——–
א. אין מודדין קמח ביום טוב כדי ללוש אלא יקח באומד הדעת. הגה: ומותר ליקח הקמח מן הכלי אף על פי שעושה גומא בקמח (ר"ן פרק קמא דביצה ופרק כירה):
אסור למדוד את כמות הקמח לצורך לישת הפת.
בגמ' ביצה כט. אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב מודדת אשה קמח לעיסתה כדי שתטול חלה בעין יפה ושמואל אמר אסור והא תנא דבי שמואל מותר אמר אביי כיון דאמר שמואל אסור ותנא דבי שמואל מותר שמואל הלכה למעשה אתא לאשמועינן ופירש רש"י הבא לשאול הלכה למעשה מורין לו אסור ואי חזינן איניש דעביד לא מחינן בידיה דהלכה דמותר אבל אין מורין כן. והטעם באיסור המדידה שנראה כמודד למכור.
וכתב הרא"ש כיון שהלכה כרב באיסורי להלכה מותר להורת כן למדוד הקמח. וכן פסק בה"ג בשם ישיבת סוריא. אבל מתיבתא דפומבדיתא שדרו לאיסורא כשמואל וטעמייהו משום דיכול למדוד מאתמול דלאו צורך קדירה הוא דנימא שלא יפגום טעמא או שלא יקדיח התבשיל. וכן פסק הרי"ף (טז.) והרמב"ם בפרק ד' (הכ"ב) ובעל העיטור לאסור. וכן זהירות הנשים שלא למדוד במדה שמודדות בה בחול אלא או פוחתות או מוסיפות ואף למתירין היינו דוקא בימיהם שהיו נותנין אחד מכ"ד חלה וטעם זה לא שייך האידנא ואין מדידת הקמח צורך מצוה כלל. וכ"כ הגהות מימוניות והתוספות שהיום שמפרישים רק משהו מן העיסה אין במדידת הקמח צורך מצוה כלל ולכן אסור למדוד כלל. והרב המגיד כתב שהוא איסור גמור למדוד קמח ביום טוב לדעת הרי"ף והרמב"ם ומוחים במי שנוהגים היתר. ולא כמו שכתב רש"י שהלכה ואין מורין כן ולא מוחים במי שנוהג היתר.
עוד כתב הרא"ש ומיהו בפסח שאין לשין יותר מעשרון וגם אין לפחות משיעור חלה אפשר שדומה לנטילת חלה בעין יפה למתירין. וכ"כ הר"ן מסתברא דלצורך הפסח שהאשה צריכה למדוד שרי אפילו למעשה דלא גרע מתבלין לנחתום.
אבל המרדכי בשם אבי העזרי כתב דקימ"ל כשמואל גם בפסח, וראב"ן פסק כרב. וכן בהגה"מ כתב שגם לצורך השלוש מצות לא ימדוד אע"פ שצריכים להיות כשיעור חלה ילוש פעמיים ויעריך בכל פעם יותר מחצי הכמות. וכן כתבו התוספות בביצה.
וכתב הב"י כיון שהרי"ף והרמב"ם פסקו כשמואל דאסר משמע דאפילו בפסח אסור למדוד לדידהו, והכי נקטינן.
וכתב המ"ב (ס"ק ג) שאם לוקח קמח בכלי מדה שמשתמש בו בחול יפחות מעט או יוסיף מעט. ואם מודד קמח לצורך איזה תבשיל שצריך כמות מסויימת מותר למדוד.
עוד כתב (ס"ק ד) מה שהתיר הרמ"א לקחת קמח מהשק ולא צריך לשפוך ישירות מהשק ולא חוששים לעשיית גומא כמו בעפר, משום שאין איסור עשיית גומא בפירות או כל דבר מאכל.
ב. אין מרקדין הקמח בתחלה אפילו על ידי שינוי, אבל אם רקדו מאתמול ונפל בו צרור או קיסם ורוצה לרקדו פעם שנית מותר אף בלא שינוי. הגה: ויש אומרים דמותר ליטול הצרור או הקיסם בידו (רשב"א) אבל יש מחמירין ואוסרין (המגיד פרק ג'). ואם לא נפל בו דבר אלא שרוצה לרקדו שנית כדי שיהא הפת נאה, צריך שינוי קצת כגון על גבי שלחן. הגה: והוא הדין דמותר לעשות על ידי נכרי אפילו תחלת הרקידה אם ישנה קצת (בית יוסף):
אין מרקדין הקמח בתחלה ביום טוב אפילו על ידי שינוי, והרקדה שניה מותר ע"י שינוי.
בביצה כט: תנו רבנן אין שונין קמח (לנפות קמח בפעם השניה) ביום טוב, משום רבי פפייס ור' יהודה בן בתירא אמרו שונין, ושוין שאם נפל לתוכן צרור או קיסם ששונין. תני תנא קמיה דרבינא אין שונין קמח ביום טוב אבל נפל צרור או קיסם בורר בידו אמר ליה כ"ש דאסור דהוה ליה כבורר. דרש רבא בר רב הונא זוטי אפתחא דנהרדעא שונין קמח ביום טוב אמר להו רב נחמן פוקו ואמרו ליה לאבא שקילא טיבותך ושדי אחזרי פוק חזי כמה מהולתא הדרן בנהרדעא. דביתהו דרב יוסף נהלא קמחא אגבא דמהולתא (אחורי הנפה) אמר לה חזי דאנא רפתא מעליתא בעינא (ואין את צריכה לשנות שינוי גדול כזה). דביתהו דרב אשי נהלא קמחא אגבא דפתורא (לרש"י אחורי השולחן ולתוס' על גבי השולחן ולא בקערה). אמר רב אשי הא דידן ברתיה דרמי בר חמא ורמי בר חמא מרא דעובדא הוה ואי לאו דחזיא מבי נשא לא הוה עבדא. כתב הרא"ש שלרקד את הקמח בפעם הראשונה אסור אפילו על ידי שינוי. וכן דייק הרב המגיד מדברי הרמב"ם בפ"ג הי"ד שהרקדה בתחלה אסורה וכן העלה הרשב"א (עבה"ק בית מועד ש"א סי' ח) ואפילו בשינוי אסור. וכ"כ הר"ן שלגירסת רש"י כמה מהולתא הדרן בנהרדעא, פירוש נפות חוזרות בעיר, דהיינו כדי לשנות ולנפות בשנית, אבל ריקוד ראשון לעולם אסור.
וכתב הר"ן שיש גורסים בגמרא פוק חזי כמה מהולתא רקדן בנהרדעא. ולפי גירסא זו נראה שאפילו ריקוד ראשון מותר בשינוי. וכך העידו בתוספות (כט: ד"ה אגבא) על רבינו שמואל שהיה מתיר לרקד ריקוד ראשון בשינוי. וכתבו התוס' שיש לסמוך על רשב"ם לענין להתיר לשפחה גויה תחלת הרקדה ע"י שינוי אבל אנו לעצמנו אין לסמוך. וכ"פ הרמ"א. וכתב המ"ב (ס"ק טז) שהפר"ח מחמיר אפילו ע"י עכו"ם, והפמ"ג כתב שבשינוי גמור כגון אחורי הנפה יודה להקל ע"י עכו"ם.
והטעם שאסור לרקד בפעם הראשונה מבואר בר"ן שמלאכת מרקד היא מלאכת אוכל נפש כיון שעיקר ענינה באוכל ומהתורה מותר לרקד, אבל חכמים אסרו לרקד את הקמח לאחר טחינתו להוציא ממנו את הסובין, כיון שהיא מלאכה הנעשית לימים הרבה, וכן ההרקדה בשנית שנעשית בבית ולא נעשית לימים הרבה ג"כ אסרו שהרי היא דומה להרקדה הראשונה, אבל התירוה ע"י שינוי כשעושה באופן שלא דומה להרקדה הראשונה, כגון שהופך את הנפה או מרקד על השולחן. וכן אם יש בקמח צרור או קיסם לא דומה להרקדה הראשונה ששם מרקד להוציא הסובין וכאן מרקד להוציא הצרור או הקיסם לכן לא אסרו בזה חכמים. וקיי"ל כתנא קמא שאסור לנפות פעם שניה מיהו בשינוי שרי כדמוכח עובדא דדביתהו דרב אשי. ואפשר דמדינא לא צריך שינוי כמו שאמר רב יוסף שאין את צריכה לשנות ודביתהו דרב אשי החמירה על עצמה. אבל הרא"ש (שם) כתב שגם רב יוסף מצריך שינוי ומה שאמר שרוצה פת יפה כוונתו שמספיק שתעשה את השינוי הקטן של על גבי השולחן ולא צריך שתהפוך את הנפה כיון שאין הקמח מתנפה כך יפה. ודלא כהרמב"ם (שם) שדימה שניהם יחד שכתב ואם שינה מותר כגון שריקד מאחורי הנפה או שנרקד ע"ג השולחן {וקשה למה כתב הרא"ש ודלא כהרמב"ם הרי גם הרא"ש מודה שיכול לעשות אחד משני השינויים הללו. ובקורבן נתנאל כתב שכיון שהפת לא יוצאת טוב כשמנפה אחורי הנפה ממילא אסור לעשות שינוי זה משום כבוד יו"ט. אבל בטור לא משמע כן שכתב צריך שינוי קצת כגון על גבי השולחן אבל אין צריך שינוי גדול לרקד אחורי הנפה. משמע שאם יעשה את השינוי הגדול עוד יותר טוב. וכ"כ המ"ב שכ"ש שיכול לנפות אחורי הנפה.} . עוד כתב הר"ן שלרש"י הטעם דאין שונין משום דאפשר מאתמול פירוש לפירושו ואסור מדרבנן דאילו מדאורייתא בכל אופן מותר שלא מחלקים באוכל נפש עצמו. ואם נפל לתוכו צרור או קיסם שונין דהא לא אפשר מאתמול דביום טוב נפל.
וכתב הב"י ונראה דבריהם של הרא"ש והטור שהם תופסים עיקר מה שפירשו התוספות באגבא דפתורא שהוא ע"ג השולחן ממש והוא שינוי הקטן יותר מאחורי הנפה.
והרב המגיד כתב דמהא דאמר רב יוסף לדביתהו יש פוסקים כרב פפוס ורב יהודה ששונין בלא שינוי וזהו דעת ההשגות (שם). וגם הרשב"א (שם) ובעל העיטור (ח"ב הל' יום טוב מחלוקת יב קמו.) הסכימו ששונין בלא שינוי.
וכתב הב"י לענין הלכה כיון שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש הסכימו דבעי שינוי הכי נקטינן ומיהו בשינוי דע"ג השולחן סגי ואין צריך שינוי דאחורי נפה.
וכתב המ"ב (ס"ק יד) שאם הניפוי השני מוציא פסולת כגון שהראשון היה ע"י נקבים גדולים נחשב הניפוי השני כניפוי ראשון ואסור. ולכן ההרקדה שעושים בבית הרחים שלא מוציא את כל הפסולת, נחשבת ההרקדה שבבית הרקדה ראשונה ואסורה אפילו על ידי שינוי {והיום בימינו הניפוי שמנפים בבית הוא ניפוי שני, שהרי הקמח מגיע אחרי ניפוי טוב.} .
אם נפל צרור או קיסם לתוך קמח מנופה, מותר לנפות בשנית בלא שינוי.
בגמרא שם תני תנא קמיה דרבינא אין שונין קמח ביום טוב אבל נפל צרור או קיסם בורר בידו, אמר ליה כל שכן דאסור דהוה ליה כבורר. ופירש רש"י כל שכן דאסור דמיחזי כבורר ובורר אב מלאכה היא כהרקדה, והשונה אינו מרקד שהרי נראה שהכל יוצא ואין כאן סובין.
וכתב הרב המגיד בפרק ג' (שם) שלזה נתכוין הראב"ד (שם) שכתב אם נפל בו צרור או קיסם אסור ואם שינה מותר ביאור דבריו שאסור לסלק הצרור ביד אבל יוכל לשנות הקמח. אבל הרשב"א (שם) פירש שמותר לסלקו ביד וזה נראה דעת הרמב"ם שלא כתב איסור הנטילה ביד עכ"ל. אבל הכל בו כתב בשם הראב"ד פעם שנייה מרקדין אותו ביום טוב אם לא נפל בו צרור או קיסם אבל אם נפל בו צרור או קיסם אין שונין לרקדו משום דמיחזי כבורר ואם שינה מותר עכ"ל: וכתב הב"י שהרי"ף הרמב"ם והרא"ש לא כתבו הא דרבינא נראה שהם אוסרים להוציא הצרור ביד ומה שלא הזכירו כן בדין ההרקדה משום שסמכו על מה שכתבו בדין בורר. והדרכי משה כתב ממה שלא אסרו משמע שדעתם להתיר וכמו שכתב המ"מ בדעת הרמב"ם.
כתב המ"ב (ס"ק ז) שדוקא אם נפל הצרור או הקיסם ביו"ט אז מותר לנפות בפעם השניה שהרי לא יכל לעשות מאתמול {אבל כל זה לדעת רש"י שפירש שאין שונין משום שיכל לעשות מאתמול. אבל לדידן שאין אנו מחלקים במלאכת אוכל נפש בין יכל לעשות מאתמול ללא יכל, נקטינן כפירוש הר"ן שאם נפל צרור או קסם ניכר הניפוי שאינו ניפוי ראשון ולא אסרו בזה וכנ"ל. ולפי זה אין נ"מ מתי נפל הצרור או הקיסם, ויש לעיין אם אפשר לתת את הקיסם בידים ביו"ט.} .
עוד כתב (ס"ק ט) שיש אומרים שגם בנפל צרור צריך לנפות בשינוי. וגם האוסרים להוציא הצרור ביד מודים שמותר לנפות את הקמח.
ג. הלש עיסה ביום טוב יכול להפריש ממנה חלה ולהוליכה לכהן (שרי אפילו הפרישה מאתמול). אבל עיסה שנלושה בערב יום טוב אסור להפריש ממנה חלה ביום טוב. הגה: אלא אוכל ומשייר קצת ולמחר מפריש מן המשוייר חלה ומותר לאפות הפת על ידי שיאכל ממנו ויפריש אחר כך חלה (בית יוסף). ואם רוצה יוכל ללוש עוד עיסה אחת ביום טוב ויצרפם יחד ויפריש מאותה עיסה גם על מה שלש מערב יום טוב (הגהות מיימוני פרק ג' ומרדכי פרק אלו עוברין ובית יוסף בשם תוספות פרק קמא דביצה):
הלש עיסה ביום טוב יכול להפריש ממנה חלה, ומותר להוליך לכהן חלה ומתנות אפילו הורמו מאמש.
ביצה לו: תנן דאין מגביהין תרומות ומעשרות ביום טוב. ובגמרא לז. דוקא פירות שיכל לעשר מאתמול אבל להפריש חלה מעיסה שעשה היום מפרישים ונותנים לכהן.
ולענין אם מותר להוליך ולתת לכהן בגמרא ביצה יב: אמר רבי יוסי לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על חלה ומתנות (זרוע לחיים וקיבה) שמוליכין (כיון שמותר להפריש אותם ביו"ט) אלא נחלקו על התרומה שבית שמאי אומרים אין מוליכין (שגזרו על ההולכה כיון שאסור להפריש) ובית הלל אומרים מוליכין.
וכתב הב"י שהלכה כבית הלל, ומשמע דאפילו תרומה שהורמה מאמש שרו בית הלל להוליך. וכן לב"ש שהתירו להוליך חלה ומתנות מותר אפילו אם הורמו מאמש. וכן כתב הרמב"ם בפרק ד' (הכ"ו) שאפילו תרומה ומעשר שהפרישן מאמש מותר להוליכן לכהן בי"ט ואין צריך לומר חלה ומתנות. וכן נראה שהוא דעת הפוסקים ומשמע מדברי כולם שאין חילוק בין חלה למתנות. ודלא כמהר"י אבוהב ז"ל שכתב שרק במתנות אפילו נשחטו מאמש ויכול להפרישן היום מותר להוליך, אבל עיסה שיש איסור להפריש אם נילושה מאתמול, אסור להוליך אם הורמה מאתמול {וכל ההיתר להוליך לכהן תרומה או חלה הוא רק בזמן הבית שהיה הכהן טהור ויכול לאוכלה, אבל בזמן הזה אחר ההפרשה החלה היא מוקצה שלא ראויה לכלום ואסור להוליך, ויתבאר לקמן.} .
וכתב המ"ב (ס"ק יח) שגם בשבת במקום שיש עירוב מותר להוליך לכהן חלה שהיא אפויה שיכול לאוכלה. והביאו"ה כתב ממשנה בדמאי שאם קרא שם על תרומה קודם השבת או יו"ט אסור להפריש בשבת או ביו"ט שההפרשה היא גם נראת כתיקון, אבל הכהן יכול לבא לביתו של בעה"ב ולאכול מאותם פירות של תרומה, שבשביל הכהן פירות אלו מתוקנים הם לגמרי, שהרי יכול לאכול את כל הפרות כאחת.
עיסה שנלושה מערב יום טוב בארץ ישראל לכולי עלמא אסור להפריש ממנה חלה ביום טוב, וכן בחוץ לארץ לדעת הרי"ף והרמב"ם לא יפריש, אבל אוכל ומשייר כדין חלת חוץ לארץ, ובמוצאי יו"ט יפריש מהנותר.
בביצה ט. אמר רבא גלגל עיסה מערב יום טוב מפריש ממנה חלתה ביום טוב אבוה דשמואל אמר אין מפריש ממנה חלתה ביום טוב. ופירש רש"י שלרבא לא גזרו על הפרשת חלה כיון שמותר ללוש העיסה ולהפריש חלה ביו"ט כדי לאכול פת חמה ואפילו שיכל להפריש מעיו"ט. ואבוה דשמואל סבר שלא התירו להפריש חלה אלא בעיסה שנתגלגלה ביום טוב אבל זו היה לו להפריש מערב יום טוב כתרומת דגן ופירות.
ופסק הרי"ף כאבוה דשמואל שהרי יכל להפריש מעיו"ט וכמו שאסור להפריש פירות שהיו טבל מעיו"ט וכן פסק הרמב"ם בפרק ג' ה"ח לאסור.
אבל הרא"ש כתב שמה שהתיר רבא להפריש ביו"ט חלה מעיסה שגילגל בעיו"ט מדובר בחלת חוץ לארץ, וכיון דקיי"ל שתרומת חוץ לארץ אוכל והולך ואח"כ מפריש, לכן סובר רבא שלא נחשב שמתקנו כיון דיכול לאכול בלא הפרשה, ואפ"ה אסר אבוה דשמואל שהרי אם קרא עליה שם נחשבת לחלה א"כ דומה לתרומות ומעשרות שלא מפרישים ביו"ט.
ולפי"ז לדעת הרא"ש גם לרבא אם גילגל בארץ ישראל עיסה בערב יו"ט כיון שמתקנה תיקון גמור אם יפריש ממנה חלה, לכ"ע אסור להפריש ממנה ביו"ט. ורק אם גילגל אותה ביו"ט מותר להפריש כיון שהותרה הלישה היום כדי שיאכל פת חמה. וחלת חוץ לארץ שגילגל מעיו"ט יכול להפריש ביו"ט וכתב הרא"ש שרבינו חננאל פסק כרבא דהוא בתראה וגם ה"ר ברוך בעל התרומה (סי' פה) פסק לקולא. והר"ן (שם ד"ה אמר) כתב בשם הרז"ה (שם ד"ה אמר) כדברי הרא"ש. אבל הרמב"ן (במלחמות שם ד"ה אמר) סמך אדברי הרי"ף דכיון דרבא אמר סתמא גלגל עיסה מערב יום טוב משמע דאפילו בחלת הארץ קאמר.
וכתב המ"ב (ס"ק כג) שבשעת הדחק כגון ערב פסח שחל בשבת ויש לו חמץ שרוצה לאכול בשבת שלא הופרש ממנו חלה מבעוד יום, ולא יכול לאכול ולהשאיר עד מוצאי שבת שהרי הוא פסח, יכול לסמוך להפריש חלה בחוץ לארץ ולתת לקטן פחות מבן תשע שנים או לגדול שטבל לקריו.
וכתב הב"י שאין זה מוכרח מה שכתב הרא"ש שרבינו חננאל ובעל התרומה שפוסקים להתיר הוא רק בחלת חוץ לארץ שהרי אפשר שהם מפרשים שאפילו בחלת הארץ התיר רבא להפריש חלה שגילגל בעיו"ט וכדפירש הרמב"ן ומה שלמדנו בדף לז. שכל שהיה טבל בערב יו"ט אסור להפריש ממנו ביו"ט יסברו שאינה גירסא נכונה משום דליתא ברוב ספרים וכמו שכתב הר"ן שי"א כן.
וגם הראב"ד כתב כפירוש הרא"ש בדעת רבינו חננאל ובעל התרומה לחלק בין חלת הארץ לחלת חוץ לארץ דעיסת חוץ לארץ כיון דקיי"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש אין כאן משום מתקן טבלים ביום טוב והלכה כרבא דהוא בתרא. אולם לדעת הב"י הרי"ף והרמב"ם לא מחלקים בין חלת הארץ לחוץ לארץ וסוברים שגם חלת חוץ לארץ שגילגלה מעיו"ט לא מפרישים ממנה חלה, וכתב שכן דעת הטור אליבא דהרי"ף. וכן הרב המגיד כתב שהרשב"א (עבה"ק בית מועד ש"א סי' י, חי' ט. ד"ה אבוה) הכריע כדברי הרי"ף והרמב"ם {ולפי"ז לכאורה הדין במצות שלא הפרישו מהם חלה לא יכול להפריש ולאכול מהם הכזיתות בליל הסדר. אולם לפי מה שכתב המ"ב לעיל להקל בשעת הדחק לסמוך על הפוסקים כרבה שחלת חוץ לארץ אפשר להפריש ממנה חלה אפילו שנילושה מערב יו"ט. והב"י כתב שאפשר שהם סוברים להתיר גם בחלת ארץ ישראל. וא"כ בשעת הדחק כזאת שאין לו במה לקיים מצוות אכילת מצה יוכל להפריש חלה ולסמוך על רבינו חננאל ובעל התרומה ועוד שפוסקים להקל בזה כרבה שהתיר להפריש חלה שנתחייבה בעיו"ט.} .
וכתב הגהות מימון פ"ג ה"ח שדוקא לשה מערב יום טוב אז אין מפרישין ממנה חלה ביום טוב אבל עיסה שלא עירב רק מים וקמח מערב יום טוב שעדיין לא נתחייב בחלה עד גמר הלישה ביום טוב מפריש חלה. וכ"כ הרב המגיד בשם הרשב"א. וכ"כ המ"ב (ס"ק יט) שכל שהיה לו לעסוק ביו"ט בגמר הלישה נחשב שלש ביו"ט.
והתוספות (ט. ד"ה גלגל) כתבו נראה דהלכה כרבא דהוא בתראה ודוקא גלגל שלא נגמרה לישתה לגמרי דאי נגמרה לגמרי אפילו רבא מודה דאין מפרישין אותה ביום טוב. והכי איתא בירושלמי (פ"א ה"ח).
וכתב הרא"ש שלדעת רבינו חיים בשם רש"י אפילו מה שאוכל ומשייר החלה הוי בכלל אין מגביהין תרומות ומעשרות.
וכתב הטור כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא טוב שלא להפריש אלא אוכל ומשייר. כלומר כיון שנחלקו רבינו חננאל והרי"ף אם יכול להפריש חלת חוץ לארץ שנתגלגלה מעיו"ט. טוב שלא להפרישו אלא אוכל ומשייר. וכתב הב"י שלא חשש הטור לרבינו חיים בשם רש"י שאסר לאכול ולשייר שחומרא גדולה היא, או שגם לרבינו חיים מותר לאכול ולשייר באופן שמשייר הרבה יותר משיעור חלה ולכן לא נחשב כמפריש, ובאופן זה אמר הטור שיאכל וישייר הרבה יותר מכדי חלה.
וכתב המ"ב (ס"ק כ) וכן אם אפה מאתמול ולא הפריש אפילו חלת חוץ לארץ ואפילו מחמת שכחה אסור לו להפריש ואם עבר והפריש אם במזיד אסור לו ולאחרים עד מוצאי שבת ואם בשוגג מותר מיד {אולם לדעת מרן אנו פוסקים כדעת הרשב"א להתיר להינות ממלאכה האסורה מדרבנן שנעשתה ביו"ט במזיד. וכמו שכתב בביאו"ה סימן תקכז וכ"פ בחזון עובדיה יו"ט עמוד מט לענין אם עבר והדליק אש ביו"ט שמותר להשתמש בה.} . כתב הב"י בשם המרדכי שאם גלגל עיסה מערב יום טוב אסור לאפותה ביום טוב כיון שאין יכול לאכלה ורק אם אפאה מערב יום טוב ולא הפריש ממנה חלה מצי לאכלה ביום טוב ובלבד שיניח מעט כדי חלה כשמואל דאמר תרומת חוץ לארץ אוכל והולך ואח"כ מפריש. ותמה עליו הב"י למה אסור לאפות ולאכול ולשייר ממנה בחוץ לארץ. וכתב שכן נראה שהוא דעת הפוסקים שיכול לאפותה ביום טוב. וכך פסק הרמ"א להתיר לאפותה כדברי הב"י. וכתב המ"ב (ס"ק כד) הטעם משום שהחלק שהוא שייך לחלה הוא דבר מועט ואין תוספת טרחא בשבילו. ושלכתחילה יש לחוש להחמיר שלא לאפות כל העיסה אלא ישאיר חלק מהעיסה ויפריש ממנה אחר יו"ט. ואם עבר ואפה הכל בודאי שמותר לו לאכול ולהשאיר ויפריש אחר יו"ט ממה שהשאיר {ואפשר שגם המרדכי יתיר לאפות חלק ממנה ולאכול ומה שאסר הוא לאפות את כל העיסה שנמצא אופה גם את החלה שעתיד להפריש במוצאי יו"ט ואין באפיה זו צורך יו"ט.} .
כתב הגהות מימון בפרק ג' שמצות חוץ לארץ שלא הפרישו מהם חלה אם הם מעיסה אחת אמרינן אוכל והולך ואח"כ מפריש אבל אם הם מכמה עיסות לא יועיל מה שישייר מצה אחת להפריש על כל העיסות שנאכלו אלא אם כן הקיף את כולן מקודם שיאכל ונתחייבו כולן בהפרשה אחת. וכן נראה מדברי התוספות והרא"ש בפרק קמא דביצה. וכתבו עוד בהגהות מימון בשם סמ"ק שאם שכח ולא הפריש חלה במצות שכל אחת לישתה לבדה צריך לשייר מכל אחת ואחת ומצרפן בכלי לאחר יום טוב ומפריש מאחת על כולן ועל מה שנאכל. ומיהו נראה שטוב ונכון שיפריש מכל אחת ואחת דלא מהני צירוף סל למה שנאכל כבר. והתוספות כתבו בפרק קמא דביצה כדברי הסמ"ק שלמחר יניח כל החתיכות מה ששייר בסל אחד ומצרפן לחלה ויפריש מן כולן אחת. ומיהו אם ירצה לעשות דבר קל יעשה מצה אחת ויאפה אותה ויצרפן ויפריש מכל האחרות אגב אותה מפני שחיובה בא עכשיו. וכתב המ"ב (ס"ק כו) שנחלקו האחרונים אם צריך שיהיה שיעור חלה במה שאופה ובשעת הדחק יש להקל אפילו אין בה שיעור ויצרף אותה בכלי ויפריש ממנה. ואם יש שיעור חלה בעיסה שעשה היום לא צריך צירוף כלי או נגיעה אלא מספיק שיהיו שתיהם לפניו ומפריש מזה על זה. עוד כתב שכל זה דוקא אם צריך לאותה מצה שאופה שרוצה לאכול פת חמה.
ד. המפריש חלה ביום טוב והיא טמאה, לא יאפה אותה ולא ישרפנה, שאין שורפין קדשים ביום טוב אלא מניחה עד הערב ושורפה:
כשמפריש חלה מעיסה שנילושה ביום טוב, לא יאפנה ולא ישרפנה.
כתב הב"י אסור לשרוף החלה שאסור לשרוף קדשים ביום טוב וזה פשוט. ולענין אם מותר לאפותה ביום טוב וכן אם מותר לטלטל נתבאר בסי' תנ"ז שאסור לאפותה שהרי אין כהן טהור שיאכלה ונמצא אופה שלא לצורך.
וכתב המ"ב (ס"ק לא) שזה בחלת ארץ ישראל שלא נאכלת לטמאים אבל בחוץ לארץ מותר לאפות ולתת לכהן קטן פחות מבן תשע או כהן גדול טהור מטומאת קרי.
עוד כתב (ס"ק כט) שהחלה המיועדת לשרפה אסורה גם בטילטול, אבל כשקרא לה שם והיא עדיין בידו יכול להוליכה למקום שמניחה שם עד חול המועד כדי לשורפה. וכתב בביאו"ה שממרן שכתב עד הערב ושורפה משמע שיכול לשרוף את החלה בלילה, והביא מכמה ראשונים בגמ' שבת כד. שאין שורפים קודשים בלילה.
ה. מותר לעשות ביום טוב פתין גדולים, ולא חיישינן שמתוך כך יבא לאפות יותר ממה שצריך:
מותר לעשות פת עבה ביום טוב.
בביצה כב: ת"ר בית שמאי אומרים אין אופין פת עבה ביום טוב ובית הלל מתירין. ומפרש בגמרא מאי פת עבה פת מרובה. ופירשו התוספות שפת מרובה היא פת גדולה ולפי שאין בו טורח כל כך חוששים בית שמאי שמא יעשה יותר מכדי צרכו. וכך משמע בירושלמי. אבל רש"י בפסחים לז. פירש פת מרובה, הרבה לחמים קטנים ומשום דטרח טרחא דלא צריך אסרו בית שמאי, ולבית הלל הכל מותר.
וכתב מרן כדעת התוספות שלא חוששים שמא יבא לעשות יותר ממה שצריך. והמ"ב (ס"ק לב) כתב להתיר גם כפירוש רש"י שמותר לאפות הרבה לחמים אע"פ שטורח יותר. וכתב עוד שמותר להרבות באפיה כשאופה בפעם אחת בתנור אחד כיון שריבוי הפת בתנור משביח את כל הפת הנאפת בו.
ו. היה לו קמח או עיסה בשותפות עם נכרי, אסור לאפותה ביום טוב אלא יחלקנה ויאפה את שלו:
היה לו קמח או עיסה בשותפות עם הגוי, אסור לאפות הכל ביום טוב.
בביצה כא. אסור לאפות עיסה שיש לו בה שותפות עם גוי משום שאפשר לחלקה כשהיא עדיין עיסה, ולא דומה לבהמה שבשותפות עם הגוי ששם אי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה. וכתב הר"ן שיש אומרים שאפילו אם רוצה לאפות את כל הלחמים ביחד בתנור אחד אסור ולא מתירים כאן מטעם שהפת נאפית יפה בזמן שהתנור מלא שלא התירו מהטעם הזה אלא בשלו אבל להרבות בשל גוי לא. ויש אומרים שמותר אם אופה הכל בתנור אחד ולא אסור אלא בעיסה מרובה שיש בה יותר ממילוי תנור.
וכתב המ"ב (ס"ק לד) כדעת הי"א קמא שאוסרים לאפות בתנור אחד גם את עיסת הגוי, שכל מה שהתירו לישראל לעשות כן בפת שלו כיון שאין כאן איסור תורה שהואיל ומקלעי ליה אורחים יכול לתת להם הכל, וכן הוא בעצמו יכול לאכול את כל אחד ואחד מהלחמים לכן התירו מטעם שהפת נאפת יפה כשהתנור מלא, אבל בפת של גוי שאין לו בה שום שייכות לא מתירים מטעם זה.
ז. אם יש לאדם הרבה פת נקייה אינו אופה פת אחרת, אלא אם כן יש לו בני בית שרגיל להאכילם פת הדראה. אבל אם יש לו פת הדראה, הרבה יכול לאפות פת נקיה:
יש לו הרבה פת נקייה, אין אופין פת אחרת. אבל יש לו פת הדראה הרבה, יכול לאפות פת נקייה.
כתב סמ"ק אם יש לאדם הרבה פת נקייה אין אופין פת אחרת אבל יש לו פת הדראה הרבה יכול לאפות פת נקייה וכן כתב הר"ן בפרק כל כתבי (מג: ד"ה תנו ד"ר) בשם התוספות (שבת קיז: ד"ה הציל) ולמדה מדתניא התם לענין הצלה מפני הדליקה הציל פת נקייה אין מציל פת הדראה הציל פת הדראה מציל פת נקייה מיהו כתב שהרשב"א (חי' שם ד"ה מהא) חולק בדבר דלא דמי דהתם גבי הצלה אסרו אפילו דברים המותרין משום דאי שרית ליה אתי לכבויי אבל ביום טוב אם הטיבתו פת הדראה אופה ואינו נמנע ע"כ. והרא"ש כתב שם (סי' ג) וז"ל הציל פת נקייה אין מציל פת הדראה וכו' וכן נמי ביום טוב של פסח אם יש לו מצות נקיות מספיקות לאותו היום אין לאפות אח"כ פת הדראה ויראה אם יש לו בני בית ורגיל להאכילן פת הדראה שמותר עכ"ל.
וכתב המ"ב (ס"ק לה לו) שאם יש לו פת נקיה אסור לו לאפות פת אחרת מאותו המין אבל מותר לו לאפות פת ממין אחר אפילו היא יותר גרועה. ואם רוצה פת חמה מותר לו לאפות אפילו פת הדראה.
עוד כתב (ס"ק לח) מה שכתב מרן כדעת הרא"ש שאם רגיל להאכיל בני ביתו פת הדראה מותר לאפות להם אפילו שיש לו פת נקיה, משמע שדוקא רגילים אבל אם רק עכשיו רוצה להאכילם פת הדראה, אסור. עוד כתב (ס"ק לט) בשם המ"א שיכול להאפות קודם פת הדראה ואח"כ פת נקיה באופן שרוצה לאכול גם את הפת הדראה ואינו מתכוין להערים.
ח. אסור לעשות שאור ביום טוב אלא על ידי שינוי, מפני שהיה אפשר לעשותו מבעוד יום:
אסור להכין שאור לעיסה, ועל ידי שינוי מותר.
כתב המרדכי בפרק קמא דביצה (סי' תרנז) דאשה שעושה שאור לעיסה ביום טוב נראה דאסור וטעמו מפני שהיה אפשר לעשותו מבעוד יום שכל כך יפה הפת שנעשה שאור שלו מבעוד יום כמו כשנעשה ביומו ע"כ. וכתב הב"י ומכל מקום נראה דעל ידי שינוי מותר. ונתבאר בסימן תצה שמכאן הוכיח הביה"ל שלדעת מרן כיון שדרך לעשות לימים הרבה וגם לא מפיג טעם, אין סיבה להתיר לעשותם ביו"ט, ובשינוי מותר.
ט. אפילו נשחטה הבהמה מערב יום טוב, מותר להפריש המתנות ביום טוב:
מותר להפריש מתנות לכהן זרוע לחיים וקיבה.
כתב הגאון מהר"י אבוהב ז"ל בשם הרשב"א (חי' יב: ד"ה רבא) דמתנות אפילו שנשחטו מאמש יכול להפרישן היום לדברי הכל כיון דלא טבלן ועוד דכמופרשות ועומדות הן וניכרים הם קודם הפרשה כלאחר הפרשה, כי מפריש להו השתא לאו מידי עביד.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל
מנחת שי – הלכות
הלכות תפלה ביה"כ וברכות
אברכי הכולל "שומרי גחלת" סניף "מנחת שי" אשדוד
בעידודו של ראש הכולל הרב אליהו דיקורגר שליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5