שולחן ערוך, אורח חיים ק״ס: איזו מים כשרים ואיזו פסולים לנטילה. ובו טו סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

איזו מים כשרים ואיזו פסולים לנטילה. ובו טו סעיפים:
מים שנשתנו מראיהן בין מחמת עצמן בין מחמת דבר שנפל לתוכן בין מחמת מקומם פסולים:

ב

עשה במים מלאכ' או ששרה בהם פתו אפי' נתכוין לשרות בכלי זה ונפל לשני פסולים ואם צינן יין במים פסולים ואם הדיח בהם כלים פסולים ואם היו כלים מודחים או חדשים כשרים. ואם הטביל בהם הנחתום הגלוסקין [פי' ככרות לחם] פסולי' אבל אם טבל ידיו במים וטח פני הגלוסקין או שחפן מהם בחפניו המים הנשארים לא נעשה בהם מלאכה לפיכך כשרים אם לא נשתנו מראיהן [וה"ה מים שהנחתום מדיח ידיו בהם מן הבצק הדבוק בידיו בשם ר' ירוחם]:

ג

מים שלפני הנפח אעפ"י שלא נשתנו מראיהן פסולים מפני שבידוע שנעשה בהם מלאכה דהיינו שכיבה בהם הברזל ושלפני הספר אם נשתנו מראיהם פסולים ואם לאו כשרים:

ד

מים ששתו מהם התרנגולים או שלקק (פי' שתיית הכלב נקרא לקיקה) מהם הכלב יש מי שפוסל ואין דבריו נראין אלא בין באלו בין בכל שאר בהמה חיה ועוף יש להכשיר:

ה

אין המלאכה פוסלת אלא במי' שאובים בין שהם בכלים בין שהם בקרקע אבל לא במי מקוה או מעיין בעודם מחוברים:

ו

חמי האור נוטלים מהם לידים אפילו הן חמין שהיד סולדת [פי' כל שכריסו של תינוק נכוה הימנו] בהם:

ז

חמי טבריה יכול להטביל בהם את הידים אבל ליטול מהם בכלי לא ואם המשיך אותן בארץ דרך חריץ חוץ למקומן והפסיקן מהמעין הנובע [חם] אם יש בהם שיעור מקוה מטבילין בהם הידים ואם אין בהם שיעור מקוה לא ואם חריץ זה מימיו מחוברים למי המעין הנובע חם לרש"י והרשב"א אין מטבילין בו את הידים ולהר"ר יונה מטבילין בו את הידים:

ח

טעם פיסול חמי טבריה לנטילה מפני שהם מרים ואינם ראוים לשתיית הכלב אבל אם ימצאו מים חמין נובעין שהם ראוים לשתיית הכלב נוטלין מהם לידים:

ט

מים מלוחים או סרוחים או מרים שאין הכלב יכול לשתות מהם פסולים לנטילת ידים אע"פ שכשרים למי מקוה לטבילה ואם הם עכורים מחמת טיט שנתערב בהם אם הכלב יכול לשתות מהם כשרים בין לנטילת ידים בין למקוה ואם אינו יכול לשתות מהם פסולים לשניהם:

י

נוטלים ידים בכל דבר שתחלתו מן המים כגון יבחושים (פי' תולעים) אדומים או שומן דג (ונראה דוקא אם רסקן דלא עדיף משלג וכו'):

יא

מים שיש לו ספק אם נעשה בהם מלאכה או לאו או שיש לו ספק אם יש בהם כשיעור אם לאו או אם הם טמאים או טהורים או ספק אם נטל ידיו או לאו טהור [וכל ספק טהרה בידים טהור] [טור] ויש מי שאומר שעם כל זאת אם יש לו מים אחרים יטול ידיו ויוציא עצמו מן הספק: הגה מי שלא נטל ידיו ונגע במים לא נפסלו אותן מים לנטילה ולא מקרי מים טמאים אבל אסור לרחוץ ידיו ממים שנטל בהם חבירו כבר: [תרומת הדשן סי' רנ"ט]:

יב

השלג והברד והכפור והגליד (פי' המים הנקפי' מרוב הקור) והמלח אם ריסקן עד שיעשו מים נוטלין מהם וטובלין בהם אם יש בהם כשיעור (עיין בי"ד סי' ר"א ס"ל) יש מי שאומר שאין נטילת מים ראשונים אלא במים בלבד וי"א שהיין כשר לנטילת ידים בין נתן לתוכו מים בין לא נתן לתוכו מים אלא שאסור לעשות כן לכתחלה כדי שלא יהא כמזלזל בדבר חשוב שנשתנו לעילוי (פירוש לשבח) עד שקובע ברכה לעצמו (וי"א דוקא יין לבן אבל אדום לא) (מרדכי פרק אלו דברים) ויש מי שאומר שכל מי פירות ראוים לנטילת ידים בשעת הדחק: [וכ"ש דמותר ליטול ידים בשעת הדחק בשכר או במי דבש המבושלין דעיקרן מים] (הגהות אשר"י):

יג

צריך שיהא במים רביעית והני מילי לאחד אבל לב' שבאו ליטול כאחד האחרון א"צ ואפילו בזה אחר זה ובלבד שלא יפסיק הקילוח כיצד היה רביעית מים בכלי ופשט אחד ידיו ואחר יוצק על ידיו ובא שני ופשט ידיו למטה ממנו סמוך ליד הראשון וקילוח יורד על ידו של ראשון ולידו של שני שלמטה ממנו ידי שניהם טהורות אע"פ שפיחת שיעור הרביעית כשהם מגיעים לידיו של שני ידיו טהורות מפני שהם באים משיורי טהרה ויש מתירים אפי' כשנוטלים זה אחר זה הואיל ובשעה שהתחיל הא' ליטול מהם היה בהם רביעית גם לשני זה עולים מפני שבאו משיורי טהרה ועל דרך זה נוטלים מחצי לוג לג' ולד' ומלוג לכמה בני אדם כ"ז שמספיקים המים לשפוך כל אחד על ידו ג' פעמים (והוא הדין) שיכולים להניח ד' וה' ידיהם זה בצד זה או זה על גב זה וליטול כאחד ובלבד שירפו ידיהם בענין שיגיעו המים לכל אחד:

יד

צריך שיהא רביעית מכונס במקום אחד שאם נטל משמינית וחזר ונטל משמינית ידיו טמאות כשהיו:

טו

רביעית שאמרו בין לידיו של גדול בין לידיו של קטן נטלו ב' בני אדם זה ידו אחת וזה ידו אחת ואח"כ חזר השני ונטל ידו השניה הרי אלו כג' ב"א לפיכך אם היה בכלי חצי לוג ידיו טהורות ואם לאו אין ידו השניה טהורה שאין נוטלין בפחות מחצי לוג יותר משני בני אדם:

א

חמי האור כו' אע"פ שאינם ראוים למים אחרונים כדלקמן בסי' קפ"א (מהרש"ל בסעיף הנ"ל) אפילו הן חמין שיד סולדת בו כו' כ"כ הב"י שיש לפסוק כלישנא בתרא דגמרא שאפילו היד סולדת מותר ליטול ידים אבל מהררש"ל כתב דדוקא שהיד נכווית בו כלישנא דטור ואינם חמים כ"כ שתהיה היד סולד' בו וכ"כ הסמ"ק והסמ"ג:

ב

ואם אין מהם שיעור מקוה לא וצ"ע לעיל בסי' קנ"ט סי"ד פסק דבמקוה ומעין לא בעי מ' סאה וי"ל דחמי טבריה גרע טפי:

ג

אבל אם נמצאו מים חמין כו' נוטלין מהן לידים פי' אפילו חמין ולפי פירש"י הטעם משום שלא היה להם שעת כושר אם כן כל מים חמין הנובעים אסורין בעודן חמין ואפשר אפי' נצטננו:

ד

מי שלא נטל ידיו כו' לא נפסלו. וכן כתב מהרש"ל בש"ת צ"א ע"ב:

ה

השלג והברד כו'. וי"א שאין ליטול בשעת הדחק (גירסת אלפס ברכות דף מ"ה) ואותן שנוטלין ידיהם עבירה היא בידם ושתי רעות עושין א' שמזלזלים בנ"י ועוד שמברכין ברכה לבטלה ועוברים על לא תשא (מהרש"ל בש"ת סי' צ"ד) והאי דבעי למיכל ומשכח מיא באגניא או במשכילתא ויש בהן מ' סאה שדי ידיה בגויה ושפיר דמי (הגהות אשרי פ' היה קורא דף ע"ב צ"א):

א

שנשתנו. ואם חזרו לברייתן כשרים. מ"א:

ב

עצמן. ברמב"ם ליתא הך גירסא דבין מחמת עצמן ולכן יש להקל כשנשתנו מחמת עצמן. ט"ז מ"א:

ג

פסולים. כתב הב"ח דוקא בנטילה פוסל שינוי המראה אבל בטבילת ארבעים סאה לא נפסל משום שינוי מראה דהשתא לטבילת כל הגוף כשרים ק"ו לנט"י:

ד

פתו. אם נתן במים דבר להריח כגון נרד הוי כשרה בהן פתו של"ה. ומ"א כתב אנן לא קי"ל הכי ע"ש:

ה

נתכוין. ואם נפל פת מעצמו למים דעת הב"ח להתיר. וט"ז אוסר:

ו

במים. דוקא צינן אבל אם עמד שם היין כדי שלא יתחמם והיין היה כבר צונן אין לפסול המים לנט"י. וה"ה אם נתן דגים חיין לתוך המים שלא ימותו לא נפסלו דלא מיקרי מלאכה דאין המים פועלים בהם כלל רק מצילין ממיתה. מ"א וע"ת וכנה"ג בשם דמש"א:

ז

פסולים. וה"ה אם הדיח בהן ירקות פסולים רי"ו. ומשמע דירקות דומיא דכלים דאם היו מודחים ונקיים כשרים דלא מיקרי מלאכה. ומ"מ אם שרה בהן ירקות שלא יוכמשו מיקרי מלאכה ופסולים דלא גרע מצינן יין במים וה"ה אם נתן כלי במים בימות החמה שנתבקעו כדי שיתכוצו פסולים. מ"א ע"ש:

ח

להכשיר. וב"ח כ' דיש להחמיר כששתה מהן כלב או חזיר דנמאסין והו"ל כשופכין וכן דעת רוב האחרונים:

ט

שהיד סולדת בהם. ורש"ל אוסר ביס"ב ובדיעבד יש לסמוך על הב"י:

י

הכלב. מי הים ראוין לשתית הכלב אם מרתיחין אותן רדב"ז ח"א סי' רצ"ד מ"א. ועיין בהרשד"ם סי' קצ"ח:

יא

טהור. אפי' יש בהן כל הנך ספיקות טהור וכל ספק במחלוקת הפוסקים נקטינן לקולא. ת"ה ב"י עיין מ"א ובהלק"ט ח"ב סימן ק"ל:

יב

טמאים. ולכן היוצא מבהכ"ס יכול לשאוב מים בחפניו מן החביות ליטול ידיו. רש"ל ט"ז מ"א:

יג

ר"א. דשם מבואר אפי' לא רסקן כשרים למקוה ומכ"ש לנט"י. ומזה נראה להתיר להולכי דרכים שאין להם מים שילך למקום עמוק משלג ויתחוב ידיו בהם מיהו ידקדק דיהא שם שלג כשיעור מקוה ע"ת וכ"כ ט"ז בסי' קנ"ט ס"ק כ' אם השלג מכונס בגומא ויש שם שיעור מ' סאה יש להתיר בנטילת ידים אפי' לכתחלה ע"ש. ומ"א מתיר אפי' המונח על פני כל הארץ כל שיש מ' סאה מחובר יחד אפי' נמוך מאוד ע"ש. וכתב ל"ח אבל ליקח שלג בידו אחת לשפשף בידו הב' לד"ה אסור עיין בס' גן המלך סי' צ"ה:

יד

בלבד. עיין בתשובת פנים מאירות סי' ל"א וביד אהרן ובשכנה"ג:

א

בפ"ק דמס' ידים

ב

הרמב"ם פ"ז מה"ב

ג

שם בפ"ק דידים

ד

הרא"ש בפירוש מסכת ידים

ה

משנה שם א' בפ"ק

ו

ר"ש שם בפי' המשנה

ז

תוס' ושם בפירוש הר"ש

ח

רש"י וא"ז

ט

ב"י

י

ב"י מלשון הרמב"ם פ"י מה"ב

יא

חולין ק"ז

יב

שם

יג

רמב"ם ורשב"א ור' יונה

יד

פ"ק דמס' ידים והרי"ף בפ"ח דברכות

טו

זבחים נ"ב

טז

הג"א פ"ב דברכות

יז

פ"ב דמסכת ידים

יח

רמב"ם בפ"ו מה"ב והטור

יט

ראב"ד שם

כ

כהרמב"ם שם ובסוף הל' מקואות

כא

הראב"ד

כב

הרשב"א

כג

רש"י בברכות נ'

כד

ריש פ"ק דידים וחולין ק"ו

כה

רשב"א ורמב"ן

כו

כ"כ רשב"א

כז

שם בריש פ"ק דידים לפירוש הרא"ש והר"ש

כח

שם פ"ב

כט

ספר א"ח בשם הרשב"א

ל

תוס' הביאו הר"ש שם

לא

הרשב"א בת"ה

א

ס"א בין כו'. טור אבל במתני' דידים לא שנו אלא נפל לתוכו כו' משמע דוקא מחמת דבר שנפל לתוכן ואפי' במי חטאת תנן בספ"ח דפרה דכשר וכ"כ הר"ש בשם התוספתא פ"ח דפרה וכ"פ הרמב"ם שם ונראה שהטור למד ממ"ש בפכ"ה קפדיתו אחזותא משמע בכ"ע וכיון בזה לתרץ קושיית תוס' דחולין ק"ז א' ד"ה קפדיתו כו' אבל ליתא כנ"ל ועתוס' שם ד"ה קפדיתו הנ"ל וכן השיגו כל האחרונים:

ב

בין מחמת מקומן פסולים. רמב"ם וכמ"ש בתוספתא הנ"ל מחמת עצמן כשרים מחמת עשן או ד"א פסולים:

א

ס"ב אפי' נתכוין כו'. דלא כשמעון התימני שם:

ב

ואם צינן כו'. דנעשה בו מלאכה שם וע' בגיטין נ"ג ששקל בהן כו':

ג

אבל אם כו'. מתניתין וכפי' הר"ש שם:

ד

או שחפן כו'. כפי' הרמב"ם שם ובת"ה:

ה

כשרים אם לא כו' תוספתא והביאה הר"ש שם וכשהוא נוטל כו' וזו התוספתא מסייע לפי' הר"ש וגי' הרמב"ם נוטל בידיו ולכן כ' הרמב"ם שחפן מהם כו' כנ"ל וכמ"ש בת"ה אבל לשון מתניתין משמע יותר כפי' סה"ת וכמ"ש בהג ה:

ו

ה"ה כו'. כן פי' בסה"ת וכן פי' תוס' בסוטה ט"ו ב' ד"ה מה כו':

א

ס"ד מים כו' מתני' היא בפ"ט דפרה מ"ג שתת מהן כו' כל העופו' כו' ופירש"י בחולין ט' ב' בלשון ראשון מפני שנעשה מלאכה אבל בלשון אחרון פי' משום חיותן בכלי וע' תוס' שם ד"ה אם כו' ור"ש בפרה שם וז"ש ואין דבריו נראים ואפי' ללשון ראשון של רש"י דוקא במי חטאת משום תערובות אותן שנפלו מפיהן אבל לנט"י בטלין במיעוטן וראיה ממ"ש נפל לתוכן דיו כו' דוקא משום שינוי מראה וכ"נ ממ"ש הא"ז בשם ר"ח וכ"כ במרדכי בשם תוספתא דמים שלקק מהן הכלב פסולין הא בשאר כשירין תה"ד והב"י כ' להכשיר אף בכלב מטעם הנ"ל אבל הב"ח כ' דטעם הר"ח משום דנעשו כשופכין וכמו עשה מלאכה שכ' בת"ה משום דנעשו כשופכים ועט"ז סק"ד בשם ב"י:

א

ס"ה אין כו' אבל כו' דאפי' למקוה כשרים כמ"ש בפ"ז דמקואות ובי"ד סי' ר"א סכ"ה וכן אם כו' וכ"ש במעיין וע"ש סכ"ח ובגמ' דסוטה ט"ו ב' מה מים חיים כו' אלמא לא אשכחן מים מחוברין שנעשה בהן מלאכה:

א

ס"ו חמי כו'. כר"י ק"ו א' וכלישנא בתרא ק"ה ב' וע' תוס' ק"ו א' ד"ה חמי כו' ומזה הטעם פסק כר"י משום דקי"ל בכ"מ כלישנא בתרא וכ"כ הרא"ש:

א

ס"ז חמי כו'. שם וכגי' הרי"ף וש"פ חזקיה אמר אין נוטלין מהן לידים ורי"א כל גופו טובל בהן ידיו לא כ"ש אר"פ כו' וכ' הר"ש בפ"ק דידים שכן גי' ר"ח ור"ג והכריח שכן הוא דאל"כ ר"י נגד סתם מתני' דפ"ק דידים המים כו' ור"י אמר הלכה כסתם משנה בכ"מ ופ' הרי"ף כחזקיה דרביה דר"י הוה ואע"ג דס"ל כיחידאה אזלינן בתר אמוראי וע' ת"ה וצ"ע על הרמב"ם שפ' ברפ"ו דשבת כרב ושמואל וע' כ"מ שם (ועמ"ש בס"ט) וערש"י שם ד"ה דאפסקינהו כו' ואין כו' אבל כו' וז"ש בש"ע ואם המשיך כו' אם יש כו' ואם כו' ואם כו' וכ"כ בת"ה דאם אינן מחוברים בלא"ה אין נוטלין כיון דליכא שיעור טבילה בעינן נטילה דהא בעינן כלי וכ"כ תוס' שם ד"ה דאפסקינהי כו' א"נ כו' וכ' תר"י דהוצרך לפרש בשאין בהן מ' סאה דא"כ הדק"ל כל גופו טובל בהן כו' וכמ"ש במקומן כו' והוצרך לפרש כשהם מחוברין דאל"כ היאך אר"י כל גופו כו' אלא בכה"ג פליגי דחזקיה גזר ול"ל השתא כו' דבשלמא גופו ל"ל אטו כלי משא"כ כאן שיראה שמותר להטביל ידיו לא יאמר מפני העירוב אלא שאין איסור במי טבריא כלל אבל הר"י כתב דפסקינהו לגמרי משמע וכפי' הראשון שבתוס' שם והשתא חזקיה גזר שיראה שאין בהן מ' סאה ולא עירוב ואפ"ה מותר כ"ש בכלי ורי"א כל גופו כו' לא בהן ממש אלא באותן המים כשיש מ' סאה ועמ"ש בסי' קנ"ט סי"ד:

א

ס"ח טעם כו'. וכמ"ש בס"ט דמשום חמימות אין לפוסלן כמ"ש בס"ו שם וע' רש"י שם ד"ה דכ"ע שפי' ט"א וכ"כ הרי"ף אבל ממ"ש בגמ' שם כתנאי כו' משמע כפי' הר"י וע' רש"י שם ד"ה שנפסלו כו':

א

ס"ט מים מלוחים כו'. שם כתנאי כו' וקי"ל כרשב"א דקאי כחזקיה וכמ"ש בת"ה ודינם כמו בחמי טבריא בס"ז וכמ"ש בס"ח טעם כו' אבל מלשון הרי"ף והרא"ש שהשמיטו כל השקלא וטריא משמע דלא גרסי בגמ' כתנאי כו' ולכן פי' טעם חמי טבריא משום דלא ה"ל שעת הכושר ולכן פסק כחזקיה ומתורץ תמיהת הרשב"א בת"ה דהל"ל כר"י דקאי כת"ק ומ"מ צ"ע על הטוש"ע שהשמיטו דמותר להטביל בהן ידיו:

ב

ואם כו'. ע' תוס' בחולין שם ד"ה מים ובזבחים שם ובספ"ק דסוכה:

ג

בין לנט"י כו'. צ"ע דשם משמע דוקא להשלים דגבי יבחושין פריך אפי' בעינייהו כו' וכן בספ"ק דסוכה טיט הנרוק יוכיח שמצטרף כו' ואפשר לומר דלשון עכורים מחמת טיט משמע שגם יש בו מים וכמ"ש במתניתין ספ"ב דמקוואות ר' יהושע אומר במים ובטיט באיזה טיט מטבילין כו':

א

י נוטלין כו'. זבחים שם אלא למעוטי יבחושין כו':

ב

ונראה כו'. עיו"ד סי' ר"א ס"ל בהג"ה ולקמן סי"ב: וכל ספק כו'. שם ופ"ד דטהרות:

א

ס"יא ויש מי כו'. דה"נ אמרינן שם ספק ר"ה טהור ובע"ז ל"ז ב' כי אתו כו' וע' כ"מ שם וכמ"ש בתוספתא הביאה הר"ש פ"ב דמקוואות מתניתין ג' רי"א אומרים לו שלא יטבול כו' למה זה דומה כו' שזה ספק ידים:

ב

מי שלא כו'. כמש"ל ס"ב אבל אם טבל כו':

ג

אבל אסור כו'. ע"ס קנ"ט ס"י ובתוספתא הנ"ל בשביל ד' דברים כו':

א

ס"יב השלג כו'. כמ"ש בזבחים שם כל המשלים כו' ולא ממעיט אלא נתן סאה כו' וכמ"ש בפכ"ה השתא כל גופו כו' וברפ"ז דמקוואות יש כו' והעידו כו'.

ב

אם ריסקן כו'. ע' מרדכי ספ"ד דשבת שמפ' המתניתין במפושר אבל בתוספתא הביאה הר"ש שם עיגולי שלג המשוקעין במקוה הרי אלו מעלין וכן הכריע בב"י ביו"ד שם לענין נט"י לפחות ובש"ע שם פ' דאף למקוה כשר וע' בהג"ה שם ועמ"א:

ג

יש מי כו'. ברכות נ' ב' ת"ר יין כו' ופי' הראב"ד שלא לנט"י לאכילה דאין נטילה אלא במים ולא בשום משקה דעשאוהו כטהרת מקוה לתרומה שסמכוה דכתיב וידיו כו' אלא לנקיות בעלמא קאמר: וי"א כו'. הוא דעת הרשב"א שכ' בת"ה ול"נ דא"כ לימא ואין רוחצין את הידים דנטילה נקרא ע"ש נטלא שצריך כלי וכ' ומסתברא שבין לר"א בין לחכמים אין האיסור אלא משום זלזול אחר שהוא עומד בעילויא וראוי לברך בפה"ג אבל בדיעבד לעולם עלתה הנטילה. וז"ש אלא שאסור כו' עד שקובע כו' לאפוקי שאר משקין שאפי' לכתחילה מותר ואין משום זלזול כיון שאין קובע ברכה לעצמו:

ד

וי"א דוקא כו'. כמ"ש בפ' כ"ה קפדיתו אחזותא כו' וס' הראשונה ס"ל כמ"ש הרא"ש דוקא מים שנשתנו מראיהם כמ"ש נפל לתוכו כו' משא"כ מי פירות וראיה שאין פוסלין את המקוה וכשרין בנתן סאה וע' במשמרת הבית:

ה

ויש מ"ש שכל מי פירות כו'. ר"ל דיין פסול לנט"י אבל מי פירות כשרין והוא דעת רש"י ע"ש בד"ה ונוטלין כו' ומשנתן כו' ואע"ג דבזבחים כ"ב א' אמרינן למעוטי נתן סאה כו' לאו במי פירות אלא באותן שאינן ראויין לנטילה ולהכי לא קאמר למעוטי מי פירות וכגון שנתן סאה כו' ודומיא דרישא דמזכיר המין טיט ויבחישין:

ו

וכ"ש דמותר כו'. ודאי שהם מים כמ"ש ברפ"ג דעירובין שכר פוסל את המקוה בג' לוגין וע' תוס' שם כ"ט ב' ד"ה הכא כו' אך צ"ע דלפסול משום חזותא וכן מדמו שם בגמ' למי צבע דבשלמא מי פירות לא קשיא כמ"ש תוס' והרא"ש שאינן מים ותחילתן כ"ה וצ"ע:

א

סי"ג צריך כו' וה"מ כו'. ק"ו א' וא"ר כו' איני כו' אבל דעת הראב"ד והר"י דלעולם צריך רביעית אלא דכי אתו משירי טהרה א"צ רביעית מכונס במקום אחד דכי משלים אח"כ משמינית אחר ש"ד כה"ג ודעת הרמב"ם דמ"ש כאן הוא במים שניים ג"כ כגון לתרומה לדעתו אבל במים ראשונים לעולם רביעית:

ב

ובלבד כו'. שהרשב"א הקשה מאי הוה דאתי משירי טהרה אכתי אין בו רביעית ותי' שאינו פוסק הקילוח וכמ"ש במקוה פ"ב דחגיגה אם היו רגליו כו' ע"ש ונט"י ממעלו' דרבנן וא"א לומר בבת אחת ממש דא"כ היאך קאמר משיורי טהרה הי מינייהו בתרא:

ג

ויש מתירין כו'. שם בת"ה וכפשטא דגמ' דאתו כו':

א

סי"ד צריך כו' תוספתא והביאו הר"ש במתני' קמייתא דידים שנים שנטלו שתי ידיהן כו' פי' כו' וה"ה לאחד דהא אין חילוק בין א' לב' כמ"ש במתני' מי רביעית נוטלין כו':

א

סט"ו רביעית כו'. תוספתא הביאו הר"ש פ"ב מתני' ב':

ב

נטלו כו'. שם ושם:

ג

שאין כנ"ל:

א

למי מקוה לטבילה – הנה הרבה פוסקים [הר"ש והרשב"א והריטב"א] כתבו דגם בזה הוי כמו בחמי טבריה דאם אפסקינהו לגומא שאין מחזקת ארבעים סאה גם לטבול בתוכן פסולין לכו"ע דהא גם שם הטעם משום דאינם ראויים לשתיית כלב וכנ"ל [וכן הוכיחו האחרונים לדעת השו"ע דדין אחד הוא] מיהו אם מחוברין להמים שבמעין או למקוה שיש בה מ' סאה יש לסמוך להקל בזה כדעת רבינו יונה הנ"ל דלרי"ף ורמב"ם משמע דמותר בזה בכל גווני וכמ"ש הגר"א בגירסת הרי"ף וכן היקל בא"ר:

ב

אם הכלב יכול וכו' – הנה בגמרא [זבחים כ"ב] איתא אם הפרה שוחה ושותה מהם ומשמע לכאורה דאפילו הכלב יכול לשתות כ"ז שאין הפרה יכול לשתות פסולים לנט"י וצ"ע [פמ"ג]:

א

מים שיש לו ספק אם נעשה בהם וכו' – ומשמע בפמ"ג דיוכל לברך עליהם ג"כ אחרי שהרשוהו חז"ל ליטול באותם מים [וכה"ג כתבתי לקמן בסימן רס"א ס"א לענין עירובי חצירות בבה"ש ע"ש בבה"ל ראיה ממ"א] אבל בסיפא אם יש לו מים אחרים אפילו לדעת היש אומרים א"צ לברך כמו שכתב בע"ת:

א

לכתחלה כדי שלא יהא כמזלזל וכו' – משמע דשאר משקין מותר לכתחלה לדעה זו וכ"כ הגר"א. ודע דלשיטת הפוסקים המבוארים בסימן קע"א אסור אף בשאר משקים משום הפסד אוכלין וצ"ע:

ב

בשעת הדחק – מקורו עיין באור זרוע בהלכות נט"י והדברים שם מגומגמין קצת ואף הוא לא כתב שם אלא דרך שמא וז"ל דשמא היכא דאיכא שעת הדחק אפילו לרבנן מותר ליטול במי פירות:

א

ויש מתירין אפילו וכו' – הוא באמת דעת הרבה פוסקים רש"י ותוס' ור"ש וסמ"ג ורא"ש ורי"ו וטור. והמחבר דלא כתב לדעה זו אלא בשם י"א משום דלדעה הראשונה דהוא דעת הרמב"ן והרשב"א מסייעת גם דעת הראב"ד ור"י המחמירין לגמרי שישלים דוקא לרביעית שלמה על כל אחד וכן דעת הרמב"ם דהוא לית ליה כלל היתר שיורי טהרה במים ראשונים אלא צריך לעולם רביעית מים שלמה לכל אחד ואחד [דהיתר שיורי טהרה ס"ל דהוא רק במים שניים] וכן משמע גם דעת הכל בו כהרמב"ם ולכן נקט לעיקר כדעה הראשונה ומ"מ בשעת הדחק בודאי יש לסמוך על דעת כל הני רבוותא וכמו שכתבתי במ"ב. אכן קשה לי לדעת היש מתירין דהם פירשו כן המשנה דנוטלין מרביעית לאחד אף לשנים ואיך אפשר זה ליטול מרביעית אחת לשני בני אדם שני פעמים מים ראשונים ושנים לכל יד ויד ומצאתי שהקשה כן הגאון ר' מרדכי בנע"ט זצ"ל בביאור המרדכי וכתב עוד להגדיל הקושיא דהלא המשנה עיקרה מיירי לענין תרומה ושם כמעט לכו"ע השיעור עד הפרק שהוא חיבור היד עם הזרוע ואף אם נפרש דמיירי דנטל לשתי ידיו בבת אחת מ"מ הלא קי"ל דבפחות מרביעית צריך ליטול שתי פעמים ראשונים ושניים ונמצא חצי רביעית לאחד על שתי ידיו שני פעמים ועד הפרק העליון וכתב דמזה באמת ראיה לדעת הראב"ד ור"י הנ"ל [וגם לדעתם באמת עדיין אינו מיושב כ"כ דחצי רביעית לשתי ידיו פעם אחד ג"כ כבד מאד שיוליך סביב היד ולשיטת הרמב"ם מיושב טפי דס"ל דפעם אחד צריך רביעית שלמה לשתי ידיו והשניים שהצריכו לתרומה הוא לבד זה הרביעית]:

ב

הואיל ובשעה שהתחיל וכו' – ודע דיש מחמירין לגמרי [הוא דעת הראב"ד ורבינו יונה] וס"ל דלעולם צריך רביעית מים לכל אחד ולא מהני המעלה דשיורי טהרה אלא לענין שאין צריך שיהיה בכלי רביעית שלמה כשבא השני ליטול ידיו [דאף דבעלמא אינו מטהר במכונס פחות משיעור רביעית אבל כאן שמתחלה היה רביעית בכלי ובאו ליטול בבת אחת חשיב כאלו נטלו שניהם משיעור רביעית אבל צריך ליטול עוד מים שניים בשביל שניהם להשלים עד שיעור רביעית לכל אחד] ורש"ל פסק כן להלכה וכן משמע בא"ר דיש להחמיר בזה כמותם וכן משמע בביאור הגר"א ומ"מ בשעת הדחק בודאי יש לסמוך להקל כדעת היש מתירין כמ"ש בב"י:

א

ואח"כ חזר השני וכו' – ומסתברא כונת השו"ע על הראשון [ושני קרי על שם האיש שנטל לפניו שהוא עתה שני לו] ומשום דכיון שלא נטל שתי ידיו זה אחר זה חשבינן ליה עתה כאלו הוא אדם שלישי ואין די לזה ברביעית אחד אבל אם השני נטל גם ידו השניה תיכף אחר שנטל ידו הראשונה בודאי מהני ליה הנטילה דהא קי"ל מי רביעית נוטלין אפילו לשנים משום דאתו משיורי טהרה ומה מפסידו במה שהראשון נטל רק ידו אחת כנ"ל פשוט:

א

במג"א ס"ק ב' דמשקה [איפסול] נסגר ונ"ב דמשקה אי פסול:

ב

מ"א ס"ק ז' בבד"ה (פ"ה) נסגר ונ"ב פה:

ג

שם ס"ק מ"ז ועיין בנדה. נ"ב דף י"ז ע"א:

א

סעיף א' מים שנשתנו מראיהן וכו'. נ"ב נסתפקתי באם נתערב מים דכשרים לנטילה במים הפסולים לנטילה אם כשרים לנטילה או לא. ולכאורה היה נראה דיש חילוק בין אם מיעוט מים הפסולים או הוי מע"מ דאם נתערבו מע"מ אז פסולין לנטילה אך אם נתערבו מיעוט פסולים ברוב כשרים אז נתבטלו ברוב וכמו דקיי"ל בהלכות פסח לענין מים שלנו שנתערבו חד בתרי במים שלא לנו וה"ה בזה. והנה באמת נראה לכאורה להכריח מן המשנה דאף במיעוט מים פסולין פסול דהנה גרסינן במשנה פ"ח דפרה משנה יו"ד ואולי הם מי תערובת אחד כשר ואחר פסול שנתערבו (כלומר בזה פסולים) שניהם כשרים שנתערבו כשרים ור"י פוסל וכתב שם הרע"ב דר"י ס"ל דגזר שניהם כשרים אטו אחד כשר ואחד פסול. ונראה דטעם פלוגתתן הוי כך דהמשנה מיירי אף בנתערב מיעוט פסולין בהרבה כשרים נמי פסולין לחטאת והטעם אף דמדינא בטל ברוב מכל מקום דגזרינן בתערובת מיעוט פסולין אטו רוב פסולין כמו דגזרינן בחציצה מיעוט המקפיד אטו רובו המקפיד כן ה"נ גזרינן מיעוט פסולין בהרבה כשרים אטו הרבה פסולין במיעוט הכשרים ולכך שוב לא גזרינן בתערובת כשרים בכשרים במיעוטן אטו פסולין דהוי גזירה לגזירה ור"י לטעמיה אזיל דס"ל מין במינו לא בטיל וא"כ פסולין בכשרים מדינא הם פסולים ולא מטעם גזירה לכך שוב גזרינן מיעוט כשרים בכשרים אטו פסולין ולפי"ז י"ל דהרבה כשרים בהרבה כשרים פסול אף לרבנן דגזרינן אטו פסולין כמו דגזרו ברוב שאינו מקפיד אטו רוב ומקפיד וא"כ עכ"פ לפי"ז מוכח דאף מיעוט פסולין ברוב כשרים נמי פסולין וא"כ נראה דגם לדידן בנטילת ידים הוי כן. ומיהו לפמ"ש דהטעם רק מכח גזירה אטו הרבה פסולין ממילא בנטילת ידים דהוא גופא דרבנן לכך ודאי אין לגזור מיעוטין אטו רובן. גם יש לומר דשאני פרה דהחמירו כמה חומרות ומעלות אבל בנטילת ידים נראה דודאי הדין כמ"ש דבמע"מ פסולין ובמיעוט פסולין כשרים לנטילה ודו"ק:

ב

שם סעיף ב' עשה במים מלאכה וכו'. נ"ב עיין במג"א ס"ק ז' מ"ש דאם היה טבח ומוכר שומן וכו'. עיין בזה בהשמטות לי"ד הלכות נדה סי' קצ"ח מ"ש על דברי המג"א הללו בעזה"י עיי"ש ועיין בפרי מגדים באשל אברהם ולא נחית כלל מ"ש שם ביו"ד ודו"ק היטב:

א

[א] אם נשתנו וכו'. ודוקא בנוטל ידיו בכלי אבל במטביל ידיו במקוה שיש בו ארבעים סאה אין שינוי מראה פוסל בה, ב"ח וצריך עיון. וכתב רמב"ם פרק ו' מהלכות ברכות אף שנשתנו בקרקע פסול, ועיין סעיף ה' ואם חזרו לברייתן בכל ענין כשרים מגן אברהם:

ב

[ב] מחמת עצמן וכו'. כן כתב הטור וכתב הב"ח לא ידעתי מנין לו דשמא אינן פסולין אלא כשנשתנו תולדתן מחמת מקומן בקרקע או שנפל דבר לתוכן אבל לא בנשתנו לאחר שנשאבו מעצמן ויש נוסחאות שלא כתב בהן בין מחמת עצמן והכי עיקר מיהו יש להחמיר, עד כאן. וכתב הפרישה איך ישתנה על פי הטבע מחמת עצמן, ויש לומר כשמים עומד כל זמן ארוך באויר חמה נעשה ירוק, עד כאן. אך תימה לי הא בש"ס חולין דף ק"ד קאמר קפדיתו אחזותא אמר ליה אין, וכתבו תוס' הא דתנן במסכת ידים נפל דיו או קנתום ונשתנו מראיהן פסולין דילמא התם לתרומה, וכן כתב הרא"ש ומרדכי, ומאי קושיא הא יש לומר דאמרי קפדיתו אחזותא אפילו בפני עצמן לכן אני אומר דיש להקל בזה וכן כתבו הט"ז ומגן אברהם. ועוד נראה לי ראיה מרמב"ם פרק ה' מהלכות ביאת מקדש שכתב דמי כיור לא ישתנו מראיהן אלא יהיה במים הכשרים לטבילה ובפרק ז' מהלכות מקואות כתב מקוה נשתנו מעצמו כשר ודין נטילת ידים למדינן מכיור, אך קשה דבמי מקוה משמע דאף נשתנו מחמת מקומן כשר:

ג

[ג] פתו וכו'. ואותן שמשימין גלוסקאות בערב שבת במים לשרותן יש למחות שלא יטלו מאותן מים, (נחלת צבי). וכתב בשל"ה דף פ"א קיבלתי שאותן ששמים במים דבר להריח כגון שפיק"א נרד"י וכיוצא בו הוי כשורה בהן פתו, ומגן אברהם תמה עליו דאם כן למה הוצרך לפסול בנפל דיו לתוכן משום שינוי מראה לפסול משום מלאכה, עד כאן. ולעניות דעתי לא קשה מידי דקאי אפילו (שלא) נפל שלא בכוונה דאז משום מלאכה מותר כדלקמן, ועוד יש לומר דמשום שינוי מראה פסול אפילו במקוה ומעיין (כדבעי סעיף) [כדאיתא יו"ד סימן ר"א סעיף כ"ח]. גם מה שהקשה בשלמא שרה פתו עשאן כשופכין אבל הכא נתכוין להשביחן, עד כאן. לטעם הר"ש שכתבתי ודאי גם בזה אסור גם מרמב"ם שמתיר במים ששכשך המדות שלא ישאר בהם ריח לאו ראיה, ולעניות דעתי דשם ליכא דבר בעין. עוד כתב אם שרה הירקות שלא יכמשו מיקרי מלאכה דלא גרע מצינן יין במים, עד כאן. ולעניות דעתי דמותר דדמי לאם היין כבר צינן בס"ק י', שוב מצאתי בפרישה שכתב זה לשונו יש ליזהר מקצת הדברים שרגילין הנשים לשרות במים כגון ירקות או עשבים, וכן לפעמים רוחצות ירק וצנונית ותמכא וכדומה במים דפוסלין דגרועין יותר ממים שצינן בהם את היין. ומיהו נראה דאם הם נקיים מכל עפרורית ונתנן במים כדי שיעמדו בליחלוח ולא יתיבשו נהי דלכתחילה יש ליזהר מכל מקום בדיעבד יש לדמותו לכלים מודחים וגדול מזה התירו להדיח הגבל ידיו, עד כאן. מיהו אם נתן במים כלי שנתבקע בימות החמה אפשר לאסור:

ד

[ד] בין אפילו נתכוין לשרות וכו'. כתב הט"ז דהוא הדין בלא נתכוין כלל כגון שנפל מעצמו פסול, עד כאן. ותמיהני שלא הזכיר מדברי הב"ח דמתיר להדיא והביאו מגן אברהם, וכתב שכן משמע מטור ופוסקים וכן מבואר בתוספות יום טוב פרק א' דידים בשם מהר"מ, ועוד דהא לחד גירסא שהביא הר"ש שם וכן באגודה אפילו דמתכוין בזה ונפל לשני כשר, ואף [דלא] קיימא לן הכי מכל מקום בלא כיוון כלל ודאי לכולי עלמא כשר, ועיין בדמשק אליעזר דף ש"ל:

ה

[ה] פסולין וכו'. כתב בית יוסף כתב הר"ש עשה בהם מלאכה פסולין, בפרק כל הבשר אמרינן מים שיד סולדת בהם אסור ופירש רש"י משום דביטלם ונשתנו מתורת מים, וכאן נמי יש לומר דהיינו טעמא, עד כאן, והרמב"ם כתב הטעם דהם בכלל השופכין עד כאן לשון בית יוסף. וסבירא ליה ללבוש כטעם הר"ש וכן מבואר במלבושי יום טוב שכתב על טעם דלבוש זה לשונו, יש אומרים דהוי בכלל מי שופכין עד כאן לשונו. ולכן תמיהני על עולת תמיד שכתב זה לשונו, הטעם ביאר הלבוש דהוי בכלל מי שופכין, עד כאן. הא ליתא ואף דבהג"ה כתב לא נעשה כשופכין וכו' היינו לענין נמאסין בשתיה. עוד כתב עולת תמיד ומה שכתב הלבוש דבסתמא נשתנו על ידי מלאכה לא נהירא וכן מוכח מדברי שולחן ערוך סעיף ג' ממה שכתב שלא נשתנו עד כאן לשונו. הוא תמוה שגם הלבוש סעיף ג' פסק כשולחן ערוך אלא כוונת הלבוש דאף שאין ניכר שנשתנו מכל מקום אי אפשר שלא נשתנו ודו"ק, עוד נראה לי בפירוש הר"ש דאין טעמו דנשתנה מצורתן כמו שהבין הלבוש ועולת תמיד אלא כיון שעושה בו מלאכה מבטלו ונשתנה מתורת מים כמו מים שיד סולדת, וזה שכתב משום דבישלם וכו'. וראיתי בדמשק אליעזר דף ש"ל שהעתיק לדברי ר"ש בזה הלשון משום דבישלן נשתנו מראיתן מתורת מים וכו', ואין זה כלל לשון הר"ש אלא כמו שהבאתי, וכן מפורש ברש"י חולין דף ק"ה זה לשונו, אם היד סולדת בהם בטלה ונשתנו מתורת מים, עד כאן. גם בכנסת הגדולה כתב בשם דמשק אליעזר דלר"ש בנשתנו מראה פסול, וליתא וכן מבואר בר"ש פרק קמא דידים משנה ה':

ו

[ו] צינן יין וכו'. בדמשק אליעזר כתב דלר"ש כשר בזה דעל ידי צינן לא נשתנו מראיתו, ולמאי דפרישית לעיל גם לר"ש אסור, ובנחלת צבי כתב שהעולם מקילין בצינן יין כשכלים מודחים וחדשים ואפשר דטעמיה נמי דהבינו כן בדברי הר"ש, גם הנחלת צבי מסיק שיש ליזהר בזה, ומכל מקום נראה לי דאם כבר נטל יטול עוד בלא ברכה. כתב עולת תמיד בשם דמשק אליעזר דאם היין כבר צונן ועומד שם כדי שלא יתחמם אין לפסול לנטילת ידים, והוא הדין אם נתן דגים חיין לתוך המים, עד כאן. ולעניות דעתי אפילו מת הדג שם מותר, ועיינתי בדמשק אליעזר גופיה זה לשונו, וכן אני נוהג ביום טוב כדי לאכול הדגים חיים משום שמחת יום טוב, עד כאן. משמע חיים דנקט לטעם משמחת יום טוב וכן בשיירי כנסת הגדולה לא העתיק חיין רק סתם דגים, וכן נראה לי ראיה משומן דג בסעיף י"א. אם המים בכלי שיש בו שנתות ונותן לתוכו הבשר ועולין המים עד השנתות ובזה ידע משקלו מיקרי עשה בהן מלאכה, גיטין דף נ"ג:

ז

[ז] והוא הדין אם הנחתום וכו'. ורש"ל סימן י"ד פוסל בזה וכן פסק הט"ז:

ח

[ח] [לבוש] דמספיקא וכו'. אבל הנחלת צבי כתב זה לשונו, ואני אומר שאינו דומה לנפח כיון שאינו אלא שטובל להשרות בו השערות דומיא לטובל ידיו וטח בפניו הגלוסקא דכשר, עד כאן. ולפי זה אף בידוע שטבל ידיו כשר וצריך עיון. שוב מצאתי בתורת הבית הקצר דף נ"ט להדיא כדברי לבוש, ולנחלת צבי ודאי אשתמיטתיה, וכן משמע בתוספתא שהביא הר"ש פרק קמא דידים:

ט

[ט] [לבוש] ויש מכשירין וכו'. בשולחן ערוך כתב שמכשירין ואפילו לא נתבטלו משום דלא חזי לשתיה כנעשה בהן מלאכה כמו שכתב בית יוסף, אלא דלבוש סבירא ליה עיקר כתרומת הדשן סימן ר"ס שהביא בית יוסף דמחלק בין נתבטלו וכו' ולסברא ראשונה אף שנתבטלו אסור כהובא בתרומת הדשן שם, ועולת תמיד השיג על הלבוש בחינם. מיהו לדינא נראה לי עיקר דבכלב וחזיר וכיוצא בהן שנמאסין בעיני רובא דעלמא הוי כשופכין ופסולין ואינן בטלין במיעוטן, וכן משמע בב"ח ומגן אברהם, אבל בשתו בהן תרנגולים או טבל בהן את הספוג כשר אף שאין בטלין במיעוטן. כתב הרמב"ם סוף מקואות מים פסולין לנטילת ידים אינן משלימין שיעור רביעית, וכתב מגן אברהם דזה דוקא לענין תרומה, וכן כתב בתרומת הדשן דבטלין במיעוטן, עד כאן. ויש לדחות דתרומת הדשן מיירי כשנפל ברביעית מים כשרים, מיהו גם בלחם משנה פרק ו' מהלכות ברכות כתב שמשלימין בחולין:

י

[י] בעודן מחוברין וכו'. הטעם דמלאכה אינה פוסלת אלא משום דנמאסים בשתיה והוי כשופכין ובעודן מחוברים לא נמאסו משתיה ב"ח. ולפי זה לטעמים שהזכרתי בס"ק ג' גם במחוברים אסור לכאורה, גם צריך עיון דבמתניתין תנא סתמא עשה מלאכה אסור ובאותו מתניתין תנא סתמא דין דנשתנו מראיתו ודין דנפסלו משתיית הבהמה ובאלו אפילו מחוברים פסול כמו שכתב הט"ז וצריך עיון:

יא

[יא] [לבוש] מים מגולין וכו'. כתב עולת תמיד משמע מלבוש דאם ראינו ששתה נחש פסולין ולא דק דהא כתב השולחן ערוך סעיף ד' דבכל בהמה חיה ועוף יש להכשיר, ואולי משום סכנה פסולין, עד כאן. ואני אומר דפשיטא דאסור משום סכנה דהא בלבוש יו"ד סימן קט"ז כתב דאף עכשיו אם רואין ששתה נחש או רחש פסול לשתיה, ועוד הא הלבוש לא סבירא ליה כשולחן ערוך וכדפירשתי לעיל:

יב

[יב] [לבוש] צורתן וכו'. כבר כתבתי דאין זה תלוי בנשתנה צורתן אלא הטעם שביטלן מתורת מים:

יג

[יג] שהיד סולדת וכו'. ורש"ל פרק כל הבשר סימן י"א פוסל כשיד סולדת בהן, וכן פסק מהרי"ל ותשב"ץ סימן רפ"ב, ויש להחמיר לכתחילה:

יד

[יד] [לבוש] אין נוטלין וכו'. פירוש אפילו ליש אומרים דמקילין לעיל סימן קנ"ט סעיף י"ד הכא אסור משום גזירה כיון דמרים הם ופשוט בפוסקים דאפילו נעשו צוננים אסור:

טו

[טו] [לבוש] יש פוסלין וכו'. כן כתב בית יוסף בשם רש"י ורשב"א דפירשו פלוגתא דחזקיה ורבי יוחנן במימיו מחוברין. ותימה לי על מה שכתב בית יוסף בשם הרשב"א סימן קנ"ט ד"ה המטביל בו זה לשונו, ואי קשיא לך אי בפחות מארבעים סאה איך תעלה לו טבילה ואפילו לידיו, ויש לומר לידיו כיון דסגי לה וכו', עד כאן. וקאי על פלוגתא הנזכר לעיל, מאי קושיא הא מיירי במחובר למעיין, וצריך עיון רב. ולענין הלכה פסק הב"ח כרש"י ורשב"א ודייק מדקאמר הש"ס [חולין] דף ק"ו במקומן כולי עלמא לא פליגי דשרי ולא קאמר רבותא דאפילו בבת בירתא ומחוברין למקוה שרי, עד כאן. ולעניות דעתי לאו ראיה דסבירא ליה כיון דמחוברין הן הוי במקומן. גם מה שכתב דבית יוסף כתב שכן נראה מדברי הטור תמיהני דפשט דברי הבית יוסף הם על דמשמע מדכתב רש"י ואין בו שיעור מקוה דמותר כשיש בו ארבעים סאה דנראה נמי הכי מטור שכתב נמי ואין בו שיעור מקוה ולא קאי כלל על הא דמחוברין. גם מאי דכתב דמשמע מדסתם הטור דאסור אף דמחוברין הוא דחוק ואדרבה מדשתיק מיניה משמע דשרי כמו שמותר לטבול בו כל הגוף וכשם שהוצרך רש"י לכתוב בהדיא כן היה לו לטור לכתבו וכמו שכתב הוא גופיה קודם זה, עיין שם. מיהו נראה לי ראיה מבוררת דסבירא ליה לטור כרש"י מדפסק בסימן קנ"ט סעיף י"ד כרמב"ם ורש"י דאפילו בשאר מים בעינן ארבעים סאה, אם כן פשיטא דאסור במי טבריא אם אין שיעור מקוה, אלא ודאי מיירי במחוברין ודו"ק, ולפי זה הוי רבינו יונה יחיד לגבי הרמב"ם ורש"י וטור, וכן תוס' דף ק"ו הביאו דברי רש"י:

טז

[טז] ראוין לשתיית כלב וכו'. ואדם יכול לשתותן על ידי הדחק בית יוסף:

יז

[יז] [לבוש] ואפילו לטבול וכו'. בכסף משנה פרק ו' מהלכות ברכות דקדק מרמב"ם דמותר בזה בהמשיך דרך חריץ כיון שפסולין ניכר לא גזרינן אטו כלי ושאני חמי טבריא דהן זכין ואינו ניכר עיין שם, אבל בר"ש פרק קמא דידים משמע לי דשוין הן לגמרי, עיין שם ודו"ק. ומכל מקום יש להקל דהא אפילו בחמי טבריא יש מקילין:

יח

[יח] אם יש בהן וכו'. פירוש עולת תמיד דאפילו יכול לכתחילה ליטול מהם, והקשה דהא ספק דחסרון ידיעה לא שמיה ספק גם במילתא דרבנן, עד כאן. ואפשר דשאני נטילת ידים שעיקרו מדרבנן כמו שכתב בית יוסף וביו"ד סימן צ"ח סעיף ג' יתבאר בארוכה אבל מגן אברהם פירש דדוקא אם כבר נטל ידיו ונסתפק אם היה בהם כשיעור כשרים וצריך עיון:

יט

[יט] [לבוש] כדי שלא תבוא עניות וכו'. פירוש דאי לאו הטעם משום עניות אם יש לו מים לרחוץ אומרים לו קום ורחץ והוציא עצמך מן הספק אבל אין צריך להדר אחריהן לכן אמר הטעם משום עניות דצריך להדר אחריהן. כתב רש"ל סימן ט"ז הביאו שיירי כנסת הגדולה דוקא כשיש ספק אם נטל או לא או ספק שהיה בהן כשיעור אבל היכא דנטל כראוי אלא שיש ספק במים אם היה פסולין או ספק אם נטמאו הידים או לאו לא מחמירין כל כך ואף לעניות לא קשה ומכל מקום הנזהר בקדושתה וטהרתה נקרא איש קדוש וטהור, עד כאן. ותימא דבפסקיו וסימניו שם שפסק דאף בספק אם היו המים פסולין צריך נטילה אחרת ואין היתר אלא בספק נטמאו הידים דאוקמינן בחזקת כשרות וצריך עיון. והנה במגן אברהם כתב על רש"ל וצריך עיון דהא היסח הדעת פוסל, עד כאן. ולא עיין שפיר בדברי ים של שלמה שם דמיירי שהיה שומר את ידיו אלא שנסתפק לו אם הסיח דעתו, עיין שם. וכל זה לפירוש בית יוסף ורש"ל דמפרשינן ש"ס דפרק במה אשה ולאו מילתא הוא אנא משי מלא חפני מיא וכו' דבספק משי ולא משי בא לידי עניות וכן כשנוטל מרביעית מצמצם, אבל בדרישה מצאתי שפירש דמאי דאמרינן ולא מילתא הוא היינו לאפוקי מהא דאמר משא ולא משא לית לן בה, רצה לומר דאין נפקא מינה במשא רביעית או יותר מרביעית, על זה קאמר דיש נפקא מינה דיהיב ליה מלאה סגי טיבותא, אבל באמת במשא ולא במשא אין בא לידי עניות והוא הדין כשלא משא אלא ברביעית מצומצם וכן משמע בסימן קנ"ח סעיף י' וכן מסתבר:

כ

[כ] לא נפסלו וכו'. כתב מלבושי יום טוב ומטעם נכונים הכלים שיש בו ברזא בשוליהם מתחת ודוחפים הברזא בראשי אצבעותיו שיכנוס בתוך הכלי והמים יוצקים אף על פי שמיד נוגע בלחות הברזא ההוא המחובר לאותם במים שבכלי, עד כאן, ועיין לעיל סימן קנ"ט סעיף ט' וסימן קס"ב. כתב ים של שלמה סימן ט"ו היוצא מבית הכסא יכול לשאוב מים בחפניו מן הדלי לרחוץ ידיו והמים לא נטמאו וכשרים אחר כך לנטילת ידים לאכילה, עד כאן, וכתב הט"ז פירוש המים הנותרים בדלי אבל שבחפניו אסורים כמו שכתב רמ"א אבל אסור וכו', עד כאן. ולכאורה שאני הכא דאינם לנטילה אלא לטהרת בית הכסא:

כא

[כא] והגליד וכו'. פירוש המים הנקפים מרוב הקור:

כב

[כב] אם ריסקן וכו'. כתב מלבושי יום טוב ולבוש יו"ד סימן ר"א סעיף ל' מתיר בדיעבד אפילו בלא ריסוק טבילת כל הגוף, ושם בבית יוסף נתבאר שאם אין לו מים טובל ידיו לאכילה לכתחילה בשלג שאינו מרוסק, עד כאן, וכן כתב לחם חמודות דף ר"כ דאשתמיט למה שכתב בבית יוסף בטור יו"ד וכן הקשה ש"ך שם. וכנסת הגדולה תירץ דהתם מיירי באין לו מים וכאן מיירי לכתחילה, ודעת הב"ח וש"ך שם דפסול בלא ריסוק, מיהו אפשר דבנטילה מודים דמותר בדיעבד, וגדולה מזה כתב הט"ז סוף סימן קנ"ט דבמקום (שזמנוני) [שמכונס] בגומא שיעור ארבעים סאה שלג מותר אפילו לכתחילה לטבול ידיו. ובמגן אברהם כתב דשלג המונח על פני הארץ כל שיש ארבעים סאה מחובר יחד אפילו נמוך מאוד מותר וצריך עיון. וכל זה לטבול ידיו משם או ליטול שלג בכלי ויזרוק על יד אחת ואחר כך יזרוק על יד שניה, אבל ליקח שלג ביד אחת ולשפשפו עם ידו השניה לדברי הכל אסור אפילו במים ממש כל שכן שלג, וכן משמע בב"ח סימן קנ"ט ושיירי כנסת הגדולה ודמשק אליעזר דף שט"ז:

כג

[כג] [לבוש] כגון וכו'. כתב מלבושי יום טוב ולחם חמודות דזה הוא לרמב"ם ואני כתבתי בתוספות יום טוב פרק ו' ממקואות ובפרק ב' דידים דלרא"ש וטור ליתא, וגם כתבתי משם מה שקשה לרמב"ם דידיה אדידיה, עד כאן. ועיינתי שם דלא קשה מידי דודאי הלכתא כר' שמעון בן גמליאל פרק ב' דזבחים דף כ"ג דמטבילין בו מדפריך מיניה על ריש לקיש עיין שם, גם ר' יצחק בר אבדימי שהוא אמוראי אמר מטבילין בעינו של דג. גם נראה לי דהא דפסק הרמב"ם בחציצה דלא כר' שמעון בן גמליאל היינו בלא ריסקן ודו"ק. כתב בתשובת רדב"ז סימן רצ"ד הולכי ימים שאין עמהם אלא מים מלוחים ועפר לקנח גם אי אפשר לטבול ידיו בים הגדול משום דדופני הספינות גבוהים, יקח כלי מנוקב מכונס משקה ויטבול ידיו בכלי בעוד שקילוח היוצא מנקב יורד לים, או ירתיח מי הים על אש ויתמעט מרירותם עד שיהיו ראוים לשתות הכלב, ואם אי אפשר לא זה ולא זה מסתברא דיטול במי הים דעדיפי מעפר:

כד

[כד] כדי שלא יהא וכו'. בתורת הבית הארוך דף קנ"ט חולק על רש"י וכתב דבין לר' אליעזר ובין לחכמים אין הטעם אלא משום שאסור להשתמש ביין ולזלזל בו, ודוקא לכתחילה אבל בדיעבד עלתה נטילה. ורש"ל סימן י"ז ונחלת צבי לא עיינו בגוף דברי רשב"א אלא בבית יוסף והאריכו לתמוה על הרשב"א עיין שם והוא לחינם. וגדולה מזה תמיהני על הט"ז שראה דברי רא"ה ומשמרת הבית ולא ראה יפה שהבין דברי רשב"א משום הפסד אוכלין ועל כן תמה עליו דאפילו קודם נתינת מים נמי יש הפסד עיין שם, ולא דק כלל בזה דמשמרת הבית לרשב"א גופיה הקשה על הרא"ה שפירש כן אלא פירש משום ברכת בורא פרי הגפן דכיון שנתן מים מברך בורא פרי הגפן. ומה שתמה נמי הט"ז על הרשב"א שפסק נגד רבנן לעניות דעתי לא קשה מידי דסבירא ליה לרשב"א דרבנן אמרי אפילו קודם נתינת מים הוי זילזול ביין דהא סבירא ליה דמברכין בורא פרי הגפן. ומה שכתבו הרשב"א ושולחן ערוך שלא יהא כמזלזל וכו' עד שקובע ברכה לעצמו היינו אפילו לא נתן לתוכו מים, כל זה נראה לי ברור ולאפוקי מט"ז שהאריך בכל זה בטעות ומפרש פירוש זר בדברי רשב"א עיין שם. וגם תמה על השולחן ערוך ורש"ל ולמה שפירשתי הכל נכון בס"ד ודו"ק כי קיצרתי:

כה

[כה] ויש אומרים שכל וכו'. בשולחן ערוך פתח בזה, יש מי שאומר שאין נטילת מים ראשונים אלא במים בלבד, וכתב מלבושי יום טוב לא ידעתי למה השמיטו הלבוש, עד כאן. והנה בתחילה נעיין מי הוא היש אומר כי הט"ז כתב שהוא רש"י ופסק כחכמים, ולעניות דעתי לא דק דרבנן דוקא ביין אמרי אפילו קודם שנתן מים כיון שמברכין עליה בורא פרי הגפן לא נקרא מי פירות אלא יין, וראיה ברורה לזה מתוס' [ברכות] דף נ' ד"ה (דוקא) [בורא] וכו' ומשמרת הבית דף קנ"ט שכתבו דלרש"י כל שנקרא מי פירות כשרין לנטילת ידים עיין שם ודו"ק, לכן נראה לי שהוא הראב"ד וכן ציון באר הגולה. וטעם השמטת הלבוש נראה לי משום שכתב בית יוסף שהרשב"א כתב שראב"ד גופיה כתב להיפך בהלכות נטילת ידים שלו דפלוגתא דר' אליעזר ורבנן קאי לנטילת ידים המכשירים לאכילה, וסבירא ליה ללבוש שהלכות נטילת ידים חיבר באחרונה וחזר מדבריו ראשונים ולכן השמיט דעת זו, וכן מבואר בים של שלמה ולחם חמודות דף ס"ד ודמשק אליעזר כנזכר לעיל. וכל זה לדעתם ולא כן עמדי דלא מצינו בתורת הבית שחזר הראב"ד אלא שכתב שכן נראה לו, גם תימא לי שהבית יוסף גופיה כתב בסימן קע"א שהרא"ש ורשב"א הסכימו לפירוש הראב"ד דלאו לנטילת ידים המכשירים לאכילה קאמר דההיא נטילה ליכא מאן דפליג שאינה אלא במים וב"ח בשולחן ערוך שם, וכאן כתב בית יוסף שהרשב"א הסכים לפירוש שני דראב"ד וצריך עיון רב. שוב מצאתי בחידושי רשב"א בברכות דף מ"ד שהסכים לפירוש ראשון דראב"ד דלאו לנטילת ידים המכשירים קאמר, והוכיח כן בראיות ואין ספק שלדברי רשב"א אלו כיוון הבית יוסף בסימן קע"א והוא נמי תמוה על הרשב"א, וכן על הבית יוסף שפעם הסכים כך ופעם כך. ומכל מקום מבואר דהרא"ש וטור הסכימו דאין נטילה אלא במים וכן הרשב"א, ואפשר שדברי אלו הם דברי הראב"ד האחרונים, וכן בתוס' ברכות דף נ' ורא"ה בבדק הבית והכלבו ורבינו ירוחם דף קמ"ז ורש"ל סימן י"ז ראיתי שפסקו הכי, וכן בבדק הבית לבית יוסף כתב שכן פסק בספר שולחן ארבע, לכן אני אומר שאין להקל כלל במי פירות ויין:

כו

[כו] בשעת הדחק וכו'. ולא ידעתי מנא ליה הא וגם לענין טבילה ביו"ד סימן ר"א סעיף ל"ג לא פסק כן, מלבושי יום טוב. ולעניות דעתי נראה דבלאו הכי מקשה מאי ובשעת הדחק בוי"ו הא לא נזכר קודם זה דין אחר דבעינן נמי שעת הדחק, אלא נראה לי שיש טעות סופר דהנך תיבות ובשעת הדחק צריך להיות אחר מה שכתב הלבוש וכל שכן שכר וכו' שנוטלין להם לידים ובשעת הדחק והיינו כמו מי פירות דכתב קודם דלא נימא דבזה מותר אפילו שלא בשעת הדחק כיון דזה עדיף ממי פירות לכך כתב דבזה נמי דוקא בשעת הדחק, וראיה לזה שהרי רמ"א נזהר מזה וכתב בדין זה דשכר דדוקא בשעת הדחק כשר וכבר ידוע שלבוש נמשך אחר רמ"א בכל מקום אלא ברור כדפירשתי, אבל בדבר שתחילת ברייתן מן המים כשר אפילו שלא בשעת הדחק. עוד נראה לי דפירוש הלבוש מה שכתב בשולחן ערוך ויש מי שאומר שאין נטילת ידים אלא במים קאי לאפוקי שלג, והוא הדין דבר שתחילת ברייתו מהמים, ואף דבלחם חמודות דף ר"כ כתב דשולחן ערוך לא אתא אלא לאפוקי מי פירות מכל מקום הא שיירי כנסת הגדולה חולק עליו, ולכך הכריע הלבוש מדנפשיה דדוקא בשעת הדחק מותר, ומכל מקום זה דחוק והראשון עיקר. גם דברי שיירי כנסת הגדולה אין נראין דמשמע להדיא בפוסקים ובית יוסף ביו"ד סימן ר"א דשלג שריסקן מותר לכולי עלמא וכן מוכח מש"ך שם, ומה שהביא כנסת הגדולה דר' אביגדור לא רצה ליטול בשלג כשהיה בדרך אפשר דמיירי שלא היה לו כלי לרסקו בתוכו נראה לי. כתב בתשובת רש"ל סימן צ"ד אותן שנוטלין בעשבים שנפל הטל עליהם הם בכלל נידוי של זילזול נטילת ידים וברכה שעושין הוא לבטלה שאין זה נטילה כל עיקר:

כז

[כז] [לבוש] נטמאו וכו'. ולפי זה אפשר דאם נטל ברביעית בפעם אחת דליכא מים טמאים דשרי ליטול בהם ידיו וצריך עיון למעשה עולת תמיד, ועיין לקמן סימן קס"ב ס"ק י"ב י"ג:

כח

[כח] [לבוש] פחותים מרביעית וכו'. משום דרביעית הוי מקוה לטהר בו מחטין וצינוריות מהלכה למשה מסיני אלא שבטלוהו וכיון שעשו לידים נטמאות תיקנו להם ברביעית שהוא כמקוה קטן:

כט

[כט] סמוך ליד הראשון וכו'. דחשיבו כיד אחת אבל כשמרוחקת מידי הראשון לא עלתה נטילה לפי שהוא נוטל במי רחיצת חבירו, כן כתבו בית יוסף רש"ל וב"ח, כתב מגן אברהם דוקא כשנתכוונו ליטול שניהם כאחת:

ל

[ל] אף על פי שפיחת וכו'. ורש"ל סימן כ"ח מסיק דעל כל פנים קודם גמר נטילת השני צריך שיוסיף עד שיש בו רביעית מלבושי יום טוב:

לא

[לא] ויש מתירין וכו'. פירוש אפילו הפסיק הקילוח. וכתב הב"ח ונראה שדעת השולחן ערוך כיש מתירין דכל ספק טהרה בידים טהור, עד כאן ולפי מה שכתבתי בדוכתא טובא דרכו של שולחן ערוך דעתו לאיסור כדעה ראשונה שהביא בסתם:

לב

[לב] [לבוש] אין מצטרפין וכו'. ואין חילוק בין שהם שמינית על כל יד בפני עצמו או שפך שניהם על שתי ידיו ואפילו שני בני אדם שפכו כל אחד שמינית או אדם אחד שפך שני שמינית משני כלים אף ששפכו בבת אחת ומערבין הקילוח אפילו הכי פסול לפי שלא היה בשום כלי רביעית, וכן משמע בכנסת הגדולה ואחרונים:

א

ששרה כשבדק בה כלי חדש אי הוא שלם או יטפטף כשרה לנטילה ופשיטא לטעם הלבוש דפוסל בנעשה בה מלאכה מצד א"א שלא ישתנו מראיהן דכשר. אלא אפי' לטעם רש"י ורמב"ם דבמלאכ' בטלה את השם והוי כשופכין ז"א אלא כשנעשה בה פעולה ע"ש. ומניה יליף בת' בי"ד סי' תק"ל דכשמדיח כלים חדשים בהם מעפר וצרורות דפסולין:

ב

והמלח ובת' בי"ד סי' ע"ז השיב להקל במלח יותר משלג וברד דחזי להמתיק בשר ומאכלים ע"ש דמאריך בדבר עד כי העלה לתרץ דברי ש"ע והוא דלצדדין קתני יהיינו שלג ברד וכפור כו' מהני לנטילה שריסקו לא מהני כ"א מדין טבילה להשלים מ' סאה ע"ש:

א

א) [סעיף א'] מים שנשתנו מראיהן וכו' וטעמא דבנט"י בעינן מים שלא נשתנו צורתן דומיא דקידוש ידים ורגלים מן הכיור והתם מסתברא דילפינן ליה משום מים יתירא דכתיב ונתתה שמה מים וכו' ירחצו מים וכו' ב"י בשם הרא"ה. לבוש עו"ת אות א' ועיין לעיל ריש סי' קנ"ט:

א

ב) שם שנשתנו מראיהן וכו' בין בכלים בין בקרקעות הרמב"ם פ"ו מה' ברכות דין ז' א"ר אות א' ומ"ש שם הרמב"ם דכן מים שנתגלו נפסלו לנט"י כתב עליו הטור בסי' זה דהאידנא שאין חוששין לגילוי כשרים אף לנטילה והסכים לדבריו מרן ז"ל בב"י יעו"ש וכ"פ הלבוש סעי' ה' ונראה היכא דאפשר יש ליזהר כמו שנזהרין לענין שתייה לכתחלה ועיין ביו"ד ריש סי' קט"ז ובאחרונים שם, ואם ראינו ששתה מהם נחש פשיטא דפסולין משום סכנה. א"ר אות י"א:

א

ג) שם שנשתנו מראיהן וכו' ואם חזרו לברייתן כשרים מ"א סק"א. א"ר שם. י"א בהגה"ט מש"ז או' א' ר"ז אות א' ח"א כלל ט"ל אות א' דה"ח אות א' בן א"ת פ' קדושים אות א' מיהו המחה"ש סוף סק"א כתב דאם יזדמנו לו אח"ז מים כשרים יטול שנית בלא ברכה יעו"ש ונראה כיון דכל האחרונים הנז' מסכימים לדברי המ"א אין לחוש לדברי המחה"ש אלא רק לכתחלה אם אפשר בנקל למצא אחרים אבל אם א"א יטול ויברך וכן אם כבר נטל א"צ לחזור וליטול:

א

ד) שם שנשתנו מראיהן וכו' ספוג מלא מים אם סחט הספוג ונטל ידיו ממנו לא עלתה נטילה שא"א שלא ישתנו מראיהן מחמת הספוג. יפ"ל אות א' ועיין לעיל סי' קנ"ט אות ג':

א

ה) שם בין מחמת עצמן. וכ"כ בלבוש. מיהו דעת הט"ז סק"א ימ"א סק"ב להקל בנשתנו מחמת עצמן משום דבמשנה ובהרמב"ם ליתא יעו"ש. אבל הב"ח כתב דיש להחמיר כפסק הש"ע. והביאו שכנה"ג בהגה"ט אות א' י"א בהגה"ט. ועיין ברכ"י אות ב' מה שהאריך בזה וסיים וז"ל ולענין הלכה הגם דהאחרונים מקילין בנשתנו מחמת עצמן יש להחמיר כדעת הטור ומרן ומהרש"ל וכ"כ הב"ח עכ"ל. וכ"נ דעת המאמ"ר אות א' ועי"ש מ"ש לתרץ קושיית הט"ז והמ"א יעו"ש. וכ"פ החס"ל אות א' בן א"ח פ' קדושים אות א' וכן עיקר דהא כבר כתבנו בסי' הקודם דאע"ג דנט"י דרבנן מ"מ משום ספק ברכות יש להחמיר וא"כ כ"ש בדין זה דכן הוא נמי דעת מרן ז"ל שקבלנו הוראותיו וכ"נ דעת מור"ם ז"ל מדלא פליג עליה. ורק אם לא אפשר במים אחרים יטול מהם ולא יברך בשם ומלכות. וכ"כ בן א"ח שם:

א

ו) שם בין מחמת עצמן. פי' כשהמים עומדין זמן ארוך באויר חמה נעשה ירוק. פרישה אות ב' ח"א שם. בן א"ח שם:

א

ז) שם בין מחמת דבר שנפל לתוכן. כגון שנפל לתוכן דיו או שאר מיני צבעונים. משנה פ"ק דידים וכן אם נשתנו מחמת עשן או דבר אחר פסולין. מ"א סק"א. ר"ז אות א' אבל אם נשתנו מחמת עפר וצרורות שנפל לתוכן כשרין כמ"ש לקמן סעי' ט':

א

ח) שם פסולין. והא דשינוי מראה פוסל אינו אלא בנוטל ידיו בכלי אבל במטביל ידיו במקוה שיש בו מ' סאה אין שינוי מראה פוסל בה דאפי' להטביל בהן כל גופו כשרים כ"ש להטביל ידיו לחוד. ב"ח שכנה"ג בהגה"ט אות א' עו"ת או' א' ח"א שם אות יו"ד. והא דאין שינוי מראה פוסל במקוה שיש בו מ' סאה היינו דוקא אם הדיח בו כלים או ששרה בו סמנים או אוכלין ונשתנה מראיו אבל אם נפל לתוכו יין או מוהל ושינו מראיו מכמות שהיה נפסל כמ"ש ביו"ד סי' ר"א סעי' כ"ה ועיין הטעם בט"ז שם. מיהו במעיין אין שום שינוי מראה פוסל בו כמ"ש ביו"ד שם סעי' כ"ח וכ"כ ר"ז אות ט' בן א"ח שם אות ד':

א

ט) [סעיף ב'] עשה במים מלאכה וכו' והטעם כתב הר"ש בפ"ח דידים משום שינוי שנשתנו מתורת מים אבל הרמב"ם כתב הטעם מפני שכשנעשה בהם מלאכה נעשה מכלל השופכין ולפיכך אין נוטלין מהם לידים. והב"ד ב"י. פרישה אות ד' והלבוש כתב הטעם כהר"ש משום דא"א שלא ישתנו ע"י המלאכה אבל רלב"ח סי' קכ"ג כתב הטעם כהרמב"ם משום דנעשו כשופכין שעומדין לשפיכה והביאו מ"א סק"ג. ונ"מ בין הטעמים דלטעם הר"ש אינו נפסל אא"כ יהיה בו קצת שינוי ע"י המלאכה אבל לטעם הרמב"ם אפי' אם לא היה בו שום שינוי נפסל. וכ"כ שכנה"ג בהגב"י אות א' ודעת מרן ז"ל בסעי' ג' שכתב אע"פ שלא נשתנו משמע דס"ל כהרמב"ם ז"ל דאפי' לא נשתנו המים כלל ע"י המלאכה נפסלו לנט"י והכי נקטינן:

א

י) שם אפי' נתכוין לשרות וכו' כתב הב"ח דדוקא בנתכוין לשרות הא לא נתכוין אלא נפל מידו כשרין ובנתכוין לשרות אפי' נתכוין לשרות בזה ונפל לשני נמי פסולין. וכתב שכן דעת הטור והש"ע יעו"ש. והביאו מ"א סק"ד. אבל הט"ז סק"ב כתב דמ"ש כאן בש"ע אפי' נתכוין לשרות בכלי זה ונפל לכלי אחר פסולין לא נתכוין בעל הש"ע דדוקא בעינן עכ"פ כוונה ואז פוסל אם נפל לכלי אחר אלא אפי' אם לא נתכוין כלל כגון שנפל מעצמו ונשרה שם פסולין והש"ע נקט לישנא דמתני' דת"ק דלא כשמעון התימני יעו"ש. וכן הסכים המאמ"ר או' ד' וכתב דאין לסמוך על פי' הב"ח וגם על דברי הא"ר או' ד' כתב דאין בהם הכרע יעו"ש. וע"כ כיון דיש פלוגתא בזה אין ליטול במים שנשרה בהם הפת ואפ' נפל מעצמו בלא מתכוין כלל ואם כבר נטל חוזר ונוטל במים כשרים בלא ברכה. וכ"כ הרב חזון נחום פ"א דידים והביאו הער"ה אות ג' וכ"כ ח"א כלל ט"ל או' ב' דיחזור ויטול בלא ברכה. וכתב שם הח"א דגם בנתכוון לשרות בכלי אחר ונפל לזה דחייב ליטול ידיו שנית מ"מ לא יברך. וכ"כ בן א"ח פ' קדושים או' ג' דלכתחלה אין ליטול באלו המים אפי' לא נתכוון לשרות כלל רק שנפל הפת מעצמו למים ואם אין לו אחרים יטול ולא יברך כ"א בלא שם ומלכות משום דק"ל סב"ל יעו"ש. ונ"ל דזהו דוקא אם נתעכב שם הפת קצת במים ונשרה אבל אם הוא תכף שנפל סלקו מיד ולא נתעכב שם כלל אין לחוש לזה המים כלל:

א

יא) שם אפי' נתכוין לשרות וכו' אם ראובן שרה פתו במים של שמעון למ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו המים כשרים אבל למ"ד אדם אוסר בדבר שאינו שלו יש להחמיר. מהר"א נחום בתשו' בכ"י. ברכ"י אות ד' שע"ת אות ד' וכתב שם השע"ת דמה שתלה זה בפלוגתא אם אדם אוסר דשא"ש הוא תמוה דבמרדכי חולין כתב לחלק בין ההיא דמחיצת הכרם וכו' למשליך חלב בקדירת חבירו יעו"ש. ור"ל דהאי דמי למשליך חלב לקדירת חבירו ולכ"ע יש לאסור וכן העלה בס' יד יוסף על מס' ב"מ דף למ"ד יעו"ש. והביאו א"ח אות ג':

א

יב) שם ואם צינן יין במים וכו' מים שבחבית שהוציאו בהן שכר או מי וורדים הניגרים דרך הסמפון מן הדוד ובמים שבחבית שבתוכה הסמפון מצננין את הסמפון ועי"כ המים והשכר ניגרין נראה פשוט שלא יטול ידיו באלו המים דנעשה בהם מלאכה מקרי כדין צינן יין במים דפסולין. ש"ך דף י"ח ע"ג. חס"ל אות ב' בן א"ח שם אות יו"ד:

א

יג) שם ואם צינן יין במים וכו' דוקא צינן אבל אם עמד שם היין כדי שלא יתחמם והיין היה כבר צונן אין לפסול המים לנט"י. עו"ת או' ג' א"ר או' ו' סו"ב או' ג' א"א או' ו' בן א"ח שם או' ז' ודלא כהבי"מ או' ד' וה"ה אם נתן דגים חיים לתוך המים לא נפסלו, עו"ת שם. מ"א סק"ה. י"א בהגה"ט. סו"ב שם ר"ז או' ג' דה"ח או' ב' וכתב שם הא"ר שאפי' מת הדג שם מותר יעו"ש. והביאו ח"א כלל ט"ל אות ג' מ"ב או' ט' מיהו מדברי הפו' הנז' נראה דוקא אם הדגים עודם חיים כל זמן שהם במים אבל אם מתו נפסלו המים ואפי' לדברי הא"ר נראה ה"ד שלא נשתהו שם הדגים במותם במים דא"כ הרי המים נסרחים ונעשו שופכים ואם תיכף שמת הדג סלקו אותו מן המים נראה דגם להעו"ת והמ"א לא נפסלו המים:

א

יד) שם ואם צינן יין במים וכו' וה"ה אם צינן מים במים כגון בימות הקיץ פסולין. מעשה רוקח על הרמב"ם פ"ו מה' ברכות וכתב ודלא כהר' עראמה שנסתפק בזה והסכים להתיר יעו"ש. וכן המאמ"ר או' ה' דחה דבריו והסכים לאסור יעו"ש. וכ"כ הזכ"ל או' ן' דהוא פשוט מדברי מרן ז"ל דצינן יין במים ומדברי הב"ד סי' תק"ל יעו"ש. והביאו היפ"ל אות ג':

א

טו) שם ואם צינן יין במים וכו' וה"ה אם בדק הכלים במים. לראות אם שלימים הם או שבורים פסולין, ב"ד סי' תק"ל. ברכ"י אות ה' זכ"ל שם. שע"ת שם. חס"ל או' ב' בן א"ח שם אות י"א:

א

טז) וכן מים שנותנים בכלים חדשים שרוצים להכניס בהם יין או שמן לקיום כדי שישאבו מים ואז לא ישאבו יין ושמן פסולין. ב"ד שם. ברכ"י אות ו' זכ"ל שם. שע"ת שם. חס"ל שם. בן א"ח שם. ודלא כהבי"מ אות ז' וכתב בן א"ח שם דה"ה מיני כלי עור שנותנין בהם מים ודרכן קודם שישתמשו בהם תשמישי העיקרי להניח בהם מים כמה ימים ויחלפו המים בכל יום עד שילך טעם המרירות שבעור הנה אלו המים נעשה בהם מלאכה ופסולין עכ"ד. וכן מה שיש נוהגין כשקונין כלי חרס חדשים ממלאין אותם מים ונותנין אותם בשמש כדי שיתחסמו הרי אלו המים נעשו בהם מלאכה ופסולין והחכם יבין מדעתו בכל כיוצא בזה:

א

טוב) שם ואם הדיח בהם כלים פסולין. וה"ה אם הדיח בהן ירקות פסולין מ"א סק"ה בשם רי"ו. וכתב שם המ"א דמשמע לכאורה דירקות דומיא דכלים דאם היו מודחים ונקיים כשרים דלא מקרי מלאכה כלל ומ"מ אם שרה בהן הירקות שלא יכמושו מיקרי מלאכה דלא גרע מצינן יין במים עכ"ל. והביאו י"א בהגה"ט מיהו הדרישה או' א' כתב דאם הם נקיים מכל עפרורית ונתנן במים כדי שיעמדו בלחלולית שבהן ולא יתיבשו נהי דלכתחלה יש ליזהר מ"מ בדבר זה יש לדמותו לכלים מודחים וכלים חדשים שהודחו בתוכו וכו' עכ"ל והביאו א"ר אות ג'. וח"א שם אות ג' אבל לע"ד נראה דשאני כלים מודחים וחדשים דאין פועלין שום דבר במים לא כן הירקות דפועלין במים שהרי אם נשתהו שם המים משתנה ואח"כ ראיתי שכ"כ לחלק המחה"ש ויא"פ סק"ה יעו"ש. וע"כ יש להחמיר כדברי המ"א דאם הניחם שם במים כדי שלא יכמושו אין ליטול עוד באותו המים. וכ"כ ר"ז או' ג' דה"ח אות ב' בי"מ אות ו' חס"ל או' ב' קיצור ש"ע סי' מ' או' ח' בן א"ח שם אות ח' ואין לחלק בין אם היו הירקות כמושות ונתנן במים להחזיר לחלוחן ובין לא היו כמושות כי כן משמע מסתמיות דברי הפו' הנז' וגם מהטעם שזכרנו ודלא כהמאמ"ר אות ו' רק אם טבל אותם במים כדי שיקחו מעט מים ותיכף סילק אותם והיו נקיים אין לחוש דזה דמי להדחה שכתב המ"א דאם היו מודחים ונקיים כשרים.

א

חי) שם ואם הדיח בהם כלים פסולין. וה"ה אם נתן בהן כלים בימות החמה שנתבקעו כדי שיכווצו פסולין. מ"א שם. י"א שם. א"ר שם. ר"ז שם דה"ח שם. חס"ל שם. בן א"ח שם אות ט':

א

יט) אם המים בכלי שיש בו שנתות ונותן לתוכו הבשר ועולין המים עד השנתות ובזה ידע משקלו מקרי עשה בהן מלאכה. גיטין דף נ"ג ע"ב. מ"א שם. ר"ז אות ד' ח"א שם אות ב' דה"ח אות ד' חס"ל שם. בן א"ח שם. אבל אם היה יודע משקל המים ושקל הבשר כנגדם כשרים כיון שלא נעשת המלאכה בגופן. ר"ז שם. ונראה דה"ה אם שקלו המים בעצמן לראות כמה הם כשרים:

א

ך) כתב בשל"ה שקיבל מרבותיו שאם נתן לתוכן שפינ"ק נדרי"א שיריחו פסולין דהוי כשרה בהן פתו עכ"ל והביאו מ"א שם וחלק עליו וכתב כיון דהכא מתכוין להשביחו כשרין יעו"ש. אבל הא"ר שם דחה דברי המ"א והסכים לדברי השל"ה יעו"ש וע"כ כיון דיש פלוגתא בזה יש להחמיר משום דק"ל סב"ל:

א

כא) שם או חדשים כשרים. ואם יש בכלים עפרורית וקסמין אף שהם חדשים פסולין. ב"ד שם. ברכ"י אות ז' זכ"ל שם. בי"מ אות ט':

א

כב) שם ואם הטביל בהם הנחתום וכו' דהוי כמו שרה בהן את פתו. ב"י. לבוש:

א

כג) שם או שחפן מהן וכו' שהמים שבחפניו הן שנעשה בהן מלאכה אבל המים שחפן מהן הרי הם בכשרותן. הרמב"ם פ"ו מה' ברכות. ב"י. וכתב הב"ח דאינם כשרין אלא כשהיו ידיו נטולות מקודם אבל במטבל בהן בסתם ידים פסולין יעו"ש אבל המ"א ס"ק ט"ו כתב בשם התה"ד דמיירי אפי' באין ידי הנחתום נטולים ואפ"ה כשרין יעו"ש. ועיין לקמן אות נ"ט ואות ס':

א

כד) שם הגה. וה"ה מים שהנחתום מדיח ידיו וכו' והטעם כתב בב"י מפני שאינם נמאסין משתיה ע"י כך דסתם ידים העוסקים בעיסה אין בהם לכלוך הלכך לא נעשו כשופכין ע"י הדחה זו דה"ל כהדיח בהם כלים מודחים דכשרים עכ"ל. והביאו הט"ז סק"ד ומ"א סק"ו. אבל הט"ז שם הקשה ע"ז דמ"ש ממים שלפני הנפח שכיבה בהם הברזל דפסולין בסעי' שאח"ז יעו"ש. וכ"פ בסק"ד לאסור וכתב שכ"פ. הרש"ל יעו"ש. וכ"כ הא"ר אות ז' דרש"ל סי' י"ד והט"ז פוסלין בזה. וכ"כ הסו"ב אות ד' ר"ז אות ה' דה"ח אות ג' בן א"ח שם. אות ה' ואפי' אין מדיח הבצק רק מצנן ידיו במים לקרר החמימות חשוב כצינן יין במים דפסולין. מש"ז

א

כה) [סעיף ג'] ושלפני הספר וכו' שאין חזקה כ"כ בספר שעשה בהן מלאכה והוי ספיקא דרבנן ולקולא. לבוש. משמע הא אם נעשה בהם מלאכה אפי' שלפני הספר פסולין, ומיהו הנ"ץ כתב הטעם שאינו דומה לנפח כיון שאינו טובל בהן אלא להשרות השערות ודומה לטובל ידיו וטח בפני הגלוסקא דכשר. והביאו א"ר אות ח' וכתב דלפ"ז אף בידוע שטבל ידיו כשר אבל בת"ה הקצר דף נ"ט כתב להדיא כדברי הלבוש ולנ"ץ ודאי אשתמטתיה וכ"מ בתוספתא שהביא הר"ש פ"ק דידים עכ"ד. ונראה דטעם הלבוש דלא חשיב ליה מים שלפני הספר כטח פני הגלוסקא משום כשהספר לוקח מים להשרות השערות אגב מדיח בהם ידיו שמתלכלכין מזוהמת הראש או הזיעה וע"כ חשיב ליה נעשו בהן מלאכה אי ודאי לקח מן המים להשרות השער. ועיין מש"ז או' ד' ומ"מ יש להחמיר כדברי הלבוש:

א

כו) שם אם נשתנו מראיהן וכו' ומיהו ספרי דידן שמטבילין בורית שם אף לא נשתנו מראיהן עשה מלאכה מקרי כה"ג. מש"ז שם:

א

כז) [סעיף ד'] מים ששתו מהם התרנגולים אי שלקק מהם הכלב וכו' מדתנן פ"ט דפרה כל העופות פוסלין במי חטאת חוץ מן היונה מפני שהיא מוצצת ופרש"י דשאר עופות אינם מוצצין אלא מגביהין פיהן אחר שלקקו מן המים והמים נופלין מפיהן והרי הם כמים שנעשו בהם מלאכה אמנם התו' חולקים על פרש"י דמה מלאכה שייך בשתייה וכתב בתה"ד סי' ר"ס וכ"נ להוכיח מא"ז שכתב דמים שלקק בהם הכלב פסולין לנט"י משמע הא שאר בהמות וחיות לא. ותו נראה דאפי' לפרש"י דוקא במי חטאת פסלי שאר עיפות בשתייה משום שנפלו מפיהם אבל לנט"י ודאי בטילין במיעוטן יעו"ש. והב"ד ב"י וכתב נראה דא"ז סבר דמים ששתו מהם כל בהמה וחיה פסולין וכלב דנקט לדוגמא ונטה דעת מרן ז"ל להתיר בכל משום דדמו להדיח במים כלים מודחים ועוד משום דשאני מי חטאת שהחמירו בו בכמה דברים יעי"ש וזהו שכתב מרן ז"ל בש"ע הכלב עם התרנגולים וגם כתב יש מי שפוסל ואין דבריו נראין וכו' לפי סברתו בב"י אבל הב"ח חלק על דברי מרן ז"ל וכתב דנקטינן כתה"ד בכל מה שכתב בזה דמים שלקק בהם כלב פסולין לגמרי ואינן בטילין במיעוטן וכ"ש בשתה מהן חזיר וכיוצא בהן שנמאסין בעיני רובא דעלמא ושופכין אותם אבל בשתו מהן תרנגולין בטילין במיעוטן מה שנפל עליהן וכשרים לנט"י עכ"ל. והביאו שכנה"ג בהגב"י אות ה' מ"א סק"ז. וכתב שם המ"א דכ"כ המרדכי בשם התוספתא ואילו ראה הרב"י לא היה חולק עליה עכ"ל. וכבר כתבנו דכל דבר שיש בו פלוגתא יש להחמיר משום סב"ל וע"כ אין ליטול ממים ששתה מהם כלב או חזיר או חתול או עכבר וכדומה מפני שהם מלוקין ונראה דה"ה אם שתה מהם חמור או סוס וכל בהמה טמאה מפני שהן נמאסין ואין שותין אותם בני אדם ונעשו שופכין רק אם אין לו מים אחרים יטול מהם ולא יברך כ"א בלא שם ומלכות. ואם שתו מהם התרנגולין וכל בהמה טהורה יש ליזהר רק לכתחלה:

א

כח) מים כשרים שנתן לתוכן מעט מים פסולין בטילין ברוב ואפי' אם הפסולין משלימין לשיעור רביעית אין לחוש בנט"י לחולין. מ"א שם ומחה"ש. א"ר אות ט' ר"ז אות ח' דה"ח אות ט' בן א"ח שם או' י"ט. ונראה דה"ד שלא נשתנו מראיהן וגם לא נמאסו באלו המים פסולין שנפלו לתוכן כי במים פסולין יש הרבה מינים יש אם נפלו למים אחרים נמאסין כגון ששתה מהם כלב וכדומה ויש שאין נמאסין כגון מים מלוחים או שנעשה בהם מלאכה וכדומה וזה אינו תלוי בראוי לשתיית הכלב דדוקא במים סרוחים ומלוחים שאינן ראויין מחמת עצמן לשתייה זהו תלוי בשתיית הכלב כמ"ש לקמן סעי' ט' אבל אלו שנמאסו מחמת דבר אחר הו"ל שופכין כיון שאין בני אדם שותין אותם מחמת מאיסותם ולא מחמת מרירותם. וכן מים שהכניסום לבה"כ שהם נמאסים לשתייה פסולין לנטילה. חס"ל אות ב' בן א"ח שם אות י"ג. וכ"כ לעיל בסי' ד' אות י"א יעו"ש:

א

כט) אם נפל בגד שלא במתכוין למים ונטלו משם ומיצה מהם המים היוצאים למ"א אות ד' כשרים הם ולט"ז אות ב' פסולין. א"א אות ז' ומשמע הא מים הנשארים בכלי אחר שנטל הבגד כשרין לכ"ע והא דלא חשיב להו נעשו בהם מלאכה כמו שרה בהן פתו וכדומה נראה כגון שהסיר הבגד תיכף מן המים כשנפל ולא נשתהא שם כדי לשרות אבל אם נשתהא שם הבגד ונשרה הרי נעשה בהם מלאכה ע"י השרייה ופסולין להט"ז. וכבר כתבנו לעיל אות יו"ד דיש להחמיר כהט"ז יעו"ש ועוד עיין לעיל אות ד':

א

ל) [סעיף ה'] אין המלאכה פוסלת וכו' אבל פיסול דשינוי מראה או נפסלו משתיית בהמה אין בזה חילוק בין שאובים למי מקוה ומעיין. כ"מ מדברי הרמב"ם והוא פשוט ט"ז סק"ו. והא דשינוי מראה פוסל במקוה ומעיין ה"ד אם לוקח בכלי ונוטל ידיו אבל אם מטביל ידיו שם במקוה או במעיין מותר ומיהו במקוה יש חילוק אם נשתנה דלפעמים אסור גם להטביל ידיו כמ"ש לעיל אות ח' יעו"ש:

א

לא) שם בין שהם בקרקע וכו' פי' אע"ג שהם עתה בקרקע כיון שמקודם היו שאובים מלאכה פוסלת בהם אבל אם לא היו שאובין ועשה בהם מלאכה כשהם מחוברין במקוה או במעיין כשרים לנט"י ומותר ליקח מהם בכלי וליטול:

א

לב) [סעיף ו'] אפילו הן חמין מהיד סולדת וכו' זהו כלישנא בתרא דבגמרא איכא פלוגתא בזה אבל הסמ"ג והסמ"ק פסקו כלישנא קמא דאם היד סולדת בו אסור כמבואר בב"י. וכ"פ הרש"ל בפכ"ה סי' י"א וי"ד דאם היד סולדת אסור והביאו שכנה"ג בהגב"י אות י"ד. ט"ז סק"ז. מ"א סק"ח. מט"י אות א' א"ר או' י"ג וכתב שם הא"ר שה"פ מהרי"ל ותשב"ץ סי' ר"ן ויש להחמיר לכתחלה עכ"ל וכ"כ ח"א שם אות ו' בי"מ אות ט"ז ואם צננו לחמי האור הא"א או' ח' כתב דלרש"י חולין ק"ה ב' משמע דאסור אבל הישי"ע כתב להתיר יעו"ש. וע"כ כיון דיש פלוגתא בזה יש להחמיר לכתחלה שאין ליטול בהם כלל אפי' נצטננו רק אם אין לו כ"א אלו המים יש להמתין מליטול בהם עד שיצטננו ויהיו פושרין ואם א"א לו להמתין לא יברך על נטילה זו כ"א בלא שם ומלכות משום סב"ל. וכ"פ הרב בן א"ח שם או' י"ז:

א

לג) וכתב שם הא"א ומיהו אף למאן דמחמיר בחמי האור י"ל הטעם דחשיב נשתנו מתורת מים ע"י יס"ב דהוה בישול דידהו כמ"ש רש"י חולין ק"ה ב' ד"ה סולדת יעו"ש אבל מעינות חמין נובעין אף שיס"ב משקל במנא ש"ד דלא נשתנו מברייתן וכשרים לנט"י יעו"ש. אבל העט"ז אות ג' כתב דלפי פרש"י חולין ק"ד א' שטעם משום שלא היה להם שעת הכושר א"כ כל מים חמין הנובעין אסורין בעודם חמין ואפשר אפי' נצטננו עכ"ל. וע"כ יש להחמיר היכא דאפשר. ועיין לקמן אות ל"ז:

א

לד) [סעיף ז'] חמי טבריא יכול להטביל וכו' דשם טבילה עליהם בכל מעיינות ומקוואות רש"י חולין ק"ו א' ב"י. לבוש:

א

לה) שם אבל ליטול מהם בכלי לא. ואפי' בנצטננו משום דאינם ראויין לשתיית בהמה כמ"ש באות שאח"ז. וכ"כ ב"ח א"ר אות י"ד. ר"ז אות י"א:

א

לו) שם אבל ליטול מהם בכלי לא. דכי תיקון רבנן נטילה לא בחמין תיקון והני גריעי מחמי האור שלא היתה להם שעת הכושר. רש"י שם והביאו ב"י וט"ז סק"ח. אבל הר' יונה כתב בפ' אלו דברים דהא דפסלינן בחמי טבריא למשקל מנייהו במנא לא מפני החמימות פסולין דהא קמ"ל דאפי' היד סולדת בהם כשרין אלא הטעם מפני שהם מרים ביותר שאפי' ע"י הדחק אין אדם יכול לשתותן וגם אינם ראויין לשתיית בהמה והילכך במים אחרים שנובעים חמין כמו חמי טבריא אם אינם מרים כ"כ ויכול האדם לשתותן ע"י הדחק כשרין ליטול מהם בכלי עכ"ד. והביאו ב"י וכתב שכ"כ הרמב"ם שטעם פסולן מפני שאינם ראויין לשתיית בהמה וכ"כ ג"כ הרשב"א בת"ה עכ"ל. וכ"פ לקמן בש"ע סעי' ח' אבל לפי דברי רש"י ז"ל כתב הב"י נראה שאעפ"י שהיו מים יפים לשתייה וציננן פסולין ואפשר שאם נצטננו כשרין יעו"ש. וכ"כ העט"ז אות ג' דלפי פרש"י אפשר אפי' נצטננו אסורין והב"ד לעיל אות ל"ג וכתבנו דהיכא דאפשר יש להחמיר יעו"ש:

א

לז) שם דרך חריץ וכו' היינו חריץ שבקרקע דלאו שאובין הם. מ"א סק"ט:

א

לח) שם ואם אין בהם שיעור וכו' אפי' להמכשירין בסי' קנ"ט סעי' י"ד הכא פסול דגזרינן חריץ אטו מנא. וכ"כ הלבוש ובגמרא ודלא כהעו"ת. מ"א סק"י. א"ר אות י"ד וכ"כ המאמ"ר אות יו"ד:

א

טל) שם ואם חריץ זה. ר"ל שאין בו שיעור מקוה ומימיו מחוברין למי המעין הנובע חם לרש"י והרשב"א אין מטבילין בו את הידים דס"ל דגזרינן ג"כ באלו אטו מנא ולהר"י מטבילין בו דהואיל ומחוברין למעין הוו כמעיין עצמו ולא גזרינן. לבוש ומ"א ס"ק י"א וכתב הב"ח דתפסינן עיקר כפרש"י והרשב"א דאפי' מימיו מחוברין למקוה אם אין בו שיעור מקוה אין להטביל בו הידים יעו"ש. והביאו שכנה"ג בהגב"י אות י"ג. עו"ת אות ח' וכ"נ דעת הא"ר אות ט"ו:

א

מ) [סעיף ח'] טעם פיסול חמי טבריה וכו' אבל אם ימצאו מים חמין וכו' כבר כתבנו ע"ז לעיל אות ל"ג ואות ל"ו קחנו משם:

א

מא) שם שהן ראויין לשתיית הכלב וכו' והא דתלי טעמא בשתיית הכלב משום דכל שלא נפסלו משתיית הכלב יכול אדם לשתותן בשעת הדחק. ב"י. א"ר אות ט"ז. א"א אות י"ב:

א

מב) [סעיף ט'] מים מלוחים וכו' מי הים אם ירתיחו אותם על האש יהיו ראויים לשתיית הכלב הרדב"ז ח"א סי' רצ"ד. והביאו כנה"ג בהגה"ט סי' קנ"ט מט"י סי' קנ"ח אות י"ז. מ"א בזה הסי' ס"ק י"ב. ומשמע דוקא שמרתיחים אותם תחלה כדי שיהיו ראויין לשתיית הכלב ואח"כ נוטלין מהן לידים. וכ"כ ר"ז אות י"ב. ח"א כלל ט"ל אות ז' בן א"ח שם אות י"ג. והגם דהישי"ע אוסר אף בהרתיחו אותם נראה כיון דכל הני רבוותא סברי להתיר הכי נקטינן והיינו אם א"א להטביל ידיו בים אבל אם אפשר להטביל ידיו בים מותר והכי עדיף טפי כדין מים מלוחין שכשרין למי מקוה לטבילה וה"ה לטבילת ידים. ואם א"א לא להטביל ידיו בים ולא להרתיח המים וליטול בכלי אז יטול בכלי ממי הים כמו שהם ויטול ידיו דעדיפי מעפר דמנקי טפי כמ"ש הרדב"ז שם אבל לא יברך על נטילה זו כמ"ש המט"י שם. ומ"מ יש לכרוך ידיו במפה ג"כ וכמ"ש המט"י שם יעו"ש. וה"ה בכל מים פסולין או אפי' אם ספק פסולין וא"א באחרים נוטל ואינו מברך וכורך ידיו במפה ג"כ כדי לצאת מספק. ומיהו מ"ש הרדב"ז שם דאם אינו מגיע ידיו לים ימצא כלי שנקוב בכונס משקה וכו' כבר כתבנו ע"ז לעיל בסי' קנ"ט אות נ"א שיש פלוגתא בזה ואם לא אפשר בענין אחר אין לברך כ"א בלא שם ומלכות יעו"ש:

א

מג) שם שאין הכלב יכול לשתות וכו' בכ"מ פ"ו מה"ב דין ט' הקשה מרן ז"ל על הרמב"ם ז"ל דלמה לא כתב בפי' גבי מים שנפסלו משתיית הכלב דאם המשיכן מן המקוה דרך חריץ ועדיין הם מחוברים למקוה אם אין בחריץ שיעור מקוה דפסולים לטבילת ידים דגזרינן חריץ אטו מנא וכמ"ש גבי חמי טבריא וכתב אפשר לומר דלא גזרו אלא דוקא בחמי טבריא משום שהם זכים ואין פסולם ניכר אבל בשאר מימות דפיסולם ניכר לא גזרו יעו"ש. והביאו א"ר אות י"ז וכתב אבל בר"ש פ"ק דידים משמע דשוים הם לגמרי אלא שדעת הא"ר להקל יעו"ש וכ"כ א"א אות י"א דאין חלוק בין חמי טבריא למים מרים ומלוחין יעו"ש. וכ"מ מסתמיות דברי מרן ז"ל כאן בש"ע שכתב טעם חמי טבריה משום שהם מרים והשוה מים מלוחים וסרוחים למי המרים משמע דדין אחד להם ודוק. ועיין בדברינו לעיל אות ט"ל:

א

מד) שם שאם הכלב וכו' מים שאין קנה המדה עומד בו הוא שיעור שיכול הכלב לשתות. ל"ח בפ' כ"ה אות ל"ח יעו"ש. ער"ה אות ה' ועיין לקמן אות מ"ו:

א

מה) שם כשרים בין לנט"י וכו' ואפי' נשתנו מראיהן מחמת עפר וצרורות שנפל לתוכן כשרים לנט"י ואין צריך להמתין עד שיצולו. מש"ז אות א':

א

מו) טיט הנרוק (פי' דק שראוי להוריקו מכלי לכלי) אי פרה שוחה ושותה מהם כשרים לנט"י בכלי. ב"י א"א אות י"ב וכתב שם הא"א דרפי' נשתנו מראיו אינו נפסל יעו"ש והיינו אם נשתנו מחמת העפרורית וכמ"ש באו' הקודם וכ"מ בא"א שם. ועיין לעיל או' מ"ד וביו"ד סי' ר"א סעי' ל"ב. ודוק:

א

מז) [סעיף יוד'] נוטלין לידים בכל דבר וכו' מיהו בס' תוספות יו"ט פ"ו דמקואות משנה ז' ופ"ב דידים משנה ב' כתב דלהרא"ש והטור אין הלכה כרשב"ג ואין נוטלין בהם לידים ותמה על הרמב"ם והש"ע דפליגי דידיה אדידיה וכ"כ בספרו ל"ח בפכ"ה אות ט"ל יעו"ש. והב"ד שכנה"ג בהגב"י אות ח"י. ועיין במ"א סי' קס"ב ס"ק י"ז מה שמיישב ומ"מ נראה דיש להחמיר ואין ליטול באלו כ"א בשעת הדחק ולא יברך. כ"א בלא שם ומלכות משום סב"ל:

א

מח) שם כגון יבחושין אדומים. וצריך שיהא בהם לחלוחית קצת. ב"י בשם הג"א. ואין בזה משום שינוי מראה כיון שכך ברייתן מן המים. ועיין מש"ז או' י"א:

א

מט) שם הגה. ונראה דוקא אם רסקן וכו' ועיין מ"א לקמן סי' קס"ב ס"ק י"ז שכתב דאפילו דמאן דפליג בשלג מודה בהא דאם לא רסקן לא מקרי טבילה כלל יעו"ש:

א

נ) [סעיף יא'] מים שיש לו ספק וכו' ר"ל שאחר שנטל היה לו ספק במים שנטל אם נעשה בהם מלאכה או לא או אם היה בהם כשיעור או לא וכו' וכ"מ בהדיא מדברי הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות פ"ב דידים משנה ד' ופ"ד דטהרות משנה י"א ובהרע"ב שם וכ"מ בהר"ש בפי' מס' ידים שם יעו"ש. וכ"כ הר"ז או' י"ג. אבל אם נסתפק לו במים קודם שיטול פשיטא דלא יטול בו דהיאך יכניס עצמו לכתחלה בספק ובפרט דאיכא איסור ספק ברכה לבטלה וי"א שהוא דאורייתא מלא תשא את שם ה' וכו' וה"מ מדברי הראב"ד שהביא ב"י וכאן בש"ע שכתב שאעפ"י שכל ספק בטהרת ידים טהור עכ"ז אם יש לו מים לרחוץ אומרים לו קום ורחוץ והוציא עצמך מן הספק עכ"ל משמע. דמיירי בבא לו. הספק אחר שנטל דאי קודם מהו שאמר אומרים לו קום ורחוץ וכו' והוול"ל אומרים לו לא תרחץ בזה המים ותכנס בספק. וכ"נ דעת המ"א ס"ק י"ג והגם שכתב דבריו על אם היה בהם כשיעור זהו כדי לדחות דברי העו"ת שהבין דמיירי קודם נט"י והקשה ע"ז אבל ודאי נראה כוונת המ"א דה"ה על כל הספיקות שכתב הש"ע דמיירי אחר שנטל דלא מסתבר לחלק דברי הש"ע ולומר דמיירי אחד קודם נטילה ואחד אחר נטילה. ועיין שער המלך פ"י דמקואות כלל ה' והביאו הבי"מ אות כ"ו ודוק ומיהו אם אין לו אלא אלו המים שיש בהם ספק יכול ליטול מהם אפי' לכתחלה אלא שלא יברך על נטילה זו כ"א בלא שם ומלכות. ועיין לקמן אות נ"ב:

א

נא) שם הגה. וכל ספק טהרה וכו' וכתב שם הר"ש דאפי' יש במים שנטל כל הנך ספיקות טהור והביאו מ"א שם. ונ"מ לדידן דאי לא ידע ונטל באלו המים שיש בהם כל הנך ספיקות כשחוזר ונוטל שנית אינו מברך וכמ"ש לקמן אות נ"ז:

א

נב) שם וכל ספק טהרה וכו' והטעם דכל ספק בטהרת ידים טהור משום דנט"י עיקרו מדרבנן וספיקא דרבנן לקולא. ב"י בשם הר' מנוח. ט"ז סק"ט. ר"ז שם. וממ"ש דכל ספק בטהרת ידים וכו' משמע דמיירי אחר שנטל וכמ"ש לעיל אות ן' וכ"מ ממ"ש באו' הקודם בשם הר"ש אבל לכתחלה אין ליטול וכ"ש שאין לברך. ועיין לקמן אות נ"ה. ובזה מיושב מ"ש המש"ז אות ט' יעו"ש:

א

נג) ספיקא דרבנן היכא דליכא טרחא לחומרא. הר"ן ז"ל בפ' ערבי פסחים. הרלנ"ח ז"ל סי' קמ"ג בקו' השמטה. כנה"ג בהגב"י זב"צ על יו"ד סי' ק"י אות קנ"ט. וכן היכא דיש לברר הספק אפי' בספיקא דרבנן אם איתא דנשייליה שיילינן ליה. באר שבע דף צ"ח. שכנה"ג בהגב"י אות מ"ג:

א

נד) לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא אלא בדבר שהספק בא מעצמו אבל בספק שנפל מחסרון ידיעה לא אזלינן לקולא. הרדב"ז ח"א סי' ר"ה. הרשד"ם חלק א"ה סי' קס"ה. כנה"ג שם. זב"צ שם אות קל"ו:

א

נה) הא דאמרינן בשל סופרים הולכים אחר המיקל היינו במחלוקת שקול אבל כשהרוב מחמירין אין להקל אפי' באיסורא דרבנן. רשד"ם חי"ד סי' צ'. כנה"ג שם. ועיין עי"ש בכנה"ג ובשכנה"ג ובס' זב"צ מענינים אלו ואכמ"ל. ומיהו בדבר שיש ספק ברכות אין הולכין אחר הרוב אלא חוששין אפי' למיעוט ואפי' נגד מרן ז"ל כמ"ש לעיל סי' ח"י אות ז' יעו"ש. וכ"כ שד"ח אסיפת דינים אות ב' מע' ברכות אות ד' ואו' ו' בשם כמה פו' יעו"ש. ובאו' ב' שם כתב בשם כמה פו' דאפי' אין המחלוקת בברכה אם יברך או לא אלא במצוה ג"כ אמרינן סב"ל ואין לברך יעו"ש. ועיין לקמן סי' קס"ז אות ס"ט ואות ע' יעו"ש:

א

נו) שם יטול ידיו ויוציא עצמו מן הספק וב"י כתב הטעם שאע"פ שא"צ לחזור וליטול מ"מ משום עניות מיהא איכא. וכ"כ הלבוש. ורש"ל פכ"ה סי' ט"ז כתב דמי שיש לו ספק אם נטל ידיו או לא או אם היה בהם כשיעור או לא צריך לחזור וליטול ידיו משום עניות אבל אם נטל כראוי אלא שיש ספק אה היו פסולין לנטילה או אם יש ספק אם נטמאו או לא אף לעניות לא קשה ומ"מ הנזהר בקדושה ובטהרה נקרא איש קדוש וטהור עכ"ל, והביאו שכנה"ג בהגב"י אות ך' עו"ת אות י"א. א"ר אות י"ט. ועי"ש בא"ר מ"ש על דברי רש"ל הנז' ועל מ"ש עליו המ"א ס"ק י"א יעו"ש. ומ"מ דעת הב"י ולבוש על כל הספיקות איכא למיחש לעניות. ונ"מ לטעם העניות דצריך להדר אחריהם כמ"ש הא"ר שם:

א

נז) שם ויוציא עצמו מן הספק וכיון שהוא משום ספק אינו מברך דק"ל סב"ל. וכ"כ הלבוש עו"ת שם. חס"ל אות ו' בן א"ח פ' אחרי אות י"ד:

א

נח) ואם לאחר שבירך המוציא נודע לו שהמיים היו פסולין לנט"י יאכל פחות מכזית ושוב יטול ויגמור סעודתו. ואם הסיח דעתו או הפסיק בדיבור חיצוני יחזור ויברך ענט"י. חס"ל שם. בן א"ח שם אות ט"ו. ועיין בדברינו לעיל סי' קנ"ט אות ס"ג ודוק:

א

נט) שם הגה. מי שלא נטל ידיו ונגע במים וכו' ומשום הכי היוצא מבה"כ ובא ליטול ידיו דרך טהרות יכול לשאוב בחפניו מן הדלי ולרחוץ ידיו והמים לא נטמאו וכשרים אח"כ לנטילה. רש"ל פכ"ה סי' ט"ו. שכנה"ג בהגב"י אות מ"ה. ט"ז סק"ט. מ"א ס"ק י"ד. ר"ז אות ו' קיצור ש"ע סי' מ' אות ט' והטעם כתב שם הר"ז מפני שלא טיהר ידיו במים הנשארים בדלי אלא במים שבחפניו אבל אם הטבילן בדלי לטהרן הרי נעשה מלאכה בכל המים שבדלי. ואפי' לא היו ידיו מלוכלכות ממש מ"מ כיון שיש לו צורך לנקותן במים משום שנגעו במקום הטינופת נעשו המים כשופכין יעו"ש. וכ"כ קיצור ש"ע שם. ועיין לעיל אות כ"ג ולקמן אות ס"א:

א

ס) שם בהגה. ונגע במים לא נפסלו וכו' דהא בס"ב בנחתום לא מיירי בידים נטולים ואפ"ה כשרים. ואע"ג דנטל ידו אחת ושפשפה בחברתה טמאה בסי' קס"ב ס"ד יש לחלק בין פיסול טומאת המים שעל הידים בשעת נטילה דבקל נטמאו בשעת נטילה אבל בכלי לא נטמאו תה"ד. ב"י. מ"א ס"ק ט"ו:

א

סא) שם לא נפסלי וכו' מי שנטל ידיו שלא כמשפט ונטפו ממים שעל ידיו לתוך הכלי שהמים בתוכו מותר ליטול ידיו מהמים דלא מיקרי מים טמאים ומ"מ המחמיר קדוש יאמר לו שו"ת אמרי אש חא"ת סי' י"א. וכתב בשם חמיו הגאון מהר"ד דייטש שהיה מקפיד מאד שלא יגע שום אדם בידו במים שהוכן לפניו לנט"י וכמה פעמים שפך המים אם חשש שנגע בהם יד יעו"ש. וכ"כ בשו"ת מהר"ם שי"ק חא"ת סי' כ"ז דאין לחוש מה שנופל מהידים לתוך המים יעו"ש. א"ח אות ז' ועיין לעיל אות כ"ח:

א

סב) שם בהגה. אבל אסור לרחוץ ידיו ממים שנטל וכו' והטעם כתב בלבוש משום שהידים כבר נטהרו ונכנסה טומאתן לתוך המים. והביאו העו"ת אות י"ב וכתב ולפ"ז אפשר לומר דאם נטל ברביעית בפעם אחת דליכא מים טמאים דשרי ליטול בהם ידיו אבל מסתמיות לשון הרב לא משמע כן וצ"ע למעשה עכ"ל. אבל הר"ז אות ה' כתב בפשיטות דאסור ליטול במים שנטל חבירו ונתקבלו למטה בכלי אפי' שפך רביעית בב"א מפני שנעשה בהם מלאכה שטיהרו הידים לאכילה ונעשו שופכין יעו"ש. וכ"כ הפרמ"ג במש"ז אות ט וא"א אות ט"ו יעו"ש. וכ"נ דעת ח"א כלל ט"ל אות ח' שכתב הטעם משום שנעשו שופכין:

א

סג) [סעיף יב'] השלג והברד וכו' והמלח וכו' ואע"ג דלעיל סעי' ט' כתב מים מלוחים פסולין לנט"י וא"כ היאך שרי כאן מלח שרסקו לנט"י והלא הרי הוא מים מלוחים. י"ל דטעם פיסול מים מלוחים הוא מפני שאינו ראוי לאדם אפי' ע"י הדחק כמ"ש לעיל אות מ"א אבל המלח ראוי לאדם ליתנו במאכלין וע"כ כשר לנט"י אם רסקו. ואח"כ ראיתי שכ"כ הב"ד סי' ע"ו אלא שכתב עו"ש תירוץ אחר דמלח דנקט הוא משום טבילה ודוקא לטבילה מהני אם רסקו ויש שם מ' סאה וכ"כ ג"ה סי' צ"ה והביאו המגיה שם בב"ד יעו"ש. מיהו בב"י משמע דגם לנט"י מותר כיעו"ש וע"כ מה שכתבתי נראה עיקר. ומ"ש עו"ש הב"ד לתרץ עפ"י מ"ש ב"י ביו"ד סי' ר"א דאם מתחלת ברייתם הם מלוחים כגון מי הים כשרים וכ"כ היפ"ל אות ד' א"נ דשם מיירי לענין טבילה ונט"י שאני דהא מים מלוחים אעפ"י שפסולין לנט"י כשרים למקוה כמ"ש סעי' ט' ועוד דזה היפך הרדב"ז ודעמיה דפסלי מי הים לנט"י אם לא הרתיחו כמ"ש לעיל אות מ"ב ודוק ומ"מ לענין דינא כיון דיש בזה פירושים שונים יש להחמיר ואין ליטול במלח שריסקו ואם לא אפשר באחר אין לברך על נטילה זו כ"א בלא שם ומלכות:

א

סד) שם השלג והברד וכו' אם ריסקן עד שנעשו מים וכו' משמע דבין לנטילה בין לטבילה צריך דוקא לרסקן עד שנעשו מים וא"ל אין נוטלין וטובלין בהם. וכ"מ בב"י יעו"ש. ומיהו בב"י ביו"ד סי' ר"א הביא פלוגתא לענין טבילה בשלג דרבי שמריה מתיר אפי' אין השלג מפושר ורבי אליעזר אוסר ונטה דעת מרן ז"ל שם להתיר כדעת רבי שמריה אלא שסיים ומ"מ אין להקל לעשות מעשה באיסורא דאורייתא נגד הר' אליעזר ורבינו שמחה רק לטבול ידיו בשלג לאכול לחם אם אין לו מים כיון דנט"י דרבנן יש לסמוך על הר' שמריה יעו"ש. והביאו הש"ך שם ס"ק ע"א (ומה שהקשה הש"ך שם על הש"ע מכאן על שם כבר כתב מהריק"ש בהגהותיו לשם דשם ג"כ מיירי לכשיפשר והביאו הברכ"י שם אות ט"ז וכתב וכן מוכח מהב"י שהביא הש"ך יעו"ש) וכ"כ הט"ז לעיל סי' קנ"ט אות ך' דמותר להטביל ידיו בשלג אפי' אינו מפושר רק שהוא מכונס בגומא ויש בו מ' סאה יעו"ש והמ"א בזה הסי' ס"ק ט"ז כתב להתיר אפי' אינו מכונס בגומא רק שהוא מחובר מ' סאה ביחד וכתב דמ"ש הש"ע אם רסקן קאי רק אנוטלין מהם כלומר כשנוטלין בכלי ושופך על ידיו אבל לטבול ידיו במ' סאה שבקרקע שרי אפי' לא ריסקן יעו"ש. ולי נראה דכאן בש"ע מיירי באפשר למצא מים וע"כ לא התיר אפי' לטבול בהם ידיו בלא ריסוק ושם בב"י ביו"ד שהתיר לטבול ידיו בלא ריסוק מיירי באין לו כדמשמע בב"י שהבאנו לעיל. ואח"כ ראיתי שכ"כ כנה"ג בהגב"י יעו"ש. מיהו הב"ח בססי' קנ"ט כתב דפליגי בלטבול ידיו בשלג כי היכי דפליגי בטבילת כל הגוף בשלג אבל ליקח שלג בידו אחת ולשפשפו עם ידו השנייה לד"ה אסור ואפי' במים ממש כ"ש בשלג דלא יעו"ש. וכ"כ הר"ז אות י"ד אלא שכתב דבשעת הדחק יש לסמוך על המתירין. וכ"כ בן א"ח פ' אחרי אות ט"ז. והד"ח אות יו"ד כתב דמ"מ צריך לרסק קצת השלג במקום שתוחב שם הידים כדי שיהיו נקיות. וכ"כ עמודי השלחן על קיצור הש"ע סי' מ' אות י"ב בשם ר' יעב"ץ וע"כ כיון דיש פלוגתא בזה יש להרחיק האדם את עצמו מלטבול ידיו בשלג אם אינו מרוסק ואפי' בשעת הדחק אלא א"כ יש מ' סאה במקום אחד וגם יש בו מקום מרוסק שנעשה מים שיכול לטבול שם ידיו וא"ל לא יברך כ"א בלא שם ומלכות. וליטול ידיו בכלי מן השלג לכ"ע אסור עד שירסקנו ויהי למים ואח"כ יטול:

א

סה) שם והכפור והגליד. הכפור גשמים שיורדים נקפים. והגליד מים שקפאו על פני הארץ או על פני המים. הרע"ב פ"ז דמקואות.

א

סו) שם אם יש בהם כשיעור. ר"ל שיעור רביעית לנטילה ומ' סאה לטבילה:

א

סז) שם הגה. ועיין ביו"ד סי' ר"א סעי' ל' ר"ל דשם כתב דלכתחלה יש להחמיר לטבול בכל אלה עד שנעשו מים ומשמע הא בדיעבד מותר לטבול בהן כמות שהן כיעו"ש. מיהו דעת הב"ח שם לאסור אפי' בדיעבד לטבול בהן כמות שהן וכן הוא דעת הש"ך שם ס"ק ע"א דאין להתיר באלו אלא דוקא לאשלומי למקוה אבל אם כל המקוה הוא שלג שאינו מרוסק אסור יעו"ש וכבר כתבנו לעיל אות ס"ד דכן הוא ג"כ דעת מרן ז"ל לאסור בטבילת הגוף בכמות שהן יעו"ש:

א

סח) שם יש מי שאומר שאין נטילת מים וכו' הא דכתב יש מי שאומר שאין נטילת מים ראשונים אלא במים לאו לאפוקי דלעיל השלג והברד וכו' אלא דוקא לאפוקי דלקמיה י"א שהיין כשר לנט"י וכו' ויש מי שאומר שכל מי פירות וכו' ל"ח פכ"ה אות ט"ל:

א

סט) שם אלא במים בלבד. וכתב הא"ר או' כ"ו דכן הוא הסכמת הרא"ש והטור והרשב"א. וכן התו' ברכות דף ן' ע"ב והרא"ה בב"ה והכלבו ורי"ו דף קמ"ז ורש"ל פכ"ה סי' י"ז פסקו הכי. וכן בבד"ה לב"י כתב שכ"פ בס' שלחן ארבע. לכן אני אומר שאין להקל כלל במי פירות ויין עכ"ד. ובלאו הכי כיון דאיכא פלוגתא בזה ואנן ק"ל סב"ל אפי' כנגד הרוב ואפי' כנגד מרן ז"ל כמ"ש לעיל סי' ח"י אות ז' צריך ליזהר שלא ליטול לא ביין ולא במי פירות ואם א"א לו כ"א באלו לא יברך על נטילה זו כ"א בלא שם ומלכות משום סב"ל. וכ"כ החס"ל אות ע' בן א"ח פ' אחרי אות ח"י:

א

ע) שם בהגה אבל אדום לא דנשתנו מראיו. וי"א הראשון ס"ל דמי פירות לא מפסיל בשינוי מראה. מ"א ס"ק ח"י:

א

עא) שם בהגה. או במי דבש וכו' אבל דבש אינו מועיל לנטילה אפי' בשעת הדחק משום שאינו משקה כמ"ש בב"י. וכן השמן וכדומה כל מידי שאינו מנקה אינו מועיל אפי' בשעת הדחק:

א

עב) [סעיף יג'] צריך שיהא במים רביעית נטיל"ה גי' ד' הויו"ת שהם חו"ב תו"מ שהם ד' אותיות הוי"ה הכולל ולכן צריך נטילה ברביעית נגד אות אחת מד' אותיות הכוללים אשר כל אות כולל כל השם. הרש"ש ז"ל בס' נה"ש דט"ו ע"ב. ועיין לעיל סי' קנ"ח או' ה':

א

עג) שם צריך שיהא במים רביעית. משום דרביעית הוי מקוה לטהר בו מחטין וצינורות מהלכה למשה מסיני אלא שבטילוהו וכיון שעשו לידים טמאות תקנו להם ברביעית שהוא כמקוה קטן. א"ר אות כ"ח ר"ז אות ט"ז. ועיק לעיל סי' קנ"ק סעי' יו"ד ובדברינו לשם בס"ד:

א

עד) שם וצריך שיהא במים רביעית. ואפי' אינו רוצה ליטול אלא יד אחת כגון שנטל ידו אחת וניגב אותה ורוצה עכשיו ליטול האחרת אינה מטהרת בפחות מרביעית לבוש. וכ"כ הר"ש בשם התוספתא והביאו ב"י:

א

עה) שם אבל לשנים שבאו וכו' משמע דוקא כשנתכונו ליטול שניהם כאחד אבל כשנתכון אחד ליטול לעצמו ואח"כ פשט השני ידיו למטה ממנו ידיו טמאות וצריך לנגבם ונחזור וליטלם. מ"א סק"ך. א"ר או' כ"ט. ר"ז אות ט"ז ואף אם שופך רביעית בב"א צריך לחזור וליטלן אלא שא"צ לנגבן תחלה. ר"ז שם. ועיין לקמן אות ע"ט:

א

עו) שם ובלבד שלא יפסיק הקלוח. ר"ל בין זה לזה. דהוי כל הניצוק מתחלה ועד סוף מחובר בקילוח אחד והוי כאלו היה רביעית לכל אחד ואחד וקל הוא שהקילו חכמים בנטילה. ב"י ולבוש. והוא שבאו המים על כל היד עד הקנה של זרוע וכמ"ש לקמן סי' קס"א ס"ד. ועיין לקמן אות ע"ח:

א

עז) שם סמוך ליד הראשון וכו' דחשיבי כיד אחד אבל במרוחקת מיד הראשון לא עלתה נטילה לפי שהוא נוטל במי רחיצת חבירו. כ"כ ב"י ורש"ל וב"ח. א"ר או' כ"ט. וע"כ לא נהיגי האדנא ליטול ב' אנשים ביחד משום דחששי שמא לא יוכלו לכוין הידים ביחד כפי מה שצריך ועוד משום דלפי דברי האר"י ז"ל אפי' בידים של אדם אחד צריך ליטול כל יד בפ"ע ג"פ ואח"כ יד האחרת ויש לזה טעם בסוד וכונה כמ"ש לקמן סי' קס"ב אות ב' יעו"ש:

א

עח) שם אעפ"י שפיחת שיעור הרביעית וכו' מפני שהם באים משיורי טהרה. ידע שזה שכתב מרן ז"ל כאן בש"ע דרביעית סגי לשנים הבאים ליטול כאחת וכן מ"ש אח"כ מחצי לוג לג' ולד' ומלוג לכמה בני אדם וכו' זהו לפי דעת הרשב"א ודעמיה אבל דעת הר' יונה בפ' אלו דברים והראב"ד לעולם א"א לנטילה בפחות מרביעית לכל אחד ואפי' בדאתו משיורי טהרה ולא מהני אתו משיורי טהרה אלא להכשיר כשאין בכלי אלא חצי רביעית דנוטל בו ואח"כ נותן לתוכו חצי רביעית ונוטל בו. וכ"ה דעת הרמב"ם ז"ל דא"א לנטילה בפחות מרביעית ואע"ג דאתו משיורי טהרה ומ"ש במתני' דידים מי רביעית נותנין לידים לאחד אף לשנים מחצי לוג לג' ולד' וכו' מפרש לה הרמב"ם ז"ל למים שניים כמבואר בב"י יעו"ש. וכ"מ ממ"ש לעיל אות ס"ב לפי סודם של דברים שצ"ל דוקא רביעית לכל אחד וגם שיהיה הרביעית בכלי בשעת נטילה יעו"ש. ונ"מ לדידן אע"ג דאין נוהגין ליטול שנים כאחד כמ"ש באו' הקודם מ"מ נ"מ דאם נטל אחד את ידו ונשתייר בכלי מים פחות מרביעית צריך להשלים עליו לרביעית או יותר ואח"כ יטול השני דיש לחוש לסברת המחמירין משום ספק ברכות:

א

עט) שם ויש מתירין אפי' כשנוטלין זה אחר זה. פי' אפי' הפסיק הקילוח וגמר הראשון הנטילה. מט"י אות ב' וכ"כ א"ר אות ל"א. ועיין ברכ"י אות י"ב. וכגון שבאו ליטול שניהם כאחד והזמין גם השני עצמו ליטול. ומשמע דלהיש מתירין לא בעינן יציקת כל הרביעית על יד הראשון שהרי השני שנטל אחר הראשון מיירי בחצי רביעית הנשאר משא"כ לסברא א' לעולם צריך כל הרביעית לישפך על יד הראשון ולשני אעפ"י שנחסרו לו המים בידו של ראשון לל"ב הואיל ואתו משיורי טהרה. מט"י שם:

א

פ) שם מחצי לוג לג' וכו' ואע"ג דלפום שיעורא דלרביעית לב' היה די ברביעית ומחצה לג' י"ל כיון דנפישי גברי חיישינן שלא ידקדקו יפה ליטול עד הפרק שכל אחד יצמצם המים מפני חבירו ומיהו אי איכא רביעית ומחצה ונטל אחד מהם חצי רביעית הא ודאי דיועיל רביעית הנשאר לשנים האחרונים. ב"י בשם הר"ש. מ"א ס"ק כ"א. והוא שבאים המים על כל היד וכמ"ש לעיל אות ס"ו יעו"ש. וזה שכתבנו לפרש דברי הש"ע אבל לענין דינא כבר כתבנו לעיל אות ס"ח יעו"ש:

א

פא) שם ג"פ. עיין ב"ח ולקמן סי' קס"ב ס"ב ודוק. וכן מ"ש אח"כ להניח ד' וה' ידיהם זה בצד זה וכו' עי"ש הטעם בסי' קס"ב ס"ה דאין מטמאין בנגיעה משום כיד א' חשיבי יעו"ש:

א

פב) [סעיף יד'] צריך שיהא רביעית מכונם וכו' ואין חילוק אם שפך שמינית על שתי ידיו וחזר ושפך השמינית האחרת על שתי ידיו או אם שפך שמינית על כל יד בפני עצמו. וכן אם שני בני אדם שפכו על ידיו כל אחד שמינית בפעם אחת אפ"ה ידיו טמאות כיון שלא היה בכלי רביעית שלם מכונס במקום אחד. עו"ת אות י"ז. וה"ה אם שפך לו אדם אחד על שתי ידיו משני כלים שכל כלי אינו מחזיק אלא שמינית ושופכן בבת אחת אשתי ידיו ידיו טמאות. שכנה"ג בהגב"י אות נ"ז בשם דמ"א דף של"א ע"ד. א"ר אות ל"ב. ושוב אין נטילה מועלת בהם עד שינגבם תחלה. חס"ל אות יו"ד. בן א"ח פ' שמיני אות י"א:

א

פג) שם צריך שיהא רביעית מכונס וכו' ואין חלוק אם רוצה לטהר שתי ידיו או יד אחת דליד אחת ג"כ צריך שיהא רביעית מכונס במקום אחד וכמ"ש לעיל אות מ"ד יעו"ש:

א

פד) [סעיף טו'] בין לידיו של קטן. לכאורה נראה דר"ל ידיו של אדם שגופו קטן אבל נראה שזה פשוט דלא גרע מנוטל יד אחד שצריך ג"כ רביעית כמ"ש לעיל אות מ"ד וע"כ נראה דר"ל ידו של קטן בשנים שצריך ג"כ רביעית כמו שתקנו חכמים דאין נטילה פחות מרביעית וכמ"ש לעיל אות ע"ב:

א

פה) [סעיף טו'] אם היה בכלי חצי לוג וכו' לכאורה משמע דהכא ברביעית ומחצה סגי וי"ל דמ"מ איכא למיחש שמא יצמצם כיון שאינו נוטל כאחד. מ"א ס"ק כ"ב. ועיין לעיל אות פ' ודוק:

א

מ"א סק"ב מאי מקשה תלמודא קפדיתו אחזותא הא מתניתין כצ"ל:

ב

שם דהקשו הפוסקים היינו בסעיף י"ב דיש מכשירין יין הקשו הפוסקים נשתנו מראיהן הוא ועיין במ"א סקי"ט:

ג

סק"ה לפסול משום מלאכה. תימא דהוצרך לפסול בנפל בלא כוונה משום שינוי מראה ומשום המלאכה כשר להמ"א סק"ד וראיתי שהקשה כן בא"ר וצ"ע:

ד

שם כדעת רש"י דס"ל דמים ששתו התרנגולים ממנו חשוב מלאכה הובא בט"ז סק"ה והפוסקים חולקים עליו ואומרים דמעשה זוטא כי האי לא חשוב מלאכה בנט"י רק במי חטאת החמירו במעשה זוטא הובא בב"י ואם כן לרש"י דס"ל דגם לנט"י אפילו מעשה זוטא חשוב מלאכה שפיר י"ל בההוא דשל"ה דמיחשב עכ"פ מעשה זוטא משא"כ לדידן דאין מעשה זוטא פוסל בנט"י:

ה

ט"ז סק"ג דאיכא פלוגתא: דמהרמב"ם לא מוכח די"ל דאף על גב דפי' המשנה בחפן מ"מ גם בהא מודה דכשר לכן הביא הט"ז ראיה דחזינן דהרשב"א משום דמפרש מתניתין כהרמב"ם פוסל בהדיח ואם כן מסתמא גם הרמב"ם פוסל ואחר כך מוכיח דגם הרא"ש פוסל בהדיח:

ו

מ"א סק"ז הרמב"ם סוף מקואות רביעית מים וכו' כצ"ל:

ז

ש"ע ס"ז יכול להטביל בהם ככל מעיינות דחמי טבריא מעיין הוא:

ח

שם והפסיקן מהמעיין דאז בטל ממנו תורת מעיין ואינו רק מקוה:

ט

מ"א סק"ט עסי' קנ"ט ס"ז. וע"ש במ"א סק"ח וסקי"ג:

י

סק י ואפי' להמכשירין ר"ל דמכשירין גם במקוה שאין בה מ' סאה הכא כיון שהמים מרים גזרינן אטו מנא או אפשר לפי שהם חמים שייך למגזר אטו מנא אפי' כשנצטננו כיון דתחלת ברייתן חמים הם מיהו המחבר בסעיף שאח"ז כ' הטעם דגריס כדברי הרשב"א ורבינו יונה וק"ק מה שהעתיק הט"ז בסק"ח דבר רש"ל ז"ל ועיין. וא"ל דדעתו להחמיר דלא כהמחבר ס"ח דז"א דכל פלוגתא בנט"י מקילין ואולי דעתו לסמוך על רש"י לקולא במעיינות צוננין ומרים כעין חמי טבריא דלא נגזור ביה לרש"י אטו מנא ואין להאריך בכאן ודו"ק היטב:

יא

ס"ק י"ג פי' שנטל. אבל אם עדיין לא נטל אסור ליטול כיון דספק זה בקל לבררו:

יב

שם כל הנך ספיקות. ר"ל דהוי ס"ס לאיסורא.

יג

ט"ז סק"י היא דעת רש"י. באמת שהיא דעת הראב"ד דהא לרש"י מותר במי פירות ודיעה זו שבש"ע אוסרת אפי' מי פירות שלא הביא דעה המתרת מי פירות עד אחר כך. אלא דהט"ז כאן עיקר פלפולו לענין יין לכן לא דקדק בלשונו בזה משום דלענין יין גם רש"י הכי ס"ל דאין נוטלין ביין בשום פעם אליבא דחכמים דמסתמא הלכתא כוותייהו ולא כיון הט"ז במ"ש שהיא דעת רש"י אלא לשלול הרשב"א דהרשב"א פליג אפילו ביין וק"ל:

יד

מ"א ס"ק ט"ז וכ"מ ממ"ש בהג"ה ס"י דשם מיירי בנטילה וכ' עלה דבעינן ריסוק אבל בטבילה לא הזכיר ריסוק:

טו

ט"ז סק"י למה לא פסק כרבנן. לפי שרש"ל לא ראה ספר ת"ה הארוך שכ' בין למר ובין למר כו' ולא ראה רק דבריו שבקצר שהעתיק כאן בש"ע והוי ס"ד דרש"ל שהרשב"א ס"ל הא דחכמים אומרים אין נוטלין הכוונה דפסלו לנטילה אפילו דיעבד אלא ר"א מכשיר לנטילה ולא אסר אלא לכתחילה משום איבוד ופסק הרשב"א כר"א כך הוי ס"ד דרש"ל. לכן הקשה למה לא פסק כרבנן ותירץ דגם רבנן טעמייהו משום איבוד וע"ז הקשה הט"ז דעדיין אין מתורץ דאכתי לענין איבוד למה פסק כר"א דלא אסר לכתחילה אלא בנתן מים ואהא תירץ הט"ז דכיון דלא ראה רש"ל רק ת"ה הקצר היה סבור דמ"ש תהה"ק שקובע ברכה לעצמו הוא אפילו עדיין לא נתן מים דמ"מ על יין קובע ברכה ממילא שפיר פסק תהה"ק כרבנן לענין איבוד לתירוצי דרש"ל. אבל לפי האמת שכתב הרשב"א דדוקא נתן מים קשיא למה לא פסק כרבנן:

טז

שם ומ"מ תמהני. בתחלה הקשה למה פסק הרשב"א כר"א ולא כרבנן ועכשיו תמה על ר"א עצמו למה לא חש לאיבוד קודם שנתן מים:

יז

ס"ק י"ב ממילא מי פירות. דלא יש מי שפוסל מי פירות רק הראב"ד שהוא דיעה ראשונה אבל דיעה ב' דמכשירין ביין כ"ש מי פירות דהרי אפי' רש"י דפוסל ביין מכשיר במי פירות וכמו שביארתי אות י"ג:

יח

מ"א סקי"ט ג' מחלוקת. באמת יש ג' מחלוקת דהיינו ראב"ד אוסר אפילו מי פירות ורש"י מכשיר מי פירות ופוסל יין ורשב"א מתיר גם ביין. אלא דהמ"א אלשון ש"ע קשיא ליה דמשמע מלשונו דדיעה שניה פוסלת במי פירות וק"ל:

יט

שם ואף על גב דנשתנו ר"ל כיון דמי דבש הוי מים ליפסלו משום שינוי מראה דבמי פירות לא מיפסל שינוי מראה כמו שכתב במ"א סקי"ח והטעם משום דמי פירות עומדים במראיתם הראשונה משא"כ בהא:

כ

(ש"ע סי"ג) כשנוטלים זה אחר זה ר"ל אפילו הפסיק הקלוח:

כא

מ"א סק"כ ת"ה בשם התוספות הובא במ"א סי' קנ"ט סק"ז:

כב

ס"ק כ"א לב' האחרונים רביעית אבל אם נטל וכו' כצ"ל:

כג

ס"ק כ"ב סגי כמ"ש סי"ג כצ"ל:

א

שנשתנו. נ"ל דאם חזרו לברייתן כשרים ע' בסוטה דף ט"ו:

ב

בין מחמת עצמן. צ"ע דהר"ש פ"ט דפרה כתב תוספתא מי חטאת שנשתנו מחמת עצמן כשרים מחמת עשן או ד"א פסולים וגם הרמב"ם פסק כן פ"ו ופ"ט מה' פרה וכ"ה במשנה ספ"ח דפרה וכיון דכשרים למי חטאת ק"ו לנט"י וגם כאן דקדק הרמב"ם וכתב בין מחמת מקומן בין מחמת ד"א פסולין משמע דמחמת עצמן כשרים וכ"מ במשנה ששנינו נפל לתוכן דיו קומוס ושינו מראיהן פסולים ולא נקט סתם שינו מראיהן פסולים אלא משמע דוקא מחמת ד"א פסולים ועבי"ד סי' רכ"א סכ"ה וסכ"ו וכ"מ ברא"ש דמקשה מאי פריך תלמודא אחזותא מתני' היא ולא קא מתרץ דמשקה איפסול בנשתנה מחמת עצמו אלא ע"כ מחמת עצמו כשר והא דהקשו הפוסקים דיין ליפסול משום שינוי מראה אף על גב דהוי מחמת עצמו י"ל דהכי קא קשיא להו מאחר דאם נפל יין לתוך המים נפסלו בשינוי מרא' כ"ש שיפסול הוא עצמו כמו דיו דפסול עסי"ב וצ"ע ולכן נ"ל להקל בנשתנו מחמת עצמן וכ"כ הב"ח:

ג

עשה במים מלאכה. דנשתנו מתורת מים וז"ל ר"ל חביב סי' ק"ג דכשאדם עושה במים דבר שיש לו צורך נעשו כשופכין שעומדין לשפיכה עכ"ל וכ"כ הרמב"ם:

ד

נתכוין לשרות. אבל לא נתכוין רק שנפל פת במים כשר דלא שוינהו כשופכין וכ"מ מל' הטור והפוסקים (ב"ח):

ה

כלים פסולים. וה"ה אם הדיח בהן ירקות פסולים (רי"ו) ומשמע לכאורה דירקות דומיא דכלים דאם היו מודחים ונקיים כשרים דלא מקרי מלאכה כלל ומ"מ אם שרה בהן הירקות שלא יכמשו מקרי מלאכה דלא גרע מצינן יין במים וה"ה אם נתן בו כלי בימות החמה שנתבקעו כדי שיכווצו אבל נתן בהם דגים חיים שלא ימותו לא מקרי מלאכה דאין המים פועלים בהם כלל רק מצילין ממיתה וגם לא מקרי שופכין: איתא בגיטין דף נ"ג אם המים בכלי שיש בו שנתות ונותן לתוכו הבשר ועולין המים על השנתות ובזה ידע משקלו מקרי עשה בהן מלאכה, כתב המרדכי או שמדד בהן המדות פסולים ובגי' שלנו איתא במשנה או שמיחה בהן המדות וכו' והוא ל' הדחה, והרמב"ם פי' ששכשך המדות עד שלא ישאר בהם ריח דבר המדוד פסולים מפני שעשה בהם מלאכה משמע דאם נתן לתוכן דבר המריח לא מפסלי ובשל"ה כ' שקיבל מרבותיו שאם נתן לתוכן שפיקנרדיא שיריחו פסולים דהוי כשרה בהן פתו עכ"ל וצ"ע דא"כ למה הוצרך לפסול בנפל דיו לתוכן משום שינוי מראה לפסול משום מלאכה ועוד דבשלמא כששרה פתו עשאן כשופכין כמש"ל אבל הכא נתכוין להשביחן וגדולה מזו כ' בסי"ב דנוטלין משכר ומי דבש בשעת הדחק ואפי' למאן דפסיל היינו משום שהם משקין אבל במים כשר לכ"ע ואפשר דרבותיו ס"ל כדעת רש"י ואנן לא קי"ל הכי כמ"ש ס"ד ע"ש:

ו

שהנחתום מדיח. דסתם ידים העוסקים בעיסה אין בהם לכלוך וה"ל ככלים מודחים (ב"י) ועסס"יא:

ז

שלקק מהם הכלב. והב"ח כ' דיש להחמיר בששתה מהן כלב או חזיר דנמאסין וה"ל כשופכין וכ"כ הת"ה בשם א"ז ור"ח וכ"כ המרדכי בשם התוספתא ואלו ראה הרב"י לא חלק עליה: כתב הרמב"ם סוף מקואות מים כשרים שנתן לתוכו מעט מים הפסולים לנט"י הרי אלו כשרות נטל מן הכלים השיעור שנתן ונשארה רביעית בלבד כשהיתה ה"ז פסול מפני שהמים הפסולים השלימו השיעור וטעמו מדאמרי' פ"ב דזבחים דף כ"ב כל המשלים וכו' למעוטי נתן סאה ונטל סאה וכו' (בד"ה) משמע ברש"י דוקא כשהיה בו רביעית בצימצום דלא חשיב שיעור זוטרא דרביעית לבטולינהו וכ"מ ברמב"ם ומדכתבו הרב"י בב"ה פה משמע דס"ל דלענין חולין אתמר אבל ל"נ מדהשמיטוהו הפוסקים משמע דס"ל דלענין תרומה דוקא אתמר וכ"ד הרמב"ם דלא כתבם בה' ברכות וכ"ה בת"ה שבטלים במיעוטן:

ח

שיס"ב. ורש"ל אוסר ביס"ב:

ט

חריץ. היינו חריץ שבקרקע דלאו שאובין הם עסי' קנ"ט ס"ז:

י

אין בהם שיעור. ואפי' להמכשירין בסי' קנ"ט סי"ד הכא פסול דגזרי' חריץ אטו מנא וכ"כ בלבוש ובגמ' דלא כע"ת:

יא

אין מטבילין. דגזרינן אטו מנא והרר"י סבר דדוק' כשאין מחוברין דפסולים לטבילת הגוף גזרי' אם יטבול בו הידים יטול בו ג"כ הידים אבל מחוברים דטובל בהם כל גופו כ"ש ידיו ליכא למיגזר:

יב

שאין הכלב. מי הים ראוין לשתות הכלב אם מרתיחין אותן (רדב"ז ח"א רצ"ד):

יג

או שיש לו ספק. פירוש שנטל ידיו ונסתפק אם היה בהם כשיעור כנ"ל דלא כע"ת, והר"ש כתב דאפי' יש בהן כל הנך ספיקות טהור וכל ספק במחלוקת הפוסקים נקטינן לקולא (ת"ה ב"י), כ' ביש"ש סי' ע"ז אם נטל כראוי וספק לו אם נטמאו אח"כ א"צ ליטול אפי' לצאת ידי ספק ע"כ וצ"ע דהא היסח הדעת פוסל כמ"ש ססי' קע"ג ועסי' קס"ד ס"ב:

יד

מי שלא נטל ידיו. ולכן היוצא מבית הכסא יכול לשאוב מים בחפניו מן החבית ליטול ידיו (יש"ש וע' בתוס' סוטה דף ט"ו):

טו

לא נפסלו. דהא בס"ב בנחתום לא איירי בידים נטולים ואפ"ה כשרים ואף על גב דנטל ידו אחד ושפשפה בחברתה טמאה בסי' קס"ב ס"ד יש לחלק בין פסול טומאת המים שעל הידים בשעת נטילה דבקל נטמאו בשעת נטילה אבל בכלי לא נטמאו (ת"ה):

טז

השלג. וב"י בי"ד סימן ר"א ס"ו כתב דיש להחמיר שלא לטבול גופו בשלג אם אינו מפושר, ובשעת הדחק מותר לטבול ידיו בשלג אפי' אינו מפושר כיון דנט"י דרבנן עכ"ל בב"י ובש"ע שם ס"ל כתב סתם דמטבילין בשלג משמע אפילו אינו מפושר והכא גבי נט"י פסק דוקא שרסקן ואיפכא מבעי ליה ולכן יש לסמוך לטבול ידיו בשלג אפי' לא רסקן אם יש בהם מ' סאה וי"ל דמ"ש אם רסקן כו' קאי רק אנוטלים מהם כלו' כשנוטל בכלי ושופך על ידו צריך ריסוק דאין נט"י אלא במים וכ"מ ממ"ש בהג"ה ס"י אבל לטבול ידיו במ' סאה שבקרקע שרי אפילו לא ריסק' וכמ"ש בי"ד שם ומ"ש הרמב"ם וריסקן היינו למעך חללו כמ"ש הב"י והכ"מ ונ"ל דשלג המונח על פני הארץ כל שיש מ' סאה מחובר יחד אפי' נמוך מאוד מותר וע' בנדה דף י' ע"ב דלענין טהרה הוי חיבור, ומיהו הש"כ בי"ד פסק דוקא אם רסקו ע"ש:

יז

במים לבד. לאפוקי מי פירות:

יח

אדום לא. דנשתנו מראיו וי"א הראשון ס"ל דמי פירות לא מפסיל בשינוי מראה וכ"פ הב"ח עס"א מ"ש:

יט

שכל מי פירות. צ"ע דלע"ד מאן דמכשירין ביין מכשירין נמי בשאר מי פירות ולמה עשה ג' מחלוקת, ואפשר דכוונתו על דבש כמ"ש בב"י אבל באמת פירושו מי דבש כמ"ש רמ"א ודכוותי' בי"ד סי' ק"ג ס"ד, ומ"ש דעיקרן מים וכ"מ בעירובין דף כ"ט ע"ב בתוס' דיש להם דין מים לפסול המקוה בג' לוגין ואין להם דין מי פירות ע"ש ואף על גב דנשתנו מראיהן צ"ל כיון דאשתני לעילויי' לא מפסלו בהכי:

כ

שבאו ליטול כא'. משמע דוקא כשנתכונו ליטול שניהם כאחד אבל כשנתכוון אחד ליטול לעצמו ואח"כ פשט השני ידו למטה ממנו ידיו טמאות וצריך לנגבם ולחזור וליטלם וכיוצא בזה כתב ת"ה בשם התו' ועסי' קס"ב סדה"ו:

כא

מחצי לוג לג'. וא"ת כיון דברביעית סגי לב' א"כ רביעית ומחצה סגי לג' י"ל שחשו חכמים כיון דנפישי גברי לא ידקדקו יפה ליטול עד הפרק שכל א' יצמצם המים שישאר לחבירו לכן אסורים ברביעית ומחצה ודוקא אם לא נשאר לב' האחרונים רביעית אבל אם נטל הא' מחצי רביעית פשוט דב' האחרונים נוטלין מרביעית הנשאר (הר"ש):

כב

חצי לוג. לכאורה משמע דהכא ברביעית ומחצה סגי כמ"ש סי"ג וי"ל דמ"מ איכא למיחש שמא יצמצם כיון שאינו נוטל כאחד:

א

(א) שנשתנו מראיהן – וילפינן זה ממים של כיור שהיה לקידוש ידים במקדש דפסולין בשינוי מראה [ב"י בשם הרא"ה]:

ב

(ב) מחמת עצמן – כגון שעמד בכלי זמן רב עד שנעשה ירוק ע"י האויר החם והנה המחבר העתיק זה מלשון הטור אבל ברמב"ם לא נזכר לפסול אלא בנשתנה מחמת דבר אחר וכן הוכיחו האחרונים והסכימו לדינא דמותר בנשתנו מחמת עצמן:

ג

(ג) מחמת דבר שנפל – כגון דיו ושארי מיני סממנים וצבעים ואף שלא נימוח גוף הצבע בתוכן אלא שעל ידי שרייתן נשתנה המראה וה"ה אם נשתנה ע"י עשן ושום דבר דרק מחמת עצמן כשרים. אכן מה שנשתנה ע"י עפר וטיט שנתערב בתוכו לא חשיב שינוי מראה וכדלקמיה בסעיף ט' משום דדרך גידול המים הוא כן להיות מעורב בעפר וטיט וגם דלבסוף כשישהו אותן דרכן לצול ועיין לקמיה בס"ט:

ד

(ד) מחמת מקומן – בין שנשתנו כשהיו עומדין בקרקע ובין אח"כ כששאבן בכלי ונשתנו ע"י הכלי. ודע דמה שנפסלין המים בשינוי מראה כל דהו הוא דוקא כשנוטל בכלי על ידיו אבל בטובל ידיו במ' סאה אינו פוסל מחמת שינוי מראה כל דהו וכמו בטבילת הגוף דאינו נפסל המקוה מחמת שינוי מראה אלא א"כ נפל בתוכו גוף הצבע ונימוח בתוכו או משקה כגון יין אדום וכיו"ב שאר מי פירות וכמבואר ביו"ד [סימן ר"א סעיף כ"ה כ"ו] ובמעין אינו פסול שינוי מראה כלל כמבואר שם:

ה

(ה) פסולין – ואם חזרו לברייתן כשרים [מ"א וש"א]:

ו

(ו) מלאכה – דכשאדם עושה במים דבר שיש לו צורך נעשו כשופכין העומדים לשפיכה ופסולים לנטילה:

ז

(ז) ששרה בהם – דחשיב זה מלאכה ונעשו המים שופכין ואפילו אם שרה בהן אחר שאינו בעל המים [שע"ת] וכן בשארי מלאכות אין חילוק בין הוא עצמו לאחרים אכן בחידושי רע"א מסתפק בכל זה:

ח

(ח) אפילו נתכוין – כיון דעכ"פ נתכוין לשרות פתו במים אבל אם לא נתכוין כלל לשרותו ונפל מעצמו במים כשרים דלא שוינהו כשופכין [וה"ה אם נפל כלי במים והודח שלא במתכוין]. אם נפל בגד לתוך המים והוציאו משם לא נפסלו המים כיון שלא נתכוין וכמו בפת אבל המים שמיצה מהבגד פסולים [אחרונים]:

ט

(ט) ואם צינן וכו' – דחשיב מלאכה שע"י המים נצטננו ואם היה היין צונן ונתן לתוך המים רק שלא יתחממו מחום היום כשרין וה"ה אם נתן בתוכן דגים חיים שלא ימותו דכל זה לא מקרי מלאכה דאין המים פועלים בהם רק ששומרים אותן. ואפילו אם מת הדג אח"כ לא נפסלו המים [א"ר]:

י

(י) ואם הדיח – מדבר הדבוק בהן או כדי שיסתלק מהן הריח:

יא

(יא) כלים – וה"ה אם הדיח בהן ירקות [רי"ו] ומשמע לכאורה דאם היו מודחים ונקיים כשרים המים דלא מקרי מלאכה כלל דומיא דכלים [מ"א] ומ"מ אם שרה בהן הירקות שלא יכמשו דעת המ"א ועוד איזה אחרונים דמיקרי מלאכה ופסולין ויש מקילין בדיעבד אם הם לחים ונקיים מעפרורית ונתנם רק שיעמדו לחלוחית שבהן ואם יזדמן לו אח"כ מים נכון ליטול שנית ובלי ברכה:

יב

(יב) פסולים – וה"ה שאר מלאכות כגון שנתן בהם כלים שנתבקעו בימות החמה כדי שיתכווצו או שמדד בהן מדות וכן אם היו עומדין המים בכלים שיש בהם שנתות בשביל משקל [דהיינו שיש בהן חריצין לסמן לליטרא ולשני ליטראות דכשנותנין בתוכן הדבר שרוצין לשקל עולה המים עד החריצין] ושקלו בתוכן איזה דבר חשיב נמי מלאכה ופסולין [מ"א וש"א] ואם נתן בתוך המים דבר שמריח כתב בשל"ה לאסור אבל האחרונים הסכימו דאין בו איסור כלל דאינו עושה מלאכה בהמים אלא בא להשביחן:

יג

(יג) או חדשים – ואם היה בהן עפרורית א"כ יש צורך בהדחתן פסולים. אם ניסה במים הכלי אם ניקב שיזובו המים או לא יש לדון דלא מקרי נעשה בהם מלאכה דאין המים עושין שום פעולה וגילוי מילתא בעלמא היא כ"כ בחידושי רע"א ומ"מ מסיק שם דצ"ע לדינא ובברכ"י בשם בית דוד מחמיר בזה:

יד

(יד) אם טבל וכו' – דטבילת ידים לחוד לא הוי מלאכה וגם אין נמאסין המים בטבילת ידים ולכן לא הוי כשופכין ואף אם לא היו הידים נטולות לא נטמאו המים בנגיעתן כדלקמיה בסעיף י"א [מ"א]:

טו

(טו) הגלוסקין – מיני עוגות שלאחר עריכתן דרך לטוח פניהם במים ופעמים טובלין אותן בהמים ופעמים שטובל ידיו וטח על פניהם [ר"ש]:

טז

(טז) או שחפן מהם וכו' – זו ואין צריך לומר זו [פמ"ג]:

יז

(יז) הנשארים – בכלי אבל אלו שבחפניו אם טח בהן פני הגלוסקא הרי נעשה בהן מלאכה:

יח

(יח) שהנחתום מדיח – דסתם ידים העוסקים בעיסה נקיים ואין בהם לכלוך והוי כהדחת כלים מודחים דלעיל [ב"י] ומחמת הבצק צ"ל דלא חשיב להם מלאכה [ואפשר משום דיכול להסירם גם בלא הדחה] וט"ז חולק על דין זה והוכיח דהרמב"ם ס"ל דחשיב זאת מלאכה גמורה דמדיח ידיו מן הבצק וכן פסק רש"ל וכן הסכימו שארי אחרונים:

יט

(יט) ושלפני הספר – שמדיח שם לפעמים כלי מלאכתו וכדומה אבל אינו בחזקה שהדיח שם ולכן כשרים מספק וכדלקמיה בסי"א:

כ

(כ) התרנגולים או שלקק וכו' – לפי המבואר בב"י לאו דוקא אלו אלא ה"ה בכל בהמה חיה ועוף חוץ מיונה:

כא

(כא) יש מי שפוסל – דמדמינן למים של פרת חטאת דנפסלין בשתית בהמה חיה ועוף [חוץ מיונה] ויש מפרשים שם הטעם משום מלאכה דכשמגביהין ראשיהם רר מפיהם המים ששותין ומים אלו חשיב כמו שנעשה בהם מלאכה [דנשתמשו בהן לשתיה] ופוסלים כל המים בתערובתן וה"ה לנט"י דפוסלת בהן מלאכה:

כב

(כב) ואין דבריו נראין – דדוקא בפרת חטאת נפסלת במלאכה כל דהו וגם דכל הראשונים ס"ל דלא חשיב מלאכה גם בפרת חטאת ופירשו שם טעמים אחרים דאינם שייכים כאן ומלבד זה לענין נט"י לא נפסלו עי"ז כל המים דנתבטלו בתערובתן ברובה כדלקמיה:

כג

(כג) אלא בין וכו' יש להכשיר – ואחרונים חילקו בענין זה דאי בתרנגולים וכן בשאר חיות ועופות כשרים כדעת המחבר וכנ"ל אבל בשתית כלב וחזיר פסול משום מיאוס דנמאסין המים משתיה ונעשו כשופכין ובחיי אדם כתב דבשעת הדחק יש לסמוך על דעת המחבר להתיר אף באלו. אם שתה מהם נחש אין נוטלין מהם לידים ומים שנתגלו בעלמא אין חוששין האידנא לשמא שתה מהן נחש דאינם מצוים ואף מי שנזהר מזה לשתיה לענין נטילה אין להחמיר [ב"ח]. מים פסולין שנתערבו במים כשרים בטילין במיעוטן ומשלימין אפילו לרביעית אם לא נשתנו מראיהן [אחרונים]:

כד

(כה) לא במי מקוה – כ"ז לענין עשית מלאכה אבל לענין אם נפסלו משתיית בהמה אין חילוק בין שאובין למי מקוה ופסולין [ט"ז] וכ"ז לענין לשאוב בכלי מים ממי המקוה לנט"י אבל להטביל ידיו בהמקוה גופא מותר אף בזה. ולענין שינוי מראה עיין לעיל במ"ב סק"ד:

כה

(כד) או בקרקע – פי' אפילו היו בשעת מלאכה מונחים בקרקע כיון שהיו שאובין מתחלה מלאכה פוסלת בהם אבל כשעשה מלאכה בהם במחובר כשרים לנט"י בתלוש:

כו

(כו) שהיד סולדת – שנמשכת מאחוריה שלא תכוה:

כז

(כז) בהם – ויש מחמירין ביד סולדת בהם וכתבו האחרונים דבאין לו מים אחרים אין להחמיר בזה דהעיקר כדעת השו"ע ובפושרין אין איסור כלל לכו"ע ואפילו אם היו חמין מתחלה ונצטננו ונעשו פושרין ג"כ מותר ולפ"ז אפילו אין לו מים אחרים כ"א חמין שהיד סולדת בהן יראה להמתין מעט עד שיצטננו במקצת שלא יהיה היד סולדת בהן ויהיה מותר לכו"ע:

כח

(כח) להטביל בהם – ככל מעינות דחמי טבריא מעין הוא. ואפילו אין בהם מ' סאה וכנ"ל בסימן קנ"ט סי"ד:

כט

(כט) אבל ליטול מהם וכו' – ואפי' ממעין גדול שיש בו מ' סאה:

ל

(ל) בכלי לא – ואפי' בנצטננו אסור משום דאינם ראוין לשתיית כלב וכדלקמיה:

לא

(לא) דרך חריץ – שבקרקע וה"ה אם הלך דרך צינור אם אין עליו שם כלי [פמ"ג]:

לב

(לב) והפסיקן – מהמעין דאז בטל ממנו תורת מעין ואינו רק מקוה:

לג

(לג) מטבילין בהם – דהשתא כל גופו טובל בהם ידיו לא כ"ש:

לד

(לד) ואם אין בהם וכו' – ואף להמכשירין לעיל בסי' קנ"ט סי"ד בפחות מארבעים סאה אף במקוה הכא בחמי טבריה מודו דגזרינן אם נבוא להטביל ידים היכא דאפסקינהו מהמעין יאמרו דהמים של חמי טבריה הם כשאר מים ויבואו ליטול מהם אף בכלי:

לה

(לה) אין מטבילין – דגם בזה גזרו שמא יבוא ליטול גם בכלי כיון דאפסקינהו ממקומן ואין בהם עצמם ארבעים סאה ודעת הרר"י כיון דמחוברת למי המעין וכשר אף לטבילת גופו שוב לא שייך למגזר שמא יבוא ליטול אף בכלי:

לו

(לו) מפני שהן מרים – ואינם ראויים וכדלקמיה בס"ט דאלו מחמת חמימותן אין לפסול וכמ"ש המחבר בס"ו:

לז

(לז) הכלב – אף שמשונים בטעמם משאר מים שאינם ראוים כ"כ לשתיית אדם כיון שעכ"פ ראוים לשתיית הכלב כשרים לנטילה. ודע דלדעת היש מחמירין שכתבנו לעיל במ"ב סקכ"ז לענין חמי האור כ"ש דיש להחמיר כאן לענין חמין של מעינות שלא היה להן מעולם שעת הכושר:

לח

(לח) מים מלוחים – מי הים אם הרתיחו אותן חזרו להיות ראויין לשתיית כלב וכשרין לנטילה [מ"א וש"א בשם רדב"ז] ולטבול בתוכו לעולם מותר וכמו בכל מים מלוחין:

לט

(לט) שאין הכלב וכו' – דכיון שהם סרוחים כ"כ שאפילו הכלב אין יכול לשתות מהם הוי כאלו נתבטל מתורת מים ופסלוה רבנן לנט"י [אחרונים]:

מ

(מ) למי מקוה לטבילה – וה"ה לטבילת ידים דלא עדיף מטבילה [גמרא]:

מא

(מא) אם הכלב יכול וכו' – דהיינו שאין עב כ"כ ועיין בחולין פרק כל הבשר בדברי חמודות אות ל"ח:

מב

(מב) כשרים – ומחמת שינוי מראה אין לפסול דדרך המים כן הוא וכנ"ל באות ג' במ"ב:

מג

(מג) שתחלתו מן המים – ר"ל שתחלת ברייתו מן המים:

מד

(מד) יבחושין אדומים – שנתהוו מן המים ואין בזה משום שינוי מראה שעיקר תחלת גידולו כך היה:

מה

(מה) אם ריסקן וכו' – והמ"א בסימן קס"ב כתב דבזה חמיר משלג דאף לטבול הידים בתוכן יש להחמיר אם לא ריסקן אף דבשלג מותר בטבילה בתוכן בשעת הדחק וכדלקמיה בסי"ב במ"ב עי"ש:

מו

(מו) ספק אם נעשה וכו' – היינו בין שנסתפק אחר הנטילה או אפילו קודם נטילה מותר לו ליטול ידיו בהם אם אין לו מים אחרים:

מז

(מז) אם יש בהם כשיעור – ובזה דוקא אם נסתפק לאחר שנטל ידיו אבל מקודם לא דמה שאינו יודע לברר אם יש בו כשיעור אינו חשוב ספק [מ"א וש"א] וספק במחלוקת הפוסקים הרי הוא כשאר ספק דכיון שלא הכריעו בה הרי הוא ספק במלתא דרבנן ונקטינן להקל:

מח

(מח) טמאים או טהורים – פי' מים פסולים או כשרים [ב"י] דלנטילה לחולין אין המים נפסלין מחמת טומאתן כדלעיל בסימן קנ"ט סי"א:

מט

(מט) טהור – והטעם דנטילה דרבנן הוא ולא החמירו בספיקא ואפילו היו כל הספיקות יחד כשרין:

נ

(נ) וכל ספק טהרה וכו' – כגון אם היה הכלי שלם או לא וכה"ג איזה ספק:

נא

(נא) ויש מי שאומר וכו' – על כל הסעיף קאי והטעם כיון שאפשר לצאת בקל מידי ספיקא:

נב

(נב) יטול ידיו – ובב"י משמע דנכון להדר אחר מים דאם אינו מקיים נט"י כראוי קשה לעניות:

נג

(נג) ויוציא עצמו וכו' – ואם יודע שנטל כהלכה ואח"כ נולד בהן ספק כגון שנסתפק בהן אם הסיח דעתו אם לאו או שיודע שלא הסיח דעתו רק שהושיט ידיו סמוך למקום הטינופת וספק אם נגע בהם ספק לא נגע א"צ לחזור וליטלן אפילו לצאת ידי ספק מפני שמעמידין אותן בחזקתן:

נד

(נד) לא נפסלו – וכמו בס"ב בנחתום ואע"ג דבנטל ידו אחת ושפשפה בחברתה נטמאו המים שעל ידו כדלקמן בסימן קס"ב ס"ד מים שבכלי לא נטמאו בנגיעתו בהם. ולכן היוצא מבהכ"ס ובא ליטול ידיו יכול לשאוב בחפניו מן הדלי ולשפוך המים לחוץ והמים הנותרים בדלי לא נטמאו בנגיעתו בהם וכשרים לנט"י לסעודה. ואם שכשך ידיו בדלי גופא לטהרן עי"ז הרי נעשה מלאכה בכל המים שבדלי ופסולים לנטילה ואפילו לא היו ידיו מלוכלכות ממש מ"מ כיון שיש לו צורך לנקותן במים משום שנגעו במקום הטינופת נעשו המים כשופכין [אחרונים]:

נה

(נה) ממים שנטל וכו' – משום שכבר נטמאו המים ועוד שנעשה בהם מלאכה ולכן אפילו אם נטל מרביעית בבת אחת ג"כ אסור:

נו

(נו) והכפור – גשמים שנקפו בירידתן והוא כעין ברד:

נז

(נז) והמלח – לאו בכל גווני מותר במלח דלנטילה בכלי על ידיו הלא פסל המחבר לעיל בסעיף ט' אף במים מלוחים ורק בטבילה בתוכן מותר כשיש בהן כשיעור מקוה ומשום דגם לטבילת הגוף כשרין ומפני דכל אלו שנוים יחד לענין מקוה כללן גם כאן אף דאינם שוים בדינם לגמרי:

נח

(נח) אם רסקן וכו' – אבל בלאו הכי אין נוטלין בהן בכלי אבל לטבול הידים בתוכן אם יש בהן כשיעור מקוה מותר בשעת הדחק כשאין לו מים אף בלא רסקן ואפילו אם אין השלג מכונס הרבה בבת אחת אלא מונח על פני הארץ ונמוח הרבה כל שיש מ' סאה מחובר יחד טובלין בו ומ"מ נראה דצריך שיהיה עכ"פ כדי לכסות ידיו במקום שתוחבן:

נט

(נט) יש מי שאומר וכו' – לא קאי אריש הסעיף דהני הוי בכלל מים אלא לאפוקי מי פירות בלבד קאתי דאינם חשובים מים וכש"כ יין דלא והטעם דנט"י סמכו על קרא דוידיו לא שטף במים ולכן צריך מים דוקא [ב"י]:

ס

(ס) וי"א שהיין כשר – וכש"כ שאר מי פירות ושארי משקין דס"ל דלא הצריכו דוקא מים לנטילה ומשום ביזוי אוכלין אין בזה כיון שצריך לזה ואינו בדרך איבוד:

סא

(סא) אלא שאסור וכו' – היינו בין נתן לתוכו מים בין לא נתן דבכולם מקרי יין חשוב וקובע ברכה לעצמו כדלקמן בסימן רע"ב סעיף ה':

סב

(סב) לעצמו – בורא פה"ג אבל בשארי משקין ומי פירות דלא נתעלו בברכה בפני עצמן נוטלין אף לכתחלה לדעה זו:

סג

(סג) אבל אדום לא – דנשתנו ממראה מים ויש אומרים הראשון ס"ל דאינו חשוב שינוי מראה כיון דעומדים במראיתן שהיו מתחלה [רא"ש] ואם היה לבן ועשה אותן אדום ע"י צבע [כמו שעושין כמה פעמים ביינות שלנו] משמע דלכו"ע פסולין:

סד

(סד) ויש מי שאומר שכל מי פירות וכו' – היא דעה שלישית דמחלקת בין יין למי פירות דביין פסול מדינא אף בדיעבד כדיעה ראשונה אבל במי פירות נוטלין בשעת הדחק דס"ל דכל מי פירות קרוי מים חוץ מיין ולדינא יש להורות כדעה זו להחמיר ביין ולהקל במי פירות בשעת הדחק:

סה

(סה) וכ"ש דמותר וכו' – ומשום שינוי מראה לא נפסלו דס"ל דהיכא דאשתני לעילוי לא חשיב שינוי [מ"א וש"א] ועיין בביאור הגר"א דמשמע דלא ס"ל סברא זו:

סו

(סו) שיהא במים רביעית – שכן תקנו חכמים לנט"י. ושופכה בשני פעמים על ידיו דבפעם ראשון מטהר הידים ובשניה מטהר המים שעליהם כדלקמיה ואם שפך הרביעית כולה בב"א על שתי ידיו ג"כ נטהרו ידיו אף שלא שפך אלא פ"א וכמבואר בסי' קס"ב. וכ"ז במקום שאין מים מצוים אבל במקום שמים מצוים טוב שיטול בשפע וכדלעיל בסימן קנ"ח ס"י:

סז

(סז) לאחד – בין שנוטל על שתי ידיו בב"א [כגון ע"י אחר שיטול עליהן] ובין שנוטל ידיו אחת אחת לעולם סגי ברביעית אחת בשתי ידיו מיהו אפילו אינו רוצה ליטול רק יד אחת כגון דהיה ידו אחת טהורה מכבר ג"כ אין לפחות משיעור רביעית [תוספתא והובא בב"י] ונראה משום שבכלי צריך רביעית לעולם דבפחות אין שיעור טהרה וכדלקמיה בסעיף י"ד אבל על יד אחת אין צריך לשפוך אותה כולה ולקמן בסי' קס"ב סעיף ד' העתקתי דברי האחרונים שכתבו דיש לנהוג שלא לפחות משיעור רביעית מים לכל יד ויד דבזה לא יצטרך ליזהר בהרבה דברים הצריכים ליזהר:

סח

(סח) שבאו ליטול כאחד – כתבו האחרונים דהיינו שמתחלה כוונו ליטול ביחד ולכן אף אם פשט השני ידו אחר שכבר התחיל הראשון ליצוק על עצמו עולה הנטילה גם לו דהוי כנוטל שניהם יחד דאין מתטמאין זה מזה אבל אם לא כוונו מתחלה ויצק הראשון רק לעצמו ואח"כ פשט השני ידיו אפילו קודם שנפסק הקילוח הוי כמו נוטל במי רחיצת חבירו ולא עלתה לו נטילה וצריך לנגב ידיו ולחזור וליטול כדלקמן בסימן קס"ב סעיף ד':

סט

(סט) האחרון א"צ – ודוקא כשיגיעו המים על ידיו סביב כל שיעור הנטילה שבידיו:

ע

(ע) ואפילו בזה אחר זה – ר"ל לא מבעיא כשפשטו ידיהם בבת אחת זה תחת זה דמהני הנטילה לשניהם אלא אפילו אם פשט השני ידיו אח"כ כשכבר התחיל ליצוק על הראשון עלתה לו נטילה כיון שמתחלה כוונו לזה ליטול יחד וכנ"ל:

עא

(עא) שלא יפסיק הקילוח – דעי"ז חשבינן כאלו נטל גם השני מרביעית שלמה ומפני שבאים המים משיורי טהרה הקילו זה לחשוב כנוטל מרביעית ע"י חיבור הניצוק [ב"י והרשב"א]:

עב

(עב) סמוך וכו' – דאז חשבינן כיד אחת אבל במרוחקים הוי כמו נוטל במי רחיצת חבירו:

עג

(עג) ויש מתירין אפילו וכו' – ר"ל שנוטלין לגמרי בפני עצמן כל אחד ואחד ולדעה זו ג"כ דוקא כשבאו ליטול בבת אחת אלא דהשני המתין עד שיטול הראשון אבל כשבא השני אחר זמן לא מהני לפחות משיעור רביעית עי"ז [טור]:

עד

(עד) גם לשני זה עולים וכו' – אך לדעה זו צריך הראשון לשפוך על ידיו שתי פעמים ולצמצם בנטילתו כדי שישאר גם לשני שיעור כדי שיוכל ליטול את ידיו משא"כ לדעה ראשונה צריך שישפוך הראשון כל הרביעית מים על ידיו ובשעת הדחק יש לסמוך להקל כדעה זו דהוא דעת הרבה פוסקים וכמ"ש בבה"ל:

עה

(עה) ועל דרך זה וכו' – ר"ל שמותר ליטול זה אחר זה אפילו בכמה אנשים ומטעם הנ"ל:

עו

(עו) מחצי לוג לג' – וא"ת כיון דברביעית סגי לשנים א"כ רביעית ומחצה סגי לשלשה י"ל שחשו חכמים כיון דנפישי גברי לא ידקדקו יפה ליטול עד הפרק שכל אחד יצמצם המים שישאר לחבירו לכן אסורים ברביעית ומחצה. ובדיעבד אם נטל האחד מחצי רביעית יוכלו ליטול שני האחרונים מרביעית הנשאר:

עז

(עז) ג' פעמים – בטור כתב שני פעמים דעיקר הנטילה משום טהרה הוא שני פעמים ורק אם יש עליהם לכלוך החוצץ צריך ליטול פ"א מקודם להעביר הלכלוך כדלקמן בסימן קס"ב:

עח

(עח) זה בצד זה – ואין מטמאין זה מזה בנגיעתן דכולם כיד אחת חשיבי כדלקמן בסימן קס"ב ס"ה ודי בזה ג"כ ברביעית לשנים ובחצי לוג לג' וד' ובאופן השפיכה דהולך השמש ויוצק מים על כולם ומסתברא דדעה הראשונה מקלת ג"כ בזה:

עט

(עט) או זה ע"ג זה – ולא אמרינן דנטמאו המים מידו של ראשון דכולם כיד אחת חשיבי וכנ"ל:

פ

(פ) שירפו וכו' – היינו שלא ידחקו זה על זה:

פא

(פא) שאם נטל משמינית וכו' – ואפילו נטל שני השמינית על ידיו בקילוח אחד לא מהני דבעינן שיהיה הרביעית מכונס במקום אחד דוקא:

פב

(פב) של קטן – פי' של אדם קטן:

פג

(פג) ואח"כ חזר השני וכו' – אראשון קאי כמו שפירשתי בבה"ל וכ"מ בלבוש:

פד

(פד) הרי אלו כג' בני אדם – דהא דמקילינן מרביעית אחת לשני בני אדם היינו דוקא כשנטל הראשון ב' ידיו זו אחר זו וכן השני אחריו אבל כאן שלא נטל מתחלה רק יד אחת ונטל השני ג"כ אחריו חשוב בזה כאלו כבר נטלו שני אנשים ולכן כשחוזר הראשון ליטול ידו השניה חשוב כאדם שלישי דעלמא וממילא אין די ברביעית:

פה

(פה) אין ידו וכו' – עד שיטיל עליה מרביעית מים:

א

(במ"א ס"ק ב') וכן משמע ברא"ש פ' כל הבשר סי' ט"ו דמקשה דמאי פריך הגמ' אחזותא מתני' היא ולא קא משני דקשאיל אי פסול כצ"ל:

ב

(מ"א ס"ק י"ט) עשה שלשה מחלוקת נ"ב ולי לק"מ דהחלוקה ג' אוסר ביין ולא שרי כ"א במי פירות:

א

ס"ב עשה במים מלאכה. אם ניסה במים הכלי אם ניקב שיזובו המים יש לדון דלא מקרי נעשה בהם מלאכה. דאין עושים המים שום פעולה. וגלוי מלתא בעלמא הוא ואינו דומה למודד בהם המדות במג"א ס"ה בשם המרדכי דהתם ע"י המים הוי תיקון כלי שיוודע דאותו כלי מחזיק לוג או רביעית בא עליו שם מדה והוי תיקון כלי ממש. משא"כ בזה י"ל דהוה גלוי מלתא בעלמא אם לא ניקב הכלי וצ"ע לדינא:

ב

מג"א ס"ק ג' נעשו כשופכין. עשה מלאכה במים של חברו י"ל דאף דקיי"ל דאדם אוסר דש"ש במעשה. מ"מ כיון דטעם דשוינהו שופכים ולאו כל כמיניה לעשות מי חבירו שופכים ולא נעשו שופכים לגבי' בעולם וצ"ע לדינא:

ג

ס"ב אלא במים בלבד. ע' פר"ח ס"ס תמ"ב:

א

פתו עבה"ט ועיין בר"י בשם מהר"ו נחום בתשו' כת"י דאם ראובן שרה פת במים של.. שמעון ג"כ פסולים. (ומ"ש לתלות בפלוגתא אם אדם אוסר דשא"ש הוא תמוה ועיין מ"ש לחלק בין ההיא דמחיצת הכרם כו' למשליך חלב בקדירת חבירו ע"ש במרדכי דחולין) ועיין באשל אברהם מ"ש בשם ספר בית דוד ובבר"י כתב ג"כ בשמו דאם בדק הכלים במים לראות אם הם שלמים או שבורים פסולים ומים שנותנים בכלים חדשים להכניס בהם יין כו' ע"ש:

ב

במים. עבה"ט ועיין ביד אפרים שכתב לחלק בין מים שנותנין בה דגים ובין מ"ש לקמן בירקות שלא יכמושו:

ג

הכלב עיין בה"ט. וכתב הרדב"ז דאם אין לו כלי מנוקב שיעשה כמ"ש בסי' קנ"ט ס"ק י' וגם אם יכול להרתיח גם כן מי הים עדיפי מעפר דמנקי ליטול בהם ולא חיישי' לרואי' דאתי למיטעי ולמימר דמי הים ראויים לנטיל' ידים ע"ש. ונראה דמ"מ יש לו לכרוך ידיו במפה ג"כ כמ"ש בסי' קנ"ח ס"ק ט"ו:

ד

בלבד עיין בה"ט ועיין בפר"ח לקמן סי' תס"ב ומ"ש:

א

בין מחמת עצמן כו'. בטור כ"כ ומביא ע"ז ראיה כדתנן נתן לתוכן קומוס וקנקנתום ושינו מראיהן פסולים והוא תמוה דבמשנה לא הוזכר מחמת עצמן וכ"ת דחד דינא אית להו דהא גבי מקוה איתא בי"ד בסי' ר"א דשינוי מראה מחמת דבר שנפל בו פסול ואלו נשתנה מחמת עצמן כשר כמ"ש סכ"ז כ"ח שם א"כ ק"ו כאן לנט"י דמדרבנן דלא יפסל מחמת עצמן ולכל הפחות ה"ל לתנא לכתוב רבותא כאן. וברמב"ם ליתא באמת להך מלתא דבין מחמת עצמן. וכתב מו"ח ז"ל דגם בקצת ספרי הטור ליתא וצ"ע דלפי הנראה אין מקום לקיים זה:

ב

או ששרה בהם פתו. במתני' תנא כן בלשון הת"ק ואמר אח"כ שמעון התימני אומר אפי' נתכוין לשרות בזה ונפל לשני כשרים. וכתבו הר"ש והרא"ש מביאו ב"י דהאי אפי' הוא טעות וצ"ל אם נתכוין כו'. וטעם שמעון התימני שבעי' דוקא נתכוין למלאכה. ופסק הרמב"ם הלכה כת"ק וכתב ב"י וכן נראה דעת כל הפוסקים שכתבו דמים שנעשה בהן מלאכה פסולין ולא חילקו בין מתכוין ובין לא מתכוין עכ"ל ואם כן מ"ש כאן אפי' נתכוין לשרות בכלי זה ונפל לכלי אחר פסולים לא נתכוין בעל הש"ע דדוקא בעינן עכ"פ כונה ואז פוסל אם נפל לכלי אחר אלא אפי' אם לא נתכוין כלל כגון שנפל מעצמו ונשרה שם פסולים והש"ע נקט לישנא דמתני' דת"ק פוסל בזה דלא כשמעון התימני והטעם לפסול מים שנעשה בהם מלאכה כ' הרמב"ם דנעשו כמים שופכין ואינם ראוים לנט"י:

ג

או שחפן מהם. זה דעת הרמב"ם ובמשנה איתא מים שהנחתום מטבל בהם את הגלוסקא פסולים וכשהדיח בהם את ידיו כשרים ופי' הרמב"ם סיפא זו שחפן מהם מים בחפניו והטעם שכשרים מפני שלא נעשה מלאכה רק במה שבחפניו וכמ"ש כאן. ולפ"ז נ"ל אם הנחתום מדיח בהם ידיו שהם מלוכלכות מחמת הבצק ודאי פסולים הם דהא עשה בכולם מלאכ' אלא שהב"י הביא בשם סה"ת בזה דהם כשרים. ונר' שהוא מפרש סיפא דמתני' בזה וטעמו דכל שנעשה בהם מלאכ' לצורך הדחת ידיו לא מקרי מלאכה לפסול לנט"י מחמת זה כיון דעכשיו רוצה בהם ג"כ ליטול ידיו וכ"מ דאיכא פלוגתא בזה דהא כתב הרשב"א כמו הרמב"ם כמ"ש ב"י ואח"כ במ"ש ב"י בשם סה"ת כתב בשם א"ח שהרשב"א פוסל אותו הדין דהיינו בהדיח ידיו וגם הרא"ש ס"ל כהרמב"ם מדפסל מים שצינן בהם יין וזה ודאי דלא גרע מהך דהדיח בהם ידיו מלוכלכו' ע"כ שיש כאן מחלוקת וע"כ לא הביא הש"ע הך הוראה דהדחת ידיו להיתר ורמ"א שהביא דבריו הם תמוהים לפע"ד: שוב מצאתי לרש"ל פ' כ"ה שכתב ג"כ שסה"ת חולק עם הרמב"ם בזה ופסק להל' כהרמב"ם:

ד

וה"ה מים שהנחתום כו'. ב"י כ' הטעם שסתם ידים העוסקים בבצק אין בהם לכלוך הלכך לא נעשו כשופכין דה"ל כהדיח כלי' מודחים דכשרים. וק"ל מ"ש ממים שלפני הנפח שכיב' בהם הברזל דפסולים בסעיף שאחר זה והוא תוספת' וא"א לחלוק עליה. ולפמ"ש בסמוך דהטעם דל"ש פסול מלאכה מחמת ידים ניחא אבל לא קיי"ל כן כמ"ש בסמוך לענ"ד:

ה

יש מי שפוסל. מטעם דיליף ממי חטאת דכל ששתה כל עוף מהם חוץ מיונה פסול מפני שמגביהים פיהם לאח' שקלטו מן המים והמים נופלי' מפיהם הרי הם כמים שנעשה בהם מלאכה וזו היא דעת רש"י אבל התוס' סבירא להו דאין שייך מלאכה בשתיה. וכת' ת"ה דאפי' לרש"י לא פסל אלא למי חטאת אבל לנט"י בטלים במיעוטיו. והב"י הקש' עוד דשאני מי חטאת שהחמירו בו בכמ' דברים וע"כ כ' כאן שלא נראה לפסול וכ"פ רש"ל פ' כ"ה:

ו

אין המלאכה כו'. אבל פסול דשינוי מראה או נפסלו משתית בהמה אין בזה חילוק בין שאובים למי מקוה ומעיין כ"מ מדברי רמב"ם והוא פשוט:

ז

אפי' היס"ב. היינו כלישנא בתרא בגמ' שמביא ב"י והסמ"ג כ' כלישנא קמא דאסור ביד סולדת וטעמו מדאיתא בגמר' ור' יוחנן מתיר בחמי האור ואמר שכל גדולי גליל עושין כן וזה מסתמא בפושרין שבודאי לא היו תמיד מכוין ידיהם במים שיד סולדת וכתב רש"ל שכן עיקר אבל הב"י כתב כרוב הפוסקים שמותר אפי' בי"ס ומה שהקשה הסמ"ג מגדולי גליל נראה דה"ק שלא נהגו לדקדק אם המים הם רותחים שהי"ס בהם ממילא אם אירע לפעמים שהיה כך לא היו פוסלים בשביל זה:

ח

בכלי לא. דכי תקון רבנן נטילה לאו בחמין תקון והני גרועי מחמי האור שלא היתה להם שעת הכושר (רש"י):

ט

אבל אסור לרחוץ ידיו כו'. רש"ל כ' בפ' כ"ה דפשוט שאין הידים פוסלין בנגיעה את המים ומ"ה היוצא מבה"כ ובא ליטול ידיו דרך טהרה יכול לשאוב בחפניו מן הדלי ולרחוץ ידיו והמים לא נטמאו וכשרים אח"כ לנטילה עכ"ל. ונראה דגם הוא מודה למ"ש רמ"א כאן דאותן המים עצמן שנשפכו מחמת הנטילה על ידיו ונתקבלו למטה בכלי שבאלו כ' רמ"א שלא יטול בהם אבל רש"ל מיירי שחפן מהם מקצת מים והשליכן לחוץ דמותר ליטול ידיו בהמותר שבדלי וטעם דמקילין בספק ידים הוא מפני שנט"י דרבנן וספיקא דרבנן להקל:

י

אלא במים. פ"ג שאכלו אי' ת"ר יין עד שלא נתן לתוכו מים אין מברכין עליו בפה"ג אלא בפ"ה ונוטלין ממנו לידים משנתן לתוכו מים מברכין עליו בפה"ג ואין נוטלין ממנו לידים דר"א וחכ"א בין כך ובין כך מברכין עליו בפה"ג ואין נוטלין ממנו לידים. כ' הת"ה וז"ל ומסתברא בין למר ובין למר לא אמרו אין נוטלין ממנו לידי' אלא משום שאסו' להשתמש ביין ולזלזל בו אחר שהוא עומד בעילויו וראוי לברך עליו בפה"ג ודוק' לכתחלה אבל דיעבד בין כך ובין כך עלתה לו נטילה אבל רש"י פי' קודם שנתן לתוכו מים עדיין לא נשתנה לעילוי ומי פירות בעלמא מקרי ומשנתן לתוכו מים שם יין עליו ואין נטילה אלא במים והראשון נרא' עיקר והראב"ד פי' דאין לנט"י המכשירין לאכילה קאמר דאין נט"י אלא במים כו' אלא לנקיות קאמר ובה' נט"י שחיבר פירשה לנט"י לאכילה קאמר וכן עיקר עכ"ל. ואיתא תו בגמ' כמאן אזלא הא דאמר שמואל עושה אדם כל צרכיו בפת כר"א. והנה דיעה ראשונה שמביא כאן דאין נטילה אלא במים היא דעת רש"י והיינו כחכמי' אלא דתימא לי במ"ש אח"כ בדיעה השני' שהיא דעת הרשב"א וכ' שם דלכתחלה אסור ליטול כיון שחשוב לקבוע ברכה לעצמו והיינו אחר שנתן לתוכו מים וכמ"ש הרשב"א בפי' במשמרת הבית והיינו כר"א דאלו לחכמים בין כך ובין כך אין נוטלין וכמ"ש הרשב"א עצמו שם בדברי חכמים שסוברים כן וקשה למה פסק כר"א וא"ל שמש"ה פסק כר"א משום דס"ל לשמואל כותיה דעוש' צרכיו בפת זה אינו דהא במידי דממאיס לא קי"ל כותיה אלא כרבנן כמ"ש הטור לקמן סי' קע"א ותו דכ' הב"י שם שגם הרשב"א ס"ל כן וא"כ פסקיו סותרים זה את זה ונ"ל לתרץ דמ"ש הרשב"א לחלק בין דבר שקובע ברכה לעצמו לא כ' כן דרך פסק הלכה אלא לפ' דברי ר"א דהיינו דקמ"ל דאין לד"ה שום פסול לנטילה ביין אלא משום הפסד משקין וכדי שלא תקשה א"כ מה חילוק יש בין נתן לתוכה מים לר"א לזה תי' דאז ראוי לשתיה וקובע ברכה לעצמה. ע"כ אין נוטלין ממנו לידים ממילא לרבנן חיישינן להפסד משקין אפי' בלא נתן לתוכו מים והכי קי"ל אבל הש"ע שכתב זה להלכה אין בידי לישבו וצריך עיון רב: שוב ראיתי לרש"ל שהקשה ג"כ על הרשב"א למה לא פסק כרבנן. ותירץ דס"ל דרבנן ל"פ על ר"א אלא לענין איבוד אוכלין אבל להכשר נט"י מודים דכשר ואין זה מספיק דהא לענין איבוד אוכלין גופיה מחלק הרשב"א דאין איסור אלא בצריך ברכה בפ"ע דהיינו בנתן לתוכו מים. ואפשר דרש"ל לא פי' דברי הרשב"א במ"ש שקובע ברכ' לעצמו קאי על נתן מים אלא סתם אכל יין כי לא ראה הוא ספר משמר' הבית ואפי' הת"ה עצמו לא ראה. כי כ' בפ' כ"ה וז"ל אבל מהר"י קארו כ' שראה שכתב הרשב"א בסת"ה כו' ש"מ שהוא לא ראה אותו ומ"מ תמה אני למה לא יהי' חשש הפסד אוכלין קודם נתינת מים דהא אפשר בנתינת מים ואל יחסר המזג ולמה יוכל להפסיד אז אותו וכי דבר גדול הוא לשפוך בו מים:

יא

וי"א דוק' יין לבן. דבעי' מראה מים:

יב

שכל מי פירות כו'. לא ידעתי למה כ' זה בשם י"א דגם י"א הראשון ס"ל כן שכ' שהיין כשר לנט"י ממילא מי פירות כשרים לנט"י:

יג

במי דבש המבושלים כו'. בזה מתרץ מה שהקש' ב"י על הג"א דמכשיר דבש דהא דבש אינו מנקה דקאי על מי דבש שהוא מנקה שפיר:

א

מ"א סק"ב כמו דיו צ"ע דהא דיו הוי מים שנשתנו מראיהן מחמת ד"א ומה ראיה מייתי לכאן ואם ר"ל דיו הנעשה משרף האילן וכדאיתא בשבת כל השרפים יפים לדיו ע"ש הוא גופא קשיא מנ"ל לפסול כשלא נתן לתוכו ד"א ולמאן דמכשיר מי פירות הא נמי כשר ודוקא נפל דיו לתוך מים פסול שהרי המים נשתנו מראיהן מחמת ד"א משא"כ שרף האילן עצמו כשאר מי פירות דמי גם קשה על ק"ו זה דא"כ במי' שנשתנו מחמת עצמן ג"כ נימ' דכיון שאם נטל מהם לתוך מים אחרים ונשתנו מראיתן מסתבר דפסולין דהא אחרים נשתנו מחמת ד"א כ"ש שיפסלו הם עצמ' ונלע"ד דט"ס נפל במג"א וצ"ל כמו די"א דפסול וכוונתו כיון דחזי' שהמים נפסלו ע"י תערובת יין אלמא דמראה יין אינו מראה כשר א"כ מסתבר דמעיקרא לא היה לנו לתקן שיוכשר יין לנט"י דמיחזי כי חוכא ואיטלול' שמראיתו פוסל אחרים והוא עצמו יוכשר וא"כ יש לנו לומר דמעיקרא לא תיקנו שיהא כשר ליטול ביין שאין מראיתו כמראה מים וכמו דבאמת י"א פסול ולזה רמז עיין סעיף י"ב ר"ל דשם מבואר די"א דיין פסול משא"כ במים שנשתנו מראיהן מחמת עצמן א"ש דכיון שהיה להם מראה מים מעיקרא הכי איתקן דאין פסול כ"א במים שבא להם שינוי מחמת ד"א ושמחתי שהאיר ה' עיני בזה מה שנבוכו בו רבים:

ב

במ"א ס"ק ה' לא מיקרי מלאכה כו'. וצ"ל דס"ל דלא דמי לירקות שלא יכמשו דהתם המים הם פועלים בגוף הירקות עצמם שהם מכניסין כח הלחלוחית שבהם בעצמותם של הירקות וע"י פעולה זו אינם נכמשים והיינו דמדמי להו לצינן יין במים שע"י כח הצינון שבמים מכניסן אותו לתוך עצמותו של היין וגורם בתוכו פעולת הצינון. אבל בדגים שלא ימותו אינו עושה פעולה בעצמותן של דגים אלא המים משמרין אותן שאין שולט בהן כ"כ האויר שע"י שאין יכולין לסבול אויר היבשה הם מתים והמקום גורם שיש בו מים שבטבעם שיחיו וניצולים ממיתה אבל מ"מ אין המים פועלים שום דבר בעצמותן של דגים כלל:

ג

בט"ז ס"ק י' דלכתחלה אסור ליטול ביין שהוא כצ"ל. דבריו תמוהין מ"ש דהרשב"א והש"ע בדיעה ב' כר"א וז"א דאדרבא הם פסקו כחכמים ולפיכך אע"פ שלא נתן מים אסור לכתחלה דלחכמים קובע ברכת פה"ג לעצמו עד שלא נתן מים ומ"ש בשם הרשב"א במ"ה המעיין שם יראה דכוונתו שהקשה על הרא"ה בבד"ה שכ' הטעם משום הפסד אוכלין דלפ"ז לא היה מקום לחלק בין נתן מים ללא נתן ור"ל בדברי ר"א (ובאמת גירסת הרא"ה שם בתרווייהו בדברי ר"א נוטלין לידים והרשב"א נראה שלא היה גורס בדבריו כן) וע"ז כ' דהכי הוה ליה למימר שהטעם משום זלזול באוכלין והלכך שפיר מחלק ר"א בין נתן מים שאסור לזלזל בו כיון שקובע ברכה כו' ע"ש אבל ודאי דהרשב"א לדינא פוסק כרבנן ובתרווייהו שייך טעמא דזלזול בין קודם שנתן מים או אחר שנתן והלכך אסור לכתחלה. ומ"ש הט"ז בסוף לתמוה דלמה לא יהיה חשש הפסד אוכלין קודם שנתן כו'. תמהני שהרי זה קושית הרשב"א במ"ה על הרא"ה וכ' שהיה לומר מטעם זלזול ואתי שפיר החילוק. גם מ"ש הט"ז בשם רש"ל והקשה עליו המעיין שם יראה שהוא לא ראה דברי התה"א שכ' דבין למר ובין למר הטעם משום שמזלזל במשקה אלא היה סובר דודאי רבנן ור"א פליגי בדיעבד לענין הכשר נטילה והרשב"א פוסק כר"א בזה לענין הכשר נטילה וע"ז הוקשה למה פסק כר"א ולזה תי' דגם רבנן מודו לענין הכשר ומ"ש הט"ז שלא ראה במ"ה אמת הוא שלא ראה המ"ה ואף על פי כן כוון יפה בדברי הרשב"א דאין חילוק בין נתן מים ובמ"ה אליבא דר"א מיירי רק מ"ש רש"ל משום איבוד אוכלין אין כן כוונת הרשב"א רק משום זלזול כי היכי דלא תיקשי אליבי' ע"ש. ואמנם לבאר כוונת הט"ז דלא יהיה כאגרת דלא מקריא נלע"ד שהט"ז הי' סובר דמ"ש הרשב"א הטעם משום דמזלזל בדבר חשוב שקובע ברכה אינו עולה יפה אליב' דרבנן דא"כ איך אמרו כמאן אזלא הא דשמואל עושה צרכיו בפת כר"א שהרי להרשב"א ר"א ורבנן שניהם אמרו ד"א לענין זלזול אוכלין אלא דמר ס"ל קודם נתינת מים חשוב ואשתני לעילויא ומר ס"ל דקודם נתינת מים לא אשתני לעילויא וא"כ שפיר אתי אף כרבנן ואם נאמר דפת נמי קובע ברכה א"כ אף כר"א לא אתי שהרי אחר שנתן מים גם לר"א אין נוטלין משום שקובע ברכה וע"כ לחלק בין מידי דממאיס וא"כ אף לרבנן נמי א"ש אלא ע"כ דאף לרבנן דס"ל דמברך פה"ג קודם שנתן מים מ"מ הא אמרינן התם דמודו חכמים לענין כוס של ברכה שאין מברכין עד שיתן מים משום מצוה מן המובחר וגם אמרינן התם דגם לרבנן לא חזי אלא לקירייטי דהיינו יינומלין ואלונתית אבל לשתיה לא חזי וא"כ גם לחכמים אע"ג דאם שותיהו מברך בפה"ג מ"מ לא מיקרי אשתני לעילוי' לענין זלזול כיון שהוא לא חזי לשתיה וגם לכוס של ברכה אין מברכין ומשום האי טעמא שפיר הוי נוטלין ממנו לידים רק דלרבנן הטעם משום איבוד אוכלין דאף קודם שנתן שייך איבוד אוכלין דיהיו ראוי כשיתן לתוכו מים ולפ"ז צ"ל הא דקאמר כמאן אזלא כו' כר"א ולכאורה להרשב"א גם ר"א מודה בדבר שקבוע ברכה וא"כ ה"ה פת וצריך לחלק בין מידי דממאיס א"כ אפשר דגם רבנן מודו לשמואל וכן הקשה התוס' שם ולהרשב"א א"א לפרש כמ"ש התוס' דר"ל דר"א כשמואל ועדיפא מיניה אפי' בממאיס דז"א דהא בנתן מים ס"ל לר"א דאסור וצ"ל דודאי אם הטעם משום זלזול אוכלין אם כן היינו דוק' כשקובע ברכה והוא נמאס יש זלזול בדבר שממאיסין אותו משא"כ אם הטעם משום הפסד אוכלין א"כ אין לחלק בין קובע ברכה או לא בין ממאיס או לא שאף אם אינו נמאס כגון ששרפן וכה"ג אסור ולכך אמר דשמואל שאמר עושה כל צרכיו ומשמע אף היכא שהוא נפסד קצת אתיא כר"א דלא חייש להפסד אוכלין רק לזלזול וא"כ בפת דלא ממאיס לא שייך זלזול דא"כ שמואל בדאיכא פסיד' מיירי דאל"כ שאין נפסד וגם לא ממאיס מאי רבותא דשמואל משא"כ לרבנן דחיישינן להפסד אף דלא ממאיס אסור ואתי דלא כשמואל כך הוא הצעת השמועה לפי הגהת הט"ז אליב' דהרשב"א ולפי"ז כיון דהרשב"א נקט טעמא משום דמזלזל בדבר שקובע ברכה ע"כ דהיינו כר"א דמחלק בין נתן מים וכמ"ש במ"ה (שהט"ז סובר דבמ"ה כ"כ אליבא דהלכת') ומ"ש הרשב"א ומסתבר' דבין למר כו' אסיפא דמלתא קאי דלתרווייהו אין איסור רק לכתחלה אבל בדיעבד מהני דלא משום הכשר נטילה נגעו אלא משום זלזול או מפסיד אוכלין וכיון דס"ל לפסוק כר"א דמחלק עד שלא נתן מים וכנראה ממ"ה לכך נקט האי טעמא דמזלזל ולאו דוקא נקט אלא ר"א כדאית ליה ולרבנן כדאית להו ומשום דהלכת' כר"א נקט האי טעמא והיינו מהאי טעמא דמזלזל אסור אחר שנתן מים דאי כרבנן הא ס"ל דאף קודם שנתן מים אין נוטלין ואין כאן משום מזלזל כ"א משום הפסד וע"ז הקשה דלמה פסק כר"א וע"ז כ' דא"ל משום דס"ל כשמואל ז"א דהא במידי דממאים לא קיי"ל הכי בסי' קע"א וכן פסק הרשב"א וא"כ הדברים סותרין ר"ל דשם קיי"ל בכל מידי דממאיס אסור והיינו אף בדבר שאין קובע ברכה הדין כן והיינו משום דכיון דנמאס הרי יש כאן הפסד לאוכלין אלו וא"כ הו"ל דלא כר"א דת"ל דאף במידי דממאיס דוק' אם קובע ברכה לעצמו דשייך זלזול ולא מטעם הפסד כלל וע"ז כ' הט"ז לתרץ דהרשב"א דנקט הטעם דמזלזל בדבר שקובע ברכה לפרושי טעמא דר"א דאף אליבי' אין הטעם משום הכשר נטילה רק משום הפסד משקין וכדי לחלק בין נתן מים או לא כתב שלר"א לא קפדינן אהפסד רק אזלזול בדבר שקובע ברכה אבל לרבנן אין חילוק ובכל גוונא אסור משום הפסד משקין לכתחלה אבל הש"ע דנקט טעמא משום דמזלזל בדבר חשוב שקובע ברכה לדינ' וא"כ מ"ש אלא שאסור לעשות כן לכתחלה קאי אנתן בו מים זה צ"ע דלמה לא פסק כרבנן ובכל גווני אסור משום טעמא הפסד אוכלין במידי דממאיס אף על פי שאין בו קביעת ברכה וכדלקמן סימן קע"א. ואח"כ הקשה על הרש"ל שכ' דבאמת הרשב"א פוסק כחכמים ומטעם הפסד אוכלין וע"ז הקשה הט"ז דהא הרשב"א נקט מטעם זלזול בדבר שקובע ברכה וזה דוקא בנתן מים דבלא נתן מים לא מיקרי קביעות ברכה וכמש"ל אף לרבנן. ולכן כ' שהרש"ל לא ראה תה"א ומ"ה לפיכך פירש דבאמת אוסר הרשב"א בכל יין אף בלא נתן מים מהאי טעמ' דאיבוד אוכלין ואח"כ כ' דמ"מ קשה על הרשב"א שנותן טעם לחלק אליב' דר"א משום דקובע ברכה חיישינן להפסד האוכלים וזלזולם א"כ אף בלא נתן מים נמי מה"ת לא ניחוש ליה אע"פ שעתה אין ראוים לברכת בפ"ג מ"מ הרי אפשר ליתן בתוכו מים ולא יחסר המזג ובאיזה סברא פליג ר"א ארבנן ולשיטות רש"י ניחא דקודם שנתן מים כשרים לנטילה: