——–
א. אסור לכבות דליקה ביום טוב (עיין לעיל סימן של"ד סעיף כ"ו) ואפילו אם רואה ביתו שנשרף, אם אין שם סכנת נפשות. ואין מכבין הבקעת אפילו כדי שלא יתעשן הבית או הקדירה או כדי לשמש מטתו. הגה: ויש אומרים דוקא אם אפשר להציל הקדירה בלא כיבוי, אבל אם אי אפשר להציל או לבשל הקדירה בענין אחר רק שיכבה, מותר לכבות (הרא"ש ומרדכי ור"ן פרק ב' דביצה ורשב"א וטור), וכן נראה לי עיקר. וכן בבית, אם ישרף הבית לא יהיה לו מקום לאכול שם ויפסיד סעודתו, מותר לכבות. אבל אם יש לו בית אחר לאכול שם אסור לכבות משום הפסד ממונו (בית יוסף בשם אורחות חיים):
כיבוי לצורך הצלת ממון אסור, וכן לצורך שלא יתעשן הבית אסור.
בביצה כב. בעא מיניה אביי מרבה מהו לכבות הדליקה ביום טוב, משום איבוד ממון. אמר ליה אסור. איתיביה אין מכבין את הבקעת כדי לחוס עליה ואם בשביל שלא יתעשן הבית או הקדירה מותר. ההיא רבי יהודה היא, כי קאמינא לרבנן.
והר"ן כתב דבשביל שלא יתעשן הבית היינו מפני הפסד ממונו. ואין כאן צורך יום טוב, וכגון שיש לו עוד בית לשבת בו, ובזה אין אנו פוסקים הלכה כרבי יהודה כיון שאינו צורך אוכל נפש. אבל אם מכבה בשביל שלא יתעשן הבית שהוא יושב בו אין לך אוכל נפש גדול מזה, ואפילו לרבנן שרי. וכן כתב המרדכי (סי' תרפא) בשם רבינו אלחנן. והאורחות חיים כתב שאם לא יכבה יפסיד סעודתו מותר לכבות. וכ"פ הרמ"א שאם יפסיד סעודתו מותר לכבות. וכתב המ"ב (ס"ק יא) אפילו שלא יפסיד הסעודה רק אם לא ימצא מקום לאכול או ישרפו כלי האכילה ויתבטל מהסעודה ג"כ מותר.
אבל הרי"ף כתב אסור לכבות את הבקעת בין לחוס עליה בין שלא יתעשן הבית או הקדירה הכל אסור: וכן כתב שם הרמב"ם (פ"ד ה"ו) בפירוש אין מכבין את האש בשביל שלא תתעשן הקדירה או הבית. וכתב הב"י ולענין הלכה כיון שהרי"ף והרמב"ם מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן:
וכתב המ"ב (ס"ק יב) שבסימן שלד נתבאר כל שיש חשש סכנת נפשות כגון במקום גויים שיבאו לבזוז ויעמוד על ממונו ויסתכן מותר לכבות אפילו בשבת.
והטעם שאין אנו פוסקים בזה כרבי יהודה שמתיר אפילו בהפסד ממון, לדעת הרז"ה מה שאמר רבה אסור היינו משום שאין מורין כן ומיהו מדינא קיימא לן דשרי. אבל הרמב"ן במלחמות כתב שאינו נראה כהרז"ה, דהכא ודאי לגמרי אסרינן. והטעם שלא רצו חכמים להתיר כיבוי משום הפסד הבית כרבי יהודה, כיון שאינו קרוב לאוכל נפש. וכן כיבוי בקעת כדי שלא יתעשן הבית וכיבוי הנר מפני דבר אחר אף על פי שהוא צורך אוכל נפש לא רצו להתיר מכשיריו. וכ"כ רבינו ירוחם בנתיב ד' ח"ב (לב.) וזה לשונו ולפי מה שכתבו המפרשים יש בזה שלשה חילוקים האחד דבר שאין בו מכשירי אוכל נפש ממש החמירו בו ואסור כגון כיבוי הנר מפני תשמיש המטה או כדי שלא יתעשן הבית או לכחול העין וכיוצא בזה, והשני דבר דאי לא שרית ליה אתי לאימנועי משמחת יום טוב כגון גריפת תנור וכיריים וכיוצא התירו אותן לכתחלה, והשלישי מכשירי אוכל נפש שאפשר לעשותן עם אחרים כגון השחזת סכין ושפוד שנרצם וכיוצא באלו הלכה ואין מורין כן לרבים עכ"ל.
כתב הטור אסור לכבות את הנר אפילו אם צריך לכבותו כדי שישמש מטתו. בביצה כב. בעא מיניה אבא מבר מרתא מאביי מהו לכבות את הנר מפני דבר אחר אמר לו אפשר בבית אחר אין לו בית אחר מאי אפשר לעשות לו מחיצה אין לו לעשות מחיצה מאי אפשר לכפות עליו את הכלי אין לו כלי מאי אמר ליה אסור אתיביה אין מכבין את הבקעת כדי לחוס עליה ואם בשביל שלא יתעשן הבית או הקדירה מותר אמר ליה ההיא רבי יהודה כי קאמינא לרבנן וכתב הב"י כל הפוסקים סוברים דקי"ל כפשיטותא דאביי דאסר לכבות הנר מפני דבר אחר. ודלא כהרוקח שהתיר. והט"ז כתב הלכה שמותר ואין מורין כן, ובביאו"ה כתב שלא הסכימו עימו האחרונים רק ביו"ט שני יש מתירים ויש אוסרים אא"כ אם היא ליל טבילה או יצרו תוקפו יש להקל ביו"ט שני וגם זה עדיף שידביק הנרות שידלקו ויכלו מהר, או יניח הנר בכוס מים ויגרום לכיבויו.
גם אם מתקלקל התבשיל מחמת העשן אסור לכבות הבקעת.
כתב הרא"ש מה שאסור לכבות כדי שלא תתעשן הקדירה היינו באפשר להצילה מעישון בלא כיבוי כגון שיסירנה מאש זה לבשלה על אש אחר ואם אין לו אש וצריך לבשל קדירתו באש זה ואם לא יכבה תתעשן הקדירה מותר לכבות לצורך אוכל נפש כמו שמותר לבשל ולאפות. וכתב הרב המגיד כתב בפרק ד' (ה"ד) שכן דעת הרשב"א (עבה"ק בית מועד ש"ח סי' ח) אבל דעת הרמב"ם והרי"ף לאסור הכל. ואפילו אין לו רק אש זו ויתקלקל התבשיל מהעשן אסור לכבות הבקעת.
ואחר כל זה סיים הב"י מה שהבאנו לעיל. ולענין הלכה כיון שהרי"ף והרמב"ם מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן: והרמ"א פסק כדעת הרא"ש להקל לכבות כדי להציל התבשיל מעישון {ולכאורה אוסר מרן כיבוי לצורך אוכל נפש, ושלא כדעת הרא"ש. ובסימן תקז' סעי' ד' שהתיר מרן לגרוף את הגחלים מהתנור אע"פ שמכבה, כיון שלא יכול לאפות בלא גריפה וכדעת הרא"ש שמתיר כיבוי לצורך אוכל נפש כמו שמותרת ההבערה לצורך אוכל נפש. וי"ל כמו שכתב המ"ב שכיבוי הבקעת היא פעולת הצלת האוכל ואין בזה דרך הכנת אוכל נפש, ופעולה כזו אסר מרן משא"כ פינוי הגחלים היא פעולת הכנת האוכל, וכן אם מנמיך האש באופן שכך הוא דרך הבישול, כ"ע מודים לדעת הרא"ש שמותר כיבוי לצורך אוכל נפש. אבל להנמיך את האש שלא ישרף האוכל ואין זה מדרך הבישול הוי פעולת הצלה ולא פעולת בישול ואסור.} . כתב הב"י כתבו התוספות כב. ד"ה אין, יש למחות בנשים שלא לכסות האור ביום טוב אבל בשם ספר אגודה (סי' לד) מצאתי כתוב לכסות האש בעפר בלילה כדי שימצאו למחר ביום טוב מותר {ואולי נחשב כדרך ורגילות המבשלים, ולא הוי פעולת הצלת הגחלים ומותר כנ"ל. אולם המ"ב כתב שאסור לכבות הבקעת כדי שיוכל אח"כ לבשל איתה. וצ"ע.} .
ב. להטות הנר כדי להרחיק השמן מן הפתילה, חשיב כיבוי ואסור. וכן אסור ליקח פתילה מנר הדולק אפילו ליתנה בנר אחר, שהרי כשמוציאה מיד הוא מכבה אותה. הגה: ומותר להוסיף פתילות לנר דולק כדי שיבעיר הרבה ויכבה במהרה (ר"ן פרק אין צדין):
ג. נר של שעוה שרוצה להדליקו ביום טוב וחס עליו שלא ישרף כולו, יכול ליתן סביבו קודם שידליקנו דבר המונע מלישרף בענין שיכבה כשיגיע שם. הגה: ויש מתירין לחתוך נר של שעוה באור, דהיינו שמדליקים גם למטה כדי לקצרה וכן נוהגין, אבל על ידי סכין אסור (הגהות מיימוני פרק ו' והגהות אשירי ומרדכי ותוספות פרק קמא דביצה). ומותר להעמיד נר במקום שהרוח שולט כדי שיכבה, אבל אסור להעמידו שם אם כבר הרוח מנשב (מהרי"ל):
גרם כיבוי בשבת אסור, וביו"ט מותר.
בגמרא ביצה כב. אסור להטות הנר כדי להרחיק השמן מהפתילה כדי שיכבה, שנטילת השמן מהנר היא כיבוי, וכמו שמצינו בשבת שהנותן שמן בנר חייב משום מבעיר והמסתפק ממנו חייב משום מכבה, וכיבוי ביו"ט לא הותר.
והטעם שנחשב כיבוי בלקיחת השמן, לדעת התוספות לא משום שממהר הכיבוי שזה הוי גרם כיבוי ומותר ביו"ט וגם בשבת לא חייב על גרם כיבוי, ובמקום היזק התירו להניח כדי מים שכשתגיע אליהם האש יתפקעו ותכבה הדליקה. אלא הטעם משום שמכהה אור הנר. ולפי זה בנר של חלב שלוקח ממנו מעט רחוק מהפתילה לא מכהה את אור הנר ומותר, שאין כאן אלא גרם כיבוי. וכ"כ המרדכי וכתב שהעולם רגילים ליזהר ונכון. וכ"כ המרדכי בפרק כל כתבי (שבת סי' שצט) שיש מתירים ביום טוב לתת סכין או כלי או דבר הניטל על נר של שעוה שלא במקום הדלקתה שאינו אלא גרם כיבוי. אבל רבינו יואל פירש דאפילו ביום טוב לא שרינן גרם כיבוי לכתחלה אלא במקום היזק דוקא עכ"ל: גם בהגהות אשר"י כתב שלכתחלה אסור לעשות כן בין בשבת בין ביום טוב וכן לחתוך מן הנר של שעוה בשעה שהוא דולק. מאור זרוע.
ולדעת הרא"ש הטעם אינו משום שמכהה את האור שהרי אסור להניח שפורפרת של ביצה מלאה שמן מעל הנר כדי שתהא מנטפת לתוך הנר, שלא יבא להסתפק ממנה, אע"פ שכשמסתפק ממנה לא מכהה את אור הנר. אלא הטעם משום שממהר את הכיבוי ולא הוי גרמא כיון שמתעסק בדבר הדולק היינו השמן והפתילה, נחשב מכבה ממש. וגרם כיבוי הוא שלא נוגע בדבר הדולק כמו המניח כדי מים ברחוק מהאש.
ולדעת הרא"ש יוצא שאסור לחתוך חתיכה מנר דולק כיון שעושה מעשה בשעוה ומקצר זמן הבערה, והוי מכבה. וכתב הטור אבל קודם שידליק לתת סביב הנר איזה דבר שיכבה אותו כשתגיע השלהבת לשם מותר כיון שעדיין לא הודלק אין כאן כיבוי. וכתב המ"ב (ס"ק כ כא) שכמה אחרונים ס"ל שמותר לתת חול סביב הנר אפילו אחר שהדליקו, שלא נחשב עושה מעשה בגוף דבר הדולק. אבל לתת קליפס אסור שדומה לחותך מהנר. ולתת הנר הדולק בתוך מים כתב בביאו"ה ד"ה דבר המונע, שיש להחמיר בזה ודלא כהט"ז. וכל זה דלא כמשמעות דעת מרן הב"י שנחשב עושה מעשה בגוף דבר הדולק ואסור בכל גווני, ואפילו לחתוך נר הדולק באמצעות אש ומדליקו באמצע שהרי מקצר דבר הדולק במעשה בגופו. אבל אם עדיין לא הדליקו ומדליקו באמצע כדי שיהיה לו שני נרות דולקים מותר שאין כאן מעשה כיבוי בקיצור הזמן אלא רק מעשה הדלקה. אבל הרמ"א התיר לקצר נר דולק ע"י שמבעירו מלמטה, אבל לא ע"י שיחתוך בסכין משום מתקן מנא, וכתב המ"ב (ס"ק כד) אפילו שלא נתכוין לתקן מנא אלא רק לקצר את זמן הבערה. ולהעמיד הנר במקום שהרוח שולטת כתב הרמ"א שמותר אבל לא במקום שהרוח מנשבת שודאי יכבה אפילו ברוח מצויה. ובביאו"ה ד"ה ומותר, כתב שיש להחמיר אף במקום שאין מנשבת הרוח.
עוד כתב הרא"ש אין ליטול פתילה דולקת מנר זה ליתן בנר אחר דמיד שסילקה מן הנר הוה ליה מכבה ומה הועיל אם חזר והדליקה. וכ"פ מרן כדעת הרא"ש.
וכתב הר"ן (יא:) אהא דאמרינן המסתפק ממנו חייב משום מכבה מיהו להוסיף בה פתילות כתבו דשרי דכולה הדלקה היא דאי לא תימא הכי, יהא אסור להדליק שתי פתילות בנר אחד דהא אי אפשר להדליקן כאחת אלא ודאי שרי: וכתב בביאו"ה ד"ה ויכבה ובלבד שלא יכוין לכבות אלה להדליק {ויש לעיין אחר שמרן פסק כדעת הרא"ש לכאורה אסור לקצר זמן הדלקת מנורת החשמל הדלוקה ע"י לחיצת המתגים בשעון השבת או לקצר זמן החגז לאחר ההדלקה שלכאורה דומה לנותן כלי תחת השמן המטפטף לנר שפשוט שאסור כמו המסתפק מהשמן שחייב. אלא שיש לחלק שכאן לא עושה מעשה בשמן שהוא החשמל או הגז ולא בפתילה שהיא המנורה או להבת הגז, אלא דומה למניח כדים במרחק, והוא גרם כיבוי שמותר ביו"ט. אלא שעדיין יש לצדד לאסור שבמניח כדים האש מגיעה אליהם וכאן המתג שהניח מגיע אל חומר הבערה, והוי כיורה חץ. וצ"ע ובפרט שגם למרדכי שקיצור זמן ההדלקה הוא גרם כיבוי כתב שהעולם נהגו ליזהר שלא לעשות גרם כיבוי ביו"ט, וכן לפי מה שכתב בשם רבינו יואל דאפילו ביום טוב לא שרינן גרם כיבוי לכתחלה אלא במקום היזק דוקא, א"כ גם אם נאמר שהוזזת המתג חשיב כמניח כדים במרחק אין לעשות כן לכתחילה משום הפסד מועט של החשמל או הגז שלא נחשב מקום היזק ודומה למקצר זמן הדלקת הנר שעל זה הביא המרדכי את דברי רבינו יואל.} .
כתב המ"ב (ס"ק יח) אסור לחמם נר של שעוה כדי להדביקו גזרה שמא ימרח דהינו שישפשפנו על שטח הכותל והוא תולדה של ממחק.
כתב בביאו"ה ד"ה בנר אחר, שמותר להגביה הפתילה כשרוצה שתדלק יותר יפה בתנאי שלא מגביה הקצה התחתון מקרקעית הנר. שהרי לא מקצר את זמן ההדלקה, וגם לא הכוין להכהות את אור הנר אלא אדרבא להדליק יותר. אבל להכניס את הפתילה של הפתליה פנימה כתב בביאו"ה ד"ה מיד, שודאי אסור שהרי מכבה.
ד. נר שכבה ורוצה להדליקו בו ביום מותר לחתוך ראש הפתילה כדי שיהא נוח לידלק. הגה: ושיורי שמן ופתילה מותרין אפילו ביום טוב אחר שבת או שני ימים טובים של ראש השנה (בית יוסף בשם רוב הפוסקים):
מותר להסיר הפחם מראש הפתילה קודם ההדלקה, וגם כשהוא דולק.
בביצה כב. אמר רב יהודה קינבא שרי. ופירשו התוס' והרא"ש דהיינו לחתוך ראש הפתילה נשרף. וקמ"ל שאין בזה משום תקון כלי. אבל אסור לתקן ולהכין מיו"ט לחול או מיו"ט לחבירו.
וכן כשהנר דולק מותר להסיר הפחם ועיין סעיף י.
מותר להדליק ביו"ט שאחר השבת או ביו"ט שני של ר"ה שיורי פתילה של ראשון.
כתב הטור שאסור להדליק ביו"ט שיורי פתילה של שבת או יו"ט ראשון של ראש השנה, כיון שע"י שכבה הנר בראשון הוכנה הפתילה להיות נוחה להידלק בשני ואסור משום הכנה דרבה. וכ"כ הב"י בסוף הסימן בשם המרדכי, וכן נזכר בסימן תק"א בשם ספר התרומה. ובהגהמ"י אסר מטעם זה השמן שנשאר בנר שהוכן ונעשה צלול יותר מחמת ההדלקה. והרוקח כתב שגם לדברי האוסרים מותר להרבות עליו ולבטלו. וכתב בתה"ד לאוסרים הפתילה משום הכנה יהא אסור לטלטלה אפילו לצורך גופה או מקומה שאיסור הכנה חשוב כדחיה בידים. ודחה הב"י סברא זו של איסור הכנה שאין תיקון מועט זה של תיקון הפתילה או השמן נחשב הכנה. ולא דומה לביצה שנולדה שהיא הכנה חשובה ולכן מותר להדליק שיורי פתילה. וכנזכר בסימן תקא עיי"ש. ובד"מ כתב שגם המחמירים להדליק עכ"פ לטלטל לא מחמירים. וכ"פ בהגה שמותר להדליק. ובמ"ב (ס"ק כט) כתב שטוב להחמיר שלא להדליק אלא ידליק פתילות חדשות או ידליק הפתילה מהצד השני.
ה. נר של בטלה דהיינו שאינו צריך לו אסור להדליקו, אבל של בית הכנסת לא חשיב של בטלה ומותר להדליקו אפילו ביום טוב שני אחר מנחה, ואין בזה משום מכין לחול שהרי בהדלקתו יש מצוה לאותה שעה. ולתקן הפתילות והעששיות ביום טוב אחר מנחה אם רוצה להדליק בו ביום מותר ואם לאו אסור:
נר של בטלה אסור להדליק ביו"ט.
נר של בטלה הוא נר שמדליק לא לצורך האור אלא לכבוד בעלמא להראות עושרו, כתב בירושלמי לא תאסור ולא תשתרי. ולדעת הראב"ד והגהומ"י והטור לאסור, ומהרמב"ם משמע שמותר וכתב המ"מ מטעם מתוך. ופסק מרן לאסור {וכתב המאירי ויש באין באיסורה מצד שאינו שוה לכל נפש. ואינו נראה וכו'.} .
וכתב המ"ב (ס"ק ל) שמותר להרבות בנרות ביו"ט בלילה כדי להרבות אור בבית ואיכא שמחת יו"ט אבל ביום לא, אא"כ יש ברית מילה שנהגו להרבות בנרות מותר להדליק לצורך מצוה גם ביום. וכתב בביאו"ה שאסור להדליק נר בלילה והוא הולך לישון אא"כ מפחדים לישון בחושך, אז נחשב צורך ומותר. ונר של יורצייט לכתחילה ידליק בביהכנ"ס או במקום שישתמש לאורו. ובשעת הדחק מיקל הכתב סופר שנחשב צורך מצוה משום כבוד אבותיו.
נר של ביהכנ"ס מותר להדליק.
כתב הרא"ש נר של ביהכנ"ס מותר להדליק שיש בו מצוה ושמחת יו"ט ואפילו להדליק ביו"ט ראשון ביום לצורך הלילה של יו"ט שני, ואין כאן הכנה אסורה כמו להדיח קערות לצורך הלילה שאסור, שהרי בכל שעה יש מצוה להדליק בביהכנ"ס. אבל כשמדליק בבית צריך שידליק סמוך לחשכה שאז נהנה ביום מהאור ולא ידליק מבעוד היום גדול שלא נהנה מהאור, שנמצא מכין מקודש לחול. וכתב הרשב"א שלא יתקן וינקה את העשישיות בביהכנ"ס לצורך הדלקת הלילה. וכתב הב"י דוקא אם מתקן לצורך הלילה אבל אם מדליק ביום מותר לתקן ולהדליק. וכתב המ"ב (ס"ק לד) ואפילו אין שם אדם מותר. וכתב בביאו"ה שכשאין אדם מותר בלילה אבל ביום צ"ע.
עוד כתב המ"ב (ס"ק לה) שלא יעמיד הנרות לצורך הלילה מיו"ט ראשון לשני שאסור לטרוח כלל לצורך חול.
ו. אין נותנין נר על גבי אילן מערב יום טוב, דחיישינן שמא יבא להשתמש באילן:
אין נותנים נר על גבי אילן מערב יו"ט. בגמ' שבת מה. אסור להניח מערב יו"ט נר על גבי אילן ובערב שבת מותר. והטעם לאיסור ביו"ט כיון שהנר אינו מוקצה שמא יבא להשתמש באילן. כ"כ הטור והרמב"ם. והטעם שאסור להשתמש באילן כתב הכל בו שמא יעלה על האילן וודאי יתלוש עלים או פירות תוך כדי עליתו. ובפחות מג' טפחים מותר דכקרקע חשיבי {ומרש"י משמע שעצם נטילת הנר מהאילן נחשב להשתמשות באילן. אבל הרא"ש כתב שהנחת הנר או נטילתו מהאילן לא נחשב בגדר השתמשות ולכן מותר להניח מרדעת על גבי החמור ולא נחשב משתמש בבעלי חיים. ובכל זאת אסור להניח את הנר על גבי האילן בעיו"ט אע"פ שאם יטלנו משם לא נחשב למשתמש באילן בכל אופן גזרו שמא יעלה באילן כדי ליטלו. והמ"ב כתב שליטול הנר הוא בכלל השתמשות שאסרו חכמים.} .
ז. אין פוחתין נר של חרס דהיינו בעודו רך כמו ביצים של יוצר למעך אותו ביד לעשות לו בית קבול, מפני שהוא עושה כלי:
אין פוחתין את הנר מפני שהוא עושה כלי.
בביצה לב. במשנה אין פוחתין הנר מפני שהוא עושה כלי ופירש"י שתוחב אגרופו בתוך החרס הרך. וכך כתב הטור. ותוס' פירשו שרגילים לשום באוירו קודם אפייתו קש או דבר אחר כדי לשמור האויר בשעת אפייה שלא יפלו המחיצות יחד ויסתום האויר ולאחר אפייתו קצת מסלקין אותו דבר שבתוכו ועל זה קאמר אין פוחתין הנר כלומר שאין מסירין מה שבתוכו דהוי כמו גמר כלי: והר"ן (יז: ד"ה מתני') פירש שדרך היוצרים לעשות כיסוי לכלי חרס שיש להם בית קיבול ומשימין אותם בכבשן כדי שיתייבשו מעט לפי שאי אפשר לתקנם בעודם לחים ואח"כ מוציאין אותם קודם שישרפו לגמרי ונוטלין כיסויים ומתקנין אותם ואותה נטילת כיסוי נקראת פחיתה והיינו דתנן אין פוחתין את הנר כלומר אין נוטלין כיסויו ממנו דבנטילתו משוי ליה מנא: והרמב"ם פירש בענין אחר שכתב בפרק ד' (ה"ח) שני כלים שהם מחוברים בתחלת עשייתן כגון שתי נרות או שני כוסות אין פוחתין אותם לשנים מפני שהוא כמתקן כלי וכך פירש בפירוש המשנה ג"כ: ומרן כתב כפירוש רש"י והטור. ובמ"ב (ס"ק לז) כתב שאסור בכל אופן מהפירושים.
ח. אין חותכין הפתילה לשנים אלא אם כן על ידי שנותן שני ראשיה בפי שני נרות ומדליקה באמצע, והוא שיהא צריך לשתיהן:
מותר לתת פתילה ארוכה בפי שתי נרות ולהדליק באמצע.
בביצה לב. במשנה אין חותכין את הפתילה לשנים רבי יהודה אומר חותכה באור לשתי נרות ובגמרא (שם) מאי שנא בסכין דלא דקא מתקן מנא באור נמי קא מתקן מנא תני רבי חייא חותכה באור בפי שתי נרות. ופירש רש"י דקא מתקן מנא. אחת היתה ועושה אותה שתים: בפי שתי נרות. נותן שני ראשיה בתוך שתי נרות אם צריך להדליקן כאחת ומדליק באמצע דלא מוכח דלתקוני מנא קא מכוין אלא להדלקה בעלמא: וכתב הרא"ש (סי' ז) משמע דאם אין צריך להדליק שניהם לא והכי איתא בירושלמי (ה"ד) בשצריך לשתיהן ומדהביא הרי"ף (יז:) הגמרא שמפרש דברי רבי יהודה מכלל דסבירא ליה דהלכה כרבי יהודה ולא ידענא טעמא מאי יפסוק כיחידאה במקום רבים דמשמע דרבנן אסרי לגמרי עכ"ל. וכתב הב"י ונראה שטעמו של הרי"ף מדאיתא בגמרא (לב:) תני בר קפרא ששה דברים נאמרו בפתילה וכו' וחותכה באור בפי שתי נרות ומדסתם בר קפרא כרבי יהודה אלמא הלכתא כוותיה וכן פסק הרמב"ם בפרק ד' (ה"ז): ופסק מרן כהרי"ף והרמב"ם. והמ"ב (ס"ק מא) כתב שכן בנר של שעוה שאסור לחותכו בסכין אבל מותר להבעירו באמצע כדי שיהיו שתי נרות דולקות. וכן אסור לקצר פתילה ארוכה שאינה נאה כך, משום מתקן מנא. ולענין לחתוך הפתילה ביד בלא כלי כתב בביאו"ה שהרמב"ם כתב להתיר, והטעם להתיר אפשר כיון שהפתילה מתקלקלת גדילתה ע"י הניתוק וצריך לגודלה מחדש. ועוד דאפשר דבלא כלי הוא רק תיקון כלאחר יד {ולכאורה סוף סוף יש בזה איסור דרבנן, וצ"ל שלא יכל לחתוך מערב יו"ט והוי מכשירי אוכל נפש שהנאת האור שוה לכל נפש ותיקון הפתילה כדי להאיר היא מכשירי אוכל נפש ונזכר בריש סימן תקט' כל שבעלמא אינו אסור אלא מדרבנן וקשה להשתמש בו כך, כגון סכין שהוכהה חודה ורוצה לחדדה מעט שלא במשחזת, אלא ע"ג עץ או אבן, מותר, דהוי מכשירי אוכל נפש שאין בהם מלאכה גמורה ויש צורך בעשייתם ומותרים, ובסכין אין מורין כן, שהשומע יבא בקל לחדדה במשחזת. אולם לדעת הב"י אין כן דעת הרמב"ם אלא אוסר לחתוך הפתילה גם ביד, ומה שכתב בכלי לומר כיון שהדרך לחתוך הפתילה בכלי גם ביד אסור. והובאו דבריו לעיל בענין להסיר הפחם מראש הפתילה.} .
ט. אין גודלין את הפתילה ולא מהבהבין אותה, אבל אם אינה קשה כל צרכה יכול למעכה בידו כדי להקשותה. ומותר לשרותה בשמן. (שאין בו נר דולק) (בית יוסף בשם הרוקח):
לא גודלין ולא מהבהבים את הפתילה, אבל ממעכים ביד וטובלים בשמן.
בביצה לב: תני בר קפרא: ששה דברים נאמרו בפתילה, שלשה להחמיר ושלשה להקל. להחמיר: אין גודלין אותה לכתחלה ביום טוב, ואין מהבהבין אותה באור, ואין חותכין אותה לשנים. להקל: ממעכה ביד, ושורה בשמן, וחותכה באור בפי שתי נרות. וכתב רש"י שלא גודלין ומהבהבים משום תיקון כלי ולמעכה ביד הוא תיקון כלאחר יד. וכתב הב"י בשם הרוקח שמה שמותר לטובלה בשמן הוא לא בנר הדולק שאם כן אסור משום מכבה. וכתב בשער הציון שהאיסור לגדול הוא באופן שלוקח חתיכת צמר גפן ומותחה ועושה אותה כמין פתילה. וממעכה ביד דשרי דשם היא מתוחה כבר וממעכה כדי להקשותה. עוד כתב במ"ב (ס"ק מב) שלשזור פתילה הוא איסור תורה וכן אסור להתיר קליעת הפתילה אפילו אם מכוין להדלקה.
י. מותר להסיר הפחם שבראש הנר כשהוא דולק, אבל אינו חותך ראש הפתילה בכלי:
מותר להסיר הפחם שבראש הנר הדולק, אבל אסור לחתוך הפתילה בכלי.
בביצה לב: אמר רב נתן בר אבא אמר רב מוחטין את הפתילה ביום טוב מאי מוחטין, רב חנינא בר שלמיא משמיה דרב לעדויי חושכא כתב הרא"ש היינו להסיר ראש הפתילה שנשרף, ואפילו שכבה כשמשליכו לארץ מותר, שכשם שמותר להדליק להשתמש לאורה כך מותר לכבות מה שמונע ההדלקה. וכתב הרא"ש שמותר להסיר אפילו בכלי, ושלדעת הרמב"ם בכלי אסור, אבל הב"י כתב שבין להרא"ש ובין להרמב"ם אסור לחתוך מגוף הפתילה עצמה אפילו בידו משום מתקן מנא, אלא מותר רק להסיר הפחם שלמעלה, ולהסיר הפחם שלמעלה מותר גם לרמב"ם ע"י כלי. וכן דעת הרשב"א והראב"ד שלהסיר הפחם מותר אפילו בכלי {וקשה שהרי הרמב"ם שם בפרק ד' הלכה ז' כתב שאסור לחתוך פתילה לשניים בכלי. משמע ביד מותר. וכך כתב הביאו"ה ד"ה אין חותכין בדעת הרמב"ם שמותר לחתוך הפתילה לשניים ביד. אלא צריך לומר שגם בהלכה ז' יסביר הב"י כיון שהדרך לחותכה בכלי גם ביד אסור. ולא כמו שהתיר הביאו"ה.} . וכתב המ"ב (ס"ק מז) שמנהגם שלא להסיר הפחם מהנר בכלי וגם לא ביד, אלא רק לנפץ באצבע שאינו מכבהו בידים.
יא. המדליק נר של יום טוב צריך לברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של יום טוב:
על נר של יו"ט מברך להדליק נר של יו"ט.
כתב הב"י בשם הגהות אשר"י והרוקח, והגהו"מ והמרדכי בשם הירושלמי, שמברך להדליק נר של יו"ט. וכתב המ"ב (ס"ק מח) שהדלקת נר ביו"ט ג"כ מצוה היא כמו בשבת. ואם חל בשבת אומר של שבת ושל יו"ט. וגם ביו"ט שני של גליות צריך לברך:
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל
מנחת שי – הלכות
הלכות תפלה ביה"כ וברכות
אברכי הכולל "שומרי גחלת" סניף "מנחת שי" אשדוד
בעידודו של ראש הכולל הרב אליהו דיקורגר שליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5