שולחן ערוך, אורח חיים תפ״ו – עם 21 מפרשים

א

שיעור כזית יש אומרים דהוי כחצי ביצה: הגה ויאכלנו ביחד ולא מעט מעט ובירקות צריך למעך חלל האויר שבין הירק ולשער שיעור הכזית בירקות עצמן ולא באויר שביניהם :

א

כחצי. והמ"א הכריע דהוי פחות מעט מחצי ביצה ע"ש וכן הכריע הפר"ח ועיין בח"י ובסוף תשובת חוט השני יש להסתפק מי שלא היה לו כ"א פחות מכזית מרור ושרה אותו במים ונתפח ועמד על כזית אם יוצא י"ח כזית אם לאו. ע' יד אהרן:

ב

באויר. ה"ה אם יש חלל במצה אינו מצטרף עפ"ב דעוקצין. מ"א:

א

ב"י מדברי התוס' חולין ק"ב

א

ס"א שיעור כזית כו'. תליא בשיטת התוס' והרמב"ם לענין עירוב. דהרמב"ם פסק בפ"א מה"ע ה"ט דשיעור עירוב הוא ב' סעודות שהן י"ח גרוגרות והן כששה ביצים. והוא כריב"ב בעירובין פ"ב ב' וכמסקנא דגמרא שם דמחצה לחנוני. וראייתו משום דסתמא דמתני' דפ' בתרא דפאה כריב"ב דתני שם אין פוחתין כו' מככר כו' והוא ב"ס כמש"ש במתני' ח' מי שיש לו מזון ב' סעודות כו'. והתוס' שם פ' ב' ד"ה אגב כו' פסקו כר"ש. ומביאים ראיה לדבריהם משום דסוגיא דגמ' בכ"מ כוותיה דקאמר כביצה לטמא כו' ע"ש. ואינה ראיה דהרמב"ם מפרש מ"ש בכ"מ כביצה לטמא כו' היינו בלא קליפתה ול"ד חצי חציה ממש כמש"ש פ"ג א' דלא שוו שיעורייהו להדדי. ולפ"ז תמוה מה שפ' התוס' כר"ש יהוא נגד סתמא דפ"ב דפאה הנ"ל דאתיא כריב"ב כנ"ל. ונראה דמסתמא דפאה אין ראיה להרמב"ם ואדרבא משם ראיה להתוס' שפסקו כר"ש דלכאורה י"ל שם בלישנא דמתני' רש"א ב' ידות כו'. דלמה לא תני שיעוריה בהדיא ככר של ה' ביצים ושליש אלא האמת בזה נראה דשיעורא דב' ידות דקאמר ר"ש אינם שיעור ב"ס לכ"ד אלא דהככר עצמו הוא שיעור לדאורייתא לבית המנוגע משום דכתי' והאוכל בבית וגו' ובעינן שיעור אכילה וחצי הככר הוא שיעור סעודה א' וזה פרס האמור בכ"מ דהיינו פרס הככר שכולו הוא ב' סעודות. אלא דבערובין נתכוונו כולם להקל ולכן קאמר ר"ש שיהיה ב' ידות ממנו ב' סעודות וכ"כ רש"י שם פ"ב ב' ד"ה חציה אע"ג כו' דבשיעור כו' ע"ש. וז"ש חציה לבית המנוגע כו' ר"ל דל"ת למה לא תני שיעוריה בהדיא כנ"ל לכן קאמר חציה כו' כלומר דעיקר שיעוריה הוא חציה לבית כו'. ובזה מיושב לישנא דמתני' י"א דפי"ז דכלים דאקדמיה שם ר"ש לריב"ב. והיינו משום דכאן הוצרך למיתני חציה כו' לאורויי דעיקר שיעורא דככר הוא לבית המנוגע ובעירובין הוא דאקיל ר"ש ושמפני זה נקט לישנא דב' ידות כנ"ל להכי אקדמיה ריב"ב לר"ש דלא נטעי למימר דקאי האי חציה כו' אריב"ב לחוד אי הוי תני לדריב"ב נבסוף. (משא"כ בפי"ז דכלים דלא מיתנייא שם פלוגתא דמתני' אלא אגב לא איצטריך למתני שם עוד פעם להאי חציה כו' ולכן אקדמיה שם ר"ש לריב"ב ואתנייה אצל ר"י בר פלוגתיה). ובהכי מתישבת שיטת הטוש"ע סי' ת"ט שכ' דשיעור ב"ס הוא כשמנה ביצים יהוא תמוה שפסקו דלא כמאן ועמש"ש. אבל לפ"ז ניחא דשיטתם שפסקו כר' יהושע דריש מס' פרה דאמר שם האוכל בבית כי' פרס מג' לקב דס"ל כר"ש לענין בית המנוגע דהחצי ככר הוא סעודה א' אלא דר"ש הקיל לענין עירוב ולא הצריך אלא ב' ידות כנ"ל. ור' יהושע ס"ל דלעולם פרס הוא חצי ככר הנ"ל. והכי משמע להו להטוש"ע כיון דר' יהושע סתמא קאמר שם ולא שמעינן ליה בעירובין להקל וא"כ הוא ח' ביצים כנ"ל. והנה לכאורה י"ל בסוגיא דעירובין שם דקאמר קשיא דר"ח אדר"ח כו' הא דיהיב כו' דמאי פריך דר"ח אדר"ח נימא דהדר מתירוצא קמא דר"ח מחמת קושיא דאכתי למר תשע כו' ולהכי תי' צא מהן מחצה כו' כמו בכ"מ ועוד מאי קמ"ל בהני תר' שינויי דהיכא דיהיב ציבי אינו מנכה אלא שליש והיכא דלא יהיב כו'. והענין בזה נראה דר"ח אמר מתחלה תירוצא קמא דצא מהן שליש לפי שהיה קשה לו רומיא דהני תרין מתני' דפ' בתרא דפאה שם וכמו שהקשה בירושלמי שם וז"ל הירושלמי שם פ"ב הלכה ז'. הכא את אמר אין פוחתין לעניים בגורן והא את אמר אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום. ר"ל כיון דתני מככר בפונדיון שהוא חצי קב כמש"ש מד' סאין בסלע א"כ בתבואה שא"צ הוצאת האפיה היה צריך ליתן יותר ומשני. ר"ה אמר צא מהן שליש ליציאה. ר"ל דמ"ש מככר בפונדיון הוא חצי קב פחות שליש שהחנוני משתכר על הוצאת האפיה דכיון שהחצי קב חטים נמכרים בפונדיו' מסתמא כשהחנוני מוכר הככר מנכה הוצאתו ולפ"ז מש"ש בתבואה חצי קב הוא באמת שליש יותר על שיעורא דככר בפונדיון הנ"ל וזהו תירוצא קמא דר"ח ממש והא דלא תי' צא מהן מחצה היינו משום דר"ח פסק כר"ש ומפרש סתמא דפאה הנ"ל אליבא דר"ש ולכן תי' צא מהן שליש דלפ"ז ב' שלישי חצי קב שיעורא דככר הנ"ל הם ח' ביצים והוא ממש כר"ש אך דבתר הכי היה קשה לר"ח עדיין הא ברייתא דתני וקרובין כו' דלא מיתרצא בתירוצא קמא דצא מהן שליש כמו שהקשו בגמ' שם אכתי למר תשע כו' ותי' צא מהן מחצה ולפ"ז ניחא סוגיא דגמרא שם דמתחלה רצו לתרץ האי ברייתא דתני וקרובין כו' בתירוצא קמא ומחמת קושיית הגמרא אכתי כו' תירץ בתירוצא בתרא צא מהן מחצה. ושפיר פריך הני תרי שינויי דר"ח אהדדי ותי' הא דיהיב כו' ר"ל דכשנותן לעני א"צ לחשוב הוצאת העצים לכן שיערו שם באותו ככר בפונדיון ובכה"ג דיהיב בעה"ב ציבי דאינו מנכה רק שליש והא דלא יהיב כו'. ולפ"ז אתי סתמא דפאה הנ"ל כר"ש ור"ח ס"ל כוותיה וכן ר"ה בירושלמי ס"ל כוותיה שלכן תירץ צא מהם שליש כנ"ל לאוקומיה סתמא הנ"ל כר"ש וכמש"ש בגמ' הא דיהיב כו' ולכן פסקו התוס' שפיר כר"ש. ומה שהביא הרמב"ם ראיה מלישנא דגמ' שם מאן חכמים ריב"ב כו' דמשמע דהלכה כריב"ב לא מכרעא להתוס' משום דסתמא דפאה כר"ש והלכה כסתם משנה וכנ"ל. אבל עדיין צ"ע ממ"ש בעירובין פ' ב' קמ"ל דב' סעודות כו' ולריב"ב הוי גרוגרות שליש ביצה ופסק הרמב"ם כוותיה וכ"ש לתוס' דפסקו כר"ש וכזית פחות מכגרוגרת כמ"ש בשבת צ"א א' לאפוקי מגרוגרות כו'. וביומא פ' א' אמרו אין בית הבליעה כו'. ובכריתות י"ד א' אמרו אין בית הבליעה מחזיק יותר מב' זיתים ועמ"א ועתוס' שם ד"ה אגב כו'. ומחמת זה כ' התוס' דלגבי עירוב קי"ל כר"מ ובגמ' נמי כו' אבוך כמאן עביד כר"מ כו' ע"ש. ושיעורא דר"מ אינו ידוע דבגמרא קאמר שם תרתי ריפתא כו' דנהר פפיתא. ואפשר לומר לשיטת התוספות דשיעורא דר"מ ור"י הנ"ל הוא י"ב ביצים וא"כ הוי גרוגרות ב' שלישי ביצה וכזית שהוא פחות מכגרוגרות הוי חצי ביצה וניחא הכל. אך שיטת הרמב"ם עדיין תמוה שכ' בהדיא דגרוגרות הוא שליש ביצה כנ"ל ונראה דמה שפסק הרמב"ם ששה ביצים שהם י"ח גרוגרות כדאמרינן בגמ' שם היינו עם הקליפות והוי גרוגרות לדידיה שליש ביצה שעם הקליפה ומ"ש ביומא שם אין בית הבליעה כו' יותר מכביצה כו' היינו בלא קליפה כמ"ש שם בעירובין כמוה בלא קליפתה וע"ז אמרו שזית הוא חצי ביצה דהיינו בלא קליפתה ושיעור א' הוא אלא דלא הוי ח"ב ממש ולכן פסק גבי עירוב דב' סעודות הוא ששה ביצים דלפ"ז הוי כזית פחות משליש ביצה כנ"ל וגבי שיעורא דכזית כ' שהוא חצי ביצה והיינו כמ"ש וכן הש"ע לענין עירוב כ' כהרמב"ם ולענין פסח כ' שכזית הוא חצי ביצה ולפמ"ש אתיא דברי הש"ע כאן על נכון בין לשיטת התוספות ואליבא דר"מ וכנ"ל ובין לשיטת הרמב"ם:

ב

ויאכלנו. כמש"ל בסי' תע"ה ס"א:

ג

ובירקות כו'. כמ"ש תוס' ביומא ע"ט א' ד"ה כותבת בשם הירושלמי צריך למעך חללה וכמ"ש בפ"ב דעוקצין עלי בצלים כו' אם יש בהן חלל כו' כמו פת סופגנין כו' ע"ש. ושם בשר העגל כו'. אבל במנחות נ"ד מסקינן דבשר העגל שנתפח מדרבנן וכן פסק הרמב"ם בפ"ד מהל' אבות הטומאה ובפי"ד מהל' מ"א ולכאורה נראה לי דהא דרבה שם שינוייא הוא לשנויי דלא תיקשי על ר"ל אבל למסקנא כיון דסלקא ר"ל באל"ה בתיובתא לא צריך לדחוקי ולומר מדרבנן וגם לומר דאין דיחוי באיסורין ובר"פ המצניע סלקא באבעיא אם יש דיחוי או לא ואף שהכ"מ בשם הרי"ק נדחק וגם מתורץ קושיית תוס' דמנחות שם ד"ה דמעיקרא כו' וגם לכאורה נראה הסוגיא בכמה מקומות דיש דיחוי ברפ"ג דטהרות הרוטב כו' וש"מ אבל הר"ש והרע"ב כת' בפ"ג דטהרות מתני' ד' דאין דיחוי ונקטו השמעתין כפשטיה וגם הרמב"ן והרשב"א בר"פ המצניע דחקו לתרץ קושיית תוס' דמנחות הנ"ל ולא דחו אותה מהלכה אין בידי להקל נגדם למעשה:

א

בהג"ה למעך חלל נ"ב עיין תוי"ט פ"ג דטהרות מ"ד ד"ה טמאים וכו' ועיין היטב ברמב"ם פ"ד משער אבות הטומאה הלכה י"ג ע"ש דתפח ע"י גשמים אינו אלא מדרבנן באיסורים וטומאה ומכ"ש בקיום מצוה שאינו יי"ח:

א

סעיף א' שיעור כזית יש אומרים דהוי כחצי ביצה. נ"ב הנה ראיתי בפירש"י במס' הוריות דף ז' ע"ב בד"ה הוא בחלב המכסה אתי הקרב שכתב וז"ל א"נ דהורו בחלב שעל הקרב בין בכזית לפחות מכזית דפחות מכזית לא כתיב בהדיא והוא דבר שאין הצדוקין מודים בו וכן כתב עוד בד"ה והן בדם ע"ש. והנה לכאורה אין דבריו מובנים דהיאך שייך בזה טעות דאדרבא אם טעו דאף בפחות מכזית אסור מכ"ש שלא היה להם לאכול ובמה טעו. ואין לו' דהם אמרו דלא נחשב אכילה עד שיאכל הרבה כדי שביעה. זה אינו חדא דלשון רש"י שכתב בין כזית לפחות מכזית לא משמע כן. ועוד מה זה שכתב דאין הצדוקין מודים בו אם אין להם הלכה למשה מסיני אדרבא הוי אכילה בכ"ש ולא בעינן אכילה שיש בו שביעה רק היכי דכתיב ואכלת ושבעת אבל לא בסתם אכילה. לכך נראה דכוונת רש"י עפמ"ש ביומא דף פ' דא' ר"א האוכל חלב בזמן הזה צריך שיכתוב לו שיעור שמא יבוא ב"ד וירב' בשיעורין ע"ש דיטעו בין כזית גדול לכזית בינוני. והנה כתבתי בסי' זה בחידושינו מכבר דלא קיי"ל כר"א לכך זה יהיה כוונת רש"י דהם יטעו בין כזית לפחות מכזית היינו דמה שבאמת היא כזית יטעו לומר שהוא פחות מכזית כי יטעו דכזית גדול בעינן ומ"ש דאין הצדוקים מודין בו היינו דעיקר הטעם דאם טעו במה שהצדוקין מודים בו הוי זה שוגג קרוב למזיד והו"ל פשיעה ואין זה שוגג אך בדבר שאין הצדוקין מודים בו זה הוי שוגג גמור א"כ ה"נ כיון דהצדוקין לית להו שיעורא כלל ולכך לדידן דבעינן שיעור אין הדבר גלוי כמה הוי שיעור כזית ולכך אם טעו בין כזית גדול לבינוני נחשב טעות גמור ובר קרבן הוא כנלפענ"ד בכוונתו ואתי שפיר ודוק. והנה גרסינן בש"ס בברכות ובעירובין וסוכה דא"ר ענן כל הפסוק הזה לשיעורין נאמר וכו' ופריך הש"ס בסוכה ועירובין דהרי א"ר יוחנן שיעורין הלכתא ניהו וקשה מה פריך הרי אמרינן במסכת יומא הנ"ל דר"ה מספקא ליה אם כזית גדול בעינן או כזית בינוני וכן מיבעיא שם ככותבת הגסה אם היא וכגרעניתה או כמוה בלי גרעינתה ואם כן מה פריך נימא דלזה הוי הלכתא דאם בעינן כמוה וכגרעינתה י"ל דמן הכתוב הוי משמע דאפשר בלי גרעינתה קמ"ל הלכתא עם גרעינתה ואם הוי הלכתא בלא גרעניתה ר"ל דמן הכתוב הוי משמע עם גרעניתה לכך הלכתא להיפוך וכן לכזית אם הוי הלכתא לכזית גדול י"ל דמן הכתוב הוי משמע בינוני או להיפוך וצ"ע בזה ובהשמטות להלכות נדה עודנו בכת"י בהלכות מקוואות פלפלנו שם למה לא משני לענין שיעור עירוב מקוואות ע"ש ודוק: והנה המג"א כ' כאן איתא בכריתות וכו' דאין בית הבליעה מחזיק יותר מן ב' זיתים וכו' עכ"ל המג"א. והנה בזה י"ל דברי הרמב"ם בהלכות נזירות גבי דין נזיר שהיה שותה יין כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תשתה אל תשתה חייב על כל אחת ואחת. והנה בפירושו למשניות פירש והביאו הרע"ב והתוי"ט בפי"ח דמכות משנה וא"ו גבי אל תשתה אל תשתה דה"ה אם הי' בכלי כמה שיעורין והתרו בו שאל תשתה כי תתחייב בזה כמה מלקיות אף דהוי התראה אחת ע"ש. ותמה התוס' י"ט כיון שדין זה הוא מהירושלמי והרמב"ם כתבו בפירושו למשניות ולמה לא כתבו בפסקיו ע"ש. ולדעתי לק"מ דהנה אף באמרו לו אל תשתה אל תשתה בעינן שישתה תוכ"ד להתראתו וכמ"ש הרע"ב והתיו"ט ולפ"ז באם התרו בו פ"א על הרבה היאך אפשר ששתיית רביעית השני יהי' תוכ"ד להתראה ראשונה הרי ודאי שיעור שתיית רביעית הוי יותר מכדי שאילת תלמוד לרב. ולכך נראה דהירושלמי יסבור דבית הבליעה מחזיק ב' רביעיות א"כ משכחת לה ששתה ב' רביעיות יחד או דס"ל להירושלמי דשיעור שתייה הוי נמי בכזית ולכך כיון דבית הבליעה מחזיק עכ"פ ב' זיתים לכך משכחת לה שישתה תכ"ד להתראה וללקות שתים כדמוכח בש"ס פ"ק דסוכה גבי גפן כדי רביעית יין לנזיר א"כ מוכח מזה דבעינן רביעית בנזיר ולא כזית. גם מוכח בכריתות דאין בית הבליעה מחזיק יותר מב' זיתים וא"כ לא משכחת לה שיתחייב מלקות שניה להיות תוכ"ד להתראה ראשונה ולכך השמיטו הרמב"ם ואתי שפיר ודוק ועיין בחיבורי מי נדה דע"ב ע"ב מ"ש לפלפל בענין השיעורים שם גבי רביעית יין לנזיר ומ"ש שם להקשות על הש"ס דעירובין וסוכה במה דפריך שיעורין דאורייתא הוא ע"ש ודוק:

א

[א] [לבוש] כשיבוא וכו'. יכין כלי כסף וכלי זהב ובגדי משי ורקמה מכל מה שחננו ה' כדי להראות שמחת לבו בחסדי המקום:

ב

[ב] [לבוש] קודם נטילה וכו'. עיין סימן תע"ה, ומה שכתב ויכול לשתות וכו' עיין סימן תע"ג סעיף ג', ומה שכתב ונוטל ידיו ומברך עיין סימן תע"ה כתבתי שלא לברך, ויתר הדברים נתבארו לעיל:

ג

[ג] [לבוש] וכן בדצ"ך וכו'. הראב"ן פירש הטעם הסימנים דצ"ך הוי על ידי אהרן במטה, עד"ש הוי על ידי משה שלא במטה, באח"ב על ידי משה במטה, ובספר תניא, דצ"ך עד"ש באח"ב בגימטריא תק"א, ור' יוסי הגלילי אומר חמשים ור' אליעזר אומר מאתיים ור' עקיבא אומר חמשים ומאתיים בין כולם ת"ק להודיע שכולן לקו ואחד נגד אצבע אלקים:

ד

[ד] [לבוש] ויברך וכו'. עיין סימן תע"ה. כתב של"ה שלא ישיח אדם שום שיחה עד אחר אכילת אפיקומן דברכת מצה צריך לכוין גם על אפיקומן, עד כאן. ראיתי מבני עליה היו מנשקים המצות והמרור וכל המצות בעת מצותן וכן סוכה בכניסתו ויציאתו וכן ארבע מינין שבלולב והכל לחבב המצוה:

ה

[ה] [לבוש] צריך לשתות וכו'. כן כתב בסימן תע"ט אבל בסימן תע"ג סעיף ז' פסק דאין צריך וכן בכוס רביעי וכן מסקנות רמ"א שם:

ו

[ו] [לבוש] פרשה ראשונה וכו'. וברכת המפיל וכו' (מהרי"ו):

א

א) [סעיף א'] שיעור כזית י"א דהוו כחצי ביצה. כ"כ ב"י בשם התו' חולין ק"ג ע"ב וכ"ה בתר עירובין ף' ע"ב. וכ"כ בפסקי תו' חולין או' ער"ב. וכ"כ המרדכי פ' ע"פ בסדר של פסח. וכ"כ התה"ד סי' קל"ט ובפסקים וכתבים סי' כ"ו. וכ"כ בדרשות מהרי"ל סדר הגדה. וכ"כ מהרי"ו סי' קכ"ג. והא דכתב זה בש"ע בשם י"א לפי שדבר זה אינו מוסכם כמבואר שם בתו' דיש סוברים דכזית הוא פחות משליש ביצה וכן מבואר בדברי מ"א ופר"ח ושאר אחרונים ונקט הש"ע כחצי ביצה לחומרא כדי לצאת אליבא דכ"ע. וכ"כ הכס"א או' א' דלענין הלכה אין להקל בדבר שבחובה כגון כזית מצה ומרור או לענין שיעור לברך ברכה אחרונה עד שיאכל חצי ביצה דוקא יעו"ש. וכ"כ א"א. והר"ז או' א' כתב דבמרור שהוא מד"ס וכן כל דבר שהוא מד"ס ששיעורו בכזית יש לסמוך על האומרים שהוא פחות מעט משליש ביצה אבל במצה שהיא מה"ת וכן כל דבר שהוא מה"ת יש להחמיר כסברא הראשונה אבל לענין ברכה אחרונה ובהמ"ז ששיעורו בכזית סב"ל ולא יברך עד שיאכל כחצי ביצה ולכתחלה יש ליזהר שלא להכנים עצמו לידי ספק ברכה ויאכל כחצי ביצה או הרבה פחות משליש ביצה בדבר שא"צ כזית וכן צריך ליזהר לדקדק בשאר דבר ששיעור גדול הוא קולא ושיעור קטן הוא חומרא כגון ביעור חמץ עכ"ל. אמנם מ"ש דבמרור שהוא עד"ס יש לסמוך על המקילין נראה דה"ד לענין דאמרינן דיוצא בדיעבד אם אין לו כחצי ביצה או שאינו יכול לאכול יותר משליש ביצה אבל לענין ברכת אכילת מרור אין לברך על פחות מחצי ביצה משום דק"ל סב"ל וכיון דכמה פו' ס"ל דשיעור כזית הוא כחצי ביצה איך יברך אשר קדשנו וכו' וכבר כתבנו לעיל סי' קס"ח או' מ"ו דלדעת הרמב"ם וכמה פו' דשיעור הביצה הוא י"ח דרהם מצריות ובמידי דאכילה כגון כזית מצה בליל פסח או כזית מרור או כזית לשיעור ברכה אחרונה וכו' כולם משערינן במשקל לחשבון הביצה י"ח דרהם וכזית חצי ביצה תשעה דרהם יעו"ש שכתבנו זה בשם כמה פו' וכ"ה המנהג כדי לצאת י"ח המצוה לכ"ע וגם משום ספק ברכות.

א

ב) שם. הגה ויאכלנו ביחד ולא מעט מעט. עיין לעיל סי' תע"ה סעי' ו' ובדברינו לשם בס"ד.

א

ג) שם. בהגה ובירקות צריך למעך חלל האויר וכו' וה"ה אם יש חלל במצה אינו מצטרף. מ"א סק"א. חק יוסף או' ג' ר"ז או' ב' מהכא משמע דאין משערין כזית במשקל אלא במדה אמנם כבר כתבנו לעיל דעכשיו המנהג לשער במשקל במידי דאכילה כדי לצאת אליבא דכ"ע וגם משום ספק ברכות ובודאי שא"צ לשקול רק שיאכל הרבה בענין שבודאי יש בו שיעור הס' אכן מי שאינו חפץ לאכול ה"א כשיעור מחמת איזה סיבה יש לשקול מעיו"ט כזית מצה או מרור ויאכל כמדתו בלילה. ולענין שאר איסורין אם משערין במדה או במשקל עיין לעיל סי' תנ"ו או' יו"ד.

א

בכריתות דף י"ד אי' דכותבת הוי ב' זתים ובסי' תרי"ב אית' דכותבת הוי פחות מכביצה אם כן כזית הוי פחות מעט מחצי ביצה וכ"ה לפי מ"ש סימן שס"ח ס"ג גרוגרת הוי שליש ביצה וכ"כ הרמב"ם ולהי"א הוי ד' תשיעית ביצה ואמרי' בפ' המצניע דגרוגרת גדול מזית ע"ש א"כ זית עכ"פ פחות מחצי ביצה אלא לא דק ולחומר' לא דק אבל לענין שאר מילי צריך לדקדק בדבר מיהו קשה הא אמרינן בכריתות שם אין בית הבליעה מחזיק יותר משני זתים ובעלמ' אמרי' אין בית הבליע' מחזיק יותר מכביצה ונ"ל דה"ק ג' זתים אינו מחזיק מיהו להרמב"ם קשה דג' זתי' לא הוי כביצ' וצ"ל דההיא דפ' המצניע מיירי בזית קטן ואנן זית בינוני בעינן וכמ"ש הרב"י בסי' קצ"ו בשם הרוקח: למעך חלל. וה"ה אם יש חלל במצ' אינו מצטרף עפ"ב דעוקצין:

א

(א) דהוי כחצי ביצה – בינונית עם קליפתה ודעת הרמב"ם דכזית הוא כשליש ביצה ועיין במ"א וביאור הגר"א מש"כ בזה. ולענין דינא במצוה דאורייתא כגון במ"ע דאכילת מצה יש להחמיר ולאכול עכ"פ כחצי ביצה [אם לא שהוא חולה וקשה לו לאכול כחצי ביצה יכול לסמוך על הרמב"ם] ולענין מרור וכה"ג שהוא דרבנן יש לסמוך בדיעבד אם אכל כשליש ביצה אך לכתחלה כיון שצריך לברך על המרור נראה דאין להקל בזה אם לא שהוא אדם חלש וקשה לו יכול לסמוך ולאכול רק כשליש וכנ"ל. ולענין בהמ"ז ששיעורו מד"ס בכזית [וכן לענין ברכה אחרונה] ספק ברכות להקל ולא יברך עד שידע שאכל כחצי ביצה. ולכתחלה נכון ליזהר שלא יכניס עצמו בספק ברכות ויאכל כחצי ביצה או פחות הרבה משליש ביצה [פמ"ג] ולענ"ד נראה דנכון לכתחלה שיאכל כביצה פת דאל"ה יש חשש ברכה לבטלה על הברכה שבירך מתחלה על הנטילה לאיזה פוסקים וכנ"ל בסימן קנ"ח ס"ב עי"ש. ועתה נחזור לעניננו דע דמש"כ המחבר כזית כחצי ביצה לאו מלתא פסיקתא היא בזמנינו דיש מאחרונים שהוכיחו דביצים המצויים בזמנינו נתקטנו הרבה עד למחצה מכפי שהיו בימים הקדמונים שבהם שיערו חכמים ולפ"ז בכל מקום שהשיעור הוא כחצי ביצה צריך לשער בכביצה בזמנינו ועיין בשע"ת שהכריע שיש לחלק בזה לענין שיעורין בין דבר שחיובו מן התורה לדבר שחיובו מדרבנן כגון מרור בזה"ז ואפיקומן וכוסות ונמצא לפ"ז בזמנינו יתחייב לאכול מצה עד כשיעור ביצה ומרור יצא בדיעבד אף אם לא אכל רק כשליש ביצה וכנ"ל ועיין במש"כ לעיל סימן רע"א בבה"ל בד"ה של רביעית:

ב

(ב) ויאכלנו ביחד – עיין לעיל סימן תע"ה במ"ב סוף סק"ט:

ג

(ג) ובירקות צריך למעך חלל האויר – וה"ה אם יש חלל במצה אינו מצטרף החלל לשיעור כזית וצריך למעכו אבל אם אין חלל במצה אפילו היא רכה ועשויה כספוג א"צ למעכו:

א

בטור כתב בסי' זה וישתה רביעית או רובו צ"ע למה כת' הטור בסי' תע"ב א"צ לשתות כולו אלא רובו וכאן כתב רביעית או רובו ותו קשה מאי בריר' שנותן לנו בזה דאם ברוב סגי ל"ל להזכיר רביעית ומו"ח ז"ל פי' דה"ק הטור כאן רביעית לכתחלה ובדיעבד סגי ברובו ובשם רש"ל הביא דיש חילוק בין הכוסות אימתי צריך רביעית ואימתי סגי ברובו והאריך רש"ל בזה וכ"ז לא מתישב לי שיאמר הטור דבריו דרך רמז ולא יבאר אותם בפי' בפרט מה שגוף הדין תלוי בו ותו לא מתישב השינוי ממ"ש בסי' תע"ב ולפי מ"ש בסי' ק"ץ שמן הדין סגי ברובו אפי' לכתחלה רק שהרוצה לעשות עצה"ט ישתה רביעית שלם משום ברכה אחרונה ניחא מ"ש הטור כאן רביעי' או רובו להורות שמן הדין הם שוין רק בצד יותר טוב ואין שייך בזה לחלק בין דעבד או לכתחלה ואפי' צה"ט לא בעינן שם טפי אלא כאן דברו כיון דכאן זכר דין דברכ' אחרונה ובזה ראוי לעשו' עצה"ט משא"כ בכוסות הראשונות דאין בהם אפי' עצה"ט טפי מרובו ואע"ג דבסי' ת"פ זכר הטור דין ברכ' אחרונ' מ"מ לא זכר שם שיעור השתיה כלל אלא כאן בכלל הסדר שזכר השיעור וזוכר דין ברכה אחרונה ע"כ זכר כאן גם צהי"ט ודבר זה פי' נאה ומקובל בל' הטור וכוונתו בס"ד ומזה ראייה גדולה לפי' שלי בסי' ק"ץ ע"ש:
עוד כתוב בטור ויביאו לפניו קערה שיש בה ג' מצות כי' במשנה אמרו הביאו לפניו מטבל בחזרת כו' הביאו לפניו מצה וחזרת כו' ופי' רש"י ורשב"ם שהבאת מצה היינו אחרי טיבול הראשון וכאן לא סידר הטור כך לפי שבמשנה מיירי במביאין לו זה אח"ז אז יעשה כסדר ההוא אבל בטור הזכיר שיביאו הכל ביחד:
עוד כתוב בטור וחותם מלך מהולל בתשבחות. הקשה ב"י כיון דחותם בישתבח יש לחתום בהבוחר בשירי זמרה שהוא חתימת ישתבח ולעיל סי' תפ"א כתב אבל עכשיו באו תלמידים כו' חותם בכוס ד' יהללוך וחותם מלך מהולל בתשבחות ובכוס ה' חותם בנשמת הבוחר בשירי כו' משמע דכאן לא אדכר אלא מלך מהולל בתשבחות משמע דלא חותם אלא במלך מהולל בתשבחות והביא דעת מהר"ר מאיר ערמאי שיש להמתין ביהללוך עד שיבוא לחתימת ישתבח ושם יאמר. (כאן חסר) ישתבח גדול בתשבחות הוא בנוסחאות הטור מלך מהולל בתשבחות כמבואר בסי' נ"ד שכתב שאין לענות אמן אחר חתימת ישתבח כשאומר מלך מהולל בתשבחות אלא ימתין עד חי העולמים וזה כונתו גם כאן שאומר וחותם מלך מהולל בתשבחות כלומר עד בשירי זמרה כו' חי העולמים אלא דנקט רישא דחתימה ולעיל סי' תפ"א דנקט חתימ' ישתבח עד הבוחר בשירי הוכרח לתת סי' זה כיון דאמר שם קודם לזה שחותם אחר יהללוך מלך מהולל בתשבחות והיינו חתימ' דיהללוך שאינו חותם אלא בזה בלבד ע"כ הוצרך לומר כאן סי' אחר לחתימת [ישתבח] לא במלך מהולל בתשבחות כי היכי דלא ליתי למטעי דהוא כמו חתימת יהללוך וזה נ"ל פשוט בדעת הטור ומכוין כמ"ש ב"י בשם הגהות סמ"ק דחתימת נשמת היא עד חי העולמים והכל עולה בקנה אחד:

א

דהוי כחצי ביצה כ"כ התוספות פג"ה ובעירובין פר' חלון יע"ש ומה שהקשה המ"א כבר הרגישו התוספות עצמו שם בקושיא זו ועיין בתי"ט פ"ו דכלים ובסוף תשובת חוט השני בקונטרס החשבון ובמהרב"י סימן כ"ז ובשארית יהודה בהגהותיו לת"ה ועיין בבית הלל על א"ה סימן ע':

ב

ויאכלו ביחד. הטור כתב בסי' דין זה הסדר בקצרה ומ"ש האחרונים בזה נתבאר לעיל בסימניו כל א' וא' במקומה וכתב בפסקי מהרא"י סימן רמ"ה דאפילו אכל כל הבריה דהיינו קלח א' עם העלין שלה אינו יוצא אם אין בו כזית כיון שהברי' חסירה שאינו אוכל השרשים שראוי לאכול עכ"ל: