שולחן ערוך, אורח חיים תע״ה: יתר דיני הסדר. ובו ז סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

יתר דיני הסדר. ובו ז סעיפים:
יטול ידיו ויברך על נטילת ידים ויקח המצות כסדר שהניחן הפרוסה בין שתי השלימות ויאחזם בידו ויברך המוציא ועל אכילת מצה ואח"כ יבצע מהשלימה העליונה ומהפרוסה משתיהן ביחד ויטבלם במלח: הגה ואין המנהג לטבלה במלח בלילה ראשונה דפת נקי אין צריך מלח ויאכלם בהסיבה ביחד כזית מכל אחד ואם אינו יכול לאכול כשני זתים ביחד יאכל של המוציא תחלה ואח"כ של אכילת מצה ואח"כ יקח כזית מרור וישקענו כולו בחרוסת ולא ישהנו בתוכו שלא יתבטל טעם מרירתו ומטעם זה צריך לנער החרוסת מעליו ויברך על אכילת מרור ויאכלנו בלא הסיבה ואח"כ נוטל מצה שלישית ובוצע ממנה וכורכה עם המרור וטובלה בחרוסת: הגה ויש אומרים דאין לטובלו וכן הוא במנהגים וכן ראיתי נוהגין: ואומר זכר למקדש כהלל ואוכלם ביחד בהסיב' ומשבירך על אכילת מצה לא יסיח בדבר שאינו מענין הסעודה עד שיאכל כריכה זו כדי שתעלה ברכת אכילת מצה וברכת אכילת מרור גם לכריכה זו:

ב

אם אין לו ירקות לטיבול ראשון אלא מרור יברך עליו בטיבול ראשון בורא פרי האדמה ועל אכילת מרור ובטיבול השני יטבלנו בחרוסת ויאכלנו בלא ברכה:

ג

בלע מצה יצא אבל אם בלע מרור לא יצא דטעם מרור בעינן וליכא ואפי' אם בלע מצה ומרור כאחד ידי מצה יצא ידי מרור לא יצא ואם כרכם בסיב ובלעו אף ידי מצה לא יצא לפי שאין דרך אכילה בכך:

ד

אכל מצה בלא כוונה כגון שאנסוהו עכו"ם או לסטים לאכול יצא ידי חובתו כיון שהוא יודע שהלילה פסח ושהוא חייב באכילת מצה אבל אם היה סבור שהוא חול או שאין זו מצה לא יצא:

ה

אכל כזית מצה והוא נכפה בעת שטותו ואח"כ נתרפא חייב לאכול אחר שנתרפא לפי שאותה אכיל' היתה בשעה שהיה פטור מכל המצו':

ו

אכל כחצי זית וחזר ואכל כחצי זית יצא ובלבד שלא ישהה בין אכילה לחבירתה יותר מכדי אכילת פרס: (ועיין לקמן סימן תרי"ב ס"ג):

ז

אין חיוב אכילת מצה אלא בליל' הראשון בלבד: הגה ונהגו לעשות שלש מצות של סדר מעשרון זכר ללחמי תודה ועושים בהם סי' לידע איזה ראשונה או שניה או שלישית ומניחים הראשונה עליונה והשניה באמצע והשלישית בתחתונה לכריכה ואם שינה לא עיכב (טור בשם הרא"ש) ואופין אותו ג"כ כסדר (כל בו ואבודרהם) ואם נשברה אחת מהן לוקחים אותה לשניה דבלאו הכי פורסין אותה (אגור) ואף בלילה הראשון יוצא בכזית (ושיעור כזית ע"ל סי' תפ"ו):

א

ויאחזם. כל שלשתן העליונה למוציא והשלישית ללחם משנה והפרוס' על שם לחם עוני ויברך ברכת המוציא ויניח השלישית להשמט מידו ויברך על הפרוסה עם תפיסת העליונה על אכילת מצה ויברך שתי ברכות טרם ישברם. מהרי"ל והאחרונים:

ב

העליונ'. ואפי' חל בשבת ד"מ ע"ל סי' רע"ד:

ג

במלח. וכן הוא בכתבים:

ד

המוציא. עמש"ל בסי' תע"ב ס"ק ח'. וכתב המ"א עכ"פ לכתחלה יש לבלוע כזית מרוסק בבת אחת ובדיעבד אף אם אוכל מעט מעט ובלבד שלא ישהה ביניהם כדי אכילת פרס וכן במרור אפי' לכתחל' אם קשה עליו לבלוע ביחד עכ"ל:

ה

בחרוסת. להמית הארס שבתוכו ואינו מברך עד אחר הטיבול קודם אכילה:

ו

טעם. וכן אין לשרות המרור מעל"ע במים דכבוש הוא מ"א בסי' תע"ג ס"ק י"ד. והח"י מיקל בזה ע"ש:

ז

הסיבה. ואם רוצה להסב רשאי:

ח

בחרוסת. וכ"פ הב"ח ומהר"ל מפראג וט"ז וח"י והאחרונים לטבול בחרוסת והמ"א כתב היכי דנהוג נהוג:

ט

כהלל. הנוסחא שלנו כך הוא כן עשה הלל בזמן שבית המקדש קיים היה כורך מצה ומרור ואוכל וכו'. והט"ז כתב די"ל היה כורך פסח מצה ומרור ואוכל כו' וכן פרש"י. וכ"כ האר"י ז"ל. והח"י כתב דעכשיו אין פסח אין להזכיר פסח דאיך יאמר שקר כיון שאין לו פסח ע"כ אין לשבש הנוסחא שלנו ע"ש:

י

יסיח. ואם סח א"צ לחזור ולברך. ב"ח ט"ז מ"א:

יא

ירקות. וטוב לחזור אחר שאר ירקות לאפוקי נפשי' מפלוגתא שבגמרא ואם אין לו ירקות יקח דבר אחר שברכתו בפה"א אפילו הוא מין לפת. מ"א:

יב

האדמה. וכתב המ"א דוקא אם לוקח מאותו מין מרור שראוי לאכול חי מברכין עליו כך אבל מה שאין דרך לאכלו חי כמו תמכא שקורין קרי"ן אין לברך עליו רק על אכילת מרור ולא בפה"א כמו בפלפלין שנתבאר בסי' ר"ב דאין מברכין עליו עכ"ל ע"ש. והח"י חולק עליו וכתב דבכל מיני מרור מברכין בפה"א אף שאינו נאכל חי ע"כ מברכין בשעת הטיבול בפה"א ועל אכילת מרור. ע"ש:

יג

יצא. אבל לכתחלה יש ללעסו עד שהוא מרוסק ואח"כ יבליע כמו במרור ועמ"א:

יד

יצא. ולא אמרינן דמבטל ליה המרור למצה כיון שלא לעסן כא'. אבל הלועס מצה ומרור כאחד לא יצא דמרור בזמן הזה דרבנן ומצה דאורייתא ומבטל מרור למצה כ"מ בגמרא. מ"א ע"ש:

טו

לא יצא. אפי' בליל שני לא יצא ובמרור אף אם לא ידע שהוא מרור או שהוא סבור שהוא חול ג"כ יצא. ח"י ע"ש:

טז

פרס. היינו מתחלת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה. וכ' הט"ז דאף שכל שלא הפסיק כשיעור זה יצא מ"מ מצוה מן המובחר לבלוע כזית מצה וכן מרור כשהוא מרוסק בפעם א' כמש"ל ס"ק י"ג ובס"ק ד' ע"ש:

יז

בלבד. ומ"מ מחויב לאכול בכל יום פת אלא שיוצא במצה עשירה. ר"ן:

יח

סי'. ואין לעשות אותיות להכירא שכששוברין אותה הוי מוחק בי"ט רמ"א בתשו' סי' קי"ט וע"ל סי' ש"מ ס"ג מש"ש:

יט

לשניה. ובמדינות אלו נוהגין לעשות מהעיס' ד' מצות וקורין לרביעי מצת ספיקא כדי שאם יארע תקלה בא' מהן לוקחין אותה ועח"י:

א

פסחים קט"ו שם

ב

ברכות ל"ח

ג

הרא"ש והמרד' שם וש"פ

ד

טור בשם הירושל'

ה

טור

ו

משנ' פסחים ל"ט

ז

מימרא דרב פפא קט"ו

ח

טור בשם ר' יונה

ט

ברייתא שם

י

טור בשם רבי שמעיה בשם רש"י והרא"ש

יא

טור בשם אחיו הר' יחיאל

יב

שם בגמרא קט"ו וכרב חסדא

יג

שם בגמ'

יד

שם

טו

ראש השנה כ"ט

טז

פי' הר"ן שם לפי מאי דקיימא לן מצות צריכות כוונה

יז

טור בשם הרמב"ם בברייתא בר"ה שם

יח

ברייתא פסחים קט"ו

יט

פשוט שם בגמרא ק"כ

כ

שם

א

ס"א ויקח המצות כו' ויאחזם. עמ"א. וכמש"ל בסי' תע"ג וכמ"ש בגמרא נקיט תרתי כו':

ב

ויברך כו' ואח"כ. כדעת הראשון בתוס' דברכות ל"ט ב' ד"ה הכל שיברך המוציא על השלימה ועא"מ על הפרוסה לחם עוני אבל הכל על הפרוסה לא משום שאין עושין מצות חבילות חבילות כמ"ש פ' ע"פ ק"ב ב' ור' מנחם היה מברך הכל על הפרוסה ואומר שאין נקרא בכה"ג חבילות כמו בכוס של קידוש שמברך ברכת היין וקידוש וכן אם אין לו רק חזרת שמברך בפ"א ועל אכילת מרור בטיבול ראשון והר"י היה מפיק נפשיה מפלוגתא והיה עושה כמ"ש כאן וכ' הרא"ש בע"פ ובסה"פ כסברא ראשונה וכ' ג"כ להוציא עצמו מפלוגתא כנ"ל ועבהג"מ ומרדכי:

ג

ואח"כ יבצע. כמ"שו ובצע חדא והפרוסה כנ"ל:

ד

העליונה. כמ"ש בסי' רע"ד:

ה

ויטבלם במלח. ירושלמי וטמיש ליה במלחא:

ו

ואין המנהג. כמ"ש בברכות מ' א' לית ד ן כו':

ז

ויאכלם בהסיבה. ע"פ ק"ח א':

ח

ביחד כו'. שאם יאכל של המוציא תחלה. יצא בה י"ח וצריך בפרוסה כנ"ל ב"ח:

ט

ואם אינו. דצריך לאכול לכתחלה כל הכזית ביחד כמ"ש שם קי"ד ב' אכלן לחצאין יצא דוקא דיעבד:

י

ואח"כ. קט"ו א':

יא

מצה ג'. ממש"ש קי"ז ב' כל חד כו' וכמ"ש בירושלמי פ"ג דשקלים הלכה ד' גבי תרומת הג' קופות נוטל מן הראשונה אע"פ שיש בראשונה חוזר לשניה נוטל מן השניה אע"פ שיש בשני' חוזר לשלישית שלמה שלישית חוזר לשני' כו':

יב

בחרוסת. משום מרור וכן היה הלל ע"כ עושה:

יג

וי"א. שאין בו משום קפא כמ"ש בירושלמי כל דאית ביה נהמא לית ביה משום קפא וע' הג"מ:

יד

בהסיבה. משום מצה. דמרור אינו מעכב הסיבה כמש"ש מרור א"צ הסיבה וכן היה הלל ע"כ עושה:

טו

ומשבירך כו' כדי כו'. עט"ז דהא להלל לא יצא אלא בזו והוי הפסק:

א

ס"ד אכל כו'. כגון שאנסוהו כו' אע"ג דקי"ל כר"ז דמצות צריכות כוונה לא קי"ל כמ"ש רבא שם זאת אומרת כו' אלא כמ"ד התם כו' וערש"י שם ר"ן:

ב

כיון כו' אבל כו'. מדלא נקט בהני גווני. שם:

א

ס"ז ונהגו. כמ"ש בפ' התודה דג' מצות באות מעשרון א':

ב

זכר כו'. דהיוצא מבית האסורין צריך להודות כמ"ש בפ"ט דברכות ואמרינן בתודה שאם אפאן ד' חלות יצא א' לחמץ וג' למצות:

ג

ועושים בהם כו'. כמ"ש בקופות השקלים והיה כתוב בהן א' ב' ג' לידע כו':

ד

ואם שינה. כמ"ש מגילה כ"א ב' שני שקרא כו' שלישי שקרא כו':

א

יטול ידיו – עיין מ"ב וכתוב בשיבולי הלקט כיון שתלוי הטעם בהיסח הדעת אם ברור לו ששימר ידיו היטב ולא נגע בכתבי הקודש או בשאר דברים המטמאין הידים א"צ לחזור וליטול ידיו שהרי ידיו טהורות מנטילה הראשונה ואם נטל אין לו לברך שמא יהיה ברכה לבטלה עכ"ל וכעין זה כתב המגן אברהם בשם המרדכי ואף דלדינא לדידן בודאי צריך לחזור וליטול ידיו וכדלעיל בסימן קנ"ח ס"ז ובפרט כשלא כוון מתחלה לאכילה עכ"פ אין לו לברך וכמבואר שם והנכון שבאופן זה יטמא ידיו קודם הנטילה כדי שיוכל לברך:

ב

ויברך המוציא ועל אכילת מצה ואח"כ וכו' – הטעם משום דאיכא פלוגתא דאית פוסקים דסוברין שיברך המוציא על השלמה ועל אכילת מצה על הפרוסה ואית דסברי להיפך לכך פסק המחבר שיאחז שתיהם בידו [לבד התחתונה בשביל לחם משנה] ויברך המוציא ועל אכילת מצה ויבצע משניהם:

ג

כזית מכל אחד – עיין מ"ב בטעם דבר זה והוא מדברי המפרשים. אכן בעיקר הדבר תמוה מאד דלפי כל זה נפק לן דבר חדש דבלילה ראשונה צריך לאכול ב' כזית ולא מצינו זה בשום מקום וכל הני פוסקים דסברי דצריך ג' מצות לסדר לא הזכירו זה זולת הרא"ש והמרדכי ובש"ס לא נזכר אלא כזית השמש שאכל כזית ואף שאפשר לדחוק דעיקר שיעורא הוא בכזית ובדיעבד יוצאין בו מ"מ כל כי האי מילתא הוי ליה לתלמוד לפרושי ובאמת אף להני דמצריכים ג' מצות הוא רק משום לחם משנה וגם הא דהצריכו לכוין בברכה ראשונה על מצה אחת ובברכה ב' על מצה שניה הוא משום שאז יהיו המצות חבילות חבילות אבל גם לדידהו שתי המצות הם דבר אחד וכמו בשבת לחם משנה ומעיקר הדין יכול לאכול איזה שירצה רק משום דעל כל אחד מהמצות כוון בברכה טוב שיטעום מכל אחד אבל בודאי די בכזית אחד בצירוף משתיהם וכ"ש לפי פשרת הפוסקים וכפי פסק המחבר שאוחז בשתיהם ומכוין בב' הברכות על שתיהם ביחד מכש"כ דאין צריך רק כזית אחד משתיהם גם ר' ירוחם שהעתיק ג"כ באחרונה דעת רבו הרא"ש לא הזכיר רק שאוכל משתיהם אבל ב' כזית לא הזכיר וצ"ע:

ד

ואומר זכר למקדש – קשה הלא אמירה זו הוי הפסק בין ברכה לכריכה והמחבר בעצמו מסיים שאין לו להסיח וכו' כדי שתעלה ברכת אכילה וכו'. ודוחק לומר דגם אמירה זו הוי מענין הסעודה כמו טול בריך. ובאמת לא מצאתי לשום פוסק האי לישנא שכתב המחבר רק כתבו דכריכה זו הוא זכר למקדש אבל לא הזכירו שיאמר זכר למקדש ואולי לאו דוקא כתב המחבר ואומר ואוכלן וכו' אלא שצריך מתחלה להתחיל לאכול ואח"כ יאמר הגדה זו ולולא דמסתפינא הוי אמינא דצ"ל במחבר וטובלה בחרוסת זכר למקדש כהלל וכלשון הש"ס וכל הפוסקים והאי ואומר הוא שיטפא דלישנא וצ"ע:

א

בטיבול ראשון בפה"א – דעת מג"א דאם אין לו ממיני מרור רק תמכא שקורין אצלנו חריי"ן אין מברך עליו ברכת הנהנין כלל רק על אכילת מרור גם בנידון דידן שאוכלו קודם הסעודה משום דאין דרך לאוכלו כמות שהוא וחק יעקב כתב דמברך עליו מדראוי לאכול בחומץ וכיוצא בו [וכן כתב בחת"ס בהגהותיו סימן תע"ג עיי"ש] ולדעתו יש לברך עליו שפיר גם בפה"א משום זה ובאמת דברי מג"א הם מוקשים קצת דאי אינו ראוי לאכילה כלל א"כ אמאי יוצאין בהם ידי חובת מרור לפי מה שכתבנו לעיל בסימן תע"ג בשם הפוסקים דבעינן במרור דבר הראוי לאכילה [ואפשר משום דראוי לאכילה ע"י איזה תיקון מיקרי בר אכילה] וכ"ש לפי מנהגנו כהיום שאנו אוכלים אותו מפורר מיקרי שפיר ראוי לאכילה ואנו רואין כמה ב"א טובלין בו פתם בכל השנה וא"כ עכ"פ מכלל שהכל לא יצא וכדלעיל בסימן ר"ה במ"ב סק"ה עיי"ש ואפשר עוד מדחייבו רחמנא לאוכלו בלילה הזה הוי אכילה חשובה דהא אחשביה רחמנא לאוכלו כמות שהוא וע"כ יש לברך עליו ברכה הראויה לו דהיינו בפה"א ועכ"פ שהכל בודאי צריך לברך עליו וכן נוטה דעת הגאון רעק"א בחידושיו עיי"ש:

א

כגון שאנסוהו נכרים וכו' – במשב"ז בפתיחה הכוללת ח"ג אות ה' מסתפק באנסוהו לאכול מרור י"ל דלא יצא כיון שהוא מר ומזיק ואינו נהנה ועיין מש"כ בבה"ל ד"ה בטיבול:

ב

אבל אם סבור שהוא חול – ובזה אפילו למ"ד מצות א"צ כונה נמי לא יצא וכמו שמוכח בר"ן לפי סברת הרא"ה דס"ל בעלמא דמצות אין צריכות כונה וכן מבואר להדיא בדברי רא"ה מובא בס' יבין שמועה להרשב"ץ ודע דר' ירוחם בשם התוס' פליג ע"ז ולדעתייהו אם נימא בעלמא מצות א"צ כונה אפילו סבור שהוא חמץ נמי יצא. ולדינא לדידן אין להקל בזה מאחר דאנן פסקינן בלא"ה מצות צריכות כונה אלא משום דמצינו להרמב"ם שהעתיק להא דאבוה דשמואל ומוכרחין אנו לחלק דבמידי דאכילה שאני ודי לנו להקל משום סברא זו רק מה שמצינו להדיא ולא בשלא ידע כלל שהיום פסח או שאין זו מצה דאפשר דבזה לא מהני סברא דנהנה גרונו:

ג

לא יצא – עיין בח"י שדעתו דבמרור אף אם לא ידע שהוא מרור או שהוא סבור שהוא חול ג"כ יצא ועיקר סברתו דמלתא דרבנן לכו"ע לא בעי כונה ולפי מה שכתבנו לעיל בסימן ס' במ"ב בשם כמה פוסקים דאין לחלק בהכי א"כ ה"ה במרור. ואפילו לח"י שהוא מיקל במרור מטעם שהוא מלתא דרבנן מ"מ ביו"ט שני שהוא ג"כ דרבנן מודה דאין להקל באכל מצה וסבור שאינו מצה כי היכי דלא לזלזלי ביה:

א

אין חיוב אכילת מצה וכו' – ומי שאין לו מצה לא יצא ביו"ט חוץ לתחום עבור זה וע"י עכו"ם להביאו שרי ואפשר אף כשלא יביא לו כ"א אחר חצות [פמ"ג בסי' תע"ז]:

א

במחבר סעיף א' וישקענו כולו, נ"ב דעת הרמב"ם פ"ה שגם המצה טובל בחרוסת והיינו לטעמא מה דרכו של עני בפרוסה והוה המצה הזכר לשיעבוד א"כ יעשה עם המצה זכר לטיט. אך למאי דאמרינן מצה זו שאנו אוכלין על שלא הספיק וכו' והוה זכר לחירות א"כ אין מקום לחרוסת עם מצה:

א

סעיף ב' אם אין לו ירקות לטיבול ראשון אלא מרור וכו'. נ"ב הנה בדין אם די במרור כ"ש או בעינן כזית עמ"ש בחידושי למס' סוכה פ"ב דף כ"ז ע"א בחיבורי על או"ח משנת תרט"ז והבאתי שם ראיה דדי בכ"ש ע"ש וגם עיין בהפתיחה לחיבורי שיורי טהרה מ"ש שם בדין הזה ע"ש ודוק היטב:

ב

(שם סעיף ד') אכל מצה בלא כוונה וכו'. נ"ב הנה בסימן סמ"ך כתב המג"א בשם הרדב"ז דמצוה דרבנן לכ"ע א"צ כוונה. והנה לכאורה תמוה לי מן הש"ס דפסחים דף קי"ד דקאמר שם אר"ל זאת אומרת מצות צריכות כוונה וקשה לי הרי המשנה שם מיירי בזמן הזה דליכא פסח כדקא' שם שמביא לפניו שני תבשילין והיינו אחר זכר לפסח ואחר זכר לחגיגה וגם סיים ובמקדש מביאין לפניו גופו של פסח מוכח דתחלה מיירי בזמן הזה וא"כ הרי מרור בזמן הזה לכ"ע דרבנן ועיין בס"פ ע"פ וא"כ למה לי כוונה והש"ס מסיק דתנאי היא ע"ש. ואפשר דהש"ס לא קא' רק בעיקרו דרבנן אבל בעיקרו דאורייתא רק בזמן הזה הוי דרבנן הוי כמו דאורייתא ובעי כוונה. ובהיות בזה קשה לי עוד ממה דפריך שם הש"ס לר"ל מברייתא דאכלן בלי מתכוין יצא וקשה הרי בירושל' במשנה זו שם פריך לרשב"ל דבעי כוונה מאכל מצה בלי כוונה יצא ומשני הכא כיון דמסיק חזקיה כאן וכפירוש הק"ע דוודאי חזקה דכוון תחלה אבל מרור לא הוי בהיסיבה לכך בעי כוונה ע"ש א"כ מה פריך כאן הש"ס מברייתא דאכלן בלא מתכוין יצא ניהו דלשון רבים אכלן מוכח דקאי אף על מרור אך מה קושיא נימא דאתיא כהלל דכורכן בבת אחת א"כ גם המרור אכל בהיסיבה לכך ס"ל דיוצא אכל ר"ל דמיירי לרבנן דאוכל מרור לבדו בלי היסיבה לכך י"ל דלא יצא. מיהו זה לא הוי קשה די"ל דדוקא במצה דאם לא כיון לשם מצוה למה לו להסב מזה מוכח דכוון אבל באכלן ביחד א"כ מן היסיבה נמי אין ראיה די"ל דהיסיבה הוי מכח המצה ולכך לא מהני היסיבה זו גם למרור ולכך אף באכלן יחד צריך כוונה למרור. אך לפי דעת הרדב"ז קשה שפיר כיון דבדרבנן א"צ כוונה א"כ מה פריך דלמא אין כוונת ר"ל דלכך בעינן בזמן הזה במרור כוונה [לאו] מכח דהוי עיקרו דאורייתא רק מכח כיון דאוכל אז גם המצה ובמצה בעי כוונה א"כ שוב נמי במרור בעי כוונה דלא יבוא לזלזולי גם בדרבנן כמ"ש המג"א בשם הרדב"ז בסי' קפ"ד כעין זה וא"כ תינח לדידן דאוכל המרור בפני עצמו והמצה בפני עצמה א"כ ניהו דבמצה לא בעי כוונה מכח דאוכל בהיסיבה עכ"פ מן ההסיבה מוכח דמכוין הוא א"כ אם לא כוון במרור אתי לזלזולי בדרבנן אבל הברייתא אתיא כהלל א"כ אוכל שניהם יחדיו בהיסיבה א"כ לא מוכח ממעשיו דמרור גרע ממצה דלא בעי כוונה א"כ ניהו לפי האמת לא מהני היסיבה לכוונה לגבי מרור עכ"פ לזלזולי בדרבנן לא הוי כיון דאין כאן שום היכר במרור יותר ממצה לכך לא בעינן במרור כוונה כיון דהוי דרבנן וצ"ע כעת בזה ודוק: והנה בדין אם אכל מצה משאר מינים שהי' בהם בכדי אכילת פרס שקיי"ל שיוצא הנה אם היה מכוין שיוצא בשל שאר מינים ולא כוון שיוצא בכזית מחמשה מינים שבה אם יצא או לא. לכאורה היה נראה לפמ"ש בר"ה גבי אם תקע כמתעסק דאפילו למ"ד מצות א"צ כוונה בזה לא יצא דזה גרע. אבל לפי האמת כתבתי בתשובה לק"ק יאסס קנה מקומה בה"פ סי' תמ"ח בחיבורי על או"ח משנת תר"א שם כתבתי להוכיח להיפוך דאף למ"ד מצות צריכות כוונה יוצא בזה דזה נחשב בכוונה ע"ש ודוק:

ג

(שם סעיף ה') אכל כזית מצה וכו'. נ"ב הנה האחרונים נסתפקו באם אין לאדם רק חצי שיעור מצה וכדומה אם מחויב לאכלו או לא. ועיקר הספק הוי אם שייך בחצי שיעור מצות אכילה או לא. ונראה לפשוט ספק זה מדברי התוס' בזבחים דף צ"ז ע"ב ד"ה ואחד עצם שאין בו מוח וז"ל שם דלא אפשר בגומרתא משום פסידא דקדשים א"כ לא מקיים עשה דואכלו את הכשר בלילה הזה דא"א שלא ישרף הגומרתא מעט מן המוח שמבפנים ואפילו אביי שמפרש התם משום פקע לאו משום דס"ל דגומרתא אפשר בלא שריפת המוח אלא קסבר משום הפסד מועט דקדשים בזה לא חיישינן וכו' וא"כ מוכח דהוי רק הפסד מועט ואם הוי נשרף כשיעור כזית לא הוי נחשב הפסד מועט ובע"כ דהוי פחות מכזית ומ"מ כתבו דלא יקויים מצות עשה של ואכלו את הבשר בלילה הזה ומוכח דשייך מ"ע אף על פחות מכזית ודוק: ובהיות בזה קשה לי מה בעו התוס' בזה במ"ש אפילו לאביי הרי סוף סוף לאביי הוי אפשר לקיים שתיהם ע"י גומרתא ובע"כ מאן דמוכיח כיון דאין עשה דוחה ל"ת במקדש לא ס"ל כאביי ומה נ"מ אם נא' דאביי לא חשש כלל להפסד קדשים או דמודה בזה רק דס"ל דהוי הפסד מועט. ואפשר דכוונתם דהתם דפריך רק על מה שאין נמנין על מוח שבקולית דאפשר ע"י גומרתא בזה שפיר הוי רק הפסד מועט רק על קוליות לבדו. אבל כאן דפריך על כל עצם שיש בו מוח אם בהרבה מקומות יעשה כן בהצטרף יהיה הפ"מ לכך מסכימין הכל להוכחה זו דאין עשה דוחה ל"ת שבמקדש ועמ"ש בסוגיא זו בביאור הירושלמי פ"ז דפסחים בחיבורי על או"ח משנת תר"ט דקל"ה ובחיבורי ליו"ד בהשמטות טוב טעם מהדורא וא"ו ע"ש ודו"ק:

א

[א] [לבוש] הילכך וכו'. והמנהג ליקח כל שלוש מצות בידו ולהגביהם בשעה שמברך המוציא דבעינן לחם משנה ואחר כך ישבר הראשונה ולא יפרידנה לגמרי ויניח השלישית ויתפוס רק הראשונה ושניה ויברך על אכילת מצה ויפרוס משתיהן מכל אחת כזית ואפילו חל בשבת יעשה כן:

ב

[ב] ויאכלם ביחד וכו'. היינו שיכניסם לפיו בבת אחת אבל כשבולע די כזית אחד אחר שריסקן בפיו, אבל במהרי"ל דיכול לאכול מעט מעט ובלבד שלא ישהא יותר מאכילת פרס והכי נוהגין עיין סעיף ו':

ג

[ג] כזית מרור וכו'. עיין סימן תע"ג ס"ק ט"ז ועיין סימן תפ"ו שצריך למעך חלל אויר שבין העלין שיהא כזית במרור עצמו:

ד

[ד] אלא מרור וכו'. כשלוקחין קרי"ן אין לברך בורא פרי האדמה כלל רק על אכילת מרור שהרי אין נאכל כמות שהיא חי ועוד שאינו נאכל כמו שהוא כמו פלפלין סימן ר"ב (מגן אברהם), וחק יעקב כתב דברכת הנהנין הן כברכת המצוה בסימן תפ"ז ולכך מברכין עלה בורא פרי האדמה:

ה

[ה] [לבוש] אבל טוב וכו'. ואם אין לו יקח דבר אחר שברכתו בורא פרי האדמה אפילו לפת (מגן אברהם) וצריך עיון:

ו

[ו] [לבוש] פסח ומצה וכו'. כך פירשו רש"י ותוס' והרא"ש וטור ומרדכי פרק ערבי פסחים ובזבחים דף ע"ט, וכבר הקשה לחם משנה על הרמב"ם שכתב דרק מצה ומרור אכלו יחד ולא פסח, וחק יעקב כתב דעליו סמכו לומר כורך מצה ומרור ולא מזכירין פסח. ובאמת ממה שכתבו המרדכי ותרומת הדשן שאכלו שלושה זתים מצה ומרור וחרוסת משמע דלא אכלו פסח עמו דאם כן הוה ארבע זתים וצריך עיון, ומה שקשה מסימן צ"ח ביו"ד מאיסורין מבטלין יתבאר שם:

ז

[ז] [לבוש] אותן יחד וכו'. כתב מגן אברהם דבזה צריך לבלוע השני זתים יחד אלא אם כן קשה עליו, עד כאן, וכבר כתבתי המנהג במהרי"ל:

ח

[ח] [לבוש] שלא יסיח וכו'. ואם סח אין צריך לחזור ולברך (ב"ח):

ט

[ט] [לבוש] ואנו נוהגין לטבלו וכו'. ומהר"ל ורש"ל וב"ח וט"ז הסכימו לטבל בחרוסת:

י

[י] אבל אם היה סבור וכו'. דעת חק יעקב דבמרור אף בזה יצא כיון שאינו אלא מדרבנן:

יא

[יא] בין אכילה וכו'. היינו מתחילת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה יותר מכדי אכילת פרס כמו שכתב סימן תרי"ב:

יב

[יב] [לבוש] ויצא וכו'. הט"ז ומ"א דקדקו מכאן דוקא דיעבד יבלע כזית בבת אחת, וממה שכתב בס"ק ט"ז יש לדחות:

יג

[יג] בלילה ראשון וכו'. ולכך אין מברכין על אכילת מצה אלא בלילה ראשונה ושניה ואפילו נאנס ולא אכל בלילה ראשונה כשאוכל ביום או בלילות שאחריה אינו מברך (חק יעקב):

יד

[יד] מעשרון אחת וכו'. ואם יש לו בנים הרבה שאין מספיק לו שיעור חלה מותר ללוש שתי עיסות פחות מכשיעור ולצרפן בשעת חלה ולעשות משניהם שלושה מצות:

טו

[טו] [לבוש] מאותיות וכו'. נתבאר סימן ש"מ:

טז

[טז] ואם נשברה וכו'. ואנחנו נוהגין לעשות ארבע מצות הרביעי לספיקא ליקח תחת איזה מצה שלישית שנשברה או נתחמצה אפילו ראשונה או שניה כי על תנאי כך עושין אותן מתחילה וכן משמע במעגלי צדק וחק יעקב לא כתב כן:

א

ומניחים. עיין באר היטב והוא כדעת מקובלים עיין ת' ביו"ד סימן ר"נ רי"ו:

א

א) [סעיף א'] יטול ידיו וכו' ואעפ"י שנטל ידיו בטיבול ראשון אמרינן בפ' ע"פ (קט"ו ע"ב) חוזר ונוטל ידיו שנית ומברך ענ"י מפני שהסיח דעתו בשעת קריאת ההגדה. וכתב המרדכי נ"ל שאם נתכוון בנטילה ראשונה לגמור בה כל סעודתו בלא היסח הדעת א"צ לחזור וליטול שנית עכ"ל. נ"ל דאין לכוין בכך שלא לבטל תקנת חכמים שתיקנו ליטול פעמים בליל פסח. ב"י. והב"ד ח"י או' א' וכתב ודבריו נכונים וכ"ה המנהג ובחנם השיג עליו הב"ח והמ"א יעו"ש. ועיין חק יוסף או' א' שהגם שהשיב על דברי ח"י הנז' ומסייע לדברי המרדכי והב"ח והמ"א מ"מ סיים דאין לעשות כן כמו שמסיק הב"ח בעצמו שלא להפסיק בין נטילה להמוציא ועוד דאז צריך לברך תיכף וגם צריך שיכוין שנוטל לאכילה ולאו כ"ע דינא גמירא וכן נוהגין ליטול ב' פעמים עכ"ל. וכ"כ הר"ז או' ב' דלכתחלה אין נכון לעשות כן.

א

ב) ולעניין הלכה אעפ"י שלכתחלה אנו נוטלין ב' פעמים בשעת הדחק שאינו מצוי לו מים או לחולה ולזקן שהצינה קשה להם יכול לסמוך על דברי המרדכי דרב גובריה הוא ואפשר שרבינו (ב"י) מודה בזה ובתנאי שיטול בראשונה כמשפט הנטילה ובברכה. שו"ג או' א'

א

ג) שם. יטול ידיו וכו' ואף אם בשעת אמירת ההגדה והלל לא הסיח דעתו משמירת ידיו אעפ"י כן צריך לחזור וליטול ידיו לסעודה בלא ברכה לפי כשנטל ידיו לצורך טיבול ירקות לא היה בדעתו שתעלה לו נטילה זו לסעודה וכל הנוטל ידיו לדבר שטיבולו במשקה אין נטילה זו עולה לו לאכול לחם אם לא היה דעתו לכך בשעת נטילה כמ"ש בסי' קנ"ח. ר"ז שם. ועי"ש בסעי' ז' ובדברינו לשם בס"ד. ומ"מ לכתחלה אין נכון לעשות כן שלא להסיח דעתו מהם כנז"ל.

א

ד) שם. ויברך ענט"י. וכוונת הנטילה עיין לעיל סי' תע"ג או' ק"ח.

א

ה) שם. ויאחזם בידו וכו' לפי שיש פוסקים לברך על השלימה המוציא ועל הפרוסה שהיא לחם עוני על אכילת מצה ויש פו' להיפך ע"כ כתב שיאחז כולם בידו ויברך וכו' כדי לצאת כל הדיעות כמבואר בטור וב"י יעו"ש. ודעת האר"י ז"ל מסכמת כדעת הסוברים לברך המוציא על השלימה ועל אכילת מצה על הפרוסה כמ"ש לעיל סי' תע"ג או' קי"ז ויעו"ש טעם בסוד וכ"ה דעת האחרונים כמ"ש באו' שאח"ז.

א

ו) שם. ויאחזם בידו וכו' כל שלשתם כדי שיהיה לחם משנה ופרוסה משום לחם עוני. מ"א סק"ב. וכ"כ בדרשות מהרי"ל סדר הגדה וז"ל יתפוש ג' המצות בידו העליונה למוציא והשלישית ללחם משנה והפרוסה ע"ש לחם עוני. ויברך ברכת המוציא ויניח השלישית להישמט מידו ויברך על הפרוסה עם תפיסת העליונה על אכילת מצה ויברך שתי הברכות טרם ישברם עכ"ל והב"ד ח"י או' ב' וכתב וכן הסכמת האחרונים. וכ"כ השל"ה דף קמ"ב ע"ב וכתב דבזה יוצא לכל הדיעות והספיקות יעו"ש וכ"כ מט"מ סי' תרמ"ה. וכ"כ חק יוסף או' ב' מש"ז או' א' ר"ז או' ד' ואו' ה' בן א"ח פ' צו או' ל"ד. מ"ב או' ב'.

א

ז) שם. ויברך המוציא ועל אכילת מצה וכו' והטעם דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. פר"ח. וכוונות המצות כבר כתבנו לעיל סי' תע"ג או' קי"ז קחנו משם. וגם יש לכוין כוונת המאכל כמ"ש לעיל סי' זק"ן או' ך' יעו"ש. ועוד יש לכוין באכילתו שמקיים מ"ע דאו' בערב תאכלו מצות.

א

ח) שם. ועל אכילת מצה. וכשמברך אמצה ומרור יכוין בברכתם ג"כ על הכריכה גם מן הראוי כשמברך על אכילת מצה שיהיה במחשבתו ג"כ טל אכילת אפיקומן שיאכל בסוף. של"ה דף קמ"ב ע"א וע"ב. ועיין לקמן או' ל"ח.

א

ט) וראיתי מבני עלייה המחבבים מצות היו מנשקין המצות והמרור וכל המצות בעת מצוותן וכן הסוכה בכניסתה וביציאתה וכן ד' מינים שבלולב והכל לחבב המצוה. של"ה שם.

א

י) שם. ואח"כ יבצע מהשלימה העליונה וכו' אפי' חל בשבת. מ"א סק"ג. ור"ל דהגם בליל שבת דעלמא בוצעין התחתונה כמ"ש בסי' רע"ד סעי' א' ליל פסח שחל בשבת ביצע העליונה אמנם כבר כתבנו שס או' ב' דע"פ קבלת האר"י ז"ל גם בליל שבת דעלמא צריך לבצוע העליונה יעו"ש.

א

יא) שם. משתיהם ביחד. והוא כדי לצאת לכל הדיעות כמ"ש לעיל או' ה' ועוד כדי שיאכלם ביחד כמ"ש אח"כ והטעם ית' שם.

א

יב) שם. ויטבלם במלח. וכ"כ לעיל סי' קס"ז או' ל"ז דע"פ דברי האר"י ז"ל כל פרוסת המוציא צריך לטבל במלח כדי למתק הגבורות יעו"ש.

א

יג) שם הגה. ואין המנהג לטבל במלח בלילה ראשונה. וה"ה לילה שניה שהיא באה על הספק. פסח מעובין או' רע"ט. חק יוסף אר ג' והטעם כתב בלבוש משום שתהא נחשב לחם עוני. והר"ז או' יו"ד כתב הטעם מפני חיבוב מצוה לצאת י"ח במצה שאין עמה תערובת טעם אחר כלל אלא שכתב אבל מעיקר הדין אין לחוש לזה עכ"ל. וכ"כ בדרשות מהרי"ל סדר האגדה דמהר"ש טבל בציעת המוציא במלח ואמר אפי' מצות הכריכה מותר למולחה יעו"ש ועיין באו' שאח"ז.

א

יד) שם. בהגה דפת נקי א"צ מלח. ומיהו עיין לעיל סי' קס"ז או' ל"ח שכתבנו דע"פ דברי האר"י ז"ל גם פת נקי צריך מלח והוא כדי לכוין למתק הגבורות יעו"ש. וא"כ הבא לצאת אליבא דכ"ע יש לטבלם במלח ולכוין למתק הגבורות כנז"ל ואח"כ ינפץ מעליהם ולאוכלם בלא מלח לצאת ידי המחמירים.

א

טו) שם. ויאכלם בהסיבה ביחד וכו' והטעם נ"ל פשוט אף לאותו דיעה שיברך על השלימה המוציא ועל הפרוסה אכילת מצה או אפכא א"א לברך ולאכלם זה אחר זה דאי יברך תחלה המוציא ויאכל איך יברך אח"כ על אכילת מצה כיון שכבר אכל המצה. וכן אין יכול לברך תחלה על אכילת מצה ויאכל זה פשיטא א"א כיון שלא בירך המוציא וע"כ צריך לברך ב' הברכות תחלה. וא"כ אם יאכל אח"כ פרוסת המוציא לבד יהיה הפסק בין ברכת מצה לאכילתה וכן להיפך וע"כ יאכלם ביחד שלא יהיה הפסק כלל. ומ"מ אם א"א לו לאכול יחד אוכלן זה אחר זה ולא הוי הפסק דיעבד כיון דהוי מענין אכילה. ח"י או' ה' ר"ז או' ו' ואו' ז' מ"ב או' ח' ואו' יו"ד.

א

טז) שם. ויאכלם בהסיבה וכו' עיין לעיל סי' תע"ב סעי' ז' ובדברינו לשם בס"ד.

א

טוב) שם. כזית מכל אחד. משמע דגם פרוסת המוציא צריך כזית. וכ"כ מ"א סק"ד. ח"י או' ו' והגם דברכת המוציא א"צ כזית מ"מ כיון דאיכא פלוגתא אי ברכת אכילת מצה על השלימה או על הפרוסה כמ"ש לעיל או' ה' ואכילת מצה צריך כזית וע"כ כתב כזית מכל אחד כדי לצאת כל הדיעות וכ"כ הפר"ח לדעת הש"ע וכתב והכי נהוג. ועיין בפע"ח שער כ"א פ"ד שכתב וכנגד ציור ד"י אנו לוקחין בציעת המוציא מן העליונה שהיא י' שלימה וגם כי שיעור המוציא שיעור כזית דאיהו י' יעו"ש. ועיין לעיל סי' תע"ג או' קי"ח.

א

חי) שם. כזית מכל אחד. וכתב שם המ"א דלכתחלה יש לבלוע כזית מרוסק בבת אחת ובדיעבד אף אם אוכל מעט ובלבד שלא ישהה באכילתו יותר מאכילת פרס ובמרור אפי' לכתחלה אם קשה עליו לבלוע ביחד יעו"ש. וכ"כ ח"י או' ז' חק יוסף או' ד' ר"ז או' ו' ואו' י"ד. ח"א כלל ק"ל בענין הסדר או' ט' מ"ב או' ט' ועיין לקמן או' ל"ז.

א

יט) שם. ואח"כ של אכילת מצה. וכ"ז לכתחלה אבל בדיעבד אפי' לא אכל אלא כזית א' בלבד בין מהשלימה בין מהפרוסה ואפי' אכל בזה אחר זה באכילות הרבה אם אין מתחילת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה יותר מכדי אכילת פרץ דהיינו ג' ביצים יצא. ואפי' השיח הרבה באמצע הכזית בין אכילה לאכילה א"צ לחזור ולברך על אכילת מצה וא"צ לומר המוציא כיון שלא השיח בין ברכה לתחלת האכילה. ר"ז או' ח' ועיין לקמן סעי' ו' וסעי' ז' ודוק.

א

ך) שם. ואח"כ יקח כזית מרור. ואפי' אכל קלח אחד עם העלין שלם כמו שהוא לא מיקרי בריה לצאת בפחות מכזית דהא אין יוצאין בשרשים והרי הבריה חסירה. פסקים וכתבים סי' רמ"ה. מ"א סק"ה. פר"ח. חק יוסף או' ה' מ"ב או' י"ב. ועיין לעיל סי' ר"י סעי' א' ובדברינו לשם בס"ד.

א

כא) שם. ואח"כ יקח כזית מרור. ועיין לקמן סי' תפ"ו שצריך למעך חלל האויר שבין הירק ולשער שיעור הכזית בירקות עצמן ולא באויר שביניהם יעו"ש. ועוד עיין לעיל סי' קס"ח או' מ"ו ודוק.

א

כב) שם. ואח"כ יקח כזית מרור וכו' סוד מרור גי' מות שהם הדינים הקשים וצריך ללעסם ולמתקם ולטוחנם בשינים למתק המרירות שבהם לכן בלע מרור לא יצא עד שילעסנו וימתיקם. פע"ח שער כ"א פ"ד. ולכן בלעיסת המרור יכוין למתק הדינים.

א

כג) שם וישקענו כולו בחרוסת וכו' משום קפא. פסחים קט"ו ע"ב. ופי' שם ר"ח מין תולעת יש בתוכו וימות ע"י החומץ שבחרוסת והב"ד הרשב"ם ותו' שם. וא"ת אם הוא מין תולעת כיצד אוכלין אותו ואפי' אם ימות עיין מאמ"ר או' ג' שכתב דצ"ל דהאי תולעת ממין שאינו אסור משום שרץ עיין יו"ד סי' פ"ד ואינו אלא משום סכנה יעו"ש אבל רש"י פירש ארס שבחזרת יעו"ש. וכ"כ ח"י או' ח' וישקענו כולו בחרוסת כדי להמית הארם שבתוכו עכ"ל ומ"מ אנו לא נהגנו לשקעו כולו בחרוסת וע"פ שיטת הרי"ף והרמב"ם שהשמיטוהו ועוד שקפא זו אינו מצוי בינינו ומה שאנו מביאין חרוסת על השלחן משום דק"ל כר"א בר צדוק דהוי משום מצוה וכמ"ש לעיל בסי' תע"ג סעי' ה' יעו"ש. פר"ח. וכ"כ הר"ז או' י"א. ועיין לעיל סי' תע"ג או' צ"ו טעם למה אין מברכין על החרוסת יעו"ש.

א

כד) שם. וישקענו כולו בחרוסת וכו' ואינו מברך עד אחר הטיבול קודם אכילה דמיקרי עובר לעשייתן וכן מתבאר לעיל סי' תע"ג סעי' ו' גבי טיבול ראשון ודלא כמהרי"ל וכ"כ מ"א שם. ח"י או' ח' ר"ז או' י"ב ועוד עיין בדברינו לשם או' קי"א ודוק.

א

כה) שם. ויברך על אכילת מרור וכו' עיין לעיל סי' תל"ב או' ד' ואו' ז'.

א

כו) שם. ויברך על אכילת מרור וכו' מי שטעה ואכל הכורך קודם שיאכל המרור לחודיה כתב המאמ"ר או' ב' דפשיטא הוא דאין לברך על המרור אח"כ לחודיה ואף אם לא בירך תחלה דהא לשיטת התו' והרא"ש ושאר פו' אף לרבנן יצא ידי מרור יעו"ש. ומיהו יש לאכול אח"כ מרור לחודיה כדי לצאת לכל הדיעות ומ"ש היפ"ל ח"ה או' ג' דיש לברך ג"כ ל"נ וראיותיו יש לדחות כנודע למעיין. ועיין עוד מזה בא"א או' ח'.

א

כז) שם. ויאכלנו בלא הסיבה. שהוא זכר לעבדות. רש"י פסחים ק"ח ע"א. וכ"כ בפי' רשב"ם שם. ואם רצה לאוכלו בהסיבה רשאי. ב"י עו"ש או' ב' ח"י או' ט' פר"ח. ברכ"י או' ג' ר"ז או' י"ג. מ"ב או' י"ד. והמ"א סק"ו כתב דאם אכלו בהסיבה יצא וכ"כ חק יוסף או' ו' ומשמע דוקא דיעבד.

א

כח) שם. ואח"כ נוטל מצה שלישית. כ"כ התו' וכל הנמשכים אחריהם והטעם כדי לקיים מצוה בשלשתן. ב"ח. וכ"כ בפע"ח שער כ"א פ"ד דעושין זכר למקדש כהלל במצה שלישית שהוא רמז לג' ווי"ן וכן היא מצה ג' גם רמז שהיה כורך פסח מצה ומרור ג' דברים כנגד ג' ווי"ן יעו"ש. ועיין עוד לעיל סי' תע"ג או' קי"ז ואו' קי"ח ודוק.

א

כט) שם. וכורכה עם המרור וכו' כ"ה בפסחים קט"ו ע"א דפליגי הלל ורבנן בזמן שבהמ"ק קיים אם היה כורך מצה ומרור ביחד או כל אחד בפ"ע וקאמר בש"ס השתא דלא איתמר הילכתא לא כמר ולא כמר עבדינן כתרווייהו מתחלה אוכלין זה אח"ז ואח"כ שניהם יחד וכ"פ הרמב"ם והרא"ש והטור. ח"י או יו"ד. ועיין לקמן או' נ"ב ובתו' שם ד"ה אלא מברך ובסה"ק עדות ביעקב דרוש ב' לשבת הגדול יעו"ש.

א

ל) שם, וכורכה עם המרור וכו' גם במרור זה צריך כזית. שאגת אריה סי' ק' מחב"ר או' א' שע"ת. וכ"כ הרוקח בסי' רפ"ג דיאכל כזית מצה עם כזית מרור זכר כהלל. וכ"כ בדרשות מהרי"ל סדר הגדה. וכ"כ הטור לקמן בסי' תפ"ו. וכ"כ ישי"ע או' א' וכ"כ המאמ"ר או' ו' בשם כמה פו' יעו"ש. וכ"כ הר"ז או' ח"י. ח"א כלל ק"ל בענין הסדר או' י"א. בן א"ח פ' צו או' ל"ד. מ"ב או' ט"ז. ועיין לעיל סי' תע"ג או' ט"פ.

א

לא) שם. וטובלה בחרוסת. כ"כ הטור בשם רש"י והרא"ש דטובלו בחרוסת שכן היה הלל עושה אוכל פסח מצה ומרור וטובל בחרוסת עכ"ל וכתב ב"י וכ"ה דעת הרמב"ן שמבטלו בחרוסת וכן נהגו עכ"ל. מיהו בשם ראבי"ה כתב הטור שאין לטובלו בחרוסת דב' טיבולין מצינו בזה"ז דרגילין לעשות כהלל ג' לא מצינו. וכ"כ הרוקח שם דאוכלם בלא טיבול. וזהו שכתב מור"ם ז"ל בהגה וי"א דאין לטובלו וכו' אמנם הב"ח כתב על דברי ראבי"ה הנז' דאין דבריו מכריחין כל עיקר ונראין דעת האומרים שטובלין בחרוסת וכ"כ בהגמ"י בשם מהר"ם ור"ת וכ"כ מהר"ל מפראג וכן נהג רש"ל וגם ב"י כתב שכן נהגו ודלא כמ"ש במנהגין יעו"ש. וכ"כ הט"ז סק"ו. והב"ד מ"א סק"ז וכתב והיכא דנהוג נהוג. וכ"ה דעת האחרונים.

א

לב) שם. וטובלה בחרוסת. וכתב האגור בשם מהר"י מולין הכריכה שעושין זכר למקדש כהלל יש לטבול החזרת בחרוסת ולאכול עם החרוסת אבל באכילת מרור יטבל החזרת בחרוסת וינענע החזרת מן החרוסת שלא יבטל טעמו עכ"ל. והב"ד ב"י וא"כ משמע דדוקא באכילת מרור צריך לנער החרוסת מן החזרת אבל בכריכה א"צ לנער וכ"מ מדברי הש"ע שלא כתב כאן צריך לנער כמ"ש לעיל גבי אכילת מרור אמנם דעת המאמ"ר או' ז' דגם בכריכה צריך לנער יעו"ש.

א

לג) שם הגה. וי"א דאין לטובלה וכו' שכבר קיים מצות חרוסת בטיבול מרור ראשון וגם אין לחוש לקפא שבמרור זה כיון שאוכלו עם מצה בכריכה. ר"ז או' י"ט. וכ"כ הגר"א בשם הירושלמי כל דאית ביה נהמא לית ביה משום קפא. ועיין לעיל או' כ"ג.

א

לד) שם בהגה. וכ"ה במנהגים וכו' עיין לעיל או' ל"א.

א

לה) שם. ואומר זכר למקדש כהלל. וכ"כ בד"מ או' ג' דנוהגין לומר זכר למקדש וכו' וכ"כ הלבוש ואומר זכר למקדש כהלל כלומר שכן היה הלל עושה בזמן שהיה בהמ"ק עכ"ל ומשמע מדברי הש"ע והלבוש שאצ"ל רק ג' תיבות הללו זכר למקדש כהלל מיהו הט"ז סק"ט כתב דבנוסח דזכר למקדש כהלל י"ל שהיה כורך פסח מצה ומרור יעו"ש. וח"י או' י"ג כתב דהנוסח שלנו כך הוא כן עשה הלל בזמן בהמ"ק קיים היה כורך מצה ומרור וכו' והביא הנוסח שכתב הע"ז וכתב דהנוסח שלנו נכון דכיון שאמרינן כן עשה ועכשיו אין פסח אין להזכיר פסח דאל"כ איך יאמר שקר כיון שאין לו פסח וגם אתי למטעי כיון שיזכיר פסח ויאמר כן עשה יבא לאכול ג"כ הצלי עמו ויהא נראה כאוכל קדשים בחוץ ולכן כתב דאין לשבש נוסחת הישנים יעו"ש. וכ"כ הר"ז או' ח"י דאין להזכיר פסח ומ"מ כתב דהמזכיר לא הפסיד. וכתב עו"ש ח"י ובנוסח להספרדים בספר פסח מעובין אינו מזכיר כלל שום דבר רק כהלל שהיה כורכן ואוכלן בבת אחת עכ"ל. וכ"כ המאמ"ר או' ח' ומנהגינו שלא להזכיר לא פסח ולא מצה ולא מרור והוא מנהג ספרדים עכ"ל ומ"ש הבאה"ט סק"ט וכ"כ האר"י ז"ל ור"ל כהט"ז עיין לעיל או' כ"ח שבדברי האר"י ז"ל לא נזכר שצ"ל כך בעת שאוכל הכריכה אלא רק שמצה ג' רומז לג' דברים דהלל יעו"ש.

א

לו) שם. ואוכלם ביחד בהסיבה. והרוקח סי' רפ"ג כתב דיאכלם בלא הסיבה. וכ"כ בדרשות מהרי"ל סדר הגדה יש הסיבו כמו למצה ואמרו דאפי' למרור אין איסור בהסיבה רק דלא צורך ויש לא הסיבו כמו למרור וסמכו אראבי"ה בכה"ג עכ"ל וכ"כ הטור דהר' יחיאל מספקא ליה בכריכה אי בעי הסיבה כיון דמרור לא בעי הסיבה אבל בשם בעל המנהיג כתב דבעי הסיבה בעבור המצה שבאה זכר לחירות עכ"ל וכ"כ הכלבו והרד"א דבעי הסיבה. וכ"כ ב"י על דברי ה"ר יחיאל הנז' דפשיטא דבעי הסיבה שהלל כשהיה כורך בהסיבה הוה אוכל שהרי מה דכריכה היתה עולה לו לאכילת מצה דמצוה וק"ל דמצה צריכה הסיבה ואע"ג דמרור א"צ הסיבה אם רצה לאוכלו בהסיבה אין בכך כלום וכיון דמצה צריכה הסיבה והיא מעכבת בה צריך לאכול מצה ומרור דכריכה בהסיבה יעו"ש. וכך הם דבריו כאן בש"ע. וכ"כ הלביש. וכן הסכים הב"ח והפר"ח והר"ז או' ך' ומיהו כתב שם הפר"ח דאם אכלן בלא הסיבה דיצא. וכ"כ הר"ז שם. וכ"כ השו"ג או' ח"י. ועיין לעיל סי' תע"ב סעי' ז' ובדברינו לשם או' מ"ה. ודוק.

א

לז) שם. ואוכלם ביחד בהסיבה. המצה והמרור שבכריכה זו צריך לבלוע אותה בבת אחת ולכתחלה יזהר לבלוע כל הכזית מצה בבת אחת עם כל הכזית מרור כשהן מרוסקין בפיו אלא א"כ קשה עליו לבלוע הב' הזיתים בבת אחת שאז יכול לבלוע מעט מכזית זה ומעט מכזית זה בבת אחת ואח"כ יחזור ויבלע מעט מכזית זה ומעט מכזית זה בב"א עד שיאכל כל הב' זתים. ר"ז או' כ"א. והוא מדברי המ"א סק"ח. ועיון לעיל או' ח"י.

א

לח) שם. לא יסיח וכו' בשל"ה דף קמ"ב כתב שלא ישיח שום שיחה עד אחר אכילת אפיקומן דברכת מצה צריך לכוין גם על אפיקומן ע"כ. והוא חומרא יתירה. ח"י או' י"ד. ר"ז או' ח"י. ועיין לעיל סי' תע"ג או' קל"ג וסי' זק"ן או' ט"ז.

א

טל) שם. לא ישיח בדבר וכו' ואם שח א"צ לחזור ולברך. ב"ח. ט"ז סק"ז. מ"א סק"ח. ח"י או' ט"ו. פר"ח. א"ר או' ח' חק יוסף או' ח' מאמ"ר או' יו"ד. ר"ז שם. מ"ב או' כ"ד. ועיין לעיל או' י"ט.

א

מ) שם. כדי שתעלה ברכת וכו' פי' להלל יהיה עיקר מצוה בזו ע"כ היא שייכא לברכה דאכילת מצה דע"ז קאי ג"כ. ולא הוי הפסק אלא במה דלא צריך ליה אבל במה שצריך כגין טול כרוך לא הוי הפסק. ט"ז שם. וכ"ז לכתחלה כמ"ש באו' הקודם.

א

מא) [סעיף ב'] אם אין לו ירקות וכו' וטוב לחזר אחר שאר ירקות לאפוקי נפשיה מפלוגתא פסחים קט"ו ע"א. לבוש. מ"א סק"ט. ואם אין לו שאר ירקות יקח דבר אחר שברכתו בפה"א אפי' מין לפת. מ"א שם. חק יוסף או' ט' ועיין לעיל סי' תע"ג או' מ"ח.

א

מב) שם. יברך עליו בטיבול ראשון וכו' כתב מ"א סק"י דדוקא אם לוקח מאותו מין מרור שראוי לאכול חי מברכין עליו בפה"א אבל מה שאין דרך לאכלו חי כמו תמכא שקורין קרי"ן אין לברך עליו רק על אכילת מרור כמו בפלפלין שנת' בסי' ר"ב שאין מברכין עליו יעו"ש. מיהו ח"י או' ט"ז חלק עליו וכתב כיון דע"י טיבול בחומץ וכה"ג מתאכל מברכין עליו בפה"א ועוד דברכת הנהנין אלו כברכת המצות כמבואר לקמן סי' תפ"ד וע"כ כתב דמברכין עליו בשעת טיבול בפה"א ועל אכילת מרור יעו"ש. אמנם חק יוסף או' ט' השיב על דברי ח"י הנז' והסכים לדברי מ"א יעו"ש וכ"ה דעת א"א או' יו"ד. וכ"פ הר"ז או' כ"ג. ונב"ה כתב דעכ"פ שהכל בודאי צריך לברך עליו יעי"ש. ונראה דהכל לפי הענין דאם ע"י הטיבול נאכל ע"י הדחק יש לברך עליו שהכל ואם הוא מר ועפוץ ביותר אין לברך עליו כלל רק על אכילת מרור ואם נאכל בריוח אז יש לברך עליו בפה"א ועל אכילת מרור וכמבואר לעיל סי' ר"ב סעי' ב' ובדברינו לשם או' ל"ד יעו"ש.

א

מג) שם. בפה"א ועל אכילת מרור. דא"א לנהוג בזה כמו בשאר ירקות לאכול בלתי ברכת אכילת מרור ולברך ברכת אכילת מרור עד לאחר שיאכל כזית מצה דלאחר שמילא כריסו ממנו איך יברך עליו אח"כ. פסחים קט"ו ע"א. ואף שמפסיק הרבה בין ברכת על אכילת מרור להכזית מרור שאוכל אחר המצה אין בכך כלום כיון שמיד אחר הברכה טעם מעט מהמרור הרי התחיל במצוה ואין כאן הפסק בין הברכה לתחלת עשיית המצוה. תו' שם ד"ה מתקיף. ר"ז או' כ"ב, מ"ב או' כ"ו.

א

מד) ומשמע מדברי התו' הנז' דא"צ לאכול כזית בטיבול זה אלא עד לאחר אכילת מצה. וכ"כ הר"ז שם. מ"ב שם. ומ"מ אפי' אכל כזית מרור או יותר בטיבול שקודם אמירת הגדה אעפ"כ צריך לחזור ולאכול כזית אחר אכילת מצה לפי שהאכילה הראשונה אינה אלא כדי להתמיה התינוקות ובאכילה השניה הוא שיוצא י"ח מרור שכך היא המצוה לכתחלה שלא לצאת י"ח מרור קודם שיצא י"ח מצה שנאמר על מצות ומרורים. ר"ז שם. והגם דדעת הרמב"ן במלחמות והר"ן והרשב"ץ במאמר חמץ דף ל"ה טיבול א' עיקר מ"מ דעת התו' הנז' טיבול שני עיקר וכ"ה דעת הרא"ש וכן הסכים הטור בסי' תע"ג וכ"נ דעת הש"ע והלבוש שלא הצריכו חרוסת אלא לטיבול שני משמע דטיבול שני עיקר וכן הסכים הפר"ח וכ"ה דעת האחרונים.

א

מה) ולענין ברכה אחרונה אם אכל כזית מרור בטיבול א' כתב הט"ז בסק"ח דאין לברך וכ"כ המש"ז או' ח' וכ"כ לעיל סי' תע"ג או' קט"ז דאין לברך משוס סב"ל יעו"ש. ואפי' אם אירע שבירך בנ"ר אחר טיבול א' אין לחזור ולברך בפה"א על אכילת מרור שבתוך הסעודה משום סב"ל כמ"ש לעיל סי' תע"ג או' ק"ט בשם הר"ז יעו"ש.

א

מו) ואם אין לו אלא כזית מרור בצמצום צ"ע איך יעשה ונראה שלא לעשות טיבול א' דחיובא לדרדקי ויעשה אחר המצה טיבול במרור דזה עיקר המצוה. מש"ז שם.

א

מז) שם. ועל אכילת מרור וכו' ויכיון שלא לצאת במרור זה עד אחר המצה וברכה זו עולה למרור שאח"כ א"א או' ט' מ"ב או' כ"ו. וכ"כ לעיל או' מ"ד בשם הר"ז.

א

מח) שם. ובטיבול השני יטבלנו בחרוסת וכו' משמע אבל בטיבול א' א"צ בחרוסת אלא בחומץ או במי מלח כמ"ש לעיל סי' תע"ג סעי' ד' לגבי כרפס וכ"מ מדברי הטור סי' תפ"ו וכ"כ הלבוש בסי' זה. וכ"כ הר"ז או' כ"ב. מיהו הכלבו כתב דגם טיבול א' יעשה בחרוסת וכ"ה דעת הב"ח בסי' תע"ג וכ"ה לדעת הסוברים טיבול א' עיקר כמ"ש לעיל או' מ"ד אמנם אנן ק"ל כדעת הש"ע ודעמיה דא"צ חרוסת רק לטיבול שני. ועיין לעיל סי' תע"ג או' נ"א.

א

מט) [סעיף ג'] בלע מצה יצא. אבל לכתחלה צריך ללועסה דטעם מצה בעינן. רשב"ם פסחים קט"ו ע"ב. מ"א ס"ק י"א. ח"י או' י"ז. פר"ח. חק יוסף או' יו"ד. ר"ז או' כ"ה. מ"ב או' כ"ט.

א

נ) שם. בלע מצה יצא. ואעפ"י שלא הרגיש טעם מצה בפיו כיון שנהנה גרונו ממנה ה"ז נקראת אכילה ר"ז שם. לא כן באוכל מצה מבושלת דלא יצא כמ"ש לעיל סי' תס"א סעי' ד' משום דגם החיך אינו טועם מצה. ועיין בדברינו לשם או' נ"ב.

א

נא) שם. דטעם מרור בעינן וליכא. דמשום הכי קפיד רחמנא למרר את פיו של אוכל זכר לוימררו את חייהם. רשב"ם שם. ט"ז סק"ט. מ"א סק"ב י"ב. ר"ז שם.

א

בנ) שם. ידי מצה יצא. וכו' ולא אמרינן דכיון דאין במרור זה מצוה כלל מבטל למצה משום דכיון דלא לעסי אינו מבטל טעם המצה. תו' שם. ב"י. לבוש. מ"א ס"ק י"ג. ר"ז או' כ"ו. אבל הלועס מצה ומרור כאחד לא יצא דמרור בזה"ז דרבנן ומצה דאו' ואתא מרור ומבטל ליה למצה. ובהכי מתישב הא דאכלינן בתחלה כל אחד בפ"ע ואח"כ לכורכן יחד דהא סגי לכורכן יחד אלא הטעם שלא יבטל המרור למצה. מ"א שם. והוא מגמ' פסחים קט"ו ע"א. ועיין לעיל או' כ"ט.

א

גנ) שם. ידי מצה יצא. משמע דאפי' אם המרור כרוך סביב המצה ונמצא שהוא חוצץ בין המצה לבית הבליעה אין בכך כלום. וכ"מ מפי' רשב"ם שם על הגמ' והמ"מ פ"ו דין ב' וכ"כ הלח"מ שם. וכ"כ הפר"ח. שו"ג או' כ"א, א"א או' י"ג ר"ז או' כ"ז. והטעם כתב שם הלח"מ דכיון דמעין המצוה הוא לא הוי הפסק יעו"ש. וכ"כ השו"ג שם בשם ראש יוסף דכיון דהמרור מאכילת הלילה הוא דרך אכילה היא ולא הוי הפסק יעו"ש. אבל הפר"ח כתב הטעם דכיון דחזרת מין מאכל הוא מין במינו אינו חוצץ. וכ"כ הר"ז שם. וע"כ כתב שם הפר"ח דלאו דוקא מרור אלא ה"ה אם כרכה בשאר מיני אוכלין דבכל גוונא יצא י"ח מצה יעו"ש. וטעמא דמסתבר הוא דלמה נקט כרכה בסיב לא יצא ולא נקט דבר אחר אלא לומר דוקא סיב דאינו מידי דאכילה אבל כרכה במידי דאכילה יצא. וכ"מ ממ"ש לפי שאין דרך אכילה בכך משמע הא אם דרך אכילה בכך כגון פת ופירות שדרך לאכול ביחד אם כרכה בהם ובלע יצא. וכ"כ א"א שם דאם כרך המצה במרור או בשאר אוכלין משמע דיצא אעפ"י שלא נגע בגרונו יעו"ש. וכ"כ מ"ב או' ל"ג.

א

דנ) שם. ואם כרכם בסיב וכו' סיב הגדל סביב הדקל. רש"י ורשב"ם בגמ' שם.

א

הנ) שם. אף ידי מצה לא יצא וכו' שהרי לא היה ממש בפיו לא זה ולא זה וכזורק אבן לחמת דמי. רשב"ם שם. לבוש.

א

ונ) שם. אף ידי מצה לא וכו' עיין להרב מש"ל פ"ה מה' יסודי התורה דין ח' שכתב יש לחקור בהא דק"ל דכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן שלא כדרך הנאתן (כגון שעירב עמהן דברים מרים) אם נאמר ג"כ במ"ע דרחמנא אמר תאכל כגון מצה וקרבן פסח אם אכלן שלא כדרך הנאתן אם יצא י"ח והעלה דלא יצא יעו"ש ועיין מ"ש עליו הא"א או' י"א והברכ"י או' ד' יעו"ש.

א

זנ) [סעיף ד'] אכל מצה בלא כוונה וכו' ואע"ג דמצית צריכות כוונה כמ"ש לעיל סי' ס' סעי' ד' שהביא דעת הסוברים צריכות כוונה באחרונה וכתב וכן הלכה וכ"פ ב"י לקמן ססי' תקפ"ט ובש"ע שם. הטעם כתב בב"י בשם הר"ן דדוקא כה"ג יצא שיודע הוא שעכשיו פסח וזו מצה אלא שאינו מתכוין לצאת אבל כסבור חול הוא ואכל מצה או כסבור לאכול בשר ואכל מצה ודאי לא יצא יעו"ש וכ"כ המ"מ פ"ו דין ג' והב"ד ב"י וכך הם דבריו כאן בש"ע. וכ"כ הלבוש מיהו המ"א ס"ק י"ד כתב הטעם דבמידי דאכילה שאני שהרי אכל ונהנה בכך ומה"ט אפי' ידע שהוא מצה ולא רצה לאכול ואנסוהו לאכול יצא עכ"ל והב"ד ח"י או' ח"י וחק יוסף או' י"א וכ"כ הר"ז או' כ"ח. ומ"מ נמצא דדעת האחרונים כפסק הש"ע דבכה"ג יצא אבל הפר"ח חולק והסכים כדעת הסוברים דגם בנה"ג לא יצא כיון שלא נתכוון לצאת וצריך לחזור ולאכול כזית מצה יעו"ש והב"ד השו"ג או' כ"ג וכתב ואנן קבלנו הוראת הש"ע ומינה לא תזוז יעו"ש. אמנם במגן האלף סוף או' ג' כתב דיש להחמיר שיאכל פעם שנית בלא ברכה וכן בלא ידע שהוא פסח מ"מ יאכל שנית בלא ברכה דאין זו סברא מוכרחת יעו"ש.

א

חנ) וכתב הב"ח דדוקא במידי דאורייתא כגון תקיעת שופר ואכילת מצה אזלינן לחומרא ופסקינן דלא יצא בלא מתכוין כמקצת גאונים אבל באכילת מרור שהוא מצוה דרבנן בזה"ז אזלינן לקולא דאם אכלן בלא מתכוין יצא כשאר הגאונים החולקים יעו"ש. וכ"כ ח"י או' ח"י. חק יוסף או' י"א. אמנם הפר"ח כתב דאין לחלק בין מצות דרבנן למצות דאו' דבכולהו בעינן כוונה ואי לא לא יצא דכל דתקון רבנן כעין דאו' תקין יעו"ש והב"ד הר"ז או' כ"ט וכתב וטוב לחוש לדבריו לחזור ולאכול מרור בכוונה בלא ברכה. ועיין עוד מזה בדברינו לעיל סי' ס' או' ז' יעו"ש.

א

טנ) ואפי' למ"ד מצות א"צ כוונה ה"מ בסתם אבל במתכוון שלא לצאת אינו יוצא. כ"כ הר"ן פ"ג דר"ה בשם רבינו שמואל והביאו ב"י סי' תקפ"ט. וכתב עו"ש ב"י בשם ר' יונה סוף פ"ק דברכות דאפי' מי שסור דמצות א"צ כוונה ה"מ בדבר שיש בו מעשה אבל במצוה שתלוי באמירה בלבד ודאי צריך כוונה שהאמירה היא בלב וכשאינו מכוין באמירה ואינו עושה מעשה נמצא כמי שלא עשה שום דבר מהמצוה ובשם אהל מועד כתב העושה מצוה ואינו רוצה לצאת באותה שעה לא יצא. וכתב שכ"כ רבותינו הצפרתים והרשב"א ז"ל. ובשם הרא"ה כתב שאפי' צווח שאינו רוצה לצאת ידי אותה מצוה יצא אלא שכתב עליו ב"י דלא חיישינן לדברי הרא"ה בזה יעו"ש. וכ"כ הער"ה בסי' תפ"ט או' ה' בשם כמה פו' דלא כהרא"ם יעו"ש. ולמדנו מזה שצריך האדם ליתן דעתו בכל דבר מצוה שעושה שהוא עושה כדי לקיים מצות בוראו שצוהו על כך כדי לצאת אליבא דכ"ע ולקיים המצוה בשלימות ואפי' במצות דרבנן יכוין לקיים מצות השי"ת שצונו לשמוע דברי חכמים כמש"ה ושמרת לעשות ככל אשר יורוך וכו' לא תסור מן הדבר וכו' וע"כ תיקנו לומר לשם יחוד וכו' קודם כל מצוה כדי לקיים המצוה בשלימות במחשבה ודיבור ומעשה והם כנגד נר"ן שהנפש נתקנת ע"י המעשה והרוח ע"י הדיבור והנשמה ע"י המחשבה כמ"ש במקום אחר.

א

ס) שם. כגון שאנסוהו עכו"ם וכו' וכ"ש היכא שכפאוהו ישראל לאכול כדי לקיים מצות מצה דיצא. כפות תמרים ר"ה כ"ח ע"א. מ"ב או' ל"ה.

א

סא) שם. אבל אם סבור שהוא חול וכו' לא יצא. כיון שלא ידע כלל שהוא עושה מצוה וה"ה בלא כפאוהו עכו"ם ואכל מצה אלא שסבור שהוא חול או שאין זו מצה דלא יצא כיון שלא ידע כלל שהוא עושה מצוה. כ"כ האחרונים. ועיין לעיל סוף או' נ"ז.

א

סב) שם. לא יצא. משמעות הפו' דגם בליל שני לא יצא דאף דיו"ט שני דרבנן לא מזלזלינן ביה. ח"י או' י"ט.

א

סג) [סעיף ה'] אכל כזית מצה והוא נכפה וכו' וה"ה בשאר מצות דאם נטל לולב בשעה שהיה שוטה או שמע קול שופר או הניח תפילין וכיוצא לא יצא וצריך לעשות אותה מצוה אחר שנתרפא. שו"ג או' כ"ה. וכתב שם דזה אפי' למ"ד מצות א"צ כוונה יעו"ש. וכ"כ הפר"ח ומה שהקשה על הטור עיין מה שיישב השו"ג שם.

א

סד) שם. ואח"כ נתרפא. בעוד לילה. לבוש. משמע דמצות מצה זמנה כל הלילה וכ"פ הרמב"ם ריש פ"ו וכ"כ הכלבו סי' ץ' בשם ר' שמואל שקלי' ז"ל דאע"ג דאכילת פסח לא הוי אחר חצית משום הסח הדעת האוכל מצה אחר חצות יצא מיהו בשם הר"י כתב דצריך לאוכלה קודם חצות כר' אלעזר בן עזריא וכתב דהמחמיר תע"ב. ועיין לעיל סי' תע"ג או' ט"ז שכתבנו דאחר חצות לא יברך על אכילת מצה יעו"ש. ועוד עיין לקמן סי' תע"ז או' ט' ואו' יו"ד.

א

סה) שם. חייב לאכול אחר שנתרפא וכו' ולא אמרינן הואיל ואידחי אידחי כיון שהזמן עדיין הוא ולא הוי תשלומין. ט"ז סק"י. ח"י או' כ"א. חק יוסף או' י"ב ואם נתרפא בליל שני פשיטא דיאכל בליל שני. מש"ז או' יו"ד.

א

סו) שם. חייב לאכול וכו' וכתב בפסח מעובין או' רפ"ג ויראה שצריך לחזור ולברך ע"כ. ופשוט הוא דמה שאכל וברך בשעת חליו היה כלא היה. שו"ג או' כ"ו.

א

סז) [סעיף ו'] וחזר ואכל כחצי זית יצא וכו' היינו בדיעבד אבל מצוה מן המובחר לבלוע כל הכזית כשהוא מרוסק בבת אחת וכן בכזית מרור. תה"ד סי' קל"ט. ט"ז ס"ק י"א. ח"י או' כ"ב. ועיין לעיל או' ח"י.

א

סח) שם. בין אכילה לחברתה וכו' אינו מדוקדק דצריך שלא ישהה מתחלת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה יותר מכדי אכילת פרס כמ"ש לקמן סי' תרי"ב מ"א ס"ק ט"ו. ח"י שם. א"ר או' י"א. פר"ח. ברכ"י או' ה' ועי"ש מ"ש לדחות דברי חק יוסף שכתב לחלק בין הכא לסי' תרי"ב מכמה מקומות ש"ס ופו' יעו"ש. ר"ז או' ח' מ"ב או' מ"ב. ושיעור כדי אכילת פרס עי"ש בסי' תרי"ב סעי' ג' יעו"ש.

א

סט) שם. יותר מכדי אכילת פרס. ודין זה ישנו בין בכזית של מצה בין בכזית של מרור בין בדין ד' כוסות פר"ח. ועיין לעיל סי' תע"ב סעי' ט' בהגה ובדברינו לשם או' ס"ח יעו"ש.

א

ע) [סעיף ז'] אין חיוב אכילת מצה אלא בלילה הראשון בלבד. דכתיב ביה בערב תאכלו מצות. אבל מכאן ואילך כל ימות הפסח אם ירצה לאכול דבר אחר ולא מצה הרשות בידו ובלבד שלא לאכול חמץ שחמץ איסורו כל ז' שכן כתיב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וכו' ואע"ג שג"כ כתיב שבעת ימים תאכל מצות למדו רבותינו באחת מי"ג מדות שהתורה נדרשת שאין הפסוק הזה לחובה נאמר אלא לרשות שבמקום א' נאמר ז' ימים תאכל מצות ובמקום אחר נאמר ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת וכו' והרי יום הז' בכלל הז' ימים היה בלאכול מצה ואח"כ יצא ממנו שקראו עצרת ולא חיוב לאכול בו מצה ש"מ דרשות הוא ולא חובה והו"ל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל וק"ל בי"ג מדות שהתירה נדרשת שכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא מה שביעי רשות אף' כל הז' רשות ולא נשאר חובה אלא בליל ראשון שנאמר בערב תאכלו מצות. לבוש. והוא מגמ' פסחים ק"ך ע"א יעו"ש. אבל מצוה איכא באכילת מצה כל ז' אע"ג דהיא רשות ואי בעי לא אכיל כלל. תשו' חת"ס יו"ד סי' קצ"א בשם החזקוני. פת"ע או' ל"ב.

א

עא) שם. אלא בלילה הראשו בלבד. והא שאין מברכין על אכילת מצה מליל א' ואילך ומברכין לישב בסוכה בכל עת שנכנס לישב. לפי שמצה מליל א' ואילך רשות וזה שאוכל מצה אינו אלא מפני שאינו יכול לאכול חמץ כמו שהאוכל בשר בהמה טהורה מפני שאינו יכול לאכול טמאה ואינו מברך אשר קדשנו לאכול כך שאותה אכילה אינה אלא לצורך גופו ולהשביע רעבונו אבל אכילה בסוכה בשאר ימים שמברכין עליה אעפ"י שגמרו ט"ו מחג המצות ומכאן ואילך נמי רשות מ"מ כיון שהישיבה אינה צורך גופו אלא קיום המצוה ראוי לברך עליה לישב בסוכה. כלבו סי' ו' ח"י או' כ"ד. והרז"ה כתב הטעם לפי שאדם יכול בשאר ימי הפסח לעמוד בלא אכילת מצה ויהיה ניזון בפירות משא"כ בסוכה שאינו יכול לעמוד בלא שינה ג' ימים והוא חייב לישן בסוכה ולטייל עכ"ד. והביאו השו"ג או' כ"ח ועיין עוד ברכ"י או' ו' מ"ש בזה ולקמן ססי' תרל"ט.

א

עב) שם. אלא בלילה הראשון בלבד. ומ"מ חייב לאכול בכל סעודות יו"ט פת דהיינו מצה כדי לצאת י"ח אכילת סעודה ביו"ט ואותם המחמירין שלא לאכול מצה משום חשש חמץ כ"א בלילה הראשונה לא יפה הם עושים כי חששא זאת היא רחוקה ובספק ואלו חיוב אכילה ביו"ט הוי ודאי חיוב וכמ"ש בס' אדני פז בסי' זה יטו"ש. רו"ח או' ג' ועיין באו' שאח"ז.

א

עג) שם. אלא בלילה הראשון בלבד. ומ"מ מחויב לאכול ביו"ט פת אלא שיוצא במצה עשירה. הר"ן פ"ב דסוכה והב"ד מ"א סי' זה ס"ק ט"ז ובסי' קפ"ח סק"ט. מיהו בתה"ד סי' צ"ה כתב דבסמ"ק וא"ז הוכיחו מכאן דאין חובה לאכול פת ביו"ט יעו"ש וכ"כ הט"ז לקמן סי' תרל"ט סק"י וכ"כ התו' בסוכה דף כ"ז ע"א ד"ה אי בעי אכיל יעו"ש והב"ד ח"י או' כ"ג. וכבר כתבנו פלוגתא זו לעיל סי' קפ"ח או' כ"ד בענין אם לא הזכיר מעין המאורע ביו"ט אם צריך לחזור יעו"ש. ומ"מ לענין אכילת פת ודאי שצריך לאכול וכמ"ש בש"ע לקמן סי' תקכ"ט סעי' א' יעו"ש.

א

עד) שם. אלא בלילה הראשון בלבד. ואנו בגלותנו דין לילה שניה כדין לילה הראשונה. שו"ג או' כ"ח ועיין לקמן סי' תפ"א סעי' ב' בהגה.

א

עה) שם. אלא בלילה הראשון בלבד. וכתבו התו' בסוכה שם ד"ה חזר בו דאם לא אכל מצה בלילי פסח אין לו תשלומי' בשאר ימי פסח יעו"ש ונ"ל ללמוד מזה דמי שלא אכל מצה בלילי פסח משום איזה אונס ששוב כשיאכל מצה אינו מברך על אכילת מצה כיון שהוא רשות ואין לה תשלומין. ח"י או' כ"ד. א"ר או' י"ג. ר"ז או' ל"ג.

א

עו) שם הגה. ונהגי לעשות וכו' כ"כ הטור בשם הרא"ש דנוהגין באשכנז וצרפת לעשותן מעשרון וכו' מיהו בס' בית מאיר מפקפק על המנהג ובכמה מקומות כהיום נשתקע המנהג. מ"ב או' מ"ו.

א

עז) שם בהגה. זכר ללחמי תודה. ועוד לחם עני איקרי ועני מייתי עשירית האיפה. דרשות מהרי"ל בתיקון המצות. ח"י או' כ"ה.

א

עח) שם בהגה. זכר ללחמי תודה. וע"כ טוב לצמצם שלא יהו המצות יותר מעשרון אכן אם ישנו ד' או' ה' ביצים יותר אין להקפיד. דרשות מהרי"ל שם. ח"י או' כ"ו. ואם יש לו בנים הרבה שאין מספיק לו שיעור חלה ילוש בשני כלים בכל אחת פחות משיעור חלה ומשני העסות יתקן ג' מצות. מהרי"ו סי' קצ"ג. כנה"ג בהגב"י סי' תנ"ח. ח"י שם. א"ר או' י"ד. ר"ז סי' תנ"ח או' ו'.

א

עט) והמצה השניה יעשה יותר גדולה מהאחרות לפי שצריך לאכול ממנה כל אחד שני תתיכות אחת בשעת המוציא ואחת בשעת האפיקומן. מהרי"ו שם. כנה"ג שם. ח"י שם. ר"ז שם. או' יו"ד.

א

פ) שם. בהגה. ועושין בהם סי' וכו' ויש לסמנן אב"ג כקופות הלישכה. דרשות מהרי"ל שם. מיהו בתשו' רמ"א סי' קי"ט כתב שאין לעשות אותיות להכירא משום מוחק יעו"ש. והביאו ח"י או' כ"ו. וכ"כ הלבוש. ר"ז שם או' ח' ומ"מ אם כבר נעשו בהם אותיות אין לאסור לשברם בשבת ויו"ט אם הם מהמצה עצמה וכמ"ש לעיל סי' תע"ג או' קי"ח יעו"ש.

א

פא) שם בהגה. ועושין בהם סי' וכו' והסימנים שיעשה בהם יהיו מחריצים או מנקבים וכה"ג. לבוש. ר"ז שם. ורק שיזהרו למהר מאד בעשייתן. ר"ז שם. ועיין לעיל סי' ת"ס סעי' ד'.

א

פב) שם בהגה. ואם נשברה אחת מהן וכו' אפי' השלישית דמשום הקדמה למצוה לא יאפה אחרת. ב"י בשם האגור. ט"ז ס"ק י"ב. ר"ז שם או' י"ב.

א

פג) שם בהגה. ואם נשברה אחת מהן וכו' ובמדינות אלו נוהגין לעשות מהעיסה ד' מצות וקורין לרביעי מצות ספיקא כדי שאם יארע תקלה בא' מהם לוקחין אותה ואע"ג דאין לעשות רק ג' כלחמי תודה אפשר שסומכין העולם כיון שנוהגין לעשות העיסה קצת יותר מעשרון ע"כ עושין מהיתרון מצה א' והעשרון עושין ממנו רק ג' מצות ועוד כיון דלספיקא עבדינן אין קפידא בדבר. ח"י או' כ"ז. חק יוסף או' ט"ו. ר"ז שה או' י"ד. ועיין לעיל סי' תנ"ח או' ט"ז.

א

פד) וכתב ח"י או' כ"ח דלדידן דנוהגין לאפות מצות ספיקא דוקא אם נשברה שלישית מניחין מצות ספיקא במקומה אבל אם נשברה ראשונה מניחין אותה לשניה יעו"ש אבל הא"ר או' ט"ז כתב דאין לחלק דאיזה שנשברה מניחין הספיקא במקומא ודלא כח"י יעו"ש.

א

פה) וכל דברים אלו אינן אלא מנהג וזריזות לכתחלה אבל מעיקר הדין א"צ ליזהר כלל בכל דברים אלו. ר"ז שם או' ט"ו.

א

פו) וראוי לעשות הג' מצית רקיקין וקטנים ולא עבים וגדולים שאין זה לחם עוני. כלבו בשם הראב"ד. ב"י. לבוש. ועיין לעיל סי' ת"ס סעי' ד' בהגה ובדברינו לשם או' מ"ד. ומי שאין לו רק ג' מצות לשני הלילות ית' לקמן סי' תפ"ב יעו"ש.

א

פז) שם. ואף בלילה הראשון וכו' פי' אף בלילה הראשונה דחייב לאכול ד' זיתים מדרבנן יצא בכזית א' מדאורייתא. שו"ג או' כ"ט.

א

חפ) שם. יוצא בכזית. ואם מסופק אם אכל כזית או לא ספיקא דאו' לחומרא וצריך לחזור ולאכול אלא שיאכל בלא ברכה שאין ברכות מעכבות אף במצות דאו' שו"ג שם.

א

טפ) שם. יוצא בכזית. וכתב בתשו' שבוא יעקב ח"ב סי' ח"י שאם אין לו בליל פסח רק חצי זית מצה אין חייב לאוכלו כלל דאכילה בכזית משמע ולית ביה מצוה כלל יעו"ש. וכ"כ בס' בני חיי סי' תפ"ה. וכ"כ המחב"ר או' ד' בשם תשו' חכם אחד אבל הוא ז"ל האריך בזה ודעתו דקצת מצוה איכא וזכר לדבר ממאי דק"ל חצי שיעור אסור מה"ת וה"ה דאיכא קצת מצוה בחצי שיעור וצריך לאוכלו יעו"ש והב"ד השע"ת. וכ"כ בברכ"י סי' תפ"ב או' ד' וכ"פ בספרו חיים שאל סי' י"ג דיאכל מה שיש לו בלא ברכה יעו"ש ור"ל בלתי ברכת אכילת מצה אבל ברכת המוציא מברך וכמ"ש לעול סי' קס"ח סעי' ט' יעו"ש. וכן בתשו' בנין עולם סי' י"ט האריך בראיות דבחצי שיעור דמצוה יש בו ג"כ מצוה יעו"ש. והב"ד הפ"ת.

א

צ) ואם אין ידו משגת כ"א לזית מצה או לזית מרור יקנה מצה ד"ת ואף ספק אי אכל זית או לאו ומרור ודאי לא אכל לא מיבעיא למ"ד ספק מה"ת לחומרא יקנה מצה אלא אף למ"ד מדרבנן עדיף ספק תורה מיודאי דרבנן כבסי' תקצ"ה של תקיעות ספק ומוסף ודאי יעו"ש. א"א או' ט"ז.

א

יטול ידיו. ואף על גב שנטל להירקות כמ"ש רסי' תע"ג מ"מ כיון דאמר ההגדה חיישי' שמא הסיח דעתו ונגע במקום מטונף (גמ') וכ' המרדכי שאם נתכוין בראשונה לגמור בה כל סעודתו בלא היסח הדעת א"צ ליטול שנית עכ"ל ול"נ שלא יכוין לכך שלא לבטל תקנת חכמים שתיקנו ליטול ב"פ בלילה זו (ב"י) ולא ידעתי היכן מצינו תקנה זו דהא אמרינן נטל ידיו בטיבול ראשון צריך שיטול ידיו בטיבול שני וכתוב טעמא בצידו דלמא אסח דעתיה וא"כ כשלא הסיח דעתו א"צ ליטול ומיהו היה צריך לברך תכף בנטילה ראשונה עסי' קנ"ח ס"ז דצריך שיכוין שנוטל לאכיל' וע"ש ס"ב:

ב

ויאחז' בידו. כל שלשתן כדי שיהיה לחם משנה ופרוסה משום לחם עוני (ב"ח רש"ל של"ה):

ג

העליונה. אפי' חל בשבת כ"כ בד"מ עסי' רע"ד:

ד

כזית מכל א'. דגם פרוסת המוציא צריך כזית וכ"מ בטור עמ"ש סי' קס"ז סס"א: ז"ל ד"מ בת"ה סי' קל"ט כתוב דצריך לאכול הכזית ביחד ולבלוע וכ"כ הב"י בשם התו' עכ"ל משמע מלשונו דדי כשיבלע כזית א' בבת אחת וכ"מ בת"ה שם שכ' אהא דאמרי' כורך שלשתן בבת א' מקשה המרדכי האיך מחזיק בית הבליעה כולי האי הא כזית הוא חצי ביצה וי"ל דכשמגיע לבית הבליעה הוא מרוסק ולכך מחזיק כולי האי ע"כ מכאן מוכח דאין לבלוע הזית של מצה מעט מעט דאל"כ לא הוי קשה מידי דשפיר יוכל להכניס כל הג' זתים ביחד לפיהו ולכוס ביחד ולבלוע מעט מעט אע"כ מצוה לבלוע ביחד להלל ה"ה לדידן זית א' של מצה או של מרור עכ"ל, משמע דס"ל דדי כשבולע זית א' בבת א', ומ"ש בש"ע דיאכלם ביחד דהיינו שיכניסם לפיהו בבת אחת ומהרי"ל כתב דיכול לאכול מעט מעט ובלבד שלא ישהה באכילתו יותר מאכילת פרס אבל בסעיף ו' משמע דוקא בדיעבד יצא אבל לכתחילה צריך לאכול ביחד וכ"מ בחולין ספ"ז דצריך לבלוע ביחד מיהו במרור יכול לסמוך על מהרי"ל אם קשה עליו לבלוע ביחד ועסי' קע"ב סס"ט:

ה

כזית מרור. ואפי' אכל הברי' שלם לא מקרי ברי' לצאת בפחות מכזית (כמ"ש סי' ר"י) דהא אין יוצאין בשרשים (פסקי מהרא"י סימן רמ"ה):

ו

בלא הסיבה. ואם אכלו בהסיבה יצא (כ"מ בגמרא):

ז

וטובלה בחרוסת. וכ"פ ב"ח ומהר"ל מפראג וט"ז והיכא דנהוג נהוג:

ח

לא יסיח. ואם סח א"צ לחזור ולברך (ב"ח) עסי' תקצ"ב בס"ג: נ"ל דבזה צריך לבלוע השני זתים ביחד כמש"ל אא"כ קשה עליו:

ט

אם אין לו ירקות וכו'. וטוב לחזור אחר שאר ירקות לאפוקי נפשיה מפלוגתא שבגמרא (כ"ה בהג"מ) ונ"ל דאם אין לו ירקות יקח דבר אחר שברכתו בפ"הא אפילו מין לפת:

י

בטיבול ראשון בפ"הא. צ"ע לדידן שאנו נוהגין ליקח קרי"ן למרור א"כ היאך מברכין עליו בפה"א דהא אין ראוי לאכול כשהוא חי (כמ"ש סי' ר"ה) בשלמא כשמברך על שאר ירקות בפה"א לא קשה היאך נפטר הקרי"ן בזה דהא צריך לברך עליו שהכל י"ל כמ"ש קצת פוסקים דברכת המוציא פוטרתו ועוד נ"ל שהאוכל קרי"ן אין מברך עליו כלל שאין דרך לאוכלו כמות שהוא כמ"ש סי' ר"ב גבי פלפלין לכן נ"ל דאם אין לו שאר ירקות אומר מתחלה ברכת על אכילת מרור לבד כנ"ל:

יא

בלע מצה יצא. אבל לכתחלה צריך ללועסו דטעם מצה בעינן (רשב"ם) וא"ת א"כ אפי' בדיעבד לא יצא כמ"ש סי' תס"א ס"ד דלא יצא במבושל משום דליכ' טעם מצה י"ל דשאני התם כשבישל לא הוי תורת מצה עליה והוי כאלו אכל מין אחר שאינ' מצה אבל הכא איכא מצה רק שהוא אינו מרגיש' בפיו לפיכך יצא:

יב

דטעם מרור בעי'. שירגיש המרירות בפיו:

יג

ידי מצה יצא. ולא אמרי' דמבטל ליה המרור למצה כיון שלא לעסן כאחד אבל הלועס מצה ומרור כא' לא יצא דמרור בזמן הזה דרבנן ואתא מרור ומבטל ליה למצ' ובהכי' מתיישבת הא דאכלי' בתחל' כל א' בפ"ע ואח"כ לכורכן יחד דהא סגי כשכורכן ביחד אלא הטעם שלא יבטל המרור למצ' וא"ת א"כ די שיאכל מצה תחל' ואח"כ מצה ומרור י"ל דאז תהי' המצה רשות והמרור מצוה דרבנן ומבטל המצ' המצ' למרור (כל זה בגמ' ובר"ן):

יד

בלא כוונה. אף על גב דמצות צריכות כוונה כמ"ש סי' ס' ס"ד במידי דאכילה שאני שהרי אכל ונהנ' בכך ומה"ט אפי' ידע שהוא מצה ולא רצה לאכול ואנסוהו לאכול יצא עבב"י ועסי' ר"ד ס"ח ור"ס קצ"ו:

טו

בין אכילה לחברת'. אינו מדוקדק דצריך שלא ישהא מתחילת אכילה ראשונ' עד סוף אכילה אחרונ' יותר מכא"פ כמ"ש סי' תרי"ב:

טז

בלילה הראשון. ומ"מ מחויב לאכול בכל יום פת אלא שיוצא במצה עשירה (ר"ן פ"ב דסוכ') עסי' קפ"ח ס"ז ועמ"ש סי' תע"א ס"ב:

יז

מעשרון. ז"ל ד"מ כ' מהרי"ו דאם יש לו בנים הרבה שאין מספיק לו שיעור חלה מותר ללוש ב' עיסות פחות משיעור ולצרפן ומהרי"ל אוסר אלא יצמצמם ליקח עשרון עכ"ל ד"מ וצ"ע דהא מהרי"ו כתב לצרפם בשעת חלה ולעשות משניהם ג' מצות כדי שיוכל ליתן כזית לכל אחד ובזה ליכא איסורא כלל וכ"כ בהגהות סמ"ק וכן יש לנהוג ועסי' תנ"ו:

יח

יוצא בכזית. עסי' תפ"ב והע"ש לא ע"ש:

א

(א) יטול ידיו וכו' – ר"ל אע"ג שנטל להירקות כמ"ש בסימן תע"ג ס"ו מ"מ כיון דאמר בינתים הגדה והלל חיישינן שמא הסיח דעתו ונגע במקום מטונף שהידים עסקניות הן:

ב

(ב) ויאחזם בידו – כל שלשתן העליונה והתחתונה בשביל לחם משנה והפרוסה ע"ש לחם עוני ויברך ברכת המוציא ויניח השלישית להשמט מידו ויברך על הפרוסה עם תפיסת העליונה על אכילת מצה ויברך שתי הברכות טרם ישברם וכמו שמסיים המחבר ואח"כ וכו':

ג

(ג) משתיהן ביחד – דהא לכתחלה צריך לאכול משניהם בבת אחת וכדלקמיה וע"כ נכון שיהיה הבציעה ג"כ בבת אחת ולא בזה אחר זה כדי שלא יהיה הפסק בין בציעה ראשונה לאכילה:

ד

(ד) ואין המנהג לטבלם וכו' – ר"ל אף שבכל ימות הפסח מטבילין במלח אע"פ שהיא נקיה ואינה צריכה טיבול מן הדין וכדמבואר לעיל סימן קס"ז ס"ה מ"מ בלילות ראשונות של פסח אין נוהגין כן דטפי הוא נראה לחם עוני כשאינו טבול במלח:

ה

(ה) בלילה ראשונה – ר"ל בלילות ראשונות:

ו

(ו) ויאכלם וכו' – לפי שבירך שתי הברכות וכונתו היה על השלמה ועל הפרוסה לפיכך צריך לאכול משניהם:

ז

(ז) בהסיבה – עיין לעיל בסימן תע"ב ס"ז ובהג"ה שם:

ח

(ח) ביחד – שאם יאכל מתחלה כזית של המוציא דהיינו מן השלמה הרי הוא כמפסיק בין ברכת על אכילת מצה לאכילת הפרוסה שעלה קאי הברכה ואם יאכל הפרוסה מקודם ואח"כ השלמה ג"כ הוא כמפסיק להני פוסקים דסברי דברכת על אכילת מצה קאי על השלמה וע"כ יאכלם ביחד:

ט

(ט) כזית מכל אחד – מן הפרוסה בודאי צריך כזית דהא מברכין על אכילת מצה ואין אכילה פחותה מכזית אבל פרוסת המוציא הלא קי"ל דהמוציא מברכין אפילו על פחות מכזית וכנ"ל בסימן ר"י אלא משום דיש פוסקין שסוברין דברכת המוציא קאי על הפרוסה וברכת על אכילת מצה קאי על השלמה לכך צריך מכל אחת כזית. והסכימו האחרונים דצריך רק להכניס לפיהו את שני הזיתים בבת אחת ולרסקם אבל אין מחויב לבולעם בבת אחת אלא די שיבלע כזית לערך בבת אחת ואח"כ יבלע השאר ובדיעבד אפילו בלע הכזית מעט מעט יצא כל שלא שהה מתחלת אכילתו עד סופה יותר מכדי אכילת פרס:

י

(י) של המוציא תחלה – היא השלמה העליונה שמעיקר הדין עלה קאי ברכת המוציא ולא הוי כהפסק בדיעבד מה שאוכלה בין ברכת אכילת מצה לאכילת הפרוסה כיון שהיא באה לצורך אותו כזית דהיינו לצורך ברכת המוציא שצריך לברך גם על כזית של הפרוסה. וכתבו הפוסקים שצריך לאכול גם כזית ראשון של המוציא בהסיבה:

יא

(יא) ואח"כ של אכילת מצה – ובדיעבד אם אכל כזית אחד בין מהשלמה ובין מהפרוסה יצא:

יב

(יב) כזית מרור – ואפילו אכל קלח שלם עם העלין כברייתה לא יצא כל שאין בו כזית [תה"ד]:

יג

(יג) וישקענו כולו – כדי להמית ארס שבתוכו. ויש מקומות שאין נוהגין לשקע כולו אלא בטיבול מקצתו:

יד

(יד) ויאכלנו בלא הסיבה – שהוא זכר לעבדות ומ"מ אם רוצה לאכול בהסיבה רשאי:

טו

(טו) מצה שלישית – כדי לקיים מצוה בשלשתן:

טז

(טז) וכורכה עם המרור – וצריך כזית מצה וכזית מרור. וטעם כריכה זו כדי לצאת דעת הלל דס"ל דקרא דעל מצות ומרורים יאכלהו בהדי הדדי משמע ומ"מ לצאת רק בזה ידי אכילת מצה ואכילת מרור אי אפשר בזה"ז אפילו להלל דכיון דמרור בזה"ז דליכא פסח אינו רק מדרבנן וע"כ כשיאכלם ביחד אתי טעם מרור ומבטל לה לטעם מצה שהוא מדאורייתא אפילו בזה"ז ומשום זה צריך לאכול מתחלה כל אחד בפ"ע ואח"כ אוכל שניהם ביחד כדי לעשות זכר לזמן שהיה מקדש קיים והקריבו פסח ואז לפי דעת הלל היו אוכלים מצה ומרור ביחד:

יז

(יז) וטובלה בחרוסת – שהרי כריכה זו היא זכר למקדש כהלל והלל היה מקיים מצות חרוסת במרור זה שבכריכה שהרי לא היה אוכל מרור כלל קודם כריכה זו וגם בזה צריך לנער החרוסת כמו במרור שאכל מקודם [מאמר מרדכי]:

יח

(יח) דאין לטובלו – טעמם שכבר קיים מצות חרוסת בטיבול ראשון וגם אין לחוש לארס שבמרור זה כיון שאוכלו עם מצה בכריכה:

יט

(יט) וכן ראיתי נוהגין – עיין באחרונים שהסכימו דהעיקר כדעה הראשונה ומ"מ היכי דנהוג נהוג:

כ

(כ) ואומר – עיין בה"ל:

כא

(כא) כהלל – והנוסחא אצלנו בהגדה כן עשה הלל בזמן שבית המקדש וכו' היה כורך מצה ומרור ואוכלם ביחד ויש שכתבו שצ"ל היה כורך פסח מצה ומרור:

כב

(כב) ואוכלן ביחד – עיין לעיל סק"ט שכתבנו שאין צריך לבלוע ביחד רק להכניסם בפיהו בב"א וה"ה הכא:

כג

(כג) בהסיבה – משום מצה שאוכל:

כד

(כד) כדי שתעלה – ר"ל דהא עושין אנו זכר למקדש ואז היה עיקר המצוה רק בכריכה ולכן צריך שלא להפסיק כדי שתחול הברכה על הכריכה. ומ"מ אין זה אלא לכתחלה ובדיעבד אם סח בינתים א"צ לחזור ולברך על הכריכה:

כה

(כה) אם אין לו ירקות וכו' – דלכתחלה צריך להיות הכרפס ממין שאינו מה' מיני מרור וכדלעיל בסימן תע"ג במ"ב ס"ק כ':

כו

(כו) ועל אכילת מרור – דא"א בזה לנהוג כמו בשאר פעמים לאכול בלי ברכה ולברך על אכילת מרור אחר כזית מצה דאחר שכבר מילא כריסו ממנו קודם לכן בלי ברכה אינו הגון לברך אח"כ ע"כ יברך בתחלה על אכילת מרור ואוכל ממנו מעט לשם כרפס (ואינו יכול לאכול לשם מצות מרור דלכתחלה בעינן מצה והדר מרור כדכתיב על מצות ומרורים וכו') ומ"מ הברכה אינה לבטלה שמברך אותה כדי לאכול המרור שאחר המצה והגדה לא חשיב הפסק ובלבד שלא יפסיק בדבורים אחרים:

כז

(כז) ובטיבול השני יטבלנו וכו' – היינו אכילת מרור שאחר כזית מצה יטבלנה בחרוסת דכיון שמרור זה אוכל כדי לקיים מצות מרור צריך לטובלו בחרוסת וכדין מרור בעלמא. וצריך לאכול ג"כ כזית מטעם זה:

כח

(כח) בלא ברכה – שיצא בברכת בפה"א ועל אכילת מרור שבירך על אכילת מרור הראשונה. ודע דהרבה פוסקים חולקים על זה ולדידהו טפי עדיף בזה לכוין באכילת מרור הראשונה לקיים מצות מרור כיון שמברך אז אשר קדשנו וכו' ולדידהו חייב לאכול אז כזית ולטבול בחרוסת כדין מרור. ומרור השני שאוכל בלא ברכה הוא לשם כרפס בעלמא ואינו מחויב לאכול כזית ואין צריך לטבול ג"כ דוקא בחרוסת ובחומץ או מי מלח נמי סגי וכדלעיל בסימן תע"ג לענין כרפס:

כט

(כט) בלע מצה יצא – בדיעבד דגם זה מיקרי אכילה אע"פ שלא לעסה ולא הרגיש טעם מצה ואע"ג דלעיל בסימן תס"א ס"ד פסקינן דאין יוצאין במבושל ומשום דנתבטל טעם מצה אלמא צריך טעם מצה יש לומר דהתם גרע משום דהפת בעצמה אבדה טעם מצה אבל הכא יש בה טעם אלא שהוא לא הרגיש הטעם בפיו ומ"מ כ"ז בדיעבד אבל לכתחלה יש ללעוס אותה עד שירגיש הטעם בפיו:

ל

(ל) דטעם מרור בעינן – שירגיש המרירות בפיו זכר לוימררו את חייהם:

לא

(לא) ידי מצה יצא – ולא אמרינן דמבטל ליה המרור למצה וכנ"ל בסקט"ז דלא שייך ביטול אלא כשלועסן ומתערבין ביחד אבל בזה שלא לעסן כל חד וחד לחודיה קאי:

לב

(לב) בסיב – היא הקליפה הגדל סביב הדקל:

לג

(לג) לפי שאין וכו' – ואם כרך המצה בדבר מאכל ובלע יצא אע"פ שיש הפסק בין המצה לגרונו כיון ששניהם מיני מאכל דרך אכילה בכך [פר"ח]:

לד

(לד) בלא כוונה – ואע"ג דמצות צריכות כונה כדלעיל בסימן ס' ס"ד וכ"ש הכא דאינו רוצה לאכול הרי בודאי אינו מתכוין לצאת ידי המצוה תירצו המפרשים דבמידי דאכילה שע"כ נהנה גרונו עדיף טפי וכמתכוין דמי. ודע דכמה פוסקים חולקין ע"ז וס"ל דלפי מאי דקי"ל דמצות צריכות כונה אין לחלק בין מידי דאכילה לשאר מצות וכל שלא נתכוין באכילה לצאת ידי המצוה לא יצא וכן פסק הפר"ח:

לה

(לה) כגון שאנסוהו נכרים וכו' – וכ"ש היכא שכפאוהו ישראל לאכול כדי לקיים מצות מצה דיצא:

לו

(לו) יצא ידי חובתו כיון וכו' – ומ"מ היכא שאומר בפירוש שמכוין שלא לצאת ידי המצוה בזה אפשר דגרע טפי אף שנהנה גרונו ולא יצא:

לז

(לז) אבל אם היה סבור וכו' – כיון שלא ידע כלל שהוא עושה מעשה המצוה ואפילו בלא כפאוהו עכו"ם ומעצמו טעה ג"כ לא יצא:

לח

(לח) ואח"כ נתרפא – ר"ל באותו הלילה דלמחר בודאי אינו מברך שוב ברכת אכילת מצה דביום אינה אלא רשות וכדלקמיה ואין תשלומין למצוה זו [אחרונים]:

לט

(לט) בשעה שהיה פטור וכו' – ר"ל שהיה אז בכלל שוטה ואינו איש:

מ

(מ) וחזר ואכל וכו' – וה"ה אפילו לא הפסיק בינתים אלא ששהה באכילתו את הכזית יותר מכדי אכילת פרס אין מצטרף יחד ואינו יוצא:

מא

(מא) יצא – היינו בדיעבד אבל לכתחלה צריך לאכול כזית ביחד ולבלוע:

מב

(מב) בין אכילה לחברתה – הלשון אינו מדוקדק כ"כ דצריך שלא ישהה מתחלת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה יותר מכדי אכילת פרס דזה אין נחשב בכלל אכילה:

מג

(מג) וע"ל סימן תרי"ב – היינו שיעור פרס:

מד

(מד) אלא בלילה הראשון – דכתיב בערב תאכלו מצות אבל שאר כל הלילות וכל הימים אינו מוזהר אלא שלא לאכול חמץ ואף דמחוייב לאכול פת ביו"ט כדמוכח בסי' קפ"ח יכול לצאת במצה עשירה דהיינו שנילושה במי פירות אבל לחם עוני אינו מחוייב מן התורה כ"א בלילה הראשון ומשום ספיקא דיומא חייב לדידן אף בלילה שניה:

מה

(מה) בלבד – ובשם הגר"א כתבו דעכ"פ מצוה איכא לאכול מצה כל שבעה אלא שאינו חיוב:

מו

(מו) ונהגו לעשות וכו' – עיין בספר בית מאיר שמפקפק על המנהג ובכמה מקומות כהיום נשתקע המנהג:

מז

(מז) סימן – ואין לעשות אותיות להכירא שכששוברין אותה הוי מוחק ביו"ט:

מח

(מח) אחת מהן – פי' אפילו אם השלישית נשברה ואם כן מקדימין עכשיו השלישית קודם לשניה מ"מ משום הקדמה למצוה א"צ לאפות אחרת:

מט

(מט) יוצא בכזית – עיין בס"א ובמ"ב סק"ט:כר

א

(ש"ע ס"א) ויברך על אכילת מרור. נ"ב ובי"ד סימן שכ"ח פסק שמברך להפריש תרומה או חלה והוי כתרי מילי דסתרי אהדדי ונראה משום דחלה בזמן הזה מדרבנן אפי' בארץ כשאין כל ישראל עליה כמו שכת' בסי' שכ"ב וכמה חילוקים יש בין חלה דאורייתא לדרבנן ולהורות שהחלה שאנו מפרישין עכשיו שהיא מדרבנן מברכין בלמ"ד להפריש חלה:

א

מג"א סק"ה דהא אין יוצאין בשרשים אף דאוכל עוף טמא שאין בו כזית חייב משום ברי'. אף דאין עצמות שבו בכלל האיסור כיון דאכלו חייב. חייב על הבשר משום בריה מ"מ הכא א"א לאכול השרשים דהם רשות ומבטל למרור כדאמרי' במרור ומצה שאוכל ביחד היכי דא' רשות וכ"כ במחצית השקל. ומ"מ לענ"ד יש לדון. דהתם אמרי' דמעט מצה נכנס במרור רשות ובטל ובצר ליה המצה משיעוריה. אבל הכא סוף סוף במשהו מרור שלא נתבטל בשרשים יוצא מדין בריה כיון דאוכל כולו ודו"ק:

ב

מג"א סק"י היאך נפטר הקרי"ן בזה דהא צריך לברך עליו שהכל. לענ"ד י"ל בזה אם בירך בפה"א יצא. כיון דהוא פרי האדמה. אלא כיון דמבושלים טובים אינו חשוב לברך על חי ברכה מבוררת ודי בברכת שהכל אבל מ"מ יש לומר דבדיעבד דיצא עמג"א לעיל סי' ר"ה ובהעוז"ר. גם מ"ש המג"א ועוד נ"ל שאין לברך כלל כמ"ש סי' ר"ב גבי פלפלים לא ידעתי דהתם אמרי' דמדינא סגי בשהכל אבל לא דלא יברך כלל זולת בפלפלים יבישים דליכא אוכל כלל ולזה וודאי לא דמי לקרי"ן:

ג

סעיף ד' כגון שאנסוהו עכו"ם או לסטים. במשבצות זהב בפתיחה כוללות ח"ג אות ה' מסתפק אם אנסוהו לאכול מרור י"ל דלא יצא כיון דהוא מר ומזיק עיי"ש:

א

בש"ע סעיף א' וכורכה עם המרור עיין בשאגת אריה סי' ס' דמדברי הרא"ש משמע הא דמרור בעי כזית היינו משום דמברך על אכילת מרור וא"כ י"ל דכריכה א"צ כזית והשיג ע"ז והביא ראיות דחייב לאכול כזית בזמן דאיכא פסח מדאורייתא ובז"הז מדרבנן בלא טעמא דברכה וכן בכריכה שעושין זכר למקדש כהלל אע"ג דאינו מברך עליו אפ"ה אינו פחות' מכזית ע"ש:

ב

בש"ע ס"ו אכל כחצי זית וכו' וכ' בשו"ת ש"י ח"ב סי' י"ח שאם אין לו בליל פסח רק חצי זית מצה אין חייב לאוכלו כלל דאכילה בכזית משמע כו' ע"ש וכ"כ בספר בני חיי סי' תפ"ה ובמח"ב הביא בזה תשובת חכם אחד וגם הוא ז"ל האריך ודעתו דכמו לענין איסורין ח"ש אסור מה"ת כמו כן לענין מצוה עכ"פ קצת מצוה איכא ועיין לקמן סי' תפ"ב מ"ש בזה:

א

ויאחזם בידו. הטעם דיש פוסקים לברך על השלימה המוציא ועל הפרוסה שהוא לחם עוני על אכילת מצה ויש פוסקים להיפך ע"כ יאחז שתים בידו ויברך שני הברכות ואח"כ יבצע מהשלימה: וכתוב בטור ויקח הקערה כו' פי' שאין להוציא המצה השלימה מן הקערה ויאחזנ' בידו דא"כ נתפרד' מהמצ' שלישית ואנן בעינן לחם משנה כמו בכל י"ט אלא יהיו מונחים בקערה ויקרבנה אליו או יקח כל הג' מצות בידו ויניח ידו עליהם ואח"כ יוציא השלימ' ויבצע ואח"כ יבצע מן הפרוסה וכתב רש"ל שתחלה מברך המוציא וישבר השלימה ולא יבצע השלימה תחלה לגמרי ויתפוס השני' ויברך על אכילת מצה ויפרוס משתיהן עכ"ל ואיני יודע מהך שביר' תחלה ולא יבצע למה גם מה שמחלק הברכות המוציא על השלימה ועל אכילת מצה על הפרוסה הוא תופס בחד סברא אבל משמעות הטור הוא לצאת ידי שניהם ולומר ב' ברכות תכופות זה אח"ז בעודם בקערה ואח"כ יבצע אותם בזה אח"ז וכ"כ הטור בסימן תפ"ו שהביצוע יהיה כאחד:

ב

ויאכלם בהיסבה ביחד. לפי ששני הברכות הם שייכים להדדי ואפילו אם לא היה לו אלא א' אלא שאין עושין מצות חבילות ע"כ נוטל לכל ברכה מצה א' שתהא אכילה כאחד כאלו היה ממש מצה א' ומהר"ל מפראג הקשה הא אמרי' בפ' האיש מקדש כל שאינו בזה אח"ז אפי' בבת אחת אינו ולא הבנתי מאי קושיא דכאן שניהם הם כאלו הם גוף א' ממש כמ"ש מה שאין שייך בפ' האיש מקדש. ובזה מתורץ נמי מ"ש מו"ח ז"ל למה הוצרך כזית לההיא דהמוציא הא ק"ל בסי' קס"ז דלא בעינן כזית לאכילת המוציא דלא קשה מידי דכאן חלו ב' הברכות על שני המצות ואין כאן חלוקה אלא שניהם כא' אכילה אחת. וי"ל א"כ למה צריך ב' כזית הלא די בכזית א' משניהם וי"ל כיון שהוא עושה כן כדי לצאת ידי שניהם הוי כל א' עליהם שם המוציא ושם על אכילת מצה ע"כ צריך שיאכל מכ"א כזית בשביל על אכילת מצה אלא דא"כ קשה הרי הטור הביא תחלה שעל השלימה יברך המוציא ועל הפרוסה על אכילת מצה ואפ"ה כ' שיאכל מכ"א כזית ולק"מ גם על אותה דיעה דהתיקון הוא שעל כל מה שיאכל באותה שעה יחולו עליו שני הברכות כא' ואם יאכל מזו כזית ומזו פחות מכזית לא תהיה האכילה שוה דבתחילתה יקיים שני מצות ובסופה מצוה א' כנלע"ד בזה:

ג

יאכל של המוציא תחלה. כ"כ הטור סי' תפ"ו. ולפי הנראה שאין שייך לומר כן אלא לדיעה הראשונה שבטור שמברך על השלימ' המוצי' ועל הפריסה על אכילת מצה א"כ אנו יודעין איז' של המוציא. וע"כ היא קודמת לאכילה באם א"א לאכול ביחד אבל לפי מ"ש אח"כ שיש לברך על שניהם ביחד המוציא ועל אכילת מצה א"כ אין לנו לחלק אי זה הוא של המצה או של המוציא וא"כ לא ה"ל לש"ע וטור לכתוב זה לפי דיע' זאת דלפ"ז אין קפידא איזה יאכל תחל' אלא שי"ל כיון שהשלימ' מונחת לפניו תחילה כדי שלא יעבור על המצות יאכל אותה תחילה ולפ"ז אם מניח הפרוסה מהשלימ' מידו ונשאר בידו הפרוסה מהפרוסה לא יניח אות' וליקח את הפרוסה מהשלימה שבזה הוא ג"כ מעביר על המצות כנלע"ד:

ד

וישקענו כולו בחרוסת. משום קפא פי' מין תולעת יש בתוכו וימות בחרוסת:

ה

מצה שלישית. כדי לקיים בה מצוה א':

ו

וטובלה בחרוסת. דהלל הי' טובלה בחרוסת. דהא עיקר מצות מרור שלו היתה בזה דהלל ס"ל דעל מצות ומרורים יאכלוהו פי' הכל ביחד ורבנן ס"ל כל א' בפ"ע וא"כ אם עושין לצאת ידי שניהם למה לא יקח חרוסת להכריכ' והי"א שמביא רמ"א היא דעת אבי עזרי בטור. וכ' הטור שרש"י והרא"ש הסכימו לטובלו בחרוסת וכן פסק הרש"ל וכן נהג מהר"ל מפראג ואף שכתוב במנהגים וכ"כ רמ"א וכן ראיתי נוהגים דהיינו שלא לטבול הכריכ' בחרוסת מ"מ כתב מו"ח שאין לנהוג כן ע"כ נכון הדבר לטבל בחרוס' גם הכריכה ומ"ש אבי עזרי מצינו רק ב' טיבולים לא ג' וכ"כ רמ"א בסוף סי' תע"ו וי"ל דאלו שנים של חרוסת הם נחשבים לא' דאין עושין כן אלא משום ספיקא:

ז

כדי שתעל' ברכת וכו'. פי' להלל יהי' זה עיקר מצוה בזו ע"כ היא שייכא לברכת דאכילת מצה דע"ז קאי ג"כ ולא הוי הפסק אלא במה דלא צריך ליה אבל במה שצריך כגון טול כרוך לא הוי הפסק ולכאורה הי' נראה שאם הפסיק בין הברכה לכריכה שצריך לחזור ולברך המוציא ועא"מ בשביל הכריכה כמו בהמוציא בשאר השנה כמ"ש סי' קס"ז ס"ו וכאן נמי צריך לצאת ידי הלל דהא אמרינן בגמ' השתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר עבדי' כחומרא דתרוייהו אלא שהטור כ' הרוצ' לקיים מצוה מן המובחר לא יסיח עד שיעשה כריכה כו' משמע בדיעבד אין לחוש לחזור ולברך:

ח

ועל אכילת מרור. דא"ל שיברך על אכילת מרור פעס השני' דהיאך יברך וכבר מילא כרסו ממנו בראשונה אין מברכין ברכ' אחרונה על המרור והטעם נתבאר בסימן תע"ג במחלוקת שבין ר"י לרשב"ם:

ט

דטעם מרור בעי' פי' בפה שירגיש במרירו' דהוא זכר למרירות ואם לא ירגיש אין זכר משא"כ במצ' אע"ג דבעי' ג"כ טעם מצה דמ"ה לא יצא אם בישל' כמ"ש סי' תס"א התם לא בעינן שירגיש בפה טעם מצה דלא צוותה התורה על הרגש' בזה אלא על אכילה לחוד ובליעה אקרי אכילה ובלבוש האריך בתי' קושיא זו ובמ"ש לק"מ: בנוסח דזכר למקדש כהלל י"ל היה כורך פסח מצה ומרור וכן פירש"י בגמרא על הלל שהיה כורכן בבת אחת דהיינו פסח עמהם:

י

חייב לאכול אחר שיתרפא. ולא אמרינן הואיל ואידחי אידחי כיון שהזמן עדיין הוא ולא הוי תשלומין ולא תקשה ממ"ש בי"ד סי' שצ"ו בקטן והגדיל תוך ימי אבילות דפטור כמו שכתבתי שם בביאורי ע"ש:

יא

כחצי זית כו' בת"ה סי' קל"ט כתוב דמצוה מן המובחר לבלוע ביחד כל הכזית מצה וכן של המרור כשהוא מרוסק:

יב

נשברה אחת מהן. פי' אפי' אם השלישי נשבר דמשום הקדמה למצוה לא יאפה אחרת:

א

יטול ידיו. לשון הש"ס אף על גב דמש' ליה חדא זימנא כיון דבעי למימר אגדת' והלול' דלמא אסוחי אסחי' לדעתיה ונגע. וכת' הב"י שאין לכוין בנטילה ראשונה לגמור בה כל סעודתו בלא היסח הדעת שלא לבטל תקנת חכמים שתקנו ליטול פעמים בליל פסח עכ"ל כוונתו כיון דקאמר בש"ס שצריך ליטול פעם שנית דלמא אסחיה דעתו אין לנו כהחחכם על גזרת חכמים ולומר שלא יסיח דעתו וליטול רק פעם אחת ודבריו נכונים וכן הוא המנהג ובחנם השיגו עליו הב"ח והט"ז בזה:

ב

ויאחזם בידו. לפי שיש דעות חלוקות על איזה מהן לברך המוציא ועל איזה אכילת מצה או יברך שתיהן על אחת לכך יאחזם כולם בידו לצאת ידי כל הדעות: וכתב מהרי"ל וז"ל ויתפוס שלש מצות בידו העליונה למוצא ושלישית ללחם משנה ופרוסה על שם לחם עוני ויברך ברכת המוציא ויניח השלישית להשמט מידו ויברך על הפרוסה עם תפיסת העליונה על אכילת מצה ויברך שתי ברכות טרם ישברם עכ"ל וכן הסכמת אחרונים:

ג

ועל אכילת מצה. הא דמברכין בעל ולא לאכול מצה עי"ל סימן תל"ג:

ד

ואין המנהג לטבלו במלח בלילה ראשונה. מהרי"ל כת' משום חיבוב מצה והלבוש כת' הטעם משום לחם עוני ובשאר כל השנה המנהג לטבלו אף בפת נקי וכן כל ימי הפסח רק ב' לילות ראשונות ולילה ראשונה שכת' הרב לאו דוקא וכ"כ מהרי"ל להדיא ע"ש:

ה

ויאכלם בהיסבה ביחד. הטעם נ"ל פשוט אף לאותו דעה שיברך על השלימה המוציא ועל הפרוסה אכילת מצה או איפכא א"א לברך ולאכלם זה אחר זה דאי יברך תחלת המוציא ויאכל איך יברך אח"כ על אכילת מצה כיון שכבר אכל המצה. וכן אין יוכל לברך תחלה על אכילת מצה ויאכל זה פשיטא א"א כיון שלא בירך המוציא וע"כ צריך לברך שני הברכות תחלה. וא"כ אם יאכל אח"כ פרוסת המוציא לבד יהיה הפסק בין ברכת מצה לאכילתה וכן להיפך ע"כ יאכלם ביחד שלא יהיה הפסק כלל ומ"מ אם א"א לו לאכול יחד אוכלו זה אחר זה ולא הוי הפסק דעבד כיון דהוי מענין אכילה ע"ל סי' קס"ז כנ"ל טעם הראשונים פשוט ועיין בדברי אחרונים שכתבו טעמים אחרים בזה ולמ"ש הוא טעם העיקר. ועיין בב"ח וט"ז שהקשו בשם מהר"ל מפראג דאיך יאכלם יחד הא אמרינן בפ' האיש מקדש (ובעירובין דף נ') דכל שאינו בזה אחר זה אפי' בבת אחת אינו עיין מה שתירצו בזה ולע"ד נראה דאין כאן קושיא כלל ואין ענין לזה כאן כלל דודאי הרבה דברים ומצות שמצותן דוקא בבת אחת כגון לדעת הלל במצה ובמרור וכן בד' מינים שבלולב דמצותן דוקא יחד וכה"ג טובא. ודוקא התם בקדושין בקידש שתי אחיות דאם מקדש אחת מהן קדושיו הוי קדושין ושניה שמקדש אחר זה אינה מקודשת לכן אף אם קידש בבת אחת ג"כ אינה מקודשת וכה"ג כל הני דקחשיב התם משא"כ כאן דמצותן דוקא שניהם יחד ולא א' לבד ולא זה אחר זה כי כך מצותן ביחד והוא פשוט:

ו

כזית מכל אחד. משמע דגם פרוסת המוציא צריך כזית וכ"כ המ"א ועיין בט"ז מ"ש בזה:

ז

יאכל המוציא. ע"ל סימן תע"ב ס"ק ט"ז שכתבתי בשם מהרא"י דזית המוציא א"צ היסבה אכן מדברי הטור משמע דשניהם בעי היסבה וכן נוהגין. וכת' המ"א דעכ"פ לכתחלה יש לבלוע כזית מרוסק בבת אחת ובדעבד אף אם אוכל מעט מעט ובלבד שלא ישהה ביניהם כדי אכילת פרס וכן במרור אפי' לכתחלה אם קשה עליו לבלוע ביחד עכ"ל:

ח

וישקענו כלו בחרוסת. להמית הארס שבתוכו ואינו מברך עד אחר הטיבול קודם אכילה דמקרי עובר לעשייתן וכן מתבאר לעיל סימן תע"ג סעיף ו' גבי טיבול ראשון ודלא כמהרי"ל וכ"כ שם המ"א:

ט

בלא היסבה. כיון שהוא זכר לשיעבוד ואם רוצה להסב רשאי:

י

וכורכה עם המרור כן הוא פסחים דקט"ו דפליגי הלל ורבנן בזמן שבית המקדם קיים אם היה כורך מצה ומרור ביחד או כל אחד בפני עצמו וקאמר בש"ס השתא דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר עבדינן כתרווייהו מתחלה אוכלין זה אח"ז ואח"כ שניהם יחד וכ"פ הרמב"ם והרא"ש והטור וראיתי בבית הילל סימן צ"ח ס"ק ד' מתמיה שם על הרא"ש והטור וב"י על שפסקו שם בפשיטות דאיסורים מבטלין זה את זה וכת' וז"ל ותמיה נפלאה שנעלם מהם מה דאיתא בפ' התערובות דף ע"ט על הא דר"ל דאיסורים מבטלין זה את זה ופליגא דר"א דאמר כשם שמצות אין מבטלין זו את זו כך איסורים אין מבטלים זה את זה מאן שמעת ליה דאמר מצות אין מבטלין זו את זו הלל היא דתניא אמרו עליו על הלל הזקן שהיה כורכם בבת אחת ואוכלן משום שנ' על מצות ומרורים יאכלהו ומאחר דבגמ' זו תלויה דין דאיסורין אין מבטלין זה א"ז בדין מצות אין מבטלין זו את זו כהלל שהיה כורכן ביחד ואנן פסקינן בפ' ע"פ לצאת ידי כולם לחו מרא ולמה פסק כאן לקולא דאיסורין אין מבטלין זה את זה עכ"ל תמיהת הבית הלל שם ומדחיק מאד לתרץ ע"ש ולע"ד אין כאן אפי' קצת קושיא כלל דלדבריו דשני הדינים אלו תלויין זה בזה ממש אמאי קאמר הש"ס ופליגא אדר"א ואמאי לא קאמר פליגי אדהלל דאמר אין מצות מבטלין זו את זו אלא ודאי והוא פשוט דה"ק הש"ס ופליגי אדר"א דאמר כשם שאין מצות מבטליו זא"ז כך אין איסורין מבטלין זא"ז וריש לקיש סבר דלא אמרינן האי כשם אלא דאע"ג דאין מצות מבטלין זא"ז כיון שהם שניהם לכוונת ענין אחד זכרון ליציאת מצרים מ"מ איסורים מבטלין זא"ז וזה פשוט וברור ולק"מ ומה שמקשה עוד על שפסקו נגד דעת הרמב"ם הרגשתי בזה בספרי מ"י כלל פ"ה ס"ק מ"א וע"ש:

יא

וכן ראיתי נוהגים. הסכמת האחרונים לטבול בחרוסת והמ"א כת' היכא דנהוג נהוג:

יב

ואומר זכר למקדש. וכת' בערוך ערך זכר וז"ל זכר למקדש כהלל פי' בזמן שבה"מ קיים היה הלל כורך מצה ומרור ואוכל בבת אחת כיון ששניהם מן התורה אין זה מבטל את זה אבל בזמן הזה דמצה דאורייתא דכתי' בערב תאכלו מצות ומרור דרבנן אסור לאכלם בבת אחת דאתי דרבנן ומבטל דאורייתא הלכך אוכל תחלה זה בפני עצמו וזה בפ"ע ואח"כ אוכלן בבת אחת זכר למקדש כהלל וכיון דאכילה לזכרון בעלמא לא מברכין עליה עכ"ל ועפ"ז נראה ליישב גם כן דעת הרמב"ם פ"ח מהל' חמץ וניצול מהשגת הראב"ד שפסק שבזמן שב"ה קיים אוכל מצה ומרור ביחד או זה אחר זה מטעם דאין קפידא אם אוכלן ביחד כיון שאין מבטלין זה את זה ובפרטות לשטתך שפסק שאין איסורין מבטלין זא"ז אע"ג דלא אתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן מ"מ דעביד כמר עביד ויש לאכלם לכתחלה בבת אחת דוקא כמשמעות ג"כ לשון הברייתא דהכי עדיף טפי מה שא"כ בזמן הזה כיון דמרור דרבנן אתי ומבטל למצה דאורייתא ע"כ עבדינן כתרווייהו וק"ל ובתשובת שער אפרים סימן נ"ג ונ"ד האריכו ליישב דעת הרמב"ם וכפי מ"ש הוא ברור ונכון:

יג

כהלל הנוסח שלנו כן הוא כן עשה הלל בזמן שבה"מ קיים הוה כורך מצה ומרור ואוכל כו' והט"ז כ' די"ל היה כורך פסח מצה ומרור כמו שפירש"י בג' שכן עשה הלל עכ"ל ובאמת כן פי' רש"י שם וכ"כ הרא"ש והטור והתו' בפסחים דף ק"כ ד"ה באחרונה אכן הרמב"ם פ"א מהל' חמץ כ' דאף בזמן שבית המקדש היה קיים לא היו כורכין הפסח עם המצה ומרור רק אחר כך הפסח ומסתבר כוותיה כלשון המקרא פרשת בהעלותך על מצות ומרורים יאכלוהו דהפי' שעל המצה ומרורים יאכלוהו הפסח וכן משמעות הסוגיא שבש"ס דרק על המצה ומרור קאמר שאכלו ביחד ואף לדעת הפוסקים שגם הפסח היה כורך עמהם בזמן שב"ה קיים מ"מ הנוסחא שלנו נכון דכיון שאמרינן כן עשה ועכשיו אין פסח אין להזכיר פסח דאל"כ איך יאמר שקר כיון שאין לו פסח וגם אתי למטעי כיון שיזכיר הפסח ויאמר כן עשה יבא לאכול גם כן הצלי עמו ויהא נראה כאוכל קדשים בחוץ לכן אין לשבש נוסחת הישנים ובנוסח להספרדיים בספר פסח מעובין אינו מזכיר כלל שום דבר רק כהלל שהיה כורכן ואוכלן בבת אחת:

יד

לא יסיח בדבר. בשל"ה כת' שלא ישיח שום שיחה עד אחר אכילת אפיקומן וברכת המצה צריך לכוין גם על אפיקומן ע"כ והוא חומרא יתירא נגד משמעות הפוסקים והוא ממש דבר שא"א ליזהר כלל בכל הסעודה ובודאי הברכה קאי על כל הסעודה ומה בכך שיפסוק דהלא כל השנה מפסיקין בתוך הסעודה אע"ג דברכה ראשונה קאי עד גמר סעודתו והא דלא יסיח קודם הכריכה היינו משום דאיכא למ"ד דעיקר המצוה הוא הכריכה דוקא ועליה צריך לברך על כן לא יסיח בדבר עד הכריכה לצאת ידי כל הדיעות ועיין בב"י:

טו

עד שיאכל הכריכה. ואם עבר וסח הסכמת האחרונים דא"צ לחזור ולברך רק לכתחלה יזהר:

טז

בטיבול ראשוו בפה"א וכת' במ"א דוקא אם לוקח מאותו מין מרור שראוי לאכול חי מברכין עליו אבל מה שאין דרך לאכלו חי כמו תמכ' שקורין קייי"ן אין לברך רק על אכילת מרור כמו בפלפלין שנתבאר בסימן ר"ב דאין מברכין עליו עכ"ל ובאמת משמעות הש"ס וכל הפוסקים משמע להדיא דבכל מיני מרור מברכין בפה"א אף שאינו נאכל חי והטעם צ"ל כיון דעל ידי טיבול בחומץ וכה"ג מתאכל ועוד י"ל דברכת הנהנין אלו הם כברכת המצוה כמבואר לקמן סימן תפ"ד על כן מברכינן עליה בשעת הטיבול בפה"א ועל אכילת מרור והוא פשוט וברור וע"ל סימן ר"ה:

יז

בלע מצה יצא. אבל לכתחלה יש ללעסו עד שהוא מרוסק ואח"כ יבליע כמו במרור ועמ"ש האחרונים לחלק בין מנה מבושלת שבסי' תס"א:

יח

בלא כונה. וכת' המ"א אע"ג דמצות צריכות כונה כמ"ש סימן ס"ד במידי דאכילה שאין שהרי אכל ונהנה עכ"ל וכ"כ התוס' פרק ערבי פסחים (פסחים דף קט"ו) ד"ה מתקיף וכו' וע' בב"י מ"ש בשם הר"ן והמ"מ וצ"ע קצת דמשמעות הסוגיא דר"ה דף כ"ח בהא דאמר רבא זאת אומרת משמע דאין לחלק הכי ועיין בלחם משנה פ"ב מהלכות שופר ומתבאר בש"ס ופוסקים דה"ה מרור אם אכלו בלא כונה יצא ועיין בב"ח שכ' דאף להפוסקים דמצה בעי כונה מ"מ מרור דרבנן לכ"ע לא בעי כונה וסברא זו הוזכר ג"כ בתוס' דר"ה דף כ"ח ד"ה אמר רבא וכ"כ המ"א בסימן ס' סק"ג בשם תשובת האחרונים ולפ"ז אפשר דבמרור אף אם לא ידע שהוא מרור או שהוא סבור שהוא חול ג"כ יצא וכן נ"ל עיקר:

יט

לא יצא. משמעות הפוסקים בליל שנייה לא יצא דאף די"ט שני דרבנן לא מזלזלינן בה ע"ל סי' תצ"ו: והקשה מ"א בסי' ר"ד ס"ח דכת' שם רמ"א בהי"ה אם אנסוהו לאכול או לשתות אע"ג דהחיך נהנה ממנו אינו מברך עליו וכאן פסק המחבר אנסוהו ואכל מצה יצא יע"ש:

כ

לפי שאותו אכילה. אע"ג דבלאו האי טעמא יש לחייבו שהרי בעת שטותו לא היה יודע שהיום פסח שהוא חייב באכילת מצה כדלעיל סעיף ד' וזה אינו כיון דמ"מ לא היה ג"כ בדעתו שהוא חול או שאין זו מצה וה"א דיצא ע"כ הוצרך לטעם זה וק"ל ועיין בלחם משנה פ' ב' מהלכות שופר:

כא

שהיה פטור ואפ"ה לא אמרינן הואיל ואדחי אדחי כיון שעדיין עליו זמן החיוב וע' בט"ז כאן ובי"ד סי' שצ"ו:

כב

בין אכילה לחברתה יותר מכדי אכילת פרס כן הוא לשון הש"ס דפ' ע"פ ובאמת מבואר לקמן סי' תרי"ב מש"ס ותו' וכל הפוסקים ע"ש בב"י דמשעת התחלת אכילה ראשונה עד סוף גמר אכילה אחרונה הוא יותר מכדי אכילת פרס ג"כ אין מצטרפות וא"כ צ"ל דהאי בין אכילה לחברתה הוא לאו דוקא וכ"כ המ"א והוא ברור דלא כראש יוסף שעושה חילוקי דעות בזה ובאמת הטור והרוקח סי' רפ"ג נראה דנשמרו מזה וכתבו בין אכילה לאכילה כא"פ עכ"ל כוונתם נלע"ד דהיינו עם האכילה הוי יותר מכדי א"פ וזה הטעם שאמרו דאם יש מתחלת אכילה עד סוף יותר מכא"פ א"כ יש בין לעיסה ראשונה עד לעיסה אחרונה הפסק כדי א"פ לכן אין מצטרפות להדדי לכשיעור נמצא דהטור בדקדוק כת' כאן כא"פ ולקמן סי' תרי"ב מבואר דיותר מכא"פ אין מצטרפות הוא גם כן מכיון א' דהיינו מתחלה עד סוף האכילה וכאן קאמר בין אכילה לאכילה אידי ואידי חד שעיר' הוא ודלא כר"י שכת' על הטור כאן שכת' דבריו שלא בדקדוק והמחבר לא רצה לשנות מלשון הש"ס וסמך עצמו על סי' תרי"ב וע"ל שיעור אכילת פרס כמה הוא וכת' הט"ז דאף שכל שלא הפסיק כשיעור יצא מ"מ מצוה מן המובחר לבלוע כזית מצה וכן מרור כשהוא מרוסק בפעם אחת:

כג

אין חיוב אכילת מצה וכת' במ"א בשם הר"ן אע"ג שמחוייב לאכול פת בי"ט מ"מ אפשר לו במצה עשירה עכ"ל ובת"ה סי' נ"ח כת' בסמ"ג וא"ז מוכיח מכאן דאינו מחויב לאכול פת בי"ט וכן מצאתי בתו' סוכה דף כ"י ד"ה אי בעי דאינו מחויב לאכול פת אלא בליל י"ט ראשון דפסח וסוכות ועיין במ"א סי' קפ"ח סק"ט:

כד

אלא בלילה ראשונה וכת' הכל בו סי' נ' ומה"ט אין מברכין על אכילת מצה רק בלילות ראשונות לפי שמכאן ואילך רשות וזה שאוכל מצה אינו אלא מפני שאין יכול לאכול חמץ כמו שהאוכל בשר בהמה טהורה ולא בהמה טמאה שאינו מברך שאותו אכילה אינו אלא לצורך גופו להשביע רעבונו ולא מצוה אבל אכילת סוכה אף שהוא גם כן בשאר ימים רשות מ"מ כיון שהישיבה אינו צורך גופו אלא קיום מצוה ראוי לברך עליה לישב בסוכה וע"ל סי' תרל"ט בדברי אחר ונים. וכת' תוס' בסוכה דף כ"ז ע"א ד"ה חזר בו דאם לא אכל מצה בלילי פסח אין לו תשלומין בשאר ימי פסח ונ"ל ללמוד מזה דמי שלא אכל מצה בלילי פסח משום איזה אונס ששוב כשאוכל מצה אינו מברך על אכילת מצה כיון שהוא רשות ואין לה תשלומין וק"ל:

כה

זכר ללחמי תודה וכת' מהרי"ל ועוד דמיקרי לחם עוני ועני מביא עשירית האיפה:

כו

ועושין בהם סי' וכת' הרב בתשו' סי' קי"ט שאין לעשות אותיות להכירא שכששוברין אותה הוי מוחק בי"ט וע' סי' ש"מ וכ' המ"א בשם מהרי"ו דאם יש לו בנים הרבה שאינו מספיק לו שיעור חלה מותר ללוש ב' עיסות פחות מכשיעור ולצרפם ולעשות משניהם ג' מצות: וכת' עוד מהרי"ו דמצה שניה יעשה יותר גדולה מאחרות לפי שכל א' ואחד צריך לאכול ממנה שני חתיכות א' בשעת המוציא ואחד לאפיקומן עכ"ל כ' מהרי"ל וז"ל טוב לצמצם שלא יהא המצות יותר מעשרון אכן אם ישנו ד' או ה' ביצים יותר אין להקפיד עכ"ל דלא כמ"ש המ"א בשם הד"מ בשם מהרי"ל להיפך וע"ל סימן תנ"ו ותנ"ז כיצד נוהגין:

כז

ואם נשברה א' מהן. ובמדינות אלו נוהגין לעשות מהעיסה ד' מצות וקורין לרביעי מצת ספיקא כדי שאם יארע תקלה בא' מהן לוקחין אותה אף על גב דאין לעשות רק ג' כלחמי תודה עיין בלבוש אפשר שסומכין העולם כיון שנהגו לעשות העיסה קצת יותר מהעשרון ע"כ עושין מהיתרון מצה אחד והעשרון עושין ממנו רק שלשה מצות ועוד כיון דלספיקא עבדינן אין קפידא בדבר:

כח

לוקחין אותה לשניה. אפילו אם השלישית נשברה ואם כן מקדמינן עכשיו הג' קודם לשניה מ"מ לשום הקדמה למצוה לא יאפה אחרת עכ"ל אגור ובמדינות אלו לוקחין הספיקא כדי שלא יקדימו וידחה השניה ממצותה ודוקא אם נשברה השלישית משא"כ בב' ראשונות אם נשברה אחד מהן נ"ל פשוט לפי סברת האגור כיון דאין כאן דחיות שלימה ממצותה ואדרבא מעלין את השניה אם נשברה הראשונה לוקחין אותה לשניה כדי שלא נדחית לגמרי ממצותיה וק"ל אף דהידור מצוה היא שגם השניה ההיא שלמה וכמו שכת' מהרש"ל בתשובה סימן פ"ח מ"מ כה"ג לא דחינן אותה אם נשברה בדיעבד.