שולחן ערוך, אורח חיים קס״א: דיני חציצה בנטילה. ובו ד סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

דיני חציצה בנטילה. ובו ד סעיפים:
צריך ליזהר מחציצה שכל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בנטילה כגון צואה שתחת הציפורן שלא כנגד הבשר ובצק שתחת הציפורן אפילו כנגד הבשר ורטיה שעל בשרו וטיט היון וטיט היוצרים אבל במיעוטו שאינו מקפיד אין לחוש: הגה ומשום הכי לא נהגו לנקר הטיט שתחת הצפרנים לנטילה משום דהוי כמיעוטו שאין מקפיד כי אין מקפידים על זה לנטילה (הגהות סמ"ק והגהות אשיר"י פרק אלו דברים) אבל אם היה מקפיד הוא צריך לנקר וכן עיקר ואפשר שנהגו להקל בחציצה לענין נטילה כי יש אומרים שאין שייך חציצה לנטילה אבל העיקר כסברא ראשונה:

ב

כל דבר שאינו מקפיד עליו אינו חוצץ היה דרכו של זה להקפיד וזה אין דרכו להקפיד למי שדרכו להקפיד חוצץ למי שאין דרכו להקפיד אינו חוצץ כיצד היה אחד צבע והיו ידיו צבועות אין הצבע חוצץ על ידיו אע"פ שיש על ידיו מממשות של צבעונים לא היה צבע אם היו ידיו צבועות ויש מממש הצבע על ידיו הרי זה חוצץ שהדיו היבש חוצץ והלח אינו חוצץ וכן הנשים שדרכן לצבוע ידיהם לנוי וכיוצא בזה אין אותו צבע חוצץ (גלדי מכה שעל ידיו אם אינו מקפיד עליו אין חוצצים) (ספר התרומה):

ג

צריך להסיר הטבעת מעל ידו בשעת נטילת ידים: ואפי' הוא רפוי (ב"י) ואפי' אינו מקפיד עליו בשעת נטילה הואיל ומקפיד עליו בשעה שעושה מלאכה שלא יטנפו (הרא"ש פ' תינוקת) ונהגו קצת להקל אם הוא רפוי אבל יש להחמיר כי אין אנו בקיאים איזה מקרי רפוי:

ד

שיעור נ"י כל היד עד הקנה של זרוע וי"א עד מקום חיבור האצבעות לכף היד וראוי לנהוג כדעת הראשון:

א

כגון צואה שתחת הצפורן כו'. פי' שציפורן גדול ועודף על הבשר והוי שלא כנגד הבשר (ב"י בשם הרשב"א) דשם חוצץ טפי שאין דרכו להיות סתום ע"כ לא הוה צואה חציצה כ"א דוקא בצק:

ב

שהדיו היבש כו' הלכך סופר שדרכו להיות ידיו מלוכלכות תמיד בדיו אינו חוצץ אע"פ שהוא יבש כ"כ בעל ל"ח ופשוט הוא:

ג

וי"א עד מקום חבור וי"א דאינו צריך רק עד הפרק אמצע של אצבע דהיינו שני קשרים משאר אצבעות וקשר א' מגודל (רוקח) ומי שמחמיר ליטול עד קנה של זרוע נכון להתנות שאינו נוטל עד הקנה בדרך חובה אלא בתורת רשות כדי שאם איזה פעם לא יזדמנו לו כ"כ מים לא יצטרך להחמיר כמנהגו וכן ראוי להתנות בכל דבר שאדם רוצה להחמיר על עצמו (רי"ף רשב"א רבינו ירוחם ב"י) וראוי לנהוג כדעת הראשון ומ"מ נכון להתנות ולומר שאינו מקבל עליו תמיד דבר זה בתורת חובה (ב"י) ע"כ:

א

הבשר. פי' במקום שהצפורן עודף על הבשר:

ב

בשרו. פי' שאין לו מכה רק מיחוש בעלמא ויכול להסיר הרטיה כשירצה זה תלוי בקפידא אבל אם יש לו מכה וא"א לו להסיר אז א"צ כלל ליטול מקום הרטיה כמ"ש ס"ס קס"ב ט"ז ועיין מ"א קס"ב ס"ק י"ח. ועיין הלק"ט ח"ב סי' קל"ג שכתב שאם היתה מכה על גב ידו וכרך עליו סמרטוט ונטל כדינו ובתוך הסעודה נפל הסמרטוט שאין צריך עוד נטילה:

ג

מקפיד. ואם רוב היד מכוסה אעפ"י שאינו מקפיד חוצץ. ב"י מ"א:

ד

לחוש. וא"ת הא בסי' קס"ב ס"ט כתב דאם נמצא דבר על היד דטמא וצ"ל דהכא מיירי כשנטל מרביעית:

ה

לנטילה. כתב המ"א אבל שלא כנגד הבשר בודאי רוב בני אדם מקפידין וחוצץ אע"פ שהוא אינו מקפיד. בשבת אסור לגרר הטיט שתחת הצפורן בצפרניו אלא ירחצנו במים. תשב"ץ מ"א וע"ל סי' ש"ב:

ו

הוא. ובספר בני יצחק מיקל. מ"א:

ז

היבש. ומי שכותב תדיר אין הדיו חוצץ ל"ח מ"א. אם הוא טבח ומוכר שומן ויש דם ושומן על ידו אינו חוצץ בנט"י. מוהל שנתייבש דם המילה בידיו אינו חוצץ סלק"ט ח"א סי' כ' ועיין יד אהרן:

ח

רפוי. ורש"ל כתב דאין להחמיר כלל בנט"י באנשים אם לא שיש בו אבן טוב מ"א ט"ז וכ"כ בס' גן המלך סי' (קכ"ב) [קכ"ג] ועיין בס' מעיל שמואל סי' י"ח:

ט

זרוע. פי' תיכף אחר השלמת היד מקרי קנה של זרוע:

י

הראשון. ויתנה בתחלה שלא יהא חובה עליו שמא פעם אחד לא יהא לו מים כ"כ וכן ראוי להתנות בכל דבר שאדם רוצה להחמיר על עצמו ב"י ואם היד מלוכלך לכ"ע צריך כל היד נטילה ועיין ט"ז:

א

חולין ק"ו

ב

פ"ק ובתוספתא שם

ג

עירובין ד'

ד

רשב"א בת"ה

ה

הגהת אשרי פ"ב דברכות

ו

הרי"ף בפ"ח דברכות על ההיא דחולין קו

ז

לפירוש הרא"ש שם בחולין

א

ס"א כגון כו'. מתני' מקוואות פ"ט מתני' ב' ובצק כו' ומתני' ד' שם וצואה כו' ותוספתא הביאו הר"ש צואה שתחת הצפורן כו' והבצק כו':

ב

ורטיה כו' וטיט כו'. מתני' ב' שם:

ג

אבל כו'. עתוס' דחולין ק"ו ב' ד"ה וכ"ד כו':

ד

אבל אם כו'. דבדידיה תליא כמו שחילקו בין אשה לאיש במתני' ג' פ"ט דמקוואות וכן בין נשואה לפנויה כמ"ש בתוס' והביאה הר"ש ספ"ח שם וזבחים צ"ח ב' א"ר פשיטא כו' ת"ה וע' ר"ש פ' בתרא דמקוואות מ"ד בשם תוספתא קשרי עני שמקפיד עליהן ושל בע"ה הרי אלו חוצצין ושל בע"ה שאין מקפיד עליהן ושל עני הרי אלו אין חוצצין כו' וז"ש בס"ב כ"ד כו' היה דרכו של כו' כיצד כו':

ה

כי י"א כו'. ממ"ש בתוספתא דמקואות והביאה הר"ש שם בפ"ט מתני' ד' ר' יונתן כו' וההיא דחולין הנ"ל פי' בחולין שנעשו על טהרת קדשים ותרומה. בסה"ת בשם י"מ אבל סה"ת הקשה עליהן דהא כל פרקין בחולין גרידא משתעי אלא ההיא דתוספתא בנגיעה וכמ"ש בפ"ב דחגיגה ובחולין שנעשו על טהרת תרומה או בידים תחלות וכמ"ש בפ"ב דחולין וכמ"ש בת"ה וכ"כ הר"ש שם ותוס' דחולין שם בד"ה הנ"ל וכ"ד כל הפוסקים:

א

ס"ב שהדין כו'. בפט"ז דשבת ור"ל וה"ה לצבעים שהם כמו דיו וכמוהם דוקא שממשו עליו:

ב

וכן כו'. כיון שאין מקפידות כנ"ל:

ג

גלדי כו'. הא ל"ה חוצץ במקוואות שם מתני' ב':

א

ס"ג צריך כו'. בתוספתא הביאו הר"ש שם והטבעות אוצין חוצצין רפין אין חוצצין וז"ש ונהגו כו' ומ"ש ואפי' כו' כמ"ש למטה אבל יש כו' וכ"כ ב"י:

ב

ואפי' כו' הואיל כו'. ז"ל בת"ה וא"ת טבעת למה חוצץ הלא מיעוטו שאינו מקפיד הוא כבר פי' הראב"ד כיון שמקפדת בשעת לישה וכיוצא וכן חוטי צמר ופשתן ורצועות אע"פ שאין מקפידות בשעת טבילה מקפידות בשעה שחופפות הראש וכ"כ הרא"ש משמו בנדה:

א

ס"ד שיעור כו' וי"א כו'. ערש"י שם ומסקנא דגמרא שם כשמואל וזהו וי"א שבכאן וכ"ד התוס' שם ד"ה אמר אבל בשם ר' אברהם פי' דפרק דחולין עד סוף קשרי אצבעותיו א"כ כי קיימא לן כשמואל הוא עד הקנה כס' הראשונה אבל תוס' שם דחו אותה מגמ' דערכין ועתוס' במנחות ל"ז א' ד"ה קיבורת אבל הרי"ף גריס בחולין עד הפקק והוא סוף קשרי אצבעותיו ובקידוש ובתרומה עד הפרק והוא עד הקנה וכי קי"ל כשמואל צריך בחולין ג"כ עד הקנה ונחלקו דרב גורס בחולין עד הפקק ור"ש גם בתרומה ושמואל גריס בכולה עד הפרק ועתר"י שם והוא ס' ראשונה ועתר"י שם שא"א לפרש עד פרק ראשון שבקשרי אצבעותיו א' שהוא דבר מועט ועוד שלא ישוה הגודל להם בשלמא לפרש"י יטול מכ"א ב' פרקים ומגודל פ"א ע"ש. ושיטה אחרת לרמב"ן דבברייתא ה"ק דתרומה עד פרק ב' שבאצבעות ובחולין עד xוף קשרי אצבעותיו וכמ"ש בירושלמי בשם רב נט"י לתרומה עד לפרק ולחולין עד קשרי אצבעותיו וכ"מ בגמ' שאמרו התירו מפה כו' וכ"ד הרא"ה והריטב"א ומ"מ לדינא ס"ל כפי' רש"י ותוס' וגי' הספרים כמ"ש בפר"ח וברי"ף מסייע ליה שכ' קידוש ואח"כ חולין ואח"כ תרומה כ"כ הרא"ה וכן י"ל דברי הרי"ף כן והשתא ס' ל לרי"ף כס' האחרונה אבל הרשב"א השיג עליו ואמר יציבא כו' ואין ראיה ממפה דהתם הטעם שכהנים זריזין הם ופי' דה"ק בירושלמי לתרומה עד הקנה ולחולין עד קשרי אצבעותיו וכן בגמרא שלנו אמר רב ע"כ כו' ג"כ כמו הירושלמי ומחמיר בכ"א פרק יותר בחולין כמו לתרומה ובתרומה כמו לקידוש ושמואל מחמיר יותר בשניהם כמו לקידוש וז"ש בין כו' לחומרא. דלפירש רש"י אין שום חומרא בתרומה ור"ש א' שניהן לקולא פי' עד סוף קשרי אצבעותיו וקולא מדשמואל קאמר וכולם החמירו יותר מהברייתא ובזה מתורץ קושיית תוס' אבל לר"ש קשה וא"צ לדחוקי לרב ששת בפי' הברייתא כמ"ש תוס' שם וי"ל דר"ש כו' והוא דוחק כקושיית תר"י כנ"ל וקי"ל כשמואל והוא כסברא ראשונה: x

א

כגון צואה שתחת הצפורן שלא וכו' ובצק וכו' – וה"ה אם נמצא גילדי צואה [היינו מלמולי זעה שנתיבש] בשאר מקומות שעל היד כדאיתא במשנה פ"ט דמקואות וכן בצק אם לא שנמצא מעט מן המעט שאין דרך בני אדם להקפיד ע"ז דאז גם תחת הצפורן אינו חוצץ בין בצואה ובין בבצק כדאיתא בב"י:

ב

מקפיד וכו' – עיין במ"ב ובשעה"צ ואף דמבואר ביורה דעה קצ"ח סט"ו בהג"ה דאם מקפדת אפילו בדבר לח חוצץ לענ"ד ברור דהרמב"ם שם דס"ל דטעם לח הוא מפני שנמחה במים ע"כ דלא ס"ל כן כדמוכח שם בב"י גופא בהעתיקו דברי המרדכי ע"ש ורק דהרמ"א חשש שם לענין טבילה לדברי הרוקח והמרדכי דטעם לח הוא משום שאינה מקפדת וכאן בעניננו לענין נט"י בודאי יש להקל כדעת הרמב"ם וכעין זה מצאתי בא"ר ובמגן גבורים לענין דיו לח:

ג

הוא צריך לנקרן – ובשבת ג"כ מותר לגרר הטיט שתחת הצפורן בצפרנו רק שלא יגרור את הצפורן [א"ר ודה"ח]:

א

והיו ידיו צבועות וכו' – עיין במ"ב שר"ל מקצת ממקום הנטילה וכו' וכן כתב הגר"ז וכן משמע קצת להמעיין בב"י בטור יורה דעה סי' קצ"ח במה שהביא שם בשם הרשב"א לענין נשים שצובעות שער ראשן לנוי שכתב שם אע"פ שצבע זה פושט בכל השער ורובו שאין מקפיד עליו חוצץ וכו' עי"ש והרי היא אינה גריעא משאר בעלי אומנות שרגילין בכך ואפ"ה אי לאו סברתו דמתכוונות לכתחלה לזה ורוצות בכך עי"ש היה חוצץ אח"כ מצאתי שכ"כ הגר"ז בהדיא דגם בעניננו אם היה על רובו חוצץ והנה בח"א כתב דלענין צובע וכה"ג שאר בעלי אומנות אפילו אם הוא מכסה כל היד אינו חוצץ ולא ידעתי מקורו ואולי שטעמו דבענין זה לא שייך לגזור רובו שאין מקפיד משום רובו המקפיד [שזהו הטעם שחוצץ כדאיתא בעירובין פ"ק] דלא שכיח בהו הקפדה כיון שרגילין הכל בכך או אולי כיון דרגילין לילך כן תמיד כגופייהו דמי ולא שייך חציצה ע"ז אבל כ"ז הוא דבר חדש ולא מצאתי בפוסקים רמז לזה. ומה שכתבתי עוד במ"ב דלענין נשים שדרכן לצבוע ידיהן לנוי וכו' כן מוכח לפי סברת הרשב"א הנ"ל ופסק שם ביורה דעה סימן קצ"ח סי"ז כוותיה עי"ש ובש"ך סקכ"א ולפ"ז אינו מדוקדק קצת לשון השו"ע במה שכתב וכן הנשים וכו' הא לענין נשים עדיפא דאפילו צבוע כל היד אין שייך חציצה:

א

וראוי לנהוג וכו' – מלשון זה משמע דמצד הדין יש להקל כדעה שניה דהוא דעת הרבה פוסקים רש"י ותוספות והרא"ש ועוד כמה ראשונים ואך לכתחלה ראוי לנהוג כדעה הראשונה דהוא דעת הרי"ף משום דלאו מלתא דטריחא הוא ונפק נפשיה מפלוגתא וכמו שכתב בב"י ולענ"ד יש לעיין בזה בעיקר הדין דהנה אף דבב"י כתב דבדעת הרמב"ם אין הכרע כבר כתב בספר מאמר מרדכי דבאמת מוכח מפשטיות דבריו דסובר כדעת הרי"ף מדכתב בסתמא עד הפרק וע"כ דגריס כגירסת הרי"ף דעד הפרק לעולם הוא מקום מיוחד דהוא חיבור גב היד וקנה הזרוע דאלו לדעת התוספות וסייעתם היה לו לפרש עד איזה פרק וכמו שדייקו כן בתר"י והרא"ש מלשון הרי"ף שסתם כן וגם הר"ח ס"ל כן כמו שכתב ברבינו יונה וגם הרשב"א ס"ל הכי לדינא כדעת הרי"ף עי"ש שפירש בגמרא כדעת הרי"ף אף לפי גירסא שלנו [ובפירושו מתיישב הסוגיא יותר דלדעת רש"י ותוספות אתיא קצת בדוחק עיין בביאור הגר"א] וכדברי הרשב"א ממש מצאתי גם בסמ"ג שכתב כן ונסתייע לזה מהירושלמי וכתב הסמ"ג דגם דעת הערוך כן הוא וכן באור זרוע כתב דיש להחמיר בזה וכן הביא רבינו יונה בשם גמרת א"י דאיתא שם דשיעור נטילה הוא כל היד ומאחר שהר"ח והרי"ף והרמב"ם [לפי פשטיות דבריו] והערוך וסמ"ג ורשב"א כולם קיימי בחדא שיטתא להחמיר וגם מירושלמי משמע כן וגם באו"ז מחמיר בודאי יש להחמיר בזה מצד הדין ומה שהביא במגן אברהם בשם הזוהר דהשיעור הוא עד סוף האצבעות אין ראיה כ"כ כיון דגם בגמרא במחלוקת היא שנויה ומצאתי כעין דברינו אח"כ בספר עצי אלמוגים וז"ל [אחרי אריכת דבריו] הנה הראיתיך בעיניך שדעת גדולי הראשונים הלא המה הרי"ף והרמב"ם ור"ח והסמ"ג והריב"א והערוך והרשב"א שמדינא דגמרא צריך נטילה עד מקום חבור היד והזרוע ולכן נ"ל דחייב כל אדם לנהוג כן מדינא ולא מטעם חומרא ודלא כמו שראיתי מקצת אחרונים שכתבו הנוהג כן צריך להתנות שאינו עושה כן לעיכוב אלא מטעם חומרא ושמעתי מקצת ההמון נמשכים אחרי הדין הזה ומזלזלים שלא ליטול ידיהם כ"א עד מקום חיבור האצבעות ולענ"ד בכלל מזלזלי בנט"י אף הם יחשבו עכ"ל ומ"מ נראה לענ"ד דהסומך להקל על דעה שניה בשעת הדחק כשאין לו מים אין מוחין בידו דכמה ראשונים קיימי בשיטה זו הלא המה רש"י ותוספות והרא"ש וכן נמצא גם בסמ"ק ומרדכי וריטב"א ושבולי לקט ומהרש"ל. ודע עוד דכהיום שנוהגין העולם כדעה הראשונה ליטול כל היד מה מאד טוב ליזהר שלא לצמצם בשיעור מים אלא יטלנה בשפע דאם יצמצם רק כשיעור רביעית עלול מאד שישאר חלק מהיד בלי נטילה וצריך להשגיח הרבה על זה:

א

[א] [לבוש] גדולות וכו'. ולכן לא יגדל אדם את צפרניו ספר חסידים סימן נ"ח:

ב

[ב] [לבוש] שאין הצואה מהודק הרבה וכו'. קצת קשה הא כתב אחר כך דנגד הבשר אינו חוצץ כיון שאין מהודק הרבה, ויש לומר דהכא דרכו להקפיד אבל בכנגד הבשר אין דרך להקפיד אלא לפעמים לכן אינו חוצץ כיון שאין מהודק הרבה. אך צריך עיון הא ביו"ד סימן קצ"ח סעיף ג' הביא יש אומרים דדבר הרפוי דעייל שם מיא לעולם אינו חוצץ אפילו דרכו להקפיד, ואפשר לחלק בין דבר הרפוי לאינו מהודק הרבה, ובאמת ביו"ד שם סעיף י"ח כתב הלבוש בסתם שלא כנגד הבשר מקפידין עליו וחוצץ, כנגד הבשר אין דרך להקפיד עליו ואינו חוצץ. וגם בדין בצק צריך עיון דהכא כתב הטעם מפני שהוא מהודק הרבה, וביו"ד כתב זה לשונו, ובצק שתחת הציפורן אפילו כנגד הבשר דרך להקפיד עליו וחוצץ, עד כאן. ואפשר דלהכי כתב הטעם מפני שהוא מהודק דאם אינו מהודק לא מהני הקפדה כמו שכתב קודם זה, מיהו למאי שחילקתי בין דרך להקפיד בין לפעמים אי אפשר לומר כן וצריך עיון. ואפשר דהכי קאמר דכיון שהוא מהודק הרבה דרכם להקפיד:

ג

[ג] [לבוש] הרבה ומונע וכו'. כתב עולת תמיד משמע מלבוש אפילו אינו מקפיד ויש לתמוה הא אמרינן מיעוטא שאינו מקפיד אינו חוצץ, עד כאן. ולא עיין ביו"ד שם שכתב הלבוש טעם דמקפיד גם מדכתיב הכא אבל אם הוא דבר מועט וכו', וכן ממה שכתב אחר כך כמו בצק אם מקפיד וכו' מבואר שאם הבצק מעט שאין מקפידין עליו אינו חוצץ וכן כתב בית יוסף, והא דלא כתב הלבוש טעם דדרך להקפיד כבר פירשתי, ועיין לקמן סימן קס"ב ס"ק ח':

ד

[ד] רטיה שעל בשרו וכו'. והא דאמרינן בסוף סימן קס"ב דדי לו במה שיטול שאר היד שלא במקום הרטיה יש לומר דהתם מיירי במכה בידו, אבל הכא מיירי בקצת מיחוש דיש לחוש שמסירו ויגע באוכלין לכן צריך ליטול כל היד, וכן כתבו הב"ח ואחרונים, אבל מעדני מלך דף רכ"ד מחלק דלקמן מיירי באין מקפיד בה:

ה

[ה] ואין דרך להקפיד וכו'. משמע דאם הוא מקפיד צריך לנקרן וכן כתב רמ"א, אבל הב"ח כתב הטעם דסמכינן על הסמ"ג דדוקא בטיט הנדבק כמו טיט של יוצרים שייך חציצה וסתם טיט וצואה תחת הציפורן אינו אלא אותו שאינו נדבק, וכן כתב הט"ז ביו"ד שם ס"ק י"ט, וכן כתב שיירי כנסת הגדולה כשצפרנים גדולים ינקרנו, עד כאן. כתב התשב"ץ סימן רפ"ד בשבת דוחק את הבשר שתחת הציפורן כדי שלא יגרר את הציפורן כמשסיר הטיט, עד כאן. ובמגן אברהם כתב בשם תשב"ץ סימן קכ"ב בשבת אסור לגרר הטיט שתחת הציפורן בצפרניו אלא ירחצנו במים, עד כאן, וכתב עליו, ועיין לקמן סימן ש"ב סעיף ז', עד כאן, ויש לומר דשם מתירין לגרר טיט בציפורן. ואני תמה שעיינתי בתשב"ץ שם ולא מצאתי כדבריו, גם מתשב"ץ שהבאתי מבואר דאין איסור משום טיט אלא שלא יגרור את הציפורן:

ו

[ו] [לבוש] דבר שדרכו וכו'. כתבו שיירי כנסת הגדולה ועולת תמיד בשם רש"ל אם שאר בריות מקפידין והוא אינו מקפיד אמרינן בטלה דעתו אצל כל אדם לחומרא, עד כאן, וכן מבואר בשולחן ערוך ליו"ד ריש סימן קצ"ח ועיין שם מדינים אלו ויתבארו שם. ופשוט בצבע כיון שדרך האומנות בכך לא אמרינן בטלה דעתו לשאר אדם אלא לרוב אומנים:

ז

[ז] [לבוש] יבשה וכו'. כתב מלבושי יום טוב ויראה דאף ביבש אינו חוצץ בסופר דמלאכתו בכך, וכן כתב לחם חמודות, ומעשה בדרושת מהר"ש שנמצא דיו יבש ופסק דאין לחוש אם אין עב ויבש ואם ירצה יטול שנית בלא ברכה. כתב מגן אברהם אם הוא טבח ומוכר שומן ויש דם ושומן על ידו אינו חוצץ:

ח

[ח] לח אינו חוצץ וכו'. צריך עיון דביו"ד שם סעיף י"ד כתב רמ"א דאם מקפיד עליו חוצץ ואם יש לחלק בזה בין טבילה לנטילה:

ט

[ט] אינו מקפיד וכו'. זה לשון ספר התרומה סימן ע"ט גלדי מכה שהיה יבישה ואינו מקפיד או גלד לח שמצטער עליו אינו חוצץ דבנטילת ידים לא החמירו, עד כאן. משמע כשמצטער אף כשמקפיד אין חוצץ, וכן משמע בים של שלמה סימן כ"א ושיירי כנסת הגדולה:

י

[י] ואפילו הוא רפוי וכו'. רבים תמהו בזה דביו"ד שם (שכ"ג) [סעיף כ"ג] פסקו אפילו בטבילה דרפוי אינם חוצצים. ולעניות דעתי דודאי הכא רק לכתחילה קאמר דמחמירין ולכן בטבילה לא הוצרכו להחמיר לכתחילה בזה דכבר כתב רמ"א בריש סימן קצ"ח שם דלכתחילה לא תטבול אפילו בדברים שאינם חוצצין. כתב בים של שלמה סימן כ"א האידנא נוהגין להסיר אפילו טבעת רפוי בטבילה משום דאין בקי אנן אם הוא רפוי אבל בנטילה אין להחמיר כל כך, גם האנשים אין צריכין כלל להסיר הטבעת לנטילה ממה נפשך אם רפוי אינו חוצץ דליכא לשינוי דקפיד עליו כי אין דרכו של איש לקפוד, אכן בטבעת שיש בו אבן טוב מקפידין עליו וחוצץ אם אינו רפוי עד כאן לשונו. וכתב עליו דמשק אליעזר דף ש"ך זה לשונו להיות אם אפילו רפוי, גם לעיל מה שכתב גם האנשים אין צריך כלל וכו', ממה נפשך וכו', בודאי חסר מן הדפוס דאין כאן אלא ממה נפשך מצד אחד ולא בדרך ממה נפשך משני צדדין עד כאן לשונו, ונמשכו אחר הגהתו שיירי כנסת הגדולה ועולת תמיד כדעת מהרש"ל לפסק הלכה דטבעת שיש בו אבן טוב אפילו רפוי פסול עיין שם. ובמחילה לא ירדו לעומק הבנת דברי רש"ל דהם נכונים בהווייתן והכי קאמר והאנשים אין צריכים כלל להסיר, רצה לומר בין ברפוי בין באינו רפוי, ועל זה כתב ממה נפשך אם רפוי אינו חוצץ אפילו באשה דלא מחמירין בנטילה לומר דאין אנו בקיאין איזה רפוי כמו שכתב רש"ל קודם זה, ומה שכתב דליכא לשנויי דקפיד וכו' הוא הממה נפשך מצד שני ורצה לומר ואם הוא אינה רפוי דאז אסור באשה משום שמקפדת מכל מקום מותר באיש משום שאין דרכו להקפיד, ולזה כתב אם בטבעת שיש בו אבן טוב מקפידין עליו וחוצץ אם אינו רפוי ורצה לומר דכיון שהאיש מקפיד עליו דינו כמו כל טבעת של נשים דאסורין באין רפוי וברפוי שרי, ולפי זה דברי רש"ל עולין כהוגן בלא תוספת וחסרון וגרעון:

יא

[יא] של זרוע. אינו בלשון זרוע שהזכיר לעיל ריש סימן כ"ז דלשם פירוש זרוע הוא העצם שבין הכתף וכאן פירוש זרוע הוא הקנה המחובר ליד:

יב

[יב] ויש אומרים עד מקום חיבור וכו'. וכן הסכים רש"ל סימן כ"א וסיים דוקא כשאינו מטונף, אבל מטונף או בבוקר צריך ליטול כל היד והמחמיר אפילו לאכילה ואינו מטונף תבוא עליו ברכה, עד כאן. והט"ז הפריז על המדה וכתב דיש חשש בחומרא זאת, מפני הרואים שיסברו שהדין כן ויוציאו לעז על מי שאין עושין כן עיין שם. ולא נהירא דודאי יש רשות לכל אדם להחמיר בפלוגתא כיון דלא איתמר בהדיא הלכה כדברי מי, ולא דמי למוציא שכתב בסימן קס"ז סעיף ב', גם יש חילוק בין דבר אמירה למעשה. גם מה שכתב דספיקא דרבנן לקולא תמוה הא בסימן ק"ס סעיף י' דמכל מקום אם יש לו מים אומרים לו קום וטול ידיך מספק, ועוד קשה הא כתב הוא גופיה בסימן קס"ז דהיכא דלא משמעינן חידוש בכולי עלמא, ואם כן לדידיה דספק דרבנן לקולא לאו חידוש הוא:

א

א) [סעיף א'] צריך ליזהר מחציצה וכו' והטעם משום דכל דתקון דרבנן כעין דאורייתא תקון. לבוש. עו"ת אות א:

א

ב) שם שכל דבר שחוצץ בטבילה וכו' כ"כ בסה"ת מההיא דחולין דף ק"ו ע"ב וכ"כ שם התו' והב"ד ב"י וכתב שכ"נ דעת הרא"ש שם וכ"נ מדברי הרי"פ פ' אלו דברים וכן דעת הרמב"ם בה' ברכות וכתב דהכי נקטינן ודלא כיש מפרשים שהביא הסה"ת שם דלחולין אינו חוצץ יעו"ש. וכ"כ הל"ח פכ"ה אות ס"ח דכל הפו' חלקו על י"מ שהביא הסה"ת וגם סה"ת עצמו דחה דבריהם יעו"ש. וכ"כ האחרונים:

א

ג) שם שכל דבר שחוצץ בטבילה וכו' וכתב הב"ח דצריך ליזהר אף בחציצת כל דבר קטן כמו בטבילה ולהכי כתב הטור אח"ז ואם יש לו בצק תחת הצפורן וכו' לפי שהוא חציצה קלה ושכיח טובא הזהיר עליה ביותר ובשאר חציצות קלות דלא שכיחי כולי האי נסמך על מה שמפורש ביו"ד סי' קצ"ח יעו"ש:

ב

ג) שם כגון צואה וכו' היינו זוהמת הצפרנים שדרך להקבץ שם. הרמב"ם בפי' המשנה אבל צואה ממש חוצץ אפי' כנגד הבשר משום שדרך בני אדם להקפיד עליו ועוד מפני שהוא טנופת שמטמא את הידים וכ"כ מ"ב או' ב':

א

ד) שם שלא כנגד הבשר וכו' ואיזהו שלא כנגד הבשר כגון שהיה הצפורן גדול ועודף על הבשר ונמצאת צואה בצפורן תחת אותו מקום שעודף על הבשר זהו שלא כנגד הבשר. ב"י בשם הרשב"א. לבוש. ט"ז סק"א מ"א סק"א. ועיין ביו"ד סי' קצ"ח סעי' ח"י שכתב ולפי שאינן יכולות לכוין מה נקרא כנגד הבשר או שלא כנגדו נהגו הנשים ליטול צפרניהם בשעת טבילה יע"ש. וכ"כ בס"ח סי' נ"ח דאל יגדל אדם צפרניו פן יכנס הטיט בהם ויהיה חציצה ועוד שמא יכנס לתוכו חלב או דבר איסור ויהיה נכשל יעו"ש. ובע"ח שער ל"א פ"ב משמע דאפי' הצפורן עצמו אם הוא עודף על הבשר חוצץ שכתב וז"ל מה שעודף מן הצפורן ויוצא לחוץ מכנגד הבשר של האצבע זה צריך לחתוך אותם כי שם נתלים החיצונים ויונקים בתכלית וז"ש בזוהר (פ' ויקהל דר"ח ע"ב) ובג"ד לא בעי ליה לאינש לרבאה לאינון טופרין וכו' והוא השיעור שהוא חוצץ בענין הנטילה של הידים כנז' לרז"ל והוא מה שעודף מכנגד הבשר לכן ענשו של המגדל צפרנים קשה מאד עכ"ל. וכ"כ ש"ך ביו"ד שם אות כ"ה דאיכא למ"ד דאם הצפורן גדול ועומד ליקצץ חוצץ ואעפ"י שאין טיט תחתיו יעו"ש והביאו א"א אות ב'. וע"כ צריך ליזהר הרבה שלא להניח הצפורן להגדיל למעלה מכנגד הבשר רק אם הוא אנוס כגון שוחט או מוהל שצריך להניח צפורן לבדיקת הסכין או לפריעת המילה יש להכשיר אמנם צריך ליזהר הרבה וליתן דעתו קודם נטילה לראות שמא מדובק בהן איזה דבר. ועיין לקמן אות י"ג:

א

ה) שם שלא כנגד הבשר וכו' ואעפ"י שאין הצואה מיהדק הרבה כיון שדרך להקפיד עליו שם חוצץ אבל כנגד הבשר אינו חוצץ אעפ"י שפעמים מקפידין עליו אינו מהודק הרבה ואין מונע את המים מלבא שם אבל בצק שתחת הצפורן אפי' כנגד הבשר חוצץ מפני שהוא מהודק הרבה ומונע את המים מלבא שם. לבוש. וכ"כ בב"י ומ"ש העו"ת אות ב' על דברי הלבוש הנז' עיין א"ר ומאמ"ר אות ג' שכתבו דדברי הלבוש הם ברורים יעו"ש:

א

ו) שם ורטיה שעל בשרו. והא דבססי' קס"ב כתב דדי לו במה דיטול שאר היד שלא במקום הרטיה התם מיירי בדאיכא מכה בידו שאינו מסיר הרטיה מחמת הכאב ולכך לא חיישינן שיגע באוכלין בבשר שתחת הרטיה אבל הכא מיירי ברטייה שע"ג בשרו בשאין שם מכה אלא קצת מיחוש שמסירו ויגע באוכלין ולכך צריך ליטול ידיו גם במקום הרטייה ואיכא חציצה. ב"ח. ט"ז סק"ב. שכנה"ג בהגה"ט אות ב' עו"ת אות ג' א"ר אות ד' מאמ"ר אות ד' ומ"ש הט"ז שם עוד תירוץ אחר עיין מ"ש עליו המאמ"ר שם. והל"ח תירץ דהכא מיירי במקפיד עלייהו ושם מיירי באינו מקפיד והביאו א"ר שם ומ"א בסי' קס"ב ס"ק ח"י אלא שכתב שם המ"א דתירוץ הב"ח נראה עיקר יעו"ש. ונ"מ דאם הרטייה על רוב היד לל"ח חוץ באין מקפיד ולהב"ח אינו חוצץ. מש"ז אות ב' ומיהו דעת האחרונים כתירוץ הב"ח. חס"ל או' א' ר"ז או' ב' דה"ח או' ד' מ"ב או' ה' ועיין לקמן סי' קס"ב או' ג"ן:

א

ז) מי שהיה לו מכה על אצבעו וכרך עליה סמרטוט ונטל כדינו ובתוך הסעודה נפל הסמרטוט כתב בהלק"ט ח"ב סי' קל"ב שכיון שאין הרטייה חוצצת למאן דלא קפיד כל היד נשארה טהורה ואעפ"י שנפלה הרטייה אין שם טומאה כלל יעו"ש. והביאו י"א בהגה"ט. אבל הרב מהר"י מולכו בתשו' כ"י סי' קמ"ה כתב דאם נפלה הרטייה מעל אצבעו בתוך הסעודה והסמרטוט אשר כרוך על מכתו צריך ליטול כל ידו פעם שנית דאין נטילה לחצאין ונטילה ראשונה לא עלתה לו למקום המכה והוי כדין מפה שאם יסיר המפה אסור לאכול וה"ה הכא עכ"ל והביאו הברכ"י אות ד' שע"ת אות ב' זכ"ל או' ן' בן א"ח פ' שמיני או' י"ד:

א

ח) שם וטיט היון. פי' טיט הבורות. פרישה אות ג' מ"א סק"ב. וכן שאר כל הטיט כשהוא יבש ונדבק בבשר חוצצין בין ע"ג היד בין תחת הצפורן אפי' כנגד הבשר. ר"ז אות ג' מ"ב או' ו':

א

ט) שם וטיט היוצרים. וכן טיט של בנאים וטיט שמערבין בו לובן ביצה וכן הגלד שע"ג המכה ושרף היבש וכיוצא בדברים אלו שהם דבוקים הרבה. ב"י בשם הרשב"א. וכ"כ בהג"א פ"ב דברכות בשם א"ז דצריך ליזהר מגלד שעל המכה ומגלדי צואה דהיינו שחין שנתרפא ועשה עור למעלה ויש עליו גלדי למעלה עכ"ד. והביאו ב"י. ומ'"ש דהיינו שחין וכו' חוזר על הגלד של המכה אבל גלדי צואה הוא כשיש זיעה מרובה על בשרו ומתיבשת ונעשית כעין גליד כמ"ש בב"י יו"ד סי' צ"ח וכ"כ המאמ"ר אות ח' יעו"ש. ועיין לקמן בהגה ססעי' ב' ובדברינו לשם אות כ"ט ואו' נ' בס"ד:

א

י) שם אבל במיעוטו שאינו מקפיד וכו' אבל מיעוטו ומקפיד או רובו אפי' אינו מקפיד חוצץ. ב"י בשם סמ"ק. מ"א סק"ג. ורובו היינו אם רוב היד מכוסה. מ"א שם. א"א אות ג' בי"מ אות א':

א

יא) שם שאינו מקפיד וכו' פי' דאפי' טיט שלא כנגד הבשר או בצק שתחת הבשר נמי אם יש כ"כ מעט שאינו מקפיד אינו חוצץ. ב"י. ב"ח:

א

יב) שם אין לחוש. וא"ת הא כתב בסי' קס"ב ס"ט דאם נמצא דבר על היד דטמא וצ"ל דשאני הכא כיון שהוא דבוק ביד בטל לגבי יד. א"נ דמיירי הכא כשנטל מרביעית. מ"א סק"ד. מיהו המאמ"ר אות ה' הקשה על תירוץ א' של המ"א והסכים לתירוץ השני וכתב דגם מרן ז"ל וש"פ סמכו בזה על מ"ש לקמן בדין דסי' קס"ב יעו"ש:

א

יג) שם הגה. ומשום הכי לא נהגו לנקר הטיט וכו' פי' אעפ"י שטיט חוצץ אפי' כנגד הבשר אין מקפידין ע"ז אבל שלא כנגד הבשר בודאי רוב בני אדם מקפידין אפי' בצואה וחוצץ אעפ"י שהוא אינו מקפיד. מ"א סק"ה. ועיין ב"ח שנתן טעם לנוהגין להקל שלא לנקר אפי' צואה שלא כנגד הבשר אבל דעת האחרונים להחמיר כהמ"א. א"א אות ה' ח"א כלל מ' אות ה' ר"ז אות ג' דה"ח אות א' בי"מ אות ב' וכ"כ השל"ה וז"ל ואף שכתב רמ"א שלא נהגו העולם לנקר הצפרנים קודם נטילה אל תשגיח בזה כשהצפרניים גדולים ולכן ראוי לכל אדם שינהוג כל ימיו ליטול צפרניו כל ע"ש ואז מצות כבוד שבת יהיה גוררת מצוה שנית שכל ימי השבוע יהיה מיעוטא דמיעוטא ובודאי אינו חוצץ עכ"ל והביאו הסו"ב אות ב' בי"מ שם. וכן כתב בס' משא חיים בחלק המנהגים מע' נו"ן אות קמ"ד והביאו א"ח אות א' וכן כתב לעיל אות ד' דאיסור גדול הוא לגדל הצפרניים חוץ מאיסור חציצה יעו"ש:

א

יד) וצריך ליזהר בציפורן שפירשה מיעוטה לקוץ אותה מפני שהיא חוצצת. ר"ז אות ד' בן א"ח פ' אחרי אות כ"ד. ונראה דאם אירע כזה בשבת דאינו יכול לקוץ אותה יברך בלא שם ומלכות:

א

טו) כתב התשב"ץ בסי' רפ"ד בשבת דוחק את הבשר שתחת הצפורן כדי שלא יגרר את הצפורן כשמסיר הטיט עכ"ד. והביאו א"ר אות ה' ומ"ש המ"א סק"ה בשם התשב"ץ סי' קכ"ב דבשבת אסור לגרר הטיט שתחת הצפורן בצפרניו אלא ירחצנו במים עכ"ל תמה עליו הא"ר שם וכתב דעיין בתשב"ץ שם ולא מצא כדבריו וגם מתשב"ץ הנז' מבואר דאין איסור משום טיט אלא שלא יגרור את הצפורן וכתב דגם בסי' ש"ב ס"ז מתירין לגרר טיט בצפורן יעו"ש. וכ"כ הר"ז סוף אות ג' להתיר כהתשב"ץ בסי' רפ"ב. וכ"כ דה"ח אות א' ב"ה:

א

טז) שם בהגה. אבל אם היה מקפיד הוי' צריך לנקר. משמע דכיון דמקפיד הוא אעפ"י שהרוב אין מקפידין צריך לנקר וכ"כ מ"א סק"ו. ר"ז אות ג' ועיין לקמן אות ח"י:

א

טוב) שם בהגה. כי י"א שאין שייך חציצה וכו' עיין לעיל אות ב' שכתבנו דהסכמת הפו' דשייך חציצה בנטילה כמו בטבילה ודלא כי"א שאין שייך חציצה לנטילה יעו"ש:

א

חי) [סעיף ב'] כל דבר שאינו מקפיד עליו וכו' ואם אין אחרים כיוצא בו מקפידין והוא מקפיד כתב מרן ז"ל בב"י נראה דאזלינן אבתריה וחוצץ דכל דבר שהוא מקפיד אין לך חציצה גדולה מזו. מיהו אפשר דבהא נמי אמרינן דבטלה דעתו אצל שאר אנשים שהם כיוצא בו וצ"ע עכ"ל. משמע דמרן ז"ל מסתפק בזה אי אמרינן בטלה דעתו אצל אחרים לקולא אי לא. ובס' פני יצחק כתב דאזלינן לקולא ואינו חוצץ. והביאו מ"א סק"ו. אבל רש"ל פכ"ה סי' כ"א כתב דלית דין צריכה פנים ופשיטא כשהוא מקפיד חוצץ מדאורייתא עכ"ל. וכ"כ הל"ח בה' מקוואות סי' קי"ט. והב"ד שכנה"ג בהגב"י אות ח' וכ"ה דעת מור"ם ז"ל כמ"ש לעיל אות ט"ז. וע"כ יש להחמיר:

א

יט) ואם הוא אינו מקפיד ואחרים מקפידין עיין רש"ל שם שנסתפק בזה וכתב ונראה דהוי חציצה דאמרינן בטלה דעתו להחמיר יעו"ש. והביאו שכנה"ג שם. עו"ת אות ה' ברכ"י אות א' וכ"מ מדברי מרן ז"ל שהבאנו באות הקודם דאם אחרים מקפידים והוא אינו מקפיד אמרינן דבטלה דעתו אצל כל אדם וכן הוא בהדייא ביו"ד רסי' קצ"ח בב"י ובש"ע יעו"ש. וכ"כ א"ר אות ו' מאמ"ר אות ז' וכ"ה דעת האחרונים כמ"ש לעיל אות י"ג יעו"ש. וכ"כ החס"ל אות ב':

א

ך) וכתב שם הברכ"י דאם במקום אחד אנשי המקום מקפידין ובמקום אחד אין אנשי המקום מקפידין אי ידעינן דרובא דעלמא מקפידין גם לבני המקומות אמרינן מקום זה בטל ברובא דעלמא כמ"ש הפר"ח ביו"ד סי' קי"ג סק"ג יעו"ש. והביאו שע"ת אות ב' בי"מ אות ג' כר"ש. חס"ל שם:

א

כא) מוהל שנתיבש דם המילה בידיו אינו חוצץ וראיה מדאמרינן זבחים ל"ה שבח לבני אהרן שיהיו מהלכין ארכובותיהם בדם. הלק"ט ח"א סי' ך' והביאו י"א בהגב"י וכתב עליו דאין כ"כ ראיה מהתם. וכן השבו"י ח"א סי' פ"ג השיג עליו והביאו הברכ"י אות ב' שע"ת שם. מיהו המחה"ש סק"ז תירץ קושית השבו"י הנז' יעו"ש. ועיין ט"ז סי' תקפ"ד סק"ב. וכ"כ מור"ם ז"ל ביו"ד סי' קצ"ח סעי' י"ז דמי שאמנותו שוחט או קצב ותמיד ידיו מלוכלכות בדם אינו חוצץ יעו"ש ונראה דה"ה למוהל. וע"כ נראה דאין להחמיר רק לכתחלה לצאת אליבא דכ"ע אבל בדיעבד אם כבר נטל אינו חוצץ:

א

כב) סופר שדרכו להיות ידיו מלוכלכות תמיד בדיו אינו חוצץ ואע"פ שהוא יבש. ל"ח פכ"ה אות ס"ט. שכנה"ג שם אות ז' עט"ז אות ב' עו"ת שם. מ"א סק"ח. י"א שם. וכ"כ א"ר אות ז' בשם דרישת מהר"ש דאין לחוש אם אין עב ויבש ואם ירצה יטול שנית בלא ברכה יעו"ש:

א

כג) שם היה אחד צבע וכו' ואם הוא טבח ומוכר שומן ויש דם ושומן על ידו אבעיא בזבחים צ"ח ע"ב ולא אפשיטא ונראה דבטבילת נדה אזלינן לחומרא ובנט"י לקולא. וה"ה בכל הדברים החוצצין מ"א סק"ז. והביאו א"ר שם. סו"ב אות א' ר"ז אות ה' בי"מ אות ד' דה"ח אות ב' בן א"ח פ' אחרי אות כ"ה. קיצור ש"ע סי' מ' אות י"ב מ"ב אות י"ג ומ"מ השבו"י שם על דברי המ"א הנז' עיין מה שתירץ המחה"ש סק"ז. וכ"כ קיצור הש"ע בפאת השלחן שם שגם הוא תירץ קושיית הנז' יעו"ש. ומיהו כתב הבי"מ שם דלכתחלה ינקה ידיו מהשומן והדם ואח"כ יטול ידיו עכ"ד. ונראה שכן ראוי לנהוג:

א

כד) שם היה אחד צבע וכו' ופשוט בצבע כיון שדרך האומנות בכך לא אמרינן בטלה דעתו לשאר אדם אלא לרוב אומנים. א"ר אות ו' וכ"כ הר"ז שם דאעפ"י שרוב בני אדם מקפידין כיון שרוב בני אומניות הללו אין מקפידין אין חוצצין להם אבל לאחר שאינו רגיל בכך חוצצין אפי' אינו מקפיד עכ"ל. וכ"כ ח"א כלל מ' אות ו' דה"ח שם. בן א"ח שם. קיצור ש"ע שם:

א

כה) וכ"ז במיעוט היד אבל אם רוב היד מכוסה בדבר שיש בו ממש חוצץ אפי' לאותם שאין דרכם להקפיד. ר"ז שם. וכ"כ לעיל אות יו"ד יעו"ש. קיצור ש"ע שם. וע"ש בפאת השלחן שכתב ודלא כח"א שכתב אפי' דבר שמכסה כל היד אם דרכו בכך אינו חוצץ יעו"ש. וכ"כ לעיל אות י"ד בשם כמה פו' דלא כח"א יעו"ש. וכן עיקר. ופשוט דרוב היד היינו רוב מקום הצריך נטילה ועיין לקמן סעי' ד' דיש פליגתא עד היכן מקום שיעור נטילה ונראה דאע"ג דק"ל לענין נטילה כס' ראשונה מ"מ לענין חציצה יש לחוש גם לס' שנייה משום דק"ל סב"ל אפי' כנגד המיעוט כמ"ש לעיל סי' ח"י אות ז' יעו"ש. וע"כ אם רוב האצבעות מלוכלכין אפי' בדבר שאין מקפידין עליו כגון שאומנותו בכך יש לנקות ידיו ואח"כ יטול. והיינו דוקא אם יש ממשות על ידיו אבל חזותא בעלמא אינו חוצץ ואפי' אם הוא על כל ידיו וכמ"ש באות שאח"ז:

א

כו) שם ויש ממש הצבע על ידיו וכו' משמע הא אם לא יש ממש הצבע על ידיו אלא רק חזותא בעלמא אפי' אינו צבע ואפי' כל ידיו צבועות אינו חוצץ וכ"כ בב"י יו"ד סי' קצ"ח ובש"כ שם ס"ק כ"א יעו"ש. וכ"כ המחה"ש סק"ה ר"ז אות ה' ח"א שם אות ח' בן א"ח שם. קיצור ש"ע שם:

א

כז) מי שנתפחמה ידו משחרות קדרה וכיוצא בו בשבת נ"ל דאם אין בו ממש רק חזותא בעלמא אי אפי' יש בו ממש רק שהוא במיעוט היד מותר ליטול ידיו ובלבד שלא ינגבם דהוי כמוחק רק ימתין עד שתנגב ממילא ואם הוא בענין שמקפיד עליו אפי' במיעוט היד חוצץ ואם אין בו רק חזותא בעלמא אפי' ברוב היד אינו חוצץ. ח"א שם. והב"ד הפ"ת וכתב עליו ולא ידעתי היכן מצא איסור מחיקה בשבת כל שאינו דרך כתיבה רק טינוף בעלמא עכ"ל. והכי מסתברא דלא שייך איסור מחיקה בזה וגם איסור צביעה ליכא כמ"ש המ"א סי' ש"ך ס"ק כ"ה יעו"ש מיהו נראה דיש חשש משום צביעת המפה אם כ"כ ידיו שחורות וע"כ צריך שירחצם תחלה היטב ואח"כ ינגבם במפה. ועיין לקמן סי' ש"ך סעי' ך' ובמ"א שם ס"ק כ"ד ודוק:

א

כח) שם והלח אינו חוצץ. מפני שנמחה במים. לבוש' וכ"ה ביו"ד סי' קצ"ח סעי' י"ד. ועיין במור"ם שם שכתב דאם מקפיד עליו אפי' בדבר לח חוצץ ועיין ש"כ שם ס"ק י"ט:

א

כט) שם בהגה. גלדי מכה וכו' אם אינו מקפיד וכו' אבל במקפיד חוצץ כמבואר בפו' מאמ"ר אות ח' וכ"כ לעיל אות ט' יעו"ש:

א

ל) שם בהגה. גלדי מכה וכו' וז"ל סה"ת סי' ע"ט גלד המכה שהוא יבש ואינו מקפיד או גלד לח שמצטער עליו אינו חוצץ אעפ"י שבטבילת כל גופו רגילין להסיר הכל משום חומרא עכ"ד. והביאו ב"י. והנה מ"ש או גלד לח שמצטער עליו אינו חוצץ י"ל הטעם כמו טעם הראשון משום דאין מקפיד עליו אבל אם ידוע שמקפיד חוצץ. ועוד י"ל דדוקא בגלד יבש אם מקפיד חוצץ אבל בגלד לח שמצטער להסירו אפי' אם מקפיד עליו אינו חוצץ. וכ"כ א"ר אות ט' וא"א אות ט' והלב"ש כפי' השני אבל המאמ"ר אות ט' כתב כפי' הראשון יכתב ודלא כהא"ר יעו"ש. וכ"מ מדברי המחה"ש סק"ט. וע"כ כיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי יש להחמיר אפי' במצטער אם מקפיד עליו להסירו ואם אינו יכול להסירו יברך בלא שם ומלכות משום סב"ל:

א

לא) [סעיף ג'] צריך להסיר הטבעת וכו' ולא מהני בה נענוע. ברכ"י אות ג' וא"ת טבעת מהודקת אמאי חייצא הרי מיעוטו שאינו מקפיד עליו הוא כבר תירץ הרא"ש בשם הראב"ד דמקפדת היא להסירו בשעת לישה וכיון שהיא מקפדת בשום פעם אעפ"י שאינה מקפדת בשעת טבילה חייצא עכ"ל והביאו ב"י וכתב ונראה דאפי' טבעת רפייה צריך להסיר בשעת נטילה אי משום דלא בקיאין בשיעור רפיון זה ואי משום דלא ליתי להתיר אף במהודקת עכ"ד. וזהו שסתם כאן בש"ע דמשמע בכל ענין צריך להסיר ואפי' ברפוי וכמ"ש מור"ם ז"ל. וכ"פ הלבוש. מיהו הרש"ל ז"ל פכ"ה סי' כ"א כתב דדוקא בטבילה יש להחמיר אפי' ברפויה אבל בנטילה אין להחמיר. והאנשים א"צ להסיר הטבעת כלל אם לא בטבעת שיש עליה אבן טוב ואינה רפויה עכ"ל והביאו שכנה"ג בהגב"י אות ו' ט"ז סק"ד. מ"א ס"ק י"א. א"ר אות י"ד. וכתב שם הא"ר דא"צ להגיה בדברי רש"ל באבן טוב אפי' רפוי כמ"ש דמ"א ונמשכו אחריו שכנה"ג והעו"ת דדבריו עולין כהוגן בלא הגהה יעו"ש. וכ"כ ג"ה בסי' קכ"ג דת"ח שתורתם אומנתם וכן בעלי בתים שעוסקים במו"מ ואין להם מלאכה גרועה א"צ להסיר הטבעות בשעת נט"י אע"ג דמהדקי טובא יעו"ש. והביאו י"א בהגב"י. עקרי הד"ט סי' ט' אות מ"ח. אמנם כבר כתבנו דדעת מרן ומור"ם ולבוש ז"ל דאפי' ברפוי צריך להסיר ומשמע דאין חילוק בין נשים לאנשים אלא כל שמסירו בשום פעם כשיהיה לו איזה מלאכה ומקפיד עליו חוצץ אלא רק אם אינו מקפיד עליו כלל בשום פעם או אינו חוצץ וצריך לשפוך רביעית בפעם אתת כמ"ש לעיל או' י"ב יעו"ש. וע"כ רבים מיראי ה' וחושבי שמו שאין לובשים טבעות בידים כדי שלא ליכנס בחששות נט"י. ועיין לקמן אות ל"ג ואות ל"ד:

א

לב) מי שבידו טבעת זהב ואבן טובה קבועה בה ומתירא להסירה מאצבעו כשיטול ידיו פן ישכחנה ויגנבוה יש לו תקנה שמתחלה ישפיך מים על ידו הימנית שבו הטבעת עד שיהא בו טופח ע"מ להטפיח להסיר כל דבר החוצץ ואח"כ ימשוך הטבעת ממקום מושבה למעלה או למטה במקום שיש בו טופח ע"מ להטפיח ושוב ישפוך מים על אותו היד ב"פ כדין חיוב נטילה או רביעית בב"א ובזה נטהרה כל היד. שהרי מקום הראשון שבו היתה הטבעת לטהרה ע"י שפיכת המים ב"פ או רביעית בב"א וגם מקום שנתונה בו עכשיו נטהרת ע"י טבול הראשון ושפיכות אחרות שהמים שתחת הטבעת מצטרף עמהם ואינו חוצץ. פחד יצחק אות ח' ערך חציצה בנט"י בשם תשו' הר"ש מהזקנים והסכים עמו הרש"ל מפינאלי יעו"ש. והביאו עיקרי הד"ט שם אות מ"ב. ונראה דאין להקל בזה אלא א"כ ישפיך רביעית בב"א בתחלה על ידו הימנית שבו הטבעת וכמ"ש לקמן סי' קס"ב ס"ט ואח"כ ימשוך הטבעת ממקום מושבה ע"י בגד ואח"כ יחזור לשפוך ב"פ שאם ימשוך אותה בידיו לא הועיל כלום שהרי נטמאו המים שעל ידיו מחמת ידו השנייה וצריך לנגבם ולחזור וליטלם כמ"ש לקמן סי' קס"ב סעי' ד' יעו"ש. ועיין שם בסי' קס"ב ס"ג וביו"ד סי' קצ"ח ס"ך ודוק:

א

לג) שם הגה. ואפי' הוא רפוי. והא דביו"ד שם סעי' כ"ג פסקי' אפי' בטבילה רפוי אינו חוצץ כתב הא"ר אות יו"ד דהכא רק לכתחלה קאמר דמחמירין יעו"ש. וכ"כ מ"א סק"י דבדיעבד עלתה לו נטילה ברפוי כמ"ש ביו"ד סי קצ"ח סעי' כ"ג. וכ"כ מקום שמואל בחידושיו ליו"ד שם דלא כהרב בית הלל. והביאו הברכ"י אות ה' ושם אות ג' וכ"כ ר"ז אות ז' חס"ל אות ג' והא דמהני בדיעבד אם הוא רפוי כגון ששפך על ידו רביעית בב"א. מ"א ומחה"ש שם. ר"ז שם. ועיין לעיל אות י"ב. ואם הוא דחוק אפי' בדיעבד לא עלתה לו נטילה אם מקפיד עליו באיזה פעמים להסירו בשעת. מלאכה כמ"ש לעיל סוף אות ל"א יעו"ש:

א

לד) שם בהגה. בשעה שעושה מלאכה וכו' כתב המ"א ס"ק י"א דהיינו בשעת לישה עכ"ד. והוא ע"פ מ"ש הרא"ש בשם הראב"ד והב"ד לעיל אות ל"א אבל מדברי מור"ם ז"ל שלא כתב בשעת לישה משמע דלישה ל"ד אלא כל שמקפיד עליו להסירו באיזה מלאכה שתהיה לו בשום פעם שעושה מלאכה חוצץ אם אינו רפוי. וכ"כ לעיל אות ל"א דכ"נ דעת מרן ולבוש ז"ל יעו"ש:

א

לה) [סעיף ד'] שיעור נט"י כל היד עד הקנה וכו' פי' תכף אחר השלמת היד מקרי קנה של זרוע וצריך נטילה עד התחלת אותו הקנה דהיינו עד השלמת היד כן הוא להרי"ף ט"ז סק"ה. וכ"כ הב"ח דשיעור נט"י להרי"ף כל היד עד התחלת הקנה של הזרוע יעו"ש. וכתב הנה"ש אות ד' דכן הוא דעת הרמב"ם ג"כ כדעת הרי"ף יעו"ש. וכ"כ מרן ז"ל בכ"מ על הרמב"ם פ"ו מה"ב דין ד' דהרמב"ם ס"ל כהרי"ף יעו"ש וכ"כ הרשב"א בת"ה שדברי הרי"ף נ"ל עיקר והביאו ב"י וכ"כ הרא"ש בתשו' כלל מ"ח סי' ד' והר' יונה בפ' אלו דברים דאיתא בה' ארץ ישראל דנט"י כל היד יעו"ש. וכ"כ הרב ז"ל בשער המצות פ' עקב דשיעור נט"י כל היד שהוא ה' אצבעות והכף עצמה עד פ' הזרוע יעו"ש. וכ"כ בשער הכוו' דף א' ע"ד ובס' פע"ח שער הברכות פ"ג ובעו"ת לגבי נט"י של שחרית ויעו"ש טעם בסוד. וכ"כ לעיל סי' ד' אות י"ד וכן עמא דבר. והטעם שאין נוטלין אלא עד פרק הזרוע בלבד כתב הרב ז"ל בשער מאמרי רשב"י פ' נשא על אד"ר ד"ה מארי דחוחמא וכו' לפי שהזרוע עצמו א"א למתקו ולבסמו עד לעת"ל יעו"ש. וכ"כ בס' פע"ח שם. והא דמועיל ביוה"כ ובט"ב עד סוף קשרי האצבעות כבר כתבנו הטעם לעיל בסי' ד' אות י"ד קחנו משם. וכ"ה בס' פע"ח שם:

א

לו) שם וי"א עד מקום חבור וכו' וי"א דנוטל שני קשרים משאר אצבעות וקשר אחד מגודל. הר' יונה פ' אלו דברים והרוקח. והב"ד ב"י ועט"ז אות ג' ונ"מ לדידן דאם אין לו מים רק עד שיעור נטילת ב' קשרים או עד חיבור הכף או כגון שיש לו חטטין בכף ידו ואין יכול ליטול הכף דיטול ולא יברך ענט"י אלא בלא שם ומלכות משום סב"ל וטוב שיכרוך ידיו במפה ג"כ משום דלדעת האומרים צריך ליטול כל היד זה לא חשיבה נטילה ועיין לעיל סי' קנ"ח אות ד':

א

לז) שם וראוי לנהוג כדעת הראשון. הא דכתב וראוי לנהוג משום דבב"י כתב בשם רי"ו שכן נהגו העולם וכתב עליו ב"י ובאמת שכן ראוי לנהוג כיון דלא מילתא טריחא היא אמאי לא נפיק נפשין מפלוגתא ולא גרע הא ממאי דא"ר חסדא אנא משאי מלא חפנאי מיא וכו' וסיים ונכון להתנות ולומר שאינו מקבל עליו דבר זה בתורת חובה אלא בתורת רשות כדי שאם איזה פעם לא יזדמנו לו כ"כ מים לא יצטרך להחמיר כמנהגו וכן ראוי להתנות בכל דבר שאדם רוצה להחמיר על עצמו עכ"ל. וכ"כ הלבוש ומ"א ס"ק י"ג. ומ"ש הט"ז סק"ו דיש חשש בחומרא זאת וכו' כבר דחו דבריו עיין א"ר אות י"ב ומש"ז אות ו' יעו"ש. מיהו בעיקר ענין זה שכתב מרן ז"ל דראוי לנהוג וכו' ונכון להתנות וכו' ומשמע דאינו אלא חומרא בעלמא הוא מפני שלא הכריע הלכה כמרן אבל לפי מ"ש לעיל אות ל"ה בשם כמה פו' ובכללם ג"כ דעת המקו' שצריך ליטול כל היד ויש לזה ג"כ טעם בסוד וגם כתבנו לעיל בסי' כ"ה אות ע"ה דהיכא דאיכא פלוגתא בין הפו' דעת המקו' יכריע ובפרט בדבר זה דאיכא ספק ברכות וק"ל סב"ל (ומ"ש המ"א ס"ק י"ב בשם הזוהר אינו מוכרח כאשר יראה הרואה בזוהר פ' עקב דרע"ב ע"כ ובודאי האר"י ומהרח"ו ז"ל ראו דברי הזוהר הנז' ואפ"ה כתבו דצריך ליטול כל היד) וא"כ לפי זה מדינא הוא דחייב אדם לנהוג כן ולא מצד חומרא וע"כ א"צ להתנות אלא רק בעת שלא ימצא לו מים ליטול כל היד לה יברך בשם ומלכות כמ"ש באות הקודם יעו"ש. ואח"כ ראיתי שכ"כ בס' עצי אלמוגים יעוש"ב:

א

ט"ז סק"ב הוי חציצה. ר"ל דבטל הרטיה לגבי היד והוי דין המים שעל הרטיה כמים שעל היד:

ב

מ"א סק"א דמאוס. ומש"ה מקפיד עליו ובבצק מקפיד אפי' נגד הבשר:

ג

סק"ז ויש דם ושומן האיבעיא היא הואיל ואית ביה תרתי דם ושומן וה"ה בכל כה"ג דאיכא תרתי וזהו שסיים המ"א ונ"ל דה"ה וכו':

ד

סק"ט אינו חוצץ. אפי' מקפיד:

ה

סק"י כמ"ש ס"א היינו במג"א סק"ד:

ו

ט"ז סק"ד אם אינו רפוי. רש"ל חולק בתרתי חדא מ"ש רמ"ב להחמיר ברפוי כי אין אנו בקיאין והוא כ' שאין להחמיר כ"כ בנט"י שנית באיש מתיר אפילו אינו רפוי דאיש אינו מקפיד:

א

שלא כנגד הבשר. כגון שהצפורן גדול ועולה למעלה מבשר האצבע וצואה שם דמאיס:

ב

וטיט היון. פי' טיט הבורות וטיט היוצרים שדבוקים מאד:

ג

במיעוטו. אבל אם רוב היד מכוסה אף על פי שאינו מקפיד חוצץ (ב"י סמ"ק):

ד

אין לחוש. וא"ת הא כ' בסי' קס"ב ס"ט דאם נמצא דבר על היד דטמא וצ"ל דשאני הכא כיון שהוא דבוק ביד בטל לגבי יד א"נ דמיירי הכא כשנטל מרביעית:

ה

הטיט שתחת. פי' אף ע"פ שטיט חוצץ אפי' כנגד הבשר אין מקפידין ע"ז אבל שלא כנגד הבשר בודאי רוב בני אדם מקפידין אפי' בצואה וחוצץ אף על פי שהוא אינו מקפיד וכמ"ש בי"ד סי' קצ"ח: בשבת אסור לגרר הטיט שתחת הצפורן בצפרניו אלא ירחצנו במים (תשב"ץ סי' קכ"ב) עסי' ש"ב ס"ז:

ו

מקפיד הוא. משמע אף על פי שהרוב אין מקפידין ובס' פני יצחק כת' דמאחר שהרשב"א מסופק אזלי' לקולא ואינו חוצץ:

ז

היה אחד צבע. ואם הוא טבח ומוכר שומן ויש דם ושומן על ידו מבעיא ספ"א דזבחים ולא איפשטא ונ"ל דבטבילת נדה אזלי' לחומרא ובנט"י לקולא עיין ברמב"ם פ"ג ממקואות ונ"ל דה"ה בכל הדברים החוצצין:

ח

שהדיו. ומי שכותב תדיר אין הדיו חוצץ:

ט

גלדי מכה. ואם מצטער בנטילתו אינו חוצץ (ב"י סמ"ג וסמ"ק יש"ש):

י

ואפילו הוא רפוי. ובדיעבד עלת' לו נטיל' ברפוי כמ"ש בי"ד סי' קצ"ח סכ"ג ובלבד שנטל מרביעי' כמ"ש ס"א:

יא

בשעת מלאכה. היינו בשעת לישה ולכן כ' ביש"ש פכ"ה סי' כ"א דבאיש אינו חוצץ שאין מסיר אותו בשעת מלאכתו אא"כ יש בו אבן טוב:

יב

לכף היד. וכ"כ הזוהר פ' עקב ע' תקכ"א וברקנ"ט שם:

יג

כדעת הראשון. ויתנה בתחלה שלא יהא חובה עליו שמא פעם א' לא יהא לו מים כ"כ עבי"ד סי' רי"ד ואם היד מלוכלך לכ"ע צריך נטיל':

א

(א) ליזהר – אקדים לזה הקדמה קצרה והוא דלענין טבילת הגוף קי"ל דצריך ליזהר שלא יהיה חציצה והיינו שלא יהיה שום דבר מודבק על הגוף בעת הטבילה דעי"ז לא יהיה אותו המקום ראוי לביאת מים ואם היה חציצה לא עלתה לה טבילה ואף דמן התורה לא הוי חציצה אלא א"כ היה החציצה על רוב בשר הגוף מדרבנן אסור אפילו אם היה החציצה על מיעוט הגוף גזירה אטו רובו אך לא אסרו חכמים אא"כ כשדרך בני אדם להקפיד עליו שישאר כך אף שעתה בעת הטבילה אין מקפיד ע"ז אבל דבר שאין דרך להקפיד אינו חוצץ אא"כ היה מכוסה רוב הגוף דאז אסור מדרבנן אפילו כשמודבק עליו דבר שאין דרך להקפיד עליו. ולענין נט"י ג"כ אף שהוא מדרבנן כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וע"כ אם יש חציצה על רוב היד דהיינו על רוב מקום הנטילה אסור אפילו אם אין דרך בני אדם להקפיד עליו ואם היה רק על מיעוט היד אינו אסור אא"כ הדרך להקפיד ע"ז ועתה נבאר דברי השו"ע. מש"כ ליזהר מחציצה היינו שיסיר מהידים קודם הנטילה כל דבר שדרך בני אדם להקפיד עליו להסירו ואם נטל ידיו ואח"כ נמצא עליו דבר חוצץ בין על מיעוט היד בין על רוב היד תלינן להקל שנתהוה אח"כ אך לכתחלה ראוי שיעיין קודם נטילה אם אין עליו דבר חוצץ:

ב

(ב) צואה שתחת הציפורן וכו' – היינו זוהמת הצפרנים שדרך להקבץ שם אבל צואה ממש אפילו כנגד הבשר מסתברא שלא חשיב נטילה אם מצאו שנשאר שם:

ג

(ג) שלא כנגד הבשר – כגון אם הצפורן גדול ועודף על בשר האצבע והצואה שיש שם תחת עודף זה דרך רוב בני אדם להקפיד לנקותם משום מאוס משום הכי חוצץ וצריך להסיר אותה הזוהמא קודם הנטילה ובבצק דרך בני אדם להקפיד אפילו נגד הבשר ועיין ביו"ד קצ"ח דקחשיב שם עוד כמה דברים שחוצצים אלא דפה חשב דברים המצויים וכתב הא"ר בשם ס"ח דנכון מטעם זה שלא יגדל אדם את צפרניו:

ד

(ד) ורטיה – הוא מה שנותנין חלב או דונג או שאר דבר משיחה על סמרטוט להניח על הכאב [ערוך]:

ה

(ה) שעל בשרו – ואף דמבואר לקמן בסימן קס"ב ס"י דא"צ ליטול כלל על מקום הרטיה ומטעם דכיון שאינו יכול ליטול באותו מקום הוי כמו שנקטעה אצבעו דא"צ ליטול רק שאר מקום היד התם הלא מיירי ביש לו מכה ולכך לא חיישינן שיסיר מקום הרטיה ויגע בבשרו להאוכלין דכאיב ליה אבל הכא מיירי שאין לו מכה רק מיחוש בעלמא במקום הנטילה ואין לו צער בנטילתו ויוכל להסיר הרטיה מתי שירצה א"כ יש לחוש שיסיר הרטיה בתוך הסעודה ויגע בבשרו להאוכלין ולכך צריך להסיר הרטיה וליטול ידיו דאם יטול כשהרטיה על ידו יהיה חציצה:

ו

(ו) וטיט היון וכו' – פי' טיט הבורות דהוי כמו טיט היוצרים שהם נדבקים מאד ומונעים המים מלבוא תחתיהם אפילו כשהם לחים וה"ה שאר מיני טיט כשהוא יבש ונדבק בבשר חוצצין בכל זה בין ע"ג היד בין תחת הצפורן אפילו כנגד הבשר [אם לא שהיה דבר מועט כ"כ שאין דרך בני אדם להקפיד ע"ז דאז אין חוצצין בכל מקום שימצאו וה"ה בצואה ובצק כה"ג כמו שכתבתי בבה"ל] אך היכא שמלאכתו בטיט כגון העושה לבנים או קדרן וכדומה בודאי אינו חוצץ בכל מקום שימצאו כיון שאומנתו בכך ואינו מקפיד בזה וכדלקמיה בס"ב אם לא שהיה רוב מקום הנטילה מכוסה בזה:

ז

(ז) אבל וכו' – דין זה קאי על ריש הסעיף בעצם דין חציצה דאם נמצא שום דבר חוצץ על מיעוט היד ואין מקפיד אין לחוש ודעת הטור דאף באלו שזכר המחבר מקודם דהוא מדברים שדרכן של רוב בני אדם להקפיד מ"מ אם הוא אינו מקפיד אינו חוצץ אבל דעת המ"א ושארי אחרונים דבכל אלו שזכר המחבר לא אזלינן בתריה כ"א בתר רוב בני אדם:

ח

(ח) במיעוטו שאינו מקפיד – ואם רוב היד מכוסה דהיינו רוב מקום הנטילה אע"פ שאין מקפיד חוצץ:

ט

(ט) הטיט – המ"א פירש דקאי רק על שכנגד הבשר ואפילו טיט היון והיוצרים משום דבאלו מדינות אין מקפידין ע"ז והוי כמיעוטו שאין מקפיד אבל שלא כנגד הבשר בודאי רוב בני אדם מקפידים אפילו בצואה וחוצץ אף שהוא אינו מקפיד וכדבריו העתיקו הח"א והדה"ח ויש שמקילין בצואה וסתם טיט:

י

(י) מקפיד הוא – משמע אע"פ שהרוב אינן מקפידין כיון דהוא מקפיד אזלינן בתריה וחוצץ ומ"מ נראה דהיינו דוקא בטיט היוצרים או בטיט יבש אבל בטיט לח או בעפר שתחת הצפורן כנגד הבשר שאינו נדבק כ"כ אין להחמיר ובפרט אם כל היום אין דרכו להקפיד רק כשמגיע לנטילה:

יא

(יא) כל דבר וכו' – היינו אם הוא במיעוטו דוקא אע"ג דכבר זכר זה המחבר בסוף סעיף הקודם כפלו כאן משום דכל הסעיף זה הוא דברי הרשב"א ממש כמובא בב"י ורצה להעתיקו בלשונו:

יב

(יב) והיו ידיו צבועות – ר"ל מקצת ממקום הנטילה דאלו היה רובו הא קי"ל דאפילו אינו מקפיד חוצץ אכן בסיפא לענין נשים שדרכן לצבוע ידיהן לנוי שם אפילו כל ידיהן צבועות נמי כיון שמתכוונות לעשות כן ורוצות בזה הרי הוא כגופן ממש ולא חייצי:

יג

(יג) אין הצבע וכו' – וכן אם הוא טבח ויש דם על ידיו אינו חוצץ וכן אם היה מוכר שומן ויש שומן על ידיו אינו חוצץ אבל אחר שהיה ממשות דברים אלו על ידיו חוצץ [אחרונים] ואם היה טבח ומוכר שומן ויש דם ושומן על ידיו ג"כ מצדד המ"א להקל דאינו חוצץ:

יד

(יד) שהדיו וכו' והלח אינו חוצץ – ור"ל כמו התם גבי דיו שהלח אינו חוצץ מטעם שנמחה במים ומי הנטילה מגיעין לגופו ה"ה לצבעים שהם כמו דיו דוקא שממשו עליו הא אם אין בו ממש רק חזותא של צבע בעלמא אין שייך חציצה וה"ה שחרורית שאין בה ממש אינה חוצצת [אחרונים]. ומי שכותב תדיר אפילו יש ממשות של דיו יבש על אצבעותיו אינו חוצץ דהרי אין דרכו להקפיד ע"ז [אחרונים]:

טו

(טו) גלדי מכה – היינו ריר היוצא מן המכה ומתיבש ונעשה גליד [רמב"ם] וי"מ דהוא שחין שנתרפא ועלה עור למעלה ויש עליו גלדי:

טז

(טז) אם אינו מקפיד – להסירו מעל ידיו מפני שהוא מצטער בנטילתו [כן מסיק במאמר מרדכי עי"ש ועיין בא"ר ובש"א]:

יז

(יז) להסיר הטבעת – משום חציצה:

יח

(יח) ואפילו וכו' – ר"ל אף שהמים באים להאצבע מ"מ יש להסיר משום שאין אנו בקיאין איזה מקרי רפוי וכדלקמיה ובדיעבד עלתה לו נטילה ברפוי והוא ששפך עליה רביעית בבת אחת כמ"ש לקמן בסימן קס"ב ס"ט:

יט

(יט) בשעה וכו' – ומסקי האחרונים דדוקא אשה שדרכה להקפיד להסיר הטבעת בשעת מלאכה [היינו בשעת לישה] אבל איש שאין דרכו להקפיד להסירו בשעת מלאכה כי אין דרכו ללוש אין צריך להסיר אותו בשעת נטילה אפילו אם אינו רפוי רק אם יש בו אבן טוב שגם איש דרכו להקפיד להסיר בשעת נטילה שלא יתלכלך מהמים אז יש לחוש להסירו משום חציצה:

כ

(כ) עד הקנה וכו' – ר"ל עד סוף פיסת היד שהוא מקום חיבור היד והקנה:

כא

(כא) וראוי לנהוג וכו' – ר"ל אף דמדינא מי שירצה להקל כדעה שניה אין מוחין בידו דכל ספק בנט"י לקולא וכדלעיל בסימן ק"ס סעיף י"א מ"מ לכתחלה ראוי להחמיר כדעה הראשונה וכן נוהגין העולם ובספר עצי אלמוגים הוכיח שהרבה גדולי ראשונים סוברים כן ויש ליזהר מלהקל בזה עי"ש ועיין בביאור הלכה:

כב

(כב) כדעת הראשון – ומשמע דבשעת הדחק שיש לו מים בצמצום יוכל לסמוך על דעת המקילין. וכתבו האחרונים דאם פיסת ידו מלוכלך מזיעה וכה"ג לכו"ע צריך ליטול עד סוף פיסת היד:

א

ס"ק י' ובדיעבד. ע' תשו' מעיל שאול סי' י"ח:

א

בשרו עבה"ט. ובר"י כתב בשם מהר"י מולכו שב' בנפלה הרטיה צריך ליטול שנית כדין מפה שאם יסיר המפה אסור לאכול ע"ש בש"ע ס"א:

ב

היבש עיין בה"ט מ"ש אם הוא טבח כו' עיין בשבות יעקב ח"א סי' ס"ט שתמה ע"ז וכתב שהמ"א נמשך אחר הרא"ש וברא"ש יש ט"ס מ"ש על בשרו וצ"ל על בגדו כמבואר בבר"י דף צ"ח ע"ש. וגם השיג שם על מ"ש הלק"ט מוהל שנתבייש כו' וראייתו מדאמרינן שבח הוא לבני אהרן כו' וז"א דגם בבני אהרן הוא חציצה אם הוא יבש כמבואר בסוגיא שם דמשני לח הוא ואינו חוצץ:

א

שלא כנגד הבשר. פי' במקום שהצפורן עודף על הבשר:

ב

ורטיה שעל הבשר. פי' שאין לו מכה רק מיחוש בעלמא ויוכל להסיר הרטיה כשירצה זה תלוי בקפידא אבל אם יש לו מכה וא"א לו להסיר אז א"צ כלל ליטול במקום הרטייה כמ"ש ס"ס קס"ב. א"נ דגם הכא מיירי ביש לו מכה אלא דהוא אינו נזהר שלא יחזרו המים דעל הרטיה על היד כמ"ש שם וע"כ הוה חציצה מש"ה כ' כאן דאם אינו מקפיד לא הוה חציצה:

ג

ומש"ה לא נהגו לנקר כו'. בי"ד סי' קצ"ח ס"ק י"ט כתבתי טעם אחר למה נהגו להקל בנט"י:

ד

אבל יש להחמיר כו'. רש"ל כ' להקל כי אין דרכו של איש להקפיד אכן בטבעת שיש בו אבן ודאי מקפיד עליו וחוצץ אם אינו רפוי עכ"ל:

ה

הקנה של זרוע. פי' תכף אח' השלמת היד מקרי קנה של זרוע וצריך נטילה עד התחלת אותו הקנה דהיינו עד השלמת היד כן הוא לרי"ף:

ו

וראוי לנהוג כו'. כתב ב"י ונכון להתנות ולומר שאינו מקבל עליו דבר זה בתורת חובה דשמא לא יזדמן לו פעם א' כ"כ מים לא יצטרך להחמיר כמנהגו וכן ראוי להתנות בכל דבר שאדם רוצה להחמיר על עצמו עכ"ל ונראה דיש חשש בחומרא זאת מפני הרואים שיסברו שעיקר הדין כן הוא ולפעמים יראו אחרים שאין נוטלין אלא כפי הדין ויאמרו עליהם שאוכלין בלא נטילה כראוי ויהיה כב' תורות ח"ו בעיניהם ותו דיוציאו לעז עליהם כדאיתא פ"ק דגיטין לענין שאין לעשות חומרא בגט וכן איתא באשר"י פ"ק דפסחים בענין ברכה דעל ביעור חמץ שי"ל כן אע"ג דטפי עדיף לומר לבער לפי שצריך להודיע שג"ז שפיר ולא יטעו לומר אם בירך כך לא יצא הבאתיו לקמן סי' קס"ז ס"ב. ע"כ נ"ל שגם הש"ע לא כתב כן אלא אם הוא בפ"ע לא בפני רבים ולעד"נ דהמיקל בכ"מ בזה לא הפסיד כיון שקי"ל הלכה כדברי המיקל בנט"י כדאיתא סימן ק"ס סי"א ואין זה בכלל אנא משאי מלא חפני מיא כו' דשם מיירי במקום נטילה משא"כ שלא במקום נטילה כנלע"ד: