שולחן ערוך, אבן העזר ע״א: שחייב לזון בניו ובנותיו כשהם קטנים ובו ד"ס: – עם 11 מפרשים

א

שחייב לזון בניו ובנותיו כשהם קטנים ובו ד"ס:
חייב אדם לזון בניו ובנותיו עד שיהיו בני שש אפילו יש להם נכסים שנפלו להם מבית אבי אמם ומשם ואילך זנן כתקנת חכמים עד שיגדלו ואם לא רצה גוערין בו ומכלימין אותו ופוצרין בו ואם לא רצה מכריזין עליו בצבור ואומרים פלוני אכזרי הוא ואינו רוצה לזון בניו והרי הוא פחות מעוף טמא שהוא זן אפרוחיו ואין כופין אותו לזונן בד"א בשאינו אמוד אבל אם היה אמוד שיש לו ממון הראוי ליתן צדקה המספקת להם מוציאי' ממנו בעל כרחו משום צדקה וזנין אותם עד שיגדלו: הגה ודוקא לענין מזונות הבנות אבל לא כופין להשיא בנותיו ואע"פ שמצוה ליתן לבתו נדוניא ראויה מ"מ לא כייפינן ליה אלא מה שירצה יתן רק שישיאן (הגהות מרדכי דקידושין וכ"כ תא"ו נתיב כ"ב):

ב

מי שהלך למדינת הים והניח בניו כאן מוכרים מנכסיו לפרנסה עד שיהיו בני שש אבל מבני שש ומעלה אין זנין אותם מנכסיו: הגה וי"א היינו דוקא שלא התחיל לזונן לאחר שש אבל התחיל לזונן ניזונין מנכסיו דודאי ניחא ליה בהכי (מרדכי פ' נערה בשם ר"י) וי"א אם אמוד זונין אותן בכל ענין משום צדקה (כך משמע בטור):

ג

מי שנשתטה מפרנסים מנכסיו בניו ובנותיו אפי' הן יתרין על שש עד שיגדלו:

ד

הבא על הפנויה וילדה ממנו אם הוא מודה שהולד ממנו חייב לזונו:

א

ובנותיו. אפילו אינו אמוד ואין זנין אותם לפי עשרו כמ"ש סימן ע"ג סעיף ו' לענין כסות. וחייב לזון אותם אפילו אם אמם מתה. ואם האב מת והניח בנים קטנים וגדולים חולקים בשוה וא"צ לפרוע להם מזונות עד שיהיה בני שש כי חיוב זה לזון אותם עד שיהי' בני שש אינו מוטל אלא על אביהן כל ימי חייו ולא אחר מותו. מהר"ם מלובלין סי' ע"ט. ומהריב"ל ח"ב סי' כ': ומהר"י ווייל בלקוטיו סי' י"א כתב היכא דאין לו לתינוק חייבין היורשים לזונו. האם אינה חייבת במזונות בניה הקטנים מהר"י ווייל שם:

ב

חכמים. היינו כשאין להם ממון אבל אם יש להם ממון אין שום חיוב עליו ב"ח ב"ש:

ג

שיגדלו. בדרישה הקשה למה עד שיגדלו הא אפי' אחר שיגדלו חייב לזון אותם בתורת צדקה לא יהא אלא קרוב אחר כמ"ש בי"ד סי' רנ"א עיין ב"ש בה"י וכנה"ג דף ל"ז ע"א סעיף ה':

ד

בנותיו. הלשון מגומגם והכוונה דכופין אותו להשיאן אבל אין כופין אותו כמה נדוני' שיתן להם דאין עליו חיוב רק להשיאן ועישור נכסיו לא תקנו חז"ל כשהוא חי בתשובת רש"ך ח"ב סי' קפ"א כ' דכופין לסיוע לנדן קרוביו ועיין במהרי"ק שורש קמ"ח:

ה

מנכסיו. אפי' הוא אמוד אין זנין לבניו לשלא בפניו ח"מ ב"ש:

ו

בהכי. מיהו תוס' פ' נערה דמ"ח בד"ה ולא שאני לך וכו' כתבו דר"י חולק וס"ל דסבר' זו מהני דוק' בנשתטה אבל אם הלך למד"ה לדעת ולא צוה ליתן להם מזונות לא ניחא ליה אפי' נתן להם מזונות קודם לכן ע' ח"מ:

א

מימרא דרב' עולא רבא וכו' כתובות דף ס"ה ע"ב

ב

טור בשם הר"מ מרוטנבורג וכ"כ אביו הרא"ש שם בפ"ד דכתובות

ג

מימרא דרבי אילעא וכו' באוש' התקינו וכו' שם וכ"כ התוספת שם

ד

מעובדא דלקמיה דרב יהודה שם

ה

מעובדא דלקמיה דרב חסדא שם

ו

מסקנת הגמ' מעובד' דרב דכפייה לרב נתן וכו'

ז

מברייתא שם דף מ"ה ע"א וכפרש"י שם

ח

מימרא דרב חסדא אמר מר עוקבא וכו' שם וכפירש רש"י שם וכ"כ הטו'

ט

הרא"ש בתשוב' כלל י"ז סימן ז' והריב"ש בתשובה סימן מ"א

י

הריב"ש שם דאל"כ אפשר שנתעבר' מאחר דכי היכא דאפקר' נפש' לגביה אפקרה נפש' לגבי אחרינא

א

בתקנת חכמים עד שיגדלו בשערות פי' רש"י בתקנות אושא וכ' הב"ש וחייב אפילו אמם מתה ולא כהר"ן והמגיה שבמ"ל כ' של' הרמ' כשם שחייב במזונות אשתו כך חייב וכו' נוטה לדעת הר"ן וכבר העיד הר"ן עצמו שאין כן דעת הראשונים וכן מבואר סי' קי"ב סעיף ה' וסי' קי"ז סעיף א"ד:

ב

מי שהלך למדה"י כו' אבל מבני שש ומעלה כו' זה שטת הרמ' כמבואר בב"ש דס"ל דאין יורדין לנכסיו שלא בפניו לצדקה ומכאן יש לתמוה על הב"ח וש"ך י"ד סי' רמ"ח סעיף א' שפירשו ל' הש"ע שהוא ל' הר"מ בפניו לאפוקי אם אינו כאן דא"י לנכסיו עד דמידיענן לי' אם אפשר דלא גרע מחוב כמו שנתבאר בחה"מ ק"ו וכן לעיל ס' רמ"ה ס"ג בהג"ה עכ"ל נשמע מנייהו דאם אי אפשר לאודעי' יורדין לנכסיו שלא בפניו וזה אינו כמבואר הכא ובפניו דוקא ונלמד מדקתני ולא לדבר אחד דלכ"ע היינו צדקה ומה שכתב הש"ך ראי' מסי' רמ"ה א"ד כלל דשם מחויב שלא מתורת צדקה אפי' אינו אמיד מן ולמדתם כמבואר בב"י והוא חוב גמור משא"כ צדקה נשמע מזה דהכא בהלך למדה"י אף דאינו נזון מ"מ שוכרין מלמד לבניו מנכסיו ואפי' אינו אמוד:

ג

מי שנשתטה ע' ב"ש כ' להרמ' אין זה כ"א באמוד ואם אינו אמוד י"ל דלא ניחא ליה והר"ן ז"ל טען בזה דאי אמרת דמדינא אין יורדין לנכסי אמוד שלא בפניו במה שאינו מחויב בחוב גמור כ"א בתור' צדקה למה יורדין לנכסיו כשנשתטה (ר"ל מדא"י לנכסי מי שהלך למדה"י) אלא מה אית לך למימר דנשטתה ה"ט דעבדינן מנכסי' מה דאמרי דניחא ליה בהכי מעתה אפי' לא אמיד יש לב"ד לירד כיון שמי שאינו זן מגונה ביותר ונראה ליישב דבל"ז הקשה הרשב"א בהר"ן דמ"ש שבפניו יורדין לנכסיו בע"כ לצדקה ובהלך לממה"י מבואר בגמרא ולא לדבר אחר דהיינו צדקה ומכח זה דעתו באמת אך בפניו שלא לכופו בע"כ וכבר חלקו עליו כה"פ הכא ובי"ד (ובאמת דעתו הרמה צ"ע דהא מימר' מפורשת דר"נ הובאה בי"ד ממשכנין על הצדקה ואולי יש לדחוק דמוקים דוקא בצדקה שקצבו בני העיר וע' בתו' כתו' דף מ"ט ע"ב ד"ה אכפייה) וצ"ל דדוקא בפניו כ"ז שהוא אמוד ואינו מברר שהאומד בטעות הרי הוא בחזקת אמוד ויורדים לנכסיו משא"כ שלא בפניו והלך מדעת וגלה דעתו שאינו רוצה במזונות בניו ולא בצדקה מדלא פקיד אין בידינו כח לירד לנכסיו דגלוי דעתו הוא כטוען שהאומד שקר ומפני שאינו בפנינו י"ל אלו היה בפנינו היה מברר לכן א"י לנכסיו משא"כ שוטה שהוא אמוד והלך שלא מדעת ה"ה בחזקתו שהוא אמוד ושפיר יש לכופו לצדקה ואפ' אפשר דלא ניחא ליה כמו שיורדין לנכסיו בפניו בע"כ אבל לא מטעמא דהר"ן ז"ל דמסתמא ניחא לו דזה באמת אפשר שייך אף באינו אמוד ועל הי"א בהג"ה שלפני זה דאם אמוד דזנין אותם בכל ענין לפ"ר יש לתמוה כי זה דעת הר"ן שכ' ולפי דרך זה קרוב דהיכי דאמור יורדין לנכסיו במה שהוא מחויב מת"צ אפי' שלא בפניו ובהדי' איתא בבריתא ולא לדבר אחר דלכ"ע היינו צדקה ובהר"ן גופי' כ' לעיל מזה מיהו שלא בפניו אפשר דביוצא לדעת לא נחתינן לנכסי דאמרינן אבל לא לדבר אחר ואף זה צ"ע שכ' בל' ואפשר והוא מוכרח:

א

חייב אדם לזון. אפי' אינו אמוד וכ"כ בט"ז ואין זנין אותה לפי עשרו כמ"ש בסי' ע"ג לענין כסות, וחייב לזון אותם אפי' אם אמם מתה ולא כר"ן ואם האב מת והניח בנים קטנים וגדולים חולקים בשוה וא"צ לפרוע להם מזונות עד שיהיו בני שש כי חיוב זה לזון אותם עד שיהיו בני שש אינו מוטל אלא על אביהן כל ימי חייו ולא אחר מותו וע' תשו' מהר"מ מלובלין סי' ע"ט:

ב

זנן כתקנת חכמים. היינו כשאין להם ממון אבל אם יש להם ממון אין שום חיוב עליו וכ"כ ב"ח:

ג

מוציאים ממנו כו' עד שיגדלו. בדרישה הקשה למה כ' דחייב ליתן להם עד שיגדלו הא אפי' אחר שיגדלו חייב לזון אותם בתורת צדקה לא יהא אלא קרוב אחר וכמ"ש בי"ד סי' רכ"א ותירץ עד שיגדלו מסתמ' חייב לזון אותם כי עד שיגדלו מסתמ' אין בידם להתפרנס את עצמן אבל אחר שיגדלו אפשר שיתפרנסו את עצמן ממ"י וב"ח בק"א הביא דברי דרישה והקשה עליו ול"ד וע"ש וברי"ו משמע אחר שיגדלו חייב לזון אותם בתורת צדקה כשאר קרוביו אבל עד שיגדלו יש להם יתרון יותר משאר קרוביו וע' בי"ד שם מבואר דיורדים לנכסיו לגבות והיינו בפניו דוק' כן ה"נ דוק' בפניו יורדים לנכסיו ולגבות שלא בפניו יתב' בסמוך:

ד

אבל לא כופין להשיא. עיין בהג"מ מבואר דכופין אותו להשיאן אבל אין כופין אותו כמה נדוני' שיתן להן דאין חיוב עליו רק להשיאן ועישור נכסי' לא תקנו חז"ל כשהוא חי ובתשו' רש"ך ס"ב סי' קפ"א כתב דכופין לסיוע לנדן קרוביו וע' במהרי"ק שורש קמ"ח:

ה

עד שיהיו בני שש. כתב בפרישה דחייב לזון אותם אפי' תוך ג"ח הראשונים שהלך אף על גב לאשה אין נותנין מזונות ג"ח הראשונים שאני אשה דאפשר לזון ממ"י לפ"ז אם יש להם מדידהו ואפשר לזון אותם משלהם אין זנין אותם ג"ח הראשונים ולכאורה לא משמע כן בש"ס דהא משמע מלשון הש"ס דודאי אין אדם מניח ביתו ריקם ומניח מזונות על ג"ח ואין ספק בדבר א"כ אפי' ליתומים ג"כ אין נותנים להם תוך ג"ח הראשונים גם משמע באשה אין נותנים לה מזונות תוך ג"ח אפי' אם היא אינה בת מלאכה, ואם הם יותר משש אין חייב לזון אותם אפי' הם חולה וגרע טפי מקטן פחות מבן שש מ"מ אין חיוב עליו כיון שהם יותר משש הג"מ:

ו

אבל מבני שש ולמעלה וכו'. יש בזה ג' שיטות לרמב"ם אם הלך מדעתו למ"י אין זנין אותם כשהם יותר משש אפילו אם הוא אמוד דס"ל דאין יורדים לנכסיו שלא בפניו ליטול ממנו צדקה ואם הוא נשתטה כתב הרמב"ם סוף ה' נחלות דנותנין צדקה מנכסיו לכן זנין את בניו מנכסיו כשהוא אמוד בתורת צדקה ואם הוא אינו אמוד י"ל דלא ניח' ליה כן הוא לשיטות הרמב"ם לפי מ"ש הר"ן והמגיד, והטור ס"ל כשהלך מדעתו כרמב"ם ואם הוא נשתטה ס"ל דאמרי' מסתמ' ניח' ליה לזון לבניו אפי' אם הוא אינו אמוד ונראה דהמחבר נמי ס"ל כן לכן כתב בסעיף זה מי שהלך למ"י אין זנין וכו' משמע אפילו אם הוא אמוד ובסעיף ג' כתב אם הוא נשתטה מפרנסים לבניו משמע אפי' אם הוא אינו אמוד והר"ן ס"ל אם הוא נשתטה כהטור ואם הלך מדעתו ס"ל אם הוא אמוד נחתינן לנכסיו ליטול ממנו צדקה והיינו הי"א שהביא בהג"ה, ומה שמציין וכן משמע מהטור לית' אלא דברי הר"ן הוא מיהו רוב פוסקים ס"ל אפי' ליתן מזונות לבניו אין יורדים לנכסיו שלא בפניו גם הר"ן לא החליט את זאת לירד לנכסיו לכן נראה עיקר אפי' אם הוא אמוד אין זנין לבניו שלא בפניו:

ז

וי"א היינו דוק' וכו'. כן הוא במרדכי מיהו תו' פ' נערה כתבו דר"י חולק על סבר' זו וס"ל כל הסוגי' איירי דוק' כשהיה נתן להם מזונות קודם לכן אז אמרי' אם הוא נשתטה מסתמ' ניח' ליה ליתן להם מזונות כיון שזנה אותם תמיד אבל אם הלך למ"י לדעת ולא צוה ליתן להם מזונות לא ניח' ליה אף על פי שנתן להם מזונות קודם לכן וע' בח"מ:

ח

אם הוא מודה. אבל אם הוא אינו מודה אפילו אם הוא /היא/ טוען /טוענת/ ברי והיא /והוא/ טוען שמא הוא פטור דקי"ל האומר מנה לי בידך והלה אומר א"י אין מוציאים מידו אף על גב דהיא נאמנת להכשיר הולד מ"מ אינה נאמנת להוצי' ממון והוא א"צ שבועה כמ"ש לעיל וע' תשובת ריב"ש סי' מ"א ועיין סי' ד':

א

אפי' יש כו'. הרא"ש פ"ד סי"ד:

ב

בתקנת חכמים. צ"ע:

ג

אבל לא כו'. ר"ל ליתן כמש"ו מ"מ כו' רק שישיאן ר"ל דלזה כופין וכן מבואר שם:

ד

ואע"פ כו'. שם כ"ב ב' קדושין למ"ד ב':

ה

וי"א כו'. עתו"ס שם ד"ה ולא שאני כו' וכ"כ במרדכי סי' רכ"ה:

ו

וי"א אם כו'. הר"נ ע"ש שכ' קרוב לומר כו' אבל ברמב"ם פי"ב כ' אפי' אמיד וכמו דאמיד לא כפינן ליה אלא מתורת צדקה ולא מחייבינן ליה בצדקה כה"ג כמש"ש ועמש"ל סי' ע' ס"ו:

ז

אפילו הן כו'. כמש"ש מ"ש כו'. ולא שאני כו':

ח

אם הוא כו'. אבל בלא"ה אע"ג שידוע שבא עליה כמ"ש ביבמות ס"ט ב' מדאפקרא נפשה כו' אע"ג דהתם לאחרים אסורא כ"ש כאן דשוה לכל ואע"ג שהיא טוענת ברי שמעוברת ממנו ה"ל כמנה בידך והלה אומר א"י שפטור וכמ"ש בכתובו' י"ב ב' ע"ש ואפילו באשתו אם אמר ממזר הוא ואינו בני נאמן כמש"ל סי' ד' סכ"ט ועב"ש:

א

חייב אדם לזון. ויורדין לנכסיו אם אין רוצה לזון אותם ברצונו לא נתבאר אם די שנותן להם במזונות כל דהו או שצריך לזון אותם כשם שהוא זן את אשתו והם עולים עמה וע' בר"ן שכ' שמדין מזונות אמן נגעו בהם היה משמע קצת שצריך לזון אותם במזונות שנותן לאמם אבל להרא"ש בדין הבא על הפנויה ס"ס זה שאע"פ שאינו חייב במזונות שלה חייב הוא במזונות בנו הנולד ממנה משמע קצת שאין הבן נגרר אחר אמו וע' בסי' ע"ג ס"ו גבי כסות ה"ה מזונות ועיין לקמן סי' קי"ד ס"ז ועיין בתשו' הרב מהר"ם מלובלין סי' ע"ט אם חיוב זה נוהג ג"כ לאחר מיתה טוענין הקטנים שקודם חלוקה יתנו להם מזונות עד שש ואחר כך יחלוקו הנכסים בשוה:

ב

אבל לא כופין להשיא בנותיו וכו'. הל' מגומג' והכוונה דאין כופין על פרנסה כמו שכופין על צדקה אבל כופין שיתן לה בעל ואם ימצא מי שיקח אותה ערומה הרשות בידו ואם לא ימצא מי שיקח אותה בחנם יתן לה פרנסה בצמצום כדי שיקח אותה מי שיהיה אבל מצוה הוא ליתן נדן הראוי כדי לזוגם להגון לה וכבר כתבתי מזה לעיל בסי' נ"ז:

ג

אבל מבני שש ומעלה. לא ביאר בדבריו אם דוקא במי שאינו אמוד ואף על גב דגם בפניו אין יורדין לנכסיו רק מכלימין ומכריזין עליו ה"א דשלא בפניו עדיף טפי דמסתמא אמרי' אם הי' כאן לא הוי גרע מעוף טמא וכל זמן שלא נשמע בפי' שאינו רוצה לזון מחזקינן ליה בחזקת רחמן קמ"ל דלא יורדין לנכסיו אבל באמוד יורדין לנכסיו בתורת צדקה אף שלא בפניו אבל הרמב"ם כתב להדיא פ' י"ב מה"א אף על פי שהוא אמוד משום דבגמ' בכתובות דף ק"ז ע"א אמרו מי שהלך למד"ה ב"ד יורדין לנכסיו וזנין לאשתו אבל לא בניו ובנותיו ולא דבר אחר מאי ד"א רב חסדא אמר תכשיט רב יוסף אמר צדקה ולכ"ע צדקה לא ובתכשיט פליגי וכבר כתב הרמב"ם דאין נותנין לה תכשיט וכ"ש צדקה:

ד

דודאי ניחא ליה בהכי. התו' פ' נערה דף מ"ח בד"ה ולא שאני לך כתבו בשם ר"י דמיירי דקודם שהלך למד"ה היה ניזונים בניו ובנותיו משלו אפ"ה אין זנין אותם מנכסיו דאל"כ אף בנשתטה אין זנין בניו אם הוא לא היה מפרנסם וכן הוא בספר אגודה וכ"כ התו' דף ק"ז ע"א בשם ר' שמשון בד"ה מאי פסקה דמיירי דבניו היו סמוכין על שלחנו ואפ"ה אין זנין בניו הואיל ויצא לדעת ובמרדכי פרק נערה דף תקל"ט ע"ב כתב בתחלה מי שהלך למד"ה וכו' ב"ד זנין ומפרנסין לאשתו אבל לא לבניו פי' ר"י דההוא מוקמה לה בפ' בתרא בשלא היה משרה (ע"י אפטרופס) בניו ובנותיו מתחלה לזונם שאם היה משרה מתחלה בניו ובנותיו נותנין מנכסיו כיון דניחא ליה וכו' וי"מ דאדרבה דההיא מי שהלך למד"ה מתחלה היו סמוכים על שלחנו וכו' אפ"ה אין זנין והמעיין בתו' הנ"ל שהבאתי ובספר אגודה יראה שהוא ט"ס במרדכי ובתחלה צריך להיות י"מ כו' ולבסוף צ"ל פי' ר"י דאדרבה וכו' כמו שהוא בתו' וכמו שפי' ר' שמשון הנ"ל והרב העתיק בשם ר"י כפי אשר מצא בדברי המרדכי ולא שת לבו דדעת ר"י הוא להיפך במסקנא:

ה

אם אמוד זנין אותו בכל ענין. זה הוא דעת הר"ן אך הרב לא החליט דעתו ועיין שם בדף תפ"ו ובדף תפ"ז ועיין בכ"מ סוף הלכות נחלות:

ו

אפילו הן יתרין על שש. מדסתם וכתב ולא התנה והוא שיהיה אמוד משמע שדעתו לפסוק דלא כהרמב"ם רק כהטור והר"ן שהסכימו בנשתטה שזנין אותם אף בלא אמוד דמסתמא ניחא ליה שיזונו אותם דהא מי שאינו זן אותם מגונה ביותר ודוקא בהלך למד"ה אין זנין אותם מפני שהיה לו לצוות:

ז

אם הוא מודה שהולד ממנו. אבל אם אינו מודה אף על פי שהיא טוענ' ברי והוא טוען שמא גם אחרים באו עליך הא ק"ל מנה לי בידך והלה אמר איני יודע פטור דחזק' דממונא עדיף ואעפ"י שהיא נאמנ' להכשיר הולד אינה נאמנת להוציא ממון עיין בתשובת ריב"ש סי' מ"א:

א

לזון בניו ובנותיו. עיין בתשו' חוט השני סי' ח' שכ' דבני בנים אינם כבנים לענין זה וכ"ש בני בנות רק מדין צדקה מחוייב ליתן להם (עי' ביו"ד סי' רנ"א) ואם יש כאן אבי האם ואחי האב החיוב מוטל יותר על אחי האב שענין המזונות תולים יותר בירושה וראיה מדאמרינן פ' החולץ וליתבעי ליה ליורשים ולא קאמר לקרובים ע"ש:

ב

ובנותיו. עבה"ט ומ"ש וחייב לזון אותם אפילו אם אמם מתה ע' בזה במל"מ פי"ב מה"א דין י"ד ובהגה שם:

ג

אותם מנכסיו עבה"ט ועיין בס' בית מאיר שכתב דמ"מ שוכרין מלמד לבניו מנכסיו אפי' אינו אמוד ע"ש:

ד

אם הוא מודה עמ"ש לקמן סי' קע"ז סק"א:

א

סי' ע"א ב"ש אות א' ולא אחר מותו. נ"ב וכ"כ להדי' בתשובת מהריב"ל ס"ב סי' כ':

א

חייב אדם לזון. אפי' אינו אמוד:

ב

כתקנת חכמים בטור כתב כיון שתקנת חכמים (היא) זכו במזונותיהם כולי קשה מאי ראיה הי' דלמא תקנת חכמים היתה כך דוקא באין להם להתפרנס. וי"ל דתקנת חכמים באשתו היה פשיטא אפי' ביש לה להתפרנס דבשטר כתובה כתב סתם ואנא אפלח כו' בלא תנאי א"כ בפרנסת הבנים ג"כ כן דחד תקנה להם פשוט דגם מלבושין הווין בכלל:

ג

ומכלימין אותו מבואר ברש"י פ' נערה שש"ץ מכריז ע"ז האיש כמ"ש כאן:

ד

אבל לא כופין להשיא אבל מצוה עכ"פ יש כמ"ש בסי' א' דבגמ' איתא המשיא בניו סמוך לפירקן עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך:

ה

אפילו הן יתירין על שש ושאני בההיא דסעיף ב' דיצא לדעת ולא פקד מהם שמע מיניה דלא ניחא ליה לזונן משא"כ כאן אנן אזלינן בתר אומדנ' דשאר בני אדם: