——–
א. לומר לחנוני לתת לו ביצים או אגוזים או שאר מיני מאכל ומשתה דינו ביום טוב כמו בשבת (כמו שנתבאר לעיל סימן שכ"ג סעיף ד'). ואם הוא נכרי אסור ליקח ממנו דבר שבמינו במחובר או שבמינו מחוסר צידה אלא אם כן ניכר בהם שלא נלקטו ושלא ניצודו היום. וכן לא יקח ממנו ביצים שמא נולדו היום. אבל דבר שאין בו משום מחובר ולא משום צידה ולא משום נולד, מותר ליקח ממנו אפילו הובא היום מחוץ לתחום. וכן קמח שנטחן היום בעיר שרובה נכרים מותר ליקח ממנו דאדעתא דנכרי טחני ליה, והוא הדין ליקח ממנו פת שאפה בו ביום (וכן אם נאפה בשבת שלפניו) (בית יוסף):
מותר לומר לחנוני ישראל תן לי ביצים או אגוזים במנין כך וכך, ולא יזכיר דמים או מידה וסכום מנין.
במשנה ובברייתא ביצה כט. הולך אדם אצל חנוני הרגיל אצלו ואומר לו תן לי ביצים ואגוזים במנין שכן דרך בעל הבית להיות מונה בתוך ביתו. פירש הר"ן שכן דרך בעל הבית להיות מונה בתוך ביתו הילכך לא מוכח דמשום דמים הוא דמדכר ליה מנין אלא שכך צריכין.
ובגמ' ת"ר הולך אדם אצל רועה הרגיל אצלו ואומר לו תן לי גדי אחד או טלה אחד אצל טבח הרגיל אצלו ואומר לו תן לי כף אחת או ירך אחת אצל פטם הרגיל אצלו ואומר לו תן לי תור אחד או גוזל אחד אצל נחתום הרגיל אצלו ואומר לו תן לי ככר אחד או גלוסקא אחת ואצל חנוני הרגיל אצלו ואומר לו תן לי עשרים ביצים או חמשים אגוזים עשרה אפרסקין וחמשה רמונים ואתרוג אחד ובלבד שלא יזכיר לו סכום מדה ר' שמעון בן אלעזר אומר ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח. סכום פירושו שעושה עימו חשבון מה שכבר חייב לו ועוד מה שלוקח עכשיו וביחד שוה כך וכך, דמים, או מידה, או מנין.
וכתב רבינו חננאל גורס ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח רבי שמעון בן אלעזר אומר ובלבד שלא יזכיר לו סכום מנין וכתבו התוספות והרא"ש שיש ליזהר בשניהם, וכן כתב הרמב"ם בפרק ד' (הכ"ד) שלא יזכיר שם דמים ולא סכום מנין ונתבאר כל זה יפה בסימן שכ"ג.
ובביה"ל שם כתב שמנין מותר, וסכום מנין וסכום מדה וסכום דמים אסור. ודמים ומדה בלא סכום לדעת מרן אסור, ולרמ"א מותר להזכיר דמים ומדה בלא סכום אבל אם מזכיר דמים על דבר שאין לו מחיר ידוע אסור שנראה שלא מתכוין רק על הכמות אלא כדי לפסוק את המקח. וכן במידה בדבר שלא נימכר במידה אסור שנראה כאומר לו למדוד ולא שיביא לו מיספר מידות מדודות.
אסור לקחת מחנוני גוי דבר שיש במינו במחובר או מחוסר צידה או ביצים.
כתב הטור והרא"ש על המשנה כט. הולך אדם אצל חנוני, הני מילי חנוני ישראל אבל חנוני גוי אסור ליקח ממנו דבר שבמינו במחובר שמה נלקט היום ולא דבר שמחוסר צידה שמא ניצודו היום ולא ביצים שמא נולדו היום. אבל דבר שאין במינו במחובר אפילו הביאו מחוץ לתחום בעיר שרובה גויים מותר וכן קמח שנטחן היום בעיר שרובה גויים מותר כיון שעשה לדעת הגויים ולא נחשב הקמח למוקצה כיון שהחיטים היו ראויים בבין השמשות לעשות מהם קליות או דיסא.
והר"ן כתב שאפשר להתיר בתור וגוזל שרובן ניצודו מאתמול וכן ביצים רובן מאתמול נולדו דאזלינן בתר רובא ולא נאסור משום דבר שיש לו מתירין כיון שלא התחזק איסורא והגמ' ביצה ג: שאמרה דאפילו באלף לא בטיל מדובר דאיתחזק איסורא. ודוקא שבא הגוי ליהודי מותרות הביצים אבל באופן שהלך הישראל ולקח מהגוי שאסורות מדין כל קבוע כמחצה על מחצה דמי. וכתב הב"י שבסימן תקיג הביא דעת הרשב"א והמ"מ שגם אם בא הגוי לישראל אסור ולא אזלינן בתר רובא משום דהוי דבר שיש לו מתירין ונחשב איתחזק איסורא שהרי בודאי נולדו לו גם היום ביצים ורק אם הביא לו בליל יו"ט מותר.
והרב המגיד כתב בפרק ד' שגם דברים שיש במינן במחובר או שיש לחוש שמא נצוד היום שאסור ליטלו מן הגוי, אם נסתלק הספק כגון שמכיר בו שלא נעקר ולא נצוד היום מותר.
כשיש חשש שהביא הגוי מחוץ לתחום, אם רוב העיר גויים מותר לקחת ממנו, ואפילו רגיל היהודי לקנות ממנו ולא חוששים שמא ירבה הגוי להביא בשביל הישראל במקום שלא נהגו לאסור.
המרדכי כתב בסוף פרק אין צדין (סי' תרפח) משמע מדברי הגאון דכשאין לחוש למחובר ולמוקצה מותר לקחת מחנוני אפילו שרגיל לקחת ממנו וכתב המרדכי שיש צדדים לאסור ולהתיר וראב"ן (קנה ע"ד) כתב לאיסור והטעם משום שמא ירבה להביא בשבילו כיון שרגיל אצלו {לכאורה משנה מפורשת היא הולך אדם אצל חנוני הרגיל אצלו, אלא שהראב"ן יעמיד את המשנה דוקא בישראל שלא שייך שירבה להביא בשבילו.} . והתוספות כתבו שם (ד"ה אצל) הולך אצל חנוני הרגיל אצלו בין הוא גוי בין ישראל דאין לחלק רק היכא דאיכא חששא דמחובר או נולד. והרוקח (סי' רצח) כתב שאביו ורבני שפירא הורו לאיסור בחנוני גוי ורבני צרפת מתירין ואף על פי שנראה לי להתיר אני מחמיר כהוראת רבותינו כדאיתא בירושלמי שילהי בכל מערבין (ה"ט) אף על פי שכתבו לכם סדר מועדות אל תשנו ממנהג אבותיכם נוחי נפש עכ"ל:
וכתב הב"י לענין מעשה נראה דבמקום שלא נהגו איסור מותר ליקח אפילו מחנוני גוי כל דבר אכילה אף על פי שהוא מוקצה דבדבר שהוא של גוי לא שייך מוקצה ואפילו ידוע שהובא מחוץ לתחום נמי שרי כיון שלא הובא בשביל ישראל זה ומיהו אם הוא דבר שיש לחוש שמא נלקט או נצוד או נולד היום אסור {בדבר שנלקט או ניצוד היום אסור משום מוקצה מחמת איסור תלישה או צידה, ומה שכתב הב"י שלא שייך מוקצה בדבר של גוי זה בדבר שהאדם מקצה מדעתו כמו פירות העומדים לאוצר או כמו גרוגרות וצימוקים או בדבר של גוי שהובא מחוץ לתחום. ועיין בסימן תקטו בדברי הרשב"א.} .
וכתב המ"ב שבעיר שרובה ישראל או אפילו חציה ישראל אסור לקחת ממנו שמסתמא הובאו בשביל ישראל וצריך להמתין לערב בכדי שיעשו כנזכר בסימן תקטו סעי' ה'.
מותר לקחת קמח שטחן הגוי וכן פת שאפה הגוי ביו"ט, בעיר שרובה גויים.
התוספות בפרק בתרא דעבודה זרה (סו: ד"ה אמר רבא) כתבו להתיר פת חמה שאפה הגוי ביום טוב דאין לאסור משום שהעצים שנאפה בו נתלשו היום ומוקצים הם דמה בכך הא פירש ר"י דלא אמרינן יש שבח עצים בפת רק לענין איסורי הנאה ואי משום שמא טחנו החיטים היום וגם נילושו אין בכך כלום כיון דמעיקרא בעודם חיטים היו ראויים לכוס. מיהו בה"ג חשיב להו נולד בשטחנו ביום טוב. מיהו רבינו יחיאל היה נוהג היתר בדבר אמנם בשני ימים של ראש השנה שמע מורי שיש אוסרים לפי שלפעמים נמשך הקציר עד ראש השנה ויכולין לקצור ביום טוב של ראש השנה ולאפות ביום טוב שני ונכון להחמיר בשני ימים טובים של ראש השנה עכ"ל:
ובהגהות מימון פרק א' (אות ג) כתוב אסרו ר"י ורבינו תם ליקח פת מן הגוי ביום טוב אלא אם כן הוה ידעינן שהקמח היה מנופה מערב יום טוב וטעמא דכל מילי דאכילה גזרינן אי שרית ליה פת של גוים שאפה ביום טוב אתי ישראל גופיה לנפות קמחו ובמקום שיש לירא שהעצים שאפה בו ליקטן היום מן המחובר צריך ליזהר גם בזה שידע שנלקטו מערב יום טוב והר"מ הנהיג לחתום הקמח מערב יום טוב או לסגרו בחדר והמפתח יהיה ביד ישראל היכא שרוצה לקנות קמח או פת שנאפה היום ביום טוב מן הגוי. וגם הגהות אשיר"י כתבו בפרק אין צדין (סי' יז) שר"י ור"ת אסרו והנהיגו שלא ליקח פת מן הגוים נחתומין ביום טוב אם לא שיודע שהקמח היה נטחן מערב יום טוב והעצים נלקטו מערב יום טוב והר"י ב"ר ברוך והר"ש התירו לקנות פת שאפה גוי בשבת בשעת הדחק:
וכתב האגור (סי' תרלג) אם יום טוב חל אחר השבת פת שנאפה בשבת אסור ביום טוב משום הכנה ומהר"י מולין הודה לדברי נאום יעקב ויי"ל (שו"ת מהר"י וייל דינים והלכות סי' ב) עכ"ל. וכתב הב"י אין הוראה זו נכונה שהרי נתבאר בסימן שכ"ה (צו.) דאף בשבת עצמה התירו הרא"ש (סי' יז) וגדולים אחרים. ורבינו ירוחם בהלכות שבת (ני"ב ח"ח עח.) כתב סברת ר"ת וסברת הרא"ש ואח"כ כתב ובאותן המקומות שרגילין הנשים או אנשים לקנותו בשבת ואומרים לגוי ממש סכום מקח ואומרים תן לי פשוט או ב' פשוטים מלחם וגם קוראים לגוי בביתם ונותנים לו המעות ראוי לאסרו להם מכל וכל שלא יאכלו פת הנאפה בשבת כך נ"ל עכ"ל:
ופסק מרן להקל לקחת מהגוי קמח שנטחן היום וכן פת שנאפה היום בעיר שרובה גוים.
וכתב המ"ב שהחיי אדם כתב דאין להקל כי אם בעת הצורך. עוד כתב שאם רוב הקונים בעיר הם ישראל אסור לקחת ממנו אם יש חשש שהטחינה וההרקדה היתה ביו"ט אבל אם רק האפיה היתה ביו"ט מותר שהרי האפיה היא מלאכה המותרת ביו"ט. ורק צריך להיזהר שלא יזכיר לו דמים ומידה או סכום מנין כנ"ל. וכן לא יבא הגוי לבית הישראל ויראה לו את הכסף כדי שיקח לבד משום עובדא דחול, אבל יכול לתת לו משכון. ואסור לקנות אפילו על ידי גוי.
ב. ישראל שאמר לנכרי מבעוד יום תקנה לי יונים למחר לא יפה עשה, אבל אם עשה כבר מותר לאכול מהם ביום טוב והוא שלא יהיו מפריחין, אבל אם רגיל בכך אסור לאכול מהם, דאין זה חשיב דיעבד כיון שרגיל בכך:
לא יאמר לגוי בערב יו"ט שיקנה לו מחר איזה דבר, ואם אמר מותר לאכול ממנו.
כתב הרא"ש בתשובה. כלל כ"ג (סי' ו) כיון שאסור להזכיר ביו"ט דמים למקח אסור לומר לגוי בערב יו"ט שיקנה לו ביו"ט. לכך זה שצוה לגוי לקנות לו יונים לא יפה עשה, אבל אם עשה כבר בדיעבד מותר לאכול ממנו אפילו בו ביום. וזה דוקא שהיונים לא יכולות לעוף אבל אם יכולות לעוף יש חשש שהגיעו היום מחוץ לתחום אסורים גם בדיעבד משום מוקצה. אבל אם רגילים לעשות כך אסור לאכול מהם אפילו קנו כבר דאין זה נקרא דיעבד אלא לכתחלה כיון שרגילין בכך.
וכתב המ"ב כל דבר שאסור לישראל לעשות ביו"ט אסור לומר לגוי לעשות {משמע מדברי הרא"ש שיונים שהם הפקר שבאו מחוץ לתחום אסורים משום מוקצה ורק אם הביא הגוי דבר ששיך לו לא הוי מוקצה שאין הכן לגוי. אולם המ"ב סימן תקטו ס"ק עב כתב שאם הביא הגוי פירות הפקר מחוץ לתחום לא הוי מוקצה ורק דבר ששיך לישראל הנמצא מחוץ לתחום מקצה דעתו ממנו. וצ"ע. והמ"ב פירש דברי הרא"ש שאם היונים יכולות לעוף מחוץ לתחום יש בהם משום איסור צידה ובדבר שיש בו איסור צידה אפילו אם צדו הגוי בשבילו או ניצוד לבד הוא מוקצה. ובשעה"צ נשאר בצ"ע מנין לרא"ש שיעור זה של יציאה מחוץ לתחום לענין שיהא ביונים איסור צידה.} .
עוד כתב שאם רגיל לקנות ע"י גוי שאסורים היונים לאכול מהם עד הערב צריך להמתין בערב כדי שיעשו כדי שלא יהנה ממה שקנו עבורו ביו"ט.
ג. לומר לחבירו מלא לי כלי זה יין דינו ביום טוב כמו בשבת. הגה: כדאיתא סימן שכ"ג. והוא הדין דאסור להטיל גורלות ביום טוב כמו בשבת כדאיתא לעיל סימן שכ"ב סעיף ל':
מותר לומר מלא כלי זה אפילו הוא מיוחד למידה.
במשנה ביצה כט. אומר אדם לחברו מלא לי כלי זה אבל לא במדה. ובגמרא רבא אמר מאי אבל לא במדה שלא יזכור לו שם מדה אבל כלי המיוחד למדה ימלאנו. כתב מרן בסימן שכג סעי' א. מותר לומר לחבירו מלא לי כלי זה אפילו הוא מיוחד למידה והני מילי כשנוטל הלוקח מידה של מוכר ומוליכו לביתו ואין צריך לומר אם מביא הלוקח מתוך ביתו ואומר לו מלא לי כלי זה אבל למדוד בכלי המיוחד למידה ולשפוך לתוך כליו של לוקח אסור. וכתב הרמ"א שיש מקילים אם לא מכוין אלא ממעט או מוסיף מעט ושכן המנהג.
אנשים המקפידים זה על זה לא ישתתפו יחד שעלולים לבא לידי מידה משקל וסכום מנין.
בשבת קמט. ובב"מ עה. אמר רב יהודה אמר שמואל בני חבורה המקפידין זה על זה עוברין משום מדה ומשום משקל ומשום מנין ומשום לוין ופורעין ביום טוב וכדברי הלל אף משום רבית ופירש רש"י בב"מ המקפידים זה על זה. שאין מוחלין על דבר מועט ומקפידין להלוות זה את זה במדה במשקל ובמנין. וכתבו התוס' בשבת למקפידין נותן הוא עצה שלא ישתתפו שקרובים הם לבוא לידי איסור מדה וכן לידי איסור משקל מתוך שרגילין לשקול על ידי הקפדתן גם ביום טוב לא ירגישו עד שישקלו ולידי מנין כשישאר לאחד מהם ששים אגוזים יאמר לו תן לי ארבעים להשלים מאה כמו שרגילין לעשות. וכ"פ מרן בסימן שכב סעי ו שמותר לחלק מנות שוות בגורל לבני ביתו כיון שעושה כן רק כדי לא להטיל בינהם קנאה אבל לאחרים אסור כיון שמקפידים לחלק ע"י גורל עלולים לבא לידי מדה ומשקל. ואם המנות אינם שוות אסור לכולם משום קוביא.
וכתב שם בביה"ל שדוקא בני חבורה המקפידים אין נכון שישאילו אחד מחבירו אבל סתם שכנים שאינם חברים אף שמסתמא הם מקפידים מכל מקום מותרים לשאול אחד מחבירו ביו"ט דמתוך שאינם רגילים לשאול זה מזה תדיר לא גזרינן שיבאו לידי איסור.
ד. לא ימוד אדם שעורים ליתן לפני בהמתו אלא משער ונותן לה:
לא ימדוד שעורים לתת לבהמה אלא ישער ויתן לה.
בביצה כט. אדבריה רב חסדא לרבנא עוקבא ודרש לא ימדוד אדם שעורים ויתן לפני בהמתו ביו"ט אבל קודר הוא קב או קבים ונותן לפני בהמתו ואינו חושש. ופירש"י אבל קודר הוא בקב עצמו נוקב בכרי וממלאו שלא כדרך מדה לתת בידו לתוכו. והרי"ף והרמב"ם פ"ד כתבו לא ימוד אדם שעורים ליתן לפני בהמתו אלא משער ונותן לה.
ובמ"ב כתב לא ימדוד מפני שנראה כאילו הוא מודד למכור. ובסימן שכד ס"ק ד כתב שיקח כלי אחר וישער בו קב או קביים.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל
מנחת שי – הלכות
הלכות תפלה ביה"כ וברכות
אברכי הכולל "שומרי גחלת" סניף "מנחת שי" אשדוד
בעידודו של ראש הכולל הרב אליהו דיקורגר שליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5