——–
א. אופין בפורנ"י, דהיינו תנורים שלנו הגדולים ופיהם בצדם, ובלבד שלא תהא חדשה, דחיישינן שמא תפחת ויפסד הלחם וימנע משמחת יום טוב. ומחמין חמין באנטיכי (פירוש יורה גדולה):
אופים בתנור אבנים גדול, ובחדש אסור שמא ישבר. ומחממים מים במיחם אפילו שהוא גדול.
בביצה לד. אופין בפורני ומחמין חמין באנטיכי ואין אופין בפורני חדשה שמא תפחת. ופירש"י פורני. הם תנורים שלנו הגדולים ופיהם בצדם ולא חיישינן לטרחא אם יש לו אוכלין הרבה דלא סגי ליה בתנור. שמא תפחת. על ידי שחדשה היא ונמצא טורח שלא לצורך. ולרשב"א בעבודת הקודש החידוש שמותר לאפות בפורני שאינה חדשה שלא חוששים שמא יאמרו לחול הוא אופה אע"פ שהוא תנור גדול.
וכתב המ"ב (ס"ק א) שאם אין לו אורחים רבים אסור לו לאפות בתנור גדול, אלא אם כן אין לו תנור קטן.
והרמב"ם כתב הטעם שאסור בחדשה שמא תפחת ותפסיד הלחם וימנע משמחת יום טוב וכך הם דברי הטור. וכ"כ מרן. וכתב המ"ב (ס"ק ב) אפילו הסיק את התנור החדש מבעוד יום אסור לאפות בו ביו"ט שמא יפול מהטיח על הפת ויפסידה.
וכתבו התוספות שדוקא בפורני חדשה גדולה אסור שיש בה חשש שמא תפחת אבל בקטנה לא חוששים לזה ומותר לאפות בה. וכ"כ במ"ב (ס"ק ג) ובתנורים שלנו שהם אפילו גדולים כתבו האחרונים להתיר לאפות אפילו בהיסק ראשון כיון שאין טחין אותם בטיט. ויש אוסרים מצד שההיסק ראשון מחזק אותו, ואם הסיק אותו מבעוד יום מותר, וכן אם בנאו לפני כמה ימים ונתיבש אף שלא הוסק מותר.
ועל מחמין חמין באנטיכי החידוש להתיר לדעת הר"ן שהאנטיכי שומר חום ולא חוששים שיראה כמחמם לצורך חול. ולרב המגיד החידוש כיון שהאנטיכי גדולה לא חוששין שמא יאמרו לחול הוא מחמם, וכ"כ הרשב"א בעבודת הקודש. ולכל בו החידוש שהאנטיכי עשוי מנחושת ולא חוששים לו משום צירוף.
וכתב המ"ב (ס"ק ד) שאם צריך הרבה מים, או שאין לו מיחם קטן מותר להשמתש בגדול.
ב. אף על פי שעצים שנשרו מן הדקל ביום טוב או בשבת שלפניו אסור להסיקן אם נשרו ביום טוב בתוך התנור מרבה עליהם עצים מוכנים (שלא יהיו עצי איסור ניכרים) (ר"ן פרק קמא דביצה) ומבטלן ובלבד שלא יגע בהם עד שיתבטלו ברוב אבל אם נפלו בתנור בשבת אסור להסיקן ביום טוב שלאחריו אפילו על ידי ביטול ברוב:
עצים שנשרו מן הדקל ביום טוב או בשבת שלפניו, אסור להסיקן.
בביצה ד: אמר רבי יוחנן עצים שנשרו מן הדקל בשבת אסור להסיקן ביום טוב. וכתבו הרי"ף והרא"ש דטעמא משום הכנה דרבה. ואם נשרו מן הדקל ביום טוב אסור להסיקן ביום טוב בפני עצמן משום דהוה ליה נולד ואסרו להו רבנן גזירה שמא יעלה ויתלוש {בביצה ג. וכתבו שם התוס' שצריך את הטעם של שמא יעלה ויתלוש למי שסובר כרבי יהודה שאין לו מוקצה, וצריך טעם של מוקצה באופן שכדי לקטוף צריך כלים ואי אפשר לקטוף ביד שאין בכה"ג איסור של שמא יעלה ויתלוש אבל יש איסור מוקצה.} . וכתב הטור בשם אחיו ה"ר יחיאל שהעצים שנשרו בשבת אסורין מדאורייתא ביום טוב משום הכנה, ולכן אסור להרבות עליהם עצים שבדאוריתא לא מבטלים איסור. וכתב הב"י פירוש דאיתא בריש ביצה (ב:) אמר רבה מאי דכתיב (שמות טז ה) והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו חול מכין לשבת וחול מכין ליום טוב ואין יום טוב מכין לשבת ואין שבת מכין ליום טוב ומשמע מדברי התוספות (ד"ה והיה) דדרשה גמורה היא ומדאורייתא מיתסרא הכנה מיום טוב לשבת ומשבת ליום טוב.
אם נשרו העצים בתוך התנור, מרבה עליהם עצים מוכנים ומבטלן.
בביצה ד: אמר רב מתנה עצים שנשרו מן הדקל ביום טוב מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן, והא קא מהפך באיסורא כיון דרובא דהיתרא נינהו כי קא מהפך בהיתרא קא מהפך. כלומר שהאיסור בטל ברוב. והא קא מבטל איסור לכתחלה ותנן אין מבטלין איסור לכתחלה הני מילי בדאורייתא אבל בדרבנן מבטלין. ולרב אשי דאמר כל דבר שיש לו מתירין אפילו בדרבנן לא בטיל הני מילי היכא דאיתיה לאיסורא בעיניה הכא מיקלי קלי איסוריה. ופירש רש"י והא קא מהפך באיסורא. כשמוליכן בתנור מזוית לזוית: בהיתרא מהפך. שהאיסור בטל ברוב.
ועל מה שאומרת הגמ' מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן, כתב הר"ן שדוקא כשיש בתנור עצים של היתר הא לאו הכי לא. ומה שאומרת הגמ' כיון דרובא דהיתרא נינהו כי קא מהפך בהיתרא קא מהפך, מסתברא דדוקא בשאינו מכיר עצי האיסור לאחר שנתערבו הא מכירן אין ביטול מועיל להם שאין ביטול מועיל לדבר שהוא ניכר לעין.
וכתב המ"ב (ס"ק ז) שגם הרמ"א שכתב בסימן צט' לאסור להרבות ולבטל איסור, מודה כאן להתיר כיון שהאיסור נשרף.
עוד כתב (ס"ק יא) שיש פוסקים שמקילים לבטל את העצים גם כשאין בתנור עצים, ואפילו ניכרים עצי האיסור אחר הביטול. ורק שלא יזיז את עצי האיסור עצמם. וכל זה מטעם דמקלא קלי איסורא. וכתב הטור בשם אחיו ה"ר יחיאל שדוקא שנשרו ביו"ט שהם אסורים מדרבנן גזירה שמא יעלה ויתלוש אז מותר להרבות עליהם עצים ולבטלן, אבל אם נפלו בשבת אסורים ביו"ט שאחריו מדאוריתא משום הכנה ואסור להרבות ולבטל איסור דאוריתא.
וכתב המ"ב (ס"ק ח) מה שאמרה הגמ' שמותר להשתמש במוקצה אחר ביטול ולא אמרינן דהוי דבר שיש לו מתירין שלא בטל, כיון שההנאה מהמוקצה באה לאחר שנתכלה. פירוש אחר שנתכלה היינו אחר שהוסק התנור ונשרפו העצים ונעשו פחמים ואופה את הפת בחום שיש בתנור ובחום הפחמים, אבל כל שהעצים קיימים ודולקים לא נחשב שנהנה מהעצים אחר כלוי אלא תוך כדי כלוי, ולכן אסור להדליק עצים כדי לאפות או לבשל בשעה שהעצים הולכים ודולקים, שבהדלקה נחשב משתמש במוקצה שהרי העצים המוקצים שנשרו לא מתבטלים באופן שנהנה לפני כלוי העצים. אבל עכ"פ אחר שהדליק את העצים כדי לאפות בהם לאחר שיתכלו שאין בהדלקה זו איסור השתמשות במוקצה, מותר להנות מהאש בתוך כדי כלוי בשעה שהעצים דולקים לבשל או להתחמם באש עצמה או להינות מהאור, כיון שאין איסור הנאה מהמוקצה בהנאה הבאה מאליה באופן שלא עושה שום מעשה ופעולה במוקצה, ולא נחשב משתמש במוקצה בלא שיעשה איזה פעולה במוקצה, וההשתמשות שהיתה בהדלקה היתה בהיתר כדי לאפות או לבשל אחר כלוי. ויש מקילים שגם בשעה שהעצים דולקים נחשב הבישול והאפיה או חימום הנאה שאחר הכלוי כיון שנהנה מחום היוצא מהאש וחום זה יוצא לאחר כלוי העץ הנשרף ולכן מותר להדליק כדי לבשל או להתחמם אפילו בשעה שהעצים דולקים, ורק להדליק כדי להשתמש לאור האש יהיה אסור שבזה נחשב משתמש בעצים קודם כלוי כיון שנהנה מהאש עצמה היוצאת מהעץ תוך כדי כלוי {כך פירש לי הרה"ג איתן גאולה שליט"א את דברי המ"ב.} . וכתב בביה"ל היוצא ממש"כ במשנה ברורה שלכ"ע אסור להסיק כדי להשתמש לאור העצים שלהנאה זו שהיא תוך כדי כילוי לא נתבטלו העצים. והקשה כיון שיכול להשתמש בעצים לאפיה שהיא הנאה שאחר כלוי, וכן מותר לטלטלם לשם כך קודם כלוי, מימלא שוב אין העצים מוקצה ויכול לטלטלם ולהשתמש בהם לכל דבר. ונשאר בצ"ע.
ג. אסור ליקח עץ מבין העצים לחתות בו האש בתנור דהוי ליה מתקן מנא:
אסור ליקח עץ מבין העצים לחתות בו האש, דהוי מתקן מנא.
בביצה לג. דרש רבא אשה לא תכנס לדיר העצים ליטול מהם אוד. אוד הוא עץ שגורר בו את הגחלים. לפירוש רש"י הטעם משום מוקצה שלא ניתנו עצים אלא להסקה. ופירוש לא ניתנו עצים אלא להסקה פירש הר"ן הובא בסימן תקב שכיון שאין מיוחדים אלא להסקה בלבד ואין תורת כלי עליהם יש להם דין מוקצה לגבי שאר מלאכות ומיהו במידי דאיכא תורת כלי עליהם שרי לאישתמושי ביה אפילו למלאכה שאינו מיוחד לה דהא מסיקין בכלים אף על פי שאין מיוחדין להסקה.
והרא"ש פירש בשם ר"ת הטעם דמיחזי כמתקן כלי לכבד בו את התנור. וכן פירש בה"ג. וכתב רבינו ירוחם נ"מ למי שמתיר מוקצה ביו"ט לפירוש רש"י מותר ולפירוש רבינו תם וה"ג אסור.
והרמב"ם כתב בפרק ד' (הי"א) לא תכנס אשה בין העצים ליטול מהם אוד לצלות בו. ולכאורה למה אוסר הרמב"ם לצלות באוד הרי נתבאר בסימן תקב שמותר להשתמש בקוץ יבש בתור שיפוד לצלות בו כיון שצליה היא כמו הסקה. ותירץ הרב המגיד שהרמב"ם יפרש שאוד הוא עץ לח שלא ראוי להסקה בפני עצמו אבל עץ יבש מותר לצלות בו שצליה היא כמו הסקה. והב"י תירץ שהרמב"ם מחלק בין אוד לקוץ, שאוד אפילו יבש אסור לצלות בו משום שעצים סתמן עומדין להסקה וכשמברר ביום טוב מביניהן עץ דק הראוי לצלות בו מיחזי כמתקן כלי ביום טוב ואסור, או משום דלא התירו לטלטל עצים אלא להסקה. אבל קוץ יבש לא ראוי כל כך להסקה וראוי יותר לצלות בו, לכן מותר.
וכתב המ"ב (ס"ק טו) שכן אסור לקחת עץ להשתמש בו בתור בריח לדלת ואם הכין את האוד מעיו"ט להשתמש בו לאיזה שימוש מותר.
ד. תנור שנפל לתוכו מטיח הטיט, אם אפשר לאפות ולצלות בו בלא גריפה ולא יתחרך הפת או הצלי אסור לגרפו, מפני שהוא מטלטלו שלא לצורך. אבל מותר להשכיב האש והאפר שבו כדי שיהיה חלק ולא יגע בפת כלל, אף על פי שאם היה נוגע בו לא היה כדי לחרכו. אבל אם יש בטיח שנפל לתוכו כדי לחרך הפת או הצלי אם היה נוגע בהם, אף על פי שבלא גריפה היה אפשר לאפות ולצלות בו, כיון שהיה מתחרך מותר לגרפו דחשיב טלטול לצורך. ודוקא בתנורים שלהם שהיו מדבקים הפת סביבם ואין צריכים לגרפם אלא מהטיח שנפל לתוכו, אבל תנורים שלנו כיון שאי אפשר לאפות בהם בלא גריפה מותר לגרפן מהאפר והגחלים, ואף על פי שהוא מכבה אי אפשר בלא כן, וכשם שמותר להבעיר לצורך אוכל נפש כך מותר לכבות לצורך אוכל נפש, והרי זה כמניח בשר על הגחלים. וכן נהגו:
תנור שנפל לתוכו מטיח הטיט ביו"ט, אסור לגרופו משום מוקצה, ואם אי אפשר לאפות כך מותר.
בביצה לב: תנן אין גורפין תנור וכיריים אבל מכבשין. ובגמ' אם אי אפשר לאפות אלא אם כן גורפו מותר. ופירש רש"י אין גורפין את התנור מהטיח שנפל לתוכו ביו"ט משום מתקן מנא אבל אם אי אפשר לאפות בלי שיגרוף מותר שהלכה כרבי יהודה שמכשירי אוכל נפש שלא יכל לעשות מאתמול מותר לעשות ביו"ט. ולהשכיב את העפר והאפר כדי שלא יגע בפת שמדביק בדפנות ויחרכנו אע"פ שאפשר לאפות בלי זה מותר שאין בזה תיקון מנא. וכ"כ הר"ן.
אבל הרא"ש פירש שאסור לגרוף הטיח שנפל משום מוקצה, והתירו טלטול המוקצה כדי שלא יחרך קצת הפת אם יגע בטיט. אבל להשכיב את האפר והגחלים שאינם מוקצה מותר אפילו שלא יחרך מהם הפת {ובסימן תקט' כתבנו שלכאורה גם לדעת הרא"ש נצטרך לומר שאנו מתירים את טלטול המוקצה כרבי יהודה שמתיר מכשירים שהרי מפורש בגמ' כח: גריפת תנור וכריים באנו למחלוקת רבי יהודה ורבנן. וא"כ צריך לחלק בין אם היה יכול לגרוף מעיו"ט שאסור לטלטל המוקצה כמו שאר מכשירים, ורק אם לא ידע מאתמול שנפל טיח לתוכו מותר לטלטל כרבי יהודה. ועיין בביאו"ה ד"ה כיון שהיה מתחרך. אולם בגריפת אפר מהתנור אפילו ידע מאתמול מותר לגורפו, שהרי הוא לא מוקצה שאפר כירה מוכן הוא, ורק אם נולד ביו"ט הוא מוקצה מחמת נולד ואז מותר לגרפו כדי לאפות מדין מכשירי אוכל נפש כרבי יהודה. ולפי זה אם יש אבן על תיבה מלאה פירות ורוצה לאכול את הפירות אסור להוציא האבן אם היתה מונחת שם מעיו"ט, שהרי יכל להוציאה מעיו"ט. ובמ"ב בסימן תקט' בשם המג"א התיר להוציא האבן כדי לאכול את הפירות ולא חילק אם יכל להוציא מעיו"ט ללא יכל או לא ידע מעיו"ט. וכן בחזון עובדיה עמוד ל' התיר ולא חילק. וצ"ע. ואולי באופן שאפשר לאפות רק אולי יתחרך קצת נחשב טלטול המוקצה מכשירי אוכל נפש אבל כשאי אפשר להגיע לאוכל כלל בלא טלטול המוקצה נחשב הדבר צורך אוכל נפש ולא מכשירים וכמו שכתב הרא"ש לקמן בהיתר כיבוי הגחלים.} . וכתב הרא"ש שלגרוף הגחלים מהתנור שיש בזה איסור כיבוי אסור אפילו שיחרך קצת הפת מהגחלים, שרק איסור טלטול התירו משום כך אבל לא איסור כיבוי, אבל אם אי אפשר לאפות בתנור בלי לגרוף את הגחלים כמו בתנורים שלנו שמניחים את הפת בתנור למטה ולא מדביקים בצדדים מותר לגרוף שנחשב לכיבוי לצורך אוכל נפש {ובסימן תק"י כתבנו שמלאכת כיבוי עיקר ענינה באוכל. ואף אם נאמר שמלאכת הכיבוי היא מלאכה שנעשית לימים הרבה, על כל פנים בארנו בריש סימן תק"י שגם במלאכות אלו בפעולות מסוימות שהם לצורך אוכל נפש שדרך העולם שלא לעשות לימים הרבה, וגם לא נעשות כדרך הפעולה שנעשית לימים הרבה, לא אסרו חכמים. אך כל היתר זה הוא באופן שעושה ביד אבל כשעושה בכלי ויש חשש שיעשה הרבה הצריכו שינוי.} . ופסק מרן כדעת הרא"ש.
וכתב הב"י נראה דגריפה בתנורים שלנו אחר שגרף ריבוי האש והאפר אין לטבל המכבדת במים ולחזור ולגרוף מפני שאז לא נשאר אלא מעט אפר ואש והיה יכול לאפות הפת או הצלי בלא גריפה ואין מכבדין אותו אלא כדי שיהא הפת יפה ונמצא שהוא מכבה גחלים שלא לצורך אוכל נפש, ואסור אם אינו צריך להפיג חום התנור. ומיהו לכבד בלא טיבול המכבדת במים שרי אף על פי שכבר טיבלה מתחלה כיון שנתגוללה באפר וגם על ידי חום האש שוב לא נשאר כח במים שבה לכבות הגחלים. וכן אם הוסק התנור ביותר ומטבל המכבדת במים להפיג חום התנור שרי וכמו שכתב הטור.
אבל הרב המגיד כתב בפרק ג' (שם) בשם הרשב"א (שם) לגרוף התנור מן האפר והגחלים לאחר הסקה יראה לי שהוא מותר ואף על פי שהוא מכבה אי אפשר בלא כן וכשם שמותר להבעיר לצורך אוכל נפש והרי זה כמניח בשר על הגחלים וכן נהגו עכ"ל. וכתב הב"י נראה מדבריו שגורף כדרכו בחול ואינו חושש.
והמ"ב (ס"ק כג) כתב שאם נשארו קצת גחלים מהגריפה הראשונה אע"פ שיחרכו קצת את הפת אסור לגורפם משום כיבוי.
עוד כתב (ס"ק כה) מה שאסרנו בסימן תק"י מיתוק החרדל בגחלת משום כיבוי כיון שהחרדל ראוי לאכילה בלי כיבוי הגחלת בו ורק המפונקים מכבים בו הגחלת. ועוד שאפשר למתקו ע"י גחלת של מתכת והוא ראוי ומצוי יותר.
ה. תנור וכירים חדשים אין סכין אותם בשמן ולא טשין אותן במטלית, אבל מותר להסיקן אפילו היסק ראשון, ובלבד שלא יפיגם בצונן כדי לחסמן (פירוש לחזקן). ואם הוסקו יותר מדאי והוצרכו להפיגם בצונן כדי לאפות בהם מותר. לפיכך מותר לשרות במים המכבדות שמכבדין בה התנור אף על פי שמכבה:
תנור חדש מותר להסיקו הסיק ראשון, אבל אסור להפיגו בצונן, וכדי לאפות בו מותר.
בביצה לד. ת"ר תנור וכירים חדשים הרי הן ככל הכלים הנטלין בחצר אבל אין סכין אותם שמן ואין טשין אותן במטלית ואין מפיגין אותן בצונן כדי לחסמן ואם בשביל לאפות הרי זה מותר. ופירש רש"י חדשים וכל שכן ישנים מותר לטלטלן בשבת בחצר שראויים לתת בתוכם איזה דבר. ולא סכין ולא מפיגין אותן לאחר היסקן בצונן שמתקשין על ידי הצונן וכולהו משום דמתקן מנא הוא.
וכתב הרא"ש תנור חדש לא דומה לרעפים חדשים שאסור בהיסק ראשון, דתנור אינו נגמר בהסקה עד שיפיגנו בצונן.
והמ"ב (ס"ק כז) תירץ שתנור לא מתחסם בהיסק שמסיקים בו מבפנים. והמ"א אוסר בהסיק ראשון ויש חולקים עליו כנזכר למעלה גבי אפיה ראשונה בתנורים שלנו. והר"ן כתב שמותר להפיג בצונן כדי לאפות דלא דמי לליבון רעפים דאסרינן לעיל לג: דהתם תיקונו של כלי קודם לתשמיש שמשתמש בו אבל כאן בשעת תשמישו הוא שמתקן לתשמישו.
ופירש המ"ב (ס"ק ל) שבאפיה הפת מונח לפניו כדי לאפות ונחשב שעושה פעולה בתיקון הפת, אבל ליבון הרעפים הוא פעולה שעושה קודם האפיה עליהם. וכתב עוד שיש מתרצים שהפגת התנור בצונן הוא רק חיסום כל דהו והתירו חכמים כשאינו מתכוון לחסם אלא להפיג צינתו של התנור. אבל לא יכבה את ניצוצי האש שבתנור אפילו שיתחרך קצת הפת, אבל אם יתקלקל הפת מותר וכנ"ל. ועכ"פ לא יכבה את ניצוצי האש שאחזו במטלית אחר שניקה את התנור שהרי אין בכיבוי זה צורך אוכל נפש.
והקשה הב"י ואם תאמר היכי שרי הכא לאפות בתנור חדש והתניא התם אין אופין בפורני חדשה שמא תפחת. תירצו בתוספות דפורני שאני שהוא גדול ויש לחוש יותר שמא תפחת.
כתב המ"ב (ס"ק כו) שהיו סכין את התנור החדש או טשין אותם במטלית כדי להחליקן ולצחצחן ואסור משום תיקון כלי.
ו. מותר לאפות תנור מלא פת אף על פי שאינו צריך אלא פת אחד, ודוקא בתנוריהם שהיו קטנים והיו מדבקים הפת בדפנותיהם ומתוך שהוא מלא אין מקום לחומו להתפשט והפת נאפה יפה, אבל בתנורים שלנו אין לאפות יותר ממה שצריך:
מותר לאפות תנור מלא פת, אף על פי שאין צריך אלא פת אחד.
בביצה יז. באמת אמרו ממלאה אשה קדירה בשר אף על פי שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת ממלא נחתום (קיתון) [חבית] של מים אף על פי שאינו צריך אלא לקיתון אחד אבל לאפות אינו אופה אלא מה שצריך לו רבי שמעון בן אלעזר אומר ממלאה אשה כל התנור פת מפני שהפת נאפה יפה בזמן שהתנור מלא אמר רבא הלכה כרבי שמעון בן אלעזר. ופירש רש"י ממלאה אשה קדירה וכו'. דבחד טרחא סגי וכן בנחתום לגבי מילוי: אבל לאפות. כל ככר וככר צריך אפייה ורדייה לעצמו: בזמן שהתנור מלא. שתנוריהם קטנים היו ומדביקין פת בדפנות ומתוך שהוא מלא מתמעט חללו ואין מקום לחמימותו להתפשט והפת נאפה יפה. וסיים בו הרא"ש (סי' ט) אבל בתנור גדול אין לאפות יותר מכדי צרכו וכן משמע מדשבק רבי שמעון בן אלעזר נחתום דאיירי ביה תנא קמא ונקט אשה משמע דוקא אשה שאופה לביתה בתנור קטן אבל נחתום שאופה בתנור גדול לא עכ"ל: וכתב הב"י משמע לטור שהכל תלוי באם מדביקין הפת בדפנותיו אם לאו הילכך תנורים דידן אפילו קטן שבקטנים חשיב גדול לגבי תנורים דידהו שהיו מדביקין הפת בדפנות והיה חומו יותר כשהוא מלא וכן נראה ממה שכתבו הגהות מימון בשם הרוקח וכתב שכן פירשו כל רבותינו. וזה שלא כדברי המרדכי שהתיר גם בתנור גדול.
וכתב המ"ב (ס"ק לד) שאפילו ע"י גוי אסור בתנורים שלנו שאין הפת נאפת יותר יפה מחמת מילוי התנור. וכתב (ס"ק לה) שיש פוסקים שחולקים וסוברים שהפת נאפית יותר יפה גם בתנורים שלנו, ויש לסמוך על דעה זו מי שלא עשה עירוב תבשילין ואין לו פת לשבת יכול לאפות קודם אכילת שחרית ביו"ט ובאופן שבאמת צריך לפת ביו"ט ולא שמערים כדי לאכול מעט מהפת רק כדי להתיר לו האפיה. והאופים שאופים ביו"ט ע"י גוי לצורך מוצאי יו"ט ומערימים ואוכלים פת אחד ביו"ט עושים איסור לכולי עלמא.
כתב האורחות חיים בשם הרא"ה דוקא במתכוין לכך שישתבח הפת אבל בלאו הכי אסור, וכתב הב"י ואין נראה כן מדברי הפוסקים. והמ"ב (ס"ק לב) כתב שהמ"א הסכים להחמיר ולא דומה למילוי קדרה בבשר שמותר אפילו מתכוין לצורך חול כנזכר בסימן תקג ששם עושה הכל בטרחא אחת אבל באפיה כל כיכר הוא טרחה בפני עצמה.
ז. מותר לסתום פי התנור בטיט ורפש שעל שפת הנהר, והוא שרככו מאמש או עשה בו סימן ונתקו לצד אחד, אבל לגבל טיט ביום טוב אסור. ומותר לגבל אפר לסתום בו פי התנור:
אסור לגבל טיט לטוח בו פי התנור, אבל יכול ליקח מן הטיט המוכן, וכן מותר לגבל אפר.
בביצה לב: אמר ליה רבינא לרב אשי, אמר לן רב אחא מהוצל, דמר שרקין ליה תנורא ביומא טבא, אמר ליה אנן ארקתא דפרת סמכינן, והוא דצייריה מאתמול. ופירש רש"י שרקין ליה תנורא. עבדי אדוני טחים סביבות כיסוי פי התנור בטיט שלא יצא חומו כשהצלי בתוכו שהרוח קשה לצלי, ותימה לן מילתא משום דגיבול טיט תולדה דלישה הוא: ארקתא דפרת סמכינן. על שפתו של פרת אנו נסמכים בדבר שאין אנו צריכין לגבל טיט ששפת פרת טיט מגובל הוא: והוא דצייריה מאתמול. עשה בו סימן ונתקו לצד אחר.
והרמב"ם כתב בפרק ג' (ה"י) כלשון הזה סותמין פי התנור בטיט ורפש שסביבות הנהר והוא שריככו מאמש.
ומרן כתב והוא שריככו מאמש או עשה בו סימן ונתקו לצד אחר. והקשה המ"ב (ס"ק לח) ובביה"ל, הרי לדעת הרמב"ם לא צריך לעשות בו סימן רק שירככנו מאמש משום גיבול ורק רש"י הצריך לעשות בו סימן שאם לא כן הוא מוקצה. ונשאר בצ"ע. ואפשר שגם הרמב"ם מצריך שיעשה בו פעולת הכנה ומה שמרכך אותו מאמש די בזה להחשב מוכן ורש"י שהצריך שינתקו לצד אחר מדבר על טיט מגובל שלא עושה בו פעולת ריכוך לכן צריך הכנה ע"י שינתקו לצד אחר. ועתה פירוש דברי מרן כך הם מה שכתב והוא שריככו מאתמול, חוזר על מה שכתב ברישא מותר לסתום פי התנור בטיט וזה בתנאי שריככו מאתמול ואז אין כאן איסור גיבול וגם אין כאן איסור מוקצה שהרי הכינו במעשה הריכוך. ומה שכתב או עשה בו סימן וניתקו לצד אחר, חוזר רפש שעל שפת הנהר שהוא מגובל ורק חסר מעשה הכנה משום מוקצה והכנתו במה שעושה בו סימן ומנתקו מצד אחד לצד אחר.
וכתב המ"ב (ס"ק מ) מה שהצריך לנתקו לצד אחר ולא מספיק סימן הוא משום שאם לא ינתקו יעשה איסור עשיית גומא כשיקחנו ביו"ט. ואם הוא מנותק מהקרקע כגון טיט שנותק והונח ברחוב שאין בו איסור גומא לדעת המג"א לא צריך לעשות בו סימן ומספיק רק שתהיה דעתו עליו, ולדעת הלבוש שאין לחלק בזה וצריך לעשות בו סימן.
וכתב הר"ן ואף על גב דאכתי איכא משום ממרח כשטח אותו בתנור היינו טעמא משום דמדינא בין גיבולו ובין טיחתו מותר משום דצורך אוכל נפש הוא והרי הוא כהבערה גופה לפי שבטיחה זו משתמר החום אלא דגיבול אסור משום שנראה כמגבל לצורך בנין {משמע מדברי הר"ן שהמירוח הוא מלאכת אוכל נפש, וקשה הרי ממרח היא מלאכה שאין עיקר ענינה באוכל ולא נחשבת מלאכת אוכל נפש. וי"ל כיון שפעולת המירוח כאן היא שומרת את החום, א"כ בשעה שממרח וסותם את התנור עושה שתי פעולות גם מירוח וגם פעולת הבערה וכיון שבפעולת ההבערה אין איסור לא אסרה תורה את מלאכת המירוח שנעשית באותה פעולה. עוד י"ל שנלמד להתיר את מלאכת מירוח התנור שמתקן בזה את האוכל, מכ"ש מהיתר מכשירי אוכל נפש כמו תיקון השיפוד, מה תאמר שלא התרנו מכשירים אלא שלא יכל לעשות מאתמול, הכא נמי לא יכל לסתום פי התנור מאתמול שהרי צולה בו היום, וכמ"ש בסימן תק"י בענין איסור גיבון הגבינה ביו"ט. ומה שגיבון אסור הוא משום שדרך לעשות הגבינה לימים הרבה.} . וכתב המרדכי וכן מותר לטוח התנור שמטמינין בו את החמין בטיט המוכן מערב יום טוב או שהיתה דעתו על הטיט שברחוב. וכתב הב"י ואפשר דאתא לאשמועינן שאף על פי שאינו לצורך יום טוב עצמו אלא לצורך מחרתו שהוא שבת שרי דכיון שעירב כל מה שמותר לעשות לצורך יום טוב מותר לעשות לצורך השבת. ואמרינן בגמ' שם אמר רבינא וקיטמא שרי. ופירש רש"י שרי לגבלו ולטוח בו דלאו בר גיבול הוא וכן פירש הרי"ף (יח.) וכן כתב הרמב"ם בפרק ג' (שם). וכתב הרא"ש (סי' ט) שהקשה רבינו תם שהרי שייך גיבול באפר מדאמרינן בשבת יח. אחד נותן את האפר ואחד נותן את המים האחרון חייב דברי רבי רבי יוסי ברבי יהודה אומר אינו חייב עד שיגבל אלמא כי מגבל ליה לכולי עלמא חייב. ולכן אסר ר"ת לגבל את האפר ומה שאמר רבינא וקיטמא שרי פירש ר"ת שמותר להניח קיטמא על כיסוי התנור להחזיק החום ולא גוזרים שמא יבא לגבל. והרא"ש תירץ אפשר דמיירי שנתן בו מים מערב יום טוב ואליבא דרבי שסובר שנתינת המים זהו גיבולו וכבר נתגבל מערב יום טוב.
וכתב הרב המגיד בפרק ג' (ה"י) שהראב"ד סובר כפירוש רבינו תם ושהרשב"א תירץ שמותר לגבל האפר ביו"ט והטעם כיון שאי אפשר לגבלו מערב יום טוב מותר לגבלו ביום טוב ע"כ.
וכתב המ"ב (ס"ק מא) שהרשב"א סובר שמלאכת גיבול היא מכשירי אוכל נפש וכיון שאי אפשר לגבל אפר מאתמול מותר מה שאין כן טיט שאפשר לגבל בעיו"ט. ולדעת הר"ן הנ"ל שסובר שהיא מלאכת אוכל נפש ומה שאסור לגבל טיט שנראה כעושה לבנין כתב הב"י שזה דוקא בטיט שמגבלים אותו לבנין, אבל אפר שלא מגבלים לבנין לא מיחזי כמגבל לבנין, ולכן מותר לגבל אפר. וכ"פ מרן שמותר לגבל אפר ביו"ט. ולא כדעת הרא"ש שההיתר רק אם נתן עליו מים מערב יו"ט ורק אליבא דרבי.
וכתב הביה"ל שלדעת הרא"ש להלכה אסור לגבל אפר ביו"ט אפילו נתן עליו מים מעיו"ט. וכתב במ"ב (ס"ק מג) המחמיר תבא עליו ברכה. ואם יש לו טיט מגובל אסור לגבל אפר ביו"ט שאין כאן את ההיתר של מכשירי או"נ. וכל זה מדובר באפר שהוסק מעיו"ט שאינו מוקצה.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל
מנחת שי – הלכות
הלכות תפלה ביה"כ וברכות
אברכי הכולל "שומרי גחלת" סניף "מנחת שי" אשדוד
בעידודו של ראש הכולל הרב אליהו דיקורגר שליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5