שולחן ערוך, אורח חיים תצ״ה: איזה מלאכות אסורים בי"ט ובו ד סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

איזה מלאכות אסורים בי"ט ובו ד סעיפים:
כל מלאכה האסורה בשבת אסורה ביום טוב חוץ ממלאכת אוכל נפש וחוץ מהוצאה והבערה וכן מכשירי אוכל נפש שלא הי' אפשר לעשותם מאתמול: הגה ויש מחמירין אפילו באוכל נפש עצמו כל שאינו מפיג טעם כלל אם עשאו מערב י"ט (א"ז מהרי"ל) מיהו אם לא עשאו מערב י"ט ויש בו צורך י"ט מותר לעשותו ע"י שינוי (סמ"ג ור"ן):

ב

קצירה טחינה ובצירה וסחיטה וצידה אע"פ שהם מלאכת אוכל נפש אסרום חכמים:

ג

אין מוציאין משא על הבהמה ביום טוב:

ד

מוקצה אע"פ שמותר בשבת החמירו בו ביום טוב ואסרוהו: הגה ויש מתירין מוקצה אפי' ביום טוב (טור בשם פוסקים) אבל נולד אסור לדבריהם אפי' בשבת וכל מוקצה שאינו בעלי חיים כגון אוצר של פירות ועצים סגי כשיאמר מכאן אני נוטל ואינו צריך שירשום (רבינו ירוחם נ"ד ח"ג) ומותר להכין מיו"ט ראשון לשני בב' ימים של גליות (כל בו) ועיין לעיל סי' ש"י כל דיני מוקצה:

א

כל מלאכה כו'. וכן כל דבר שאסור לומר לגוי לעשות בשבת אסור נמי ביום טוב לומר לעכו"ם (ב"י תומת ישרים קמ"ו):

ב

וחוץ מהוצאה כו' העושה מלאכה בע"ש ובעי"ט מן המנחה ולמעלה אינו רואה סימן ברכה לעולם: אסור לעשות חלב שקדים בי"ט שכל שאפשר לעשות מערב יו"ט אסור לעשו' בי"ט (מהרר"ל א"ז):

א

אסורה. (הטעם בספר החינוך סי' שט"ו כדי שיזכרו ישראל הניסים הגדולים שעשה הש"י להם ולאבותיהם וידברו בם ויודיעום לבניהם כי מתוך השביתה מעסקי העולם יהיו פנוים לעסוק בהם) וכל שאסור לעשותו אסור לומר לעכו"ם לעשותו. ב"י ועיין ר"ס תקמ"ג:

ב

שאינו. ומה"ט יש לבשל פירות היבשים קודם י"ט שהם טובים יותר כשנתבשלו מאתמול. של"ה:

ג

שינוי. ומותר לכתחלה להמתין עד י"ט לעשותו בשינוי ומ"מ כתב מהרי"ל ללוש הרימזיל"ש או לאקשי"ן מעי"ט דהישנים יותר טובים וגם אסור לדוך שקדים בי"ט להוציא מהן חלב כי אפשר לעשותם מבעי"ט אף שמפיג קצת. מ"א:

ד

וטחינה. הטעם לפי שהאדם רגיל לקצור שדהו ולבצור כרמו כאחד ולדרוך כל ענביו כא' ולטחון הרבה ביחד וחשו חכמים שאם היו מותרים בי"ט היה קוצר כל שדהו ובוצר כל כרמו ודורך כל ענביו וימנע משמחת י"ט וכן צידה אסרו מה"ט. וכתב מהרי"ל בי"ט של פסח מותר לטחון מצה אפוי' דאין טחינה אחר טחינה אך יזהר שלא יברר פירורים גדולים מהקטנים דבורר אסור גם בי"ט וע' סי' תק"י:

ה

משא. אין לפרש משום שביתת בהמתו שהרי אדם עצמו מותר להוציא בי"ט אלא הטעם שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול וע' סי' רמ"ו ס"ג אם יש לאסור שביתת בהמה בי"ט או לא ועיין בפר"ח ומג"א ובשכנה"ג שם וע' יד אהרן כאן:

ו

נולד. וא"כ אין לטלטל עצמות שנתפרקו בי"ט:

ז

אוצר. וה"ה פירות העומדים לסחורה:

ח

נוטל. ולהמתירין מוקצה א"צ אמירה אלא בגרוגרות וצמוקים כמ"ש סי' ש"י סעיף ה'. מ"א:

ט

שירשום. ע' מ"א שהעלה דבפירות דחזו ולא חזו לכ"ע צריך שירשום ויאמר מכאן ועד כאן אני נוטל למחר דאיכא למיחש דלמא שביק הרעים ונוטל היפים ומטלטל מידי דלא חזי וכמו שכתב סי' תל"ז ס"י ע"ש:

י

להכין. אע"ג דלקמן סי' תק"ג פסק דאסור להכין מיו"ט לחבירו הכא שאני כיון שא"צ אלא אמירה לחוד במידי שאינו בע"ח ט"ז וכ"כ המ"א דקאי אדלעיל מיניה שבאוצר מותר להכין וכו' ע"ש:

א

משנה ביצה ל"ו במגילה.

ב

משנה וגמ' ביצה י"ב וכבית הלל

ג

ברייתא מגילה שם וכר' יהודה

ד

הרא"ש ברפ"ג דביצה ושבירושלמי מסמיך להו אקראי

ה

רמב"ם בפ"ד וסמ"ג

ו

מסקנת הג' אליבא דרב נחמן בריש ביצה דב"ה ס"ל בי"ט כרבי יהודה וכן כ' הרי"ף ורמב"ם בפ"א וכן הסכימו האחרונים

א

ס"א כל מלאכה כו'. ביצה ל"ו ב' מתניתין כל שחייבין עליו כו' ובפ"ק דמגילה אין בין י"ט כו' הא לענין מכשירי כו' מתניתין דלא כר"י כו' אין בין כו' ובפ"ג די"ט כ"ח א' דרשינן ממך כו' ע"ש ושם ל"ז א' ורמינהי כו' ל"ק הא ב"ש הא ב"ה ושם י"ב ב' ואת"ל משנה ב"ש כו' דאי ב"ה כיון כו' ה"נ כו' וז"ש חוץ כו' וחוץ כו'. ואף ע"ג שגם בשחיטה ובישול אמר שם כן ביאר המ"מ פ"א שכל מלאכה שהיא באכילה כגון שחיטה ואפיה ובישול אפילו עשאן שלא לאכילה אין לוקה וכל מלאכות שאינן באכילה כגון כתיבה ואריגה כו' אפי' עשאן לאכילה לוקה חוץ מן הוצאה והבערה אע"פ שאינן באכילה ואפ"ה אפי' עשאן שלא לאכילה אינו לוקה והטעם ההוצאה שצריכה כאוכל ומשקה וההבערה כמ"ש בירושלמי לא תבערו אש כו' ביום השבת הא בי"ט שרי דביום השבת מיותר והצריכו שם למתוך אף שעשאן שלא לצורך וז"ל הירושל' פ"ה די"ט הלכה ג' על מתני' דאין בין כו' לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת בשבת אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר ביו"ט אין תימר בדברים שיש בהן אוכל נפש אנן קיימין והכתיב אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם אלא כינן קיימין בנר של אבטלה א"ר אבינא ותני תמן ב"ש אוסרין וב"ה מתירין:

ב

שלא היה כו'. כמש"ש כ"ח ב' ומגילה ז' ב':

ג

ויש מחמירין כז'. כמ"ש בשבת קל"ד א' ת"ר אין מסננין כו' מ"ש מבישרא אגומרא כו' מ"ש מלישה כו' ועתוס' דמגילה ז' ב' ד"ה כאן כו' וי"ל כו' וע' תוס' דשבת קל"ז ב' ד"ה תולין אבל כו' אבל סברא הראשונה ס"ל כמ"ש הר"ן בפ"ק די"ט דאפי' אפשר מאתמול שרי אלא בדבר שעושה לימים הרבה אסרו חכמים בדבר שטוב מאתמול וזה שהחמירו במלח ותבלין ונראה שזהו ג"כ מ"ש בפי"ט דשבת בחרדל וגבינה שג"כ דרך לימים הרבה ואפ"ה בדברים דמפיגין טעמם מותר אפי' בלא שינוי ובלא מפיג ע"י שינוי וכן פירש"י בספ"ג די"ט הא דאין שונין קמח משום דאפשר מאתמול ואפ"ה מותר ע"י שינוי דלא כמ"א:

ד

כל שאינו מפיג כו'. כמ"ש בשבת שם והאמרי נהרדעי גבינה בת יומא כו':

ה

מיהו אם כו'. כמ"ש בי"ט י"ד א' דכ"ע מיהת כו' כל התבלין מפיגין כו' ועתוס' דשבת ק"מ א' ד"ה הני פלפלי כו' מיהו במדוך של עץ כו' דלא אסרינן כו':

ו

קצירה כו'. כמ"ש בריש י"ט משוס פירות הנושרין כו' וסחיטה שם משום משקין שזבו כו' ובר"פ אין צדין וטחינה במ"ק י"ב ב' ת"ר טוחנין כו' מ' דבי"ט אסור ובירושלמי פ"א הלכה י' תני אין בוררין ולא טוחנין ולא מרקדין הבורר והטוחן והמרקד בשבת נסקל ובי"ט סופג את הארבעים והתנן בורר כדרכו בחיקו ובקנון ובתמחוי אר"ח ענתותי דר"ג היא כו'. מנין שאין בוררין ולא טוחנין ולא מרקדין ר' אחא בשם רשב"ל אומר כל מלאכה לא יעשה בהם עד ושמרתם את המצות כו' וכ"ש צידה וקצירה. תני חזקיהו פליג ר"ל על מה שאסר ת"ק ברירה אך הוא לבדו הרי אלו מיעוטין שלא יקצור ולא יטחון ולא ירקד בי"ט:

א

ס"ב אסרום חכמים. ר"ל דלא כרש"י בר"פ אין צדין שאסור מדאורייתא משום דאפשר מאתמול ועדיפי טפי דלא מצינו הפרש בין אפשר ללא אפשר אלא במכשירי אוכל נפש לר"י במ"ש כתיב הוא וכתיב לכם כו' מכלל דבא"נ עצמו אין חילוק ואמרו מוליכין סכין ובהמה אצל טבח אע"ג דבשבת לענין מילה אסור וכן לענין פסח וכן מלח דאין מפיג טעם התירו ע"י שינוי כנ"ל ס"א אלא כמ"ש תוס' ורא"ש ור"ן שם לפי שאדם רגיל לעשות דברים כיוצא באלו מיום א' לימים הרבה ודמי לעובדין דחול ואף ע"ג דיליף בירושלמי מקרא אסמכתא הוא אבל דעת הרשב"א שהוא מדאורייתא וז"ל בעה"ק ל"ז ב' ד"ת מלאכת עבודה אסורה בי"ט כמו בשבת שנאמר כל מלאכתכו' איזו היא מלאכת עבודה כל שאין בה צורך א"נ כחורש וזורע ובונה ואורג וכיוצא בהן ולא הותרה אלא מלאכת א"נ כו' ולא כל מלאכת א"נ התיר הכתוב שהרי אחר שהתיר מיעט שנאמר אך כו' אך הוא לבדו ולכם מיעוטין הן כו' ומסרן הכתוב לחכמים והם אמרו שהקוצר והתולש והדש והבורר והטוחן והמרקד והצד והחולב והמגבן והסוחט אסור וכן אסרו מדבריהם לרדות חלות דבש כו' ומפני מה מנו את אלו לפי שלא התירה התורה מה שדרך לתקן מהם לימים הרבה וכן לא התירה אלא תיקון דברים שהן ברשותו לא לעקור דבר מגידולו לפי שרוב הפירות נלקטין לזמן מרובה וכ"ש צידת בע"ח שאינן ברשותו והוא צריך לטרוח כו' ועוד יש מלאכות ואפילו טלטולין שאסרו מדבריהם שלא יעשה כדרך שעושה בחול כמו שיתבאר עכ"ל:

א

ס"ג אין מוציאין. כמ"ש בספ"ג פרתו כו' ומקרדין כו' בי"ט מ' דבי"ט קאי אשניהם ועוד דכל הג' דברים דפליגי ראב"י וחכמים הכל בי"ט דלא כתי"ט ואמרו בירושלמי פ"ד די"ט והביאו הרי"ף ורא"ש שם אין רוכבין כו' בי"ט משום שביתת בהמתו אלמא דמצווה בי"ט ובבהמה לא אמרינן מתוך דלא שייך לצורך:

א

ס"ד מוקצה כו'. כמ"ש בריש י"ט מכדי מאן סתים כו' אמרי כו' וכן דפריך שם במאי עסקינן לימא כו' אלא כו' מ"ש דב"ש מוקצה הוא אלמא דפשיט להו דמוקצה אסור וכן שם ד' א' אלא בתרנגולת כו' היא ואמה אסורה רי"ף סוף י"ט ועסי' תק"י ס"י:

ב

ויש מתירין כו'. ממ"ש בסוף שבת ואף לוי סבר כו' כי הא דלוי כי הוה מייתי טריפתא ומייתי ראיה מי"ט לשבת ושם ואף ר"י סבר כו' ומי אר"י הכי והא אר"י הלכה כסתם משנה ותנן אין כו'. ר"י סתמה כו' ולא מפליג בין שבת לי"ט אלא ר"נ לבדו הוא מפליג להעמיד אוקימתא שלו ואנן קי"ל כאוקימתא אחריני שם ועוד מדפריך בפ' כירה ור' כר"ש ס"ל כו' ואם איתא הא ר' סתם בשבת כר"ש ובי"ט כר"י אלא לא קי"ל כן:

ג

אבל נולד כו'. ג"כ דלא כר"נ שאמר מאן דאית ליה כו' וכרבא פרק המביא ואוד שנשבר כו' ובסוף נוטל שמואל מטלטל כו' אע"ג דבסוף שבת אמרינן דשמואל סבר כר"ש סתמא דש"ס ס"פ נוטל ס"ל דפרסייתא אסור ועברא"ש שם שדחה כל הראיות מרבא אין ראיה דרבא אפילו במוקצה כר"י ס"ל כמ"ש ס"פ נוטל למימרא כו' ומשמואל אין ראיה דהא כר"ש ס"ל אפילו בנולד כמ"ש ספ"ק דשבת אלא כמ"ש תוס' שם דמחמיר על עצמו היה:

ד

וכל מוקצה כו'. כר"א בסוף המביא במתני' ל"ד וכמ"ש רש"י שם דפליגי בברירה ואנן קי"ל דבדרבנן יש ברירה וכמ"ש בפ"ה שם ל"ח א' דרש מר זוטרא הלכה כר' אושעיא וכמ"ש הרי"ף שם ואמרינן בירושל' ס"פ המביא והביאו תוס' שם מחלפא שיטתיה דר"א דתנינן תמן בש"א לא יטול אא"כ נענע מבע"י ור"א לאו שמותי הוא חומר הוא בדבר שיש בו רוח חיים וה"ה לדידן דקי"ל שם כב"ה צ"ל החילוק הנ"ל דהא שם אפי' לב"ה לא סגי במכאן אני כו' כמ"ש שם יו"ד א' וז"ש שאיני כו':

ה

ומותר להכין כו'. עמ"א וט"ז וכמ"ש בספ"ג דעירובין ל"ח א' ועוד אר"י מתנה אדם כו' וערמב"ם ספ"א ה' כ"ד לפיכך כו':

א

וכן מכשירי אוכל נפש שלא היה אפשר וכו' – והטעם משום דכתיב אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם ודרשו בגמרא דלכם אתי לרבות לכל צרכיכם דהיינו המכשירים להאוכל ומותר אפילו בלי שינוי כמו אוכל נפש עצמו. והנה מהמחבר משמע דאו"נ שרי לעשות ביו"ט אפילו היה אפשר לעשותו מבע"י שלא היה מפיג טעם כלל ואפי' בלי שינוי והיינו אם הוא דבר שאין דרך לעשותו לימים רבים ודעת היש מחמירין דאפילו בזה צריך שינוי כיון שאינו מפיג טעם כלל אם היה עושה מעיו"ט אבל בדבר שדרך לעשותו לימים רבים אפילו לדעת המחבר צריך שינוי וכ"ז כשלא היה מפיג טעם כלל אם היה עושהו מעיו"ט אבל אם היה מפיג טעם מותר אף בזה שלא ע"י שינוי [כ"ז מביאור הגר"א] והנה לפ"ז אנו מוכרחין לומר דמה שאוסר המחבר בסימן תק"ו סעיף ח לעשות שאור ביו"ט כ"א ע"י שינוי הוא משום שדרך לעשותן לימים הרבה:

ב

מיהו אם לא עשאו וכו' – ע"י שינוי ונרשם ע"ז סמ"ג ור"ן ט"ס הוא דלדעת הר"ן מותר אפילו בלא שינוי כמו שכתב הגר"א וזהו דעת המחבר דלא הזכיר כלל חומרא לענין א"נ עצמו משמע דבכל גווני שרי ודברי הד"מ בענין זה צ"ע בתרתי אחד דמשמע מיניה דלדעת המחמירים אפילו ע"י שינוי לא מהני וסמ"ג הוא מהמקילין וכאן משמע דהסמ"ג הוא המחמיר ולדעה ראשונה אפילו שינוי לא בעי גם משמע מיניה שם לכאורה דהסמ"ג ור"ן בחדא שיטתא קיימי ובאמת זה אינו וכנ"ל ונ"ל לתרץ דבאמת לדעת מהרי"ל וא"ז סובר הד"מ דאינהו ס"ל אפילו שינוי לא מהני [ובמלח אפשר דהקילו חכמים משום דא"א לאכול תבשיל בלי מלח] ולדעת הר"ן דהוא דעת המחבר וכמ"ש הגר"א אפילו שינוי לא בעי וזהו שכתב מתחלה ויש מחמירין היינו דעת א"ז ומהרי"ל דאפילו שינוי לא מהני ומה שכתב אח"כ מיהו אם לא עשאו וכו' ר"ל בדיעבד יש לסמוך אדעת הסמ"ג דמהני שינוי [ומה שכתב בד"מ וכ"כ הר"ן היינו דבזה שוו תרווייהו דיש להקל עכ"פ ע"י שינוי ושלא כדעת המחמירים] ולפ"ז אין להקל לכתחלה להניח על יו"ט ולעשות ע"י שינוי ולענ"ד זהו כונת המגן אברהם שהסמיך דברי מהרי"ל לענין מה שהקיל מתחלה להניח על יו"ט ולעשות ע"י שינוי דלדעת מהרי"ל אין לעשות כן וכמו שמוכח מן הד"מ:

א

סגי כשיאמר מכאן וכו' – כתב הח"א נראה דחנונים שדרכם למכור תמיד הרי הוא כאלו אמר:

ב

וא"צ שירשום – עיין מגן אברהם שכתב דבחזי ולא חזי לכו"ע צריך שירשום דחיישינן וכו' ועיין בשער הציון שכתבנו דמתוס' והמאירי לא משמע הכי גם מסתימת דברי המחבר לעיל בסימן ש"י ס"ה משמע דאף בפירות דחזי ולא חזי מהני סתם הזמנה [דלא הזכיר שם ענין רישום כלל] ומדברי הגמרא ביצה כ' ע"ב דהזכיר שם דמהני הזמנה אין ראיה כ"כ דאפשר שקיל וטרי שם אי מהני הזמנה אבל אופן הזמנה תלוי בפלוגתא דר"א וחכמים אבל השו"ע הי"ל לפרש וכן הערה בזה בספר בית מאיר ומשמע דדעת המחבר ג"כ להורות כר"א והטעם ע"כ דס"ל כרש"י והר"ן דפלוגתייהו בברירה וכיון דאנן קי"ל דיש ברירה בדרבנן ממילא הלכה כר"א אמנם מצאתי בחידושי הרא"ה שנתן טעם אחר לפלוגתייהו וז"ל שם פלוגתא דר"א ורבנן אי בעינן מעשה או לא ורבנן דבעו מעשה ביד אפילו לב"ה דשרו לעיל בזה וזה אני נוטל התם ביונים דגופין מחולקין אבל הכא בפירות מעורבין בעינן רשימה וכו' עכ"ל וממילא צריך להיות הלכה כחכמים וכן במאירי האריך בזה בדף כ"ו ע"ב ובדף ל"ד ודעתו נוטה לפסוק כחכמים וז"ל שם וחכ"א עד שירשום ר"ל שיעשה בהם סימן ויאמר מכאן ועד כאן אני נוטל דס"ל אין ברירה ואע"ג דקי"ל בעלמא דבדרבנן יש ברירה הכא שאני דהואיל ולא חזו לגמרי דלמא אתי לאימלוכי ולא גמר בדעתו ליטול מהם ובכי האי גוונא אפילו בדרבנן אין ברירה ובזו וזו אני נוטל נמי בלא רישום לא מהני דדוקא איתמר הכי גבי יונים דבתרי או תלתא סגי ליה ויש לו בהם טביעת עינא אבל פירות בלא רישום לא יזכור עד איזה מקום הכין [וכעין זה פירש הרא"ה לעיל] ומיהו אם בטוח הוא בזכירתו אף רשאי הוא בכך והו"ל כרישום ולא אתי לאפוקי אלא במכאן אני נוטל ולא בירר איזה מהם וכו' ומפני זה אני אומר דהלכתא כרבנן וכדאמרינן יחיד ורבים הלכה כרבים עכ"ל ומפני זה סתמנו בפירי דחזי ולא חזי להחמיר כסברא אחרונה וכן דעת מגן אברהם ופר"ח אכן בפירות העומדים לסחורה דלא שייך טעם של המאירי וכן טעם של התוס' דאקצייה בידים לא שייך בזה כ"כ וגם טעם של המגן אברהם לא שייך בזה [לבד לטעם הרא"ה הנ"ל] סתמתי להקל ובבית מאיר נוטה לסמוך להקל בכל גווני כיון דהוא רק לתא דרבנן וכפשטיות סתימת המחבר בסימן ש"י ס"ה. ודע עוד דפשטות הדברים משמע דרישום האמור בזה הוא כמו זה וזה אני נוטל גבי יונים אלא דגבי פירי לא שייכי זה וזה משום שאוכל הרבה [או משום שהם מעורבין ואינם ניכרין כפירוש הרא"ה הנ"ל] ע"כ צריך לסמן המקום וכן משמע מדברי הב"י בסימן תקי"ח עי"ש וכן משמע מדברי המאירי הנ"ל ודעת אס"ז לכאורה אינו כן עי"ש היטב וצ"ע ועיין מש"כ הגר"ז בזה בקו"א:

ג

ומותר להכין וכו' – עין מ"ב מש"כ בהסברת ד"ז ודין זה הוא מדברי הכלבו שכתב שנשאלה שאלה זו [וכפי הנראה הוא מתשובת הגאונים] והשיבו דבמוקצה דאיכא למיגזר ביה דלמא מטלטל ושביק כגון בתרנגולת העומדת לגדל ביצים בהא מחזי ודאי דאסור כדחזינן ביוני שובך דלא סגי להו במכאן אני נוטל למחר עד דאמר זה וזה אני נוטל אבל במוקצה אחר דליכא למיגזר האי גזירה כגון עצים ופירות של אוצר ודאי מחזי דמהני בהו הכנה דאמרינן ממ"נ עכ"ל מבואר בדבריו דגבי יונים דצריך לומר זה וזה אסור לומר כן ביו"ט וכן נמשך אחר דבריו הט"ז שכתב בסק"ה אע"ג דאסור להכין מיו"ט לחבירו הכא שאני שא"צ אלא אמירה בלחוד במידי שאינו בע"ח עכ"ל ולכאורה הדבר תמוה שהרי מוכח בסוגיא לפי' רש"י ושארי מפרשים דכשאומר זה וזה עומד מרחוק ואינו נוגע כלל בקן ואפ"ה לא חיישינן שמא כשיבוא ליטול יטלטל ויניח דכיון שלא חש בעיו"ט למשמש בהיונים בודאי לא יברור גם ביו"ט איזה מהן עדיף וא"כ אמאי אסור להכין גם גבי בע"ח מיו"ט לחבירו הרי א"צ אלא אמירה בעלמא [ואולי דכיון דרוצה להכין ביו"ט גופא ובזה אין להוכיח מדלא חש בעיו"ט למשמש וכו' דהרי הוא מוקצה וע"כ חיישינן דלמא למחר מטלטל ושביק] ואולי עוד דכיון דצריך אומד כמה צריך לו למחר וגם צריך לסמן בטביעת עין איזה הם כדי שיזכור היטב הוי כעובדא דחול ואסור לעשות זה ביו"ט בשביל יומא דמחר ועיין בשו"ע הגר"ז בסימן תצ"ז סי"ח. ואפשר עוד שתשובה זו פירש דברי הש"ס שם באופן אחר ממה שפירש"י דבאמת לשון הש"ס הוא תמוה מאוד וכמו שעמד ע"ז במאירי ואפשר דלתשובה זו גבי יונים שצריך בהכנה לומר זה וזה אני נוטל צריך ג"כ למשמש בהם אם נראים בעיניו לאכילה ומשום דאל"כ חיישינן שמא כשיקחם למחר יטלטל ויניח ולהכי אסרו לעשות כן ביו"ט ואפשר בדוחק לפרש דברי הש"ס גם כן באופן זה ואפשר שהיה להם גירסא אחרת בזה וצ"ע:

א

[א] כל מלאכה וכו'. הטעם בספר החינוך סימן שט"ו כדי שיזכרו ישראל הניסים הגדולים שעשה השם יתברך להם ולאבותיהם וידברו בם ויודיעון לבניהם ולבני בניהם כי מתוך השביתה מעסקי העולם יהיו פנוים לעסוק בזה:

ב

[ב] [לבוש] דכתיב אך כאשר וכו'. זה נכתב בחג המצות דכתיב סתם כל מלאכה אבל בשאר יום טוב כתיב כל מלאכת עבודה לא הוצרך להתיר מלאכת אוכל נפש דלאו עבודה מיקרי אלא מלאכת הנאה (רמב"ן), ובספר יראים סימן קט"ו תירץ דלמדינן שאר יום טוב מחג המצות מהיקשא דכתיב חג המצות ובחג השבועות מקיש וכו', עוד יש לומר דילפינן מגזירה שוה דמקרא קודש:

ג

[ג] [לבוש] ואפילו שביתת בהמתו וכו'. קשה דלעיל סוף סימן רמ"ו וסוף סימן ש"ה סתם דאין שביתת בהמה ביום טוב ושם נתבאר:

ד

[ד] [לבוש] לומר לכותים וכו'. והוא הדין לקראים תומת ישרים קס"ו:

ה

[ה] [לבוש] יש אומרים דלגבי הבערה אין אנו צריכין וכו'. תמיה לי דבש"ס ביצה דף י"ב מבואר דלכולי עלמא אין היתר אלא מטעם מתוך, גם בבית יוסף בשם המגיד מבואר דכיון דכתיב ביום השבת אמרינן מתוך דדוקא בהוצאה אמרינן מתוך מסברא שמוציאין אוכל נפש עצמו מה שאין כן הבערה שאינו באוכל עצמו אלא בעצים לא היינו אומרים מתוך אי לאו קרא דיום השבת. והנה ראיתי בלחם משנה פרק א' מהלכות יום טוב שפירש דאי לאו מתוך הוה אמינא דיוקא דקרא דהבערה דיום טוב שרי היינו באוכל נפש לבד, עד כאן, וקשה דאוכל נפש בהדיא כתיב אך אשר יאכל לכל נפש ויש לתרץ, ומכל מקום מבואר כדפירשתי דליכא שתי דעות, והנה מגן אברהם בריש סימן תקי"ח כתב על מגיד תימא דפסחים דף ה' אמרינן דאסור לשרוף חמץ ביום טוב דרחמנא אמר לא תעשה כל מלאכה ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה אם כן שמע מינה אף על גב דלאו לא תבערו לא נאמר ביום טוב מכל מקום אסור מלאו דלא תעשה מלאכה ואם כן הדרא קושיא לדוכתיה למה אמרינן מתוך, עד כאן, ולפי מה שכתבתי לעיל בשם לחם משנה לא קשה מידי דשרפת חמץ לאו אוכל נפש הוא, ורבי עקיבא לא סבירא ליה מתוך כבית שמאי כדאמר הש"ס שם, עוד נראה לי דרבי עקיבא סבירא ליה לימוד דיום השבת כדאיתא בילקוט פרשת ויקהל דמדליקין מערב שבת לשבת, אבל למאן דאמר מתוך סבירא ליה לימוד אחר דילקוט שם דיום השבת לאפוקי יום טוב ודו"ק:

ו

[ו] ויש מחמירין וכו'. וכן פסק רש"ל ריש פרק אין צדין וכן פסק שיירי כנסת הגדולה אלא מה שכתב שהשולחן ערוך נמשך אחר הרמב"ם דמתיר אפילו באפשר קשה הא כתב בית יוסף דרמב"ם אמר טעם על איסור קצירה וטחינה וכו' משום שאפשר לעשותן מערב יום טוב וכמו שכתב בהגה לבוש סעיף ב', משמע דסבירא ליה ולא דמי סימן תק"ג דשאני הכא דאין צריך אלא אמירה, נראה דאף למאן דאמר צריך שירשום מותר:

ז

[ז] כל שאינו מפיג וכו'. ומהאי טעמא יש לבשל פירות היבשים קודם יום טוב שהם טובים יותר שנתבשלו מאתמול (של"ה), ובמהרי"ל ללוש הורמ"וזילש מערב יום טוב דהישנים יותר טובים וגם אסור לדוך שקדים ביום טוב להוציא מהן חלב כי אפשר לעשות מערב יום טוב אף שמפיג טעם קצת, עד כאן, ונראה לי דגם הרמב"ם יש לומר דסבירא ליה הכי ומה שכתב אסרו חכמים היינו דהכתוב מסרן לחכמים וזה דלא כמגיד ור"ן ובית יוסף וכן מבואר ואף דבשאר מאכלים אם מפיג טעם קצת שרי הכא דומה לסחיטת פרי (רש"ל), ואין פדי"אש ביום טוב וכן אין לחתוך טר"י ביום טוב ומי שעבר וסמך אמתירים לא יענש יש לו על מי לסמוך (שיירי כנסת הגדולה):

ח

[ח] על ידי שינוי וכו'. ומותר לכתחילה להמתין עד יום טוב לעשותן בשינוי וכן משמע סימן תק"ד (מגן אברהם):

ט

[ט] חכמים אוסרין וכו'. ובירושלמי מסמיך להו אקראי (טור) ותימא הא אמרינן שם ביום טוב סופג ארבעים וכן רש"ל ריש פרק אין צדין מסיק דמן התורה אסור עד לישה (ט"ז), וצריך לומר לדעת הטור דמכות מרדות קאמר, מיהו בספר החינוך פסק נמי דמדאורייתא אסור אי נמי יש לחלק בין מלאכות אלו דאסור אף על ידי שינוי לאוכל נפש ממש שעומד לאכילה מיד וכן משמע מרש"ל שם הרשב"א בריש בית מועד זה לשונו מסרן הכתוב לחכמים והם אמרו שהקוצר והתולש והדש והבורר והטוחן והמרקד והצד והחולב והמגבן והסוחט פירות להוציא מהן משקין אסור וכן לא התירה התורה אלא תיקון בדברים שהן ברשותו באפיה ובישול לא לעקור דבר מגידולו ואפילו תותים ואבטיחים שנפגמין מיומן למחרתו לפי שרוב הפירות הנלקטין משתמרין לזמן מרובה ואינו בדין שתהא לקיטתו של זה מותרת ושל זה אסורה וכל שכן צידת בעלי חיים וכו':

י

[י] ויש מתירין וכו'. וכן פסק רש"ל סוף ביצה דאין אסור אלא מוקצה מחמת איסור ונולד. אין לטלטל עצמות שנתפרקו ביום טוב (מגן אברהם), פירוש משום נולד:

יא

[יא] [לבוש] אין צריך וכו'. לא דק דהתם על ידי שינוי מותר (עולת שבת), והוא לא דק שהרי רש"י כתבו טעם זה וכן הרמב"ם ולדידהו באמת אף על ידי שינוי אסור כדמשמע בב"ח אלא דאנן לא קיימא לן כוותייהו בזה:

יב

[יב] אוצר של פירות וכו'. והוא הדין פירות העומדים לסחורה, ולהמתירין מוקצה אין צריך אמירה, אלא בגרוגרת וצמוקים כמו שכתב סימן ש"י ובית יוסף (מגן אברהם):

יג

[יג] סגי כשיאמר וכו'. ורש"ל ומגן אברהם פסקו דצריך שירשום. כתב רמ"א דמותר להכינו מיום טוב ראשון לשני בשני ימים טובים של גלויות, עד כאן משם. לענין התפילה אם דעתו לחזור מתפלל שמונה עשרה כמו מקומו ולובשין למלבוש יום טוב וכשחל יום טוב בערב שבת מבשל בלא עירוב תבשילין (רדב"ז). ויכולין להרבות בשבילו ביום טוב שני מכל מקום טוב שלא יבשלו בשבילו קדירה מיוחדת משום ר' יום טוב צהלון (קל"ט):

א

החמירו. עיין תשובת בי"ד סימן רע"ג:

א

א) [סעיף א'] כל מלאכה האסורה בשבת אסורה ביו"ט, והטעם משרשי המצוה כדי שיזכרו ישראל הנסים הגדולים שעשה להם השי"ת ולאבותיהם וידברו בם ויודיעון לבניהם ולבני בניהם כי מתוך השביתה מעסקי העולם יהיו פנויים לעסוק בזה שאילו היו מותרים במלאכה ואפי' במלאכה קלה היה כל אחד ואחד פונה לעסקו וכבוד הרגל ישכח מפי עוללים וגם מן הגדולים, ועוד יש תועלות רבות בשביתה שמתקבצים כל העם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות לשמוע דברי ספר וראשי העם ידריכום וילמדום דעת וכעין מה שאז"ל משה תיקן להם לישראל שיהיו דורשים בה' פסח בפסח בה' עצרת בעצרת. ס' החינוך סי' שט"ו, א"ר או' א':

א

ב) שם. כל מלאכה האסורה בשבת וכו', ואפי' דבר האסור משום שבות בשבת אסור ביו"ט וכן כל דבר שאסור לישראל לעשותו אסור לומר לעכו"ם לעשותו כמו בשבת, ב"י, לבוש, מ"א ריש הסי', עט"ז, ר"ז או' יו"ד, מ"ב או' א'. ועיין לקמן רסי' תקמ"ג ובדברינו לשם בס"ד:

א

ג) ומיהו צרכי חולה שאין בו סכנה אעפ"י שאסור לעשותו ע"י ישראל אומר לעכו"ם ועושה אפי' בשבת וכמ"ש בסי' שכ"ח יעו"ש. ב"י.

א

ד) אסור לומר לקראים שיעשו מלאכה ביו"ט, משפטי שמואל סי' קל"ד, בנימין זאב סי' ת"י ות"ז בשמו ובשם מהר"א ירושלמי ז"ל. וכן מתבאר מדברי בעל תומת ישרים ז"ל סי' קס"ו. כנה"ג בהגה"ט:

א

ה) שם. אסורה ביו"ט, ששת ימים אלו שהם ראשון ושביעי של פסח וחג השבועות ור"ה וראשון ושמיני של חג הסוכות הם הנקראים יו"ט וכל העושה מלאכת עבודה באחד מהם שלא לצורך אוכל נפש הר"ז לוקה מה"ת שנאמר כל מלאכת עבודה לא תעשו וכל השובת בהם ממלאכת עבודה הר"ז קיים מ"ע שהרי נאמר בהם שבתון כלומר שבות. הרמב"ם ריש ה' יו"ט. ר"ז או' א' ובענין מלאכה שא"צ לגופא וכבוי עיין לעיל סי' רע"ח ועוד בענין כיבוי עיין לקמן סי' תקי"ד יעו"ש:

א

ו) שם. אסורה ביו"ט. ואף בדיבור שלא להרבות דברים וק"ו שיחת משא ומתן. מחב"ר או' ב' ועיין בשער הכוו' דף ע"ד ע"ד שכתב שרבינו האר"י ז"ל היה נזהר שלא לדבר שיחה בטילה או דבור של חול בשבת אפי' בלה"ק וכן היה נזהר בכל היו"ט כמו בשבת יעו"ש. והביאו המחב"ר שם. ועיין לעיל סי' ש"ז או' א':

א

ז) שם. חוץ ממלאכת אוכל נפש. כדכתיב בקרא אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם:

א

ח) שם. וחוץ מהוצאה והבערה. דין הבערה יתבאר לקמן סי' תקי"א ודין הוצאה לקמן סי' תקי"ח יעו"ש:

א

ט) שם וכן מכשירי אוכל נפש שלא היה אפשר וכו' כגון שנתקלקלו ביו"ט או שהיה אתמול טרוד. רש"י ביצה כ"ח ע"ב. ר"ז או' ד'. אבל אם הי' אפשר לעשותו מאתמול אסו' לעשותו ביו"ט כמ"ש באו' שאח"ז. ודין פרטי מכשירי אוכל נפש נת' לקמן סי' תק"ח ותק"ט:

א

י) שם. וכן מכשירי אוכל נפש שלא היה אפשר וכו' דכתיב אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם ודרשינן בגמ' (ביצה כ"ח ע"ב) הוא למעט לכם לרבות, כאן במכשירין שאפשר לעשותן מעיו"ט כאן במכשירין שא"א לעשותן מעיו"ט יעו"ש. והנה משמע מדברי הש"ע דאוכל נפש מותר לעשות ביו"ט אפי' אם היה אפשר לעשותו מעיו"ט ולא היה מפיג טעם כלל ואפי' בלא שינוי. ורק מור"ם ז"ל בהגה הביא דעת המחמירים דאפי' באוכל נפש עצמו כל שאינו מפיג טעם כלל אם עשאו מעיו"ט אסור לעשותו ביו"ט אם לא ע"י שינוי. אמנם השכנה"ג בהגב"י או' ד' ואו' ה' הביא כמה רבוותא דס"ל דאפי' באוכל נפש עצמו מחלקינן בין אפשר לעשותו מאתמול ללא אפשר וכתב דלענין הלכה מי יכול להורות היתר נגד הני רבוותא דאסרי ואף גם דגם הש"ע לא סתם בהדיא כמ"ד דבאוכל נפש גופיה אין לחלק יעו"ש, והב"ד המאמ"ר א"ו ג' וכתב דאין להקל ראש נגדו ובפרט בשכבר מור"ם ז"ל והרבה מהאחרונים פסקו כהמחמירין יעו"ש. וכן הסכים הפר"ח כדברי המחמירין, וכ"כ הברכ"י או' ב' על דברי מור"ם הנז' דכן ראוי להחמיר שלא לעשות פידיאו"ס וכיוצא ביו"ט שהלחים אינם יפים מהיבשים יעו"ש. ומיהו מי שעבר וסמך אמתירין ענוש לא יענש שיש לו אילנים גדולים לסמוך עליהם. שכנה"ג שם סוף או' ו' א"ר או' ז' ועיין עוד מזה לקמן סי' תק"ד:

א

יא) עשיית עיסת הגיקולאט"י ביו"ט. כן גיבן"ן (גבינה) אסור בכל אופן דלא שייך שינוי בעשייתן ומיחזי כעובדין דחול. הרמ"ך בתשו' והובאה בשו"ת בית יהודה ח"ב סי' מ"ו והסכים כמו הרב המחבר הנז' יעו"ש. ברכ"י או' ג'. ועוד עיין מזה לקמן סי' תק"י סעי' ה' ובדברינו לשם בס"ד:

א

יב) שם הגה ויש מחמירין אפי' באוכל נפש וכו' והטעם משום גזירה שמא יניח אדם מלאכות שאפשר לעשותן מעיו"ט ליו"ט, ונמצא יו"ט כולו הולך בעשי"ת אותן מלאכות וימנע משמחת יו"ט. הגהת הלבוש, ר"ז או' ז'.

א

יג) שם הגה ויש מחמירין אפי' באוכל נפש וכו' ומה"ט יש לבשל פירות היבשים קודם יו"ט שהם טובים יותר כשנתבשלו מאתמול. של"ה. מ"א סק"ב. א"ר או' ז' ר"ז או' ו' ח"א כלל ף' או' א'. ואם צריך לו דוקא שיתבשל היום י"ל דשרי. א"א או' ב'

א

יד) שם בהגה. כל שאינו מפיג טעם כלל וכו' אבל לשין ואופין ושוחטין ומבשלין ביו"ט שאם עשה אלי מבערב יש בכך הפסד או חסרון טעם. שאין לחם חם או תבשיל שבשל היום כלחם שנאפה מאמש וכתבשיל שנתבשל מאמש ולא בשר שנשחט היום כבשר שנשחט מאמש וכן כל כיוצא באלו. הרמב"ם פ"א מה' יו"ט דין ח' ר"ז או' ה':

א

טו) שם בהגה. מותר לעשותו ע"י שינוי. ומותר לכתחלה להמתין עד יו"ט לעשותו בשינוי וכ"מ סי' תק"ד. מ"א סק"ג א"ר או' ח' שו"ג או' ה' ח"א כלל פ"ה או' ז' ומ"מ כתב בדרשות מהרי"ל ה' יו"ט ללוש הוורימזיל"ש מעיו"ט דהישנים יותר טובים. וגם כתב דאסור לדוך שקדים ביו"ט להוציא מהם חלב כי אפשר לעשות בעיו"ט ואף שמפיג טעם קצת יעו"ש. ואע"ג דבשאר מאכלים אם מפיג טעם קצת שרי הכא דומה לסחיטת פירי לעשות משקה ואסור, יש"ש פ"ק דביצה סי' ט"ל. מ"א שם א"ר או' ז' ח"א כלל פ"א או' יוד. מ"ב או' ט'. מיהו דעת הפר"ח להתיר משום דדמיא ללישא ולבישרא אגימרי דעדיפא כשהם בני יומם. וכ"ה דעת המו"ק. והא"א או' ג' כתב וע"י שינוי אפשר דשרי לדוך שקדים. וכ"כ מ"ב שם. וכ"כ תו' חיים על ח"א שם. ולחולה מותר בלא שינוי אף שאין בו סכנה. שו"ג סי' תק"ד או' ד':

א

טז) וירומיל"ש לאקשי"ן ללוש מעיו"ט הא לחתוך שרי ביו"ט דאין טוחן אחר טוחן ואפשר טירחא למעט עדיף יחתוך מעיו"ט. א"א שם. ועיין לקמן סי' תק"ד סעי' ג' בהגה,

א

טוב) שם בהגה. מותר לעשותו ע"י שינוי. ואפי' שכח ולא עשאה או שהיה טרוד ולא היה לו פנאי לעשותה מ"מ כיון שלא היה אנוס בדבר אסור לעשותה ביו"ט אלא א"כ משנה קצת בעשייתה מדרך החול ר"ז או' ה':

א

יח) שם בהגה. ע"י שינוי. דהיינו שישנה קצת אופן עשייתן או אם היה רגיל לעשותן ע"ג השלחן יעשה ע"ג בגד וכיוצא. פר"ח. ח"א כלל פ"ה או' ז'.

א

יט) שם בהגה. ע"י שינוי. כדי שמתוך כך יזכרו שהוא יו"ט ולא יבא לעשות ביו"ט יותר ממה שהוא צריך ליו"ט. לבוש סי' תק"ד סעי' א':

א

ך) [סעיף ב'] קצירה טחינה וכו' והטעם פירש ר"י לפי שאדם רגיל לקציר שדהו ולבצור כרמו כאחד ולדרוך כל ענביו ולטחון הרבה ביחד וחשו חכמים שאם היו מתירין ביו"ט היה קוצר כל שדהו ובוצר כל כרמו ודורך כל ענביו וימנע משמחת יו"ט. וכן צידה אסרו שפעמים שתעלה במצודתו דגים הרבה. טור, לבוש. ט"ז סק"ב. מ"א סק"ד. ר"ז או' ט' ועיין לקמן או' כ"ד וסי' תצ"ז או' ב'

א

כא) שם. קצירה טחינה וכו' וכן הדישה והעימור והזרייה וברירת מיני תבואה שדרך לבור אותם הרבה ביחד והטחינה של כל מינים הנטחנים ברחיים שדרך לטחון אותם הרבה ביחד וההרקדה והתלישה מן המחובר שהיא הולדת הקצירה וסחיטת פירות שהיא תולדת דישה שמפרק דבר מגידולו. ר"ז שם, מ"ב או' י"א ואו, י"ב. ובענין סחיטת פירות עיין לעיל סי' ש"ך ובענין ההרקדה עיין לקמן סי' תק"ו סעי' ב' ובדברינו לשם בס"ד:

א

כב) שם. קצירה טחינה וכו' ולדוך מצה ביו"ט של פסח מותר דק"ל דאין טחינה אחר טחינה אך יזהר שלא יברור פרורין הגדולים מתוך הקטנים כי איסור בורר יש נמי באוכלין. דרשות מהרי"ל ה' יו"ט. ט"ז סק"ב. מיהו בד"מ סי' תק"ד או' ד' כתב על דברי מהרי"ל הנז' שכתב שלא יברור פירורין וכו' דלא נהירא דהא אפי' פסילת מתוך האוכל שרי לברור ביו"ט כדלקמן סי' תק"י עכ"ל וכן רש"ל ביש"ש פ"ק דביצה סי' מ"ב תמה על דברי מהרי"ל הנז' והתיר אפי' לברור פירורין גדולים מתוך הקטנים יעו"ש והב"ד שכנה"ג בהגב"י סי' תק"ד או' ג'. אכן המ"א שם סק"ט כתב דיש להחמיר כמהרי"ל יעו"ש. וכ"פ הר"ז שם או' ו' מ"ב שם או' ך' וכתב שם המ"ב דאם ירצה לקחת הגדולות יקחם עם מעט קמח דליכא חששא דברירה וכמ"ש בסי' שי"ט יעו"ש. ועיין בדברינו לסי' שי"ט או' מ"ב ומ"ה ומ"ו ועוד עיין לקמן סי' תק"ו או' ט"ו.

א

כג) שם. ובצירה וסחיטה וכו' ועיין בשו"ת פ"י כ"י חא"ח סי' י"ד בענין המנהג שנהגו ביו"ט לקחת חלות דבש ולטבל בו פרוסת המוציא שחכם א' רוצה לאסור שדבש מחלות הוי כמשקה היוצא מזיתים וענבים שאסור אף בעומדים לאכילה וכתב דז"א דודאי לטבל הפת מותר דהוי משקה הבא לאוכל ועדיף מיניה דהוי אוכל הבא לאוכל כדאיתא בגמ' ואפי' בלא פת יש היתר דדוקא בזמן שדבוקים בכוורת וצריך וכו' כדאיתא בסי' שכ"א וכו' יעו"ש. שע"ת או' ד' ועיין לעיל סי' שכ"א סעי' י"ג ובדברינו לשם בס"ד:

א

כד) שם. אסרום חכמים. כ"ה דעת הרמב"ם פ"א מה' יו"ט דכל אלו המלאכות אסורים ביו"ט מדרבנן וכ"ה דעת הרא"ש בר"פ אין צדין והטור וב"י ולבוש. אכן הר"ן כתב בר"פ א"צ דהנך מלאכות אינן אסורות אלא מדבריהם לפום גמ' דידן אבל לפום הירוש' מוכח שהם מהת' יעו"ש והב"ד ב"י. וכ"ה דעת הרשב"א בעה"ק בבית מועד שער א' או' א' שהם מה"ת. וכן רש"ל ביש"ש ר"פ א"צ מסיק דמה"ת אסור עד לישה יעו"ש והב"ד הט"ז סק"ב. מ"א סק"ד א"ר או' ט' ונ"מ לענין תיקון למי שעבר עליהם דיש לחוש למ"ד דאו' ועי' לעיל סי' של"ד או' קל"ז:

א

כה) שם. אסרום חכמים. ואפי' ע"י שינוי אסור. עו"ש או' ב' א"ר שם. א"א או' ד' ר"ז או' ט' מ"ב או' י"ג, ואפי' לא היה אפשר לעשותם מעיו"ט אסור. ר"ז שם:

א

כו) [סעיף ג'] אין מוציאין משא על הבהמה וכו' כ"כ הרמב"ם פ"ה דין ב' וסמ"ג. והטעם כתב שם בהרמב"ם שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול, ויש מי שכתב לפי שאין משתמשין בבעלי חיים כל עיקר ביו"ט ושבת, והרשב"א כתב שני הטעמים, המ"מ שם והב"ד ב"י. וכ"כ הלבוש שני הטעמים, וכ"כ הר"ז או' י"א.:

א

כז) ולענין אם אדם מצווה על שביתת בהמתו ביו"ט עיין לעיל סי' רמ"ו סעי' ג' בהגה ובדברינו לשם או' ד"ן שכתבנו דדעת מרן ז"ל והאחרונים להחמיר יעו"ש. וכ"כ מ"א בסי' זה סק"ה. כס"א או' ב' נה"ש סוף או' ד' ביאורי הגר"א:

א

כח) ולענין מחמר אחרי בהמה ביו"ט עיין ב"י בשם הכלבו שהביא פלוגתא בזה כמו אם מצווה על שביתת בהמתו ודעת ב"י כמאן דאוסר וכמו בשבת יעו"ש. אמנם הפר"ח האריך בזה ומסיק להלכה דאפי' למ"ד דאינו מציוה על שביתת בהמתו ביו"ט מ"מ איסור מחמר ודאי איכא ביו"ט יעו"ש. והב"ד מחה"ש סק"ה. ח"א כלל ס"ז או' ב' והיינו בדבר שאינו צורך יו"ט אבל בדבר שהוא צורך יו"ט לכ"ע אין בו איסור שביתה או מחמר אלא מדרבנן מטעמים שכתבנו לעיל או' כ"ה דהא לא עדיף בהמה מאדם:

א

כט) שם. אין מוציאין משא וכו' כשם שאסור להשתמש בבע"ח ובמחובר לקרקע בשבת כמ"ש לעיל בסי' ש"ה ושל"ו כך אסיר ביו"ט. ר"ז או י"ב. ועיין לעיל או' ב':

א

ל) [סעיף ד'] מוקצה אעפ"י שמותר בשבת. כגון מוקצה מחמת מיאוס או פירות העומדים לסחורה וכדומה שהתירו בשבת כר' שמעון כמ"ש לעיל סי' ש"י החמירו בו ביו"ט כר' יהודה וכמ"ש הטעם באו' שאח"ז:

א

לא) שם. החמירו בו ביו"ט וכו' ואע"ג דק"ל בשבת כר' שמעון ביו"ט פסק הרי"ף כר' יהודה לפי שהיא קל והחמירו בו כדי שלא יבואו לזלזל בו. וכ"כ בשאלתות וכ"פ הרמב"ם ז"ל. אבל בה"ג ורש"י ור"י ור"ת פסקו כר"ש בין בשבת בין ביו"ט אלא שר"ת היה מחלק לומר שאין הלכה כר"ש אלא במוקצה אבל בנולד הלכה כר"י וכן ר"ח פסק כר"ש אף ביו"ט אלא במוקצה מחמת איסור ונולד פסק כר"י ביו"ט. טור. וזהו שכתב מור"ם ז"ל בהגה ויש מתירין מוקצה אפי' ביו"ט שהוא דעת בה"ג ורש"י ור"י ור"ת ומ"ש אבל נולד אסור לדבריהם אפי' בשבת הוא דעת ר"ת כנז' וכתב ב"י ולענין הלכה כיון שהרי"ף והרמב"ם מסכימים לדעת אחת וגם הכריעו כדבריהם האחרונים הכי נקטינן עכ"ל ולכן פסק כאן בש"ע לאסור במקצה ביו"ט וכן סתם הלבוש כדברי הש"ע., וכ"ה דעת הרשב"א בעה"ק שער ה' או' א' וכן הסכים הפר"ח ועיין לקמן או' ל"ד:

א

לב) שם. החמירו בו ביו"ט וכו' ולפי סברא זו בהמה העומדת לחלבה וחרנגולת לביצתה ושור של חרישה אסור לשחטן ביו"ט עד שיכין אותם לכך מעיו"ט שבת י"ט ע"ב ר"ז או' י"ג. מ"ב או' ט"ו. ודבר שהוא מוקצה מחמת נולד פשיטא דאסור לדעת הש"ע ביו"ט. מ"ב שם:

א

לג) שם. החמירו בו ביו"ט. וכו' עיין ב"ד סי' רפ"ג שהקשה על המנהג פשוט שלוקחין ביו"ט שמן וביצים וכיוצא מחנוני ישראל וכמ"ש לקמן רסי' תקי"ז דאמאי אין חוששין משום איסור מוקצה ביו"ט יעו"ש והב"ד הרב חקקי לב חא"ח סי' ח' דף ך' ע"ד וכתב דיש לחלק חילוק ברור בין חנוני לסוחר דחנוני כיון שמוכר שמן ובצים וכדומה מהדברים הרגילים ושוים לכל נפש מסתמא דעתו הוא שאם יצטרך לביתו או למכירה שנותן ואע"ג דכתב מור"ם ז"ל דלפחות צריך שיאמר וכו' כאן דהוי הווה ורגיל סתמו כפירושו וכו' משא"כ בסוחר שמוכר לסחורה תמרים ושקדים או צמוקים וכדומה שאין דעתו ליקח אפי' אם יצטרך לעצמו וכ"ש לתת לאחרים וגם שהם פירות דלא רגיל בהו וגם אינם שוים לכל נפש דיש שאינם אוכלים מהם כל עיקר ביו"ט ודאי דאסחי דעתיה מהם והם מוקצים יעו"ש, ועי"ש שהביא ג"כ דברי השו"ג או' ט' שכתב לתרץ בכה"ג ומ"ש עליו יעו"ש. ועוד י"ל דהחנוני כיון שאינו מקפיד שמוכר אפי' דבר מועט וכל הבא ברוך הבא הרי כל סחורתו כעומדים לאכילה דמו וכאלו אמר משא"כ בסוחר שמקפיד למכור דבר מועט ואפי' בחול א"כ הוי פירותיו מוקצים ביו"ט עד שיאמר מעיו"ט, וכ"כ ח"א כלל ק"א או' ב' דחנונים שדרכם למכור תמיד הרי הוא כאלו אמר עכ"ל ור"ל משא"כ הסוחרים שאין דרכם למכור תמיד לפי שמקפידים למכור דבר מועט הוו מוקצים עד שיאמר מכאן אני נוטל למחר:

א

לד) שם הגה. ויש מתירין מוקצה וכו' וכ"פ רש"ל ביש"ש פ"ד דביצה סי' ג' ופ"ה סי' י"ז, והב"ר שכנה"ג בהגב"י או' ט' מ"א סק"ו. א"ר או' יו"ד. וכתב הר"ז סוף או' י"ג דכן נוהגין להקל במדינות אלו (ר"ל במדינות אשכנז) אף ביו"ט והמחמיר ביו"ט תע"ב עכ"ל וכ"כ בסי' תקי"ח או' ט"ו, וכ"כ א"ר שם או' י"ח. ומיהו מנהג בני ספרד לאסור כדברי הש"ע כנודע ונראה דגם במדינות אשכנז לא בכל המקומות נהגו להקל שהרי הלבוש סתם לאסור כדברי הש"ע וגם בביאורי הגר"א סי' תקי"ח סעי' ו' כתב דביו"ט ק"ל כר"י וכן שאר מחברים רבני אשכנזים לא כתבו שנוהגים להקל, ומיהו גם להיש מתירין מוקצה לא בכל מוקצה אלא דוקא מוקצה שמותר בשבת והחמירו בו ביו"ט הם מתירים ביו"ט כמו בשבת וכמ"ש לעיל או' ל' ואו' ל"א יעו"ש. ועיין לקמן סי' תקי"ח או' נ"ד:

א

לה) שם בהגה. אבל נולד וכו' כגון עצמות וקליפין הראויין למאכל בהמה דלדיעה זו אסור לטלטלם אפי' בשבת אנן ק"ל בזה בשבת כר"ש דשרי לטלטלם כמ"ש לעיל סי' ש"ח סעי' כ"ז יעו"ש ורק ביו"ט נוהגין להחמיר כמ"ש באו' שאח"ז:

א

לו) שם בהגה. אבל נולד אסור לדבריהם וכו' אין זו מדוקדק דהא יש מתירין ביו"ט מוקצה ונולד אלא רמ"א ס"ל שעכ"פ הנוהגין היתר במוקצה אין לנהוג היתר בנולד וא"כ אין לטלטל עצמות שנתפרקו ביו"ט, מ"א סק"ז, א"ר או' יו"ד. א"א או' ז' ר"ז או' י"ג, ח"א כלל ק"א או' א' מקרא קודש סי' י"ז או' ד' בן א"ח פ' במדבר או' י"א. מ"ב או' י"ז:

ב

לו) ואם נתפרקו מעיו"ט דאז גם מעיו"ט היו מוכנים לכלבים ליכא נולד ומ"מ כתב מ"א לעיל סי' ש"ח ס"ק נ"ד דבעינן דוקא שיהיו כלבים מצויים דאל"כ אסורים משום מוקצה, מחה"ש סק"ז. ועיין לעיל סי' ש"ח או' קצ"ה ואו' קצ"ו:

א

לז) ושבת שחל בו יו"ט מותר לטלטל עצמות וקליפין הראויין למאכל בהמה ולא אמרינן לא פלוג רבנן. בן א"ח שם ובספרו רב פעלים ח"א סי' ל' יעו"ש, ועיין לעיל סי' ש"ח סעי' כ"ז ובדברינו לשם בס"ד:

א

לח) ונכרי העושה כלי ביו"ט אסור לטלטלו לדיעה זו דהו"ל נולד, מ"א סי' ש"ח ס"ק ט"ו. מקרא קודש שם בליקוטי רימ"א או' ג' וה"ה כל דבר שאינו ראוי היום למה שהיה ראוי לביה"ש הוי נולד כגון כלי שנשבר ביו"ט ואינו יכול להשתמש בשבר כלי מה שהיה יכול להשתמש כשהכלי היה שלם אלא תשמיש אחר כגון כלי משקין שנשברו או נקבו ביו"ט ואינו יכול להשתמש בשבריהם משקין כמקדם אלא אוכלים או דברים אחרים וכן שברי עריבה שאינו ראוי רק לכסות בהם פי חביות ושברי כלי זכוכית לכסות פי הפך הר"ז נולד שנעשה כלי חדש אלא א"כ נשברו בעיו"ט שאז הוכנו למלאכה אחרת מבע"י ואין זה נולד, וה"ה אפי' נשברו ביו"ט והשברים ראויים להשתמש בהם מעין מלאכתן הראשונה כגון שברי עריבה לצוק לתוכן מקפה עבה שדומה לעיסה שמשתמשין בעריבה ושברי כלי זכוכית לצוק לתוכן שמן אין זה נולד, לקוטי רימ"א שם או' ד' מדברי מ"א שם. וכ"כ הר"ז או' י"ג. ועיין עוד לקמן סי' תק"א סעי' ה' ו' ז' מדיני נולד ובדברינו לשם בס"ד:

א

טל) שם בהגה. וכל מוקצה שאינו בעלי חיים וכו' והכנת בעלי חיים עיין לקמן סי' תצ"ז סעי' יו"ד:

א

מ) שם בהגה. כגון אוצר של פירות וכו' וה"ה פירות העומדים לסחורה. מ"א סק"ח, א"ר או' י"ב, חמ"מ או' ד' ר"ז שם. ח"א כלל ק"א או' ב' מ"ב או' ך':

א

מא) שם בהגה. סגי כשיאמר וכו' ולהמתירין מוקצה אין צריך אמירה אלא בגרוגרות וצמוקים כמ"ש סי' ש"י סעי' ה' מ"א סק"ט, א"ר שם, א"א או' ט' מ"ב או' ח' ועיין לעיל סי' ש"י סעי' ה' ובדברינו לשם בס"ד:

א

מב) שם בהגה. סגי כשיאמר וכו' דאותן שיקח למחר הרי הם כמו שהוברר למפרע דלהם כוון בהכנתו דבמלתא דרבנן ק"ל דיש ברירה, מ"ב או' כ"א:

א

מג) שם בהגה. וא"צ שירשום וכו' עיין ב"י סס"י תקי"ח שכתב שהרמב"ם חולק ופוסק כחכמים שצריך שירשום וכתב בד"מ שם ומדברי ב"י משמע דס"ל כר"א דא"צ שירשום דק"ל בדרבנן יש ברירה עכ"ל ולכן פסק כאן א"צ שירשום. מ"א סק"י. ומיהו דעת המ"א שם צריך שירשום וכתב שכ"פ רש"ל יעו"ש. והב"ר א"ר או' י"ג. א"א או' יו"ד, אמנם דעת הפר"ח כדברי מור"ם ז"ל דבזה א"צ שירשום. וכ"ה דעת הר"ז בקו"א או' ע' ובסי' תקי"ח או' י"ב. וכ"פ ח"א כלל ק"א או' ב' וע"כ נראה דלכתחילה טוב להחמיר ובדיעבד יש לסמוך על המתירין:

א

מד) וכתב עו"ש המ"א דבפירות דחזו ולא חזו לכ"ע צריך שירשום ויאמר מכאן ועד כאן אני נוטל למחר דאיכא למיחש דלמא שביק הרעים ונוטל היפים ומטלטל מידי דלא חזי וכמ"ש בסי' תצ"ז סעי' יו"ד יעו"ש. וכ"ה דעת הפר"ח וכ"פ הר"ז או' י"ד אלא שכתב לזה טעם אחר מפני שהקצה אותם בידים שהעלם לגג ליבשם יעו"ש. וכ"פ מקרא קודש סי' י"ז או' ה' מ"ב או' כ"ב:

א

מה) שם בהגה. ומותר להכין מיו"ט ראשון לשני וכו' קאי אדלעיל מיניה שבאוצר מותר להכין מיו"ט וכו' מ"א ס"ק י"א. שו"ג או' יו"ד:

א

מו) שם בהגה. ומותר להכין מיו"ט ראשון לשני וכו' ואע"ג דלקמן סי' תק"ג פסק דאסור להכין מיו"ט לחבירו הכא שאני כיון שא"צ אלא אמירה לחוד במידי שאינו בעלי חיים. ט"ז סק"ה. שו"ג שם. ח"א כלל ק"א או' ב' מ"ב או' כ"ג ומשמע הא בדבר שצריך מעשה אסור להכין מיו"ט ראשון לשני והגם שכתבנו לעיל או' מ"ג די"א דצריך שירשום נראה דבכה"ג דאוצר דליכא פירות דחזו ולא חזו וגם לא הקצה אותם בידים שהעלם לגג ליבשם סגי ברשימה דאמירה לחוד שיאמר מכאן ועד כאן אני נוטל למחר אבל בפירות שהעלם לגג ליבשם שהקצה אותם בידים או דאית בהו חזו ולא חזו דצריך לרשום בסי' מכאן ועד כאן אסור להכין מיו"ט ראשון לשני. ועיין ר"ז או' י"ד ואו' ט"ו ודוק:

א

מז) שם בהגה. ומותר להכין מיו"ט ראשון לשני וכו' והטעם מבואר דממ"נ מותר דאם היום קודש (ר"ל יו"ט ב') ואתמול חול הרי החול מכין ליו"ט ואם היום חול ואתמול היה קודש ימי החול א"צ הכנה. עו"ש או' ד' פר"ח ר"ז שם. מ"ב שם:

א

מח) שם בהגה. ומותר להכין מיו"ט א' לשני וכו' והיינו על תנאי שאומר אם היום חול ומחר קודש יהיה זה מוכן על מחר ואם היום קודש אין בדברי כלום ואין צורך לזה ולמחר א"צ לומר כלום. חמ"מ או' ד':

א

מט) שם בהגה. ומותר להכין מיו"ט א' לשני וכו' ובשני יו"ט של ר"ה אינו יכול להתנות ושל עכו"ם א"צ הכן אבל אית ביה משום נולד. חמ"מ שם. ועיין לעיל או' ל"ח ולקמן סי' תצ"ח סעי' ג' וסי' ת"ר סעי' א':

א

כל שאסור לעשותו אסור לומר לעכו"ם לעשותו (ב"י וערסי' תקמ"ג): חוץ ממלאכת אוכל נפש. כוון למ"ש סי' תקכ"א דמותר לשלשל פירות מפני הפסד הואיל וראוים לאכילה וע' בגמ':

ב

ויש מחמירים. ומה"ט יש לבשל פירות היבשים קודם י"ט שהם טובים יותר כשנתבשלו מאתמול (של"ה):

ג

ע"י שינוי. ומותר לכתחל' להמתין עד י"ט לעשותו בשינוי (וכ"מ סי' תק"ד) ומ"מ כ' מהרי"ל ללוש הוורימזיל"ש מעי"ט דהישני' יות' טובים וגם אסו' לדוך שקדי' בי"ט להוצי' מהם חלב כי אפשר לעשות בעי"ט אף שמפיג טעם קצת ע"כ, ואף על גב דבשאר מאכלים אם מפיג טעם קצת שרי הכא דומ' לסחיטת פירי ואף על פי שאינו דומה כלל דהתם הלחלוחית אגור בתוכו אבל השקדים יבשים הם ומרוב דכייתם נסחט המרק מ"מ בל' בני אדם שם חלב עליהם ודומה לסחיטת פרי לעשו' משקה ואסו' עכ"ל יש"ש סי' ל"ח ועסי' תק"ו ס"ח:

ד

אסרו חכמים. מפני שדרך לעשות אותם ביום א' לימים הרבה ויש"ש פסק כדעת הפוסקים שהם דאורייתא:

ה

אין מוציאין. אין לפרש משום שביתת בהמתו שהרי אדם עצמו מותר להוציא בי"ט אלא כמ"ש הרמב"ם שאסור שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול וע' סימן רמ"ו סס"ג ומ"ש דיש לאסור שביתת בהמתו בי"ט דלא כרמ"א:

ו

ויש מתירין. וכ"פ ביש"ש פ"ד סי' ג' ופ"ה סי"ז ובסי' י"ט כ' דנולד אסור ומוקצה מחמת איסור אף על גב דבשבת שרי אא"כ דחיה בידים בי"ט אסור וע"ש בסוף ביצה:

ז

לדבריהם. אין מדוקדק זו דהא יש מתירים בי"ט מוקצה ונולד אלא שרמ"א ס"ל שעכ"פ הנוהגין היתר במוקצה אין לנהוג היתר בנולד א"כ אין לטלטל עצמות שנתפרקו בי"ט:

ח

אוצר של פירות. וה"ה פירות העומדים לסחורה:

ט

סגי כשיאמר. ולהמתירין מוקצ' א"צ אמירה אלא בגרוגרות וצמוקים כמ"ש סימן ש"י ס"ה (ב"י סי' תקי"ח):

י

וא"צ שירשום. עבב"י סימן תקי"ח שהרמב"ם חולק ופוסק כחכמים שצריך שירשום, וכתב בד"מ שם ומדברי ב"י משמע דס"ל כר"א דא"צ שירשום, דקי"ל בדרבנן יש ברירה עכ"ל, ולכן פסק כאן א"צ שירשום ולי צ"ע דהא התוס' כתבו דאי' בירושלמי דחכמים ס"ל כב"ה וב"ה אית להו ברירה ועוד דהרמב"ם פסק ג"כ בדרבנן יש ברירה ואפ"ה פסק צריך שירשום אלא ע"כ אין הטעם משום ברירה אלא כמ"ש התוס' כיון דאקציה בידים חמיר טפי ובעי הכנה גמורה וכ"כ התוס' סוף בפ' דאין הלכה כר"א דשמותי הוא וכ"פ היש"ש כחכמים: ועוד נ"ל דפירות דחזו ולא חזו לכ"ע צריך שירשום ויאמר מכאן ועד כאן נוטל למחר דאיכא למיחש דלמא שביק הרעים ונוטל היפים ומטלטל מידי דלא חזי וכמ"ש סימן תצ"ז ס"י ע"ש וכ"מ בב"י סי' תקי"ח בשם הכל בו:

יא

ומותר להכין. קאי אדלעיל מיניה שבאוצר מותר להכין וכו' ועסי' תק"ג וססי' תקנ"ח:

א

{א} האסורה בשבת – בין שאיסורה מן התורה ובין שאיסורה משום שבות וכן כל דבר שאסור לעשותו בעצמו אסור לומר גם לעכו"ם לעשותו כמו בשבת:

ב

{ב} חוץ ממלאכת אוכל נפש – כדכתיב בקרא אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם:

ג

{ג} וחוץ מהוצאה והבערה – ופרטי דיניהם יתבארו לקמן סימן תקי"א ותקי"ח:

ד

{ד} וכן מכשירי אוכל נפש וכו' – ופרטי דין זה עיין לקמן סימן תק"ח ותק"ט:

ה

{ה} שלא היה אפשר – דנתקלקל ביו"ט או שלא הספיק לו השעה ומשמע דבאוכל נפש גופיה מותר לדעת המחבר אפילו באפשר לעשותו מאתמול ומיהו בדבר שדרך לעשותו בפעם אחת לימים רבים גם להמחבר אסור בדבר שטוב מאתמול ולא יפיג טעמו וכדלקמן סימן תק"י ס"ג ע"ש וע"י שינוי משמע מהגר"א דשרי:

ו

{ו} מאתמול – אבל אם אפשר לעשותו מאתמול הרי הוא כשאר מלאכות ואסור מן התורה:

ז

{ז} ויש מחמירין וכו' – מדרבנן כדי שלא יעבור עליו כל היום במלאכות וימנע משמחת יו"ט:

ח

{ח} כל שאינו מפיג – דלישה ואפיה ושחיטה ובישול אם עשאן בעיו"ט יש בהם חסרון טעם שאין לחם שנילוש ונאפה היום כלחם שנילוש ונאפה מאתמול ולא תבשיל שנתבשל היום כתבשיל שנתבשל מאתמול ולא בשר שנשחט היום כבשר שנשחט מאתמול ולהכי לא גזרו בהם אבל דבר שאין בו קלקול טעם והפסד אם נעשה מאתמול ל"ל לעשותן ביו"ט וכתבו האחרונים דנקטינן למעשה כסברא זו. וכתבו עוד דלפי דעה זו אסור ללוש ביו"ט וורימזלי"ן (שקורין לאקשי"ן) שאפשר הנילושים מבע"י טובים ביותר וכן אסור לבשל פירות יבשים ביו"ט שהוא ידוע שהמבושלים מעיו"ט טובים הם יותר לאכילה אח"כ ביו"ט מיהו אם לא היה לו שהות מקודם לבשל וכש"כ כשלא היה לו הפירות מקודם בודאי מותר לבשלם ביו"ט וכן לענין לישה הנ"ל:

ט

{ט} טעם כלל – משמע דאם מפיג טעם אפילו במקצת שרי לכו"ע ובמהרי"ל כתוב שאסור לדוך שקדים ביו"ט להוציא מהן חלב מדהיה אפשר ליה לדוך מאתמול אע"פ שמפיג טעם קצת וכתבו האחרונים דמשו"ה החמיר בזה דדמי קצת לסחיטת פירות דאסור. ומ"מ ע"י שינוי נראה דיש להתיר:

י

{י} מותר לעשותו ע"י שינוי – ואם לא עשאו מעיו"ט מפני איזה אונס מותר אפילו בלי שינוי. וכתב המ"א דאפילו לכתחלה מותר להמתין לעשותו ע"י שינוי ובספר בגדי ישע מפקפק ע"ז אכן אם אין לו שהות קודם יו"ט בודאי יש לסמוך ע"ז:

יא

{יא} קצירה וכו' – וה"ה דישה והרקדה וכה"ג:

יב

{יב} וסחיטה – ר"ל לסחוט הפירות להוציא מהן שמנן ויינן לאכילה ביו"ט:

יג

{יג} אסרום חכמים – דמן התורה כל מלאכה שהוא באוכל נפש מותר אלא חכמים אסרו דברים שהם עבודה רבה כגון הני שהאדם רגיל לקצור שדהו ולבצור כרמו כאחד ולדרוך כל ענביו כאחד ולטחון הרבה בפ"א וא"כ יטרד כל היום בעבודתו וימנע משמחת יו"ט ולכן אסרו חכמים ואפילו ע"י שינוי אסור והניחו בהיתרן רק דברים שמסתמא הן רק לצורך אכילת יו"ט והרבה פוסקים חולקין וסוברין דמלאכת עבודה הנ"ל אסור מן התורה אפילו באוכל נפש ולא התירה התורה באוכל נפש אלא מה שהוא דרך לעשות ליום זה כגון מלישה ואפיה ואילך וכה"ג מלאכות שהם לצורך אכילה ביו"ט ופרטי דינים אלו יתבארו בסימנים הבאים כאו"א במקומו:

יד

{יד} אין מוציאין משא וכו' – לפי דעת הג"ה לעיל סימן רמ"ו ס"ג דאין אדם מצווה על שביתת בהמתו צ"ל דהכא אינו אלא איסורא דרבנן בעלמא שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול עם בהמתו ואפילו לצורך יו"ט ואפילו ברשות אחד ממקום למקום נמי אסור ולפ"ז לשון אין מוציאין לאו דוקא ולעיל בסימן רמ"ו הבאנו דעת החולקים דאדם מצווה על שביתת בהמתו ביו"ט כמו בשבת וכ"ש כשהוא מחמר אחר בהמתו ולדעה זו אתי שפיר כפשוטו ואיסורא דאורייתא קאמר המחבר. ודע אם נאמר דיש שביתת בהמה ביו"ט שייך בזה כל הדינים הנאמרים בענין זה לעיל בהלכות שבת סימן ש"ה:

טו

{טו} מוקצה אע"פ שהוא מותר וכו' – פי' דלעיל בסימן ש"י מתבאר דיש כמה מיני מוקצה המותרין בשבת כמו מוקצה מחמת שעומד לסחורה או בשהכניסו לאוצר ואין דעתו להסתפק ממנו עד אחר זמן או מוקצה מחמת מיאוס ועוד כמה גווני אך כ"ז הקילו דוקא בשבת דחמיר לאינשי ולא חיישינן אם נקל לו לטלטל דבר מוקצה יבוא להקל בשאר איסורי שבת אבל ביו"ט דקילי ליה שהרי הרבה מלאכות מותרים לו לצורך אוכל נפש ואם נקל לו במוקצה יבוא להקל גם בשאר איסורי יו"ט ולפיכך אסרו לו חכמים לטלטל ולאכלו ולפי סברא זו בהמה העומדת לחלבה ותרנגולת לביצתה ושור של חרישה אסור לשחטן ביו"ט עד שיכין אותם לכך מעיו"ט וכן כל כה"ג צריך הכנה מבע"י ודבר שהוא מוקצה מחמת נולד פשיטא דאסור לדעת המחבר ביו"ט:

טז

{טז} ויש מתירין וכו' – דלא חמיר משבת וכתב מ"א דכן הוא ג"כ דעת הרש"ל וכן פסק גם הפר"ח:

יז

{יז} לדבריהם וכו' – ואף דיש פוסקים שמתירין אף במוקצה דנולד הרמ"א לא רצה לתפוס כדעתם בזה אלא כאותן פוסקים דמחמירין עכ"פ במוקצה דנולד וכתבו האחרונים דאף שבשבת נקטינן לעיקר להתיר אפילו במוקצה דנולד דלא כבעלי סברא זו מ"מ ביו"ט אין להתיר עכ"פ במוקצה דנולד ולפ"ז אין לטלטל עצמות שנתפרקו מן הבשר ביו"ט אע"פ שהן ראויין לכלבים מפני שאתמול כשהיו מחוברין לבשר היו ראויין גם לאדם והוי נולד:

יח

{יח} וכל מוקצה וכו' – קאי לסברא הראשונה דמוקצה אסור דלהמתירין מוקצה א"צ אמירה אלא בגרוגרות וצמוקים משום דמסתמא דחינהו בידים כשהעלן לגג ליבשן ואפילו בשבת אסור וכדלעיל בסימן ש"י ס"ב:

יט

{יט} שאינו בע"ח – דבב"ח לא מהני בשיאמר מכאן אני נוטל אלא צריך לפרט זה וזה אני נוטל וכמבואר לקמן סי' תצ"ז ס"י:

כ

{כ} כגון אוצר וכו' – ר"ל ודעתו היה מתחלה רק להסתפק ממנו לאחר זמן וה"ה בפירות העומדים לסחורה או במוקצה של גרוגרות וצמוקים שלא נתייבשו לגמרי:

כא

{כא} סגי כשיאמר וכו' – דאותן שיקח למחר הרי הם כמו שהוברר למפרע דלהם כוון בהכנתו דבמלתא דרבנן קי"ל דיש ברירה:

כב

{כב} וא"צ שירשום וכו' – ודע דיש כמה פוסקים דפליגי ע"ז ודעתם דלא סגי בשיאמר מכאן וכו' אלא צריך שירשום בסימן המקום שבדעתו לאכול וסברתם דכיון שהם מוקצים מחמת מעשה שעשה בהם להקצותם כגון גרוגרות וצמוקים שהעלם לגג ליבשן או אפילו פירות שהכניסם לאוצר הרי הקצם בידים למכירה לא סגי בהכנה כל דהו להוציאם ממוקצה עד שיברר יפה הפירות שבדעתו לאוכלם ויתן בהם סימן ולהלכה יש להחמיר כסברא האחרונה עכ"פ לענין גרוגרות וצימוקים שהעלן לגג ובפירות שמכניסם לאוצר אפשר דיש לסמוך אסברא קמא ועיין בה"ל:

כג

{כג} ומותר להכין וכו' – ר"ל דבכגון זה של פירות ואוצר שא"צ לעשות מעשה ובאמירה בעלמא הוי הכנה מותר להכין אפילו ביו"ט גופיה מיום אחד לחבירו דממ"נ אם יום ב' קודם הרי היום חול ומותר להכין ואם היום קודש ומחר חול הרי א"צ הכנה כלל ונמצא שאינו מתקן שום דבר בהכנתו דליאסר עליו והיכי אסרינן הכנה מיו"ט לחבירו היכא שהוא עושה מעשה דחיישינן שמא מחר חול ונמצא שעשה מעשה ביו"ט לצורך חול וכההיא דסימן תק"ג עי"ש [וכן במוקצה דבע"ח כגון תרנגולת העומדת לגדל ביצים לא יכול להזמין מיו"ט לחבירו אא"כ זימן מעיו"ט] ולפ"ז לפי מה שכתבנו להחמיר במוקצה דאקצייה בידים כגון גרוגרות וצמוקים שצריך לרשום אם שכח לרשום בעיו"ט ונזכר ביו"ט אסור לעשות שום סימן להכין פירות ליו"ט שני דשמא מחר חול ונמצא שעשה סימן ביו"ט לצורך חול:

א

סעיף א' חוץ ממלאכת אוכל נפש. אם יכול לבשל בבה"ש דאפוקי יומא דיו"ט לאכלו בבה"ש וכן ליקח גחלת להבעיר הטוטין בה"ש כתבתי מזה בתשוב' הרב מוהר"ח אלפנדרי. בקונטרס מוצל מאש סי' י"ב מסתפק אם מותר לבשל ביו"ט לאכול אכילה גסה:

ב

סעיף ב' אסרום חכמים. וקשה לי להנך פוסקים דכל הני אסירי רק מדרבנן מסוגי' דיבמות קי"ד ע"א מפרק כלאחר יד הוא ביו"ט דאיסור לאו ל"ג אמאי לא קאמר י"ט דאיסור דרבנן דד"ת מותר משום אוכל נפש וצלע"ג:

א

וטחינה. עבה"ט וע' בשו"ת פ"י כת"י חלק א"ח סי' י"ד בענין המנהג שנהגו ביום טוב לקחת חלות דבש ולטבל בו פרוסת המוציא שחכם א' רוצה לאסור שדבש מן החלות הוי במשקה היוצא מזיתים וענבים שאסור אף בעומדים לאכילה וכתב דז"א דודאי לטבל הפת מותר דהוי משקה הבא לאוכל ועדיף מיניה דהוה אוכל הבא לאוכל כדאיתא בגמ' אך בלא פת יש היתר דדוקא בזמן שדבוקים בכוורת וצריך כו' כדאיתא בסי' שך"א כו' ע"ש וע' בסי' שך"א ובמג"א שם:

א

וחוץ מהוצאה והבער'. דין הוצאה יתבאר בסי' תקי"ח ודין הבער' בסי' תקי"א. ודין מכשירי אוכל נפש כגון שפוד וכיוצא בו בסי' תק"ט:

ב

קצירה וטחינה וכו'. הטעם בטור ופר"י לפי שהאדם רגיל לקצור שדהו ולבצור כרמו כא' ולדרוך כל ענביו כא' ולטחון הרבה ביחד וחשו חכמים שאם היו מותרים בי"ט היה קוצר כל שדהו ובוצר כל כרמו ודורך כל ענביו וימנע משמחת י"ט וכן צדה אסרו שפעמי' שתעל' מצודתו דגים הרבה. בירוש' מסמיך להו אקראי עכ"ל ואיני יודע למה תלה דברי הירוש' באסמכתא והא אמרי' בזה דבי"ט סופג מ' ורש"ל בר"פ א"צ מסיק דמן התור' אסור עד לישה. וכת' במהרי"ל בי"ט של פסח מותר לטחון מצה אפויה דאין טחינה אחר טחינה אך יזהר שלא יברר פירורים גדולים מהקטנים דבורר אסור גם בי"ט ועמ"ש בסי' תק"י ס"א:

ג

אין מוציאין משא כו'. משום עובדא דחול אבל לא משום שביתת בהמה דהא פסק סי' רמ"ו דאין מצות שביתת בהמה ביו"ט:

ד

ואסרוהו. כיון דבי"ט קיל חשו רבנן דלא לזלזולי ביה ע"כ החמירו בו לפסוק כר"י דמוקצ' אסור אבל בשבת דחמיר' פסקו כר"ש דמותר:

ה

ומותר להכין כו'. אע"ג דלקמן סי' תק"ג פסק דאסור להכין מי"ט לחבירו הכא שאני כיון שא"צ אלא אמיר' לחוד במידי שאינו ב"ח: