——–
א. אין מבשלים לצורך עכו"ם ביום טוב, לפיכך אסור להזמינו שמא ירבה בשבילו ודוקא להזמינו. הגה: לביתו אבל לשלוח לו לביתו על ידי עכו"ם שרי (הגהות מיימוני פרק א' בשם אור זרוע). אבל עבדו ושפחתו וכן שליח שנשתלח לו וכן עכו"ם שבא מאליו מותר להאכילו עמו ולא חיישינן שמא ירבה בשבילו. הגה: ומותר להרבות בשביל עבדו ושפחתו באותה קדירה שמבשל בה לעצמו (מרדכי פרק ב' דביצה) אבל לשאר עכו"ם בכל ענין אסור (אורחות חיים ותוספות). וישראל האופה בתנור של עכו"ם וצריך לתת לו פת אחד לא ייחד לעכו"ם אחד קודם אפייה דאז אופה של עכו"ם אלא יאפה סתם ויתן לו אחר כך אחד (כל בו):
ב. בני החיל שנתנו קמח שלהם לישראל לאפות להם פת, אם אינם מקפידים כשישראל נותן ממנו לתינוק מותר לאפות להם:
ג. אסור לבשל ולאפות לצורך כלבים, אבל מותר לטלטל מזונות וליתן לפניהם. הגה: אבל אסור להוציא בשבילן מרשות לרשות (הגהות מיימוני והמגיד פרק א'). וכן אסור לגבל המורסן לעופות (מרדכי) כי אם על ידי שינוי (כל בו). ומותר להרבות בשביל הכלבים באותה קדירה שמבשל בה לעצמו אפילו אם יש לו דבר אחר שיוכל ליתן לכלבים אם היה רוצה (בית יוסף בשם הר"ן והירושלמי):
אסור לעשות שום מלאכה לצורך גוי או בהמה אפילו שמזונותן עליך.
בביצה כא. תניא אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם (שמות יב-טז) ממשמע שנאמר לכל נפש שומע אני אפילו נפש בהמה במשמע כענין שנאמר ומכה נפש בהמה ישלמנה, תלמוד לומר לכם, לכם ולא לכלבים דברי רבי יוסי הגלילי, ר"ע אומר אפילו נפש בהמה במשמע, אם כן מה תלמוד לומר לכם, לכם ולא לעובדי כוכבים, ומה ראית לרבות את הכלבים ולהוציא את העובדי כוכבים מרבה אני את הכלבים שמזונותן עליך ומוציא אני את העובדי כוכבים שאין מזונותן עליך.
והלכה כרבי יוסי הגלילי שאוסר לעשות שום מלאכה ביו"ט לא רק לגוי אלא גם לבהמות ואפילו שמזונותן עליך. כך כתבו התוס' והרי"ף והרא"ש (סי' טו) והלכתא כרבי יוסי הגלילי דסתם לן תנא כוותיה דתנן (חלה פ"א מ"ח) עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלין ממנה חייבת בחלה ונאפית ביום טוב. משמע שלאפות רק לכלבים אסור. וכן פסק הרמב"ם בפרק א' (הי"ד) וכן פסק סמ"ג (לאוין עה כד ע"ד) וכתב הרב המגיד שכן דעת הרמב"ן (מלחמות י: ד"ה אמר) והרשב"א (עבה"ק בית מועד ש"ג סי' א) וכן עיקר. וכך הסכים הר"ן ז"ל (שם ד"ה הילכך). ודלא כאבי העזרי והר"ז הלוי שהתירו לבשל לצורך כלבים.
ולצורך קראים כתב המ"ב (ס"ק ב) יש אוסרים ויש מתירים כיון שטועים הם ורק מנהג אבותיהם בידיהם. אבל מומר מחלל שבת בפרהסיא דינו כעכו"ם ואסור לעשות לו שום מלאכה. ובחזון עובדיה עמוד לח אסר לבשל לקראים.
כתב הכל בו ראוי להזהיר לאלו שאופין פתן בתנורי הגוים ונותנין שכר לגוי פת או ככר, שלא ייחדו לו אותו ככר עד אחר אפייה כדי שלא יהיה טורח האפיה ועשיית הככר וטלטולו ידוע ומפורסם שהוא בשביל הגוי אך אחר האפייה נותנין לו בשכרו איזה שירצה. וכתב הב"י אף על פי שיש לדקדק בדבריו טוב לחוש ולהזהר. וכ"פ הרמ"א.
כתוב בהגהות מימון בפרק א' (אות ח) לשלוח לגוי על ידי גוי ביום טוב כתב באור זרוע (ח"א סי' תשעו) דשרי וכתב הב"י פירוש שאף על פי שאסור לעשות ביום טוב שום מלאכה לצורך גוי מכל מקום לשלוח לגוי על ידי גוי שרי. ובד"מ פירש שמותר לשלוח לגוי דבר מאכל ע"י גוי ולא חוששים שמא ירבה בשבילו. וכתב ממה שהב"י לא פירש כן משמע שאוסר לשלוח לו דבר מאכל שמא יבשל בשבילו, ולא משמע כן מהגהות מימוניות. וכתב המ"ב (ס"ק ו) שיש אומרים שלדעת הרמ"א מותר לשלוח לגוי דוקא אם לא הרבה בשביל הגוי אבל אם הרבה בשביל הגוי אסור לשלוח לו משום שמא יבשל לו קדירה בפני עצמה, ויש אומרים שלדעת הרמ"א מותר להרבות ולשלוח לו ושכן דעת הב"י, וכתב המ"ב שבמקום איבה או הפסד ממון יש לסמוך על זה. עוד כתב המ"ב (ס"ק ח ובשעה"צ אות יג) כששולח לגוי ע"י גוי הוי כשבות דשבות אפילו שהולך דרך רשות הרבים כיון שיש אומרים שאין לנו בזמנינו רשות הרבים דאוריתא, ובמקום דרכי שלום התירו.
וכתב הב"י בשם הרא"ש שאסור לטלטל מאכל לבהמה שהוא מוקצה כגון דבר קשה אע"פ שנאכל כך בשעת הדחק כיון שצריך לרככו ולשוחקו לא נחשב כך ראוי לבהמה, אבל סופלי שהם גרעיני תמרים קשים אינם מוקצים ומותר לתת לבהמה כיון שראויים להסקה. כדאמרינן בגמ' שם ובתוספות {וצ"ל שהסופלי שהם גרעיני תמרים לא נאכלו התמרים ביו"ט אלא קודם שאם נאכלו ביו"ט הוי כעצמות וקליפין שאין מטלטלין אותם ביו"ט לרבי יהודה משום נולד.} .
כתב הרב המגיד פ"א הי"ג כתב בשם הרשב"א שהוצאה לצורך הבהמה אסורה שהיא מלאכה דאוריתא אבל טלטול שהוא מדרבנן מותר לצורך הבהמה {יש לעיין מה שכתב שהטלטול מותר אם כוונתו לטלטול מוקצה שמותר לבהמה הרי אסרה הגמ' סופלי לחיותא כנ"ל, אם לא היו ראויים להסקה. ואפשר שכוונתו שיכול לטלטל כל מאכל בהמה כמו שחת וחציר ולא החמירו חכמים להחשיב מאכל בהמה להיות מוקצה כיון שאיסור מוקצה מדרבנן לא החמירו בדבר שהוא צורך לבהמה. אבל דבר שהוא לא ראוי לבהמה כמו סופלי או דבר שנולד ונעשה מאכל בהמה ביו"ט כמו עצמות וקליפין הוא מוקצה ואסור לטלטל לצורך הבהמה.} . וכן כתבו הגהות מימון בפרק א' בשם ר"ח לאסור את ההוצאה לבהמה וכן כתב הרוקח וכן כתב המרדכי וכתב שכן אין עושין מורסן לעופות ביום טוב דממעטינן מלכם. וכתב הב"י יש לתמוה דהא שרינן בסוף מסכת שבת (קנו.) לגבל לשוורים על ידי שינוי ואפשר דמה שכתב אין עושין מורסן לעופות ביום טוב בלא שינוי קאמר דאילו על ידי שינוי מישרא שרי דלא הוה אלא כמו טלטול בעלמא וכן כתב הכל בו בהלכות יום טוב (סי' נח יח ע"ג) שריית המורסן לתרנגולים מותרת ובלבד על ידי שינוי לפי שהדבר קרוב לגיבול.
וכתב בביאו"ה מה דקימ"ל מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ובלבד שיהא צורך היום קצת, לא יתיר המתוך איסור בישול לגוי או כלבים מהתורה, והטעם או משום שלצורך הגוי לא נחשב לצורך היום כלל ולכן אסור מהתורה, או משום כיון שהתורה אמרה לכם ולא לגויים וכלבים לכן לא אומרים בזה מתוך כלל.
אסור להזמין גוי לסעוד בביתו, שמא יבשל קדירה מיוחדת בשבילו.
בביצה כא: אמר רבי יהושע בן לוי מזמנין את הגוי בשבת ואין מזמנין את הגוי ביום טוב גזירה שמא ירבה בשבילו.
וכתב רא"ש שמא ירבה בשבילו קדירה בפני עצמה שהרי באותה קדירה מותר לבשל לצורך גוי או כלב.
ודוקא אם הזמינו חוששים שמא יבשל לו קדירה במיוחד עבורו אבל אם נשלח שליח גוי לישראל ביום טוב מותר להאכילו ביום טוב וכן נוהגין באשכנז שיש להם עבדים ושפחות גוים דלא אסר רבי יהושע בן לוי אלא לזמן את הגוי שהוא חפץ ביקרו ומרבה לו מנות וחיישינן שמא יבשל קדירה לבדה שלא היה מבשל בה אם לא בשביל הגוי. וכ"כ הר"ן. ובתשב"ץ התיר ליתן לגוי חתיכת פשטידא או מאווזא ביום טוב דלא חיישינן שמא ירבה בשבילו רק בשמזמינו על השולחן.
בגמ' שם מרימר ומר זוטרא כי הוה מיקלע להו גוי ביום טוב אמרינן ליה אי ניחא לך במאי דטריח לן מוטב ואי לא טרחא יתירא אדעתא דידך לא טרחינן. ולדעת הרמב"ם לא חייבים לומר כן לגוי כיון שבא מאליו מותר לתת לו לאכול. ולדעת הרשב"א צריך לומר לו קודם שיתן לו לאכול וכן דעת הטור שצריך שיאמר לו אם יספיק לך במה שהכננו לעצמינו בוא ואכול. ומרן בשו"ע לא הזכיר שצריך לומר לו.
וכתב המ"ב (ס"ק י) שהט"ז הכריע להלכה שאם הישראל מפציר בו שיאכל אצלו דומה למזמינו ויש לחוש שמא יבשל לו קדירה נפרדת ואסור לתת לו בלא שיאמר לו, אבל אם בא אליו הגוי ונותן לו לאכול בלי שיפציר בו לא חישינן ומותר בלי שיאמר לו אם מספיק לך מה שהכנו לעצמנו בא ואכול.
כתב הכל בו (סי' נח יח:) שהירושלמי (חלה פ"א ה"ה) מתיר להזמין גוי אם אין מכירו שאין לחוש שמא ירבה בשבילו.
וכתב במ"ב (ס"ק ו) שאין להזמין גוי אפילו שכבר הכין את כל צורכי הסעודה. ובביאו"ה כתב שאין להזמינו אפילו יש חשש איבה אבל אם משום כך יתבטל משמחת יו"ט מותר להזמינו ולתת לו ממה שהכין לעצמו.
להרבות חתיכה בתבשיל לצורך גוי שלא הזמינו, וכן לכלבים, מותר. אבל אסור להוסיף להם פת בתנור אם אין לו משהו אחר לתת להם לאכול. וכן אם הוא שותף עם הגוי בעיסה שאפשר לו לחלק את העיסה ולאפות רק את החלק שלו.
להוסיף חתיכה לקדירה לצורך הגוי לתת לו בלא שיזמין אותו לביתו כגון לעבדים ושפחות שבביתו לדעת הרא"ש אין איסור {כמו שמותר להוסיף חתיכה לצורך מחר כיון שנותנת טעם טוב בשאר החתיכות ונמצא שהרבה לצורכו לצורך היום כדאמרינן ממלאה אשה קדירה.} . וגם הר"ן (י: ד"ה בעי) כתב שבאותה קדירה ודאי שרי שהקדירה יפה כשיש בה בשר מרובה ומהאי טעמא שרי להאכיל ביום טוב עבדים ושפחות שבבית ישראל דליכא למימר שמא ירבה קדירה אחרת בשבילן.
וכתב הר"ן ומיהו משמע דלהרבות פת בשבילן אסור אלא בדאית ליה מידי אחרינא דאפשר לפרנסינהו כדאמרינן (ביצה כא.) בעיסת כלבים. ולדעת הרב המגיד בפרק א' (הי"ד) בשם בעל העיטור והרשב"א (עבה"ק בית מועד ש"ג סי' א) דלדידן דאית לן הואיל אפילו אין לו נבלה מותר הואיל ואפשר שתזדמן לו {ולכאורה למה אסור להרבות לגוי פת בלא שיהא לו מידי אחרינא לדעת הר"ן או אפשר שיהא לו אפשרות שתזדמן לו נבלה לכלבים לבעל העיטור והרשב"א מאי שנא אפיה מבישול והרי גם בפת אמרנו (ביצה יז.) ממלאה אשה תנור פת מפני שהפת נאפית יפה בזמן שהתנור מלא. וכן משמע מהירושלמי הביאו הב"י בסוף הסימן דאמרינן במשנה חלה פ"א משנה ה' שעיסת הכלבים מותר לאפות ביו"ט אם הרועים אוכלים ממנה, ואמרינן בירושלמי שהיא כרבי שמעון בן אלעזר דאמר ממלאה אשה תנור פת מפני שהפת נאפית יפה בזמן שהתנור מלא, ולכן החלק שאוכלים הרועים משתבח מהחלק של הכלבים ונחשבת כל האפיה לצורך הרועים ומותר. א"כ למה אמרינן בגמ' כא. שרק אם יש לו דברים אחרים לתת לכלבים יהא מותר לאפות החלק של הכלבים. שו"ר שהד"מ אות ג' הקשה כן על הב"י. ואפשר לומר כיון שבריבוי האפיה אין ניכר כל כך השבח בשאר הפת כמו בבישול בשר הנותן טעם בכל החתיכות ומשום כך לתנא קמא דרבי שמעון בן אלעזר אסור לאפות בתנור אחד יותר ממה שצריך לו, לכן יש לומר אע"פ שאנו פוסקים כרבי שמעון בן אלעזר עכ"פ אין לך בו אלא חידושו והוא באופן שכל הפת שייך לו שיכול לאכול כל אחד ואחד מהלחמים שאפה אז אמרינן שאפילו שאינו אוכל מהם רק נהנה מהשבח מותר אבל כשלא יכול לאכול את מה שייך לגוי או הכלב אע"פ שמוסיף שבח בפת שלו אסור. ובד"מ כתב שכיון שאפשר לפייסינהו בנבלה נחשב שאופה לעצמו ואפילו אופה בתנור בפני עצמו מותר ואם אופה באותו תנור מותר אפילו שלא יכול לפייסינהו כמו שמותר להרבות בתבשיל לצורך הגוי לדעת הרא"ש והר"ן. [והד"מ עצמו פוסק כדעת האורחות חיים כדלקמן שאסור להרבות לצורך הגוי כלל]. אבל צ"ע הרי הר"ן חילק בין תבשיל לפת שכתב ומיהו משמע דלהרבות בשבילן פת אסור וכנ"ל.} . אבל הארחות חיים (הל' יום טוב אות יב) כתב שאין להרבות לצורך הגוי לא פת ולא תבשיל ומה שאמרו ממלאה אשה קדירה וכו' היינו דוקא לצורך ישראל. וכתב הב"י שאין כן דעת הפוסקים. ובד"מ כתב שכן דעת התוספות וכך פסק בהגהה שמותר להרבות רק לעבדו ושפחתו {שהרי יכול לפייסינהו ונחשב מבשל לעצמו.} , אבל לשאר כותים אסור. והמ"ב (ס"ק ח) כתב הטעם משום שחישינן שמא יבשל בעבורו קדירה נפרדת. {ובשה"צ כתב מה שציין המציין על הרמ"א אורחות חיים ותוס' טעה בזה. אבל אפשר שנתכוין הרמ"א לדעת האו"ח והתוספות שלא הותרה ההערמה להרבות בתבשיל בשביל גוי וזה באופן שלא יכול לפייסינהו. ולעולם מודה הרמ"א שאם בא הגוי מאליו מותר להרבות לו באופן שיכול לפייסינהו בדבר אחר שהרי כל מה שמרבה נחשב מבשל לעצמו. ולא חישינן שמא יבשל לו קדירה בפני עצמה כיון שלא הזמינו. ולכן לדעת הרמ"א מותר להרבות באותה קדירה לצורך כלבים אם יש לו דבר אחר שיכול לתת להם. והמ"ב כתב שהגירסא ברמ"א מותר להרבות להם אפילו אין לו דבר אחר. ואפשר כוונתו שיפסוק הרמ"א מה שהבאנו לעיל שכתב המ"מ בשם בעל העיטור והרשב"א (עבה"ק בית מועד ש"ג סי' א) דלדידן דאית לן הואיל אפילו אין לו נבלה מותר הואיל ואפשר שתזדמן לו.}
ואם יכול לבשל לכלבים בקדירה אחרת לדעת הגר"א בדעת הרמ"א מותר שהרי יכול לפייסם ונחשב כמבשל לעצמו וכן מוכח בד"מ אבל המ"א פוסק כהמהרש"ל שבקדירה אחרת אסור אפילו שיכול לפייסן לא נחשב כמבשל לעצמו כיון שעושה בקדירה אחרת מוכח שעושה לכלבים ואסור.
וכתב המ"ב (ס"ק יא) שמותר להרבות לעבדו ושפחתו דוקא בחד טרחא אבל אסור להוסיף אחר כך בשבילם אלא אם כן יש לו דברים אחרים שיכול לפייסם בם. וכן לענין פת אפילו מרבה להם בתנור אחד כיון שיש בכל אחד טרחא צריך שיהיה לו במה לפייסן ואז נחשב כאופה הכל לעצמו ומותר. וכתב המ"ב (ס"ק יב) שלפי הנזכר בסימן תקז שבתנורים שלנו אין הפת נאפת יותר יפה מחמת מילוי התנור ואסור להרבות גם לצורך ישראל, ושיש פוסקים שחולקים וסוברים שהפת נאפית יותר יפה גם בתנורים שלנו, ויש לסמוך על דעה זו לעת הצורך {יש לחקור אם "הואיל" מוריד את האיסור מדאורייתא לדרבנן או רק מוריד את חיוב המלקות אבל האיסור נשאר מדאוריתא. ולשון הב"י בסימן זה "דאפילו מאן דאית ליה הואיל היינו לענין חיוב מלקות אבל מכל מקום איסורא מיהו איכא". וכ"כ המגיד משנה פרק א' אות ט האופה מיו"ט לחול רב חסדא אמר לוקה ורבה אמר אינו לוקה וקיימ"ל כרבה, ומלקות הוא דליכא הא איסורא איכא ע"כ. משמע שהואיל מוריד רק את חיוב המלקות והאיסור נשאר מהתורה. אומנם בגמ' פסחים מו: רבה שסובר שאומרים הואיל הקשה לרב חסדא שסובר שלא אומרים הואיל איך מועיל ערוב תבשילין וכי משום עירוב תבשילין שרינן איסורא דאוריתא. לכאורה משמע לרבה שסובר הואיל נשאר רק איסור דרבנן ולכן העירוב מהני. אולם אפשר שקושית רבה איך יתכן שעירוב תבשילין יתיר איסור תורה שיש בו מלקות שהוא חמור. וכן משמע לשון רבינו חננאל שם שכתב משום עירובי תבשילין שרינן איסורא דאוריתא 'שלוקין עליה'. אולם מלשון התוס' ביצה ב: ד"ה והיה, משמע קצת שאחר ההואיל אין איסור תורה, שהקשה וכי אתי תקנתא דרבנן של עירוב וליעקר הכנה דאוריתא ותירץ רבה לטעמיה דאית ליה הואיל. וכן בר"ן י: ד"ה בעי כתב בקדרה אחרת לא מיתסר מדאוריתא דהא קימ"ל כרבה דאית ליה הואיל. וצ"ע. ולענין בישול מיו"ט לשבת עיין בחזון עובדיה עמוד רעח' שכתב שגם רבה סובר שמהתורה אין איסור לבשל מיו"ט לשבת שצורכי שבת נעשים ביו"ט.} . ואמרינן עוד בגמ' אמר רבא עיסה חציה של גוי וחציה של ישראל אסור לאפותה ביום טוב שהרי יש אפשרות לחלקה ויאפה הישראל רק את חלקו ולשחוט בהמה שהם שותפים בה מותר לשחוט שהרי לא יכול לאכול את הבשר בלא שחיטה ונמצא ששוחט לעצמו.
אנשי חיל המלך שנותנים קמח לישראל כדי לאפות להם, אסור לאפות להם ביו"ט, אלא אם כן נותנים לישראל לבסוף פת אחת.
בביצה כא: בעו מיניה מרב הני בני באגא דרמו עלייהו קימחא מהו לאפותה ביום טוב אמר ליה חזינא אי יהבי ליה ריפתא לינוקא ולא קפדי כל חדא וחדא חזיא לינוקא ושרי ואי לאו אסור.
וכתבו הרי"ף והרא"ש שאין הלכה כן שהרי אסור לבשל קדירה במיוחד לצורך הגוי אפילו דבר שיכול לאוכלו בעצמו. וכתב הר"ן שאם לא יתנו הגויים פת לישראל אלא אם כן יסיים הישראל לאפות את כל הפת יהיה מותר לאפות להם כיון שאפיה זו נחשבת לצורך הישראל שבלא זה לא יקבל הפת וגם הרי"ף יסכים לזה. וגם הרב המגיד פירש דברי הרמב"ם שהתיר לאפות באופן זה שכל האפיה היא לצורך הפת שמקבלים.
וכתב המ"ב (ס"ק יג טו) שצריך שיתנו את הפת בפועל ולא רק שיכולים לתת. והט"ז כתב שאין לסמוך על קולא זאת רק בשעת הדחק כגון זו שהיא גזירת המלכות.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל
מנחת שי – הלכות
הלכות תפלה ביה"כ וברכות
אברכי הכולל "שומרי גחלת" סניף "מנחת שי" אשדוד
בעידודו של ראש הכולל הרב אליהו דיקורגר שליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5