——–
א. מותר לעשות מדורה להתחמם כנגדה. הגה: יש אומרים דאסור להחם בית החורף ביום טוב, דלפעמים אין הקור גדול ואינו אלא למפונקים והוי כמרחץ ומוגמר דאסור (בית יוסף בשם תשובת אשכנזית). ונהגו להקל:
ב. מותר להחם ביום טוב מים לרחוץ ידיו, אבל לא כל גופו אפילו אינו ואפילו אינו רוחצו בבת אחת. הגה: אבל מותר לרחוץ תינוק במים שהוחמו על ידי ישראל ביום טוב (מרדכי פרק ג'), אבל אסור לחמם לצרכו אפילו על ידי נכרי (מהרי"א מפראג), אבל כשצריך להם לבשל או להדיח אז מותר להרבות בשבילו (כל בו). ודין חמי טבריה כמו בשבת כדאיתא סימן שכ"ו (בית יוסף). אבל במים שהוחמו מערב יום טוב מותר לרחוץ כל גופו אפילו כאחד, מיהו דוקא חוץ למרחץ אבל במרחץ אסור. הגה: ויש אוסרים בכל ענין וכן נוהגין (טור והרא"ש):
מותר לעשות מדורה להתחמם כנגדה ולחמם מים לרחוץ רגליו, אבל לחמם מים לרחוץ כל גופו אסור אפילו רוחץ אבר אבר.
בביצה כא: תנן בית שמאי אומרים לא יחם אדם חמין לרגליו אלא אם כן היו ראויים לשתייה ובית הלל מתירין ועושה מדורה ומתחמם כנגדה.
וכתב הר"ן הטעם שהותרו שני דברים אלו לחמם מים לרחוץ רגליו ולעשות מדורה להתחמם, משום דמתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך (ביצה יב:).
וכתב המ"ב (ס"ק א ובשעה"צ אות ב) שלדעת הב"ח כל דבר שהוא להנאת הגוף הוא מלאכת אוכל נפש. וכן משמע דעת הרשב"א. ולדעת הרמב"ם רק רחיצה וסיכה הם כמו שתיה ונחשבים למלאכת אוכל נפש, ושאר ההנאות הותרו מטעם מתוך.
וכתבו הרי"ף והתוספות שדוקא לחמם חמין לרגליו מותר אבל לכל גופו אסור כדתנן בשבת לח: אמרו להם חכמים אם ביום טוב כחמין שהוחמו ביום טוב אסורין ברחיצה ומותרין בשתייה. והטעם שלכל גופו אסור משום דדבר השוה לכל נפש בעינן וזה אינו ראוי אלא לבני אדם מעונגים אבל ידיו ורגליו שוה לכל נפש {ולדעת הרמב"ם שרחיצה היא אוכל נפש עכ"פ אסרו חכמים לחמם מים לרחוץ כל גופו והטעם כתב הרמב"ם משום גזרת מרחץ. דהיינו שמא יחממו הבלנים מים במרחץ לצורך מוצאי יו"ט ויעברו על איסור תורה. אבל לא אסרו את הרחיצה עצמה במים שהוחמו בערב יו"ט כמו שאסרו בשבת, משום שגם אם יחממו הבלנים ביו"ט אין בזה איסור תורה.} . וכתב בבדק הבית כתב הרב המגיד (פ"א הט"ז) דאפילו אינו רוחץ גופו בבת אחת אלא אבר אבר אסור כך מפורש בפרק כירה (שבת מ.) ומוסכם.
וכתב בביה"ל שלדעת הרא"ש והרשב"א מקצת הגוף דומה לפניו ידיו ורגליו, ורק אם רוחץ רוב אברי הגוף הוא מעשה שלא שוה לכל נפש. ולפי זה גם בזמנינו אפילו שלא רגילים לרחוץ רגלים, נחשב חימום המים לרחיצת רגלים שוה לכל נפש, כמו שאר אברי הגוף. והביא הביה"ל דעות לאסור חימום המים לרחוץ שאר אברים.
עוד כתב הב"י בעיני איסור גמור שמחממין יורות בית החורף ביום טוב של פסח אף כי לפעמים אין קור גדול כל כך דמדמינן ליה למוגמר ולמרחץ דהוי איסור דאורייתא דאינו שוה לכל נפש אלא למעונגים כך מצאתי בתשובה אשכנזית כמדומה לי שהיא של מהר"י מולין ז"ל (שו"ת מהרי"ל מהדו' י – ם סי' קסו).
וכתב כן הרמ"א וסיים ונהגו להקל. וכתב המ"ב (ס"ק ז) הטעם שהרי מלאכת ההבערה לצורך חימום מותרת והיא שוה לכל נפש שוב לא מקפידים בקור גדול או קטן, ובקור גדול מותר לכ"ע. וכן ע"י גוי לכ"ע מותר. וכן שרוצה לחמם המאכלים שיש בהם שומן כדי שלא יקרשו מותר {והחידוש שאע"פ שאינו מבשל ואינו מחמם את התבשיל רק שומר על מצבו הקיים נחשב מלאכת אוכל נפש. ומכאן יש ללמוד שאם יש לו מרק חם ורוצה לשמור על חומו מותר להבעיר אש לשם כך אפילו שלא משתבח התבשיל ע"י שמירת החום.} . כתב בארחות חיים (הל' יום טוב אות יד) אבל במרחץ אסור אפילו פניו וידיו ורגליו. כתב המרדכי בפרק ב' דביצה (סי' תרפ) רבינו יהודה כתב דמותר לרחוץ תינוק קטן כדאיתא בפרק בתרא דיומא (עח:) דתינוקות מותרין ברחיצה וסיכה ביום הכפורים דכל מידי דאית ביה רביתא לתינוק לא גזרו ביה רבנן. וצ"ע כי נראה לי דלא גזרו על תינוק לרחוץ אבל אסור לגדול לעשות הבערה לצורך שום רחיצה דהא אין שוה לכל נפש עכ"ל {לכאורה אפשר שגם רבינו יהודה לא אמר להחם חמין אלא רק לרחוץ הקטן בחמין שהוחמו בעיו"ט ולעולם אסור לחמם לו מים.} . וכתב בד"מ שאם חימם ביו"ט בדיעבד מותר לרחוץ את הקטן אבל לכתחילה אסור לחמם לצורך קטן אפילו לצורך מילה ואפילו ע"י גוי.
וכתב המ"ב (ס"ק יב) שאם חימם מים לשתיה אסור לגדול לרחוץ במים אלו, אבל לרחוץ קטן מותר ודוקא שרגיל לרחוץ הקטן בכל יום אז אמרינן דהיינו רביתיה ודרך גידולו שלא אסרו חכמים.
עוד כתב המ"ב (ס"ק יג) מה שאסר הרמ"א לחמם לקטן ע"י גוי משום שהחימום אסור מהתורה שאין הרחיצה שוה לכל נפש ואמירה לגוי שבות. ולדעת הרמב"ם שחימום לרחיצה היא מלאכת אוכל נפש ואסור רק מדרבנן הוי שבות דשבות ובמקום חולי קצת יש להתיר.
כתב הכל בו במקום שיש תינוק שיש צורך לרחוץ כל גופו מותר לחמם הרבה מים כדי להדיח הקערות, ומן השיריים רוחצין גוף התינוק. שמותר להרבות כנזכר בסימן תקג' ממלאה אשה קדירה בשר וממלא נחתום חבית מים כיון שהוא חד טרחא.
וכתב המ"ב (ס"ק יד) שלא ימלא עוד מים אחר שהעמיד הקדירה על האש. עוד כתב שבשעה שרוחץ התינוק לא יניח מתחתיו חיתול בתוך המים נקי משום איסור כיבוס וע"י גוי מותר, ואפילו החיתול נקי טוב שיתנו ע"י גוי.
כתב בביה"ל שאם עבר וחימם מים כדי לרחוץ כל גופו מותר להשתמש בהם לרחוץ פניו ידיו ורגליו ולא קנסו אותו.
מותר לרחוץ כל גופו במים שהוחמו מערב יום טוב, ודוקא מחוץ למרחץ.
בשבת לט: תניא חמין שהוחמו מע"ש למחר רוחץ בהן פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו. וכתב הרי"ף בשם גאון דוקא בשבת אבל ביום טוב שרי לרחוץ כל גופו בחמין שהוחמו מערב יום טוב דלאו דבר שחייבין עליו משום שבות ולא משום רשות ולא משום מצוה אלא גזירה היא וכי גזרי בשבת אבל ביום טוב לא. וכתב הר"ן (שם) מיהו דוקא חוץ למרחץ אבל במרחץ אסור מדתניא בפרק כירה (מ.) מרחץ שפקקו נקביו מערב יום טוב למחר נכנס ומזיע ויוצא ומשתטף בבית החיצון ובודאי מדקתני פקקו נקביו בחמין שהוחמו מערב יום טוב מיירי ואפילו הכי משתטף אין (ששופך המים עליו) רוחץ לא (שנכנס לתוך המים) ומשתטף בבית החיצון אין בבית הפנימי לא. הילכך בתוך המרחץ אפילו בחמין שהוחמו מערב יום טוב אסור אבל חוץ למרחץ שרי.
וכתב המ"ב (ס"ק יז) הטעם שאסרו במרחץ משום גזירת הבלנים שלא יבאו לעשות איסור.
אבל הרא"ש כתב שמה שגזרו להתרחץ בחמין שהוחמו מע"ש על שבת ויום טוב גזרו כאחד. בפרק כירה (שם) אהא דאמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי בתחלה היו רוחצין בחמין שהוחמו מערב שבת התחילו הבלנין לחמם חמין בשבת אסרו להם החמין והתירו להם את הזיעה ועדיין היו רוחצין בחמין ואומרים מזיעין אנחנו אסרו להם הזיעה והתירו להם חמי טבריא. וכתב הרא"ש אלו הגזירות היו אף ביום טוב. וכ"כ האגור (סי' תרטז) בשם תשובת הרשב"א (ח"ד סי' י) לאסור.
וכ"כ הר"ן בפרק ב' דביצה שלדעת התוספות (שבת לט: ד"ה וב"ה) שאומרים דלהחם חמין ביום טוב לרחיצת כל הגוף אסור מדאורייתא א"כ בחמין שהוחמו מערב יום טוב נמי אסור לרחוץ בהם כל גופו גזירה ערב יום טוב אטו יום טוב. וכתב הר"ן שיש לסמוך להתיר להתרחץ בחמין שהוחמו בעיו"ט וכדעת הגאונים והרי"ף הנ"ל כיון שגם לדעת האוסרים אינו אסור אלא מדרבנן. וכן דעת הסמ"ג והרמב"ם והרב המגיד. וכתב הב"י דהכי נקטינן. והרמ"א כתב שנוהגים לאסור כדעת הרא"ש.
וכתב המ"ב (ס"ק יח) שגם להשתתף אסור לדעת הרמ"א אבל אבר אבר מותר לרחוץ בחמין שהוחמו מעיו"ט לכ"ע. ותינוק מותר לרחוץ כל גופו אפילו בחמין שהוחמו ביו"ט ואם לא רגיל לרחוץ את התינוק כל יום לא ירחצנו במים שהוחמו ביו"ט ויש להחמיר אם אין צורך כל כך גם במים שהוחמו מעיו"ט.
עוד כתב המ"ב (ס"ק יט) שכן אסור לאשה לטבול במים חמים אפילו שהוחמו מעיו"ט {ונראה שגם לדידן שמותר לרחוץ עכ"פ במרחץ אסור ומקוה נחשב למרחץ.} . ומותר לטבול במים פושרים אבל אסור לחמם המים להפיג צינתם שיהיו פושרים וע"י גוי מותר {דהוי שבות דשבות במקום מצוה לרמב"ם שסובר שאיסור חימום הוא מדרבנן ואפשר שגם לתוס' שסוברים שהוא דאוריתא משום שהחימום להתרחץ אינו שוה לכל נפש כאן שרק מפשיר יודה להתיר שלהפשיר המים הוא שוה לכל נפש. שעה"צ אות כה. ועד 37 מעלות נחשב פושרים כך כתב באור לציון ח"ב עמוד רנא' ובח"ג עמוד ריא'.} . אבל אסור להפיג צינתן ע"י גוי לצורך יו"ט שני, אבל אם יחמם הגוי המים ביו"ט ראשון וישתה הישראל מהם מעט מותר לצורך מצוה, וגם זה צריך שיחמם הגוי המים בפעולה אחת.
ג. אדם מותר לטבול ביום טוב מטומאתו:
מותר לאדם לטבול מטומאתו בשבת ויום טוב.
בביצה יז: תנן חל להיות אחר השבת בית שמאי אומרים מטבילין את הכל מלפני השבת ובית הלל אומרים כלים מלפני השבת ואדם בשבת. ובגמרא אפילו לרבא שהאיסור בטבילת כלי מטעם שנראה כמתקן באדם מותר שלא נראה כמתקן אלא נראה כמיקר, ואפילו במים רעים ובימות הגשמים נראה כרוחץ.
כלים שקנה מגוי מותר להטביל בשבת ויו"ט.
ובגמרא שם נאמרו ארבעה טעמים לאיסור של טבילת כלי שנטמא לרבה גזירה שמא יטלנו בידו ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים תינח שבת יום טוב מאי איכא למימר גזירה יום טוב אטו שבת. רב יוסף אמר גזירה משום סחיטה וגזרו בכלים דלאו בני סחיטה אטו כלים שהן בני סחיטה. רב ביבי אמר גזירה שמא ישהה את הכלים לטובלם בשבת או יו"ט ויבא לידי תקלה. רבא אמר מפני שנראה כמתקן כלי.
וכתב הרי"ף רק הטעמים של סחיטה ושמא ישהא. וכתב הרא"ש שלפי טעמים אלו מותר להטביל כלי חדש שנקנה מגוי שהרי לא מטבילים רק כלי סעודה שלא שייך בהם סחיטה וכן לא שייך שיבא בכלים שנכרים שהם חדשים לידי תקלה. אבל לדעת הרא"ש הטעמים העיקרים הם שמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים ומשום מתקן מנא וזה שייך גם בכלים שקנה מהגוי.
ובסימן שכ"ג כתב הב"י שלדעת הרמב"ם הטעם משום שמא ישהא ויבא לידי תקלה. וכיון שלפי הרמב"ם והרי"ף מותר להטביל כלי בשבת ויו"ט ולדעת הרא"ש אסור לכן נקטינן להתיר. אבל אם יכול לעשות כעצת המרדכי לתת לגוי במתנה ולחזור לשאול הכלי ממנו, טוב לעשות כן.
ד. אין עושין מוגמר דהיינו לפזר מיני בשמים על הגחלים, בין להריח ובין לגמר הבית או הכלים. אבל אם עושה כדי ליתן ריח טוב בפירות למתקן לאכילה מותר, אפילו אם מפזרן על גבי גחלת של עץ. הגה: ואסור לסחוף כוס מבושם על הבגדים משום דמוליד בהן ריחא (המגיד פרק א' והגהות אשירי סוף פרק ב' דביצה):
להניח מוגמר על גבי גחלים להריח אסור, אבל כדי למתק את הפירות מותר. ואסור להוליד ריח בבגד.
במשנה ביצה כב: חכמים אוסרים להניח מוגמר על גבי גחלים כדי להריח ריח טוב וכתב רש"י משום דכתיב (שמות יב טז) אשר יאכל לכל נפש ודבר זה אינו שוה לכל נפש שאינו אלא למפונקים או למי שריחו רע.
וכתב במ"ב (ס"ק כב) שבגחלת של עץ יש איסור מבעיר בשעה שמבעיר הגחלים במיוחד בשביל המוגמר. וכן גם אם היו הגחלים בוערים יש איסור של כיבוי בתחילה כששם עליהם את הבשמים והבערה כשהבשמים בוערים. וגם בגחלת של חרס שאין איסור כיבוי והבערה יש איסור של מוליד ריח בחרס.
כתב בביה"ל בענין עישון הסיגריות ביום טוב יש אוסרים משום שהבערה זו לא שוה לכל נפש כמו מוגמר וגם מצוי בו כבוי, ויש מתירים משום שעכשיו הרבה רגילים ונעשה שוה לכל נפש ורק צריך להיזהר מכבוי שלא יוציא האפר בידים ושלא יבעיר נייר וממנו יבעיר הסיגריה אלא ידליק הסגריה ישירות מהנר {ולפי"ז לא ידליק הסגריה מגפרור שהדליק מהנר משום חשש כיבוי. ובפסקי תשובות עמוד שפה כתב שיש בזה גם חשש הבערה שלא לצורך לכן ידליק ישירות מהנר.} .
וכתב בחזון עובדיה עמוד מד שאף בזמנינו שמעט הם המעשנים עכ"פ כיון שהעישון כשמעשן מעט הוא דבר השייך לבריאות לכן נחשב דבר השוה לכל נפש כמו שכתב הפני יהושע שבת לט: וכמו שחילק התוס' בין רחיצה האסורה לזיעה שמותרת כיון שרחיצה היא לתענוג משא"כ זיעה היא לבריאות.
ולעשן פירות בעשן בשמים לקלוט טעם הבושם שיהיו מתוקים יותר לאכילה רבא אמר על גבי גחלת נמי מותר מידי דהוה אבישרא אגומרי. וכתב הר"ן (יב. ד"ה איבעיא) פירש רש"י על גבי גחלת נמי מותר דאוכל נפש הוא וראוי אף לעניים אלא שאינו מצוי להם ודמי לנזדמן לו צבי ביום טוב כדאמרינן בפרק קמא דכתובות (ז.) ואי משום כיבוי ואולודי ריחא והבערה שרי מידי דהוה אבישרא אגומרי דאיכא כל הני ושרי. אבל הרי"ף סובר דבבישרא אגומרי ליכא כיבוי ולדבריו הכי קאמר אף על פי שאין זה צורך אוכל נפש ממש מותר להניח לבונה על גבי אש הדולק לפי שאין כאן כיבוי שסופו מבעיר וכיון שכיבוי אין כאן הבערה אין כאן ומשום אולודי ריחא נמי לא מיתסר כיון שאינו מכוין להריח אלא להכשיר אוכלין מידי דהוי אבישרא אגומרי דכולהו איתנהו ביה כיבוי והבערה כי הכא ואולודי ריחא בגחלים אף על פי שאינו לצורך אוכל נפש ממש שהיה אפשר לצלות סמוך לגחלים ולא על גבן עכ"ל הר"ן: וכתב הב"י ומתוך דבריו יתבאר לך שמה שכתב הרי"ף גבי הא דאיבעיא לן מהו לעשן פירוש מהו לעשן את הפירות כדי להכשירן לאכילה. וגם הרמב"ם שכתב בפרק ד' (ה"ו) מותר לעשן תחת הפירות כדי שיוכשרו לאכילה לאו למימרא דדוקא שנכשרים על ידי עישון זה לאכילה וזולת העישון לא היו ראויים לאכילה אבל אם היו ראויים לאכילה קודם לכן אלא שעל ידי העישון מתעלים יותר לא אלא אפילו היכא דקודם העישון ראויין לאכילה כיון שהעישון מחשיבם יותר שרי דהוי דבר השוה לכל נפש.
וכתב המ"ב (ס"ק כה) שלדעת הר"ן ע"פ גירסת הרי"ף מותר למתק הפירות הראויים לאכילה רק אם היה לו גחלת דלוקה אבל להדליק לצורך זה אסור, שהרי סובר שכשמניח המוגמר על הגחלים אין כאן הבערה משמע שאסור להבעיר בדבר שאין בו צורך אוכל נפש ממש {ולפי זה יש לעיין אם מותר להדליק את הגחל במיוחד לצורך עישון הנרגילה.} . והקשה הב"י ואיכא למידק מאי שנא דגבי מוגמר שרי ואפילו בגחלת של עץ ולמתק החרדל לא שרי אלא בגחלת של מתכת כמו שנתבאר בסימן שקודם זה ונראה לי דשאני חרדל דהוה אפשר למתקו מבעוד יום שכן דרכו למתק ממנו הרבה בבת אחת אבל עישון פירות אינו נעשה אלא ביומו כדי שלא יפחת ריחו.
גרסינן בגמרא (ביצה כג.) רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו סחופי כסא אשיראי ביומא טבא אסור משום דקא מוליד ריחא ומאי שנא ממוללו ומריח בו וקוטמו ומריח בו התם ריחא מיהא איתא ואוסופי הוא דקא מוסיף ריחא הכא אולודי הוא דקא מוליד ריחא ופירש רש"י סחופי כסא אשיראי לכפות כוס מבושם על השיראים של מלבוש להכניס בהם ריח הבושם של הכוס אסור דקא מוליד ריח בשיראים ע"כ והרב המגיד כתב זה בפרק ד' (שם):
וכתב המ"ב (ס"ק כו כז כח) שאסור להוליד ריח משום שהמוליד דבר חדש קרוב הוא לעושה מלאכה חדשה, וכן אסור להוליד ריח במים, ואפילו בגד שיש בו ריח אין לתת עליו ריח שיהא בו ריח יותר, אבל בגד שהיה עליו אתרוג מותר להחזירו עליו כיון שלא נעשה בו ריח יותר {יש לחקור אם מותר לעשות מלאכת הבערה או בישול באוכל נפש השייך רק למפונקים כגון להבעיר אש כדי לחרוך הפת או התבשיל שכך אוהבים המפונקים. ולכאורה לא הוי דבר השוה לכל נפש ואסור, או דילמא רק בהנאות שאינם הנאת אכילה צריך שיהיו שוים לכל נפש. ומהר"ן הנ"ל בדעת הרי"ף שאסור להבעיר כדי לגמר הפירות משמע שגם בדבר שהוא אוכל צריך שיהא שוה לכל נפש. ובכתובות ז: התיר גם צידת צבי כיון שהוא דבר הצריך לכל נפש אע"פ שאינו שוה לכל נפש. וצ"ע מה היא הגדרת דבר הצריך לכל נפש.} .
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל
מנחת שי – הלכות
הלכות תפלה ביה"כ וברכות
אברכי הכולל "שומרי גחלת" סניף "מנחת שי" אשדוד
בעידודו של ראש הכולל הרב אליהו דיקורגר שליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5