שולחן ערוך, אורח חיים קס״ב: הגבהה ושפשוף הידים בנטילה ובו י סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

הגבהה ושפשוף הידים בנטילה ובו י סעיפים:
הנוטל צריך להגביה ידיו (דהיינו ראשי אצבעותיו) למעל' שלא יצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים הגה וה"ה אם משפילן מתחלת הנטילה עד סופה דשפיר דמי רק שיזהר שלא יגביה תחלה ראשי אצבעותיו ואח"כ ישפילם דאז יצאו המים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו הידים (ב"י בשם מהר"י בן חביב) והיינו כשאינו נוטל כל היד עד מקום חבור היד עם הזרוע אבל אם נוטל עד שם א"צ להגביה ידיו (ויש חולקים בזה) וכן אם שפך על שתי ידיו רביעית בפעם אחת כיון דאין שם מים טמאים כלל א"צ להגביה ידיו וכן המטביל ידיו א"צ להגביה ידיו (וי"א דאם שופך על ידיו ג"פ אין צריך ליזהר בכל זה וכן נהגו להקל: (אגור בשם א"ז והגהות אשירי פכ"ה):

ב

הנוטל ידיו שופך עליהם קצת מהרביעית להסיר מהם הלכלוך וכל דבר שחוצץ ואח"כ שופך עליהם פעם שניה וגם אלו המים הם טמאים ואח"כ שופך עליהם פעם שלישית לטהר המים שעל גבי הידים ואם אין בידים לכלוך ודבר החוצץ שופך על שתי ידיו רביעית בבת אחת ואין צריך מים שניים: הגה וה"ה אם היו לו מים רבים רוחץ תחלה מעט כדי להסיר הלכלוך ואחר כך שופך רביעית כאחד ואין צריך מים שלישית. הנוטל ידיו צריך לשפשפם זה בזה [מיי' פ' י"א מהל' מקואות וכל בו וסמ"ג והרא"ש פרק כל הבשר]:

ג

נטל מקצת ידו וחזר והוסיף ונטל הנשאר בידו הרי ידו טמאה כמו שהיתה דאין נטילה לחצאין ואם עדיין יש על מקצת היד שנטל בתחלה טופח על מנת להטפיח הרי זו טהור' במה דברי' אמורי' במי' ראשונים אבל בשניים נוטל מקצת ידיו וחוזר ומוסיף על מקצתן:

ד

שפך מים על ידו אחת ושפשפה בחברתה לא עלתה לו נטילה אפי' שפך באחרונה על ב' ידיו לפי שהמי' ששפך על ידו אחת נטמאו וכששפשפ' נטמא' חברת' ואין מים שניי' מטהרי' אלא המים שנטמאו מחמת היד עצמה ולא הבאים מחמת היד האחרת הילכך השופך מהכלי על ידו אחת ושפשף בחברתה צריך לנגב ידיו ולחזור וליטל' כראוי לפיכך הנוטל ידיו צריך שישפוך לו אחר עליהם ואם אין לו אחר יאחוז הכלי בראשי אצבעותיו וישפוך על שתי ידיו כאחד או ישפוך על כל אחת רביעית ואח"כ ישפשפם שהשופך רביעית כאחד אין צריך מים שניים לטהרם שעשו רביעית בבת אחת כמו טבילה שאינה צריכ' שטיפה ב' פעמי' אם נגע בהם אחר שלא נטל ידיו בעוד' לחות מן המי' צריך לנגב ולחזו' וליטול שהרי זה טימאה ע"י המי' שעליה' לכך צריך ליזהר כששופך מים שלישית שהם שניי' לבד מהראשוני' שלא יגע יד בחבירת' עד שישפוך גם זה על השנייה או שישפוך מתחלה על שתיהן כאחד ואם נטל כל יד מרביעי' אין צריך לכל זה:

ה

מתוך מה שכתבנו יתבאר לך דהא דיד נטמאה בשפשוף חבירתה דוקא בנוטל ידו אחת ואחר כך שפשפה בחברתה אבל אם רוצה ליטול בתחל' שתי ידיו כאחת נוטל דשתיהן נחשבו' כיד אחת ואינ' מטמאות זו את זו ואפי' ד' או ה' שהניחו ידיהם זה בצד זה או זה על גב זה כיד אחת חשיבי ואינם מטמאות זו את זו:

ו

נטל שתי ידיו זו לעצמה וזו לעצמה ונמלך (פי' נתיעץ) כשנטל המים השניים והגיע ידיו זו לזו ושפך על שתיהן כאחת ידיו טמאות מפני שכשצירף ידיו זו לזו לקבל המים השניים נטמאו ידיו בנגיעתם זו לזו דהמים שעל גבי יד זו מטמא מים שעל גבי חבירתה וגם את היד וכשנטל את השניה לא טיהר את הראשונים כיון שנטמאת מחמת חברתה אלא אדרבה גם השניים נטמאו בהן וצריך לנגב ידיו וליטול שתיהן כאחת: הגה [וכ"ש ליזהר שלא יגע בידו ששפך עליה פעם אחת לידו השנית ששפך עליה שתי פעמים] [מרדכי פ' אלו דברי']:

ז

אם שפשף ידיו זו בזו יזהר שלא יגע חוץ ממקום שנפלו בו מים מפני שהם מטמאות זו את זו:

ח

נטל ידו אחת ושפשפה בראשו (פי' כדי לנגבה ולפיכך לא נטמא ידו משא"כ בסי' קס"ד סעיף ב' שחיכך ראשו) או בכותל ואחר כך חזר ונגע באותם מים שבאו מידו על הראש ועל הכותל טמאה שאותם מים טמאים חזרו וטמאו את היד שנגע בהם אע"ג דכל כמה דלא שפשף מטהרים בשפשוף השתא דחזר ונגע גרע וכבר נתבאר שהשופך רביעית כאחת אינו בכלל כל אלו ואין שם מים טמאים כלל:

ט

כששופך מים ראשונים על ידיו צריך ליזהר שלא ישאיר על ידו צרור או קיסם או שום דבר אחר שאין מים מטהרין אלא מים שע"ג היד ולא המים שעל הצרור ואם שופך רביעית מים כאחת על ידו אינו צריך ליזהר בכך:

י

מי שיש לו מכה בידו ורטיה (פירוש אינגוינט"ו בלע"ז) עליה די לו שיטול שאר היד שלא במקום הרטיה וצריך ליזהר שלא יגע ברטיה שלא יחזרו המים שעל הרטיה ויטמאו היד או ישפוך רביעית על היד כאחת שאז לא נטמאו המים: [נוטלים מים ראשונים בין על גבי כלי בין על גבי קרקע]: [טור]:

א

שפך מים כו'. וי"א דסגי בכך כיון שמתחלה נטל מן הכלי כדאיתא בתו' אבל נתן לחבירו בחפניו ידיו טמאים שמתחלה לא נטל מן הכלי טהורה והא דתנן נטל ידו אחת ושיפשפה בחברתה טמאה היינו שמתחל' לא נתכוין אלא ליטול ידיו אחת (מהרש"ל בשם עץ החיים בה' נ"י) מים ראשונים מצוה אמצעים רשות ואחרונים חובה ואפ"ה אינן צריכין ברכה ע"כ:

א

אצבעותיו. וצריך להזהיר להמון עם ששופכים המים מהצד וראשי האצבעות נשארו בלא נטילה:

ב

משפילן. ולפי דעת המקובלים דוקא בהגבהה וקודם הברכה. ועיין ט"ז ומ"א:

ג

לשפשפם. אפי' אם שפך על כל היד רביעית וא"כ גם מי שמטביל ידיו צריך ג"כ שפשוף אח"כ זו בזו שהרי רביעית בבת אחת הוי כטבילה. ט"ז:

ד

טהורה. דוקא דיעבד אבל לכתחלה אסור לכן אין ליטול מכלי שפיו צר שאין יכול לשפוך בבת אחת על היד מ"א וכתב ט"ז ודבר פשוט שלא אסרו להוסיף על מים ראשונים אלא אם שפך על מקצת ופסק ואח"כ רוצה לעשות שפיכה שניה על השאר אבל אם אין פוסק מלזוב כגון בכלי שיש לו הענדי"ל של נחושת אעפ"י שאין זב בפעם אחד כל השיעור של היד אין בכך כלום כיון שאינו פוסק מלזוב מיקרי שפיכה אחת והמחמיר בזה הוא מן המתמיהים רק שיש חשש לענין כח גברא ע"כ צריך להפכו תמיד כדלעיל סי' קנ"ט ס"ט עכ"ל:

ה

עליהם. עיין ט"ז ומ"א הטעם:

ו

לכל זה. ואם נגע בהם אחר טמאות עיין מ"א. כלי שנקב בשוליו ותחוב בו ברזא ודוחק אותו למעלה ויוצאים המים ע"י שרי אעפ"י שהברזא לחה ונוגע בו בידיו לית לן בה. ל"ח. וכתב המ"א ומ"מ יש לחוש שלאחר שנטל הראשונה וחוזר ודוחק הברזא בידו הלחה נדבקו מים טמאים בברזא וכשחור ודוחק בידו השניה נטמאה מהמים הלחים לכן יטול רביעית כאחד. אם נטל הכלי בידו הלחה נטמא אזן הכלי מהמים ואם חזר ואוחז בידו הראשונה נטמא ידו ממנה וצריך לנגבה כמ"ש ס"ד. לכן יטול רביעית כאחד וכאן מהני נמי אם ישפוך ע"ג היד בפ"ע הראשונים ושניים עיין מ"א:

ז

בשפשוף. עיין ט"ז ומ"א. כתב הל"ח אם קנח במפה כדרך המקנחים אפי' חזר ונגע טהור ע"כ ומ"א כתב עליו דאין לסמוך ע"ז:

ח

ד"א. וה"ה שלג וברד כשלא ריסקן ונמצא על היד דטמא. מ"א:

ט

עליה. ע"ל סי' קס"א ס"ק ב' מש"ש:

א

סוטה ד'

ב

האגור בשם ר"א כהן

ג

ב"י

ד

תוספות והמרדכי טור ותוס' והרא"ש

ה

שם בחולין

ו

רפ"ק דידים לפירוש הרא"ש והר"ש

ז

רמב"ם בפי"א ה' מקואות מסוגיא דגיטין ט"ו

ח

בפ"ב דידים

ט

רא"ש שם בחולין

י

הר"ש והרא"ש בפ"ב דמס' ידים והרמב"ם בפי"א מהל' מקואות

יא

בפ"א דידים לפירוש התוספתא הביאה הרא"ש

יב

כל בו בשם הראב"ד

יג

פ"ב דידים ושם בפירוש הר"ש

יד

שם משנה ב'

טו

שם בפי' הר"ש והרא"ש

טז

טור בשם הרא"ש שם בחולין ק"ו

א

ס"א הנוטל כו'. שיטת רש"י וסה"ת שאין חשש יציאת מים חוץ לפרק וחזרה אא"כ הלכו מים ראשונים לבד חוץ לפרק ולא האחרונים וה"ה בתוך הפרק היה שייך חשש זה אלא שבתוך הפרק ע"כ צריך ליטול בין הראשונים בין האחרונים ודוק ברש"י שם וחוץ לפרק לכ"א כדאית ליה דהיינו עד מקום שצריך נט"י והר"ש כ' עליו דאגב חורפיה לא עיין במתני' דבמתני' תנן הידים מטמאות ומטהרות עד הפרק כיצד נטל את הראשונים עד הפרק ואת השניים חוץ לפרק וחזרו ליד טהורה נטל את הראשונים ואת השניים חוץ לפרק וחזרו ליד טמאה ע"כ. פי' שאין מים שניים מטהרות את הראשונים חוץ לפרק וז"ש ומטהרות עד הפרק ואין תפיסה לרש"י שגירסא אחרת לרש"י כמ"ש הפוסקים וכמ"ש ברש"י שם ודעת הרא"ש ורמב"ם וש"פ כדעת הר"ש. והרשב"א בתשובה כתב שאין החששא שיצאו המים מעל היד עצמה אח"כ חוץ לפרק אלא אותן המים ששופך חוץ לפרק יטמאו שם מחמת הידים ויחזרו לפרק ומתני' ס"ל כדעת הברייתא עד פיצול אצבעות והידים מטמאות עד הפרק של כף היד וכתב אבל דדידן דקי"ל שצריך נט"י עד סוף כף היד א"צ לזה ולכן השמיט דין זה בת"ה שדעתו כדעת הרי"ף שצריך נט"י עד סוף כף היד כמש"ש אבל לשיטת רש"י והר"ש אין חילוק ולעולם צריך להגביה ודעת הערוך ג"כ כפי' הרשב"א אלא דס"ל שג"כ בזרוע מקום טומאה ולכן צריך להגביה לעולם. והקשה מהרי"א לרש"י והר"ש שהחששא מפני יציאת מים וחזרתו א"כ ה"ה דמהני בהשפלה ותי' דחיישינן לחששת הרשב"א וכ' דלשיטת הרי"ף והרשב"א דצריך נט"י עד סוף כף היד הדק"ל דליכא לחששת הרשב"א כנ"ל ותי' ב"י דאין ה"נ אלא דה"ק שלא יגביה ואח"כ ישפיל ואף שלדעת הערוך לעולם חיישינן כנ"ל מ"מ יחידאה הוא דכל הפוסקים ס"ל דאין טומאה חוץ לכף היד וכ' המרדכי וסמ"ג בשם התוס' דמטביל ידים א"צ להגביה וכ' בסמ"ק דה"ה בשופך רביעית בפ"א וטעמם דס"ל כשיטת הר"ש דהחשש משום יציאת המים וחזרתם אבל במטביל ורביעית אין מים טמאים כלל וכן לרש"י אבל לרשב"א וערוך אין חילוק וע' כ"ז בב"י:

ב

דהיינו. רש"י שם ורא"ש וכשיטתם דס"ל שאין מקום נטילה אלא באצבעות כנ"ל:

ג

שלא כו'. ער"ש בפ"ב דידים מתני' ג' בפ"ק דסוטה כו' וכ"ד הרא"ש וש"פ דאפי' יצאו שניים נמי חוץ לפרק אפ"ה מטמאין את הידים וכנ"ל:

ד

וה"ה אם כו'. ב"י בשלמא לדעת רש"י שנוטל עד קשרי אצבעותיו ומשם עד הקנה מקום טומאה שמא יצאו המים משם אבל לדעת הרי"ף דצריך נט"י עד הקנה ומשם ואילך אין מקום טומאה ואף דערוך ס"ל דשם ג"כ מקום טומאה יחידאה הוא וכל הפוסקים חולקים עליו וכמש"ל ואין חשש אלא לאותן המים שיצאו מהיד לשם א"כ כי משפילם מתחיל' ש"ד מהרי"א וכמש"ל. וכתב ב"י ומ"מ רצו חכמים לתקן יותר בהגבהה על סמך הקרא וינטלם וינשאם כמ"ש הטור ושיטה אחרת לרשב"א כמו שכתבתי לעיל דס"ל שחששא דגמ' הוא שמא יצאו הראשונים חוץ לקשרי אצבעותיו ויטמאו מחמת כף היד ששם מקום טומאה ורב כשיטתו דס"ל נט"י עד קשרי האצבעות אבל אנן דקי"ל עד הקנה א"צ ולא ס"ל פי' הר"ש והרא"ש וז"ש והיינו כו' וז"ש בהג"ה ויש חולקים בזה והוא שיטת הר"ש והרא"ש וכן מ"ש בהג"ה הראשונה וה"ה אם כו' היינו לשיטתם אבל לשיטת הרשב"א לא מהני ומ"ש ג"כ בהג"ה דהיינו כו' ג"כ כשאינו נוטל אלא כו' כנ"ל:

ה

וכן המטביל כו'. תוספתא ברפ"ב דידים והטעם שאין שם מים טמאים כלל למד ב"י מזה דה"ה לרביעית בפ"א וכמ"ש תוס' בפ' כ"ה ק"ז א' ד"ה דלא כו':

ו

וי"א כו'. ר"ל אם יש לכלוך ואם אין לכלוך אפי' בב"פ וכמ"ש בס"ב דס"ל כרש"י דמים שניים מטהרים הראשונים בכ"מ ולא חיישינן ג"כ שיצאו הראשונים ולא השניים וס"ל דא"צ שניים אלא כשאין מגביה ידיו:

א

ס"ב הנוטל כו'. תוס' בד"ה הנ"ל דהא דתנן בפ"ב מים ראשונים ושניים אף לחולין דלא כהרמב"ם כמ"ש לקמן ודוקא כשאין לכלוך בידיו:

ב

ואח"כ שופך כו'. ירושלמי פ"ח דברכות ופ"ב דחלה הביאו הר"ש פ"א דידים והרשב"א בת"ה ע"ש תני המים שלפני המזון רשות ושלאחר המזון חובה אלא שבראשונים נוטל ומפסיק ובשניים נוטל ואינו מפסיק מהו נוטל ומפסיק ר' יעקב בר אחא אמר נוטל ושונה כו' וכ' הרשב"א פי' הראב"ד ז"ל שופך פ"א ומפסיק ואח"כ שופך פעם שנייה כדי לטהר המים הראשונים וכמ"ש בפ"ב דידים כו' וכן הסכים הרא"ה שם ומשמע אף לחולין מדקאמר שם ר' שמואל בר יצחק בעי נוטל ושונה ואת אמר רשות אית בעי מימר מהלך ד' מילין ואת אמר רשות ואר"י בר אידי על הראשונים נאכל בשר חזיר ועל השניים יצאה אשה מביתה כו' וזה ודאי לחולין דלא כהרמב"ם אלא שהר"ש פי' פירוש אחר להירושלמי וע' בת"ה ומזה ראיה למ"ש בסי' קפ"א ס"ח י"א כו' דכל שא"צ מים שניים א"צ ניגוב כמ"ש בס"ס קנ"ט והרמב"ם שם אזיל לשיטתו:

ג

וגם אלו המים כו'. כ"כ תוס' ורא"ש כנ"ל אבל הרמב"ם כ' דוקא לתרומה וכמש"ל בשמו ועיין בהקדמתו למס' ידים וכן נראה מפי' הר"ש כן במתני' א' פ"א בד"ה מוסיפין על השניים כך דין נ"י כו' מנגב ידיו במפה והן טהורות כו' ובנ"א שם כתב דהמים שניים צריך מפני שאם יגע במי השפשוף או ככר תרומה יטמא וזהו לתרומה וכ"פ הרע"ב שם בד"ה מוסיפין כו' אע"ג דידיו טהורות כו':

ד

ואם כו' וה"ה כו'. שם בתוס' ממתני' דרפ"ב דידים אבל דעת הראב"ד ורשב"א דבכ"ע צריך ב"פ:

ה

הנוטל ידיו צריך כו'. תוספתא הביאה הר"ש פ"ב דידים מתני' ב' וכ' שם ובשלא נטל כ"א הראשונים כו' ומיהו אפשר דשפשוף בעי לעולם אלא שפי' דשפשוף היינו ניגוב אבל הרא"ש בחולין כתב שפשוף כמשמעו וכ"כ הטור ורי"ו וכ"כ הרמב"ם בריש ידים בהקדמתו:

א

ס"ג נטל כו'. גיטין ט"ו ב':

ב

ואם כו'. שם בעיא דלא איפשטא ולקולא בדרבנן וכל ספק ידים טהור:

ג

בד"א כו'. מתניתין ריש ידים מוסיפין כו' וכפי' הר"ש והרא"ש שם:

א

ס"ד שופך כו' אפי' כו'. מתני' בפ"ב מתני' ג':

ב

לפי כו'. ר"ש והרא"ש:

ג

הלכך כו' לפיכך כו'. רא"ש בפכ"ה והטור:

ד

ואם אין כו'. שם ושם וכמ"ש בס"ה:

ה

או ישפוך כו'. שם ושם וכנ"ל בס"א שאין שם מים טמאים כלל ומשמע כאן דאף ברביעית צריך שפשוף:

ו

שעשו כו'. ב"י וכמש"ל סי' קנ"ט סי"ט:

ז

אם נגע כו'. לכך כו'. או כו'. הג"מ:

א

ס"ה מתוך כו'. כמ"ש במתניתין שם נוטלין ד' וה' כו' וכן בתוספתא והביאה הר"ש שם וז"ש ואפי' ד' כו':

א

ס"ו נטל כו'. תוספתא הביאה הר"ש שם:

א

ס"ז אם כו'. היינו כשאינו נוטל רק עד קשרי אצבעותיו כמ"ש בס"א לבד דעת הערוך. ב"י:

א

ס"ח נטל כו'. תוספתא הביאה הר"ש שם מתני' ב':

ב

אע"ג כו'. מתני' שם ותוספתא שם וכפי' הר"ש שם על התוספתא במתני' ב' וכ"ז במים הראשונים שם:

א

ס"ט ואם כו'. ב"י כנ"ל:

א

ס"י מי כו'. ולא הוי נטילה לחצאין דהוי כמו נקטע האצבע ואע"פ שאמרו התירו מפה כו' כאן שאינו מסירו מחמת כאב ל"ל וכמו שמותר לאוכלי תרומה דזריזין הן:

ב

וצריך כו'. כנ"ל ס"ט:

ג

נוטלים כו'. פ' כ"ה ק"ה א':

א

וה"ה אם משפילן וכו' דשפיר דמי – עיין במ"ב ואפילו הרוצה לסמוך על עצה זו דהשפלה אין כדאי לסמוך רק בשנוטל כל היד עד הקנה [דאז לדעת הרשב"א בלא"ה אין צריך להגביה ידיו וכדלקמיה בפנים דזהו דעת הרשב"א כידוע] אבל בלא"ה טוב לחוש לדעת הרשב"א דלדידיה לא מהני השפלה [כ"מ מאחרונים]:

ב

י"א דאם שופך על ידיו ג' פעמים וכו' – הטעם דס"ל כדעת הדעה שניה שהבאתי במשנה ברורה אות א' דעיקר טעם ההגבהה הוא משום שמא לא הגיעו השניים עד מקום הראשונים לטהרם ויחזרו אח"כ המים טמאים על אצבעותיו ובשופך ג' פעמים לא חיישינן כולי האי דאם לא הגיעו השניים הגיעו השלישים [מ"א בתירוץ השני] וכתב הא"ר דלפ"ז יש להחמיר להגביה אף בנוטל ג' פעמים כיון דאנן לא קי"ל כדעה זו וכנ"ל ומ"מ נראה דהמיקל לא הפסיד דיש לו על מי לסמוך:

א

הנוטל ידיו שופך וכו' – מדסתמו הפוסקים משמע דאין צריך ניגוב בינתים ולא מיבעיא לדעת השו"ע והלבוש דזהו מכלל הנטילה גופא בודאי אין מחוייב לנגב בינתים ואפילו למה שכתבנו לקמיה דזהו רק הכנה לנטילה ג"כ נראה דלא נטמאו המים ע"י זו הנטילה דיצטרך בשביל זה לנגבם דהוא דומה למה שכתוב בסימן ק"ס סוף סעיף י"א דהנוגע במים קודם נטילה לא נפסלו המים וכעין זה כתב הל"ח והובא במגן אברהם לקמן בסק"י:

ב

קצת מהרביעית – הנה דין זה מקורו הוא מדברי התוספות חולין ק"ו שכתבו דאף דבמשנה דידים לא נזכר דצריך לנטילה אלא ב' פעמים צריך לשפוך עוד פ"א מקודם להעביר הלכלוך והעתיק זה גם הסמ"ג והרא"ש והטור ועצם העברת החציצה הוא משנה וברייתא מפורשת בידים אלא דאתו לאשמועינן דלא נימא דכשר אם יעביר החציצה במים ששופך לשם נטילה גופא אלא צריך פעם שלישי להעביר החציצה מקודם דוקא כך נראה פשטיות כונתם. והנה הב"י ושו"ע פירש לדעתם דפעם זה ששופך להעביר החציצה הוא מאותה הרביעית עצמה והוא קשה לכאורה מאד דא"כ נפחת משיעור הרביעית קודם נטילה דאפילו לפי דעת הי"מ לעיל בסימן ק"ס סי"ג דס"ל דאין צריך לשפוך כל הרביעית לידים של אחד כמבואר שם מ"מ בכלי לכו"ע צריך שיהיה רביעית שלמה דוקא לראשון שבא ליטול ומצאתי שכבר הרגיש בזה הלבוש ותירץ דהכל לצורך טהרת ידים הוא אבל מ"מ אינו מיושב בזה עדיין דלכאורה נראה בפשיטות דהעברת החציצה אינו אלא הכנה לנטילה ומדברי התוספות עצמן אין מוכרח כפי' הב"י דכונתם ליטול פעם זה מהרביעית עצמה דלא כתבו אלא עצם הדין דצריך פ"א מקודם ולהעביר החציצה ולאשמועינן דלא יעבירם בעת הנטילה גופא וכנ"ל אבל י"ל בפשיטות דהיינו במים אחרים ולא במי רביעית של הנטילה וגם מסתבר דכן הוא כונתם דכיון דהם עצמם כתבו דמשנה דידים מיירי בידים נקיות וא"כ שיעור הרביעית הוא בידים נקיות ומנ"ל לפחות מהשיעור כשהם מלוכלכות. ולדינא אף אם נפרש כפי' הב"י בדעתם הוא מלתא חדתא שלא נזכר זה בשארי ראשונים ומהראב"ד משמע להדיא דאין לפחות משיעור רביעית מים בשתי פעמים בשום אופן שכתב דזהו השיעור ששיערו חז"ל דבזה יטול יפה היד והלא זה השיעור הוא אף בידים נקיות וא"כ אם יפחות מעט בשביל הסרת החציצה לא יעלה לו נטילה ודברי הראב"ד הובא בכלבו וע"כ מהנכון לכתחלה להחמיר בזה וכשצריך לנקות ידיו ואין לו רק רביעית מים יוכל לנקותם במים פסולים או בשאר מידי דמנקי:

א

אם שפשף ידיו יזהר וכו' – דע דלהרא"ש וסייעתו דס"ל דלמעלה מקשרי אצבעות אין מקום טומאה כלל ממילא לא שייך דין זה רק דהמחבר חשש לדעת הרשב"א דס"ל דאף למעלה מקשרי אצבעות שייך טומאה:

א

מטהרים בשפשוף – עיין מ"ב מש"כ דהוא רק דיעבד והטעם דהנה המחבר העתיק זה מלשון הר"ש בפ"ב משנה ב' שכתב זה בביאורו על התוספתא דאם קינח ידו אחר נטילת מים ראשונים נטהרו ידיו וא"צ מים שניים וכ"כ הר"ש גם בתחלת ידים וכ"כ הב"י בסי' קס"ה בשם מהרי"א והובא במגן אברהם כאן ולפ"ז הא דהצריכו כלל מים שניים ולא אמרו שיקנח ידיו ותו לא כבר נתפרש זה בדברי הר"ש בתחלת ידים בנוסחא אחרינא שם דשמא לא יזהר ויגע ידיו במים הטמאים דהיינו באותם שקינח בהם ידיו מתחלה ולכן אורחא דעביד שטיפה שניה לטהר ידיו וכעין זה כתב הרע"ב וכ"נ מדברי הרשב"א במשמרת הבית עי"ש ולפ"ז פשוט הוא דאף דעיקר הנהגה של מים שניים הוא משום חשש זה ואם כבר נגב ידו א"צ מים שניים מדינא אבל כיון שהנהיגו חכמים מים שניים אין יכול לפטור עצמו לכתחלה ע"י ניגוב [דאל"ה לא שייך כלל מים שניים דהא ניגוב בלא"ה צריך אף אחר מים שניים כדאיתא בגמרא סוטה דכל הנוטל ידיו צריך לנגב וכן משמע מהטור והשו"ע לעיל בסימן קנ"ח [דלא פטרו שם כ"א במטביל או בנוטל מרביעית] וא"כ לעולם די בניגוב זה ולא יצטרך לשניים] ואף דמהר"ש בתחלת ידים בנוסחא ראשונה משמע דבאמת השניים אינו תקנה קבוע ותלוי בדעתו אבל מש"פ לא משמע כן דכתבו דין מים שניים לדבר פשוט שכך הוא דין נט"י עיין בתוספות וסמ"ג וסמ"ק ואשכול והראב"ד והתרומה והשב"ל ומרדכי והרא"ש בפסקיו [ובפירושו נמשך אחר לשון הר"ש עי"ש] ורי"ו וטור וכלשון השו"ע בס"ב [ומשנה דבפ"ב דשטיפה אחת טהורה דמזה נסתייע הר"ש פירשו התוס' ותרומה וסמ"ג ומרדכי דהוא בשטיפה מרובה כשנים דוקא] וכ"כ הרמב"ם בפשיטות בפירושו ובחיבורו דהנוטל צריך ליטול מים ראשונים ושניים [אלא דדעתו דזה נשנה רק לתרומה ולא לחולין ולא קי"ל בזה כוותיה] ורק בנוטל ברביעית בב"א דעת כמה ראשונים דא"צ לשניים והראב"ד מחמיר אף בזה כמבואר בב"י דס"ל דאין לבטל למים שניים אף בשפך כמה מים בב"א ומכ"ז נראה דעכ"פ לכתחלה צריך למים שניים דוקא [והתוספתא שהביא הר"ש בתחלת ידים דקתני דאם נגב ידו ונמלך ונטל שניים וכו' יפרשו הפוסקי' האלו דהיינו כשנגב בדעבד ובתוספתא שלנו לא נזכר כלל נמלך וי"ל דאף אחר הניגוב צריך שניים וכדעת הראב"ד המובא בת"ה הארוך ולדינא אם כבר נגב יש לסמוך להקל וכלשון השו"ע והאחרונים כאן אבל לכתחלה נראה דצריך שניים דוקא אם אינו נוטל רביעית בב"א וכפשטיות לשון הראשונים הנ"ל והתוספתא בפ"ב שכתוב בה דאם שפשף בראשו טהורה הוכיח הר"ש דע"כ אחר מים הראשונים הוא ומוכח דטהור בזה וכל הפוסקים הנ"ל או דיפרשו דהיינו דיעבד או דיפרשו דלא מיירי בקינח כלל וכמבואר בב"י ורק בשפשוף בשביל הסרת הזיעה ומה שכתב טהורה היינו דלא נטמאת מראשו כמו מידו שאינה נטולה אבל מים שניים צריך עכ"פ וכמו בכל מקום דבמים ראשונים ידו טהורה אבל צריך מים שניים לטהר המים]. והנה כל עיקר האי דינא דשו"ע מיירי שעל ידו הגיע כשיעור נטילה ובכלי היה רביעית [דאם לא היה בכלי רביעית אין כאן נטילה כלל] ושפך מקצת ממנה על ידו דעל יד אחת א"צ לשפוך כל הרביעית דברביעית די לשתי ידים דידו נטהרה בזה אבל צריך שניים בשביל לטהר המים ובזה כתב השו"ע דבניגוב סגי [א"ר בשם מי"ט]:

א

או שום דבר אחר – עיין במ"ב במה שכתבנו בשם הפמ"ג והוא מצדד כן ע"פ דעת הט"ז בסוף סימן קנ"ט דמתיר לטבול בהם לכתחלה אף בלא ריסקן. והנה הלא קי"ל לעיל דכל ספק בנט"י טהור ובפרט דבשעת הדחק נקטינן כן להלכה בסימן ק"ס סי"ב ע"ש במ"ב ומהגר"א משמע דאף לכתחלה מותר לטבול בהם ידיו כהט"ז וכמבואר דעתו ביורה דעה סימן ר"א דמצדד כן אף לענין טבילת נדה וכן לעיל בסימן ק"ס עי"ש ובפרט דלהרמב"ם דמפרש הטעם משום חציצה לית ליה כלל האי סברא דר"ש והרא"ש ועל כן נראה דבזה שנמצא אח"כ על ידו אין לפסול הנטילה לחשוב אותם לד"א. ומ"מ לכתחלה טוב יותר אם יש לו מים שמעורב בברד שיטול רביעית על כל יד ויד ובזה שוב אין שום חשש כלל כמו שכתב המחבר:

א

במג"א ס"ק ה' שאין יכול. נ"ב היינו כשנפסק הקילוח אבל בקילוח א' ועדיין כח גברא קיימת מצטרף דלא גרע משפיכ' ט' קבין לקמן סי' תר"ו ס"ק ט' וק"ל ועיין ט"ז ס"ס ק"ה:

א

[א] להגביה ראשי וכו'. פירש בשל"ה דיכוף היד ויהיו ראשי האצבעות למעלה מכף היד ולא שיזקוף כל היד למעלה. עוד כתב קבלת שאחר הגבהה קודם הברכה יאמר הפסוק שאו ידיכם קודם וברכו את ה'. כתב בשולחן ערוך מהר"י לוריא צריך להגביה הידים קודם הניגוב כנגד הפנים גם תכוין להכניס קשר הזרועות לפנים מן הגוף בסוד וכל אחוריהם ביתה והם הנקראים עבדים בלע"ז ואחר כך מברך:

ב

[ב] ויש אומרים דאם וכו'. (לבוש). רמ"א כתב בסתם והלבוש שכתב כן בשם יש אומרים, יפה עשה משום דיש אומרים שכתב אחר כך דאם ניטל עד הזרוע אין צריך להגביה משום דסבירא ליה דטעמא דהגבהה משום שמים שיוצא חוץ לפרק טמא, אם כן לא מהני השפלתו דשמא ירדו מהכף ויטמאו. ולדינא נראה לי עיקר דצריך להגביה דוקא אף שאבאר דיש חולקין עיקר מטעם דרוב פוסקין סבירא להו דאין מטמא חוץ לפרק אלא הטעם שמים שנטמאו תוך הפרק יוצאים לחוץ וחוזרים כמו שכתב הלבוש בסברא ראשונה. מכל מקום יש לומר אף לטעם זה דאף שמים לא נטמאו מחוץ לפרק מכל מקום אם באו אחר כך לתוך הפרק מטמאין היד ופוסלין ממים שלא יצאו דהיינו שאין מים שניים יכולין לטהר אותן כיון שבאו ממקום שלא היתה שם נטילה וכן כתב רש"ל בביאורו לסמ"ג עשין כ"ז, וכן פסק סימן ל"ו דדוקא הגבהה בעינן. וגדולה מזו כתב הב"ח דאם השפיל אצבעותיו למטה לא יצא ידי חובתו ואוכל בלא נטילת ידים משום שלא יבואו המים על ראשי אצבעותיו עיין שם, ולפי זה נראה לי אף ששופך רביעית בבת אחת צריך להגביה:

ג

[ג] [לבוש] דאסמכוה וכו'. כתב רש"ל ותמה בעיני וכי משום אסמכתא צריכין להגביה ידיו ועיין בס"ק שקודם זה טעמא דהגבהה מדינא:

ד

[ד] ויש חולקין וכו'. וכן נראה לי עיקר כמו שיתבאר:

ה

[אות ה] וכן המטביל וכו'. כתב בלחם חמודות דף רכ"ו תמיהני על רמ"א ותלמידו ר' מרדכי יפה כיון שכתבו דיש חולקין והוא סברת הערוך בבית יוסף שמים היוצאין מטמאין בזרוע, הוה ליה לכתוב גם כן דיש מצריכין להגביה אף במטביל ידיו, עד כאן. וכן מסיק במלבושי יום טוב לתמיה קיימת ואגב חורפיה לא דק דלרוב פוסקים דאין מטמא בזרוע וטעמא דהגבהה משום שמים הראשונים שנטמאו יוצאים וחוזרים פשיטא דצריכין הגבהה אף שנוטל עד הזרוע, והרשב"א שפסק דאין צריך הגבהה משום דלא סבירא ליה חשש זה אלא משום שיטמאו בכף היד ויחזרו לאצבעות, וכן מבואר ומוכח בבית יוסף, ואם כן רמ"א ולבוש שכתבו יש חולקין הוא משום דרוב פוסקים סבירא ליה בזה כערוך ולא משום טעם ערוך לבד ודו"ק. עוד נראה לי דלחם חמודות נמשך אחר מה שכתב בית יוסף דלערוך אף במטביל צריך הגבהה, ולא יראה לי כן דאם כן יהיה הערוך נגד התוספתא, אלא נראה לי דגם לערוך אין צריך הגבהה, דאף שמים היוצאין מטמאין בזרוע היינו כששופך על ידיו פחות מרביעית אבל כששופך רביעית ומכל שכן במטביל לא שייך שום טומאה כלל במים אלו, ואף שיוצאין לזרוע אין מטמאין דכשם שאין מיטמא מיד כך אין מיטמא מזרוע, והוא פשוט לדעתי. ועוד נראה לי שגם הבית יוסף חוזר בו בשולחן ערוך דאם לא כן דבריו סותרים דהא פסק כשנוטל עד הזרוע אין צריך להגביה אלמא דסבירא ליה כדעת הערוך וסובר החששא שמטמא המים בכף היד ויחזרו לאצבעות, אם כן אמאי פסק במטביל ידיו דאין להגביה הא איכא חשש שיצאו המים חוץ לאצבעות ויחזרו ויטמאו את הידים, ואי מיירי שמטביל ידיו עד הזרוע, אם כן הא גם בנטילה אין צריך הגבהה לדעתו, אלא ודאי חזר בשולחן ערוך בדברי עצמו וכן מצאתי און לי במגן אברהם. עוד מצאתי בים של שלמה סוף סימן ל"ו שכתב זה לשונו, לכל הדעות ולכל הפירושים היכא ששופך רביעית בפעם אחת או טובל אין צריך להגביהן, עד כאן, ואולי כיוון למה שכתבתי:

ו

[ו] [לבוש] ואפשר דטעמא וכו'. משום דבית יוסף כתב על אור זרוע ואינו רואה טעם בזה, לכן דחק הלבוש למצוא טעם. ועולת תמיד כתב הטעם כיון דמים שלישים באים ליטהר המים שעל גבי הידים אם כן אמרינן כמו שאילו המים שניים היו יוצאין חוץ לפרק כך המים שלישים יוצאים חוץ לפרק וטהרו את המים השניים, עד כאן. והוא תמוה דהא אין המים מטהרין מים שיוצאין חוץ לפרק כמבואר בסעיף א' גם בדמשק אליעזר דף של"ו טרח למצוא טעם והוא תמוה עיין שם ואין להאריך. והנראה לעניות דעתי טעמו דאור זרוע נמשך אחר רש"י זכרונו לברכה כדרכו דסבירא ליה לרש"י דשניים מטהרין אף מה שחוץ לשיעור אלא דחיישינן דבשניים לא יצא המים חוץ לשיעור כמבואר בבית יוסף, ולכן סבירא ליה לאור זרוע דאם שופך עוד פעם שלישית אמרינן דמסתמא יוצא חוץ לשיעור או בשניים או בשלישית, וכן מצאתי בדרישה. ולפי זה לדידן דקיימא לן דאין מטהרין מה שחוץ לפרק נראה לי דבעיא הגבהה:

ז

[ז] כמו שהיתה וכו'. וצריך שפיכה וכו' אחרת עד הפרק ואחר כך שפיכה שניה, נחלת צבי. ופשוט דאם שופך שלוש פעמים דמותר בפעם ראשון לחצאין, דהא שופך אחר כך עוד שני פעמים, ובפעם ראשון שמסיר הליכלוך גם לחצאין מסירו:

ח

[ח] [לבוש] וטהורה במה דברים אמורים וכו'. והב"ח החמיר אפילו בטופח על מנת להטפיח, וסיים ולכן ראיתי מרבותי שהחמירו ולא נטלו ידיהם מכלי שקורין הנטפ"ס עם הענד"ל כיון שאי אפשר בשפיכה ראשונה עד הפרק והעולם מקילין ויש להם על מי לסמוך, מיהו בזה צריך ליזהר למשמש באותו הענדל כל שעת שפיכת המים דרך שם, עד כאן. והט"ז תמה על המחמירין דבזה שאין פוסק מלזוב לכולי עלמא מיקרי שפיכה אחת, עד כאן. ולא דק דהא צריך לסוכרו בכל פעם ואולי דבזמן קצר כזה לא מיקרי בפסק ועיין לעיל סימן קנ"ט ס"ק ט"ו. ומגן אברהם כתב על דברי הב"ח ולכן אין ליטול מכלי שפיו צר, עד כאן, וליתא דבכלי שיוכל לשפוך בלא הפסקה מודה הב"ח דמותר. יש עושין כלי שניקב בשוליו ותחוב בו כמין יתד העב בראשו וכשרוצה ליטול דוחק בראשי אצבעותיו היתד למעלה וניצוקים מהכלי על גבי ידיו והוא יותר נכון מהברזא שבכלים שצריכין חזרה והסרה אף על פי שיתד רגיל להיות לח ונוגע בידיו לית לן בה כמו שכתב בסימן ק"ס כן כתב לחם חמודות, ומגן אברהם כתב ומכל מקום יש לחוש שלאחר שנטל הראשונה וחוזר ודוחק נדבקו מים טמאים בברזא וכשהוא דוחק בידו השניה נטמאה ממים הלחים לכן יטול רביעית כאחת, עד כאן. גם נראה לי תקנה לזה שיקבל המים על שתי ידיו כאחד וכן בהענד"ל נראה לי לעשות כן ודו"ק:

ט

[ט] [לבוש] ממנה וכו'. וכן הראשונה נטמאת גם כן כדלקמן:

י

[י] הילכך הנוטל וכו'. חסר כאן, וכן צריך לומר הילכך השופך מכלי על ידו אחת ושיפשף בחברתה צריך לנגב ידיו ולחזור וליטלם כראוי ולפיכך הנוטל וכן הוא בטור ושולחן ערוך, וכן כתב מלבושי יום טוב וסיים וכתבו ידיו תרתי משום שאף ראשונה נטמאת מידי דהוי אחר שנגע:

יא

[יא] שישפוך לו אחר וכו'. דאם שופך בעצמו יצטרך להשפיל היד כשנוטל הכלי לשפוך על יד השניה וחזרו המים שיצאו כבר חוץ לפרק גם כשנוטל הכלי בידו הלחה וטימא אוזן הכלי המים ואם חוזר ואחזו בידו הראשונה יטמא ואף שאפשר לשפוך על כל יד בפני עצמו הראשונים ושניה רצופים מכל מקום עדיף שישפוך אחר שמא יגע ביד שאינו נטולה ועוד דאם יכול לשפשף ידיו תיכף אחר שפיכה לרחוץ הזיעה:

יב

[יב] הוא הדין אם נגע וכו'. כן כתב בית יוסף בשם הגהות מיימוני. קשה מאי שנא מהא דסימן ק"ס סעיף י"ב דמי שלא נטל ונגע במים לא נפסלו המים לנטילה. ואפשר דמיירי הכא כשאחר רוצה ליטול גם כן אבל אין במשמע כן, גם יש לומר דבזה שנוגע הויין המים שעל היד כאילו יצאו חוץ לפרק וחזרו דאין מים שניים (משפכין) [מטהרין] כדלעיל סעיף א' ולפי זה מיירי קודם ששפך בשניה וצריך עיון. גם אפשר לחלק דבשעת במקום נטילה בקל נטמאו מה שאין כן כשהם בכלי, ועיין תרומת הדשן סימן רנ"ט:

יג

[יג] מרביעית אין צריך וכו'. אף שאחר שלא נטל נוגע בידיו אין בכך כלום כיון ששפך רביעית על כל יד בבת אחת ועיין לקמן סעיף ז' דמשמע כלבוש דאף שפך רביעית בבת אחת יזהר שלא יגע חוץ ממקום שנפלו בו המים, וכן כתב מגן אברהם, וצריך עיון לי עדיין דברים הללו:

יד

[יד] לכך צריך וכו'. לבוש, כתב מלבושי יום טוב רבו רמ"א סיים וכל שכן שצריך ליזהר שלא ליגע בידו ששפך עליה פעם אחת לידו השנית ששפך עליה שני פעמים, ויפה כיוון הלבוש שהשמיטו כי הוא נכתב כבר סוף סימן ד', ועל רמ"א צריך עיון שכתבו, עד כאן, וכן כתב לחם חמודות דף רכ"ג וצריך עיון:

טו

[טו] צריך לשפשף וכו'. לבוש, עיין בבית יוסף שמסופק בדברי כלבו בשם הראב"ד שכתב אם שיפשף ידיו וכו' אם צריך שיפשוף ולכן השיג הב"ח על רמ"א ולבוש עיין שם. ותמיהני על גדולים אלו הא הכלבו סוף סימן כ"ג כתב להדיא בשם הראב"ד דאי אפשר לנטילת ידים בלא שיפשוף מפני הזיעה ומפני הצואה שעל גבי ידיו ואפילו במטביל ידיו כתב הט"ז דצריך לשפשף ואגב אודיעך שכל דברי כלבו שם מן אלו דברים שבין מים ראשונים וכו' עד סוף סימן כ"ג הם בשם הראב"ד והיינו שסיים הכלבו, עד כאן לשון הראב"ד, וכן מבואר בתוספות יום טוב פרק ב' דידים עיין שם. ובמחילה לא טרח לדקדק יפה בדברי כלבו:

טז

[טז] יזהר שלא יגע וכו'. לעניות דעתי למה שנוהגין ליטול עד קנה זרוע אין צריכין ליזהר בזה דמשם ולמעלה אין שם יד עליו ואינו מטמא אף שכתב בית יוסף דלדעת הערוך גם בזרוע שייך טומאה הא פסק בשולחן ערוך בסעיף א' דאם ניטל עד זרוע אין צריך להגביה ידיו דלא כערוך ואף לרמ"א ולבוש שכתבו ויש חולקין, כבר כתבתי לעיל דמטעמא אחרינא אתינן עלה, ועוד הא בנחלת צבי ריש סימן זה הביא גם דעת הערוך דאין הזרוע מטמא עיין שם:

יז

[יז] בראשו וכו'. פירוש בשערות ראשו כדלקמן בסעיף זה ומגן אברהם פירש בכובע שבראשו:

יח

[יח] [לבוש] אלא על כרחך וכו'. וכן כתב הר"ש בהדיא דבהכי מיירי, ולכן צריך לומר דקושית הלבוש אינה כלום דהכא אין צריך שניים כשמשפשף, שהשיפשוף הראש במקום שניים הוא, ומיירי שהיה רביעית בכלי שכן עיקר דין מים של נטילת ידים בסימן ק"ס סעיף י"ג. אבל לא שפך כל הרביעית מלבושי יום טוב, ועיין בלחם חמודות דף רכ"ד וים של שלמה סימן ל"ח האריכו בזה. גם הט"ז האריך בזה לתמוה על הלבוש ואדרבה עליו יש לתמוה הרבה אלא שקיצרתי מפני שהם דברים שאינם שכיחים:

יט

[יט] [לבוש] במטפחת וכו'. תימא על מגן אברהם דאישתמיט ליה דברי לבוש אלו עיין שם, וכן הט"ז מכשיר בזה:

כ

[כ] או שום דבר אחר וכו'. אפילו דבר שהוא מבריית מים כגון שלג וברד שלא ריסקן (מגן אברהם), ועיין מעדני מלך דף רכ"ד סעיף י"א [סימן י"ח אות ס']:

כא

[כא] ישפוך רביעית וכו'. וזה יותר נכון דאי אפשר להזהר ולשפוך ממש סמוך למקום הרטיה ואף שנוטל ברביעית בבת אחת טוב שיכרך על הרטיה סמרטוט רך ולבן קטן משום זוהמא ועיין לעיל סימן קס"א ס"ק ד':

א

חברתה. עיין ת' בי"ד סימן ע"ח:

א

א) [סעיף א'] הנוטל צריך להגביה ידיו וכו' וסי' לדבר וינטלם וינשאם. טור. וכ"כ הרב ז"ל בשה"ע פ' עקב. וטעם ההגבהה כתבו הפו' וטור ומרן ז"ל משום שלא יצאו המים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים כמבואר בב"י ובש"ע ולפ"ז כתב בש"ע דאם שפך רביעית בב"א או הטביל ידיו שא"צ להגביה ידיו אבל הרב ז"ל כתב בשה"מ שם טעם בסוד שלעולם צריך להגביה הידים אחר הרחיצה. וגם כתב עו"ש טעם אחר משום דעתה בנט"י כוונתינו היא לגרש משם הקלי' הנאחזות בהם והגבהתן למעלה אחר הרחיצה כדי שלא יחזרו הקלי' להתאחז בהם כבראשונה ולכן צריך להעלותם עד כנגד הראש ממש ולפחות כנגד הפנים יעו"ש. ונפ"ז אין חילוק דאפי' שופך רביעית בב"א אי מטביל ידיו צריך להגביה הידים:

א

ב) ועתה נבאר סדר הנטילה והשפשוף וההגבהה ע"פ דברי האר"י ז"ל. תחלה יקח הכלי ביד ימין ויתנו לשמאל וישפוך מן השמאל על ימין ג"פ רצופים על כל היד דהיינו האצבעות עם הכף עד פרק הזרוע. ואח"כ יקח הכלי ביד ימין וישפוך על שמאל ג"פ רצופים על כל היד כנז' ואח"כ ישפשף ב' הידים זה בזה ביחד ג"כ ג"פ. ואח"כ יגביה ידיו כנגד ראשו ולחבר ב' הזרועות באופן שלא יצאו קשר הזרועות לאחור בסוד וכל אחוריהם ביתה. וגם צריך לפשוט כפות ידיו כמי שרוצה לקבל בהם איזה דבר. וזה לרמוז קבלת הטהרה רק ראשי האצבעות יהיו מעט זקופים למעלה ויברך ענט"י ואח"כ יורידם מכנגד ראשו וינגבם. ואע"ג דבשה"מ שם ד"ה ענין נט"י וכו' כתב דיעול ב"פ רצופים על כל יד ואח"כ ישפשף פ"א מ"מ ממ"ש אח"כ בד"ה ענין הנטילה והאכילא וכו' דכשנוטל יד ימין יכוין בהוי"ה דע"ב וביד שמאל בהוי"ה דס"ג וכו' משמע דצריך ליטול ולכוין כמו נט"י שחרית דהיינו בפשוט ומלא ומלא דמלא דהוי"ה דע"ב ביד ימין. וכן בהוי"ה דס"ג ביד שמאל. וכן בשפשוף בהוי"ה דמ"ה ור"ל נטילא א' דיד ימין יכוין במלא דמלא דהוי"ה דע"ב. ובנטילה שנייה בהוו"ה מלא דע"ב ובג' בהוי"ה פשוטה. (והטעם דנטילה ג' בהוי"ה פשוטה ולא א' אע"ג דפשוט בכתר ומלא בחכמה וכו' כידוע משום דכך סדר נט"י האחרונה גדולה מכלם כמ"ש לקמן אות י"ג יעו"ש ועוד י"ל כי כך הוא סדר המשכת המוחין תחלה בבינה ואח"כ בחכמה ואח"כ בכתר ממטה למעלה כידוע ליח"ן ודו"ק) וכן עד"ז ביד שמאל אלא שהוא בהוי"ה דס"ג. וכמ"ש בפע"ח שער הברכות פ"ג ובעו"ת שער התפלה יעו"ש. וכ"כ בסי' הרש"ש ז"ל כוונת נט"י לאכילה כמו נט"י שחרית אלא שבנט"י שחרית צ"ל בסרוגין אחת הנה ואחת הנה משום שבתא וכמ"ש בשער הכוו' דף א' ע"ד והב"ד לעיל סי' ד' אות י"ב יעו"ש אבל נט"י לאכילה א"צ להיות בסירוגין כיון דליכא משום שיבתא אלא ג"פ רצופים על כל יד. וכן בענין השפשוף אע"ג דמשמע שם בפע"ח ובעו"ת דדי בפ"א בסי' הרש"ש ז"ל כתב דצ"ל ג"פ בין בנט"י שחרית בין בנט"י לאכילה וכתב הכוונה שלהם דהיינו בשפשוף א' יכוין במלא דמלא דהוי"ה דמ"ה. ובשפשוף שני בהוי"ה מלא דמ"ה. ובשפשוף ג' בהוי"ה פשוטה יעו"ש. וכ"כ הרב שמן ששון ז"ל ח"ד על שה"מ פ' עקב דמ"ש בשה"מ פ' עקב ד"ה ענין נט"י וכו' עד ד"ה ענין הנטילה והאכילה וכו' אינו מהרב ז"ל אלא הוא ממהר"ם אלשיך זלה"ה וגם הרש"ש ז"ל לא סידר לכוין רק מ"ש הרב ז"ל יעו"ש ועיין בן א"ח פ' שמיני אות ד' ודוק. ועוד עיין בדברינו לעיל סי' קנ"ח אות ה' וסי' ד' אות ט"ז: וזה סדר כונת הנטילה והשפשוף בין לשחרית בין לסעודה

ב

ב) יד ימין א' יוד ויו דלת. הי יוד. ויו יוד ויו. הי יוד

ג

ב) ב' יוד הי ויו הי

ד

ב) ג' יהוה

ה

ב) יד שמאל א' יוד ויו דלת. הי יוד. ואו אלף ואו. הי יוד.

ו

ב) ב' יוד הי ואו הי

ז

ב) ג' יהוה

ח

ב) שפשוף א' יוד ואו דלת. הא אלף. ואו אלף ואו. הא אלף.

ט

ב) ב' יוד הא ואו הא

י

ב) ג' יהוה

א

ג) ואם צריך לילך איזה אמות ממקום שנטל למקום שסועד שם יש להגביה ידיו רק מעט בענין שלא יחזרו המים ויטמאו את ידיו ואח"כ כשיגיע למקום שסועד אז יגביה ידיו כנגד ראשו כנז' ותכף יברך ואחר הברכה יורידם מכנגד ראשו אבל עדיין הם מוגבהין מעט בכדי שלא יחזרו המים לטמא הידים וינגבם אבל לא יגביהם קודם שעת הברכה כמ"ש בזוה"ק פ' נשא דקמ"ה פ"א דאסור ליה לבר נש לזקפא אצבען בזקיפו למנגא אלא בצלותא ובברכאן וכו' יעו"ש. ואם ההליכה חשיבה הפסק עיין לקמן סי' קס"ו אות ו' ואות יוד:

א

ד) שם צריך להגביה ידיו וכו' יש מפרשים משום שאין הידים מטמאות משקין אלא עד הפרק אבל משקין שנגעו חוץ לפרק טהורין. וכן אין המים שניים מטהרין את הראשונים אלא בעודן בתוך הפרק אבל אם יצאו ממים ראשונים שבתוך הפרק חוץ לפרק ואח"כ שפך עליהם מים שניים מטהרין אותו מים שחוץ לפרק ואם חזרו ליד טמאוהו ולפיכך צריך להגביה ידיו כדי שלא יחזרו ממים ראשונים שיצאו חוץ לפרק ויטמאו את הידים. וזהו לפי סברת הרא"ש והטור ודעמייהו כמבואר בטור וב"י. אבל הרשב"א כתב בתשו' דכל הנוטל עד לפרק העליון שהוא סוף הכף המחובר לזרוע וחוזר ונותן שניים עד אותו פרק עצמו א"צ להגביה דלמאי נחוש שהרי למקום שנתן הראשונים יתן השניים וליוצאים למעלה מן הפרק ההיא על קנה הזרוע אין לחוש שאותם אין להם שום טומאה שלא גזרו אלא על הידים. וההיא דפ"ק דסוטה בשלא נטל אלא עד פיצול האצבעות ולפיכך צריך להגביה יעו"ש והביאו ב"י וכתב שכן הוא דעת האגור בשם ר"א כהן יעו"ש. וזהו שכתב כאן בש"ע דאם נוטל עד חיבור היד א"צ להגביה ידיו שהוא כדעת הרשב"א והאגור. וזהו ג"כ שהגיה מור"ם ז"ל על דברי הש"ע ויש חולקים בזה ר"ל הרא"ש והטור דסברי דאפי' נטל עד חיבור היד צריך להגביה משום דלא אפשר לצמצם ויצאו ממים ראשונים חוץ לפרק ואז אין להם טהרה במים שניים ושמא יחזרו ויטמאו הידים וע"כ צריך להגביה ודוק וכ"כ המ"א בריש הסי' יעו"ש. ועיין לקמן אות ט' ומיהו הט"ז סק"ב מפרש דדעת החולקים שכתב מור"ם ז"ל הוא דעת הערוך שמביא בב"י דס"ל מים היוצאים מטמאים בזרוע יעו"ש. ועיין א"ר אות ה' ולקמן אות ט' ואות יוד:

א

ה) שם הגה. דהיינו ראשי אצבעותיו. כ"כ רש"י ז"ל וכתב עליו ב"י משמע שטעמו מפני שסובר שא"צ ליטול לחולין אלא עד מקום חיבור האצבעות לכף ולכך א"צ להגביה אלא מקום הצריך נטילה יעו"ש. ולכן הביאו מור"ם ז"ל כאן על דברי הש"ע משום דה"נ מיירי בש"ע לסברת האומרים שא"צ ליטול כל היד עד חיבור הזרוע וכמ"ש בססי' קס"א אבל לסברת האומרים דצריך ליטול עד חיבור הזרוע הא כתב הש"ע דח"צ להגביה ועיין מ"א ומאמ"ר סק"א ודוק. ומ"ש שם המ"א דכוונתו דלא יגביה הידים לגמרי שא"כ יצאו המים לזרוע תחת בגדיו ולא ינגבם ואח"כ בשעת אכילה יחזרו ויטמאו את הידים יעו"ש נראה דזה לא שכיחה דאף אם יצאו מעט מים לזרוע תחת בגדיו הם נבלעים בבגד דלא שכיח כ"כ מים שיצאו תחת הבגד ויחזרו וע"כ אין לחוש לזה ויש להגביה כל היד לגמרי כסתם הש"ע ואע"ג דאנן נהגינן ליטול עד חיבור הזרוע כמ"ש לעיל ססי' קס"א ולדעת מרן ז"ל אם נוטל עד חיבור הזרוע א"צ להגביה משום דמים היוצאים חוץ לפרק טהורים כמ"ש באות הקודם מ"מ לפי דברי האר"י ז"ל יש טעם בסוד בהגבהת היד נגד הראש בשעת ברכה כמ"ש לעיל אות ב' יעו"ש. וע"כ יש להגביה כל היד לגמרי ולא חיישינן לשיצאו המים תחת הבגד ויחזרו חדא משום דכיון דאנן נוהגין ליטול כל היד לדעת מרן ז"ל הרי מים היוצאים הם טהורים ועוד דגם לדעת הרא"ש י"ל דלא שכיח כ"כ מים שיצאו ויחזרו בשעת אכילה ודוק:

א

ו) שם הגה. וה"ה אם משפילן וכו' מיהו הב"ח תמה על דברי מור"ם הללו וכתב דהגם דהרב ב"י פי' כן בספרו ושהסכים עמו מהר"י חביב לא נסמך דעתו על זה וכתב בש"ע הנוטל צריך להגביה ידיו למעלה וכו' ואיך יבא הרב בהגהתו לפסוק דבהשפיל ידיו מתחלה ועד סוף דשפיר דמי ולע"ד מדוקדק מפרש"י דאם השפיל אצבעותיו למטה (והיינו משום שלא יבואו המים על ראשי אצבעותיו וכמ"ש באות שאח"ז) לא יצא י"ח ואוכל בלא נט"י והכי נקטינן עכ"ל. והביאו שכנה"ג בהגב"י אות ז' עו"ת אות ב' וכ"פ רש"ל ביש"ש פכ"ה סי' נ"ה דיגביהם דוקא יעו"ש. וכ"כ של"ה בשער האותיות דף פ"א ע"א. וכ"כ ברקנ"ט פ' עקב ע"פ הקבלה. והב"ד מ"א סק"א וכ"כ לעיל אות א' דלפי דברי האר"י ז"ל צריך הגבהה דוקא יעו"ש. ועיין באות שאח"ז:

א

ז) וכתב שם הב"ח דצריך להגביה ידיו בתחלה כדי שיהיו נטולין גם ראשי אצבעותיו דאין ספק דכשישפיל האצבעות למטה לא יבואו המים אלא על אורך האצבעות מכל הצדדין מסביב אבל לא יבואו על ראשי האצבעות שהם פונים למטה ולכן צריך להגביה ראשי האצבעות בתחלה כדי שיהיו המים נשפכין גם על ראשיהם דבזה יוצא י"ח נט"י יעו"ש. וכ"כ של"ה שם בהגה ראיתי הרבה המיניים שופכין על היד מן הצד וראשי האצבעות נשארו בלי נטילה והרי הוא כאלו לא נטלום אלא צריך להגביה ראשי אצבעותיו דהיינו יכוף היד ויהיו ראשי האצבעות למעלה מכף היד. ולא שיזקוף כל היד למעלה רק יזקוף האצבעות למעלה גבוה מעל הכף יעו"ש. ונראה דגם לפי דברי הנז' אם יעמיד האדם כך ידיו לא יבואו המים על כל היד אלא דנפקא לן מזה דצריך האדם להשגיח בשעת נטילה ולהפך את ידיו באופן שיבואו המים על כל היד וגם על כל הצדדין ודו"ק:

א

ח) וכתב שם השל"ה ע"ב בהגה. קבלתי לאחר שנטל ידיו והגביהם קודם שיעשה הברכה יאמר הפסיק שאו ידיכם קודש וברכו את ה' ואין זה נקרא הפסקה עכ"ל. והביאו א"ר אות א' סי"ב אות א' מיהו בדברי האר"י ז"ל לא נזכר שי"ל פסוק זה. וכ"כ החס"ל בסי' קס"ו אות א' דיש מי שחושש שלא לומר שאו ידיכם קודש קודם ברכת ענט"י כדי שלא להפסיק בין נטילה לברכה. וכ"כ שם הרו"ח דלפי המקו' אין לומר שאו ידיכם קודש וכו' ופסוק ואשא כפי אל מצותיך וכו' כ"א מקודם שיטול ידיו. וכ"כ בספרו כף החיים סי' כ"ב אות א' ועיין לעיל סי' ד' סוף אות ט"ז ולקמן סי' קס"ו אות ד':

א

ט) שם הגה. ויש חולקין בזה. עיין מ"ש בזה לעיל אות ד' ומ"ש א"ר אות ד' דנ"ל יש חולקין עיקר וגם מ"ש באות א' בשם האר"י ז"ל. דהגבהה מועיל שלא יתאחזו בהם החיצונים יעו"ש. וע"כ יש להגביה ידיו אפי' אם נטל כל היד עד חיבור הזרוע וההגבהה היא שיזהר באופן שלא יחזרו המים מהזרוע ויטמאו הידים משעת נטילה ועד הניגוב דהיינו אחר המים שניים ולפי דברי האר"י ז"ל שצריך ג"פ אחר מים שלישיים דקודם לכן אף אם יחזרו הרי שופך עליהם עוד לטהרן ובשעת הברכה יגביה ידיו למעלה כנגד הראש ולפחות כנגד הפנים ואחר הברכה תיכף יורידם מכנגד הראש ורק יהיו מוגבהים מעט בענין שלא יחזרו מים מזרוע לידים וינגבם וכמ"ש לעיל אות ב' ואות ג' יעו"ש. מיהו בדיעבד אם לא הגביה ידיו א"צ ליטול פ"ב כיון דאינו אלא חששא בעלמא שמא יחזרו ועוד דאנן נוהגין ליטול עד חיבור הזרוע ולדעת מרן ז"ל א"צ להגביה ועוד דאנן נוהגין ליטול ג"פ וי"א דאם נוטל ג"פ א"צ להגביה וע"כ מכל הטעמים הנז' נראה דבדיעבד אם לא הגביה א"צ ליטול פ"ב:

א

י) שם וכן אם שפך על שתי ידיו רביעית בפ"א וכו' וכ"ש אם שופך על כל יד רביעית בפ"א. ט"ז סק"ג. ומיהו בב"י כתב ע"ז דלדעת הערוך שפירש הטעם שצריך להגביה ידיו מפני שמים היוצאים מטמאים בזרוע אפי' במטביל ידיו צריך שיגביה דהא איכא למיחש שמא יצאו המים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים עכ"ל. אלא מה שלא חש מרן ז"ל כאן בש"ע לדעת הארוך משום שכבר כתב קודם לזה בב"י על דברי הערוך שאין כן דעת המפ' יעו"ש. ומיהו לדידן כבר כתבנו לעיל אות ח' דלפי דברי האר"י ז"ל בכל ענין צריך להגביה אפי' אם שפך רביעית בפ"א ואפי' אם הטביל ידיו יעו"ש:

א

יא) שם הגה. וי"א דאם שופך על ידיו ג"פ וכו' הא דכתב בשם וי"א וכו' משום דבב"י כתב ע"ז דאינו רואה טעם לזה ולכך לא כתב מרן ז"ל זה בש"ע והלבוש והמ"א סק"ב הגם שכתבו קצת טעם לזה מ"מ סיים שם המ"א (היינו לתירוץ אחרון אבל לתירוץ א' גם להרא"ש מועיל מחה"ש) דלדעת הרא"ש אינו מועיל ג"פ יעו"ש וכ"פ א"ר אות ו' ולפי דברי האר"י ז"ל כבר כתבנו באות הקודם דבכל ענין בעי הגבהה יעו"ש והכי ק"ל:

א

יב) [סעיף ב'] להסיר מהם הלכלוך *וכל דבר שחוצץ כגון טיט וכיוצא כמ"ש לעיל סי' קס"א סעי' א' יעו"ש. ומיהו דבר פשוט הוא שאם ידיו נקיות די לו בב"פ. ב"י. וכ"כ המרדכי בפ' אלו דברים בנטילת שחרית בעינן ג"פ ולפני סעודה ב"פ ולאחר סעודה פ"א וסימניך לחשף מים מגב"א עכ"ל. ד"מ אות ג' פרישה אות ב' ומיהו לפי סודם של דברים גם בנט"י לסעודה וידיו נקיות צריך ג"פ כמ"ש לעיל אות ב' יעו"ש:

א

יג) שם וגם אנו המים הם טמאים, והטעם משום דעיקר דין הנטילה הוא שישפוך מן הכלי ב"פ על ידיו, הראשונים מעבירין הטומאה מן הידים ונטמאו והשניים מטהרין הראשונים מטומאתן וכמ"ש בב"י והלבוש סעיף א' וכשנותן הראשונה להעביר הלכלוך הרי לא נתן אותם לשם טהרה ונעשו שניים ראשונים להעביר טומאת הידים וע"כ נטמאו גם השניים וכמ"ש הלבוש סעיף ב' יעו"ש:

א

יד) שם וא"צ מים שניים. ומיהו לדעת הראב"ד אף בנותן רביעית בבת אחת צריך מים שניים כמ"ש בב"י. וכ"כ מ"א סק"ג. ולפי דברי האר"י ז"ל צריך ג"פ אף בנותן רביעית בב"א וכן במטביל ג"כ צריך ג"פ כדי שתבא עליהם הכוונה שכתבנו לעיל אות ב' יעו"ש וכ"כ לעיל בסי' קנ"ט אות צ"ג יעו"ש. ועיין לקמן אות ל':

א

טו) שם הגה. וה"ה אם היו לו מים רבים. פי' יותר מרביעית. לבוש. מ"א סק"ד:

א

טז) שם בהגה. הנוטל ידיו צריך לשפשפם וכו' וכ"כ מרן ז"ל בב"י דמשמע מדברי הטור דהנוטל ידיו צריך לשפשפם וכתב שכן כתב ג"כ הרמב"ם בפי"א מה' מקואות והכלבו בשם הראב"ד וסמ"ג בשם התוספתא יעו"ש. וכ"כ א"ח ובס' תמים דעים סי' ס"ו הביאם הברכ"י אות ב' וכ"כ הלבוש סעיף ז' ל"ח פכ"ה אות פ"ה עו"ת אות ה' מט"י אות א' ומ"ש הב"ח דנקטינן דאין צריך לשפשף אלא אם ירצה ישפשף ודלא כמור"ם ז"ל כבר תמה עליו הא"ר אות ט"ו וכן תמה על מרן ז"ל שנסתפק בב"י בדברי הכלבו יעו"ש. ומיהו גם הב"ח סיים דהמנהג לשפשפם ואין לשנית יעו"ש. וכן כתבנו לעיל אות ב' דלפי דברי האר"י ז"ל צריך דוקא לשפשף וגם צריך ג"פ יעו"ש. ומיהו נראה דמכל מקום בדיעבד אינו מעכב דאינו אלא למצוה. ועיין דרישה אות ב':

א

טוב) שם צריך לשפשפם וכו'. בטור כתב בזה אפילו אם שפך על כל יד רביעית וא"כ גם מי שמטביל ידיו צריך גם כן שפשוף אחר כך זו בזו שהרי רביעית בב"א הוה כטבילה כמ"ש בס"ד. ט"ז סק"ד. סו"ב אות ג':

א

חי) [סעיף ג'] נטל מקצת ידו וחזר והוסיף וכו'. משום דילפינן מטבילה וכמו שאין טבילה לחצאין כך אין נטילה לחצאין לבוש. עו"ת אות ו' ואפי' אם שפך על מקצת ידו רביעית בב"א וגם מה שהוסיף אח"כ על מקצת האחד היה רביעית לא מהני. ר"ז אות ז':

א

יט) שם טופח על מנת להטפיח וכו'. זהו דעת הרמב"ם ז"ל בפי"א מה' מקואות דין ז' והכלבו בשם הראב"ד ז"ל אבל דעת הרא"ש והר"ש בריש מס' ידים והטור ז"ל דאם בשפיכה ראשונה לא נטל עד הפרח חשיב כמאן דליתיה וצריך ליתן שפיכה אחת עד הפרק ואח"כ שפיכה שניה ומשמע דאפי' אם יש עדיין טופך על מנת להטפיח אינו מועיל וכמ"ש בב"י ובב"ח וכן כתב הראב"ד בהשגות על הרמב"ם שם דטופח ע"מ להטפיח אינו מועיל בזה יעו"ש (ומ"ש הכלבו בשם הראב"ד דמועיל זהו הראב"ד אחר וכמ"ש המאמ"ר אות ח' יעו"ש) אלא שדעת מרן ז"ל שפסק בש"ע להקל משום דס"ל ספקא דרבנן לקולא גם בענין זה אבל דעת האוסרין לא ס"ל להקל בענין זה וכמ"ש הטעם בב"י ובב"ח יעו"ש וכן כתב הט"ז סק"ה דראוי להחמיר ולפסוק כדעת הטור דלא מהני רק אם חוזר ושופך שפיכה אחת עד הפרק יעו"ש. (ומ"ש הנה"ש אות כ' ומאמ"ר אות ח' על דברי הט"ז הנז' עיין מש"ז אות ה' שמשייב יעו"ש). וכ"נ דעת הב"ח להחמיר כדעת הטור והביאו מ"א סק"ה וכ"כ א"ר אות ז' בשם הנ"ץ. ר"ז אות ז' וכתב שם הא"ר ופשוט דאם שופך ג"פ דמותר בפעם ראשון לחצאין דהא שופך אחר כך עוד ב"פ. וכן בפעם ראשון שמסיר הליכלוך גם לחצאין מסירו עכ"ל וכן כתב העו"ת אות ו' דבמים שבאין להסיר הליכלוך סגי גם בחצאין ומיהו יש עוד סברא אחריתי שכתבו הרא"ש והר"ש שם והביאה ב"י שאם לא נטל בשפיכה ראשונה עד הפרק צריך לנגב ואח"כ חוזר ליטול כדינו יעו"ש אמנם הפו' לא חששו לסברא זו. וע"כ לענין דינא לדידן שנוטלין ג"פ אם הפסיק בראשונה שלא נטל עד הפרק ואח"כ השלים מותר כיון ששופך עוד ב"פ אח"כ עד הפרק בב"א והמחמיר לנגב ואח"כ לשפוך ג"פ וכן השופך להסיר הלכלוך אם מנגב ואח"כ חוזר ליטול ג"פ תע"ב. ומיהו בענין הלכלוך לפעמים שהיא מחכך יד בחברתה וא"כ לפ"ז לפום דינא צריך לנגב ואח"כ חוזך ליטול וכמ"ש בסעי' שאח"ז יעו"ש:

א

ך) וכתב שם הב"ח ראיתי מרבותי שהחמירו ולא נטלו ידיהם מכלי שקורין הנעפ"ס עם הענדי"ל כיון שא"א בשפיכה ראשונה עד הפרק והעולם מקילין ויש להם על מי לסמוך מיהו בזה צריך ליזהר למשמש באותו הענדי"ל כל שעת שפיכת המים דרך שם כ"א לא ימשמש תמיד הנטילה פסולה דכבר פסק כח גברא במה שיצאו המים בראשונה דרך שם כדלעיל סי' קנ"ט עכ"ל. והביאו שכנה"ג בהגב"י אות י"א. והט"ז סק"ה כתב דדבר פשוט שלא אסרו להוסיף על מים ראשונים אלא אם שפך על מקצת ופסק ואח"כ רצה לעשות שפיכה שנייה על השאר אבל אם אין פוסק מלזוב כגון בכלי שיש לו הענדי"ל של נחושת אעפ"י שאין זב בפ"א על כל השיעור של היד אין בכך כלים דכיון שאין פוסק מלזוב מקרי שפיכה אחת והמחמיר בזה היא מן המתמיהין רק שיש חשש לענין כח גברא ע"כ צריך להפכו תמיד כדלעיל סי' קנ"ט ס"ט עכ"ל אלא מ"ש הט"ז והמחמיר בזה הוא מן המתמיהין כתב עליו הא"ר אות ח' דלא דק דהא צריך לסכרו בכל פעם ואולי דבזמן קצר כזה לא מיקרו הפסק עכ"ל. ומיהו המ"א סק"ה החמיר וכתב שאין ליטול מכלי שפיו צר שאין יכול לשפוך בב"א על היד עכ"ל. ומ"ש הא"ר שם על דברי המ"א הנז' דליתא דבכלי שיוכל לשפיך בלא הפסקה מודה הב"ח דמותר נראה דגם המ"א יודה לזה דלפום דינא מותר ולא כתב שאין ליטול מכלי שפיו צר אלא רק מצד חומרא בעלמא דחיישינן שמא לא יטול יפה. וכ"כ קיצור ש"ע סי' מ' אות ד' ועיין בדברינו לעיל סי' קנ"ט אות ס"ח ואות ס"ט ודוק:

א

כא) שם אבל בשניים נוטל מקצת ידיו וכו' פי' אע"ג שנגב מקצת היד יכול ליטול מקצתו השנייה. מ"א סק"ו. ר"ז אות ז' ומיהו יש מפרשים דבמים ראשונים אין מוסיפין כלל ואפי' בשפיכה שנייה רמ"ש הטור וב"י וב"ח אלא שדעת הב"ח להקל במים שניים כדעת הש"ע יע"ש. וכן הוא דעת האחרונים ומ"מ ירא שמים יצא את כולם ויזהר לשפוך כל הג"פ כל פעם על כל היד בשפיכה אחת בלא הפסקה:

א

כב) [סעיף ד'] שפך מים על ידו אחת ושפשפה בחברתה וכו' היינו היכא שהיה מחכך יד הנטולה בחברתה שאינה נטולה כדי ליטול שתי ידיו לא הועיל כלום אלא אדרבא הנטולה נמי נטמאה מזו שאינה נטולה אבל היכא שחברתה כבר נטולה וגנובה וזו שנטל עכשיו שפך עליה שתי פעמים ינטהרה שפשפה בחברתה כדי לקנח המים שעליה בחברתה הנגובה ידיו טהורה. ב"ח. וה"ד כגון שלא הסיח דעתו מידו הנטולה כבר קודם שנגע בידו השנייה הנטולה עכשיו דאל"כ חזרה להיות שנייה ומטמאה חברתה ועיין לקמן ריש סי' קס"ד:

א

כג) שם שפך מים על ידו אחת ושפשפה בחברתה וכו' ל"ד בדשפך שפיכה אחת אלא דה"ה בדשפך שתי שפיכות על ידו אחת ואח"כ שפשפה בחברתה נמי שתי ידיו טמאות וליכא הכא שום נטילה אחר שפשוף זה לטהר ידיו עד שינגב. ב"ח. מט"י אות ג' וכן אפי' אם שפך על יד אחת ב"פ ועל השנית פ"א מזיק השפשוף. מט"י שם. ועיין לקמן בהגה ססעי' ו' ובדברינו לשם אות מ' אבל אם שפך על כל אחת ואחת ב"פ ואח"כ שפשפם זו בזו כתב שם המט"י משמע דידיו טהורות וכדמוכח בסעי' ה' יעו"ש. ועיין לקמן אות כ"ח:

א

כד) שם על ידו אחת ושפשפה בחברתה וכו' לא תידוק דוקא בשפך על ידו אחת הוא דגרע השפשוף בחברתה שעדיין לא נטל אותה הא אם שפך על ידו השנית ג"כ בפ"ע ואח"כ שפשפה דאינו מזיק השפשוף דליתא דהרי לקמן סעי' ו' כתב נטל שני ידיו זו לעצמה וזו לעצמה וכו' והגיע ידיו זו לזו ידיו טמאות. ובודאי הא דקתני נמלך ארחא דמילתא נקט דהה"נ אפי' נתכוין מתחלה ע"ד להגיען זו בזו במים שניים טמאות. דהרי לא התירו אלא בשופך על שני ידיו כאחת כמ"ש בסמוך ובסעי' ה' משום דשתיהן נחשבות כא' משא"כ בחילקן במים הראשונים שהרי לא החשיבן כא' והכא דנקטי ידו א' ושפשפה בחברתה לישנא דמתני' רפ"ד דמס' ידים נקטי. מט"י אות ב' יעו"ש:

א

כה) שם לא עלתה לו נטילה וכו' כתב בס' גן המלך סי' א' דאם מתחלה נתכוון לשפשף אחת בחברתה כשמנגבן וחוזר ונוטלן כראוי שאין לו לברך ענט"י משום ברכה לבטלה לפי שיש מקום לומר דנטילה א' היתה כהוגן כמ"ש בפסקי ת"ו דסוטה והביאו התה"ד סי' נ"ט יעו"ש. והביאו י"א בהגה"ט וכתב דלו נראה דיחזור ויברך דהא מרן ז"ל בבד"ה סי' קנ"ט כתב דאין לסמוך ע"ז שכתבו התו' יעו"ש. אבל המאמ"ר אות ט' כתב דבזה גם התו' מודו דיחזור ויברך דהא כתב מרן ז"ל שם בבד"ה דאי איתא לדברי ר"ת מיירי שידו הראשונה היתה טהורה באופן שא"צ לנגב והיינו ששפך מידו שנטהרה כבר על השנייה ובלא נגיעה וכמ"ש לעיל בסי' קנ"ט סעי' ו' אבל הכא ששפשף יד בחברתה אעפ"י שמתחלה כיון לכך אף התו' מודו ואין כאן ספק ברכות יעו"ש. מיהו נראה לי דאינו חוזר ומברך מטעם אחר והוא משום דיכול לברך קודם נטילה וכמ"ש לעיל סי' קנ"ח סעי' י"א וע"כ הכי נמי בכל הני דאמרינן דלא עלתה לו נטילה וצריך לנגב ולחזור וליטול אם לא ידע וכבר בירך ואח"כ נזכר שלא עשה כהוגן או שהזכירוהו אחרים אם לא הסיח דעתו מן הברכה ולא הפסיק בדברים אלא תיכף נגב ידיו וחזר ונטל כראוי א"צ לחזור ולברך דהא הוי כמי שבירך קודם נטילה דעלתה לו אבל אם הסיח דעתו מן הברכה או שהפסיק בדברים אחרים או כגון שהמים במקום רחוק וצריך להפסיק איזה זמן עד שיבואו אצלו צ"ל בשכמל"ו על הברכה שבירך כבר וכמ"ש לקמן סי' ר"ו סעי' ו' ואח"כ כשחוזר ונוטל כראוי חוזר ומברך:

א

כו) שם נטמאת חברתה. וה"ה המים שבידו הראשונה נטמאה מיד השנייה. מ"א סק"ז. א"ר אות ט' וצריך ניגוב לב' ידיו אף לראשונה דאין מים שניים מטהרין ראשונים כ"א הטומאה שמחמת היד זו ולא כאן שיש במים ב' טומאות. א"א אות ז':

א

כז) שם צריך שישפוך לו אחר וכו' והטעם פי' מהרש"ל ז"ל דאם יהא שופך בעצמו מיד זו לחברתה ואח"כ מחברתה לזו איכא למיחש דילמא בשעה שנטל בראשונה והגביה ידו יצאו המים בשפיכה הראשונה שעליה מתוך הפרק לחוץ לפרק דשוב אין להם טהרה בשפיכה שנייה ואח"כ יחזרו וירדו לתוך הפרק בשעה שיטול הכלי ביד זו שנטלה תחלה וישפוך על חברתה כי אז צריך להוריד ידו כדי לשפוך על חברתה ויטמא ידו ע"כ. והביאו הב"ח וט"ז סק"ז. ומ"א סק"ח. ומיהו זהו דוקא אם אינו נוטל עד פרק הזרוע אבל אם נוטל עד פרק הזרוע ליכא חששא זו שיחזרו המים ויטמאו הידים לדעת מרן ז"ל דס"ל דהמים שחוץ לכף היד טהורים כמ"ש לעיל אות ד' יעו"ש. והט"ז שם כתב עוד ט"א דשמא יגע יד הנטילה ביד שאינה נטילה עדיין. והטמא ולזה לא יועיל אח"כ מה שיטול אותה אבל כשישפוך אחר ישפוך על שניהם בב"א עכ"ל אמנם דעת מרן ז"ל נראה דלא חייש לטעם זה דשמא תגע יד הנטולה בשאינה נטולה דהא כתב אח"כ או ישפוך על כל אחת רביעית ואי חיישינן שמא תגע אף שיטול רביעית חיישינן שמא תגע קודם שיטול השנית ותטמא אלא ודאי דס"ל דלא חיישינן להא משום דאפשר ליזהר שלא ליגע. והמ"א שם כתב עיד ט"א דאם נוטל הכלי בידו הלחה נטמא אוזן הכלי מהמים ואם חזר ואחזו בידו הראשונה נטמא ידו ממנה וצריך לנגבה כמ"ש ס"ח אלא שכתב דאפשר לשפוך על כל יד בפ"ע הראשונים ושניים יעו"ש ור"ל דישפוך מים ראשונים ושניים זה אחר זה בב"א על ידו הראשונה ואח"כ ג"כ על ידו השנייה שאז ליכא חששא זו שיטמא אוזן הכלי ויחזור לטמאות ידיו. ומיהו זהו דוקא אם היה אוזן הכלי נגוב בתחלה דמועיל לי זה התיקון אבל אם היה מלוחלח הרי מתחלה כשתפסו נטמאו המים שבאוזן וטמו ידיו ואין להם עוד תיקון עד שינגבם. וע"כ צריך ליזהר בשעת נט"י כשנוטל הכלי ליטול שצ"ל אוזן הכלי שתופס בו ליטול שיהיה נגוב ואם לא אפשר צריך ליזהר דכשנוטל הכלי בימינו ליתן לשמאלו כדי לשפוך על ימין תחלה אחר שנתן הכלי לשמאל ינגב יד ימין באיזה דבר כדי להוליך מהם לחלוח מים הטמאים שקבלו מאוזן הכלי ואח"כ ישפוך עניהם ג"פ זה אחר זה בב"א כמש"ל אות ב' ואח"כ כשחוזר ונוטל הכלי ביד ימין לשפוך על שמאל יתפוס אותו במקום אחר שלא נגעו בהם ידיו וטמאו המים. וינגב יד שמכל ג"כ תחלה מלחלוח מים הטמאים שקבלה מאוזן הכלי ואח"כ ישפוך עליה ג"פ זה אחר זה ויתן הכלי בארץ ואם נותנו לאחר צריך ליזהר שלא יגע בידיו ואם נגע ביד האחר בעוד ידיו מלוחלחות צריך לנגב וחוזר ליטול וכמ"ש בסעי' זה:

א

כח) שם צריך שישפוך לו אחר וכו' או ישפוך על כל אחת רביעית וכו' ונראה דכ"ז התקונים הוא מפני שרוצה לשפשף אחר שפיכה אחת אבל אם שופך על כל יד ג"פ ואח"כ משפשף ידיו וכמ ש לעיל אות כ' ע"פ דברי האר"י ז"ל א"צ לכל זה דהא כבר נטהרו ידיו וגם המים שעליהם ולא נשאר עוד חששא. ועיין מ"א סק"ח ולעול אות כ"ג:

א

כט) שם או ישפוך על כל אחת רביעית וכו' משמע דאם שפך רק על ידו אחת רביעית ונגע בחברתה קודם ששפך עליה נטמאה בחברתה. וכ"כ מ"א סק"ט יעו"ש. א"א אות ט' מאמ"ר אות י"ד. וצריך לנגב ואח"כ חוזר ליטול. ח"א כלל מ' אות ג' ועיין לקמן אות ל"ב ואות ל"ד:

א

ל) שם שהשופך רביעית כאחת א"צ מים שניים וכו' ומ"מ אע"ג דלפום דינא השופך רביעית כאחת א"צ למים שניים מ"מ כיון דלפי דברי האר"י ז"ל יש טעם בסוד לנט"י ג"פ כמ"ש לעיל אות ב' יש ליזהר וליטול עוד ב"פ אעפ"י ששפך בפעם ראשון רביעית וכן נכון לעשות דבשפיכה ראשונה ישפוך רביעית בב"א על כל היד כדי להנצל מאיזו חששות ואח"כ ישפוך עוד ב"פ להשלים הג"פ כדי שתבא עליהם הכוונה שכתבנו לעיל אות ב' יעו"ש. ועיין לעיל אות י"ד:

א

לא) שם אם נגע בהם אחר וכו' חיסור לשון יש כאן וכצ"ל וכן אם נגע בהם אחר וכו' והוא מלתא באפי נפשה לומר שאם נגע בהם אחר דינו כשפך על ידו אחת ושפשפה בחברתה דריש הסעי'. ב"ד סי' ע"ח. ור"ל אף ששפך גם מים שניים על ידיו או רביעית בב"א ואח"כ נגע בהם אחר דינו כשפך על ידו אחת ושפשפה וכו' דצריך לנגב ואח"כ חוזר ליטול. ועיין הלק"ט ח"א סי' ער"ה שכתב דאפי' תינוק בן יומו מטמא הידים יעו"ש. וכ"כ בן א"ח פ' שמיני אות ט"ז:

א

לב) שם עד שישפוך גם זה על השנייה. וכתב רש"ל ביש"ש סי' ל"ג דאם נגע ביד טמאה על יד ראשונה שנטל שניים א"צ לנגבה רק נותן אח"כ מים עליה דכיון שכבר היו טהורים לגמרי אעפ"י שנטמאת מיד האחרת מהני מים השניים יעו"ש. והביאו מ"א סק"י. מיהו דעת הב"ח והמט"י שכתבנו לעיל אות כ"ג אפי' אם נגע ביד הטמאה ביד ראשונה שנטל שניים צריך לנגב ואח"כ חוזר ליטול יעו"ש. וכ"כ המאמ"ר אות י"ב דלפי טעם שכתבו הפו' דאין המים השניים מטהרין אלא המים שנטמאו מחמת היד עצמה ולא מחמת חברתה משמע דלא כרש"ל ואין תקנה אלא בניגוב יעו"ש. וכ"נ דעת א"א אות יו"ד יעו"ש. וכן יש להחמיר:

א

לג) יש עושין כלי שניקב משוליו ותחוב בו כמין יתד העב בראשו והולך ומשתפע וכשרוצה ליטול דוחק בראשי אצבעותיו את היתד כלפי מעלה וניצוקים המים מהכלי ע"ג ידיו והוא ייתר נכון מהברזא שבכלים שצריכין חזרה והסרה לכל שפיכה ושפיכה ואעפ"י שהיתד רגיל להיות תמיד מלוחלח ולחותו מחובר במים שבכלי אין מיטמאין מהיד כשנוגע בהם מידי דהוה נוגע במים שבכלי שאינם מתטמאין וכמ"ש לעיל סי' ק"ס סעי' י"א. ל"ח פכ"ה אות פ"ד. והביאו שכנה"ג בהגה"ט אות ה' מ"א סק"י. א"ר אות ח' אלא שכתב עליו המ"א שם דמ"מ יש לחוש שלאחר שנטל הראשונה וחוזר ודוחק הברזא בידו הלחה נדבקו מים טמאים בברזא וכשחוזר ודוחק בידו השנייה נטמאה מהמים הלחים לכן יטול רביעית כאחת עכ"ל. והביאו א"ר שם. ולפ"ז נראה דה"ה אם שופך על יד הראשונה ג"פ בב"א זה ע"ג זה ואח"כ דוחק בברזא ביד ראשונה לשפוך על השנייה דלית לן בה דהא ליכא מים טמאים על ידיו לידבק בברזא. ועיין לעיל סי' קכ"ט אות מ':

א

לד) שם א"צ לכל זה. אבל אם נגע בהם אחר טמאות. מ"א ס"ק י"א. מאמ"ר אות יו"ד וכתב דבחנם הצריך עיון ע"ז הא"ר יעו"ש. וצריך לנגב ואח"כ חוזר ליטול כמ"ש לעיל אות ל"ב יעו"ש. ואם כבר בירך ואח"כ נגע בה אחר וטמא ידיו נראה דא"צ לחזור ולברך דהא בירך על נטילה כשרה אלא דאח"כ נטמאת ודומא להא דסי' קס"ד סעי' ב' שכתבנו שם שאין לברך יעו"ש. וכ"כ קיצור ש"ע סי' מ' אות ו' ועיין ח"א כלל מ' אות ג' שכתב דאף אם נגע בהם אחר בעודם לחות ובירך ואח"כ נזכר דיחזור ליטול ולא יברך. וכ"מ שם דה"ה אם נטל ידו אחת מרביעית ונגע בשנייה קודם שנטלה ואח"כ נטל השנייה ובירך ואח"כ נזכר דחוזר ליטול ולא יברך יעו"ש. ועיין לעיל אות כ"ה ודוק:

א

לה) [סעיף ה'] שתי ידיו כאחת וכו' אבל אם נטל ידו אחת ושפך ממנה על שנייה אעפ"י שנתכוין ליטול שניהם טמאה וכמ"ש בסי' קנ"ט ס"ו. מ"א ס"ק י"ב. דדוקא אם נתכוין תחלה ונוטלן יחד חשיב כיד אחד אבל אם דעתו ליטול כ"א בפ"ע בנטילה זו ונגעו מטמאין זא"ז. א"א אות י"ב. ועיין לעיל אות כ"ד:

א

לו) שם ואפי' ד' אות ה' וכו' עיין לעיל סי' ק"ס ססעי' י"ג ובדברינו לשם בס"ד:

א

לז) [סעיף ו'] נטל שתי ידיו וכו' ונמלך עיין לעיל אות כ"ד שכתבנו דנמלך לא דוקא אלא דה"ה אפי' נטלן מתחלה להגיען אח"כ זו בזו במים שניים שנטל כל אחת בפ"ע אם נגעו זו בזו קודם שנתן עליהן מים שניים טמאות וצריך לנגב ואח"כ חוזר ליטול יעו"ש ובאות כ"ג:

א

לח) שם וצריך לנגב ידיו וכו' כל היכא דאמרינן בכיוצא בזה דצריך לנגב אין תקנה אפי' לשפוך עליהם רביעית בב"א ואפי' יותר מרביעית לא מהניא. מאמ"ר אות ט"ו. וכ"כ הלבוש דלחזור וליטול בלא ניגוב אינו מועיל ואפי' אם יתן עליה מים כמה קבין לא יטהרו את המים הטמאים שעל הידים יעו"ש. והביאו המאמ"ר שם. ומיהו טבילה אם בא להטבילם במקוה או במעין בלא ניגוב ש"ד. מאמ"ר שם:

א

טל) שם וליטול שניהם כאחת. וה"ה אם שופך על כל יד ב"פ או ג"פ ואח"כ משפשם דאין מיטמאין עוד וכמ"ש לעיל סעי' ב' יעו"ש:

א

מ) שם הגה. וכ"ש ליזהר שלא ליגע וכו' ומשמע דאם נגע צריך לנגב ואח"כ חוזר ליטול. וכ"כ המאמ"ר אות י"ב. א"א אות יו"ד. ועיין לעיל אות ל"ב:

א

מא) [סעיף ז'] אם שפשף ידיו זו בזו יזהר שלא יגע וכו' היינו לאחר שנטל מים שניים או שנטל מרביעית ואפ"ה כשנוגע במקום שלא נטל נטמאו המים מ"א ס"ק י"ג:

א

מב) שם יזהר שלא יגע וכו' כתב ב"י נראה דהיינו לדברי האומרים דנט"י עד חיבור האצבעות לכף היד אבל לדברי המצריכים ליטול עד מקום חיבור הכף לזרוע ליכא למיחש להכי דמשם ולמעלה אין שם יד עליו לשום דבר ואינו מטמא ומיהו לדעת הערוך גם בזרוע שייך טומאה עכ"ל. ומיהו כבר כתב מרן ז"ל בב"י קודם לזה על דברי הערוך שאין כן דעת המפ' והבאנו דבריו לעיל אות יו"ד יעו"ש וכן בסעי' א' פסק מרן ז"ל דהנוטל עד הפרק א"צ להגביה ולא חש לסברת הערוך דס"ל המים היוצאין חוץ לפרק מיטמאין בזרוע יעו"ש. וא"כ נמצא שזה שכתב מרן ז"ל יזהר שלא יגע וכו' הוא לדברי האומרים דנט"י עד חיבור האצבעות לכף אבל להמצריכין ליטול עד חיבור הכף לזרועות א"צ ליזהר בזה. וכ"כ א"ר אות ט"ז. מיהו נראה כיון דאפשר לצאת לד"ה יש ליזהר לכתחלה אבל בדיעבד אם אירע ונגע בשעת שפשוף בזרוע חוץ ממקום שנפלו בו המים א"צ לחזור וליטול:

א

מג) וכתב ב"ד סי' ע"ח נראה שצריך ליזהר להתקין היד בענין שילכו המים למטה בתחתית היד הסמוך לזרוע מלמטה מצד הכף של יד כי רגילות הוא שאין המים הולכין שם עד הסוף לגמרי עד הזרוע והיכא דא"א יזהר שלא ישפשף כי ע"י השפשוף יטמא אותו מקום לשאר כל היד ולכן יותר טוב שלא ישפשף ויצא ידי נטילה למ"ד עד האצבעות עכ"ל והביאו הזכ"ל אות ן' יעו"ש. מיהו מ"ש היכא דלא אפשר ליזהר וכו' יותר טוב שלא ישפשף נראה דיכול לשפשף מתחת אותו מקום שמסתפק דהא א"צ לשפשף על פרק הזרוע אלא רק לקיים מצות שפשוף וע"כ היותר נכון הוא נראה לשפשף מתחת אותו מקום שמסתפק בו דלא אפשר לבא שם מים כדי לקיים כוונת השפשוף שכתבנו לעיל אות ב' יעו"ש ומיהו זהו דוקא היכא דלא אפשר כנז' אבל ודאי דלכתחלה צריך ליזהר ולעיין היטב בשעת שנוטל שיבואו המים על כל הצדדים של היד כדי לקיים מצות נטילה כתקנה. כמ"ש לעיל אות ז':

א

מד) [סעיף ח'] נטל ידו אחת וכו' והיינו כגון שלא נטל כ"א הראשונים איירי דאי נטל את השניים הרי טהרו השניים את הראשונים שע"ג היד ולא נשאר בהם טמאה. ב"י בשם הר"ש. וכ"כ הל"ח אות פ"ה. מ"א ס"ק ט"י. ומ"ש הט"ז סק"ז דגם במים שניים אם חזר ונגע בהם שיטמאו את הידים כתב עליו המט"י אות ד' דליתא אלא לעולם טהורים לגמרי כדין רביעית שלם ששפך על שני ידיו בב"א יכתב דגם מדברי הלבוש והל"ח מוכח דלא ס"ל כהט"ז וכן עיקר יעו"ש וכ"כ המאמ"ר אות י"ז יעו"ש. ועיין לקמן אות מ"ח:

א

מה) שם ושפשפה בראשו. כתב המ"א ס"ק י"ד פי' בכובע בראשו. וכתב עליו המחה"ש דזה הכריחו לפרש בכובע דל"ת בראשו ממש דהא מבואר ססי' קס"ד דאם נגע תוך הסעודה בראשו נטמא ידו וצריך נטילה אפי' הראש נגוב ודלא כמ"ש מור"ם לחלק עכ"ל וכן פי' הא"א דברי המ"א יעו"ש. מיהו מדברי הש"ע לעיל סי' ד' סעי' ח"י וסי' צ"ב סעי' ז' ולקמן סי' קס"ד סעי' ב' משמע כדברי מור"ם ז"ל דדוקא אם מחכך בראשו נטמא ידו אבל אם נגע בשערו לבד ולא חיכך לא נטמאת ידו יעו"ש. וכ"כ א"ר אות י"ז ר"ז אות ב' וכ"כ לעיל סי' ד' אות ע"ד וסי' צ"ב אות ל"ב בשם כמה פו' יעו"ש. ועיין לקמן סי' קס"ד אות ט"ו:

א

מו) שם ושפשפה בראשו וכו' וכתב שם הל"ח דדוקא שפשף בראש או בכותל הוא דקתני שאם חזר ונגע בהן טמאה אבל אם שפשף וקנח במפה לא קתני דטמאה יעו"ש והביאו מ"א ס"ק ט"ז וכתב דאין לסמוך ע"ז עכ"ל ונראה דהיינו אם יש מים בעין על המפה וכמו בראשו ובכותל שאין נבלע בהם המים אבל אם נבלע המים בתוך המפה אין מטמא עוד. ועיין בלבוש. וכתב המחה"ש דלפי דעת המ"א יש ליזהר מלקנח עצמו במפה שכבר קינח בה חבירו והוא טופח ע"מ להטפיח. ואף שרובן נוטלין מרביעית מ"מ לא רבים יחכמו ליטול עפ"י הדין וא"כ אפי' רביעית טמא והמטפחת מטמא יד הנוגע עכ"ל. ונראה דהיינו בסתם בני אדם אבל אם יודע בחבירו שהוא ת"ח ועושה נטילה ע"פ הדין ליכא למיחש:

א

מז) שם טמאה וכו' וצריך לנגב ואח"כ חוזר ליטול וכמ"ש לעיל אות כ"ג ואות מ' יעו"ש:

א

מח) שם ואע"ג דכל כמה דלא שפשף מטהרין בשפשוף וכו' והטעם שמטהרין בשפשוף אע"ג דלא נטל כ"א שטיפה אחת ואין בה רביעית מבואר בב"י ולבוש משום דאתו משיירי טהרה יעו"ש. מיהו הל"ח שם תמה על הב"י וכתב דהנוטל פחות מרביעית אפי' דאתו משיירי טהרה אם לא שפך ג"פ נשארת היד בטומאה עם המים אלא הטעם דאם ניגב ידו טהורה משום דנגיבת היד במטפחת או בראש או בכותל באיזה דבר שיהיה היא המטהרת היד במקום מים שניים אלא שזה יש ביניהם שאם טהר היד במים שניים אין עוד טומאה לנוגע במים שעל ידיו או שהניחו במקום אחר אבל אם טיהרם בנגיבה הנוגע באותו המים מיטמא בהן יעו"ש. וכ"כ מ"א ס"ק ט"ז. א"ר אות ח"י. וכ"כ המאמ"ר אות י"ז דנראין דברי הל"ח ומ"א יעו"ש. ומ"ש בזה הט"ז כבר כתבנו לעיל אות מ"ד דאין כן דעת הפו' יעו"ש. ובענין מים שבאו משיירי טהרה כבר כתבנו לעיל סי' ק"ס אות ע"ח יעו"ש. ומ"ש המ"א דאפי' נטל שניים צריך לנגב כבר כתבנו לעיל בסי' קנ"ח אות פ"ח ופ"ט דאפי' המטביל ידיו צריך לנגב יעו"ש:

א

מט) שם שהשופך רביעית כאחת וכו' וה"ה אם שפך עליהם מים שניים אם היו ידיו נקיות או ג"פ בידיו מלוכלכות דאין שם מים טמאים וכמ"ש באות הקודם ובאות מ"ד יעו"ש. ועיין לעיל אות י"ד:

א

נ) [סעיף ט'] צריך ליזהר וכו' ואם אחר שנטל את הראשונים נמצא על ידיו קיסם או צרור ידיו טמאות. ואע"ג דרפוים הם ובאו בהם המים ואין כאן חציצה ידיו טמאות. לפי שמים שעל הצרור לטמאו מחמת ידיו והמים השניים אין מטהרין אלא שע"ג היד והמים שעל הצרור נשארו בטומאתן וחזרו וטמאו את היד. משנה פ"ב דידים ופי' הרא"ש והר"ש שם. ב"י. לבוש. וצריך לנגב ידיו ואח"כ חוזר ליטול וכמש"ל אות כ"ג ואות מ' יעי"ש. ועיין א"א אות י"ז מ"ש לצדד בזה ומ"מ נראה דיש להחמיר כמו שכתבנו:

א

אנ) שם או שם דבר וכו' ואפי' דבר שהוא מבריית המים אם לא ריסקן מטמאין היד. וה"ה שלג וברד כשלא ריסקן ונמצאין על היד דטמא וכן יש להורות מ"א ס"ק י"ז. א"ר אות ך' ר"ז אות י"ד. ועיין בדברינו לעיל סי' ק"ס אות מ"ז ואות ס"ד ודוק:

א

בנ) שם ואם שופך רביעית וכו' עיין מ"ש לעיל אות י"ד ואות ל' ודוק:

א

גנ) [סעיף יוד'] מי שיש לו מכה בידו ורטיה וכו' ואע"ג דבסי' קס"א סעי' א' כתב דרטיה חוצצת שאני הכא דמיירי בדאיכא מכה בידו שאינו מסיר הרטיה מחמת הכאב ולא חיישינן שיגע באוכלין בבשרו שתחת הרטיה כמ"ש לעיל סי' קס"א אות ו' יעו"ש. וכ"מ בב"י כאן שכתב בשם הרא"ש יעו"ש:

א

דנ) שם די לו שיטול שאר היד וכו' ואע"ג שאין נט"י לחצאין כמ"ש סעי' ג' ה"מ כשנוטל חצי היד ואח"כ חצי היד אבל הכא שאינו יכול ליטול חציה השני לא הוי נטילה לחצאין ודומה למי שנקטעה אצבעו שנוטל שאר היד טור וב"י בשם הרא"ש. לבוש. עו"ת אות ז' ואם נפלה הרטיה בתוך הסעודה עיין לעיל סי' קס"א אות ז':

א

הנ) שם שלא יגע ברטיה וכו' ר"ל שלא יגעו המים ברטיה. כ"ה בטור. וב"י ולבוש. והטעם משום דכל ששפך מים ראשונים קצת על הרטיה אין מים שניים מטהרין אותם כמ"ש בסעי' הקודם גבי צרור וקיסם יעו"ש. א"א אות ח"י:

א

ונ) שם או ישפוך רביעית וכו' זהו הנכון ומ"מ ראוי שיכרוך על הרטיה צלצול קטן רך ולבן משוה הזוהמא לנקיות. רש"ל פכ"ה סי' ל"ז. שכנה"ג בהגה"ט אות ו' ט"ז סק"ח. א"ר אות כ"א. והטעם שיותר נכון לשפוך רביעית בב"א משום דא"א ליזהר ולצמצם שלא יגעו המים כ"א סמוך לרטיה. מש"ז אות ח' ועיין לעיל אות י"ד:

א

זנ) שם הגה. נוטלין מים ראשונים וכו' כן הוא במס' חולין דף ק"ה ע"א והטעם כתב בלבוש משום דאין בהם סכנה כמו במים אחרונים שלא גזרו עליהם אלא משום טמאה:

א

מ"א סק"א אי אפשר לפרש כן שלא כ' מזה בסימן קס"א כצ"ל:

ב

ט"ז סק"ו ואין שייך שם נגיעה אחר ניגוב משא"כ בראש או כותל שהם קשים כצ"ל:

א

דברי הגאונים בכאן צל"ע גדול לכך הוצרכתי להאריך קצת, הרא"ש וסיעתו סוברים דהידים אין מטמאין רק עד הפרק ולכן אם יצאו מים שניים חוץ לפרק אין בכך כלום, ואם יצאו מים ראשונים חוץ לפר' הם מטמאין היד ואף על פי ששופך עליהם מים שניים אין מטהרי' שם דטהרתן דוקא עד הפרק ולכן צריך להגביה ידיו שלא יחזרו מים ראשונים שיצאו חוץ לפר' ויטמאו הידים אפי' נוטל עד הזרוע דינא הכי ובמטביל ידיו או נוטל מרביעית אין שם מים טמאים כלל וא"צ להגביה, וה"ה אם רצה להשפיל מתחלה ועד סוף ש"ד ודעת הרשב"א דוקא כשלא נטל אלא עד פיצול האצבעות חיישינן שמא מים ראשונים נטל חוץ לפרק ויטמאו שם בכף היד והשנים לא נטל אלא עד פיצול האצבעות או ששפכם יותר ממים ראשונים ויחזרו ויטמאו הידים לכן צריך להגביה אבל כשנוטל עד הזרוע א"צ להגביה כי אין לחוש לאותן שיצאו על הזרוע כי אין הזרוע מקום טומאה, והערוך סובר דאף הזרוע מקום טומאה ולדידהו אסור להשפיל' מתחלה ועד סוף כשנוטל עד פיצול האצבעות שירדו המים מהכף ויטמאו האצבעות דא"א לצמצם ליטול ממש בתוך הפרק ובמטביל או נוטל מרביעית צריך ג"כ להגבי' ע' כ"ז בב"י וכ"כ ל"ח, וא"כ כיון שכ' הרב"י פה והיינו כשאינו כו' וזה כדעת הרשב"א איך כ' אח"כ וכן אם שפך וכו' המטביל א"צ וכו' וזהו לדעת הרא"ש וצ"ע וצ"ל דחזר בו הרב"י וס"ל דמטביל וברביעי' אין מקבלין המי' טומא' כלל אפי' מחוץ מקום הנטילה והכי מסתבר דהא הפוסקי' כ"כ בשם התוספ' ובודאי ל"פ הרשב"א והערוך על התוס' עמ"ש ס"ז, אך דברי רמ"א צ"ע שכ' וה"ה אם משפילן וכו' דהא להרשב"א לא מהני משפילן ואם דעתו לחלוק על הרב"י לא ה"ל לכתוב וה"ה אלא וי"א וכו' ומיהו אשכחן טובא דכוותה ואפשר דהג"ה זו צ"ל אחר ויש חולקים בזה שהוא דעת הרא"ש: ראשי אצבעות. ז"ל רש"י ופי' ב"י דעתו שא"צ ליטול אלא האצבעות ודעת רמ"א א"א לפ' כן שלא כ' מזה בסי' קס"א ול"נ שכוונתו שלא יגביה הידים לגמרי שא"כ יצאו המי' לזרוע תחת בגדיו ולא ינגבם ואח"כ בשעת אכיל' יחזרו ויטמאו הידים כמ"ש הרב"י בפי' הרר"י ע"ש לכן לא יגביה רק ראשי אצבעותיו והב"ח מפרש דכוונת רש"י דאסור להשפילן מתחלה ועד סוף משום שירדו המים מצדדי האצבעות מכאן ומכאן ולא יהיו ראשי האצבעות נטולים לכן יגביה ראשי האצבעות וישפוך עליהם וכ"כ בשל"ה וכ"פ ביש"ש פ' כ"ה סי' ל"ה שיגביהם דוקא וכ"כ ברקנ"ט פ' עקב ע"פ הקבלה, וגם בד"מ עצמו כ' דעדיף להגביהם לקיים המקרא וינטלם וינשאם ע' בש"ג פ' אלו דברים ויש גמגום שם:

ב

ג"פ א"צ. כת' הרב"י ולא ידעתי טעם לזה והלבוש כ' טעם מלבו וז"ל מהרי"ל בתשו' דפוס הענווא סי' רט"ו וד"ק סי' קפ"ז וגבי נט"י ושפשוף בשר מלוח לא חיישי' לשיור הראשונים ומה"ט כ' בא"ז דאין לחוש להגביה ידיו כשנוטל ג"פ עכ"ל, כלו' דכשנוטל ג"פ כבר ירדו הראשונים מהיד ולא נשארו שם כלל, ומ"מ צ"ע דהראשונים יטמאו להשניה והשניה להשלישית שנגעו זה בזה ואפשר דהמים שביד עצמו אין מטמאין זה את זה ועס"ו וע' בפסחי' פ' כל שעה א"נ ס"ל כהרשב"י דהשני' מטהרים הראשונים אלא דחיישי' שלא הלכו לשם, אבל כששופך פעם ג' תו לא חיישינן כנ"ל אבל לדעת הרא"ש אינו מועיל ג"פ וע' בהג"א פרק כ"ה:

ג

הנוטל ידיו וכו'. כתוב בתורת הבית בית ג' אם שפך על ידו אחת שטיפה אחת גדול' ויש בה כדי ב' שטיפות הרי זה עולה לשתים ואינו צריך מים שניים אבל שפך על ב' ידיו שטיפה א' גדולה אינה טהורה אא"כ יש בו רביעית ובלא"ה לא מהני אפי' אתי משיורי טהרה וכ"כ ב"י סי' ק"ס בשם התו' והרא"ש וסמ"ק והר"ש וכ"כ התו' בגיטין פ"ב ובת"ה הקצר השמיט זה וכ' בפ"ב כדעת הראב"ד בשם הירוש' דאף ברביעי' צריך ב"פ ע"ש ובב"י וע' ברמב"ם פ"ז דין י':

ד

מים רבים. פירוש יותר מרביעית:

ה

טופח ע"מ להטפיח. דוקא בדיעבד אבל לכתחל' אסור כנ"ל, ובהכי מתישבא הא דלא מייתי בבעי' דאילפא מתני' דאין מוסיפין אלא מתני' איירי לכתחלה אסור אפי' בטופח ור' ינאי איירי בדיעבד ובעיא דאילפא ג"כ בדיעבד וב"ח כ' דבטור ורא"ש משמע דלא מהני משקה טופח ויש להחמיר ע"כ ולכן אין ליטול מכלי שפיו צר שאין יכול לשפוך בבת א' על היד:

ו

בשניים נוטל. פירוש אף על גב שנגב קצת היד יכול ליטול מקצתו השניה עס"ח:

ז

נטמאה חבירתה. וה"ה המים שבידו הא' נטמאו מיד השני' כמש"ל ועס"ז:

ח

שישפוך לו. פי' דכשנוטל ב' ידיו כא' מותר לשפשפם כמ"ש ס"ה וא"ת ישפוך על כל יד ב"פ ואח"כ ישפשפ' וי"ל דצריך לשפשף בשפיכה ראשונה לרחוץ יפה הזיעה עב"י בשם הרשב"א וב"ח כ' בשם רש"ל דכששופך על ידו אחד והגביה אותו היד ויצאו המים חוץ לפרק וכשיחזור ויטול באותו היד הכלי לשפוך על השניה יצטרך להשפיל היד שנטל בראשונה ויחזרו ויטמאו הידים כמ"ש ס"א ואם נטל הכלי בידו הלחה נטמאה אוזן הכלי מהמים ואם חזר ואחזו בידו הראשונה נטמא ידו ממנ' וצריך לנגב' כמ"ש ס"ח, ומ"מ אפשר לשפוך על כל יד בפ"ע הראשונים ושניים אלא מחוורתא כמ"ש:

ט

על כל א' רביעית. משמע דאם שפך על ידו אחד רביעית ונגע בחברתה נטמאה מחברתה וקשה דבס"א כתבתי דרביעית אין מקבלין טומא' וצ"ל דמ"מ המים שביד מקבלות טומאה בשעת נטילה דבמקום נטיל' ובשעת נטילה בקל נטמאו כמ"ש סי' ק"ס ססי"א ע"ש, ועי"ל דעכ"פ אין רביעית על היד השניה ונטמאו המים שעל השניה ועמ"ש סס"ז:

י

על השניה. ואם נגע ביד טמאה על יד א' שנטל שניה א"צ לנגבה רק נותן אח"כ מים עליה דכיון שכבר היו טהורים לגמרי אף על פי שנטמאו מיד האחרת מהני מים השנים (יש"ש סל"ג) עסס"ז, כלי שנקב בשוליו ותחוב בו ברזא ודוחק אותו למעלה ויוצאים המים על ידו שרי אף על פי שהברזא לחה ונגע בו בידיו לית לן בה כמ"ש סימן ק"ס ססי"א (ל"ח) ומ"מ יש לחוש לאחר שנטל הראשונה וחוזר ודוחק הברזא בידו הלחה נדבקו מים טמאים בברזא וכשחוזר ודוחק בידו שניה נטמא' מהמים הלחים לכן יטול רביעית כאח':

יא

א"צ לכל זה. ואם נגע בהם אחר טמאות עס"ז:

יב

שתי ידיו כא'. אבל אם נטל ידו א' ושפך ממנה על שניה אף על פי שנתכוין ליטול שניהם טמאה וכמ"ש סי' קנ"ט ס"ז כ"כ ב"י בבד"ה סי' ק"ס וכ"כ ת"ה דאין לסמוך על התוס':

יג

אם שפשף ידיו. היינו לאחר שנטל מים שנים או שנטל מרביעית ואפ"ה כשנוגע במקום שלא נטל נטמאו המים עס"א וס"ד מ"ש:

יד

בראשו. פי' בכובע שבראשו עסי' ק"ד:

טו

טמאה. והיינו כגון שלא נטל השנים רק הראשוני' (הר"ש):

טז

מטהרי' בשפשוף. דשפשוף מטהר כמו מים שנים וא"צ מים שנים (ב"י קס"ה בשם מהרי"א וכ"כ ל"ח) ומ"מ אפי' נטל מים שניים אפשר דצריך לנגב (הר"ש) עססי' קנ"ח, וכ' הל"ח אם קנח במפה כדרך המקנחין אפי' חזר ונגע טהור ע"כ וצ"ל מנ"ל הא לכן אין לסמוך ע"ז:

יז

או שום ד"א. משמע שבא לכלול אפי' דבר שהוא מבריאת המים דלא כרשב"ג אבל בסי' ק"ס ס"י משמע דהלכה כרשב"ג (ב"י) ובי"ד סי' ר"א סנ"ב פסק דאע"ג שמטבילין בו מ"מ ממעט בשפופר' הנוד ע"כ והתי"ט חלק עליו וכ' דלהרא"ש והטור אין מטבילין בו ואין נוטלין בו וממעט וגם טמא אם נמצא על היד ע"ש פ"ו דמקואות וליישב דעת הרב"י צ"ל דהא דמטבילין ביבחושין דוקא אם ריסקן דלא עדיף משלג ואפי' למאן דפליג בשלג מודה בהא דאם לא ריסקן לא מקרי טבילה כלל ולכן אם לא ריסקן ממעטין ואפשר דמטמאין היד ג"כ וה"ה שלג וברד כשלא ריסקן ונמצאין על היד דטמא וכן יש להורות:

יח

ורטיה עליה. קשה דהא רטיה חוצצת כמ"ש סי' קס"א וי"ל דהכא מיירי כשאינו מקפיד עלייהו (ל"ח) וב"ח תי' דהכ' מיירי שיש מכה בידו וכמ"ש הרא"ש וז"ל אף על פי שאסור לאכול במפה גזרה שמא יגע שאני הכא דליכא למיחש שיגע בבשרו שתחת הרטיה שאין מסירו מחמת כאב המכה ע"כ ולעיל מיירי שיש לו מיחוש בעלמא ויש לחוש שיסיר הרטי' ויגע באוכלין וצריך ליטול תחת הרטי' ואיכא חציצה עכ"ל וכן נרא' עיקר:

א

(א) הנוטל וכו' – אקדים הקדמה קצרה כפי המבואר בטור וב"י וביתר הפוסקים כדי שיתבארו אלו הסעיפים. והוא. הנה נתבאר בסימן קנ"ח דטעם נט"י הוא משום דידים עסקניות הם ולכן גזרו עליהן טומאה אם לא שיטהרם ברביעית מים וצריך ליטול שני פעמים על ידיו דבשפיכה ראשונה מטהר ידיו אבל המים עצמם טמאים הם שנטמאו מידיו ושפיכה שניה מטהרת אותם ונגמר טהרת הידים [אכן אם נשפך הרביעית בבת אחת על שתי ידיו או ששפך רביעית שלמה על כל יד ויד דעת רוב הפוסקים דאין צריך למים שניים וכן סתם המחבר לקמיה בסעיף ד'] ואמרו בגמרא דהנוטל צריך שיגביה ידיו שלא יצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו הידים ופירשו המפרשים דהיינו דחיישינן שמא יצאו מעט ממים הראשונים הטמאים חוץ לפרק דהוא למעלה ממקום הנטילה שהתקינו חכמים ושם אף שבאו עליהם מים שניים אינן מטהרים אותם [דמים שניים אינן מטהרין אלא במקום הנטילה אבל לא בחוץ למקומה דטומאת ידים וטהרתם הוא עד הפרק דוקא] ולכן אם אין מגביה ידיו יחזרו המים הטמאים ההם לתוך הפרק ויטמאו הידים כך פירשו רוב המפרשים ולפירושם אף אם נטל כל היד עד מקום חיבורה עם קנה הזרוע ג"כ צריך להגביה מחשש זה שיצאו חוץ לשם ויחזרו אח"כ ויש חולקין וס"ל דכשנוטל כל פיסת היד עד הקנה כמנהגנו לא חיישינן שמא יצאו המים חוץ למקום הזה ויחזרו ועיקר החשש הוא רק בשלא נטל כי אם עד קשרי אצבעותיו [דכן הוא השיעור להרבה פוסקים לעיל בסימן קס"א] דאז חיישינן שמא בעת הנטילה נשפך מעט מן הכלי לחוץ קשרי אצבעותיו דקשה לצמצם שם וממילא נטמאו שם המים ומים שניים לא הגיעו שם לטהרם וכשלא יגביהם ירדו המים הטמאים למטה על אצבעותיו ויטמאו אותם והמחבר סמך עצמו על זה להקל כדלקמיה באותו הסעיף ועיין מה שכתבנו שם במ"ב ועתה אחל לבאר זה הסימן בעז"ה:

ב

(ב) צריך וכו' – ובדיעבד אם לא הגביה משמע דאין מחויב ליטול שנית אם לא שנראה שיצאו מים חוץ לפרק וחזרו:

ג

(ג) להגביה ידיו וכו' – תיכף אחר מים שניים עד הניגוב דשמא יצאו מים ראשונים [קודם שניתן עליהם מים שניים] חוץ לפרק והם טמאים מכבר שקבלו טומאה ע"י הידים ואחר מים שניים ירדו למטה ויטמאו את הידים. וטוב ליזהר אפי' בעת הנתינה גופא להיות ידיו בהגבהה ולדעת הרשב"א המובא בב"י צריך מדינא ליזהר בזה. והנה א"א לקיים מצות הגבהת ידיו אלא בששופך אחר על ידיו דכששופך בעצמו בע"כ ישפיל ידיו כשבא ליטול הכלי על ידו השני וכמש"כ לקמיה בס"ד עי"ש ואם אין לו אחר יטול מרביעית על כל יד דבנטל מרביעית בבת אחת א"צ להגביה ידיו וכדלקמיה ובשעת הדחק שאין לו מים כ"כ יעשה העצה המבוארת בהג"ה דהיינו שישפיל ידיו לגמרי מתחלת הנטילה עד סופה:

ד

(ד) ראשי אצבעותיו – היינו לדעת הפוסקים לעיל בסימן ק"ס דסגי בנטילה עד קשרי האצבעות אבל לדעת הפוסקים לעיל שם דצריך נטילה כל היד ממילא צריך להגביה ג"כ כל פיסת היד ויש שפירשו גם כונת ראשי אצבעותיו כן הוא שמגביה כולה אלא דמפרש אופן ההגבהה דהיינו שיהיו ראשי אצבעותיו למעלה והכף והזרוע למטה:

ה

(ה) שלא יצאו וכו' – ר"ל דשמא יצאו המים הראשונים הטמאים חוץ לפרק וכשלא יגביהם יחזרו המים למטה ויטמאו הידים וכנ"ל:

ו

(ו) וה"ה אם משפילן וכו' – דכיון דהשפילן מתחלת הנטילה של מים ראשונים הלא מעיקרא לא יצאו המים כלל לחוץ לפרק:

ז

(ז) עד סופה – היינו עד אחר נתינת מים שניים אבל אח"כ שפיר דמי אף להגביה קודם הניגוב [פמ"ג]:

ח

(ח) רק שיזהר וכו' – ר"ל דמה דאיתא בגמרא דצריך להגביה ידיו היינו אם היה מחזיקם בהגבהה בעת נתינת מים הראשונים [וה"ה אם היה מחזיקם בשוה] דחיישינן שיצאו חוץ לפרק וע"כ מוכרח להחזיקם דוקא בגובה עד שעת הניגוב כדי שלא יחזרו וירדו על האצבעות אבל אם היה מחזיקם מתחלה בהשפלה הרי לא יצאו כלל לחוץ:

ט

(ט) הידים – וכמה אחרונים מפקפקין על עצה זו דהשפלה מטעם דכשהם מושפלין למטה אפשר שלא יגיעו המים כלל על ראשי האצבעות וע"כ טוב להגביהם אפילו בעת נתינת מים ראשונים. וכן הביא המ"א שכן הוא ג"כ ע"פ קבלה הגבהה דוקא וכן בגמרא סמכו ע"ז מקרא וינטלם וינשאם משמע דכן ראוי לנהוג והנה כהיום נהגו העולם שאין מדקדקין בזה והטעם מפני שנוטלין רביעית על כל יד ויד וגם שנוטלין עד סוף פיסת היד. ומ"מ נכון להשגיח שיבואו המים בראשי אצבעותיו ובכל הצדדין ולא כהמון עם ששופכין רק על צדי ידיהם ואינם משגיחין שיבואו המים גם על ראשי האצבעות וכל היד סביב [אחרונים]:

י

(י) אבל אם נוטל וכו' – הטעם כתבנו לעיל באות א' עי"ש:

יא

(יא) ויש חולקים בזה – וס"ל דלעולם צריך להגביה ידיו ועיין בא"ר שכתב דהעיקר כהיש חולקים הזה דהוא דעת רוב המפרשים ומ"מ בשעת הדחק כשא"א לו להגביה יש לסמוך על דעה הראשונה שסתם המחבר כוותה לקולא ובפרט שאנו נוטלין ברביעית מים וכנ"ל:

יב

(יב) על שתי ידיו רביעית – וכ"ש אם שפך רביעית על כל יד [ט"ז]:

יג

(יג) בפעם אחת – ואיך יצוייר זה עיין לקמיה בס"ד:

יד

(יד) דאין שם מים טמאים – דמה דאמרינן מים הראשונים טמאים ומשו"ה צריך להגביה ידיו היינו דוקא בפחות מרביעית בב"א וכדלקמיה:

טו

(טו) וכן המטביל ידיו – ג"כ מטעם הנ"ל דאין כאן מים טמאים:

טז

(טז) וכן נהגו להקל – ויותר נכון לנהוג אם יש לו מים שיטיל רביעית על כל יד ויד או יותר שיבואו המים עליהם בשופי וכנ"ל בסימן קנ"ח וממילא לא יצטרך לדקדק בהגבהתם מדינא וכנ"ל וכן מוכח מח"א [דעל עצה זו דג' פעמים מפקפקים כמה אחרונים]:

יז

(יז) קצת מהרביעית – דשיעור נט"י הוא לא פחות מרביעית מים לשתי ידיו דשופך אותה על שתי ידיו כאחת או בפני עצמו מקצת על אחת ומקצת על השניה וכמבואר לעיל בסימן ק"ס סעיף י"ג ואם היו ידיו מלוכלכות קצת ואין לו רק רביעית מצומצם יש לו ליטול קצת ממנה מקודם להסיר הלכלוך החוצץ ומ"מ לא חשבינן עי"ז לנפחת משיעור רביעית קודם נטילה דגם זה לצורך טהרת ידים הוא בא (לבוש) ועיין בביאור הלכה:

יח

(יח) הלכלוך – כמו טיט וכיו"ב דבר החוצץ בנטילה דלכלוך שאינו חוצץ אין צריך להסירו כלל קודם הנטילה:

יט

(יט) הם טמאים וכו' – דכן איתא במס' ידים דהנוטל ידיו צריך לשפוך שתי פעמים על ידיו [היינו אף כשהם נקיים בלא לכלוך] דמים הראשונים מטהרים הידים אבל הם עצמם טמאים הם שנטמאו בנגיעתם בידיו והשניים מטהרים אותן ונגמר טהרת הידים ומיהו כתב הב"י בשם כמה פוסקים דהוא דוקא אם לא שפך הרביעית בבת אחת על שתי ידיו אלא שפך ממנה על ידיו אחת מקצת ע"ז ומקצת ע"ז או שנחסר מהרביעית להעברת הלכלוך וכנ"ל אז צריך לשפוך שני פעמים אבל כששפך הרביעית בבת אחת על שתי ידיו וכש"כ על כל אחת רביעית אין צריך למים שניים לטהרם דאין כאן מים טמאים וכדלקמיה:

כ

(כ) שלישית לטהר וכו' – והם נקראים שניים בעצם הנטילה דפעם ראשון שחשב כאן אינם עצם הנטילה אלא להעברת הלכלוך וכנ"ל. ודע דהא דמתיר המחבר לכל הג' פעמים מרביעית אחת הוא דוקא אם באו המים סביב כל היד בשיעור הנטילה עכ"פ בשתי הפעמים:

כא

(כא) רביעית בבת אחת – הטעם דרביעית בבת אחת עשוהו כמקוה דמטהרת וגם המים טהורים הם ולכך א"צ למים שניים וכשהיה על ידו לכלוך ודבר חוצץ דאז צריך לשפוך קצת מהרביעית להסיר הלכלוך ולא נשאר הרביעית שלמה בע"כ צריך לשניים דוקא. ודע די"א דמן הדין צריך לעולם מים שניים ואם אין לו רק רביעית ישפוך ממנה בשתי פעמים ואפילו אם נוטל רביעית בב"א או על כל יד ויד רביעית בפ"ע צריך אח"כ ג"כ מים שניים וכתב הח"א דיש לנהוג כן ליטול רביעית על כל יד וגם שניים. וכ"ז הוא רק לכתחלה אם יש לו מים מזומנים אבל לטרוח אח"ז נראה דא"צ דרוב הפוסקים הקילו בזה וכסתימת המחבר דברביעית בב"א א"צ לשניים וכן נראה דעת האחרונים:

כב

(כב) מים רבים – היינו אפילו רק מעט יותר מרביעית בכדי שיהיה לו להסיר הלכלוך וישאר הרביעית שלמה [מ"א]:

כג

(כג) צריך לשפשפם וכו' – היינו אפילו נטל רביעית על כל יד ויד וכן במטביל ידיו:

כד

(כד) זו בזו – נראה שהוא כדי להעביר הלכלוך היטב והוא רק לכתחלה ולא לעיכובא ועיין בב"ח:

כה

(כה) מקצת ידו וכו' – שבפעם אחת לא הגיעו המים עד הפרק שהוא שיעור הנטילה [כמבואר בסימן קס"א סעיף ד' עי"ש ולכל חד וחד כדאית ליה שם] ובא להשלים הנשאר מידו אח"כ כשכבר ניגב קצת משפיכה הראשונה ולא נשאר עליה מים טופח ע"מ להטפיח:

כו

(כו) הנשאר מידו – אבל אם בהוספה הטיל מים על כל היד שפיר דמי:

כז

(כז) כמו שהיתה – וצריך ליטול מחדש על כל היד כדין נטילה ואין צריך לנגב מתחלה:

כח

(כח) דאין נטילה לחצאין – ר"ל דאין דרך נטילה בכך:

כט

(כט) טופח ע"מ להטפיח – היינו שנשאר עליה מים כ"כ שהנוגע בה ירטב ידו עד שיוכל להטפיח למקום אחר ע"כ אמרינן דלא כלתה עוד נטילה הראשונה ומצטרפין יחד דהוי כנטילה אחת:

ל

(ל) הרי זו טהורה – יש מאחרונים שכתבו דדוקא בדיעבד אין צריך לחזור וליטול אבל לכתחלה צריך ליטול בבת אחת כל היד ולאו דוקא בשפיכה אחת אלא אפילו בשתי שפיכות כל שלא שהה בינתים כלל כשפיכה אחת דמי וע"כ אם נוטל ממי האנדפא"ס ע"י הצנור שקורין קרא"ן או הענדי"ל שפיו צר וצריך לפתחו ולסגרו בכל שפיכה ושפיכה כדי שיבואו המים מכח גברא וכדלעיל בסימן קנ"ט ס"ט מ"מ ע"י זמן קצר כזה לא מקרי הפסק. ומ"מ אם יש לו כלי אחר טוב שלא יטול מכלי כזה. ועיין מה שכתב המחה"ש בסימן קנ"ט סק"ד:

לא

(לא) אבל בשניים וכו' – ר"ל אף שנגב מקצת היד לגמרי יוכל להוסיף על מקצת השני דאלו המים אינם באים לעצם הנטילה של הידים רק לטהר את המים הראשונים:

לב

(לב) שפך מים וכו' – מיירי כששפך רק מים ראשונים מקצת מהרביעית על יד אחת ושפשפה בשניה שאינה נטולה משום שחישב שיעלה נטילה גם להשניה בשפשוף זה וה"ה אם השפשוף היה להסיר הזעה והלכלוך ממנה או סתם נגיעה בעלמא:

לג

(לג) לא עלתה וכו' – ליד שניה וגם יד זו נטמאת בנגיעתה בחברתה וכדלקמיה:

לד

(לד) נטמאו – דמים הראשונים חשובים טמאים דנטמאו בעת הנטילה בנגיעתם בידו כנ"ל בס"ב:

לה

(לה) וכששפשפה נטמאת וכו' – וגרע ע"י טומאה זו שקבלה עתה יותר מאם לא היו ידיו נטולות כלל דמים הטמאים שבאו על ידו אף אם ישפוך עליהם כמה קבים לא יטהרו עד שינגבם מקודם כדמפרש [הרא"ש]:

לו

(לו) חברתה – וממילא גם היא עצמה נטמאת וצריך לנגבה ג"כ כיון שקבלו מימיה טומאה ע"י נגיעתם ביד השניה הטמאה ומים השניים אינן מטהרין אלא טומאת היד עצמה אבל לא מהטומאה שבאה עליהן ממקום אחר וממילא ה"ה כששפך מים ראשונים לשתי ידיו כל אחת בפ"ע ושפשפם זה בזה נטמאו זה מזה ולא מהני מים שניים לטהרם כדלקמיה בס"ו:

לז

(לז) הלכך השופך וכו' – ר"ל הואיל דנטמאת חברתה וממילא גם היא נטמאת וכנ"ל ע"כ צריך לנגב את שתי ידיו מתחלה ולחזור וליטלם כדין ובלא ניגוב לא מהני אף אם ישפוך עליהם כמה פעמים וכנ"ל:

לח

(לח) לפיכך הנוטל וכו' – ר"ל הואיל שבארנו שצריך ליזהר שלא ליגע יד אחת בחברתה קודם גמר הנטילה ומצוי להכשל בזה וע"כ טוב יותר שיעשה אחד מהג' דברים דהיינו או שישפוך אחר רביעית בב"א על ידיו או שיעשה דבר זה ע"י עצמו כדלקמיה או שישפוך על כל אחת רביעית בב"א דאז נטהרו עי"ז ידיו לגמרי ושוב אין נגיעתן זו בזו מקלקלין ואדרבה מצוה לכתחלה לשפשפם זו בזו אח"כ:

לט

(לט) עליהם – היינו על שתי ידיו כאחד דאז חשובין שניהם כיד אחת ואינם נטמאים ע"י מה שנוגעין זה בזה בעת הנטילה וכדלקמיה בס"ה:

מ

(מ) ואם אין לו אחר וכו' – דכשיש אחר טוב יותר ממה שיטול בעצמו ע"י אחיזה בראשי אצבעותיו דקשה ליזהר בזה שיבואו המים על ידיו ועל ראשי אצבעותיו גופא באופן זה:

מא

(מא) על שתי ידיו כאחד – ר"ל ועי"ז די ברביעית אחת ושוב א"צ מים שניים לטהרם:

מב

(מב) או ישפוך על כל אחת רביעית – ר"ל שיאחוז הכלי כדרכו וישפוך על כל יד ויד בפ"ע רביעית בב"א דאם ישפוך רביעית רק על יד אחת תקבל טומאה ע"י נגיעתה בחברתה:

מג

(מג) ואח"כ ישפשפם – על כל הנ"ל קאי ור"ל דבאופנים אלו תו אין חשש קלקול ע"י השפשוף:

מד

(מד) שהשופך וכו' – ר"ל ועי"ז נגמרה כל טהרת הידים ושוב אין חשש כלל ע"י נגיעתם אלו באלו:

מה

(מה) אם נגע בהם – ואף שכבר נטל ידיו גם במים שניים או ברביעית בב"א שכבר נטהרו ידיו לגמרי כיון שנגע בהם אחר שלא נטל ידיו צריך לנגב ולחזור וליטול כראוי:

מו

(מו) ע"י המים – ר"ל שהמים נטמאו מנגיעתו ומטמאין הידים:

מז

(מז) שהם שניים – שהראשונים באים רק להסיר הלכלוך כנ"ל בס"ב:

מח

(מח) שלא יגע יד בחברתה – שחברתה כשאין עליה רק מים ראשונים הלא טמאים הם ומטמאין את ידו הראשונה ובדיעבד אם נגע י"א שא"צ לנגבה רק נותן אח"כ מים עליה פעם אחת דכיון שכבר היו טהורים לגמרי אע"פ שנטמאו מיד האחרת מהני מים השניים לטהרם וי"א דגם בזה צריך לנגבה כמו בנגע בהם אחר:

מט

(מט) א"צ לכל זה – ר"ל כמו שכתב מקודם דא"צ מים שניים ומותר תיכף לשפשפם זה בזה אבל מ"מ יש ליזהר שלא ליגע בהם אחר שלא נטל ידיו וכנ"ל בסקמ"ה וכתב הח"א דמ"מ אם כבר בירך ענט"י ונזכר יחזור ויטול ידיו ולא יברך. כתבו האחרונים אם נטל הכלי בידו הלחה [היינו ביד הימין ששפך עליה מתחלה פעם אחת בידו השמאלית] נטמא אזן הכלי מהמים שיש על ידו דמים הראשונים טמאים הם ואם חזר ואחזו בידו השמאלית ליטול פעם שניה על הימין נטמא ידו עי"ז וצריך לנגבה והעצה לזה שיטיל רביעית בב"א על כל יד ויד או שישפוך מים ראשונים ושניים על כל יד ויד בפ"ע:

נ

(נ) שתי ידיו כאחת – אבל בנטל רק אחת ושפך ממנה על השניה אף שלא נגע בה ונתכוין מתחלה ליטול גם השניה אפ"ה טמאה וכנ"ל בסימן קנ"ט ס"ז [מ"א]:

נא

(נא) ואינן מטמאות זו את זו – ולעיל בסימן ק"ס סי"ג מבואר דבשעת הדחק א"צ בזה רביעית לכ"א אלא נוטל מרביעית לשנים מחצי לוג לג' ולד' רק אם הספיק לבוא על ידיהם כל שיעור הנטילה כראוי:

נב

(נב) נטמאו ידיו – דמים הראשונים כשהם פחותים מרביעית טמאים הם ומטמאין זה את זה וכנ"ל בס"ד:

נג

(נג) וליטול שתיהן כאחת – היינו אף ברביעית אחת סגי בזה וכנ"ל בסעיף ד' וה':

נד

(נד) וכ"ש ליזהר וכו' – ומשמע מלשון זה דאף בזה הוי הדין דאם נגע צריך לנגב ולחזור וליטול וכ"כ הלבוש ועיין לעיל בסקמ"ח שיש דעות בפוסקים בזה:

נה

(נה) אם שפשף וכו' – היינו אף ששפך עליהם רביעית בב"א או שכבר שפך מים שניים על שתי ידיו דאין מטמאין זה מזה מ"מ אם יגע למעלה ממקום שהגיעו המים יטמאו בנגיעתן:

נו

(נו) חוץ ממקום וכו' – מיירי שנטל המים רק עד קשרי אצבעותיו דיצא ידי נטילה להרבה פוסקים כמבואר בסימן קס"א ולמעלה משם אף דאינו חייב ליטול שם לנטילת חולין מ"מ מקום טומאה הוא [דלתרומה צריך ליטול גם שם] ולכן מטמא ידו הלחה בנגיעתה שם אבל אם נטל המים עד חיבור קנה היד עם הזרוע אין לחוש בהנגיעה למעלה דשם אין מקום טומאה לכל הפוסקים [ב"י וש"פ]. ודע דכל מה שצריך ליזהר שלא ליגע למעלה ממקום שהגיעו המים הוא רק בעוד ידיו לחות דאח"כ כשכבר נגב ידו א"צ ליזהר בזה כלל ואף אם נתלחלחו אח"כ לית לן בה כיון שכבר טיהר ידיו ונגבן:

נז

(נז) נטל ידו אחת וכו' – אפרש כלל ענין של סעיף זה. הנה מבואר לעיל בסעיף ב' דהנוטל ידיו צריך לשפוך מים ראשונים ושניים והראשונים מטהרים הידים והם עצמן טמאים והשניים מטהרים אותן ורק בשפך רביעית בבת אחת על ידיו א"צ לשניים לרוב הפוסקים וכתב כאן המחבר דאם נטל רק מים ראשונים לבד ובפחות מרביעית דהמים טמאים הם אם קנח אותם נטהרו ידיו אף בלא מים שניים כיון שידו עצמו נטהרה במים ראשונים לבד ורק אם חזר ונגע במי הקינוח נטמאו ידיו מהם ועיין בבה"ל שבארנו דהיינו בדיעבד אבל לכתחלה צריך לשניים דוקא:

נח

(נח) בראשו – בשערות שבראשו ואף דאם נגע בזיעה צריך נטילה שנית כדלקמן בסימן קס"ד שאני הכא שאינו מחכך בין השערות מקום הזיעה אלא מקנח ידיו מלמעלה וכמו שמפרש המציין ברמ"א:

נט

(נט) טמאה – וכגון שלא נטל עליה רק מים ראשונים ופחות מרביעית דאז המים טמאים הם וכנ"ל:

ס

(ס) מטהרים בשפשוף – ר"ל דאלו לא חזר ונגע באלה המים היה נטהר ידו לגמרי בהקינוח לבד בלא מים שניים דהלא קינח המים טמאים שעליו השתא דחזר ונגע גרע:

סא

(סא) גרע – וצריך לנגב ולחזור וליטול כראוי וכמבואר בסעיפים הקודמים:

סב

(סב) צריך ליזהר וכו' – ואם אינו נזהר ונמצא אחר הנטילה של השניים צרור או קיסם ידיו טמאות וצריך לנגבן ולחזור וליטול ראשונים ושניים כדין אך אם הסיר הצרור אחר מים הראשונים ושפך אח"כ השניים [או שבהדחת השניים הודחו הצרור והקיסם] יש לעיין בדבר דאולי מהני ומצאתי בפמ"ג ובביאורי הגאון מהר"מ בנעט על המרדכי שמסתפקים בזה ע"ש:

סג

(סג) שלא ישאר וכו' – ואף כשהם רפויים וראוי לביאת מים תחתיהם דהפסול בזה לאו משום חציצה אלא כדמפרש:

סד

(סד) או שום דבר אחר – עיין במ"א וש"א דאפילו דבר שברייתו מן המים כגון יבחושין אדומים או שלג וברד כשלא ריסקן דינם כצרור וקיסם אמנם הפמ"ג מסתפק לענין שלג וברד שלא לפסול אם נמצא על ידו אחר הנטילה ועיין בבה"ל מה שכתבנו בזה. ודע דלדידן דרגילין ליטול ברביעית על כל יד ויד לית לן נפקותא בכל זה וכדלקמיה:

סה

(סה) שאין מים מטהרין וכו' – ר"ל דטעם הפסול בזה הוא משום שמים שעל הצרור נטמאו מחמת ידיו וחוזרין ומטמאין הידים והמים השניים ששופך לא מהני דאינם מטהרין אלא המים שעל היד ולא שעל הצרור:

סו

(סו) ואם שופך רביעית וכו' – כנ"ל בס"ח:

סז

(סז) ורטיה – עיין סימן קס"א סק"ד במ"ב:

סח

(סח) די לו וכו' – מיירי שאינו יכול להסירה מחמת כאב המכה וכמו שכתבנו שם לעיל במ"ב סק"ה עי"ש ולכך די לו ואין זו נטילה לחצאין כיון שאינו יכול ליטול חציה השני דומה למי שנקטע אצבעו שנוטל שאר היד:

סט

(סט) שאר היד – ואם אינו יכול ליטול ידיו כלל מחמת חולי יכרוך ידיו במפה:

ע

(ע) שלא יגע ברטיה – צ"ל שלא יגעו המים ברטיה [פמ"ג] והיינו דכל שנשפך מים ראשונים קצת על הרטיה אין מים שניים יכולים לטהרם וחוזרים אח"כ המים שעל הרטיה על היד ומטמאים אותם וכמו בס"ח לעיל לענין צרור וקיסם וזהו שסיים המחבר שלא יחזרו וכו':

עא

(עא) או ישפוך רביעית וכו' שאז לא נטמאו – ר"ל ואפילו אם יחזרו המים אח"כ אין חשש בדבר וכתבו האחרונים דעצה זו יפה יותר מאופן הראשון דא"א להזהר ולשפוך ממש סמוך למקום הרטיה ועל הרטיה לא יגיעו המים. עוד כתבו דטוב לכרוך על הרטיה אחר הנטילה כשבא לאכול בסמרטוט לבן ונקי לכסות זוהמת הרטיה. כתבו האחרונים אם נפלה הרטיה בתוך הסעודה צריך ליטול שנית כדין מפה [באופן המבואר לקמן סימן קס"ג דמותר בזה] שאם הסיר המפה אסור לאכול כן בזה:

עב

(עב) נוטלים מים ראשונים וכו' – דהיינו מים שלפני המזון ולאפוקי מים אחרונים וכדלקמן סימן קפ"א ס"ב:

א

מג"א ס"ק י"ח כשאינו מקפיד עלייהו. ק' לי הא בכל מיעוט שאינו מקפיד. מ"מ בעינן שהמים יבא עליו ואינו חוצץ בין בשר הגוף להמים והכא דא"צ ליטול על הרטייה כיון דלא יגע בשרו שם להפת. א"כ גם אם מקפיד לא יזיק ואיך שייך בזה דין חציצה אם אינו נוטל שם. ובעיקר הקושי' היה נ"ל דהך דהכא וההי' דלעיל סי' קס"א הכל חד הוא והיינו דאם אינו חוצץ ל"צ ליזהר שלא יגע ברטייה דכיון דאינו חוצץ הוי המים שבכל הרטייה כמו על ידו ומים שניים מטהרים הראשונים ע' מג"א סי' קס"א ס"ד אלא כיון דבאמת היה רטייה מיעוט המקפיד ואינו בטל לגבי יד. אלא דא"צ ליטול שם מש"ה צריך ליזהר שלא יגע המים ברטייה. וא"כ מיירי הכא דוקא שמקפיד והיינו ההיא דלעיל סי' קס"א דחוצץ לענין שצריך שלא יגעו המים ברטייה ודו"ק:

א

והוא הדין אם משפילן כו'. בזה מתורץ מ"ש ב"י למה צריך להגביה ידיו הא אין חשש גם כשישפיל אותם מתחלה ועד סוף לזה תי' דאה"נ דדי בזה אלא שהאזהרה היתה שלא להגביה תחלה ואח"כ ישפיל וב"י תירץ בשם מהרי"א דאם ישפיל יש חשש דמים הנוגעים בכף היד אחר פיצול האצבעו' נטמאו ויצאו המי' מכף היד ויטמאו האצבעות ולכך אין להשפיל ידיו לצד מטה וכתב שזה דוקא למי שסובר שיעור נטילה עד גמר האצבעות וכ"כ ב"י בסי' זה בשם תשובת הרשב"א ולא הבנתי דגם לדיעה זו אין חשש דהא אין הידים מטמאין רק עד הפרק כדאיתא במשנה הביאה ב"י ועכשיו אנו קיימין דהאי עד הפרק פירושו גמר האצבעות וצ"ל לענין טומאת הידים מודים הכל עד הפרק דקאי עד קנה של זרוע ודברי רמ"א הם דברי ב"י לפרש מ"ש בגמרא צריך להגביה לאו למימרא דהכרח הוא להגבי' אלא דאסבא להגביה צריך שלא ישפיל אח"כ עד הניגוב אלא שכת' ב"י ע"ז שקשה לפ' כן דלא אשתמיט שום מפ' שיכתוב כן ול"נ דע"ז נתכוין רבינו יונה ג"כ במ"ש ב"י בשמו וז"ל ופי' תלמידי הרר"י שבשעת נטילה צריך ליזהר שלא יגביה ידיו למעל' עד שינגבם וכו' והאריך ב"י לפלפל בפי' דבר זה דבשם מהר"י חביב כ' דהרי קמ"ל שמתחלה ועד סוף יעשה באופן שלא יגביה עד הניגוב ואז אין חשש ובגמ' מיירי שאם התחיל פעם א' להגביה לא ישפיל אח"כ ודחה ב"י פי' זה דהא הר"י בא לפרש דברי רב ולא לעשות תיקון אחר ופי' הוא פי' אחר והוא דחוק מאוד ונראה לישב פי' מהר"י חביב ולא קשה מידי דגם רב נתכוין לתיקון הר"י וה"ק הנוטל ידיו ורוצה להגביהם צריך שיגביה' עד הניגוב ומו"ח ז"ל כתב דמש"ה אין להשפיל הידים דאז לא יבאו המים לראשי אצבעותיו שהם פונות למטה וע"כ יש להגביהם וכיון שמגביהן לא ישפילם כדי שלא יחזרו ויטמאו וכו' וא"א לפרש כן דהא ע"כ אם ישפילם צריך שיהיה באופן שיבואו המים לצד הפנימי של היד דהיינו שישפוך המים על כל רוחב חוד היד וא"כ יבואו ג"כ לראשי האצבעות ובדברי הרר"י כתב מו"ח ז"ל שיש להגיה צריך ליזהר שיגביה ידיו למעלה עד שינגבם מפני שאם לא יגביה' יקבלו המים טומאה כו' והוא נכון דלדעת הרר"י יהיה צורך ההגבה' בכל היד עד הזרועות כמו בראשי אצבעות למה דקי"ל עד כף היד ולעד"נ בעיקר הקושיא דלעיל הא סגי כשישפיל ידיו דסתם נוטל ידיו מחזיק בשוה בשעת הנטילה דהיינו ששופך על חודה של יד וע"ז הזהירו שאחר נטילה לא ישפיל הידים כדי שלא יזיבו המים ממקום חוץ לפרק לתוך הפרק אלא יגביהם וה"ה אם רוצה להחזיקם בשוה גם בשעת הנגיבה דאין איסור אלא דאין דרך העולם בכך אלא דמגביהם או משפילם בנתיים ע"כ הזהיר על ההשפלה:

ב

חבור היד והזרוע. לפי שכל היד בחזקת טומאה אע"פ שא"צ נטילה רק עד אחר פיצול אצבעות ויש חולקים הם דעת הערוך ותלמידי הרר"י דס"ל דבכ"מ מקבלים טומאה ונראה דטעמא כיון שהמים חוזרים אח"כ לתוך מקום נטילה וכן ראיתי לרש"ל פ' כ"ה:

ג

על שתי ידיו רביעית כו'. וכ"ש אם שופך על כל יד רביעית:

ד

צריך לשפשפם. בטור כתוב בזה אפי' אם שפך על כל יד רביעית וא"כ גם מי שמטביל ידיו צריך ג"כ שפשוף אח"כ זו בזו שהרי רביעי' בבת אחת הוה כטבילה כמ"ש בס"ד:

ה

טופח ע"מ להטפיח כ"כ הרמב"ם וטעמו מדאמרינן רפ"ב דגיטין דמבעי' לן אי מהני טופח ע"מ להטפיח לנטילה כמ"ש כאן ולא איפשטא וכל ספק ידים לקולא. והר"ש והרא"ש והטור לא הביאו זה אלא כתבו אם כשנטל ידיו בשפיכה ראשונה לא נטל עד הפרק אינו יכול ליתן פעם שנית על המקום שלא נטל כבר כדי שתעלה לו בשביל שפיכה א' שאין נטילה לחצאין אלא מה שנוטל תחלה חשוב כמאן דליתיה וצריך ליתן שפיכה א' עד הפרק ואח"כ שפיכה שנייה עכ"ל ותמה ב"י אמאי לא מהני בטופח ע"מ להטפיח במקצת היד וכדמבעיא לן ולא איפשטא והניח בצ"ע דמ"ש מכל ספיקא דרבנן ולי קשה דהא לענין שאיבה במקוה שהוא ג"כ דרבנן ואפ"ה כ' הרא"ש והטור בי"ד סי' ר"א דלא מהני טופח על מנת להטפיח להכשיר פסול שאיבה אלא צריך כשפופרת הנוד. וכבר הקשו התו' בר"פ חומר בקודש בשם ר"ת ממתני' דמביא רפ"ב דגיטין דמשקה טופח שאינו חיבור משמע הא טופח ע"מ להטפיח הוי חיבור והאריך שם גם ר"ש כ' מזה הביאו ב"י שם וכיון שכ' רמ"א שם סעיף נ"ג שיש לפסוק להחמיר אפי' בשאוב שהוא דרבנן ושכן ראוי להורות א"כ ה"ה בידי' שהן מדרבנן נמי ראוי להחמיר בזה ולפסוק כדעת הטור דלא מהני רק אם חוזר ושופך שפיכה א' עד הפרק ודבר פשוט שלא אסרו להוסיף על המים ראשונים אלא אם שפך על מקצת ופסק ואח"כ רוצה לעשות שפיכה שנייה על השאר אבל אם אין פוסק מלזוב כגון בכלי שיש לו הענדי"ל של נחושת אע"פ שאין זב בפעם א' על כל השיעור של היד אין בכך כלום כיון שאין פוסק מלזוב מקרי שפיכה א' והמחמיר בזה הוא מן המתמיהי' רק שיש חשש לענין כח גברא ע"כ צריך להפכו תמיד כדלעיל סימן קנ"ט ס"ט:

ו

שישפוך לו אחר כו'. פי' רש"ל הטע' דכששופך ביד זו על השני' ואח"כ שופך משניה לראשונ' יש לחוש שמא בשפיכה הראשונה ירדו מי השפיכה חוץ לפרק ולא מועיל להם שפיכה שנים כדלעיל ואח"כ כשיחזור לשפוך על הראשונה יחזרו המים שהיו עליה חוץ לפרק לתוך הפרק כי אז צריך להוריד היד כדי לשפוך על הראשונ' ועי"ל ט"א דשמא יגע ביד הנטולה ביד שאינה נטולה עדיין ותטמא ולזה לא יועיל אח"כ מה שיטול אות' אבל כשישפוך אחר ישפוך על שניהם בב"א:

ז

נטל ידו א' כו' להבין זה נקדים דברי ב"י שכתב וז"ל היכא דנטל ברביעית ושפשפה בראש או בכותל וחזר ונגע בהם נראה דטהורה לדעת הסוברים שהשופך רביעית כא' א"צ מים שניים לטהרם דע"כ לא מיטמ' בתוספת' אלא כשנוטל ידו א' בפחות מרביעית דאתי משיורי טהרה אבל כשנטל מרביעית שלם טהרו הידי' וגם המים שעליה' לגמרי ואם שפשף בראשו או בכותל ואח"כ נגע בהם טהור' עכ"ל דבריו אלה אינם מובנים דכיון דאתי משיורי טהרה אפי' בב' ידים נמי ותו למה לא זכר כאן בש"ע הך מלתא דאתי משיורי טהרה ע"כ נ"ל ברור דט"ס יש כאן וצ"ל אלא כשנטל ידו א' או אפי' ב' בפחות מרביעית דאתי משיורי טהרה כו' וביאור דבריו דמאן דאית ליה רביעית מים ושופך על ב' ידיו כא' ממילא אין כאן טומאה לגמרי אלא דמיירי ששופך על כל יד בפ"ע ע"כ שייך בי' טומאה מצד מים ראשונים וטהרה מצד מים שניים וכן בשופך על ב' ידים כא' ואפ"ה אין טהורי' לגמרי דמיירי בפחות מרביעית ואתי משיורי טהרה. וע"ז אמר דאף ע"ג דיש כאן טהרה מצד השניה אחר שישפשף פי' שינגב אותם דבלא ניגוב אין כאן טהרה אע"פ ששפך ב"פ כמ"ש ר"ש הביאו ב"י לעיל סי' זה וז"ל ואפשר דשפשוף בעי לעולם מ"מ כאן דנגע בהם אחר ששפשף גרע טפי וטמאי' ע"כ צריך ליטול ידו או ב' ידיו מחדש כיון שלא בא רביעית על יד א' או על ב' ידי' בפע' אחת ובזה מבוארי' דברי הש"ע במ"ש בסעי' זה על ידו א' לפי שר"ל שאין שם רביעית וזה לא אפשר בב' ידי' אלא א"כ בשיורי טהרה ולא מיירי בזה בש"ע: אלא שראיתי בלבוש שהקשה כאן אי מיירי מב' שפיכות הא נטהרו אלא משפיכ' א' מפחות מרביעית ואתי משיורי טהרה וע"כ למד מזה דמי שנטל ידיו מפחו' מרביעית השיורי טהר' א"צ לשפוך מים שניי' ומצטער אני על צדיק כזה שיצ' מכשול מתחת ידו בזה דח"ו לו' כן דדי לנו לו' במאי דאתי משיורי טהרה שיהיה להם דין רביעית שלם אלא שאתה בא להוסיף דיהי' להם מעלה נוספת ולא יצטרך למים שניים אלא שינגוב אחר שפיכ' א' חליל' לו' כן וכאן מיירי מב' שפיכות ומאוד תמוה מה הוקשה לו כיון ששפך מים שניים אין כאן טומאה הא כ' ר"ש והש"ע והוא עצמו הביאו תכ"ד דגרע טפי כיון שנגע בהם אחר השפשוף ועוד בא לתרץ למה נקט בראש וכותל ולא במפה ודוחק עצמו והאמת דבמפ' נבלעו המים במפה ואין שייך שם נגיעה אחר ניגוב משא"כ בראש או בכותל שהם קשים:

ח

או ישפוך רביעית כו'. כ' רש"ל שזהו יותר נכון מחלוק' ראשונ' דשם א"א להזהר ולשפוך ממש סמוך למקום הרטיה ובחלוקה השניה כ' שטוב לכרוך הרטייה בסמרטוט קטן ורך לנקות מקום זוהמא:

א

במ"א ריש סי' @44ולכן צריך להגביה ידיו ר"ל דבשעת נטילת הראשונים המים זבים מתוך הפרק לחוץ לפרק ולכן אע"פ ששופך מים שניים והם ג"כ זבים חוץ לפרק מ"מ לא נטהרו המים שזבו לחוץ לפרק מנטילה הראשונה עי"ז דחוץ לפרק אין השנים מטהרים ולכן הוא צריך להגביה ידיו עד שעת הניגוב כדי שלא יחזרו הראשונים ויטמאו הידים כן מבואר למעיין בב"י ובזה א"ש דברי המג"א בס"ק ב' ע"ש:

ב

מ"א ס"ק א' א"א לפרש כן שלא כ' מזה בסעיף יו"ד כו' כצ"ל:

ג

סק"ב דכשנוטל ג' פעמים כו' דכשאינו נוטל רק ב' פעמים אז אין לו להגביה ידיו שהרי דרך הוא שבנטילה ראשונה יזובו המים מתוך הפרק ולחוץ והשניים אעפ"י שזבים ג"כ לשם אין מטהרים חוץ לפר' ואם ישפיל יחזרו הראשונים ויטמאו לפי שמחמת שפיכת השנים עדיין נשאר שם קצת ממים הראשונים שזבו לשם משא"כ אם נוטל ג' פעמים אז כיון שזבו חוץ לפרק מנטילה השניה והשלישי כבר ירדו הראשונים לגמרי לארץ ולא נשאר שם כלל ואף אם ישפיל ידיו אין כאן חשש שהרי אין כאן ממים ראשונים כלל זהו עפ"י שיטת הרא"ש כמש"ל בראש הסימן ע"ז הקשה דמ"מ מה מועיל מה שאין שם ממים הראשונים שהרי כיון שבראשונה ירדו מתוך הפרק חוץ לפרק בשעת הנטילה שוב גם השניים שירדו לשם מקבל טומאה מהם והשלישי מהשניים (ואף דחוץ לפרק אין מקום טומאה היינו שאינם טמאים מחמת היד עצמו אבל מ"מ שפיר מקבלים טומאה ממים הראשונים שזבו לשם מתוך הפרק) ולזה תירץ דאפשר שהמים שביד עצמו אין מטמאים זא"ז ועיין סעיף ו' ר"ל דשם איתא שהשניים נטמאו בראשונים התם הטעם כיון שנטמאו הראשונים מחמת היד חברתה מה שא"כ המים שנטמא מחמת אותו היד עצמה היה דאין השנים מטהרין אותם חוץ לפרק מ"מ אין מטמאין השניים כיון שגם טומאת הראשונים אינו אלא מחמת אותו היד עצמה. ומ"ש ועיין בפסחים פ' כל שעה נראה שכוונתו למה דאיתא שם דף ל"ג ע"ב בטמא מת שסחט ענבים יותר מכביצה טמאין משום כיון שנטמאת טיפה הראשונה וחוזרת ומתערבת במשקין. וא"כ גם כאן י"ל דעכ"פ נתערב מעט ממים הראשונים בשנים ובשלישים אלא שי"ל דבטומאת ידים לא קפדינן בהכי ושוב כ' די"ל דס"ל כהרשב"א דשניים מטהרים הראשונים אף בחוץ לפרק והשניים לא באו לשם וכששופך פעם ג' לא חיישינן לזה אבל להרא"ש באמת אין מועיל ג' פעמים משום שהשניים קבלו טומאה מהראשונים והשלישים משניים וכשהשניים ושלישים חוזרין הם מטמאין הידים גם אפשר דלא אמרי' כלל שע"י ג' פעמים לא נשאר כלל מהראשונים וא"כ יש לחוש להראשונים גופייהו:

ד

מ"א סק"ח ואם נטל כו' כצ"ל ור"ל דאפשר לומר עוד טעם בזה שאם נטל כו':

ה

בט"ז ס"ק ז' אחר שישפשף כו' מבואר מדבריו דמפרש מ"ש הש"ע אע"ג דכל כמה דלא שפשף מטהרין בשפשוף ר"ל דקשיא ליה דלמה נטמא בנגיעה זו שהרי יש כאן טהרה מצד המים השנים והשפשוף וע"ז תירץ כיון דנגע אחר השפשוף גרע וכן מבואר בדבריו לקמן שתמה על הלבוש דמה הוקשה לו הא מבואר בר"ש וש"ע דשפשוף גרע. אמנם לפענ"ד אין טעם לדבר זה דמה גריעות' שייך בזה שהרי אין כאן טומא' ודברי הר"ש והש"ע פשוטים דודאי אינו מיירי במקום שהמים טמאים וכגון שלא שפך שניים אלא שמ"מ נטהרים ע"י שפשוף דהיינו שמשפשף המים מן הידים במפה וכדומה ומנגב אותם ולהכי קא קשי' ליה דלמה בשפשוף בראשו כו' וחזר ונגע יצטרך נטילה אחרת שנטמאה היד ולמה לא יועיל שישפשף אותם שנית מהיד שהרי אותם המים טמאים היו על היד עצמה ונטהרו הידים ע"י שפשוף גם עתה שנגע שנית ישפשפו ולזה אמר כיון דחזר ונגע גרע וזה פשוט ולזה כיון המג"א ס"ק ט"ז. ומ"ש הט"ז בשם רש"ל דאפשר שפשוף בעי לעולם ומזה רוצה להביא ראייה דאף בשניים לא נטהרו אלא ע"י השיפשוף ז"א כמ"ש המשבצות זהב דר"ל דאף בשניים בעי ניגוב והוא בכלל כל האוכל בלא ניגוב כו' אבל מ"מ פשיטא דהשניי' מטהרים מים הראשונים אלא דמ"מ הידים צריכים ניגוב כך הוא כוונת הר"ש בזה ע"ש:

ו

שם אפשר בב' ידים כאחת אלא א"כ כו' בפחות מרביעית משיורי טהרה א"צ כו' כצ"ל: