——–
א. נכרי שהביא דורון לישראל ביום טוב, אם יש ממינו במחובר או שמחוסר צידה אסור אף למי שלא הובא בשבילו לאכלו בו ביום. (ואפילו עבר ונתן לפיו ולעסו אסור לבלעו) (ר"ש בפירוש המשנה פרק ח' משנה ב' דתרומות). ואפילו לטלטלן אסור. ולערב מותרים בכדי שיעשו. ובשני ימים טובים של גליות אם הובא ביום ראשון מותר מיד בליל יום טוב שני בכדי שיעשו. הגה: ויש מחמירין לאסרו עד מוצאי יום טוב שני (טור בשם רבינו תם והרא"ש וסמ"ג) ונוהגין להחמיר אם אינו לצורך יום טוב לצורך אורחים ובכהאי גוונא דאז נוהגין להקל לאחרים שלא הובא בשבילן (תרומת הדשן סימן ע"ח). וכן אם הובא ביום טוב שני צריך להמתין במוצאי יום טוב בכדי שיעשו, אבל בשני ימים של ראש השנה או ביום טוב הסמוך לשבת בין מלפניו בין מלאחריו אם הובא בראשון צריך להמתין במוצאי יום טוב בכדי שיעשו. אבל בב' ימים של ראש השנה או ביום טוב הסמוך לשבת בין מלפניו בין מאחריו אם הובא בראשון צריך להמתין עד מוצאי יום טוב ושבת בכדי שיעשו. ושיעור כדי שיעשו היינו כדי שילך הנכרי למקום שליקט ויגמור המלאכה ויחזור לכאן ואם נסתפק לו מהיכן הביאן שיעורן כדי שיבוא מחוץ לתחום:
ב. אפילו תלשן הנכרי או צדן לעצמו, או נפל מן האילן מעצמו, או נצוד מעצמו, אסור לאכלו בו ביום ולטלטלו אף למי שלא הובאו בשבילו, אבל לערב מותרין מיד במוצאי יום טוב אף למי שהובאו בשבילו:
ג. אפילו אם הוא ספק אם נלקטו או ניצודו היום אסורים, אבל אם ניכר בהם שלא נלקטו ושלא ניצודו היום מותר למי שלא הובאו בשבילו. ואם לא באו מחוץ לתחום מותר אף למי שהובאו בשבילו. הגה: נכרי מסיח לפי תומו שלא נלקט היום או ניצוד היום נאמן (ועיין לעיל סימן תקי"ג סעיף ו'):
פירות שנשרו או קטף הגוי ביו"ט לעצמו, או צידה שצד ביו"ט הם מוקצה.
ברש"י ביצה כד: מחובר כגרוגרות וצמוקין דמו ואפילו לרבי שמעון יש מוקצה מדלא לקטן מאתמול אקצינהו מדעתיה ולא תחלוק במחובר בין שלו בין של גוי: וכ"כ שם הרי"ף והרא"ש. וכן הוא בהדיא בגמרא (ביצה כד:) פירות בני יומן מי שרו בטלטול: וכתב הרא"ש אף דקימ"ל שמותר להשתמש לאור הנר שהדליק הגוי לעצמו אע"פ שהנר מוקצה כיון שרק נהנה מהאור ולא נוגע בנר, אבל פירות שקצץ הגוי לעצמו שרוצה לאוכלם ולטלטלם אסור.
עוד כתב הרא"ש שלא צריך להמתין בערב כדי שיעשו כיון שאין כאן אלא מוקצה בלבד. וכ"כ המרדכי והגהות אשר"י ואפילו אם נמלך אחר שצד והביאו לישראל כיון שלא צדו בשביל ישראל לא צריך להמתין כדי שיעשו. וכ"כ התוס' ודלא כרבי יהודה מפריש שכתב שצריך להמתין עד מוצאי יו"ט שני כדי שיעשו. וכתב המרדכי שסובר ר"י מפריש שגם בדבר שהובא בשביל גוי גוזרים במידי דאכילה מתוך שהוא להוט שמא יעשה את המלאכה. ובביא"ה ד"ה או צדן כתב שהאליה רבא כתב להחמיר כר"י מפריז והבית מאיר דחה דבריו ומותר במוצאי יום ראשון מיד.
ובהגהות מימוניות בשם סמ"ק כתב שאם עשה גוי לעצמו או נעשה מאליו בשני ימים טובים של גלויות מותר בשני. ובשני ימים של ראש השנה אסור גם בשני. וכן ביו"ט שאחר השבת או שבת שאחר יו"ט אסור גם בשני {לכאורה למה אסור בשני הרי מיגו דאתקצאי בבן השמשות מחמת יום שעבר לא אמרינן. ויש לומר שיש בזה איסור הכנה שיום ראשון הכין לשני במה שנלקט או נצוד בו ומימלא הוי מוקצה.} .
ספק מוקצה אסור.
ספק מוקצה היינו ספק לקט הגוי לעצמו היום ספק לקט אתמול אסור. וכן ספק אם נתלש או ניצוד מעצמו ביו"ט אסור. כדאמרינן בגמ' כד: ספק מוכן אסור. ומבואר בסימן תצז. והטעם דהוי דבר שיש לו מתירין דלא אמרינן ספקא דרבנן לקולא. וביו"ט שני ספק מוקצה מותר משום דהוי ספק ספקא. וכתב המ"ב שיש אוסרים והפר"ח הכריע שבפירות אסור שהדרך ללקוט כל יום ביומו, ובצידה ספקו מותר ביו"ט שני.
כתב הרמ"א אם הגוי מסל"ת שלא נלקט היום נאמן שבמידי דרבנן נאמן הגוי במסל"ת וכתב המ"ב דוקא שאינו משביח בדבריו כדי שיקנו ממנו באופן שהנוכרי אינו יודע שאסור ישראל הא לאו הכי מתכון להשביח מקחו כשאומר שנלקט אתמול ולא נאמן. ובאיסור דאוריתא כגון הכנה דרבה אם הביא פירות חיים (שאינם נאכלים בשבת וניכר שהוכנו ליו"ט שאחר השבת, והוי הכנה דאוריתא) ביו"ט שאחר השבת ואמר שנלקט בערב שבת לא נאמן.
קטף הגוי פירות לישראל או צד דבר שיש בו איסור צידה, מלבד איסור מוקצה אסור ליהנות מהמלאכה עד מוצאי יו"ט בכדי שיעשו.
ביצה כד: אמר רב פפא הלכתא גוי שהביא דורון לישראל ביום טוב אם יש מאותו המין במחובר אסור ולערב נמי אסורין בכדי שיעשו. ואם אין מאותו המין במחובר תוך התחום מותר חוץ לתחום אסור והבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר. ופירש רש"י ולערב אסורין בכדי שיעשו: כדי שלא יהנה ממלאכת יום טוב {פירוש מלבד איסור מוקצה של דבר שהיה מחובר, אסרו חכמים ליהנות ממלאכה שעשה הגוי בשביל ישראל ואיסור זה הוא גם בחול. וההנאה מהאיסור מתבטאת בשני דברים מעצם הפעולה כמו התלישה והבישול שהיה צריך לעשות הישראל בעצמו, וגם מחיסכון זמן הפעולה. וכשנהנה אחרי שעבר זמן כדי עשיית המלאכה לא נחשב נהנה לגמרי מהמלאכה שנעשתה בשבת או יו"ט כיון שלא נהנה מחיסכון הזמן של עשיית המלאכה, אף שנהנה מפעולת המלאכה לא אסרו חכמים, אחר שנאסר בהנאת חסכון זמן הפעולה שוב לא תהיה קלה עליו מלאכת שבת.} . ואף שאם ישראל עשה מלאכה בשבת לא אסרנו להינות ממנה, כתב הרא"ש שישראל שעשה מלאכה היא מילתא דלא שכיחא ולא גזרו בה רבנן.
ור"ת פירש דטעם שצריך להמתין לערב בכדי שיעשו משום גזירה שמא יאמר לגוי להביא לו ביום טוב כדי שיאכל לערב מיד.
וכתב בביאו"ה ד"ה אם יש, שגם אם יש מיעוט מחובר נחשב יש במינו במחובר ולא הולכים אחר הרוב שהוא תלוש כיון שיש רוב נגד והוא שרוב פירות המובאים למכור הם רוב פירות שנתלשו היום. וגם כמיהין ופטריות נחשבים למחובר אפילו שגדלו על העצים.
עוד כתב בביאו"ה שאפילו הביא במוצאי יו"ט מיד באופן שודאי לקט ביו"ט גם כן צריך להמתין כדי שיעשו. ואם הובאו מחוץ לתחום ביו"ט והביאם לישראל במוצאי יו"ט לא צריך להמתין כדי שיעשו.
ונ"מ בין הטעמים כתב הרא"ש דלרש"י מותר במוצאי יו"ט ראשון לאחר כדי שיעשו ממ"נ שאם אתמול היה קודש הרי המתין כדי שיעשו {לא שאם היה מביא לו ביום שני היה מותר אלא על הצד שהאתמול קודש היום חול) ואם היום קודש לא נהנה ממלאכת יו"ט שהרי נקטפו בחול. (ובשני ימים טובים של ר"ה או יו"ט ושבת שאין ממ"נ להתיר אסור עד מוצאי יו"ט השני בכדי שיעשו.} . ולר"ת צריך להמתין עד מוצאי יו"ט שני אחר כדי שיעשו, שאם נתיר לו במוצאי יו"ט ראשון בכדי שיעשו שמא יאמר לגוי שיקטוף לו ביו"ט ראשון כדי שיכול להינות ממנו ביו"ט שני או במוצאי יו"ט שני מיד. וכתב הב"י שהרמב"ם והר"ן סוברים כדעת רש"י ורבנו ירוחם כתב שכן דעת הראב"ד והרי"ף וכן הסכים הרשב"א. אבל הרא"ש נראה שסובר כר"ת וכן הר"י מפרי"ש וכן בה"ג וסמ"ג בשם רבי יצחק בר רבי שמואל. וכתב הב"י ולענין הלכה נקטינן כהנך רבוותא דשרו דרבים וגדולים הם ובמידי דרבנן:
ופסק מרן כדעת רש"י והרמ"א כתב נהגו להחמיר כר"ת ולצורך אורחים יש להקל.
כתב המ"ב (ס"ק ה) שאם בשוגג ברך על פרי שהוא מוקצה ולעסו צריך לפולטו כמו באכילת איסור {וביביע"א חלק ב' יו"ד סימן ה' כתב שאין דבריו מוכרחים.} .
עוד כתב שלערב שאסור כדי שיעשו אסור גם בטלטול כל כדי שיעשו ביו"ט שני כיון שהוא אסור בהנאה {ולא אמרינן מגו דאתקצאי לאסור כל יו"ט שני כיון שלא דחאו בידים. ויש לעיין כיון שאנו פוסקים כרבי יהודה ביו"ט למה יהא מותר אחר כדי שיעשו. שוב שמעתי מראש הכולל שליט"א שהגרעק"א בהגהות שו"ע הקשה כן ונשאר בצ"ע והקהילות יעקב תירץ שבדבר שודאי יפקע האיסור בשבת גם רבי יהודה מודה שלא אומרים מיגו דאיתקצאי. ושוב הראני הרב שמואל בנימין שליט"א שהביא דברים אלו בחזון עובדיה עמוד פג ושכן תירץ רבי יהונתן אייבשיץ בספר בינה לעיתים, והשואל ומשיב, ושכן הקשה הריטב"א ותירץ כן בתירוץ בתרא, ובתירוץ קמא כתב שלא אמרינן מגו דאיתקצאי ביו"ט שני של גלויות. עוד תירץ מרן שליט"א ע"פ המאירי שכתב שלא אומרים מיגו דאיתקצאי רק במוקצה מדאוריתא כמו סוכה ואתרוג אבל מוקצה מדרבנן והוא מידי דאכילה לא אומרים מיגו דאיתקצאי. והכא נמי הוא מידי דאכילה שאסור בהנאה רק מדרבנן.} .
וכתב בביאו"ה ד"ה דורון שאם הביא הגוי למכור בעיר שרובה ישראל אסור לערב כדי שיעשו ולא אומרים שאדעתא דנפשי כעביד. ומה שהתיר המג"א אם קצץ לו דמים מעיו"ט, זה דוקא שהיה לו שהות להביא מעיו"ט. וגם זה אסור לדעת האור זרוע. וקצץ שמותר הנזכר בסימן רנב הוא באופן שלא עשה הגוי כדי שיהנה ישראל ביו"ט או בשבת. ולהלכה אם יהיה עוד ספק מותר בקצץ, כגון במוצאי יו"ט ראשון אחר כדי שיעשו אפילו לדעת הרמ"א שמחמיר כר"ת. ולענין תחומין אפילו בלא עוד ספק לא יצטרך להמתין במוצאי יו"ט כדי שיעשו.
עוד כתב שאסור להינות ממלאכת גוי לא רק אכילה אלא גם ריח כמו להריח הדס או שאר הנאות.
כתב מרן בסימן שכ"ה סעי' ז' ספק אם ליקטן בשביל ישראל, או שידוע שליקטן בשביל ישראל ואין ידוע אם נלקטו היום אם לאו, אסורים בו ביום, ולערב בכדי שיעשו; ויש אומרים דלערב מותר מיד.
וכתב המ"ב משום דהוי דבר שיש לו מתירין לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא. ואם היו שני הספיקות יחד מותר שבספיק ספיקא לא אוסרים משום דבר שיש לו מתירין.
שיעור כדי שיעשו הוא בכדי שילך הגוי למקום שליקט וילקט ויחזור לכאן.
עוד נ"מ כתבו הרא"ש והתו"ס בשיעור כדי שיעשו שלרש"י מספיק להמתין במוצאי יו"ט רק הזמן של עשיית המלאכה דהיינו הקטיפה שהאיסור רק שלא יהנה מהמלאכה. אבל לדעת ר"ת צריך להמתין גם זמן ההבאה {זמן הבאה לדעת הרא"ש זמן שאפשר להביא פירות אלו ממקום הכי קרוב לו). שאם ימתין רק זמן עשיית המלאכה עדיין יש חשש שמא יאמר לו שיביא לו ביו"ט כדי לחסוך את זמן ההבאה. ולדעת הגהומ"י בשם סמ"ק לחלק שלמי שהובאו בשבילו צריך להמתין זמן הלקיטה וההבאה מחוץ לתחום אבל לאחרים מספיק רק זמן הלקיטה. (ונראה שסובר בטעם האיסור כדי שיעשו גם כרש"י וגם כר"ת. לכן למי שהובאו בשבילו צריך להמתין גם כדי כדי הבאה כר"ת ולמי שלא הובאו בשבילו צריך להמתין כדי לקיטה כרש"י.} . וכתב בביאו"ה ד"ה ושיעור, למנהג האשכנזים שמחמירים כר"ת עד מוצאי יו"ט שני לאחרים די רק בשיעור כדי שיעשו כמו שכתב הרא"ש כדי שיביאו ממקום קרוב. ורק לעצמו כדי שיביא ממקום שהביא כדעת הר"ן לקמן.
ולדעת הר"ן גם לרש"י צריך להמתין שיעור הבאה והוא שילך הגוי למקום שליקט וילקט ויחזור לכאן {ואם מסתפק מהיכן הביאן ימתין שיעור כדי שיבאו חוץ לתחום.} . וכן דעת הרשב"א בשם רבינו חננאל. וכ"כ במ"מ שכן דעת הרמב"ם. וכך פסק מרן.
וכתב המ"ב שאם הביא הגוי ע"י סוס אין צריך להמתין אלא כדי רכיבה על סוס.
עוד כתב שאם מסתפק מהיכן הביא בין אם ודאי לו שהם בתוך התחום ובין אם ודאי לו שהם מחוץ לתחום משערים מחוץ לתחום בסמוך לו. וכתב בביאו"ה ד"ה ואם נסתפק, שלצורך מצוה יש לסמוך על הדעה שהשיעור כדי שיביא ממקום קרוב בתוך התחום.
לקט הגוי לצורך ישראל זה אסור גם לישראל אחר כדי שיעשו.
עוד נ"מ כתב הרא"ש שאם קטף הגוי לצורך ישראל אחר לרש"י צריך להמתין כל מי שנהנה בכדי שיעשו כדי שלא יהנה מהמלאכה. וכך פסק מרן. ולר"ת לא צריך להמתין האחר במוצאי יו"ט ראשון (שביו"ט עצמו הוא מוקצה) ומותר לו מיד שאין כאן החשש שיאמר לו שיביא לו עוד ביו"ט שהרי לא ראה אותו כלל ביו"ט. ולא חוששים שזה שהובאו בשבילו יאמר לגוי להביא בשביל אחר שאין אדם חוטא ולא לו.
אבל לדעת הסמ"ק צריך גם האחר להמתין במוצאי יו"ט שני בכדי שיעשו במלאכות דאוריתא כמו צידה ומחובר. וכ"כ המרדכי. וכתב בתרומת הדשן שהלכה כדעת הסמ"ק אבל אם הוא לצורך כגון שרוצה לתת לאורחים במוצאי יו"ט ראשון ואין לו מאותו המין מותר ואפשר לסמוך על הרא"ש בדעת ר"ת שמתיר, שהרי גם לדעת רש"י מותר אפילו למי שהובא בשבילו במוצאי יו"ט ראשון. ולבשל ביו"ט שני לצורך שבת אסור שהרי אם אין אורחים הדבר אסור באכילה גם לאחרים ולכן נאסר בטילטול {נראה שאפילו לצורך אורחים לא התיר תרומת הדשן במוצאי יו"ט ראשון מיד אלא צריך להמתין כדי שיעשו שהרי סמך את הפסק על דעת רש"י ולא התיר רש"י אלא עד כדי שיעשו אפילו לישראל אחר. וכ"כ להדיא בשער הציון אות יז.} . מרן פסק כדעת רש"י שמותר במוצאי ראשון. והרמ"א כתרומת הדשן. וכתב המ"ב (ס"ק יב) לדעת הרמ"א אורחים מעירו שהזמינם קודם שהובאו הפירות נחשבים כבני ביתו ואסורים עד מוצאי יו"ט שני אחר כדי שיעשו ואם באו מעיר אחרת מותרים ואפילו הוא לאכול איתם במוצאי יו"ט ראשון משום מצות הכנסת אורחים וסומכים על דעת רש"י. וכן במקום דוחק גדול כתב הט"ז שסומכים על דעת רש"י. וכן לבשל ביו"ט שני לצורך שבת אם אין לו מאותו המין בשבת מותר, רק שלא יטעם ממנו ביום שישי. וכן לבשל ע"י גוי לשבת מותר אפילו יש לו מאותו המין.
בשני ימים טובים של ראש השנה או ביו"ט שאחר השבת או לפניו, צריך להמתין עד מוצאי יו"ט שני בכדי שיעשו.
כתבו התוס' מ. שבשבת ויום טוב גם לרש"י אסור מזה לזה עד מוצאי יום שני בכדי שיעשו כדי שלא יהנה ממלאכת הגוי שעשה לישראל, שהרי אין כאן ממ"נ ביום השני כמו בשני ימים טובים של גלויות. וכתב הר"ן בריש מסכת ביצה שגם אם נשרו הפירות מאליהם ביום הראשון אסורים בשני משום הכנה דרבה שעל ידי שנתלשו אתמול אתה רוצה להתירם היום נמצא שקודש הכין לקודש ובעינן שחול יכין לקודש.
וכתב המ"ב שבנשרו או ניצודו מאליהן לא צריך להמתין במוצאי שני בכדי שיעשו, שאין כאן איסור הנאה מהמלאכה אלא איסור הכנה לבד.
ד. אינו יהודי שהביא דורון לישראל מדברים שיש במינם במחובר בים טוב ראשון של ראש השנה שחל להיות בחמישי בשבת, יש מתירים לאכלם בשבת בכדי שיעשו ויש אוסרים. הגה: ולדידן דנוהגין להחמיר בשני ימים טובים של גליות נמי דינא הכי, ולענין הלכתא נראה דשני ימים טובים של ראש השנה יש להחמיר בשבת, אבל בשני יום טוב של גליות יש להקל בשבת שהוא לאחריהן. ודוקא בפירות שאין צריכים הכנה ביום טוב שלפני השבת אבל דבר שצריך להכין ביום טוב שני לצורך השבת אסור, מאחר דנוהגין לאסור ואף לטלטל ביום טוב שני אם לא לצורך אורחים וכיוצא בזה (תרומת הדשן סימן ע"ח):
לקט הגוי ביום טוב ראשון של ראש השנה שחל להיות בחמישי בשבת, אסור עד מוצאי שבת כדי שיעשו.
עוד נ"מ בשהביא הגוי ביום טוב ראשון של ראש השנה שחל להיות בחמישי בשבת. לדעת רש"י אסור עד מוצאי שבת בכדי שיעשו שלא יהנה ממלאכת יו"ט. ולדעת ר"ת אליבא דרבי יחיאל מפריז והרא"ש שלא גזרו רק שלא יאמר לגוי שיביא לו כדי שיאכל ממנו לערב או למחר אבל לא יאמר לגוי שיביא לו כדי שיהנה ממנו ליום שלישי, ולכן מותר בליל שבת אחר כדי שיעשו. ופסק מרן כרש"י בויש בתרא.
ולדעת בעל העיטור ובה"ג אף לדעת ר"ת אסור עד מוצאי שבת בכדי שיעשו שלא יאמר לגוי להביא לצורך שבת או מוצאי שבת. וכן כתב התוספות להחמיר.
וכתב הכל בו בשם חכמי לוניל והראב"ד שאין איסור הכנה מיום ראשון של ראש השנה שחל ביום חמישי לשבת, כיון שמה שאנו אומרים שהוא יום ארוך הוא רק משום גזירה שהרי אנו בקאים בקבועא דירחא ודי לאסור את היום השני של ר"ה ולא נחמיר להמשיך לגזור גם על שבת משום הכנה. ויש אוסרים. וכתב הב"י שהרוקח כתב כדעת האוסרים. וכן דעת הרשב"א ששני ימים טובים של ר"ה נחשבים ליום אחד ובשניהם שייך איסור הכנה {לאוסרים מטעם איסור הכנה לכאורה לא צריך להמתין במוצ"ש כדי שיעשו. אבל לדעת רש"י כיון שאנו מחשיבים את שני הימים ליום אחד ואין ממ"נ כמו בשני ימים טובים של גלויות צריך להמתין במוצאי שבת כדי שיעשו לטעם רש"י שלא יהנה ממלאכה שנעשתה לישראל ביו"ט, כנ"ל. ומ"ש המ"ב ס"ק לז ומימלא צריך להמתין במוצ"ש כדי שיעשו כוונתו לדעת רש"י.} . ופסק מרן כדעת האוסרים בויש בתרא {ואף שבלאו הכי אסור לדעת רש"י עד מוצ"ש בכדי שיעשו שלא יהנה ממלאכת יו"ט. עכ"פ נ"מ בנתלשו מאליהן שאין כאן איסור הנאה ממלאכת גוי אבל יש כאן איסור הכנה ולדעת היש אוסרים אסור בשבת שאחר ראש השנה.} .
וגם לדעת הרמ"א שהחמיר בשני ימים טובים של גלויות לאסור בשני כדעת ר"ת בכל אופן לא יחשבו כיום אחד כמו שני ימים טובים של ר"ה לאסור בשבת מה שהוכן ביום טוב ראשון.
ה. דבר שאין במינו במחובר ואינו מחוסר צידה, אם בא מתוך התחום מותר לכל, ואם באו מחוץ לתחום אסור לאוכלן למי שהובאו בשבילו ולכל בני ביתו, אבל מותר לטלטלן בתוך ד' אמות או בתוך העיר מוקפת חומה או מבצר שידוע שהוקף לדירה, ואחרים מותרים אף לאוכלם. ולערב (יום טוב ראשון) צריך להמתין מי שהובאו בשבילו בכדי שיעשו. הגה: ומותרין אחר כך אפילו לדידן שנוהגין להחמיר בשאר דברים כמו שנתבאר:
הביא הגוי מחוץ לתחום דבר שאין חשש שנקטף היום, אסור למי שהובאו בשבילו עד מוצאי יו"ט בכדי שיעשו ולאחרים מותרים מיד.
במימרא דרב פפא חוץ לתחום אסור והבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר ופירש רש"י דטעמא משום דכיון דאיסור תחומין דרבנן לא אחמור כולי האי ודי אם אסרוהו על זה. וכתב הר"ן דלדברי הרי"ף והרמב"ן שסוברים דתחום שלש פרסאות דאורייתא אפשר שהטעם שהקילו להתירו לישראל אחר היינו משום דאיסור תחומין אינו שוה בכל שמה שהוא לאחד חוץ לתחום הוא לאחר תוך התחום לפיכך הקילו בו. וכ"כ תרומת הדשן שאיסור תחומין של יב' מיל אף שהם דאוריתא עכ"פ אין האיסור מפורש בתורה לכן מותר לישראל אחר.
וגם ר"ת שהחמיר שלא ליהנות ממלאכת גוי עד מוצאי יו"ט שני כתבו התוס' שבאיסור תחומין יודה להקל כדעת רש"י שמותר במוצאי יו"ט ראשון בכדי שיעשו. ודלא כהמרדכי והכל בו בשם הר"ף שהחמירו גם בזה עד מוצאי יו"ט שני. וכ"פ הרמ"א להקל.
לדעת הירושלמי מותר גם למי שהובא בשבילו לאוכלם תוך ארבע אמות או תוך ביתו וכ"פ בעל העיטור אבל הרשב"א בתשובה כתב שאין כן דעת הבבלי שהרי רב פפא סתם לאסור למי שהובא בשבילו.
ומה שמותר לישראל אחר ולא הוי מוקצה כמו במחובר ומחוסר צידה כתב הרשב"א שאין מוקצה בפירות של גוי {חוץ ממחוסר צידה ומחובר שתלש הגוי אפילו משלו שהם מוקצה כמו שכתב רש"י בביצה כד: שלא תחלוק במחובר בין שלו לבין של נכרי.} , אבל אם הביא פירות של ישראל הוי מוקצה ואסורים לאחר אפילו שהיו תלושים מעיו"ט.
כתב הרא"ש ופירות של גוי גם למי שהובא בשבילו שאסורים לו באכילה מותר לו לטלטלם כיון שלאחרים מותר לאוכלם. וגם חפצי גוי קונים שביתה וכיון שיצאו חוץ מתחומן אין להם אלא ארבע אמות לכן אסור לטלטלם חוץ לארבע אמות בעיר שאינה מוקפת חומה לשם דירה וכתב רבינו מאיר ז"ל דסתם עיירות מוקפות לדירה הן וסתם מבצרים אינם מוקפים לדירה. וכתב המ"ב שעיר שיש בה תיקון עירובין בצורת הפתח מותר לטלטל בכולה שכארבע אמות דמיא. עוד כתב שגם אם אין עירוב והאחר רוצה להביא הדורון לביתו יכול לומר לגוי שיביאנו לביתו ששבות דשבות במקום מצוה היינו צורך יו"ט מותר.
וכתב המ"מ והגה"מ שכל בני הבית חשובים כמותו ואסורים לאכול. ומשמע מדברי תרומת הדשן שהאורחים דין ישראל אחר יש להם. והקשה הב"י שזה נראה היפך ממה שאמרו בגמרא כל דאתא לבי ריש גלותא אדעתא דכולהו רבנן אתא. וחילק אם סמוכים תדיר על שולחנו כמו תלמידי ריש גלותא נחשבים כבעל הבית ואסורים וכמו בני ביתו הסמוכים תדיר על שולחנו, אבל מי שזימן אצלו אורחים כיון שאינם רגילין לסמוך תדיר על שולחנו לא חשיבי מבני ביתו אלא כישראל אחר דמו. עוד כתב שאפשר לחלק בענין אחר ולומר שאם הביא הדורון אחר שזימן האורחים נחשב שהובא גם בשבילם אבל אם הובא קודם שזימנם לא נחשב שהובא בשבילם ומותרים. וראשון נראה עיקר: והמ"ב כתב להחמיר כתירוץ שני ואסור גם למי שאינו אורח הסמוך על שולחנו שהגיע לאחר שהובא הדורון.
ולערב צריך להמתין כדי שיעשו כן דעת הרי"ף הסמ"ג וספר התרומה והר"ן והטעם כתב הרשב"א אע"פ שהוא איסור דרבנן החמירו כשל תורה שלא יבאו לזלזל בו. ודלא כהתוספות והרא"ש שכתבו שכיון שתחומין דרבנן לא החמירו בהם, ורק במביא חלילין לצורך מת אסור עד כדי שיעשו, משום שבמת אושא מילתא טפי. ושיעור כדי שיעשו כתב המ"ב שימתין זמן שנשתהא המביא ואם אינו יודע הזמן ישער זמן הבאה מחוץ לאלפיים אמה.
ו. בעיר שרובה נכרים, מן הסתם כל המביא לצורך הרוב מביא. הגה: מחצה על מחצה או שידוע שליקט לצורך שניהם אסור (בית יוסף וסמ"ג):
ליקט הגוי או הביא מחוץ לתחום למכור במקום שהוא מחצה גויים ומחצה ישראל, או ברוב גויים ויש לחוש שהביא גם בשביל ישראל, אסור למוצאי שבת בכדי שיעשו. אבל ליקט והביא לרוב גויים מותר במוצאי שבת מיד, ובו ביום אסור משום מוקצה.
כך יוצא מדברי הסמ"ג. וכ"כ הרשב"א (עבה"ק בית מועד ש"ה סי' ב) אם הביאום לצורך הגוים או אפילו סתם בעיר שרובה גוים מותר שכל המביא לצורך הרוב מביא.
כתוב בתשובת הגאונים אפילו בעיר שרובה גויים אם יש לחוש שמרבים ומביאים בשביל ישראל אסור כדאמרינן בההוא ליפתא דאתא למחוזא (עירובין מ.)
וכתב הרא"ש שקמח שניטחן בעיר שרובה גויים מותר לישראל בו ביום שחיטים אינם מוקצה ביו"ט שראויים לבישול ואכילה וכתבו הטור בסימן תקי"ז.
וכתב המ"ב שאם הביא מחוץ התחום לעיר שרובה גויים אין כאן גם איסור מוקצה ומותרים בו ביום רק שלא יוציא מחוץ לבית או ארבע אמות בחוץ וכן לא יזכיר לו שם מקח ודמים.
ספק אם לקט הגוי לצורך ישראל, או ספק אם לקט את הפירות היום, אסורים במוצאי שבת בכדי שיעשו ואסורים בו ביום משום ספק מוקצה.
לדעת הסמ"ג בספק אסורים משום מוקצה ומותרים למוצאי שבת מיד. ולמד כן מספק שהובא מחוץ לתחום הנזכר לקמן וכשמואל שמקל ולא מצריך להמתין כדי שיעשו {ואף שמרב פפא שאמר אם יש במינו במחובר אסור משמע שאוסר אפילו מספק צ"ל שהסמ"ג סובר שאין בזה הלכה כרב פפא אלא כשמואל.} . אבל לדעת הגאונים והר"ן ורבנו יונה ספק נלקטו היום אסורים עד מוצאי שבת בכדי שיעשו. וכ"פ מרן בסתם בסימן שכה סעי' ז'. וספק מוקצה אסור כתב המרדכי שלא אמרינן ספיקו להקל מהא דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יהושע ספק מוכן אסור (כד.) משמע דשמואל אית ליה מוקצה אפילו בספק מוכן {ומה שלא אומרים ספיקא דרבנן לקולא משום דהוי דבר שיש לו מתירים.} .
ז. אם הוא ספק אם באו מחוץ לתחום, אם הוא נכרי השרוי עמו בעיר ופירות המצוים בעיר מותר, ואם לאו אסור:
ספק אם הביא הגוי מחוץ לתחום, אסור למוצאי שבת כדי שיעשו.
ספק אם בא מחוץ לתחום לרש"י מותר, ולדברי הגאונים אסור. בשבת קנא. על מה שאמרה המשנה גוי שהביא חלילין לא יספוד בהם ישראל אלא אם כן באו ממקום קרוב. אמר שמואל חיישינן שמא חוץ לחומה לנו ופירש רש"י דשמואל לקולא שחוששין שמא מבעוד יום באו בתוך התחום ולנו בלילה חוץ לחומה ולפי דבריו כל ספק מחוץ לתחום לקולא. אבל הגאונים פירשו דשמואל להחמיר אתא דחיישינן שמא בלילה הביאום ממקום רחוק ולנו חוץ לחומה ולפי דבריהם ספק תחומין לחומרא. וכן דעת הרי"ף והרמב"ם. וכתב הר"ן הטעם לרש"י שבספק לקט היום מחמירים וספק תחומין דרבנן לקולא תירץ הרבינו יונה דכל שיש במינו במחובר דרכן של בני אדם ללקוט אותו ביומו ואין לוקטין אותו מבערב וכיון דרובן עושין כן אין תולין להקל עכ"ל ולפי זה ספק אם נלקטו או נצודו היום אסורים למוצאי שבת או מוצאי יום טוב עד כדי שיעשו כאילו ודאי נלקטו או נצודו בשבת או ביום טוב. נמצא שאפילו לדברי רש"י שמפרש דחיישינן שמא חוץ לחומה לנו לקולא, בספק ניצוד או נילקט בשבת מחמיר. ודלא כסמ"ג הנ"ל שמיקל גם בספק ניצוד או נילקט. ולענין הלכה נקטינן כדברי הגאונים וסייעתם שהן רבים וגדולים:
וכתב הרשב"א שאף לדברי הגאונים אין לאסור אלא בגוי שאין שרוי עמו בעיר אבל גוי ששרוי עמו בעיר ופירות המצויים בעיר אין לחשוש מספק שמא הביאם מחוץ לתחום. וכ"כ הר"ן וכ"כ הרב המגיד וכ"כ בסמ"ק. וכ"פ מרן. וכתב המ"ב דתרתי בעינן להתיר, גם הגוי גר בתוך התחום וגם הפירות מצויים בתוך התחום.
כתב אבי העזרי אם אין ספק מוקצה אלא ספק תחומין כגון שיש לגוי המביא דורון שני בתים ואחד בתוך התחום שרי אפילו למי שבא בשבילו. ולא אומרים להחמיר משום דבר שיש לו מתירים אלא אם כן יש עימו איזה חזקה כמו ביצה שספק נולדה ביו"ט שמעמידים אותה על חזקתה שהיתה במעי אמה ועכשיו נולדה {ואף שהיא חזקה העשויה להשתנות עכ"פ יש כאן חזקה.} , ובצירוף דבר שיש לו מתירין אוסרים, אבל ספק תחומין שאין כאן חזקה לא אוסרים משום דבר שיש לו מתירין. וכתב המ"ב שבספק אם הביא מחוץ לתחום לא אמרינן בזה ספיקא דרבנן לקולא משום דהוי דבר שיש לו מתירים {ויש כאן חזקה שבאו היום ממקום ששם היו הפירות או ממקום ששם היה הגוי וכמו בביצה.} .
ח. דבר שאין במינו במחובר שהובא לישראל ביום טוב ראשון של ראש השנה, מותר בשני. והוא הדין לשבת ויום טוב הסמוכים זה לזה:
דבר שאין במינו במחובר שהובא לישראל ביום טוב ראשון של ראש השנה, מותר בשני. וכן שבת ויו"ט הסמוכים זה לזה.
כ"כ הר"ן בשם חכמי לוניל ואע"פ שכתב על דבריהם ואני אומר כמה רב גוברייהו דשרו הכי, הרא"ש (סי' ב) כתב דברי חכמי לוניל סתם לפסק הלכה וגם הרב המגיד כתב בסוף פרק א' כדברי חכמי לוניל וכ"כ בארחות חיים וכתב דהוא הדין לשבת ויום טוב: וכ"פ מרן. וכתב המ"ב שבתחומין הקילו ולא החשיבו את שני הימים ליום אחד ארוך ולאסור בשני ימים, אלא מותר במוצאי יום ראשון בכדי שיעשו.
ט. ישראל ששיגר דורון לחבירו על ידי נכרי מערב יום טוב, ונתעכב הנכרי והביאם ביום מחוץ לתחום, מותר אפילו למי שהובא בשבילו לאכלם אבל אסור לכל ישראל לטלטלם חוץ לארבע אמות או חוץ לעיר המוקפת חומה או חוץ למבצר שידוע שהוקף חומה לדירה. הגה: ודוקא שהיה דעתו מאתמול דלית ביה איסור מוקצה, אבל אם לא היה דעתו מאתמול אף על גב דלית ביה איסור תחומין אסור משום מוקצה, דכל של ישראל צריך הכנה מבעוד יום, ואפילו למי שלא הובא בשבילו אסור (בית יוסף בשם תשובת הרשב"א):
ישראל ששלח דורון לחבירו ע"י גוי מערב יום טוב ונשתהה הגוי ולא הביאו עד יום טוב, מותרין אפילו לבא בשבילו.
כתב הכל בו אפשר לומר דוקא גוי שהביא דורון לישראל יש לגזור שמא יאמר לו לך והבא לי אבל ישראל ששלח דורון לחבירו ע"י גוי כגון שמסר לו מערב יום טוב ונשתהה הגוי ולא הביאו עד יום טוב זה היה מעשה והסכימו חכמינו ז"ל להתירו אפילו למי שבא בשבילו והטעם שאין לחוש שמא יאמר לו לך והבא לי עוד באיסור לפי שלא ישמע לו ע"כ. (לא ישמע לו הישראל המשלח). וכ"כ הרשב"א שאלת ישראל שגר לחבירו ע"י גוי פירות מערב יום טוב שאין במינם במחובר לקרקע ונתעכב הגוי והביאן ביום טוב אם מותרין אפילו לבא בשבילו תשובה מסתברא לי שמותר תוך ד' אמות אפילו לבא בשבילו כל שכן לאחרים שהרי אין הגוי מביא משלו כדי שנגזור שמא יאמר הבא לי {ולטעם רש"י שלא יהנה ממלאכה שנעשתה עבורו גם לא שייך הכא שאדרבא מה שהביא לו ביום טוב הוא גריעותא שאחר את המועד שהיה צריך להביא מערב יו"ט ולא נחשב נהנה ממלאכה שנעשתה עבורו.} . וכ"פ מרן.
וכתב המ"ב שאם המשלח ידע שלא יגיע הגוי רק ביו"ט נחשב שנעשה איסור בשבילו ואסור לערב עד כדי שיעשו.
עוד כתב שאפילו נתעכב הגוי מעצמו שמותר דוקא אם הביא דבר שאין במינו במחובר אבל הביא הגוי דבר שבמינו במחובר או דגים ששייך שיצוד אותם היום יש לחשוש שהגוי קטף או צד היום והחליף את מה ששלח לו חבירו בגרוע יותר, אלא אם כן הוא חתום חותם בתוך חותם שאין חשש שהחליף הגוי {וצ"ע לפי פירוש רש"י שאסור מטעם שלא יהנה ממלאכת הגוי אם קטף והחליף לו בגרוע הרי אין לו הנאה ממלאכה זו. וגם לטעם שמא יאמר לו לקטוף כאן לא שייך שהרי הגוי אומר לו שאלו הפירות ששלח לו חבירו מחוץ לתחום.} .
וכתב הרמ"א דלא הוי מוקצה כמו שכתב הרשב"א לעיל בפירות ישראל שבאו מחוץ לתחום שהם מוקצה, כיון שכאן המקבל היה דעתו עליו בערב יו"ט שצריך להגיע לו הדורון מפלוני. וכתב המ"ב שיש מקילין שאפילו לא ידע המקבל לא הוי מוקצה ורק בפירות שלו שהיו מחוץ לתחום הם מוקצה כיון שלא הביא אותם מעיו"ט הקצה דעתו מהם אבל כאן הוי כמו פירות הפקר שבאו מחוץ לתחום שלא הקצם ומותרים. ויש מקילין עוד שאפילו פירות שלו מותרים כיון שלא עשה מעשה דחיה בידים כמו להכניס לאוצר ורק ריחוק המקום עכבו. וכתב הא"ר שיש לסמוך עליהם בשעת הדחק {אבל זה דלא כדעת הרשב"א שהביאו הב"י שיש מוקצה בפירות של ישראל.} . עוד כתב שכל זה למי שסובר שיש מוקצה ביו"ט.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל
מנחת שי – הלכות
הלכות תפלה ביה"כ וברכות
אברכי הכולל "שומרי גחלת" סניף "מנחת שי" אשדוד
בעידודו של ראש הכולל הרב אליהו דיקורגר שליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5