יאמרו להטיח גגו הוא צריך. וכתב הרא"ש שהגאונים פסקו להקל וכן מהרי"ף משמע שמתיר אפילו ברשות הרבים. וכתב הר"ן הטעם שאם אסור ברה"ר צריך לאסור גם ברשות היחיד דהא קימ"ל כל מה שאסרו חכמים משום מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור, ואם התירו ב"ה ברשות היחיד, על כרחך שהתירו גם ברשות הרבים. והרמב"ם כתב שאסור ברה"ר ומותר ברשות היחיד ולא אסרו כאן בחדרי חדרים משום שמחת יו"ט. ופסק מרן כדעת הרי"ף והרא"ש.
וסולם של עליה אמרינן בגמ' שלכ"ע אסור לטלטלו אפילו ברה"י מחשש שיאמרו להטיח גגו הוא צריך. וכתב הר"ן שאסור אפילו להטותו מחלון לחלון. וכ"כ המ"מ בדעת הרמב"ם.
וכתב המ"ב שמותר לעלות עליו בלי להזיזו ואע"פ שמשמע ממרן שהוא מוקצה {ואף שהשתמשות במוקצה אסורה אף לצורך אוכל נפש, זה דוקא ע"י טלטול החפץ, אבל כשהחפץ נשאר כמות שהוא מותר.} . ולדעת הגר"א אין הסולם מוקצה.
וסולם קטן שאין ראוי לעלות עליו לגג לר"ת מותר לטלטלו כמו סולם של שובך. ולרבי אברהם מבורגייל אפשר שאוסר כיון שאינו מיוחד לתשמיש היתר כמו סולם של שובך, אף שהוא קטן יכול להניחו על דבר גבוהה ולעלות לגג. ולהלכה הכריע המ"ב שברשות הרבים אסור וברה"י נכון לכתחילה להחמיר.
ה. להוציא גרף של רעי ולהחזירו כדינו בשבת כך דינו ביום טוב (ועיין לעיל סימן ש"ח סעיף ל"ה):
מותר להוציא לאשפה גרף של רעי, ומותר להחזירו עם מים.
בשבת לו: אמר שמואל מותר להוציא גרף של רעי ולהחזירו אגב מים. וכתב רש"י שהוא מוקצה מחמת מיאוס והתירו לטלטלו להוציאו משום כבודו. ולא התירו להחזירו אא"כ שם בו מים הראויים לבהמה. ולרבנו ירוחם לא התירו להחזירו עם מים אלא שצריך להשתמש בו שוב פעם. ומהר"י כתב שהרא"ש לא חילק ומותר אפילו לא צריך לו שוב, והתירו ע"י מים שהתירו סופו משום תחילתו. וכ"פ מרן בסימן ש"ח וכתב מ"ב שאף שאין לנו מוקצה מחמת מיאוס בשבת עכ"פ בגרף שהוא מאוס ביותר נחשב למוקצה מחמת גופו ואסור.
ו. בהמה שמתה ביום טוב אם היתה מסוכנת מערב יום טוב הרי זה מחתכה לכלבים, ואם לא היתה מסוכנת אף על פי שהיתה חולה הרי זה מוקצה ולא יזיזנה ממקומה:
בהמה מסוכנת שמתה ביו"ט לכ"ע לא הוי מוקצה ומותר לחתכה לכלבים, ואם היתה בריאה לכ"ע הוי מוקצה, ואם היתה חולה לר"י הוי מוקצה ולר"ש מותרת, והלכה כר"י ביו"ט.
בביצה כז: בהמה שמתה לא יזיזנה ממקומה. וכתב הר"ן שגירסת הרי"ף וקצת ספרים במסוכנת לדברי הכל מותר. כלומר במסוכנת אפילו רבי יהודה מודה שמותרת, ובבריאה אפילו רבי שמעון מודה שאסורה, כי פליגי בחולה מאתמול ומתה בשבת או ביו"ט. וכתב הב"י שכן דעת הרא"ש והרמב"ם כדעת הרי"ף. וכתב המ"מ שביו"ט שאנו פוסקים הלכה כרבי יהודה אם היתה חולה מאתמול ומתה אסור לטלטלה. וכ"פ מרן.
ולגבי שבת פסק בסימן שכד' שגם בריאה מותרת ופירש בב"י שם כיון שבשבת אנו פוסקים כר"ש ובגמ' שם יש דעה שלר"ש מותר גם בבריאה לכן כיון שהוא מידי דרבנן פוסקים להקל.
וכתב בהגהות אשרי בשם אור זרוע שאם שחט בהמה יבדוק אותה ליד האשפה שאם תמצא טרפה ישאירנה שם כיון שאסורה בטלטול גם לכלבים שהרי לא היתה מסוכנת מעיו"ט.
ולדעת הרז"ה ורש"י במסוכנת גם כן חולקים רבי יהודה ורבי שמעון. וכתב בביאו"ה שלא צריך להחמיר כמותם שהרי מלבד שדעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש אינה כן, גם יש סוברים שהלכה כרבי שמעון שמתיר גם ביו"ט.
עוד כתב בביאו"ה שגם לסוברים שאין מוקצה ביו"ט כר"ש הובאו ברמ"א סימן תצ"ה, כאן יאסרו בחולה אע"פ שר"ש מתיר, כיון דהוי נולד שעכשיו ראויה לכלבים, ובנולד כתב הרמ"א שמחמירים ביו"ט אף שר"ש מתיר.
ז. מתחילין בערימות התבן אם היא תיבנא סריא (פירוש סרוחה) ואית ביה קוצים שעומד להסקה:
מה שבאוצר הוא מוקצה ביו"ט, חוץ מתבן שהתקלקל וגם יש בו קוצים שעומד להסקה.
במשנה כט: מתחילין בערימת התבן אבל לא בעצים שבמוקצה. ובגמ' מפרשת בתרי לישני האחת אליבא דר"ש שאין לו מוקצה במה שמכניס לאוצר ומה שאסרה המשנה בעצים מדובר בעצי ארז לבנין שהם מוקצי מחמת חסרון כיס.
ובלישנא בתרא המשנה רבי יהודה היא שאוסר דבר שנמצא באוצר ומה שהתיר בתבן מדובר בתבן שהכניסו למאכל בהמה והתקלקל ולא ראוי למאכל בהמה כלל וראוי להסקה וכיון שלא הכניסו לאוצר להסקה לא הקצה דעתו מתבן זה מלהסיקו ומותר {וכמו במי שמצא מההפקר עץ להסקה דלא הוי מוקצה שהרי לא הקצה אותו מדעתו.} . ושואלת הגמ' הרי תבן ראוי גם לעשות טיט וממילא כשהכניסו לאוצר הכניסו גם לטיט ואפילו שהסריח עדיין ראוי לטיט ולא פקע ממנו שם מוקצה, ומתרצת הגמ' שמדובר שיש בתבן קוצים שאינו ראוי לטיט ולא הקצהו לכך מעולם. ופסק מרן כלישנא בתרא שהרי ביו"ט פוסק כר"י שיש לו מוקצה. וכתב המ"ב שלדעת ר"א בסימן תצ"ה שפוסק כר"ש מותר להסתפק מתבן הראוי למאכל בהמה או מעצים להסקה הנמצאים באוצר.
ח. נוטלים עצים הסמוכים לדופני הסוכה ומסיקין בהם. הגה: והוא הדין אם זרק חבילות על הסכך דאינן בטלות לגבי הסכך אם דעתו להסיקן מותר ליטלן משם:
סוכה שנפלה ביו"ט אפילו שלא בחג הסוכות, העצים מוקצים לר"י מגו דאתקצאי בבין השמשות מחמת איסור סתירה ואפילו אם היתה רעועה.
בגמ' ל: לר"ש אין לו מיגו דאתקצאי במוקצה מחמת איסור ולכן מותר להשתמש בעצי סוכה שנפלה אע"פ שהיו מוקצה בבין השמשות מחמת איסור סתירה, ולא התיר ר"ש רק אם היתה רעועה בעיו"ט שנחשב כיושב ומצפה שתיפול ולכן מותרים העצים אבל בריאה לא. וכמו נר שהודלק בע"ש שהרגילות שנכבה הנר ולכן השמן לא מוקצה. ואם התנה על הסוכה שאם תיפול יוכל להשתמש בעצים לדעת הר"ן והרמב"ן אפילו בסוכה בריאה מועיל תנאי. וכל זה במוקצה מחמת איסור כיבוי או סתירה אבל בסוכת החג שהוקצתה למצותה אפילו היתה רעועה ונפלה הוי מוקצה ואפילו התנה עליה מערב חג אסור להשתמש בעצים כל שבעה מהפסוק חג הסוכות שבעת ימים לה', סוכה כקרבן חגיגה.
ולת"ק דבריתא אסור בכל ענין אם היתה מוקצה בבין השמשות. רק אם התנה על הסוכה לא של מצוה ונפלה מותר להשתמש בעצים. וכתב הר"ן והרא"ש שכן הדין לרבי יהודה בכל מוקצה מחמת איסור שמועיל בו תנאי שישתמש בו לאחר שיעבור זמן איסורו, וכתב הב"י שמהרמב"ם משמע שסובר שלרבי יהודה לא מועיל תנאי להתיר מוקצה מחמת איסור. ובסימן רעט פסק מרן שמהני תנאי ורמ"א שם כתב שלא מהני תנאי במוקצה מחמת איסור. ובביאו"ה כאן כתב שלמרן מועיל תנאי גם בבריאה אבל הרבה ראשונים סוברים שרק ברעועה מועיל תנאי ואילו היה רואה מרן ראשונים אלו היה מסכים שמועיל תנאי רק ברעועה.
ולהלכה שפוסקים ביו"ט כר"י סוכה רעועה שנפלה הוי מוקצה וכן משמע ברי"ף וברמב"ם. וגם לרמ"א שפסק בסימן תצ"ה כר"ש עכ"פ בנולד אסר ועצים אלו הוי נולד דמעיקרא סוכה והשתא עצים.
סמך עצים לדופן הסוכה או חבילות קנים על הסכך אחר שסככה כהלכתה לא הוי מוקצה.
בגמ' שם ל: סמך עצים לדופן הסוכה ולא התכוין לעבות בהם את הכותל, וכן אם זרק חבילות קנים על הסוכה אחר שסיככה כהלכתה ולא התכוין להעבות בהם את הסכך {אבל בלא אגודים מתבטלים לסכך, ולא דומה לסמך עצים לדופן שהרגילות בדופן להיות אחד ולכן לא מתבטלים אליו.} , לא אסרו נטילתם משום סתירה וממילא לא הוו מוקצה מחמת איסור ומותר להסיק בעצים אלו. וכתב הב"י שנראה דעת הרמב"ם שרק בסמוך לדופן מותר אבל חבילת קנים על הסוכה אסור, שהבין שיש בזה מחלוקת בגמ' ופסק כאוסר, אבל הרי"ף והרא"ש מתירים שסוברים דלא פליגי. וכ"פ הרמ"א להקל גם בחבילות על הסכך. וכתב בביאו"ה שכן נראה דעת מרן שרגיל לפסוק כשנים מתוך שלשה עמודי הוראה.
עוד נסתפק הב"י בעצים שסמך אותם לסוכה של מצוה באופן שלו נצרכים לסוכה אם הם מוקצה מחמת מצוה מדרבנן, כמו עצים שהם יתרים מכדי הכשר סוכה שהם אסורים מדרבנן כדאיתא בסימן תרלח. והרמ"א שם בסעי' א' פסק להקל בזה דלא הוי מוקצה.
ט. בית שהוא מלא פירות מוכנים ונפחת נוטל ממקום הפחת:
פירות שהיו בתוך בית סגור וטוח בטיט ונפחת מאליו, מותרים הפירות ואינם מוקצה מחמת איסור סתירה.
בביצה לא: במשנה בית שהוא מלא פירות ונפחת נוטל ממקום הפחת. ובגמרא מעמידה באוירא דליבני דהיינו לבנים בלא טיט ולרש"י שאם היו טוחות בטיט היו אסורים הפירות משום מוקצה כיון שיש כאן איסור סתירה מהתורה אבל לדעת הרמב"ם והרי"ף שכל מה שאמרה הגמ' באוירא דליבני זה רק לר"מ שהתיר לסתור את האבנים לכתחילה משום שמחת יו"ט אבל לת"ק שאסר את הסתירה והתיר את הפירות משום מוקצה אפילו באיסור סתירה מהתורה הפירות לא מוקצים מחמת איסור, והטעם לדעת הרשב"א מדובר בבית רעוע שדעתו היתה על הפירות אבל הרמב"ן כתב כיון שהפירות עצמן אין בהם שום איסור אפילו בבית בריא מותרים וכן הביאו הר"ן והמ"מ שכן עיקר. וכ"פ מרן
וכתב המ"ב שלפי"ז אם היה לו לפתות בתוך בור סתום ונפתח מאליו אינם מוקצה וכן אם גוי הוציאם שלא לצורך ישראל שאינם מוקצים אבל אם הוציאם לצורך ישראל כיון שעשה מלאכת סתירה אסורים עד מוצאי שבת כדי שיעשו. ובביאו"ה כתב שאין להקל בזה רק בשעת הדחק כיון שיש הרבה ראשונים שסוברים כרש"י שאם יש איסור סתירה מהתורה נחשבים הפירות מוקצה מחמת איסור.
פירות שהעלם ליבוש וראוים קצת לאכילה, אם עשה סימן מעיו"ט מאיפה יקח ביו"ט מותר ולא הוי מוקצה.
במשנה לד. רבי אליעזר אומר עומד אדם על המוקצה ערב שבת ואומר מכאן אני נוטל למחר וחכמים אומרים עד שירשום ויאמר מכאן עד כאן. ופרש"י מוקצה היינו פירות שהעלם לגג ליבש והיו בע"ש ראויים לאכילה לקצת בני אדם לכן אם הזמינם גילה דעתו שראוים הם לאכילה ולא הוו מוקצה. ופסק רבינו ירוחם כרבי אליעזר שלא צריך לסמן מאיפה לוקח. והקשה הב"י למה לא פסק כחכמים, ואם משום שב"ה לא הצריכו שירשום בעופות וא"כ ר"א כבית הלל, הרי כתבו התוס' שחכמים שהצריכו שירשום לא חולקים על בית הלל אלא משום שבפרות דחאם בידים לכן החמירו שירשום. גם הרמב"ם פסק כחכמים שצריך שירשום. והקשה הב"י על הרמב"ם שרש"י פירש מחלוקת ר"א וחכמים אם יש בררה ולפי זה יוצא שלחכמים אין בררה ולכן צריך לרשום, והא קימ"ל דבדרבנן אין בררה וכך פסק הרמב"ם בעצמו בסוף הלכות עירובין פ"ח הלכה ז'. וצ"ע {ולא כמו שהבינו מסדרי הטור החדש שקושית הב"י על רבינו ירוחם וציינו אליו בהלכות עירובין שפוסק שיש בררה בדרבנן, וליתא דאדרבא הרי רבינו ירוחם פסק כר"א ור"א ס"ל דיש בררה ולא צריך שירשום. וכמבואר בדרישה.} . עכ"פ מבואר שדעת הב"י לפסוק כהרמב"ם שצריך שיסמן מע"ש. וכטעם התוס' שהחמירו בפירות שדחאם בידים, ודלא כרבנו ירוחם.
דבר שצריך הכנה כמו מוקצה של אוצר אפשר לומר ביו"ט ראשון מכאן אני נוטל למחר שהוא יו"ט שני.
כתב הכל בו דבר שצריך הכנה כמו מוקצה של אוצר אפשר להכין מיו"ט ראשון ליו"ט שני ואין כאן איסור הכנה ממ"נ שאם היום קודש מחר חול הוא ולא צריך הכנה ואין בדבריו כלום ואם היום חול, חול מכין לשבת. אבל תרנגולת העומדת לגדל ביצים לא יכין מיום לחבירו מחשש שמא יטלטלנה בשעה שיאמר זאת אשחט למחר ונמצא מטלטל מוקצה ביו"ט.
פירות המחוברים לענפים תלושים הכניסם לעצים לא אוכל מהפירות, למאכל בהמה אוכל מהפירות.
הביא הב"י תוספתא שאם הכניס ענפים לצורך עצים להסקה והיו עליהם פירות אסור לאכול מהם ביו"ט {אע"פ שראינו שמותר לקחת משם עץ לשיפוד היינו משום ששיפוד הוא צורך הצליה ודומה להסקה שהוא צורך הצליה ושפיר שייך לומר בשיפוד לא ניתנו עצים אלא להסקה. אבל לאכילה לא.} . אבל אם הכניסם למאכל בהמה מותר לאכול מהפירות.
גוי שעשה מנעלים בסתם למכור מותר לישראל לקחת ממנו ולא הוי מוקצה.
גוי שעשה נעלים ביו"ט כתב הב"י בשם הגהות אשרי שהרב יו"ט אסר משום מוקצה והרב אליהו התיר כיון שגמרו בידי אדם. ובסימן רנ"ב פסק הרמ"א להתיר. אולם מרן בסימן שכה סעי' ד' פסק פת שאפה הגוי לעצמו בשבת יש אוסרים ויש מתירים ובשעת הדחק אפשר לסמוך על המתירים. וכתב בביאו"ה שם שאף שבמנעלים מותר במידי דאכילה שאדם להוט ויכול לומר לו שיעשה לו יש להחמיר יותר.
היה אוכל מהאוצר מערב יו"ט מותר להסתפק ממנו ביו"ט בלא הזמנה.
כתב הב"י בשם התוס' שבת מה. שדוקא פירות שהיה אוכל מהם מע"ש והעלם לגג ליבש הוי מוקצה כיון דדחיה בידים לא מהני מה שאכל ממנו אבל היה אוכל מהאוצר ולא דחאו בידים מותר לרבי יהודה להשתמש בו .
לא יניח כלי תחת הדלף של תרוש שהוא מוקצה והוי מבטל כלי מהיכנו, ואם מיטתו או שולחנו שם מותר להניח מדין גרף של רעי.
כתב הב"י כתב באורחות חיים תירוש הזב מגיגית ענבים שאינו רשאי להניח כלי תחתיו שלא יבטלו מהיכנו, כיצד יעשה יניח שם מיטתו או שולחו ואז יהיה אותו הדלף לפניו גרף של רעי, ויוכל להניח שם כלי לקבלו כדי שלא יעשה שם טיט וכשיתמלא הכלי לא ירקינו לתוך כלי אחר שלא יבטלנו מהיכנו אלא מריקו בתוך הגיגית שזבו ממנה המשקין. ויש שהורו להניח כלי שיש בו מים תחת הדלף שנוטף מהגיגית משום דאותו דלף קמא קמא בטיל במים שבכלי. ויש לפקפק בהוראה זו לפי שהוא דבר שיש לו מתירין ואפילו באלף לא בטיל. עכ"ל האורחות חיים {ואף דהוי מין בשאינו מינו ולא אמרינן ביה דשיל"מ, עכ"פ אחר שרבה היין על המים הוה ליה ביטול יין מוקצה ביין שאינו מוקצה והוי מין במינו בדשיל"מ ולא בטיל.} .
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל
מנחת שי – הלכות
הלכות תפלה ביה"כ וברכות
אברכי הכולל "שומרי גחלת" סניף "מנחת שי" אשדוד
בעידודו של ראש הכולל הרב אליהו דיקורגר שליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5