שולחן ערוך, אבן העזר ע״ב: דין המדיר את אשתו מליהנות ובו סעיף אחד: – עם 11 מפרשים

א

דין המדיר את אשתו מליהנות ובו סעיף אחד:
המדיר את אשתו מליהנות לו או שלא תטעום אחד מכל המינים או שנדרה היא וקיים לה הוא עיין בי"ד סימן רל"ה סעיף ג':

א

המדיר את אשתו ע' ב"י מביא פלוגתת הרמ' עם הפוסקים שפו' בפשיטות שיוכל לינדר אשתו ממזונות אף בלא אמירת צאי וכו' הב"ש סימן ע"ד ס"ק א' כתב טעמו דהוי כאלו אמר לה צאו וא"י מי הכריחו לפרש נגד הסוגיא בפירוש וכבר הביא הב"י בשם הר"ן ביאור דעתו דסובר קושית הגמ' קאי לת"ק דר"י ב"נ דטעמא דא"צ להפיר משום דלא ס"ל קונמו' שאני משא"כ לרבנן אמרינן ק"ש ולא אלמוהו חכמים שעבוד האשה כדאלמו שעבוד הבעל וע"ש אלא שהלח"מ הקשה דא"כ אף לגבי תשמיש מדוע כ' פ' י"ד אמר לה תשמישי אסור עליך או נשבע וכו' הא קונמו' מפקיעין ואעפ"י שא"א הדבר בל' קונם דזיל בתר טעמא משום דאין להם פדיון והמ"ל כ' וראיתי להאחרים שתירצו דש"ה שהדירה בנדר שאין בו ממש ונדרים אינם חלים ע"ד שאב"מ אלא מדרבנן ולפיכך לא אתי' נדר דרבנן ועוקר שעבוד עונה דאוריי' ולא בעינן טעמא דאלמוה והקשה דא"כ מ"ט כ' דאם אמר קונם תשמישך עלי דחל הנדר וכו' ע"ש ולע"ד לק"מ דהרי הר"ן דף ט"ו ע"ב נהי דתחילה הקשה וא"ת ומה קושי' לי' והא אמרינן וכו' וכ' וי"ל דכי היכי וכו' מ"מ הא בתר הכי כ' וא"ת הא האי נדר דלרבנן הוא ול"ל דבאומר גופך עלי מתשמיש עסקינן דהא דומיא דשאינו ישן קתני לה ואוקמה רבינא בבל יחל דרבנן וכיון דמדרבנן הוא היכי חייל לאפוקי מצו' עונה י"ל כיון דנדרא מיהו חייל ממילא פקעי הנך מצות דחכמים מתנין לעקור דבר מה"ת בשב וא"ת וידוע כי תי' זה לא מספיק אלא לקושייתו ממ"ע אבל מצד שעבוד האשה כבר תי' הגמרא דא"א הנאת תשמישך עלי ל"ש לבא עליו מצד השעבוד משום דאין מאכילין לאדם כו' אבל אלו הי' שייך שעבוד כגון האומר יאסור תשמיש עליך פשיטא דל"ש לתירוצו כיון דנדר מיהו חייל כו' דבאמת לא חל כלל וא"כ צ"ע תחילה מה ק' לי' וא"ת וכו' דקונמו' דהא כבר כ' ול"ל דבאומר קונם גופך וכו' וה"ה דלמה דס"ד דש"ס עכ"פ ל"ל דאמר קונם גופי עליך דהא דומי' דשאיני ישן וכו' וע"כ צ"ל דתחלה תופס האמת לשטתו דס"ל כמו דאלמוה לשעבודו כן אלמוהו לשעבודה ופי' הסוגיא אפי' למאן דמוקי' דף ט"ו ע"א בשאמר קונם עיני בשיני ודומי' דהכי בשאומר קונם גופי עליך דמ"מ מקשה שפיר ולבסוף פי' המסקנא אף לרבינא אבל הרמ' ז"ל ל"ק די"ל דפיר' אף קושי' הגמרא אך לרבינא דאיירי המתני' אך באומר יאסור תשמישי עליך דלא די דלא הו' קונם דהא לא הזכיר גופו כלל אף נדר דאוריי' לא הוה ושפיר מקשה דפשיטא דזה אינו חל במה שמשועבד ותירץ בשאומר יאסור הנאת תשמישך עלי דזה אפי' בדרבנן חל וכדתי' הר"ן ומה תו ק' הרי ז"ל אם אמר תשמישי אסור עליך דהיינו נדר דרבנן או שנשבע שלא ישמש דהיינו שבועה דאורייתא שחל ע"ד שאין בו ממש לא נדר כלום כקושי' הגמרא דמשתעבד לה ומה ענין זה לקונם דקונם דוקא אלו אמר קונם גופי לתשמישך אבל איסור דרבנן או אפילו שבועת מה"ת שיחול על שעבוד דאורייתא ושוב כ' תי' הגמ' אמר לה כו' ומה שכ' הלח"מ ואע"פ שאינו אומר בל' קונם דזיל ב"ט זה ניחא אלו הזכיר גופו ואפילו בל' איסור שפיר אבל כל שלא נדר על גופו פשיטא דל"ש לקונם ונהי דלהר"מ אלו אמר קונם גופי לתשמישך נמי חייל לדידי' דלא ס"ל אלמוהו לשעבודה מ"מ אין קושיא עליו שיבאר זה כי אין דרכו כ"א להעתיק הדינין כהווייתן בהסוגיא אך ק"ק על תי' הר"ן שהרי בפ' י"ב מה"נ כ' אמר יקדשו ידי לעושיהן או שנדרה שלא יהנה במ"י למ"ד וע"ש בכ"מ ולח"מ (ומה שהקשה הלח"מ דמהרמ' פט"ו מה' מע"ק משמ' דוקא מעוברת ולא דשב"ל ממש אינו וע' ס' מ"א כי מעוברת ולא הוכר לכ"ע דשלב"ל מקרי ואדרבא משם ראיה דקדושת הגוף חל אף על דשלב"ל) הרי דלהרמ' במסקנא דקונומי' הוי כקדושת הגוף ה"ה דחל על דשלב"ל וא"כ להמסקנא אין הכרח דפלוגתת ת"ק ור"י ב"נ באומרת יקדשו ידי לעושיהם אלא אף אי איירי בפשוט דאסרה עליו מ"י נמי שייך וא"כ לא יהא כפי הר"ן דהת"ק פליג ול"ל קונמו' הוי קדושת הגוף מ"מ לא מקשה הסוגיא ריש המדיר והתנן קונם וכו' אלמא כיון דמשעבדא וכו' דילמא אך מטע' משום דמ"י הוו דשלב"ל ואינו נאסר בקונם ולא איירי כלל פלוגתתם באומרת יקדשו ידי דאז בודאי מוכרח טעמא דת"ק משום כיון דמשתעבד' ואף שמפלוגתת ר"ע דנקיט שמא תעדוף נשמע דלאו בהכי פליגו מ"מ ל' הקושי' מת"ק לחוד דחיק אך ע' י"ד סימן רל"ד בנקה"כ על ט"ז אות נ"ט כ' דלא כהנ"מ (וע' כתו' נ"ט תו' ד"ה אינו צריך להפיר ואין לפרש וכו' ותירוצם דחוק ולהר"ן יותר דחוק די"ל דנקיט קונם להורות דאפ"ה לא ס"ל דהוא ק"ה ולא חל על דבר שלא ב"ל וגם צ"ע דברי התו' דהא מדר"ע נשמע דאיירי בדבר שבא לעולם) ולולא דברי הר"ן ז"ל הי' נלע"ד בפשוט דודאי ס"ל דכ"א סברו קונמות שאני וטעמא דת"ק כדפי' הר"ן נדרים דף פ"ה ע"ב ע"ש אך הא כ' הרמ' פ' י"ב הנ"ל חכמים עשו חיזוק לשעבוד הבעל שא"י להפקיעו מפני שהוא מדבריהם הרי להדי' הא מזונות האשה שהוא ד"ת לשיטתי' לא אלמוהו (ומזה אני תמה על הר"ן שהביא עצות מרחוק לחלק בין שעבודו לשעבודה והחילוק מבואר) וא"כ מדקשי' לי' קושית התוספת מה מקשה היכי מצי מדיר הא קונמות מפקיע תי' דהסוגי' אזלה ליישב התנא דת"ר תקנו מזונות דס"ל מזונות אשה נמי מדרבנן ושייך תי' התו' משא"כ למה דפ' מזונותיה ד"ת ל"ק מעיקרא דקונמו' מפקיעי' ובדאוריי' לא אלמוה וע' סי' צ"ג סעיף ך' בהג"ה שוב ראיתי הט"ז בי"ד סי' רל"ד ס"ק ס"ג ר"ל דדוקא במידי דאין לו עליו אלא שעבוד וגוביינא אתי הקדש ומפקיע וכו' משא"כ במה שגופה משתעבד לבעל לתשמיש או לרחוץ פניו ידיו ורגליו שהם חיוב משום חבה וא"א לה להסתלק ודאי לא מצי לשון הקדש וקונם להפקיע וכו' ואם שהש"ך בנקה"כ בהרושם לאות נ"ט שבט"ז באמצע הדבור שמתחיל וכ' ולפע"ד נרא' דברי הפר' נכונים ואינם נמשכים למעלה אלא בענין בפני עצמו לדברי הט"ז הנ"ל שם ביטל בטוב טעם במ"י דמשום חבה והוכיח מדהשמיט הרמ' כל עיקר ההוא דינא דודאי אין לחלק ואף בנדרה שלא לעשות דברים של חבה חד דינא עם כל מ"י דלכי מגרשה ולא הפר אסור להחזירה מ"מ בנדרי תשמיש עמדתי על לשון הרמ' ורואה אני הדמיונו שנקיט גבי' הא למה זה דומה לאוסר פירות חבירו על בעל הפירות שבודאי מדמיהו ממש וכמו דשם אין בדבריו כלום כן אין בדבריה כלום ואפילו לכי מגרשה מותר להחזירה בלא הפרה דאל"כ אין פי' לדמיון זה ומכ"ש דלא הוו שותק מלבאר דצריך להפיר משום שמא יגרשנה וכן בנדרו מדכ' וכן הוא וכו' מבואר דשניהם אופן אחד להם וכדכ' לא אמר כלום דודאי מורה דלאו כלום הוא ואפילו מגרשה מותר להחזירה בלא חרטה והתרה והוי נמי כאוסר פירו' וכו' והטעם לחלק בין תשמיש למ"י דמשום חיבה נלע"ד דהיינו משום דתשמיש דא"י להפקיע אפילו ע"י תנאי דע"מ שאין לך עלי עונה וכן היא להיפך והיינו משום דזה עיקר האישות אינו חשוב שעבוד אלא גוף הקנין כי שעבוד ל"ש אלא בדבר שגוף הקנין אפשר מבלעדו ואינו נכנס בשעבוד זה אלא דרך אגב ע"י שתיקה דומי' דמעשי ידיו או מ"י ולכן קונם מפקיע אלא לדגבי דידי' אלמוהו ולא בדידה אבל השעבודים דתשמיש מטעם הנ"ל נקראים גוף הקנין ואין קונם מפקיעם כסברת הט"ז ומה שכ' הרמ' לשון שעבוד נקיט לשון הגמרא בהקושי' והא משועבד לה ומביא הפסוק עונתה ל"י לבאר שמשם יוצא שעבוד זה האלים ולפי זה דברי הרמ' נכונים בלי דוחק ואדרבא הוציא דעתו זו מקושית הר"ן על קושית הגמרא והא משועבד לה כיון דתי' הר"ן לא אזיל אליבי' כקושי' הלח"מ ומ"ל וא"צ לתי' המ"ל לא לדחוקי הנ"ל:

א

סי' זה נתבאר בי"ד סי' ל"ה רק יש להזכיר מ"ש רבינו הטור אבל לא יאמר לו להדיא לך ותזין אותה כו' וקשה למה לא אמר דאין לומר לו אם תזון לא תפסיד דאסור כיון שאומר כן ליחיד כמ"ש ב"י ובי"ד סי' רל"ה לא כ' הטור באמת האי הא אבל כו' מה שזכר כאן ונראה דל"מ קאמר ל"מ אמר אם תזון לא תפסיד דאמר בפי' שהוא יחזיר וישלם לו דפשיטא דאסור אלא אפי' לך ותזון דלא פי' מהתשלומין אפ"ה אסור ואמירת אם תזון לא תפסיד נלמד לאיסור מדיוק דדוקא לשון רבי' דהיינו כל הזן כו' מותר הא לשון יחיד אסור: