——–
א. יום טוב שחל להיות בערב שבת לא יבשל בתחלה לצורך שבת בקדירה בפני עצמה, אבל מבשל הוא כמה קדירות ליום טוב ואם הותיר הותיר לשבת. ועל ידי עירוב מבשל בתחלה לשבת. (פירוש ענין העירוב הוא שיבשל ויאפה מיום טוב לשבת עם מה שבשל ואפה כבר מערב יום טוב לשם שבת ונמצא שלא התחיל מלאכה ביום טוב אלא גמר אותה). הגה: ומותר להניח עירוב זה אפילו ספק חשיכה (מרדכי סוף פרק במה מדליקין):
בלא עירוב תבשילין מותר לבשל ביו"ט אפילו כמה קדרות לצורך יו"ט ולהותיר לשבת.
במשנה ביצה טו: יום טוב שחל להיות בערב שבת לא יבשל בתחלה לצורך שבת. אבל מבשל הוא ליום טוב ואם הותיר הותיר לשבת. וכתב הב"י ואפילו כמה קדרות יכול לבשל ולשם יום טוב יהא תחלת בישולו והמשוייר יהיה לשבת.
ונתבאר בסימן תק"ג שמותר לבשל לצורך מחר בהערמה קטנה, שהיא, שקודם הסעודה מבשל כמות גדולה יותר ממה שצריך ומותיר מהקדירה מעט, ואפילו כמה מיני תבשלין, ואוכל מכל תבשיל מעט.
וכתב המ"ב שאפילו אם נשאר לו קדירה שלמה שלא אכל ממנה ביו"ט כיון שלא הערים ונתכוין לאכול ממנה ביו"ט, מותר לאכול ממנה בשבת.
על ידי עירוב תבשילין מותר לבשל במיוחד לצורך שבת.
במשנה שם ועושה תבשיל מערב יום טוב וסומך עליו לשבת. ובגמ' נחלקו רבא ורב אשי למה תקנו עירוב, לרבא כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליום טוב. דהיינו שעל ידי העירוב יזכור שצריך להשאיר תבשילים לשבת ולא יגמור הכל ביו"ט {לכאורה יש לעיין לפי טעם זה אם שכח ולא הניח ערוב תבשילין למה לא יכול לבשל מיו"ט לשבת בלא עירוב. וצ"ל שקנסו אותו על שעבר ולא עשה עירוב. או שגם רבא מודה שאסור לבשל מיו"ט לשבת משום גזירה שלא יבשל מיו"ט לחול, ואם עשה עירוב לא גזרו. אלא שעיקר טעם העירוב שיברור מנה יפה לשבת. שו"ר בשאגת אריה סימן קב שכתב כן עיי"ש.} . ולרב אשי הטעם כדי למנוע בישול מיו"ט לחול שע"י שעושה עירוב תבשילין יאמרו אין אופין מיום טוב לשבת בלא עירוב קל וחומר שאסור לבשל מיום טוב לחול.
וכדעת רב אשי מבואר בגמרא פסחים מו: שמדאורייתא צרכי שבת נעשים ביום טוב ורבנן הוא דגזרו ביה גזירה שמא יאמרו אופין מיו"ט לחול וכיון דאצרכוהו רבנן עירובי תבשילין אית ליה היכרא.
עוד מבואר בגמ' שם שלרבה מהתורה מותר לבשל אפילו מיו"ט לחול מטעם הואיל ואי מקלעי אורחים חזי ליה. ולדעת רב חסדא אסור מהתורה לבשל לצורך חול כיון שלא אומרים הואיל, ורק לבשל לשבת מותר מהתורה, כיון שנחשבים קדושה אחת.
ולבשל מיו"ט לשבת לדעת הרמב"ם לפירוש הב"י גם לרבה מותר מהתורה בלא הואיל שצרכי שבת נעשים ביו"ט. ולדעת התוס' רק לרב חסדא מותר מטעם זה של צרכי שבת נעשים ביו"ט. אבל לרבה אסור מהתורה, ובאופן שאין הואיל כגון סמוך לשקיעה אסור מהתורה לבשל לשבת. ולכן לדעת התוספות לרבה אסור לבשל סמוך לשקיעה אפילו ע"י עירוב תבשילין שהרי עירוב תבשילין לא יכול להתיר איסור תורה. ולרמב"ם כיון שהוא איסור דרבנן מותר ע"י עירוב.
וכתב המ"ב והביאו"ה כיון שלהרבה ראשונים הלכה כרב חסדא שמהתורה צורכי שבת נעשים ביו"ט ומימלא מותר לבשל ע"י עירוב תבשילין אפילו סמוך לשקיעת החמה, יש לסמוך עליהם בשעת הצורך. ולכתחילה בודאי צריך להזהר בזה ובפרט ביו"ט ראשון שהוא דאוריתא.
ולרבה מלבד איסור בישול מיו"ט לשבת שיש בו איסור מדאוריתא לתוס' (סמוך לשקיעה) ולרמב"ם איסור דרבנן בלא עירוב. ישנו עוד איסור מהתורה של הכנה מיו"ט לשבת שכתוב והכינו את אשר יביאו שרק חול מכין לשבת ולא קודש, ואיך יועיל ערוב תבשילין להתיר איסור זה, ותרצו על זה התוס' בביצה ב: שני תירוצים, האחד שאין בבישול איסור הכנה שהרי ראוי לאורחים וא"כ נמצא שהכין ליו"ט ולא לחול. ועוד תירץ שבבישול מאכלים אין איסור הכנה שלא נחשב רק תיקון בעלמא. ולפי זה מה שאמרנו בדעת התוספות שאסור לבשל סמוך לשקיעת החמה לדעת רבה ולא יעזור עירוב תבשילין, לתירוץ ראשון בתוס' יש כאן גם איסור הכנה ומימלא יהא אסור לאכול את מה שבישל. ולתירוץ שני שאין בבישול איסור הכנה, רק איסור בישול מהתורה, יהא מותר לאכול את התבשיל. ולדעת הרמב"ם אומנם אין איסור מצד מלאכת יו"ט ומותר לו לבשל סמוך לשקיעת החמה ע"י עירוב תבשילין, אבל איסור הכנה יש כאן אם יסבור כתירוץ ראשון בתוס', ואם יסבור כתירוץ שני יהא מותר שאין איסור הכנה בבישול {איסור הכנה פירושו שהתורה אסרה לאכול דבר שהוכן מקודש לקודש.} .
למה נקרא שמו עירוב.
כתב הרמב"ם למה נקרא שמו עירוב והרי לא מערב כלום, ובעירובי חצרות שייך לקרא לו עירוב שמערב את כל דיירי החצר להיות רשות אחת, אלא שבעירובי תבשילין מילת עירוב היא מילה מושאלת מעירובי חצרות, שכשם שהעירוב שעושים בחצירות ומבואות מערב שבת משום היכר כדי שלא יעלה על דעתם שמותר להוציא מרשות לרשות בשבת, כך זה התבשיל משום היכר וזכרון כדי שלא ידמו ויחשבו שמותר לאפות ביום טוב מה שאינו נאכל בו ביום ולפיכך נקרא תבשיל זה עירובי תבשילין: וכתב הרב המגיד שהרמב"ם סובר שעל דרך זה ג"כ אמרו עירובי תחומין ועיקר מלת עירוב בדברים אלו אינה בתחלת הנחתה אלא גבי חצירות והושאלה לתחומין ולתבשילין לפי שאף הן נעשין באוכל. והראב"ד (בהשגות) כתב שאינו כך אלא שהוא מערב צרכי שבת על יום טוב לעשותן יחד ואפשר שאף בתחומין יאמר כן שהוא מערב התחומין שלא היה יכול לילך עם התחום שיכול ונכון הוא עכ"ל:
ספק חשיכה מותר להניח עירוב תבשילין.
בשבת לד. במשנה קודם חשכה יאמר אדם לבני ביתו לערב, ובסיפא אומרת המשנה שגם בספק חשכה מערבין והקשתה הגמ' רישא אסיפא ותרצה כאן בעירובי חצירות מותר בספק חשיכה וכאן בעירובי תחומין שמותר רק קודם חשיכה משום שהיא שבות חמורה. וכתב המרדכי שהוא הדין עירובי תבשילין ספק חשכה מותר לערב. וכ"פ הרמ"א.
וכתב המ"ב שאם אמר ברכו לא יכול לערב, וכן אפילו רק הציבור אמרו ברכו שוב לא יכול לערב אא"כ בשעת הדחק. אבל אם קיבל שבת בלי ברכו יכול לערב.
עוד כתב שאם הגיע לבית הכנסת ונזכר שלא עשה עירוב ואם יחזור לביתו יפסיד את התפילה וגם לא יכול לעשות שליח שיעשה עירוב בשבילו, יקנה קמחו לאחרים.
וכתב בביאו"ה שנשים שנהגו לקבל יו"ט בהדלקת נרות יש להסתפק אם נחשב כקבלת ציבור ושוב לא יכולה להניח עירוב, או נחשבת קבלת יחיד שהרי לא כולם מדליקות בשעה אחת, ויכולה להניח עירוב. לכן לכתחילה יעשו העירוב קודם הדלקת נרות.
שכח והניח עירוב ביו"ט לא עלה לו. וכן אין להניח ביו"ט שני.
בביצה טו: הקשתה הגמ' לטעמו של רבא שצריך להניח עירוב כדי שיזכור לברור מנה יפה לשבת, למה שלא יניח את העירוב ביו"ט עצמו קודם הסעודה וכך יזכור לברור מנה יפה. ומתרצת הגמ' שמא יפשע ולא יניח. וכתב המרדכי בפרק ב' דביצה (סי' תרעא) בשם הר"ש מבונביר"ק שלרבא אם לא פשע אלא שכח ולא הניח לעשות עירובי תבשילין בעיו"ט יכול להניח ביו"ט. ולכן ביום טוב שני שהוא מדרבנן אמרינן בדברי סופרים הלך אחר המיקל והלכתא כרבא וביום טוב שני יכול להניח עירובי תבשילין אפילו ביום טוב עצמו כיון ששכח. וכתב הב"י ואין נראה שתהא כן דעת הפוסקים שלא התירו בזה ונראה שאין לסמוך על אותה הוראה: ומשמע מדברי הב"י שהר"ש מבונביר"ק התיר לערב גם ביו"ט ראשון, אם שכח ולא עירב. וכתב הב"י בשם הרוקח שאם שכח ולא עירב ביום טוב ונזכר ביום טוב בלילה אין להניח ואם הניח עשוי דדמי להא דאמרינן בפרק משילין (לו:) אין מגביהין תרומות ומעשרות ביום טוב ובשילהי המביא (לד:) טבל מוכן הוא ואם עבר ותיקנו מתוקן עכ"ל. וכתב הב"י שסובר הרוקח שאם הניח עירוב ביום טוב עצמו אפילו שלא בתנאי מהני וכדברי הר"ש מבונביר"ק, ומיהו כבר כתבתי שאין לסמוך על דברי הר"ש מבונביר"ק {ויש לעיין הרי הרוקח כתב להדיא שאם שכח ולא הניח מעיו"ט לא יניח ביו"ט, ורק אם עירב בדיעבד נחשב לו עירוב, ולר"ש מבונביר"ק אם שכח מותר להניח לכתחילה. וצ"ל שהב"י הבין שבלא סברת הר"ש מבונביר"ק לא היה מתיר הרוקח אפילו בדיעבד שהניח.} .
וכ"פ המשנה ברורה שאסור לבשל מיו"ט שני לשבת אלא אם כן עירב בערב יו"ט ראשון.
ב. עירוב זה עושין אותו בפת ותבשיל, ואם לא עשאו אלא מתבשיל לבד מותר:
לכתחילה עושה את העירוב בפת ותבשיל, ובדיעבד בתבשיל בלבד מותר.
במשנה טו: לב"ה העירוב הוא מתבשיל אחד ולב"ש צריך שני תבשילין. ולדעת ר"ת שנחלקו באופן שרוצה רק לבשל אבל אם רוצה גם לאפות גם לב"ה צריך להניח פת בעירוב, וצליה או חימום מים הם בכלל הבישול, אבל אפיה היא לא בכלל בישול ולכן צריך להניח לאפיה פת בעירוב. ומכל מקום הוצאה והדלקה מותרות אף על גב דלא הוו בכלל פת ותבשיל, דלא אצרכוה רבנן אלא בעיקר תיקון הסעודה {לסברת רבא מובן, שסובר שהעירוב בה לשמור על סעודות שבת, ולהדלקה והוצאה לא הצריכו עירוב. אבל לסברת רב אשי שהעירוב הוא שלא יבא לבשל לחול, א"כ שייך גם בהוצאה והבערה שלא יבא להוציא או להבעיר לצורך חול. וצ"ע והרב סופר שליט"א אמר לי שבישול לצורך מחר הוא מילתא דשכיחא לכן גזרו שמא יבשל לצורך חול אבל הוצאה והבערה לצורך מחר היא מילתא דלא שכיחא ולא גזרו בה רבנן, ולכן לא הצריכו עירוב.} . ולדעת ר"י בתוס' אפייה בכלל בישול ושכן הוא בתוספתא העושה תבשיל מערב יום טוב אופה ומבשל עליו לשבת ומטמין עליו את החמין. ולמעשה מחלוקת זאת היא מחלוקת תנאים בירושלמי (פ"ב ה"א) כתיב את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו רבי אליעזר אומר אופין על האפוי ומבשלין על המבושל, ורבי יהושע אומר אופין ומבשלין על המבושל. וקיימא לן (שבת קל: וש"נ) דרבי אליעזר שמותי הוא, וכתב ר"י בתוס' שנהגו העולם כדברי ר"ת. וכ"כ הרא"ש ושכ"כ בה"ג (הל' יום טוב לו:) ורבינו שמשון הזקן (ע"ז לז: תוד"ה והשלקות). וגם המרדכי (סי' תרעב) כתב כדעת ר"ת דבעינן פת ותבשיל.
אולם הר"ן (י. ד"ה אמר רבא) סתר דברי רבינו תם והעלה דאין צריך פת ושכן דעת הרי"ף ז"ל וכן נראה שהוא דעת הרמב"ם בפרק ו' (ה"ג). והרב המגיד כתב בפרק ו' (שם) דע שבתבשיל אחד בלא פת סגי וכן נראה מן ההלכות וכן כתבו מקצת הגאונים (שע"ת סי' מג וסי' קכד) וזה דעת הרמב"ן (מלחמות ח:) והרשב"א (עבה"ק בית מועד ש"ד סי' א, חי' יז: ד"ה אמר) ז"ל וכדברי רבינו אלא שנהגו להחמיר להצריך פת ותבשיל להוציא מידי כל ספק עכ"ל המ"מ. וכתבו הגהות מימון (אות ג) שר"י ורבו של רש"י (עי' סידור רש"י סי' תרי"ט, שו"ת סי' רצז) היו נוהגים לערב בפת ותבשיל וכן פשט המנהג. ומיהו היכא דאירע דלא עירבו אלא בתבשיל לבד סומכים על כל הנך רבוותא דשרו: וכ"פ מרן.
וכתב המ"ב שאם לא רוצה לאפות כלל רק לבשל לכ"ע לא צריך להניח פת, ומספיק בתבשיל לבד. ואם קודם חשכה החליט שרוצה לאפות צריך להוסיף לעירוב פת ויאמר שוב הנוסח, רק לא יברך.
עשה עירוב מפת לבד לא מועיל לבשל עליו, ואם יועיל לאפות עליו נחלקו הפוסקים, ולהלכה לא מועיל לאפות עליו.
ג. שיעור תבשיל זה כזית בין לאחד בין לאלפים בין בתחלתו בין בסופו. הגה: ויש מצריכין לכתחלה בפת כביצה (אור זרוע בשם ירושלמי) וכן נוהגין לכתחלה:
שיעור העירוב כזית אפילו מבשל לאלף איש. ואם נאכל ממנו צריך שישאר כזית.
כתב המרדכי שלדעת הירושלמי עירובי תבשילין פת כביצה, ותבשיל כזית, אבל לבבלי טז: משמע שיעור כזית ולא מחלק בין פת לתבשיל. והרמ"א כתב לקחת פת כביצה שכן נוהגים לכתחילה. וכתב המ"ב שאם עשה פת כזית לא צריך לעשות שוב בכביצה.
בביצה טז: אמר רבי אבא אמר רב עירובי תבשילין צריכין כזית בין לאחד בין למאה. ובמשנה אכלו או שאבד לא יבשל עליו בתחלה שייר ממנו כל שהוא סומך עליו לשבת. ודוקא שנשאר כזית.
וכתב המ"ב משום הידור מצוה יקח פת שלם וחתיכה חשובה של בשר או דגים.
ד. צריך שיהא תבשיל זה דבר שהוא ראוי ללפת בו את הפת, לאפוקי דייסא:
העירוב צריך להיות בדבר מבושל שמלפתים בו את הפת.
בביצה טז. בלישנא בתרא שפת לא מועיל לעירוב תבשילין שצריך שיהא התבשיל ראוי ללפת בו הפת, לאפוקי דייסא. ופירש רש"י בליפתן מוכחא מלתא שעשוי לשבת, אבל פת לא שהרי בכל יום יש לחם.
וכתב המ"ב מהרי"ל היה מניח את העירוב בצלחת ולא על הלחם משום מאוס. והיה לוקח אותו ללחם משנה ובוצע עליו בסעודה שלישית.
עוד כתב שאפילו במקום שמלפתים את הפת בדיסא בטלה דעתם ולא מועיל לעירוב.אבל שאר מיני קטניות תלוי במנהג המקום וכגון בחומוס גרגירים מבושל כתב בשה"צ שבמקומם לא נהגו ללפת בהם את הפת.
ה. תבשיל זה שאמרו אפילו צלי אפילו שלוק אפילו כבוש או מעושן, אפילו מין דגים קטנים שהדיחן במים חמים והדחתן הוא בישולן לאכילה הרי זה סומך עליהם, וכן סומך על תפוחים מבושלים (והוא הדין שאר פירות מבושלים) ועל דגים קטנים שבישלן:
אפשר לערב בדבר צלוי וכבוש ומעושן, אבל מלוח כמו דגים מלוחים לא.
ברייתא שם טז: שאפשר לערב בצלי כבוש או מבושל וקולייס האספנין שנתן עליו חמין מערב יו"ט. ופירש רש"י כבוש. בחומץ וחרדל ומיני ירקות. וכ"פ הרי"ף הרמב"ם והרא"ש שמערבין בכבוש. ופירש רש"י קולייס האספנין. דג מליח הוא ונאכל כמות שהוא חי אלא שנותנין עליו חמין וזהו בישולו. והרמב"ם כתב וז"ל אפילו דגים קטנים שהדיחן במים חמין והדחתן הוא בישולן לאכילה הרי זה סומך עליהם וכתב הרב המגיד שזהו פירוש קולייס האספנין. (משמע לרמב"ם אפילו לא מלוחים).
כתב הרמב"ם (שם) דמעושן יוצאין בו משום עירובי תבשילין וכתב הרב המגיד שהוא ירושלמי בפרק הנודר מן המבושל:
עוד כתב בירושלמי כל אוכל שהוא [נאכל כמות שהוא] חי אין בו משום בישולי גוים ויוצאין בו משום עירובי תבשילין. וכתבו הר"ן בסוף תעניות, והמרדכי בהלכות תשעה באב. וכ"כ הגהות מימוניות בשם סמ"ג יוצאים בתפוחים מבושלים משום עירובי תבשילין כדמוכח בירושלמי דנדרים:
וכתב המ"ב שזה דוקא במקום שרגילים לבשלם וללפת בהם את הפת. (שעשאום כעין ריבה).
עוד בגמ' שם אמר רב אסי אמר רב דגים קטנים מלוחים אין בהם משום בישולי גוים אמר רב יוסף ואם צלאן גוי סומך עליהם משום עירובי תבשילין. וכתב הרא"ש שאפילו הגוי גם מלחן וגם צלאן מותרים משום בשולי גוים דמליחת גוי לא אסרן אף על פי שנאכלים מחמת מלחן חיים דלא אסר אלא בישולי גוים וצליית הגוי לא אסרתן כיון דנאכלים חיים: וכתב הר"ן שבשולי גויים אסרו משום איקרובי דעתא הוא וכל שנאכל כמות שהוא חי אין קירוב הדעת בבישולו אבל מ"מ כיון דתבשיל מיהא הוי סומכין עליו משום עירובי תבשילין:
ומשמע מהגמ' והרא"ש שרק אם צלאן סומך עליהם משום עירובי תבשילין אבל מלחן לבד בלא בישול לא אף על פי שנאכלין מחמת מלחן. וכ"כ הטור. וכתב המ"ב שאם מלח דגים והוציאו ציר, אלו שבתוך הציר נחשבים כבושים ואפשר לערב בהם.
עוד כתב שכבוש הוא שנשרה במים או שאר משקה עשרים וארבע שעות, ואם נשרה בחומץ או ציר מלוח, שיעור זמן הכבישה, הוא הזמן שלוקח להרתיח על האש דבר זה הנכבש.
ו. סומך מערב יום טוב אפילו על עדשים שבשולי קדרה, וכן על שמנונית שנדבק בסכין וגרדו, והוא שיהא בו כזית:
בשעת הדחק מערב אפילו עם עדשים שנשארו בשולי קדירה, או כזית שמנונית שנדבק בסכין.
דביצה טז. תני רבי חייא עדשים שבשולי קדרה סומך עליהם משום עירובי תבשילין והני מילי שיש בהם כזית. אמר רבי יצחק בריה דרב יהודה שמנונית שעל גבי הסכין גוררו וסומך עליו משום עירובי תבשלין והני מילי דאית בהו כזית. ופירש רש"י שבשולי קדירה. שנשארו בלא מתכוין: סומך עליהם. מערב יום טוב לשם עירוב ולא אמרינן לא חשיבי ובטלי: וכתב המרדכי בשם ר"י שאין סומכין על עדשים שבשולי קדירה אלא בדיעבד דוקא שאומר בעיו"ט אם אשכח להניח עירוב תבשילין אסמוך על עדשים אלו או שמנונית זו. וכתב הב"י לא משמע לי הכי מפשטא דמילתא אלא לכתחלה נמי סומכין על עדשים שבשולי קדירה או על שמנונית שנדבק בסכין שאם אין לו בערב יום טוב שום תבשיל אלא עדשים שנשארו בשולי קדירה או אותו שמנונית שנדבק בסכין יכול לערב עליהם לכתחלה:
וכתב בביאו"ה שהטעם שלכתחילה לא יעשה בעדשים שבשולי קדירה משום ביזוי מצוה, אבל בסתם עדשים שבישל אף שלא לצורך שבת יכול לעשות לכתחילה. ולדעת הב"ח לא יעשה לכתחילה על דבר שלא בישל אותו במיוחד לצורך שבת. ובביאו"ה לקמן סעי' יד כתב שטוב לקחת תבשיל שהתבשל בעיו"ט ואם אין לו תבשיל שבישל בעיו"ט יכול לקחת מה שמבושל מקודם.
ז. מצוה על כל אדם לערב. ומצוה על כל גדול העיר לערב על כל בני עירו כדי שיסמוך עליו מי ששכח או נאנס או שהניח עירוב ואבד. (והוא הדין עם הארץ שאינו יודע לערב) (אור זרוע). אבל מי שאפשר לערב ולא עירב אלא שרוצה לסמוך על עירובו של גדול העיר נקרא פושע ואינו יוצא בו:
רב העיר מערב גם על כל אנשי עירו וסומך עליו מי ששכח או נאנס או הניח עירובו ואבד.
בביצה טו: ושלחו מנות לאין נכון לו, מאי לאין נכון לו, אמר רב חסדא למי שלא הניח עירובי תבשילין, איכא דאמרי למי שלא היה לו להניח עירובי תבשילין, (מחמת טירדא) אבל מי שהיה לו להניח ולא הניח פושע הוא.
ובגמ' טז: ההוא סמיא דהוה מסדר מתנייתא קמיה דשמואל יומא חד חזייה דהוה עציב אמר ליה אמאי עציבת אמר ליה דלא אנחי עירובי תבשילין, אמר ליה סמוך אדידי, לשתא אחריתא חזייה דהוה עציב אמר ליה אמאי עציבת אמר ליה דלא אנחי עירובי תבשילין, אמר ליה פושע את, לכולי עלמא שרי לדידך אסור.
וכתב הרא"ש שמכאן למדנו שמי שהוא פושע לא יכול לסמוך על העירוב של רב העיר. וא"כ גם מי שלא הניח עירוב אפילו בפעם ראשונה והיה לו להניח שלא היה טרוד והיה לו פנאי להניח ולא הניח שקראה לו הגמ' בדף טו: פושע, לא יכול לסמוך על רב העיר. נמצא לפי דעת הרא"ש, כיון שחובה על כל אחד ואחד להניח עירוב לעצמו, כל שפשע בחובה זו נקרא פושע ולא יכול לסמוך על עירובו של רב העיר ואפילו יאמר הרב שהוא מניח גם לפושעים לא מהני.
ופושע נקרא מי שלא שכח ולא היה טרוד אלא לכתחילה סמך על הרב, או שכח פעמיים. אבל שכח פעם אחת או היה טרוד לא נקרא פושע ויכול לסמוך על עירוב הרב {אלא שיש לעיין למה צריך לשלוח מנות למי שהיה טרוד ולא יכל להניח עירובי תבשילין הרי יכול לסמוך על רב העיר ולבשל לעצמו. ואפשר שסובר הרא"ש כבעל המאור שאסור לשלוח מנות למי שלא היה טרוד, משמיעה לנו הגמ' שאם היה טרוד אין איסור זה, ואה"נ שיכול לבשל לעצמו ולא צריך לשלוח לו מנות.} .
אבל לדעת רש"י אם הניח הרב גם לפושעים יכול הפושע לסמוך עליו, שכתב רש"י במעשה של סמיא, לדידך אסור. שאין דעתי על המזידים והפושעים שאינם חרדים לדברי חכמים: משמע אם היה דעתו מהני גם לפושעים. וכן כתב הרשב"א בתשובה וז"ל אמר ליה פושע את לכולי עלמא שרי לדידך אסור נראה לי טעמא שאין דעת המניח על הפושעים אבל אם אמר המניח בפירוש שהוא מניח אף על הפושעים, הוא סומך לעולם על מי שהניח: וכ"כ רבינו ירוחם.
והר"ן שפירש פושע אתה שלא הנחת עירוב ואתה עצוב שאתה לא רוצה לסמוך עלי, ואף אני אין דעתי על הפושעים שאינם רוצים לסמוך עלי. משמע דאם היתה דעתו של שמואל גם על הפושעים שאינם רוצים לסמוך עליו הוה מצי סמיא לסמוך עליו. ואפשר שגם הר"ן יסכים לרא"ש שבאופן שהיה פושע שלא הניח עירוב שלא מחמת טירדא איכא למימר דלא מהני גם אם דעת הרב על הפושעים מסוג זה. ופסק מרן כדעת הרא"ש שרק אם שכח או נאנס סומך על רב העיר {אבל בחזון עובדיה עמוד רצא כתב, מכל מקום בזמן הזה כוונת הרב המערב עירובי תבשילין לזכות גם אנשים כאלה הקרובים לפשיעה, ולכן יכולים לסמוך עליו בדיעבד לבשל מיו"ט לשבת. ע"כ. ואולי כוונתו במ"ש אנשים כאלה הקרובים לפשיעה, אלו הפושעים מחמת חוסר ידיעה, וכמו שהביא בהערה בשם שו"ת שרגא המאיר. וכמו שכתב בהגה שעם הארץ שאינו יודע לערב יכול לסמוך על עירוב הרב. אבל היודעים ופשעו מחמת עצלות, ורוצים לסמוך על רב העיר לא יוצאים בו, ועליהם דיבר הרא"ש ומרן שלא מועיל עירוב הרב.} . וכתב המ"ב שאם שכח או נאנס פעם שניה לא יכול לסמוך על עירוב הרב שנחשב כפושע כיון שאינו חרד לדבר מצוה.
והקשה הב"י לרש"י שכל אדם אפילו שלא טרוד יכול לסמוך לכתחילה על רב העיר, ורק מי ששכח פעמים נקרא פושע שלא יכול לסמוך על רב העיר אלא אם כן כיון הרב עליו. למה קראה לו הגמ' בדף טו: פושע שאין מצוה לשלוח לו מנות. ותירץ כיון שיש מצוה לכתחילה לערב בעצמו ולא עירב נחשב קצת פשיעותא לענין שלא שולחים לו מנות אבל לא הוי פשיעותא לענין שיכול לסמוך לכתחילה על רב העיר. ומי ששכח פעמים הוא פושע גרוע יותר ממי שלא עירב במזיד פעם אחת וסמך על רב העיר, ולכן מי ששכח פעמים רק אם כיון הרב עליו יוצא בעירוב הרב {כך נראה כוונת הב"י. ועיין במאור ישראל שתירץ שהגמ' קראה לו פושע ולא שולחים לו מנות מדובר שפעם שניה לא עשה עירוב.} . כתב הכל בו להתיר לסמוך על עירוב הרב אפילו מי שהניח עירוב ואבד, ולא אמרינן שגילה דעתו כשהניח עירובו שאין בלבו לסמוך על עירוב חבירו. וכ"פ מרן.
וכתב המ"ב שיכול אדם לעשות שליח שיעשה עירוב בשבילו, אפילו שיש לו אפשרות לעשות לעצמו ולא טרוד, שבזה אמרינן שלוחו של אדם כמותו, ולא דומה לעירוב הרב עליו בלא ידיעתו שמועיל רק בשכח או נאנס.
לסיכום: פושע לא יוצא בעירוב הרב. השאלה איזה פושע. לפי רש"י אם לא היה טרוד והתעצל ולא הניח, יוצא בסתמא בעירוב הרב, אבל נקרא פושע שלא הניח בעצמו ואין מצוה לתת לו מנות. ואפילו שהניח הרב עליו שם פושע עליו שלא הניח לכתחילה. אבל אם שכח פעמים נחשב פושע גמור ורק אם יכוין הרב עליו יצא, ובסתמא לא יצא בעירוב הרב.
ולדעת הרא"ש אם לא היה טרוד ולא שכח ולא הניח נחשב פושע ולא יעזור דעת הרב עליו. ואין מצוה לתת לו מנות. לדעת הר"ן לא היה טרוד ולא הניח נחשב פושע גמור ולא יעזור דעת הרב עליו, כדעת הרא"ש {וזה אם עושה תמיד לעצמו ולא סומך על רב העיר, אבל אם סומך תמיד על רב העיר יכול לצאת בעירוב הרב אפילו בסתמא. בעל המאור). אבל אם היה טרוד ולא הניח והיה לו לסמוך על רב העיר ולא סמך ועשה כן פעמים, הוא פושע קצת במצות עירוב שלא סמך על עירוב הרב ולא יוצא בעירוב הרב בסתמא, אבל יכול הרב לכיון גם עליו ולהוציאו י"ח, (ואם לא כיון עליו הרב אפשר שאין מצוה לתת לו מנות כיון שהוא פושע.} . ומרן פסק כדעת הרא"ש וכתב המ"ב שבדיעבד אפשר להקל כדעת הר"ן ובעל המאור.
ח. כשמערב על אחרים אינו צריך לפרט, אלא מניח בכלל על כל בני העיר וכל מי שהוא בתחום העיר יוצא בו. הגה: אבל מי שהוא חוץ לתחום אינו יוצא בו אפילו הניח עירוב תחומין ויכול לבוא לכאן, אלא אם כן התנה עליו המניח בהדיא (המגיד פרק ו'):
מערב הרב על כל מי שנמצא בתוך תחום העיר, ומי שנמצא מחוץ לתחום ועשה עירוב תחומין אם פירש עליו הרב להדיא מועיל.
בביצה טז: שמואל מערב אכולה נהרדעא רבי אמי ורבי אסי מערבי אכולה טבריא: ועד כמה עד תחום שבת. ופירש רש"י דלעומדים חוץ לתחום לא היתה דעתו של מניח עליהם ונראה מדבריו שאם פירש שהוא מערב אף על אותם העומדים חוץ לתחום מהני. וכתב הרב המגיד שכן דעת הרשב"א והתוספות שאם הניח היוצא מחוץ לתחום עירוב תחומין ויכול להגיע לכאן מועילה דעת הרב אם פירש שעושה גם עליו. אולם המ"מ כתב שאין ראיה לדבריהם. וכן הר"ן כתב שביותר מתחום שבת אפשר דאפילו בשפירש ומתנה לא מהני שאינו בדין שיערב אחד על כל העולם {ונראה שיסכים מרן להלכה כדעת הרשב"א והתוס' להקל שהרי הר"ן כתב רק ואפשר שלא מהני וכן הרב המגיד לא דחה לגמרי דברי הרשב"א. וכך הביא הרמ"א דעת הרשב"א בלא שכתב וי"א משמע שכן דעת מרן.} .
וכתב המ"ב שאם לא עשה עירוב תחומין לא תועיל דעת הרב עליו שהרי לא יכול להגיע לעירוב תבשילין.
ט. דעת מניח בעינן שיכוין להוציא לאחר, אבל דעת מי שהניחו בשבילו לא בעינן בשעת הנחה, רק שיודיעוהו ביום טוב קודם שיתחיל לבשל לצורך השבת. הגה: ואם דרך הגדול להניח עליהם סומכין עליו מסתמא (ר"ן פרק ב'):
מי שסומך על עירוב הרב צריך שידע שהרב אכן עשה עירוב לכולם, ואם דרך הרב להניח, סומכים עליו שמסתמא הניח.
בגמ' טז: מי שהניחו לו עירוב תבשילין אין צריך לדעת בשעת הנחה, מדמכריז רבי יעקב בר אידי כל מי שלא הניח עירובי תבשילין יבוא ויסמוך על שלי ומדמכריז משמע שלא היו יודעין בדבר בשעת הנחה: רק שצריך לדעת קודם שמבשל שאכן הניחו בעבורו עירוב תבשילין, לכן מכריז שיסמכו עליו. וכתב הר"ן (שם) דשמואל ורבי אמי ורבי אסי דהוו מערבי אכולה מתא ולא הוו מכריזי, משמע שמתוך שהיו רגילין בכך כבר היה הדבר נודע לכל אנשי המקום וסומכין עליהם ומהא שמעינן שמי שדרכו להניח בכל שנה כשמואל ורבי אמי ורבי אסי אין צריך להכריז אלא סומכין עליו מן הסתם אבל מי שאין דרכו להניח כרבי יעקב בר אידי צריך להכריז עכ"ל: וכתב המ"ב שלא מספיק שיודע שאמר המערב מה שכתוב בסידור. 'לנו ולכל בני העיר הזאת' אלא צריך לדעת שגם זיכה העירוב ע"י אחר לכל מי שלא הניח.
י. המערב לאחרים צריך לזכות להם על ידי אחר. וכל מי שמזכים על ידו בעירובי שבת מזכין על ידו בעירובי תבשילין, וכל מי שאין מזכין על ידו באותו עירוב אין מזכין על ידו בזה (ועיין לעיל סימן שס"ו):
המערב לאחרים צריך שיזכה להם העירוב ע"י אחר.
בעירובין פ. כשמערב לאחר צריך לזכות לו העירוב על ידי אחר, וכתב הרי"ף שם והרא"ש בביצה פ"ב דביצה שאינו מזכה לא על ידי בנו ובתו הקטנים. וכנזכר בעירובי חצרות במשנה עירובין עט: וגם הרמב"ם כתב בפרק ו' (ה"ו) כל שזוכה בעירוב שבת זוכה בעירובי תבשילין וכל שאינו זוכה באותו עירוב אינו זוכה בזה: ובסימן שסו גבי עירובי חצרות כתב הב"י.
זיכוי הערוב על ידי בניו.
במשנה עירובין עט: ומזכה להם ע"י בנו ובתו הגדולים ולא ע"י בנו ובתו הקטנים שידן כידו. וכתב רש"י שידן כידו ולאו זכיה היא. וכתב הרא"ש כמו בבא מציעא יב. לגבי מציאה לר' יוחנן שקטן ואינו סמוך על שולחנו נחשב גדול ומציאתו לעצמו וכן גדול הסמוך על שולחנו נחשב קטן ומציאתו לאביו הוא הדין כאן שיכול לזכות ע"י בנו הקטן שאינו סמוך על שולחנו או בנו הגדול שאינו סמוך על שולחנו. ובתו שהיא נערה מציאתה לאביה אפילו אינה סמוכה על שולחנו עד שתבגור, א"כ ה"ה הכא לדעת הרא"ש לא יכול לזכות העירוב על ידה עד שתבגור. אבל הרמב"ן כתב שיש לחלק בין מציאה לעירוב שבמציאה האב זוכה במציאת בנו משום איבה ולכן זה תלוי אם סמוך על שולחנו אז יש איבה ובאינו סמוך אין ולכן לא זוכה משא"כ הכא גבי עירוב בניו הגדולים יכולים לזכות העירוב לאחרים כמו שאר אנשים. וכן נראה דעת הרי"ף והרמב"ם שכתבו את המשנה גבי עירוב כצורתה ולא חילקו כמו במציאה בין סמוך על שולחנו ללא סמוך. וכן פסק הרשב"א והגהות וסמ"ג בשם בה"ג ושכן משמע בירושלמי, וכתב הב"י כיון דהרי"ף והרמב"ם והני רבוותא מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן. וכתב הטור וטוב להחמיר כדברי שניהם שלא לזכות ע"י בנו קטן אפילו אינו סמוך על שולחנו ולא ע"י בנו הגדול הסמוך על שולחנו. וכתב הב"י שכן כתב הסמ"ק ומיהו היינו לכתחילה אבל בדיעבד כל אחד מהם חשוב גדול שכיון שמידי דרבנן הוא סומכים על דברי המיקל. וכתוב עוד שם בהגהות הסמ"ק ומיהו נראה לאחר שנשא אשה יכול לזכות על ידו אפילו סמוך על שולחנו. וכן כתב בכל בו בשם רבנו פרץ, וכ"כ הרמ"א שמזכים על ידו אפילו לכתחילה. ומרן כתב דעת הרמב"ם בסתם ודעת הרא"ש בשם יש אומרים, וכתב לכתחילה יש לחוש לדברי שניהם היכא דאפשר.
זיכוי ע"י עבדו ושפחתו העברים או הכנענים.
כתב הרא"ש עבדו ושפחתו העברים אף על גב דסמוכין על שולחן רבן לא הוי ידם כידו דדוקא בבנו הגדול הוא דאמר רבי יוחנן דידו כיד אביו לפי שרגיל להיות תמיד על שולחן אביו אבל הנכרי הסמוך על שולחן בעל הבית אין מציאתו לבעל הבית ואפילו אוכל בחנם אצלו וכל שכן עבדו ושפחתו העברים דבשכרן קא אכלי. ולפי"ז כתב הטור אם יש לאדם מלמד או סופר שאוכל בשכרו או יתום אוכל על שולחנו בתורת צדקה יכול לזכות על ידן אע"פ שסמוכים על שולחנו. וכתב הב"י בשם הכל בו גבי עירובי תבשילין שמזכה על ידי עבדו ושפחתו העברים אפילו הם קטנים שהקטן זוכה לאחרים בדבר שהוא מדברי סופרים. והם דברי הרמב"ם בפרק א' מהלכות עירובין. וכ"פ מרן. וכתב המ"ב בסימן שסו (ס"ק נח') ואע"ג שאין קטן זוכה לאחרים בכל מקום הכא בעירוב שהוא מדרבנן בעלמא הקילו בעבדו ושפחתו העברים ומ"מ לא רצו להקל אלא בעבדו ושפחתו אבל לא בבניו הקטנים וכדלעיל משום דידן ממש כידו. וגבי עבדו ושפחתו הכנענים הנזכרים במשנה הנ"ל לא יכול לזכות על ידן כיון שידיהם כידו והרי צריך להוציא מרשותו.
זיכוי על ידי אשתו.
במשנה הנ"ל ומזכה על ידי אשתו. בב"י הביא דעת הרא"ש שמחלק בין אם מקבלת האשה מזונות או כסף למזונות מבעלה או אמר לה צאי מעשה ידיך למזונותיך, לבין אם לא מקבלת כלל מבעלה ולא לוקחת מעשה ידיה למזונותיה, שבאופן שמקבלת מזונות ידה כידו ולא יכול לזכות לאחרים על ידה ורק בשאינה מקבלת מזונות כלל יכולה לזכות לאחרים. אולם לדעת הרי"ף והרמב"ם ורבינו ירוחם בשם התוספות שאין חילוק בזה אם מקבלת מזונות ללא מקבלת ותמיד יכולה לזכות עבור כל בני החצר. וכתב הב"י דהכי נקטינן וכן כתב בשו"ע דעת הרמב"ם והרי"ף בסתם אבל סיים וטוב לחוש לדברי שתיהם היכא דאפשר. וכתב הרמ"א שלא צריך המזכה להודיע לכולם שמזכה להם שזכין לאדם שלא בפניו, ודי שמודיע להם שעשה עירוב וזיכה להם ומותרים.
יא. צריך הזוכה להגביה העירוב מן הקרקע טפח:
צריך הזוכה להגביה את העירוב טפח.
כתב הר"ן בפרק ב' דביצה (ח: ד"ה ומאן) צריך הזוכה להגביה מן הקרקע טפח דכיון שהמזכה מזכה ברשותו לא יכול הזוכה לזכות בלא הגבהה. דהכי תני לה בתוספתא (עירובין פ"ו ה"א) גבי עירובי חצירות.
וכתב המ"ב שכן הדין אם היה מונח על איזה דבר צריך להגביה טפח.
יב. חוזר ונוטלו מיד הזוכה ומברך על מצות עירוב, ואומר בדין יהא שרי לן לאפויי ולבשולי ולאטמוני ולאדלוקי שרגא ולמעבד כל צרכנא מיום טוב לשבת לנא ולפלוני ופלוני או לכל בני העיר הזאת. הגה: ומי שאינו יודע בלשון הקודש יכול לאומרו בלשון לע"ז שמבין (מהרי"ל):
מקבל חזרה מיד הזוכה ואומר הנוסח בדין עירובא וכו'.
בנוסח העירוב להרי"ף והרמב"ם אומר רק לאפויי ולבשולי {ולא צריך לומר לאדלוקי שרגא שהם סוברים שמותר להדליק נר מיו"ט לשבת בלא עירוב וכדלקמן.} . וכתב הרב המגיד יש מי שהוסיף בנוסח האמירה להדליק את הנר. ובה"ג הוסיף למיפא ולבשולי ולמיעבד כל צרכין ולאדלוקי שרגא. וכתב הרשב"א שכן ראוי לומר. והרא"ש כתב שצריך להזכיר כל מלאכה שאסור לעשותה בלא עירוב, ולכן צריך לומר לאפויי ולבשולי ולאדלוקי ולאטמוני. וכ"כ הר"ן וכתב שכן משמע בירושלמי. אבל המרדכי כתב להיפך שמהירושלמי משמע שמספיק לומר לאפויי ולבשולי. והתוספות כתבו שאם לא אמר להדלוקי שרגא אסור לו להדליק נרות. רק נר אחד כדרב הונא לקמן. ובדרכי משה כתב בשם האור זרוע שצריך לומר לאפויי ולבשולי ולאטמוני ולאדלוקי שרגא ולהוציא מרשות היחיד לרשות הרבים ומרשות הרבים לרשות היחיד ואם לא הזכיר כל זה אלא אמר כך בסתם יהא שרא לנא למיעבד כל צרכנא, לא עשה ולא כלום. וכ"פ בהגהה סעי' כ. ומרן כתב הנוסח כדברי בה"ג וכמו שכתב הרשב"א שכן ראוי לומר {ואפשר שגם מרן מסכים שצריך להזכיר כל המלאכות האסורות בלא עירוב ואם לא הזכיר מעכב. ומה שכתב הרשב"א שכן ראוי לאמר שמשמע שלא מעכב הדברים מגיעים על לאדלוקי שרגא, שמותר להדליק הנר לשבת בלא עירוב לרי"ף והרמב"ם ועכ"פ ראוי שיאמר כן לצאת ידי כולם. אבל אפיה ובישול חייב לאמר.} . וכתב המ"ב שאם אמר ולמיעבד כל צורכנא ולא אמר להדלוקי שרגא בדיעבד מהני. ולקמן כתב שיש אומרים שהנוסח לא מעכב ואפילו הניח העירוב ולא אמר כלום מהני, לכן לכתחילה אם נזכר קודם כניסת יו"ט יקח את העירוב ויאמר הנוסח, בלי ברכה. ואם נזכר אחר כניסת יו"ט יקנה קמחו לאחרים והם יבשלו לו, ואם אין לו למי להקנות יסמוך על הסברא שהנוסח לא מעכב.
יג. אף על פי שהניח עירוב אינו יכול לבשל מיום טוב ראשון לשבת:
אף על פי שהניח עירוב אינו יכול לבשל מיום טוב ראשון לשבת.
כתב הראש בתשובה שלא מבשל מיו"ט ראשון לשבת, והטעם, שיום ראשון דאוריתא ויו"ט שני דרבנן וכיון שאפשר לו לשחוט בשני שהוא כחול למה ישחוט בראשון שהוא ודאי קודש. וכן כתבו רבינו ירוחם בשם המפרשים. והר"ן כתב הטעם משום דשבת קרובה התירו ע"י עירוב שבת רחוקה לא התירו {פירוש כיון שאינו נחוץ ביו"ט ראשון, שהרי יכול לבשל בשני לא התירו. ועוד שיתכן שביו"ט שני יראה שאינו צריך לבשל לשבת, לכן לא התירו בראשון. ועוד שהבישול מיו"ט ראשון לא נכר כ"כ שהוא לצורך השבת.} . וכ"כ הרב המגיד בשם העיטור והרשב"א בתשובה. ואף על פי שכתב שמתוך גירסת הירושלמי הוא מסופק בדבר. כתב הב"י דנקטינן ככל הנך רבוותא דפשיטא להו דאסור.
וכתב המ"ב ואפילו אם יש לו איזה אונס לבשל רק ביום ראשון אסור, שלא התירו ע"י עירוב לבשל ביו"ט ראשון.
יד. אם הניח העירוב על דעת לסמוך עליו כל זמן שיהיה קיים אפילו ליום טוב אחר, לכתחילה לא יסמוך עליו ליום טוב אחר, אבל בדיעבד יכול לסמוך עליו:
הניח עירוב לסמוך עליו למשך כל השנה והעירוב נשאר קיים בדיעבד יכול לסמוך עליו.
בביצה טו: טעם עירובי תבשילין לרבא כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליו"ט. ולרב אשי כדי שיאמרו אין אופין מיו"ט לשבת קל וחומר מיו"ט לחול. וכתב הרא"ש יראה דנפקא מינה בין אלו שני הטעמים דלרבא צריך לערב דוקא בערב יום טוב כדי שיברור מנה יפה לשבת ולרב אשי יכול לערב אפילו קודם ערב יום טוב, ויו"ט של סוכות שחל להיות בה' בשבת יכול לערב ערב יום טוב עירוב אחד לשבת זו ולשבת הבאה. וכ"כ המרדכי (סי' תרעב) בשם הירושלמי דעירובי תבשילין של יום טוב ראשון מועיל גם לאחרון ובלבד שיאמר בפירוש עד מוצאי יום טוב האחרון וכן כתבו הגהות מימון (פ"ו אות ב) וכתבו עוד אבל להניח ביום טוב אחד שיועיל בכל ימים טובים שבאותה שנה לא ולא דמי לעירובי חצירות שמניח בפעם אחת לכל שבתות השנה משום דהכא הוי טעמא כדמפרש רבא כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליום טוב ואי מקדים לערב כולי האי אין לך שכחה גדולה מזו עכ"ל: והב"י כתב שנראה יותר מדברי הרא"ש שלא סובר כהגהומ"י אלא מועיל לכל השנה כיון דהלכה כרב אשי א"כ אפילו מיו"ט אחד לכל ימים טובים שבשנה יכול לערב ומה שלא כתב הרא"ש כן היינו מפני שאין דרך תבשיל להתקיים כ"כ ומיהו אי מערב במעושן שהוא עשוי להתקיים זמן הרבה אין הכי נמי שיוכל לערב מיו"ט אחד לכל ימים טובים שבשנה. וכן נראה מדברי הטור שסתם וכתב שיכול להניח העירוב על דעת להיות סומך עליו כל זמן שהוא קיים אפילו ליו"ט אחר.
ולפי זה לדעת הרא"ש אפשר יהיה להניח עירוב תבשילין קודם ערב יו"ט, אבל הכל בו (סי' נט כב ע"ג) כתב יש לעיין אם יניח עירובי תבשילין קודם יום טוב שני ימים או יותר אם יועיל לו ועל זה כתב ה"ר נתנאל לחומרא דאין לשנות מנהג ערב יום טוב בלא ראיה ברורה ואין לנו אלא לשון משנתינו עושה אדם עירובי תבשילין מערב יום טוב וסומך עליו לשבת וגם הברייתות והתלמוד כך הוא ועוד כיון דאין אופין [אלא] על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל אין כבוד יום טוב בתבשיל שכבר עברה צורתו ואין בתבשיל שייך זכרהו מאחר שבא להשכיחו וכן טעמי דכולהו אמוראי לא שייכי אלא ערב יום טוב ועוד האריך בטעמו של דבר. וכתב הב"י ולענין הלכה לכתחלה נקטינן להחמיר ובדיעבד להקל כיון דמידי דרבנן הוא.
וכתב בביאו"ה שמשמע מדברי הכל בו שלכתחילה טוב לבשל את העירוב בערב יו"ט עצמו ולא לפני כן, וכלשון המשנה עושה אדם עירוב תבשילין מערב יו"ט. ואם יש לו רק דבר שבישל מקודם ודאי שכשר לכתחילה כנ"ל סעי' ו.
עוד כתב בדיעבד שאנו פוסקים להקל בעירוב אחד לכל השנה צ"ע אם צריך שיהיה כזית לכל שבת או די בכזית אחת, ומלשון מרן משמע שדי בכזית אחד, ואם עושה עירוב אחד ליו"ט ראשון של סוכות וליו"ט שני מפורש בירושלמי שמספיק כזית שכתב מערב אדם פת כביצה ותבשיל כזית וסומך עליו עד מוצאי יו"ט אחרון.
טו. נאכל העירוב או שאבד קודם שבישל לשבת, אינו יכול לבשל אלא אם כן נשתייר ממנו כזית:
נאכל או נאבד קודם שבישל לשבת אינו יכול לבשל עליו, אלא אם כן נשאר ממנו כזית.
משנה ביצה טו: אכלו או שאבד לא יבשל עליו בתחלה ואם שייר ממנו כל שהוא סומך עליו לשבת.ואמרינן בגמ' בעינן שישתייר ממנו כזית.
וכתב המ"ב שאם נאכל הפת יכול לבשל על סמך התבשיל. אבל נאכל התבשיל ונשאר הפת לא יכול לבשל.
טז. לאחר שהכין צרכי שבת יכול לאכלו:
לאחר שהכין צרכי שבת יכול לאכלו מיד.
ברייתא שם יז: לאחר שבישל ואפה אם רצה לאכול את עירובו הרשות בידו.
וכתב המ"ב לכתחלה נכון שיניח אותו ללחם משנה בערבית ושחרית ובמנחה יבצע עליו כיון שנעשית בו מצוה אחת יעשה בו עוד מצוה.
יז. התחיל בעיסתו ונאכל העירוב גומר אותה עיסה. והוא הדין אם התחיל לבשל שגומר אותו התבשיל שהתחיל:
התחיל בעיסתו ונאכל העירוב גומר.
ביצה יז: אמר אביי נקטינן התחיל בעיסתו ונאכל עירובו גומר. וכתב המ"ב אפילו רק לש או חתך הירקות ונאכל העירוב גומר לאפות ולבשל.
וכתב הטור שנסתפק הרא"ש אם מותר לו לגמור רק את אותו עיסה או תבשיל שהתחיל בו, או שיכול לגמור את כל התבשילים על סמך שהתחיל בתבשיל אחד. וכתב והדבר שקול עד יבא מורה צדק. וכתב הב"י שכן נסתפק הר"ן.
וכתב בביאו"ה שמלשון מרן שכתב גומר אותה עיסה משמע רק אותה עיסה ולא ימשיך לעשות עוד עיסה אחרת.
יח. אפה ולא בישל או בישל ולא אפה ונאכל העירוב או אבד, מה שנעשה בהיתר אפילו נתכוין בו לצורך יום טוב יכול הוא להניחו לשבת, ולבשל מכאן ואילך ליום טוב:
בישל לצורך יו"ט ואבד העירוב יכול להשאיר מה שבישל לשבת ולבשל שוב ליו"ט.
כתב הראב"ד בפ"ו ה"ה נ"ל שאם אפה ולא בישל או בישל ולא אפה ונאכל העירוב או אבד מה שעשה בעוד שהעירוב קיים מותר לו לשבת עד כאן. וכתב המ"מ וסברא נכונה היא שמה שנעשה בהיתר אפילו נתכוין בו לצורך יום טוב יכול הוא להניחו לשבת ולבשל מכאן ואילך ליו"ט עכ"ל.
יט. מי שלא עירב מותר להדליק נר של שבת ויש אוסרין:
מי שלא עירב מותר לו להדליק נרות מיו"ט לשבת.
בביצה כא: אמר רב הונא מי שלא הניח עירובי תבשילין אופים לו פת אחת ומבשלים לו קדירה אחת ומדליקים לו נר. וכתב הרא"ש שלרב הונא מותר לעשות אפילו הוא בעצמו כדי חייו ומותר להדליק רק נר אחד. ושמכאן משמע שאסור להדליק נרות לצורך שבת בלא עירוב תבשילין. וכ"כ הר"ן וכתב שכן דעת בה"ג וכן משמע בירושלמי (פ"ב ה"א) וכן דעת התוספות (כב. ד"ה ומדליקין) וכתבו שאפילו הניח עירוב אם לא הזכיר הדלקה אסור להדליק לו רק נר אחד. אולם לרי"ף והרמב"ם שהשמיטו מימרא דרב הונא משמע שלא מתירים לו לעשות כלום. וכתב הב"י שסוברים דרבא לית ליה הא דרב הונא ואף על גב דתניא כוותיה דרב הונא מאחר דרבא בתרא הוה ולא חש לה אנן נמי לא חיישינן לה. ולכן אין לדייק שאסור להדליק נרות בלי ערוב תבשילין. ולעצם ענין הדלקת הנר משמע שסוברים שמותר לו בלא עירוב תבשילין שלא הזכירו בנוסח העירוב לאדלוקי שרגא. וגם המרדכי (סי' תרעב) אחר שכתב דעת ר"ת כתב אמנם בירושלמי (פ"ב ה"א) אינו מזכיר רק לאפויי ולבשולי ומ"מ הרב המגיד כתב יש מי שהוסיף בנוסח האמירה להדליק את הנר וכ"כ בה"ג (הל' יום טוב לו:) למיפא ולבשולי ולמיעבד כל צרכין ולאדלוקי שרגא וכתב הרשב"א (חי' כא סוע"ב, עבה"ק בית מועד ש"ד סי' ב) שכן ראוי לומר עכ"ל:
ופסק מרן בסתם להתיר לו להדליק הנר כדעת הרי"ף והרמב"ם {והסברא שהדלקת הנר מותרת בלא עירוב שכן נהנה מאורו ביו"ט עצמו סמוך לחשכה, וכמ"ש בחזון עובדיה ימים נוראים עמוד קפב להתיר להדליק מיו"ט אחד לחבירו מסברא זו. אולם בחזון עובדיה יו"ט עמוד רעז כתב סברא אחרת שהדלקת הנר אינה צריכה עירוב כיון שמתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. ונראה שצריך לשני הטעמים שהרי מדין מתוך לא מתירים אלא אם כן צריך צורך היום קצת כנזכר בסימן תקיד בדין נר של בטלה, וכאן צורך היום קצת הוא המעט שנהנה מאור הנר סמוך לחשכה. או עצם קיום מצות הדלקת הנר הוא צורך היום. עוד אמרתי שלא הצריכו עירוב תבשילין להדלקת הנר שהרי מהתורה צורכי שבת נעשים ביו"ט וכדי שלא יבא לעשות לחול הצריכו לבשל לצורך שבת רק ע"י היכר של עירוב, וכל זה בבישול ששיך בו בישול מיום אחד לחבירו ומשעה לחבירתה אז יש את החשש שמא יבשל לצורך חול מה שאין כן בהדלקת הנר ובפרט שמדליק מאש מצויה שהוא נעשה באותו רגע שצריך את הנר אין חשש שמא ידליק מיו"ט לחול ולכן לא הצריכו לזה עירוב תבשילין.} . וכתב המ"ב שאם לא עירב לכתחלה יקנה הנרות לאחרים והם ידליקו לו. או ידליק לעצמו רק נר אחד. ואם רוצה להדליק עוד נרות אסור כהיש אוסרים שהביא מרן אבל אם עשה עירוב ורק לא אמר להדלוקי שרגא מותר לו להדליק הנר שאנו אומרים ששאר כל המלאכות נגררות אחר מה שאמר לבשולי ולאפויי.
ובסעיף כא כתב הרמ"א שאם לא עשה ערוב יוכל לילך מבעוד יום לחדר בנר דלוק לחפש איזה דבר ויניחנו דולק כל הלילה. כ"כ הטור בשם המהר"ם. וכתב המ"ב שיכול אח"כ לטלטלו ולהניחו במקום שירצה.
כ. מי שלא עירב כשם שאסור לבשל לעצמו כך אסור לבשל לאחרים ואפילו בביתם, וגם אחרים אסורים לבשל לו. ואין תקנה אלא שיתן קמחו ותבשילו לאחרים שעירבו במתנה והם אופים ומבשלים ונותנין לו, ואפילו בביתו יכולים לבשל. ואם אין שם אחרים שעירבו יש אומרים שמותר לאפות בצמצום פת אחד ולבשל קדירה אחת ולהדליק נר אחד. הגה: ואם הניח עירוב ולא הזכיר המלאכות בהדיא אלא אמר בדין יהא שרי לן למעבד כל צרכנא הוי כמי שלא עירב כלל (אור זרוע). ומי שמתענה ביום טוב אסור לבשל לאחרים אפילו לצורך בו ביום דהוי כמי שלא הניח עירוב שאינו מבשל לאחרים (מהרי"ו):
מי שלא עירב מקנה קמחו לאחרים ומבשלים לו, והוא אסור לבשל אפילו לאחרים.
בביצה יז. מי שלא הניח עירובי תבשילין הוא נאסר לבשל, וקמחו נאסר בבישול. ולכן לא יאפה ולא יבשל ולא יטמין לא לו ולא לאחרים, ולא אחרים אופין ומבשלין לו, כיצד הוא עושה מקנה קמחו לאחרים ואופין ומבשלין לו.
ולדעת הרא"ש הנ"ל שמותר לו לבשל קדירה אחת ולאפות פת אחת ולהדליק נר אחד מדובר באופן שאין שם מי שעירב שיכול להקנות לו קמחו, לכן התירו לו כדי חייו. ומשמע שאם יש מי שעירב אסור לו לעשות כלום בעצמו רק להקנות לאחרים קמחו והם יבשלו לו. אבל הרשב"א כתב שגם אם לא רוצה להקנות קמחו מותר לו לבשל לעצמו כדי חייו. וכתב הב"י שמצא בתשובה אשכנזית כדעת הרשב"א. ולדעת הרי"ף והרמב"ם משמע אסור לו לעשות כלום בכל אופן וכנ"ל. עכ"פ מרן פסק להקל כדעת הרא"ש שאם אין שם מי שעירב מותר לו לעשות כדי חייו. והמ"ב כתב שהסכימו האחרונים להקל כדעת הרשב"א אך נכון מאוד להקנות קמחו לאחרים כדי שיאפו לו פת ללחם משנה, שאם הוא אופה לעצמו מותר לו לאפות רק פת אחת אפילו שלא יהיה לו ללחם משנה.
עוד כתב המ"ב שאשתו של אדם ובני ביתו נטפלים אליו ויכולים לבשל על סמך עירובו. ובביאו"ה נשאר בצ"ע גבי עבדו ושפחתו העברים כיון שהם אוכלים מאכליו ותבשיליו אפשר שנגרר העירוב גם עליהם {ולפי"ז גם אורחים יכולים לבשל על סמך העירוב של בעל הבית.} .
ופירש הר"ן שמקנה קמחו בלשון מתנה בלא סודר, אלא כשאר מטלטלין הנקנין במשיכה. והמרדכי כתב שבה"ג התיר להקנותו ביום טוב משום מצוה וכן לולב ואתרוג יוצאין בהם כל העם ע"י מתנה על מנת להחזיר ודכוותיה (ב"ב קנו:) קונין משכיב מרע ואפילו בשבת עכ"ל. וכתב הב"י שאפילו להקנות במשיכה בלא קנין סודר סובר המרדכי שאסור משום דמיחזי כמקח וממכר, ובמקום מצוה התירו.
והטעם שאסור לו לבשל לאחרים אפילו בביתם כתב הטור מפני שאין העולם יודעים שהוא לאחרים. ודחה דבריו הב"י כיון שאינו מבשל בביתו אלא בבית אחרים הא מוכח מילתא דלאחרים הוא מבשל. אלא הטעם הוא כיון שאסרו חכמים לבשל לשבת בלא עירוב שמא יבא לבשל לצורך חול, א"כ אסרו עליו פעולת הבישול גם לאחרים שמא יבא לבשל לצורך חול.
ובעל העיטור התיר למי שלא הניח עירוב לבשל לאחרים. ודחו דבריו הטור והב"י ושכן נראה מדברי הרמב"ם שאסור לבשל לאחרים אפילו לצורכם.
כתב הרמ"א בשם מהרי"ו מי שמתענה אסור לו לבשל לצורך אחרים אפילו לצורך בו ביום כמו מי שלא הניח עירוב שלא מבשל לאחרים כיון שאינו יכול להינות מבישול זה. וכתב ע"ז המ"ב וכן לפי"ז אסור לו גם לבשל לצורך עצמו מיו"ט לשבת. אבל אחרים יכולים לבשל בשבילו שאין קמחו נאסר שהרי הניח עירוב תבשילין. והרבה אחרונים חולקים על דין זה של המהרי"ו שהרי מותר לו לבשל מחמת היו"ט ומה שאסור לו לאכול לא אוסר לו לבשל לאחרים שמותר להם לאכול, או לבשל לעצמו לצורך השבת שהרי עשה עירוב תבשילין. לכן אם אין לו אחרים שיבשלו בשבילו לצורך שבת מותר הוא לבשל לעצמו. וכן אשה משרתת שמתענה מותר לה לבשל ביו"ט לצורך בעל הבית.
כא. אם נזכר שלא עירב קודם סעודת שחרית יבשל הרבה בקדירה אחת ויותיר לשבת. הגה: והוא הדין שיוכל לילך מבעוד יום לחדר בנר דלוק לחפש איזה דבר ויניחנו דולק עד הלילה (טור). ויש אומרים דאפילו לבשל כמה קדירות מותר כיון שקודם אכילה הוא והוא שיאכל מכל אחד ואחד:
מי שלא עירב ועדיין לא אכל בשחרית, יכול לבשל הרבה לצורך יו"ט ולהותיר לשבת.
כתב הב"י בשם המרדכי והסמ"ק שמי שלא עירב יבשל בהשכמה ליו"ט הרבה בקדירה אחת ויותיר לשבת דבכהאי גוונא אפילו לצורך חול שרי כדתניא (יז.) ממלאה אשה קדירה וכו'.
ורבינו ירוחם כתב שיכול לבשל כמה מינים ואוכל מכל מין ומין ואם יותיר יותיר. וכתב הב"י ונראה שזו היא ששנינו אבל מבשל הוא ליו"ט ואם הותיר הותיר לשבת והיינו ודאי אפילו בכמה קדירות ומשמע דקודם אכילה דוקא הוא דשרי אבל אחר אכילה לא וכמו שנתבאר בסימן תק"ג. וגם לדעת רש"י אפשר דשרי לבשל כמה קדירות ולאכול מכל אחת מעט.
ובסימן תקג כתבנו שמותר לבשל לצורך מחר בהערמה קטנה, שהיא, שקודם הסעודה מבשל כמות גדולה יותר ממה שצריך ומותיר מהקדירה מעט, ואפילו מבשל כמה מיני תבשלין ואוכל מכל תבשיל מעט.
והערמה גדולה אסורה, והיא, לבשל קדירה ולא לאכול ממנה ולומר ששומר אותה לאורחים שאולי יגיעו אליו, או שאומר רוצה אני לאכול מין אחר. וכן אם מבשל קדירה ואוכל ממנה אבל הבישול היה לאחר שכבר אכל, וכל מה שאוכל עכשיו הוא רק להתיר את הבישול. וכן אם מבשל כמה קדירות ממין אחד ואוכל מעט מכל קדירה.
ומרן בסימן תקג כתב רק היתר בישול בקדירה אחת והרמ"א כתב ההיתר של כמה קדירות. וכאן כתב מרן היתר של בישול קדירה אחת בסתם ובשם יש אומרים כתב ההיתר של כמה קדירות {וצ"ע למה עשה מרן בזה סתם ויש והרי מהב"י משמע שמסכים עם רבנו ירוחם להתיר בכמה מינים. ובדוחק אמרתי שמרן כאן לא מדבר על כמה מינים רק על מין אחד ובזה כתב בסתם מותר להרבות בקדירה אחת ושיש מתירים גם כמה קדירות ממין אחד ואין הלכה כמותו. ומאן דאמר זה הוא רבינו יואל שהתיר כן לצורך, הביאו הב"י בסימן תקג ודחאו מהלכה. ולפי זה יובן מה שכתב כאן הב"י "אע"פ שיש מי שמתיר סברא זו עיקר", דלכאורה משפט זה אין לו פשר דאם חוזר על מה שאמר קודם שאסור לבשל אחר אכילה ועל זה כתב שיש מי שמתיר, לכאורה לא מצאנו מי שמתיר לבשל אחר אכילה. אבל אם נאמר שכונת הב"י שיש מי שמתיר לבשל מין אחד בכמה קדרות ולאכול מעט מכל קדירה זה מצאנו שהוא דעת רבינו יואל הנ"ל ועל זה אומר הב"י שאין הלכה כן. והמ"ב כתב שגם לדעת הסתם מותר בכמה מינים אם כונתו לבשל לצורך יו"ט ורק מרבה יותר לשבת, ואוסר באופן שמתכוין לבשל לשבת ואוכל מעט ביו"ט רק כדי להתיר הבישול, והי"א מתיר בזה. ומין אחד בשתי קדרות גם לי"א אסור, אע"פ שטועם קצת מכל אחת, ניכרת הערמתו, שהרי יכול לאכול מאחת.} . וכתב המ"ב שנהגו העולם להקל כדעה השניה. ואם שכח ולא טעם מעט מהתבשיל שבישל לדעת הט"ז מותר התבשיל בשבת שהרי בשעה שבישל ניתכוין לאכול ונמצא שבישל בהיתר, אבל הבית מאיר אוסר כיון שלא אכל הוי הערמה ניכרת שאוסרת את התבשיל. ולהלכה יש להחמיר בזה שהרי לדיעה ראשונה כל שמתכוין לבשל במיוחד לצורך שבת אסור לעשות כן, ואף שנהגו להקל, לא נוסיף קולא על קולא {ועיין מה שכתבנו בסוף הסימן בשם הריב"ש שכל שבאה ההערמה האסורה אחר הבישול אין דינו כמערים אלא כמבשל במזיד לענין להתיר את מה שבישל באכילה. ולכאורה גם כאן כיון שנחשב הערמה ניכרת רק אחר שבישל ולא אכל דינו כמבשל במזיד שלא נאסר האוכל. וצ"ע.} . וכל זה מדובר שלא הניח רב העיר עירוב, שאם הניח יכול לסמוך עליו כנ"ל.
כב. אם נזכר ביום טוב ראשון שלא עירב אם הוא ביום טוב של ראש השנה אינו יכול לערב על תנאי, אבל אם הוא ביום טוב של גליות יכול לערב בתנאי, אם היום קודש אינו צריך לערב ואם היום חול בעירוב זה יהא שרי לן לאפויי ולבשולי וכו', ולמחר אין צריך לומר כלום. ויש אומרים דאי לית ליה מידי דבשיל מאתמול לא מהני תנאי:
בחוץ לארץ אם נזכר ביו"ט ראשון שלא עירב יכול לערב על תנאי.
בביצה יז. אמר רבא מניח אדם עירובי תבשילין מיו"ט לחבירו ומתנה. וכתב רש"י אם נזכר ביו"ט ראשון, וחלו שני ימים טובים חמישי וערב שבת, מתנה אם היום חול ומחר קודש עירובי עירוב, ואם חלוף איני צריך לערב. וכתב הטור בשם ה"ר אפרים שדוקא אם יש לו דבר שהתבשל מאתמול יכול לערב עליו על תנאי, אבל אם אין לו לא. וכתב הב"י שכן כתב הר"ן בשם רבינו אפרים וכתב שכן נראה מהירושלמי. ודחה הטור דברי רבינו אפרים וכתב ונראה שאין צריך שיערב על דבר שהתבשל מאתמול, ושכן כתב בעל העיטור {וצ"ע למה דחה הטור דברי רבינו אפרים והלא דברי טעם הם שאם אין לו דבר שהתבשל מאתמול אסור לו לבשל לכתחילה ביו"ט הראשון לצורך העירוב שהרי לא יאכל מעירוב זה היום עד שיבשל מחר, ושמא היום קודש ומחר חול ונמצא שבישל העירוב לצורך חול ואסור. ואולי הבין הטור שרבינו אפרים אוסר לעשות עירוב על תנאי לא רק על דבר שמבשל היום במיוחד בשביל העירוב שבזה גם הטור מודה לאסור, אלא גם על שארית תבשיל שבישל קדירה לצורך היום ונותר ממנה, גם על זה אוסר לערב על תנאי רבינו אפרים, ובזה לא הסכים עימו הטור דמה טעם יש לאסור בזה.} .
ופסק מרן בסתם כדעת הטור להתיר לעשות עירוב על תנאי גם על דבר שהתבשל היום.
ובסימן תקכח יתבאר שלדעת הרמב"ם היום שבקיאים בקיבועא דירחא לא שייך לעשות תנאי שהרי יודע שהיום קודש ומחר חול, אבל רוב הראשונים חולקים עליו בזה.
עוד כתב הטור מביצה ו. אבל שני ימים טובים של ראש השנה לא יכול לעשות תנאי. ופירש רש"י טעמא מפני שהם כיום ארוך ושניהם קודש.
וכתב המ"ב שיש מחלוקת אם צריך לברך על מצות עירוב כשמערב על תנאי, לדעת מ"א בשם ש"ג מברך, ולדעת רע"א בשם ספר לחם סתרים, והשטמ"ק שאין לברך.
כג. אם עבר במזיד (או בשוגג) ובישל כמה קדירות שלא לצורך יום טוב מותר לאוכלן בשבת או בחול:
כד. אם הערים לבשל ב' קדירות לצוך היום והותיר אחת לצורך מחר אסור לאכלה:
בישל במזיד לחול מותר התבשיל, בישל ליו"ט והערים נאסר התבשיל.
בגמ' (ביצה יז.) איבעיא להו לא עשה עירוב תבשילין מיו"ט לשבת ועבר ואפה מאי. והיא בעיא דלא איפשטא. וכתב הר"ן להקל כיון שאיסור האכילה הוא דרבנן אמרינן ספיקא דרבנן לקולא ומותר. וכ"כ הרא"ש שמשום כבוד שבת אין לקונסו. וכ"פ הרמב"ם שאפילו הזיד ובישל מותר. ובסימן תקג הבאנו דעת רבינו יואל ורבינו אביגדור שהביא המרדכי שאסרו מטעם שלא יבאו לזלזל ביו"ט. והב"י הביא כאן הגהות אשרי בשם אור זרוע שבשוגג מותר ודלא כרבינו יואל ומלמדים אותו שלא יעשה כך יותר והכל לפי ראות עיני הדיין.
ומרן פסק כדעת הרמב"ם ומשמע שלא רק עבר ואפה או בישל מיו"ט לשבת אלא אפילו הזיד לבשל לצורך חול מותר לאכול התבשיל {דלא כהמהרלב"ח, הביאו הלח"מ פרק א' מהלכות יו"ט הלכה ט. שכתב בדעת הרמב"ם שמיו"ט לשבת מותר אבל מיו"ט לחול אסור.} .
וכתב בביאו"ה בשם השיטה מקובצת שראוי לקונסו לפי ראות עיני בית הדין על מה שעשה.
עוד כתב בביאו"ה שמהרמב"ם משמע שדוקא אם אין לו תבשילים אחרים לאכול בשבת מתירים לו לאכול מה שבישל. ושכן משמע מהרש"ל המובא בט"ז. אבל מסתמות דברי מרן משמע שמותר בכל אופן ואפילו יש לו תבשילים אחרים, וסמך בזה על תשובת הרשב"א הובאה בב"י סימן תקג' שכתב שם שלפי מה שמתרצת הגמ' בסוף "איסורא דשבת שאני" חזר בו מתירוצו הראשון "לא צריכא דאית ליה פירי אחריני". אלא שבשבת אסור במזיד בכל גווני, וביו"ט מותר בכל גווני.
ולגבי בישול בהערמה החמירו חכמים בזה יותר ואסרו לאכול התבשיל כדאמרינן בגמ' שם אבל מבשל הוא ליום טוב ואם הותיר הותיר לשבת, ובלבד שלא יערים ואם הערים אסור. וכתב הכל בו בשם הר"ר פרץ אפשר לומר דוקא לו אסור אבל לאחרים מותר. ע"כ.
וכתב המ"ב בשם הלבוש שלאחרים מותר במוצאי יו"ט מיד. ומה שאסור לו אסור גם לבני ביתו. וכתב בחמד משה שלא אסור לו לעולם אלא במוצאי שבת מותר לו ולבני ביתו לאכול.
והטעם שאסרו יותר במערים מאשר מבשל בהדיא לצורך חול הוא כדי שלא יהא מורה בזה היתר לבשל בהערמה בלא עירוב תבשילין. וכתב הרמב"ם ולמה החמירו ואסרו על המערים ולא אסרו על המזיד, שאם תתיר למערים נמצאו הכל מערימין וישתקע שם עירובי תבשילין, אבל המזיד אינו מצוי. ומערים כאן היינו הערמה אסורה כגון לבשל קדירה ולא לאכול ממנה ולומר ששומר אותה לאורחים שאולי יגיעו אליו, או שאומר רוצה אני לאכול מין אחר. אבל אם מבשל קדירה אחר שכבר אכל, ואוכל ממנה מעט, כתב הב"י בסימן תקג בשם הריב"ש שלא נאסר התבשיל שלא נחשב בישל בהערמה אלא נחשב שבישל לצורך מחר ומותר התבשיל, ומה שאח"כ מערים ואוכל ממנו מעט, משום כך לא נאסור את התבשיל שכבר הותר. משא"כ בהערמה שמבשל לצורך מחר ואומר בשעת הבישול שהוא לצורך היום, ואח"כ חוזר בו, מיד נאסר התבשיל שבשעת הבישול היתה כבר הערמה.
——–
לעילוי נשמת ולזכות כל עם ישראל החיים והמתים
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו.
בפרט לזכות נשמות משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, רבנו נחמן בן פייגא אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת.
ותיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם.
בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל
מנחת שי – הלכות
הלכות תפלה ביה"כ וברכות
אברכי הכולל "שומרי גחלת" סניף "מנחת שי" אשדוד
בעידודו של ראש הכולל הרב אליהו דיקורגר שליט"א
לפי רישיון Creative Commons-CC-2.5